ערפאת: המחזמר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ערפאת: המחזמר
הוספה למועדפים

ערפאת: המחזמר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"אתם מבינים,
אני הייתי חייב להיות מי שהייתי,
לעשות - את מה שעשיתי,
לשחק את... המשחק.

הכל זה פוליטיקה,
מה לעשות, ככה זה,
בכל מקום ובכל דבר בחיים - הכל זה בסופו של דבר פוליטיקה!

ואני הייתי חייב, פשוט הייתי חייב לשחק לפי הכללים,
אחרת...
אחרת היו בועטים לי בתחת ומעיפים אותי מכל המדרגות,
זורקים אותי לעזאזל,
קיבינימט,
מכל החלונות,
של ההנהגה,
מהגג הכי גבוה של עזה,
היו צוחקים עליי כולם כשאני הייתי מתרסק ישר על הרצפה...

הייתי מאבד את כל המאמינים!
הייתי מאבד את כל הבוחרים!

(הערת בימוי: הוא אומר בלחש: "את כל אלה ששונאים בכל ליבם הומואים!")

אז להיות בארון,
נו, כמובן,
זה הרי היה בלתי נמנע.

פוליטיקה, רבותיי!
ה-כ-ל פוליטיקה!"

פרק ראשון

תמונה 1:

האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2046 / דורון בראונשטיין

ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, ותודה לכל אחת ואחד מכם שטרחתם להגיע לכאן בערב החורפי הזה.

ובכן, חלקכם מכירים אותי ואת עבודתי רבת-השנים כסוציולוג ואנתרופולוג, וחלקכם, מן הסתם, שומעים אודותיי ואודות עבודתי ומחקריי לראשונה הערב, ולכן, אפתח בזאת: כפי שהגדיר אותי ה'ניו יורק טיימס' בעבר, אני "החוקר החשוב ביותר של יאסר ערפאת - על שלל פניו - במאה ה-21". ואני מסכים - לפחות חלקית - לקביעה המפרגנת הזאת של העיתון הניו יורקי החשוב.

כן. אני בהחלט חוקר מזה שנים אודות ערפאת. עבודת הדוקטורט שלי, "יאסר ערפאת: על קו התפר שבין הכחשת ההומוסקסואליות, הכחשת השואה והכחשה קיומית", שיצאה לאור לראשונה בארץ, יצאה לאור מאוחר יותר גם באנגלית, בהוצאת "ספרי הוצאת אוניברסיטת אוקספורד" הנכבדה, וברבות הימים אף תורגמה לעוד 24 שפות ונלמדת ברחבי העולם באוניברסיטאות רבות ובמסגרות שונות אחרות.

אבל כדי לדייק את הדברים - לזקקם - אציין, ברשותכם, שאינני רק חוקר אודות ערפאת, כי אם להודות באמת האחת - באמת המדויקת - אני... ובכן... אובססיבי לגבי האיש.

ולו מן הסיבה הפשוטה, הטעונה, שמעולם לא נתקלתי - הן כסוציולוג, הן כאנתרופולוג, המתמקד בעבודתו ובמחקריו במנהיגים פוליטיים, ובעיקר בדיקטטורים - במנהיג פוליטי וחברתי כה מורכב מן הבחינה האישיותית, כה, אם תרצו... מרתק, רב-פנים, ועדיין - למרות כל השנים שחלפו מאז מותו - בלתי מפוענח. כה... הייתי אף אומר... מטעה וחמקמק.

וכפי שארחיב על כך רבות הערב, אין לי כל ספק בכך בכלל - וזאת בזכות שנים ארוכות של מחקר - כי יאסר ערפאת, מנהיג העם הפלשתינאי החשוב ביותר בכל הזמנים, ה-מנהיג המכונן של אומה זו, היה הומוסקסואל.

וככל הומוסקסואל באשר הוא, גם ערפאת כמובן נולד "כזה". סיפור הכיסוי שלו עם אשתו סוהא היה עוד סיפור כיסוי - אם תרצו, "סידור מוסכם" - אחד מיני רבים במהלך ההיסטוריה בין הומוסקסואלים ידועים לבין נשותיהם, שנתנו יד למעשיהם, ידעו היטב אודות מיניותם הברורה והחד-משמעית של בני זוגן, אך בחרו "להעלים עין" - ו"החרישו".

גם ערפאת, כמו רבים אחרים, היה כמובן משך כל חייו מה שמכונה "בארון". ובמקרה שלו, עמוק מאוד בתוכו: מסתתר, מבועת מעצם המחשבה של הסיכוי הקטן שבקטנים שמישהו יחשוף את זהותו המינית.

כאשר נודע לו שקיימים צילומים שלו מבית מלון ברומניה - בהם רואים אותו בבירור מקיים יחסים אינטימיים עם אחד משומרי הראש שלו - ערפאת יצא מכליו וניסה בכל כוחו למנוע את פרסום הצילומים הללו - בכל מחיר, אגב - דבר שבסופו של דבר, כידוע, הוא לא הצליח לעשות.

הצילומים התפרסמו בכלי התקשורת, גם מי שעד אז לא ידע - או לא רצה לדעת... - עכשיו ידע, והשאר, כמו שאומרים, נחלת ההיסטוריה.

ובואו רק נאמר, שאם ערפאת היה נוכח עתה בהרצאה זו, הוא היה ללא ספק מתחלחל. ואז כמובן הוא מיד היה שולח את אחד מנתיניו הרבים לרצוח אותי. מזל שהוא כבר לא בין החיים, אה...?

לסיכומו של עניין זה: החרדה הקיומית, הבעתה של ממש של ערפאת מהסיכוי שדבר מיניותו יתגלה ברבים, מקורה איננו אך ורק מן הסיבה התיאולוגית - אם תרצו, "הקוראנית" - המוסלמית הפונדמנטליסטית, בה כידוע מצוין שחור על גבי לבן בקוראן כי אסור לקיים "משכב זכר" וכי העונש על כך הוא מיתה - עם ת', כמובן - כי אם הפחד המצמית שאם אותו "סוד" - וליתר דיוק, "סוד-חיים" - אכן יתגלה ברבים, אזי "הראיס" - כפי שכונה ערפאת - יושעה מתפקידו, כוחו הדיקטטורי יינטל ממנו באחת - יבוטל כמעולם לא היה - והוא ייזרק מן הגג - באופן מטאפורי, כמובן. כי הרי גם אם היה נחשף הדבר ברבים באופן רשמי - מטעמו - ערפאת כנראה היה מוצא את עצמו חי באחוזה מפוארת בפרברי פריז מוקף במשרתים מסורים - ובגברברים מסורים לא פחות... - עד ליום מותו...

ובהקשר זה... ערפאת היה מן המושחתים שבמנהיגים הפלשתינאיים - והערביים בכלל. דמיינו לעצמכם... מלך, עריץ עשיר כקורח, השולט ביד רמה על האוכלוסייה הענייה ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת. ובכן, כזה היה ערפאת. לא מאוד רחוק מחוסני מובארכ של המצרים בשעתו - ולשם ההגינות, כמעט כמו כל מנהיג ערבי אחר במאה ה-20: מולטי-מיליונר - ולמען הדיוק, מיליארדר - אשר מסתיר את הונו העצום מהציבור, ולמראית עין מגלם "תפקיד" של אזרח פלשתינאי מן השורה - הפשוט שבפשוטים, הסגפן שבסגפנים, אחד מיני רבים מבין פשוטי העם - ומנסה בכל כוחו להשאיר את אזרחיו עניים מרודים ככל שרק ניתן, חסרי כוח.

וזאת, כמובן, במטרה ברורה: כדי להשאירם כנועים לו, למרותו, לבחירותיו ולדרכו החוקתית-פוליטית-מדינית וחברתית שהוא כופה עליהם. להלן: דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה.

מעין... סין של המזרח התיכון.

כפי שציינתי קודם, אני אובססיבי לגבי האיש, ולמען הדיוק, "אובססיבי כמתוך שליחות". ממש כך. אם תרצו... כאותו שמעון ויזנטל שעשה הכל כדי לצוד נאצים משך כל חייו.

ערפאת, ובכן, הוא הנאצי שלי. ויותר מכך, הוא-הוא, לדידי, היוזף מנגלה שלי - שכמעט נתפס בשעתו על ידי זרועותיו התמנוניות של המוסד הישראלי החובק-כל, אך איכשהו, חמק מזרועותיו...

במשך עשרות שנים אני מנסה להבהיר לעולם - ובמידה לא מועטה אף לעצמי... - את הבנת הנרטיב הזה של אדם - הומוסקסואל - ששונא את ההומוסקסואליות שלו עצמו - אשר קיימת בו, כאמור, מלידתו, מוטבעת בדי.אן.איי שלו - ואשר היא-היא זו שגורמת לו לשנוא חלקים משמעותיים כל כך בתוך עצמו, בקיומו שלו הוא, ואחר כך - ובאופן ישיר בעקבות זאת - לשנוא בכל כוחו חלקים משמעותיים בחברה כולה: הן הישראלית, הן הפלשתינאית.

עצם השנאה שלו את החלק הזה שבעצמו, את ההומוסקסואליות שבו, גרמה לו להגברת העוצמה של השנאה האדירה שלו כלפי "האחרים".

כמו כן, במחקריי גיליתי שכמו הומוסקסואלים רבים אחרים בארון, גם ערפאת היה הומופוב. או לפחות התנהג בחברה, בפרהסיה, ככזה. כך הוא ניסה להרחיק ממנו רחוק ככל שרק היה ניתן את השמועות ואת החשדות אודות ההומוסקסואליות שלו עצמו, שהצטברו סביבו כעננה סמיכה, כערפילים משוננים ומאיימים משך כל חייו - וזאת גם לאחר שהתחתן עם שונאתו סוהא שדיברה רוב חייה בגנותו - ולמרות זאת, מעשה זה אכן הרגיע מעט את הרוחות, יצר מעין "שקט תעשייתי" אודות "שאלת מיניותו של הראיס" ואף ריכך את מבקריו ומתנגדיו מבית.

ובכן, ערפאת סבל כל חייו מתסמונת השנאה העצמית ההומוסקסואלית, ובד ובבד, היה אנטישמי - מן הגדולים שידעה ההיסטוריה - בקטגוריית מנהיגיה. תארו לעצמכם את... ובכן: ריכרד ואגנר משובט עם היטלר, משובט עם קוקו שאנל.

שלושת האנטישמים הגדולים והידועים לשמצה הללו היו ללא ספק גאים מאוד בשיבוט הזה שנוצר כבן כלאיים של שלושתם: יאסר ערפאת.

וערפאת, כמו אנטישמים רבים אחרים, היה לא רק אנטישמי אדוק, כי אם גם מכחיש שואה נחרץ.

השנאה שלו כלפי יהודים ככלל וישראלים בפרט, לא ידעה גבולות.

הוא-הוא האדם שאחראי באופן ישיר לרציחתם - אנא שימו לב לסמנטיקה: לא מותם, כי אם רציחתם הלכה למעשה - של אלפים רבים של בני אדם, כולם יהודים וישראלים, וחלקם אף ערבים-ישראלים.

הוא רצח בהנאה, מתוך... תחושת שליחות אמיתית, מתוך יצר נקמה אדיר וחסר פשרות בעם היהודי ובמדינת ישראל, אשר לשיטתו ועל פי אמונתו הנחרצת הוקמה על חורבותיה של פלשתין הקדומה - על חשבונה, ובמקומה.

כן. יאסר ערפאת היה רוצח. הדם טיפטף לו מן הידיים. הוא היה הומוסקסואל. היה עמוק בארון. היה אנטישמי. ומכחיש שואה.

*

ערפאת ניהל רומן ארוך-שנים עם ג'בריל קייס אבו-מרזוק, פלשתינאי יליד עזה, ופעיל אש"ף. לאבו-מרזוק היו קשרים ענפים גם עם ארגון הטרור חיזבאללה. הוא היה מקושר לשיעים באיראן, והיה יד ימינו - אם תרצו, תרתי משמע... - של הראיס.

יום אחד הוא נעלם במפתיע. עזב - ללא כל פרידה נאותה - את אשתו סוהאד, את בניו עבד - לימים "שאהיד", מחבל-מתאבד שהתפוצץ בפתח מועדון בתל-אביב רוויית הפיגועים של האינתיפאדה, אותה התקוממות פלשתינאית ידועה שהגיעה לאחד משיאיה העקובים מדם בשנת 2001, ושל מוחמד - הומוסקסואל מוצהר, ולימים שחקן פורנוגרפי גאה ומצליח למדי באמריקה.

אבו-מרזוק נעלם - כאילו בלעה אותו האדמה.

ובכן, היא לא בלעה.

במחקרי ארוך השנים מצאתי שהוא הוברח לאפגניסטן - על ידי מאהבו ערפאת, כמובן - ובלא ידיעתו של אבו-מרזוק שערפאת הוא זה שאחראי להברחתו לשם - ועבד עם ארגון הטרור אל-קאעידה.

ושם, יום אחד, בשקט-בשקט, נשחט. בסגנון דאעש. אתם יודעים... בעריפת ראשו.

ערפאת אהב אותו מאוד. למען האמת, אהב בטירוף. וככה ייעשה לאיש אשר וגו'.

*

ערפאת היה, כאמור, דיקטטור. מן הגדולים והאיומים שידע העולם במאה ה-20. לא רק ביחסיו המורכבים עם העם הפלשתינאי, בו רדה ונגש ביד רמה - ולהבהרת הנקודה: את רוב רובם המכריע של הכספים, אותן תרומות כלכליות עצומות שהוא קיבל מכל רחבי העולם - ובעיקר מארצות אירופה וממנהיגיה הפרו-פלשתינאיים, וחלקם אף, ראוי להדגיש, האנטי-ישראליים באופן מובהק - למען הקמת מדינה פלשתינאית - רעיון אותו הוא קידם בכל כוחו משך כל חייו - הוא לא נתן לאזרחים הפלשתינאים כלל וכלל אלא לקח אותם לעצמו - וליתר דיוק, ולמען הסר כל ספק, גנב את מרביתן של אותן תרומות כספיות עצומות, במיליונים על גבי מיליונים של דולרים... - ל"צרכיו האישיים": עשה, מה שנקרא, לביתו: קנה ובנה בתים לעצמו, הן בשטחי הרשות הפלשתינאית, הן ברחבי אירופה ובעיקר בצרפת - שם מצא מוקד תמיכה נלהב ומשולהב מאין כמוהו של מהגרים מוסלמים שהפכו את המדינה האירופאית לביתם - העמיס כספים וזהב בחשבונות הבנק הפרטיים שלו, ובכך היה מן המושחתים שבמושחתים, גנב נוראי, חסר מצפון, שגונב מבני עמו העניים בלי לחשוב פעמיים.

ובנוסף, אם נניח לרגע בצד את "העניינים הכלכליים" הללו, כאשר ערפאת אהב מישהו ברמה האישית, הוא קידם אותו. כשמישהו "היה איתו" - נעתר לקיים איתו יחסים אינטימיים - הוא כמעט תמיד קודם בתפקידו, עד כדי לפעמים לראש הפירמידה ממש, לחוד החנית של ההנהגה הפלשתינאית - ושלוחותיה ברחבי העולם.

חשוב מאוד לזכור בהקשר זה את מראהו של ערפאת. ובכן, ערפאת, על פי כל, לא היה בראד פיט. או ג'ורג' קלוני.

ולמען הדיוק, כפי שכולנו יודעים: ההפך הגמור מכך.

הוא לא היה - בשום אופן אובייקטיבי שהוא - מה שניתן לכנות "גבר נאה". כך שאם גבר כלשהו נעתר להצעותיו המיניות-רומנטיות, היה זה אך ורק כי הוא קיבל מזה משהו: קידום מקצועי כלשהו, או כסף. ובשניהם ערפאת השתמש משך כל חייו כדי לממש את צרכיו המיניים, שהיו, אגב, חלק מרכזי ביותר מחייו, כי ערפאת היה - כך גיליתי במחקריי - "מכור למין". כך שהרבה מאוד כסף שמקורו בתרומות שהוא קיבל - באופן הישיר ביותר - למען מטרת הקמת המדינה הפלשתינאית - שמעולם, כידוע, לא הוקמה רשמית בימי חייו - יצא ממנו לא למימוש מטרה זו כלל וכלל, כי אם למען מטרה אחרת לחלוטין: סיפוקו המיני.

בנוסף, היו לו קפריזות, והוא היה, אם תרצו, מה שמכונה "דיווה". מאוד לא צפוי. בעל ססמוגרף, ובכן... של מטורפים. עליות חזקות מאוד במצב הרוח וירידות חזקות מאוד במצב הרוח. אם תרצו, סכיזופרן לא מאובחן.

מעין... אדולף היטלר עם כאפייה.

כן. זה יהיה תיאור מדויק לתאר את ערפאת: אדולף היטלר. עם כאפייה.

מסמנים לי שאנחנו צריכים לצאת להפסקה קצרה בת 15 דקות? כן. זה מה שמסמנים לי.

אז, גבירותיי ורבותיי, נעשה כעת הפסקה קצרה ונשוב בעוד מעט קט.

*

(חושך משתרר על הבמה, ואז לאט-לאט הבמה מוארת שוב ודורון בראונשטיין נראה כעת כשהוא חובש על ראשו מגבעת שחורה ארוכה ומחזיק מקל שחור, בסגנון קברטי - צ'רלי צ'פליני - בידיו. מוזיקה בסגנון המופעים שהתקיימו ב"וודוויל" (ברודוויי המוקדמת), בשנות העשרים של המאה ה-20, מושמעת - ככתוב בהערות הבימוי - ודורון שר את השיר: "קריית אונו, היר איי קאם!".)

"אני מודה: אני... ובכן... מאוהב בך, יאסר!

אני... כמו שאומרים הצעירים... חולה עליך, יאסר!

אתה מרתק אותי! נו, שוין, אתה משגע אותי!

אתה מעניין כל כך...

אתה נוגע בי לעומק קיומי...

לא סתם אני כל כך אובססיבי עליך,

לא סתם אתה בחרת אותי

ואני אותך.

אין מקריות,

(אתה הרי יודע את זה טוב מאוד בעצמך, יאסר...),

אין מקריות בכלל בכל העולם...

אז מי היית באמת? קדימה, נו, ספר לי,

תן לי את כל התמונה -

מורכבת ככל שתהיה -

אני רוצה,

כל כך רוצה,

לדעת אותה...

תרגיש בנוח, יקירי,

אני רוצה לדעת ה-כ-ל...

את הטוב ואת הרע

את המוזר

ואת המודחק

ואת האפל

ואת המתוק,

תן לי ה-כ-ל,

קדימה,

תן לי את זה...

אני חולם עליך בלילות כל הזמן,

אתה יודע...

אתה נוגע בי בחלומות בכזאת רכות...

זה מלטף אותי,

כמו חמאה שנמסה לי ישר לתוך הפה.

זה כמו מרטיני, כן...

מעין... חלב-תרופתי,

נעים כל כך,

אסור כל כך,

עדין כל כך,

המגע שלך מאיר אותי,

הוא מעורר אותי,

(הומו זקן שכמותי...)

לפעמים האור שלך -

אם לומר את האמת -

לגמרי מעוור אותי,

הוא מסנוור אותי,

הוא משתק אותי,

הוא מפעיל אותי בצורה שאי אפשר לתאר...

אני מבין אותך, יאסר, כי גם אני בארון,

נשוי לאישה, ילדים שלושה, בית בקריית אונו, מכונית חדישה,

ובחלום שלי בלילה אינספור גברים,

אחד אחרי השני,

אחד אחרי השני,

נוגעים בי,

בו זמנית - נוגעים בי,

הם מלטפים אותי, הם חושקים בי,

והנה, אני שוב צעיר!

הנה, אני סוף סוף חוזר לחיים (מן המתים, מן המתים...)!

ואז הכל מתעורר בי,

(הערת בימוי: מביט אל עבר חלציו)

הכל פתאום כל כך ער...

ואז אני מתעורר מהחלום המושלם ורואה את שברו:

הנה היא, אשתי שתחייה, השמנה הזאת שנוחרת קלות לצדי,

ואז זה מכה בי:

הנה היא, המציאות המרה:

קריית אונו, היר איי אם...

היר איי קאם!

קריית אונו, היר איי קאם!

נשוי לאישה, ילדים שלושה, בית בקריית אונו, מכונית חדישה,

ושממה ענקית בתוך הלב (שמפורק לאינסוף שברים רעבים לגברים, לאהבה...).

הוא לא היה יפה, אז מה?

הוא היה מאוד כריזמטי - בעיניי! -

הוא לא היה מאושר,

רואים לו בעיניים,

כמו כולנו,

כמו כולנו,

אלא מה...?

הוי, יאסר,

מתי כל זה ייגמר?

אני מתכוון: המציאות שלי?

מתי, מתי סוף סוף, החלום יתחיל מחדש?

יתעורר?

הפנטזיה, התשוקה הסודית,

של אינספור הגברים שנוגעים בי ונוגעים בי, ורוצים אותי כל כך...?

(אינספור הגברים שהם בעצם אתה...)

אני מודה:

אני מאוהב בך, יאסר!

אני... כמו שאומרים הצעירים... מה-זה מת עליך!

חולה-חולה-חולה!

אתה מרתק אותי, כן,

אתה משגע אותי, נו, שוין,

אתה מעניין אותי כל כך, מסקרן נורא...

אתה נוגע בי, לעומק קיומי,

גורם לי לחשוב על חיי.

אז מי היית, נו?

מי היית, באמת?

קדימה, בוא, ספר לי.

הייה הגבר הנוסף שבחלום,

הייה אחד מהאינספור המחוברים לאחד,

ראש לראש,

ישבן לישבן,

פה לפה...

הייה זה שנוגע בי,

זה שמלטף אותי,

כי אני, כן...

אני, כן...

דורון בראונשטיין,

הומו זקן בארון,

החוקר הכי-הכי שלך,

רוצה-רוצה,

רוצה-רוצה,

לדעת,

לדעת,

לדעת -

ההה-כככ-ללל...

(קריית אונו,

היר איי קאם!)"

עוד על הספר

ערפאת: המחזמר דורון בראונשטיין

תמונה 1:

האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2046 / דורון בראונשטיין

ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, ותודה לכל אחת ואחד מכם שטרחתם להגיע לכאן בערב החורפי הזה.

ובכן, חלקכם מכירים אותי ואת עבודתי רבת-השנים כסוציולוג ואנתרופולוג, וחלקכם, מן הסתם, שומעים אודותיי ואודות עבודתי ומחקריי לראשונה הערב, ולכן, אפתח בזאת: כפי שהגדיר אותי ה'ניו יורק טיימס' בעבר, אני "החוקר החשוב ביותר של יאסר ערפאת - על שלל פניו - במאה ה-21". ואני מסכים - לפחות חלקית - לקביעה המפרגנת הזאת של העיתון הניו יורקי החשוב.

כן. אני בהחלט חוקר מזה שנים אודות ערפאת. עבודת הדוקטורט שלי, "יאסר ערפאת: על קו התפר שבין הכחשת ההומוסקסואליות, הכחשת השואה והכחשה קיומית", שיצאה לאור לראשונה בארץ, יצאה לאור מאוחר יותר גם באנגלית, בהוצאת "ספרי הוצאת אוניברסיטת אוקספורד" הנכבדה, וברבות הימים אף תורגמה לעוד 24 שפות ונלמדת ברחבי העולם באוניברסיטאות רבות ובמסגרות שונות אחרות.

אבל כדי לדייק את הדברים - לזקקם - אציין, ברשותכם, שאינני רק חוקר אודות ערפאת, כי אם להודות באמת האחת - באמת המדויקת - אני... ובכן... אובססיבי לגבי האיש.

ולו מן הסיבה הפשוטה, הטעונה, שמעולם לא נתקלתי - הן כסוציולוג, הן כאנתרופולוג, המתמקד בעבודתו ובמחקריו במנהיגים פוליטיים, ובעיקר בדיקטטורים - במנהיג פוליטי וחברתי כה מורכב מן הבחינה האישיותית, כה, אם תרצו... מרתק, רב-פנים, ועדיין - למרות כל השנים שחלפו מאז מותו - בלתי מפוענח. כה... הייתי אף אומר... מטעה וחמקמק.

וכפי שארחיב על כך רבות הערב, אין לי כל ספק בכך בכלל - וזאת בזכות שנים ארוכות של מחקר - כי יאסר ערפאת, מנהיג העם הפלשתינאי החשוב ביותר בכל הזמנים, ה-מנהיג המכונן של אומה זו, היה הומוסקסואל.

וככל הומוסקסואל באשר הוא, גם ערפאת כמובן נולד "כזה". סיפור הכיסוי שלו עם אשתו סוהא היה עוד סיפור כיסוי - אם תרצו, "סידור מוסכם" - אחד מיני רבים במהלך ההיסטוריה בין הומוסקסואלים ידועים לבין נשותיהם, שנתנו יד למעשיהם, ידעו היטב אודות מיניותם הברורה והחד-משמעית של בני זוגן, אך בחרו "להעלים עין" - ו"החרישו".

גם ערפאת, כמו רבים אחרים, היה כמובן משך כל חייו מה שמכונה "בארון". ובמקרה שלו, עמוק מאוד בתוכו: מסתתר, מבועת מעצם המחשבה של הסיכוי הקטן שבקטנים שמישהו יחשוף את זהותו המינית.

כאשר נודע לו שקיימים צילומים שלו מבית מלון ברומניה - בהם רואים אותו בבירור מקיים יחסים אינטימיים עם אחד משומרי הראש שלו - ערפאת יצא מכליו וניסה בכל כוחו למנוע את פרסום הצילומים הללו - בכל מחיר, אגב - דבר שבסופו של דבר, כידוע, הוא לא הצליח לעשות.

הצילומים התפרסמו בכלי התקשורת, גם מי שעד אז לא ידע - או לא רצה לדעת... - עכשיו ידע, והשאר, כמו שאומרים, נחלת ההיסטוריה.

ובואו רק נאמר, שאם ערפאת היה נוכח עתה בהרצאה זו, הוא היה ללא ספק מתחלחל. ואז כמובן הוא מיד היה שולח את אחד מנתיניו הרבים לרצוח אותי. מזל שהוא כבר לא בין החיים, אה...?

לסיכומו של עניין זה: החרדה הקיומית, הבעתה של ממש של ערפאת מהסיכוי שדבר מיניותו יתגלה ברבים, מקורה איננו אך ורק מן הסיבה התיאולוגית - אם תרצו, "הקוראנית" - המוסלמית הפונדמנטליסטית, בה כידוע מצוין שחור על גבי לבן בקוראן כי אסור לקיים "משכב זכר" וכי העונש על כך הוא מיתה - עם ת', כמובן - כי אם הפחד המצמית שאם אותו "סוד" - וליתר דיוק, "סוד-חיים" - אכן יתגלה ברבים, אזי "הראיס" - כפי שכונה ערפאת - יושעה מתפקידו, כוחו הדיקטטורי יינטל ממנו באחת - יבוטל כמעולם לא היה - והוא ייזרק מן הגג - באופן מטאפורי, כמובן. כי הרי גם אם היה נחשף הדבר ברבים באופן רשמי - מטעמו - ערפאת כנראה היה מוצא את עצמו חי באחוזה מפוארת בפרברי פריז מוקף במשרתים מסורים - ובגברברים מסורים לא פחות... - עד ליום מותו...

ובהקשר זה... ערפאת היה מן המושחתים שבמנהיגים הפלשתינאיים - והערביים בכלל. דמיינו לעצמכם... מלך, עריץ עשיר כקורח, השולט ביד רמה על האוכלוסייה הענייה ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת. ובכן, כזה היה ערפאת. לא מאוד רחוק מחוסני מובארכ של המצרים בשעתו - ולשם ההגינות, כמעט כמו כל מנהיג ערבי אחר במאה ה-20: מולטי-מיליונר - ולמען הדיוק, מיליארדר - אשר מסתיר את הונו העצום מהציבור, ולמראית עין מגלם "תפקיד" של אזרח פלשתינאי מן השורה - הפשוט שבפשוטים, הסגפן שבסגפנים, אחד מיני רבים מבין פשוטי העם - ומנסה בכל כוחו להשאיר את אזרחיו עניים מרודים ככל שרק ניתן, חסרי כוח.

וזאת, כמובן, במטרה ברורה: כדי להשאירם כנועים לו, למרותו, לבחירותיו ולדרכו החוקתית-פוליטית-מדינית וחברתית שהוא כופה עליהם. להלן: דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה.

מעין... סין של המזרח התיכון.

כפי שציינתי קודם, אני אובססיבי לגבי האיש, ולמען הדיוק, "אובססיבי כמתוך שליחות". ממש כך. אם תרצו... כאותו שמעון ויזנטל שעשה הכל כדי לצוד נאצים משך כל חייו.

ערפאת, ובכן, הוא הנאצי שלי. ויותר מכך, הוא-הוא, לדידי, היוזף מנגלה שלי - שכמעט נתפס בשעתו על ידי זרועותיו התמנוניות של המוסד הישראלי החובק-כל, אך איכשהו, חמק מזרועותיו...

במשך עשרות שנים אני מנסה להבהיר לעולם - ובמידה לא מועטה אף לעצמי... - את הבנת הנרטיב הזה של אדם - הומוסקסואל - ששונא את ההומוסקסואליות שלו עצמו - אשר קיימת בו, כאמור, מלידתו, מוטבעת בדי.אן.איי שלו - ואשר היא-היא זו שגורמת לו לשנוא חלקים משמעותיים כל כך בתוך עצמו, בקיומו שלו הוא, ואחר כך - ובאופן ישיר בעקבות זאת - לשנוא בכל כוחו חלקים משמעותיים בחברה כולה: הן הישראלית, הן הפלשתינאית.

עצם השנאה שלו את החלק הזה שבעצמו, את ההומוסקסואליות שבו, גרמה לו להגברת העוצמה של השנאה האדירה שלו כלפי "האחרים".

כמו כן, במחקריי גיליתי שכמו הומוסקסואלים רבים אחרים בארון, גם ערפאת היה הומופוב. או לפחות התנהג בחברה, בפרהסיה, ככזה. כך הוא ניסה להרחיק ממנו רחוק ככל שרק היה ניתן את השמועות ואת החשדות אודות ההומוסקסואליות שלו עצמו, שהצטברו סביבו כעננה סמיכה, כערפילים משוננים ומאיימים משך כל חייו - וזאת גם לאחר שהתחתן עם שונאתו סוהא שדיברה רוב חייה בגנותו - ולמרות זאת, מעשה זה אכן הרגיע מעט את הרוחות, יצר מעין "שקט תעשייתי" אודות "שאלת מיניותו של הראיס" ואף ריכך את מבקריו ומתנגדיו מבית.

ובכן, ערפאת סבל כל חייו מתסמונת השנאה העצמית ההומוסקסואלית, ובד ובבד, היה אנטישמי - מן הגדולים שידעה ההיסטוריה - בקטגוריית מנהיגיה. תארו לעצמכם את... ובכן: ריכרד ואגנר משובט עם היטלר, משובט עם קוקו שאנל.

שלושת האנטישמים הגדולים והידועים לשמצה הללו היו ללא ספק גאים מאוד בשיבוט הזה שנוצר כבן כלאיים של שלושתם: יאסר ערפאת.

וערפאת, כמו אנטישמים רבים אחרים, היה לא רק אנטישמי אדוק, כי אם גם מכחיש שואה נחרץ.

השנאה שלו כלפי יהודים ככלל וישראלים בפרט, לא ידעה גבולות.

הוא-הוא האדם שאחראי באופן ישיר לרציחתם - אנא שימו לב לסמנטיקה: לא מותם, כי אם רציחתם הלכה למעשה - של אלפים רבים של בני אדם, כולם יהודים וישראלים, וחלקם אף ערבים-ישראלים.

הוא רצח בהנאה, מתוך... תחושת שליחות אמיתית, מתוך יצר נקמה אדיר וחסר פשרות בעם היהודי ובמדינת ישראל, אשר לשיטתו ועל פי אמונתו הנחרצת הוקמה על חורבותיה של פלשתין הקדומה - על חשבונה, ובמקומה.

כן. יאסר ערפאת היה רוצח. הדם טיפטף לו מן הידיים. הוא היה הומוסקסואל. היה עמוק בארון. היה אנטישמי. ומכחיש שואה.

*

ערפאת ניהל רומן ארוך-שנים עם ג'בריל קייס אבו-מרזוק, פלשתינאי יליד עזה, ופעיל אש"ף. לאבו-מרזוק היו קשרים ענפים גם עם ארגון הטרור חיזבאללה. הוא היה מקושר לשיעים באיראן, והיה יד ימינו - אם תרצו, תרתי משמע... - של הראיס.

יום אחד הוא נעלם במפתיע. עזב - ללא כל פרידה נאותה - את אשתו סוהאד, את בניו עבד - לימים "שאהיד", מחבל-מתאבד שהתפוצץ בפתח מועדון בתל-אביב רוויית הפיגועים של האינתיפאדה, אותה התקוממות פלשתינאית ידועה שהגיעה לאחד משיאיה העקובים מדם בשנת 2001, ושל מוחמד - הומוסקסואל מוצהר, ולימים שחקן פורנוגרפי גאה ומצליח למדי באמריקה.

אבו-מרזוק נעלם - כאילו בלעה אותו האדמה.

ובכן, היא לא בלעה.

במחקרי ארוך השנים מצאתי שהוא הוברח לאפגניסטן - על ידי מאהבו ערפאת, כמובן - ובלא ידיעתו של אבו-מרזוק שערפאת הוא זה שאחראי להברחתו לשם - ועבד עם ארגון הטרור אל-קאעידה.

ושם, יום אחד, בשקט-בשקט, נשחט. בסגנון דאעש. אתם יודעים... בעריפת ראשו.

ערפאת אהב אותו מאוד. למען האמת, אהב בטירוף. וככה ייעשה לאיש אשר וגו'.

*

ערפאת היה, כאמור, דיקטטור. מן הגדולים והאיומים שידע העולם במאה ה-20. לא רק ביחסיו המורכבים עם העם הפלשתינאי, בו רדה ונגש ביד רמה - ולהבהרת הנקודה: את רוב רובם המכריע של הכספים, אותן תרומות כלכליות עצומות שהוא קיבל מכל רחבי העולם - ובעיקר מארצות אירופה וממנהיגיה הפרו-פלשתינאיים, וחלקם אף, ראוי להדגיש, האנטי-ישראליים באופן מובהק - למען הקמת מדינה פלשתינאית - רעיון אותו הוא קידם בכל כוחו משך כל חייו - הוא לא נתן לאזרחים הפלשתינאים כלל וכלל אלא לקח אותם לעצמו - וליתר דיוק, ולמען הסר כל ספק, גנב את מרביתן של אותן תרומות כספיות עצומות, במיליונים על גבי מיליונים של דולרים... - ל"צרכיו האישיים": עשה, מה שנקרא, לביתו: קנה ובנה בתים לעצמו, הן בשטחי הרשות הפלשתינאית, הן ברחבי אירופה ובעיקר בצרפת - שם מצא מוקד תמיכה נלהב ומשולהב מאין כמוהו של מהגרים מוסלמים שהפכו את המדינה האירופאית לביתם - העמיס כספים וזהב בחשבונות הבנק הפרטיים שלו, ובכך היה מן המושחתים שבמושחתים, גנב נוראי, חסר מצפון, שגונב מבני עמו העניים בלי לחשוב פעמיים.

ובנוסף, אם נניח לרגע בצד את "העניינים הכלכליים" הללו, כאשר ערפאת אהב מישהו ברמה האישית, הוא קידם אותו. כשמישהו "היה איתו" - נעתר לקיים איתו יחסים אינטימיים - הוא כמעט תמיד קודם בתפקידו, עד כדי לפעמים לראש הפירמידה ממש, לחוד החנית של ההנהגה הפלשתינאית - ושלוחותיה ברחבי העולם.

חשוב מאוד לזכור בהקשר זה את מראהו של ערפאת. ובכן, ערפאת, על פי כל, לא היה בראד פיט. או ג'ורג' קלוני.

ולמען הדיוק, כפי שכולנו יודעים: ההפך הגמור מכך.

הוא לא היה - בשום אופן אובייקטיבי שהוא - מה שניתן לכנות "גבר נאה". כך שאם גבר כלשהו נעתר להצעותיו המיניות-רומנטיות, היה זה אך ורק כי הוא קיבל מזה משהו: קידום מקצועי כלשהו, או כסף. ובשניהם ערפאת השתמש משך כל חייו כדי לממש את צרכיו המיניים, שהיו, אגב, חלק מרכזי ביותר מחייו, כי ערפאת היה - כך גיליתי במחקריי - "מכור למין". כך שהרבה מאוד כסף שמקורו בתרומות שהוא קיבל - באופן הישיר ביותר - למען מטרת הקמת המדינה הפלשתינאית - שמעולם, כידוע, לא הוקמה רשמית בימי חייו - יצא ממנו לא למימוש מטרה זו כלל וכלל, כי אם למען מטרה אחרת לחלוטין: סיפוקו המיני.

בנוסף, היו לו קפריזות, והוא היה, אם תרצו, מה שמכונה "דיווה". מאוד לא צפוי. בעל ססמוגרף, ובכן... של מטורפים. עליות חזקות מאוד במצב הרוח וירידות חזקות מאוד במצב הרוח. אם תרצו, סכיזופרן לא מאובחן.

מעין... אדולף היטלר עם כאפייה.

כן. זה יהיה תיאור מדויק לתאר את ערפאת: אדולף היטלר. עם כאפייה.

מסמנים לי שאנחנו צריכים לצאת להפסקה קצרה בת 15 דקות? כן. זה מה שמסמנים לי.

אז, גבירותיי ורבותיי, נעשה כעת הפסקה קצרה ונשוב בעוד מעט קט.

*

(חושך משתרר על הבמה, ואז לאט-לאט הבמה מוארת שוב ודורון בראונשטיין נראה כעת כשהוא חובש על ראשו מגבעת שחורה ארוכה ומחזיק מקל שחור, בסגנון קברטי - צ'רלי צ'פליני - בידיו. מוזיקה בסגנון המופעים שהתקיימו ב"וודוויל" (ברודוויי המוקדמת), בשנות העשרים של המאה ה-20, מושמעת - ככתוב בהערות הבימוי - ודורון שר את השיר: "קריית אונו, היר איי קאם!".)

"אני מודה: אני... ובכן... מאוהב בך, יאסר!

אני... כמו שאומרים הצעירים... חולה עליך, יאסר!

אתה מרתק אותי! נו, שוין, אתה משגע אותי!

אתה מעניין כל כך...

אתה נוגע בי לעומק קיומי...

לא סתם אני כל כך אובססיבי עליך,

לא סתם אתה בחרת אותי

ואני אותך.

אין מקריות,

(אתה הרי יודע את זה טוב מאוד בעצמך, יאסר...),

אין מקריות בכלל בכל העולם...

אז מי היית באמת? קדימה, נו, ספר לי,

תן לי את כל התמונה -

מורכבת ככל שתהיה -

אני רוצה,

כל כך רוצה,

לדעת אותה...

תרגיש בנוח, יקירי,

אני רוצה לדעת ה-כ-ל...

את הטוב ואת הרע

את המוזר

ואת המודחק

ואת האפל

ואת המתוק,

תן לי ה-כ-ל,

קדימה,

תן לי את זה...

אני חולם עליך בלילות כל הזמן,

אתה יודע...

אתה נוגע בי בחלומות בכזאת רכות...

זה מלטף אותי,

כמו חמאה שנמסה לי ישר לתוך הפה.

זה כמו מרטיני, כן...

מעין... חלב-תרופתי,

נעים כל כך,

אסור כל כך,

עדין כל כך,

המגע שלך מאיר אותי,

הוא מעורר אותי,

(הומו זקן שכמותי...)

לפעמים האור שלך -

אם לומר את האמת -

לגמרי מעוור אותי,

הוא מסנוור אותי,

הוא משתק אותי,

הוא מפעיל אותי בצורה שאי אפשר לתאר...

אני מבין אותך, יאסר, כי גם אני בארון,

נשוי לאישה, ילדים שלושה, בית בקריית אונו, מכונית חדישה,

ובחלום שלי בלילה אינספור גברים,

אחד אחרי השני,

אחד אחרי השני,

נוגעים בי,

בו זמנית - נוגעים בי,

הם מלטפים אותי, הם חושקים בי,

והנה, אני שוב צעיר!

הנה, אני סוף סוף חוזר לחיים (מן המתים, מן המתים...)!

ואז הכל מתעורר בי,

(הערת בימוי: מביט אל עבר חלציו)

הכל פתאום כל כך ער...

ואז אני מתעורר מהחלום המושלם ורואה את שברו:

הנה היא, אשתי שתחייה, השמנה הזאת שנוחרת קלות לצדי,

ואז זה מכה בי:

הנה היא, המציאות המרה:

קריית אונו, היר איי אם...

היר איי קאם!

קריית אונו, היר איי קאם!

נשוי לאישה, ילדים שלושה, בית בקריית אונו, מכונית חדישה,

ושממה ענקית בתוך הלב (שמפורק לאינסוף שברים רעבים לגברים, לאהבה...).

הוא לא היה יפה, אז מה?

הוא היה מאוד כריזמטי - בעיניי! -

הוא לא היה מאושר,

רואים לו בעיניים,

כמו כולנו,

כמו כולנו,

אלא מה...?

הוי, יאסר,

מתי כל זה ייגמר?

אני מתכוון: המציאות שלי?

מתי, מתי סוף סוף, החלום יתחיל מחדש?

יתעורר?

הפנטזיה, התשוקה הסודית,

של אינספור הגברים שנוגעים בי ונוגעים בי, ורוצים אותי כל כך...?

(אינספור הגברים שהם בעצם אתה...)

אני מודה:

אני מאוהב בך, יאסר!

אני... כמו שאומרים הצעירים... מה-זה מת עליך!

חולה-חולה-חולה!

אתה מרתק אותי, כן,

אתה משגע אותי, נו, שוין,

אתה מעניין אותי כל כך, מסקרן נורא...

אתה נוגע בי, לעומק קיומי,

גורם לי לחשוב על חיי.

אז מי היית, נו?

מי היית, באמת?

קדימה, בוא, ספר לי.

הייה הגבר הנוסף שבחלום,

הייה אחד מהאינספור המחוברים לאחד,

ראש לראש,

ישבן לישבן,

פה לפה...

הייה זה שנוגע בי,

זה שמלטף אותי,

כי אני, כן...

אני, כן...

דורון בראונשטיין,

הומו זקן בארון,

החוקר הכי-הכי שלך,

רוצה-רוצה,

רוצה-רוצה,

לדעת,

לדעת,

לדעת -

ההה-כככ-ללל...

(קריית אונו,

היר איי קאם!)"