לשונה המשולחת של סבתי

1. מעין הקדמה
סבתי סרינה טרגאנו כסוכנת תרבות
 

Teniya una cheyné!

טֶנִייָה אוּנה צֵ'יינֶה [במלרע]!

לאדינו ותורכית. מילולית: הייתה לה כזאת לסת!
לשון אחר: היה לה פה גדול!
או כפי שהגדרנו בכותר בתרגום חופשי: הייתה לה לשון משולחת!

סבתי סרינה טרגאנו לבית גורמזאנו נולדה במאה התשע עשרה בכפר דייגים תורכי לחופי הים האגאי, ממנו היגרה לאלכסנדריה במצרים, ונפטרה בקריית אתא בישראל בעשור העשירי לחייה, אך בכל שנותיה ונדודיה נותרה נאמנה לשפת אמהּ — הספרדית־היהודית, שבפיה נקראה בפשטות — "אֶל אֶספַּניוֹל".

עוד בשלבים שבהם "חיפשתי את הספר" הנוכחי, כלומר שעה שעדיין תהיתי מה יאפיין בצורה הקולעת ביותר את סיפורה של סבתי המשולב בחיַי שלי ובחייהם של שאר בני משפחתי, קפצו לפניי הפתגמים ופניני הלשון שבהם היא תיבּלה את השיח שלה ובוודאי את הקוֹנְסֵזַ'אס, הסיפורים הרבים שקלחו מפיה.

לכן החלטתי לצאת עם סבתי למסע, שבו פתגמיה, אמירותיה וציטוטים מדבריה וכן השירים ששרה יהיו לי לאבני דרך — רומן שתבליניו פתגמים ואמירות, ומה ההבדל ביניהם? פתגם בעיניי מתאר בדרך כלל פעולה ונושא עימו מוסר השכל, בעוד שאמירה מתארת לרוב מצב, אדם או קבוצה של אנשים. למשל, סבתי נהגה להשמיע בקריצה אזהרה לכלות הצעירות עם הפתגם, קַרְנֶה פְרֶסְקָה נוֹ סֶה אָמוֹסְטְרָה אָה לָה קוֹסוּאֶגְרָה — בשר טרי אין מראים לחמות, כי אחרי שמבשלים או צולים אותו, הוא מצטמק ואז החמות יכולה לחשוב שהכלה זללה את חציו ולא השאירה את חלק הארי לבנה יקירה, והמבין יבין. דוגמה לאמירה יכולה להיות דוֹקטוֹר דֶה מָאטָה סָאנוֹס — רופא שהורג בריאים — המביעה את החשד שליווה את סבתי כלפי אבירי הרפואה המתיימרים להיות כל־יכולים.

ואכן, הלשון הייתה לסבתי סרינה בת לוויה נאמנה ובעצם, כלי ביטוי בלעדי מאחר שלא ידעה קרוא וכתוב. אפילו היום, שנים רבות אחר מותה, כשאני נעזר רק בזיכרון שלי ובאי־אלו קלטות ישנות, אני עומד נפעם מאוצר המילים העשיר שעמד לרשותה ומצירופים סֶמי־פואטיים שקלחו מפיה, במיוחד כשסיפרה לנו על תהפוכות חייה. למשל, באחת ההקלטות, כשהיא מדברת על אנשים שחיו באומללות, היה טבעי שתאמר "בִּיבִ'ייַאן אֶן מוּנְצָ'ה מִיזֶרִייָה", כלומר — "חיו באומללות רבה". אבל היא אמרה "טוֹמָאבַ'אן מוּנְצָ'ה מִיזֶרִייָה", כלומר "לקחו אליהם, או אספו אליהם, הרבה אומללות". סבתי דיברה לעיתים סִפרוּת מבלי שהייתה מודעת לכך ומבלי שהתיימרה לכך.

למאגר המילים שעימו יצאו אבותיה־אבותיי מספרד, נוספו בכל דור ודור ביטויים מרחבי האימפריה העות'מנית, ובעיקר ממערב תורכיה, שם התיישבו לבסוף, לא רחוק מן העיר אֶדירנה, אדריאנופול, שסבתי קראה לה אִידֶרְנֶה, במלרע.

לכן, שעה שהיא הֵשיחה להנאתה, אם לא מצאה את המילה המתאימה בשפתה הסְפניולית, היא לא היססה להזדקק ללשונות אגן הים התיכון שלמדה מִשמיעה: תורכית, יוונית, איטלקית, צרפתית — ממש חגיגה לבנטינית־ים־תיכונית. על שתי השפות השֵמיות, ערבית ועברית, היא מעולם לא השתלטה, אף על פי שחייתה יובל שנים במצרים וחצי יובל בישראל. לשמוע אותה מדברת "ערבית" עם המשרת שלנו סאלֶם באלכסנדריה היה חגיגה לאוזניים. גם כשגערה בו בלהט על מעשה שעשה, הוא לא היה מסוגל להתאפק מלהתפוצץ מצחוק מ"חידושיה הלשוניים", והתוצאה הייתה שהוא הסתבך עוד יותר עם גברתו.

אשר לעברית, היא התעללה בה כהוגן וייתכן שידעה ממנה יותר משהייתה מוכנה להודות, אבל כיוון שראתה שכל כך נהנינו משיבושיה היצירתיים, היא לא יכלה לאכזב אותנו ודאגה לספק לנו את מנת הבידור הזאת. פח אשפה, למשל, היה תמיד אצלה "חַפּאשְכָה", וכן — היא נהגה לבקש ממני: "אָסִי בִּיבַ'אס טוּ, קַנְטָאמֶה לָה קָאקָארוּלָה! שכה יהיו לך חיים, שיר לי את הקאקארוּלה!" מהי ה"קאקארוּלה"? לא אחרת מאותה "שחרחורת" שעליה מעידה יפה ירקוני, ש"כך־קראו־לה בפלוגה". ולא העלתה סרינה טרגאנו על דעתה, שה"שחרחורת" ההיא אינה אלא אותה "מוֹרֶניקה", הכוכבת הבלתי מעורערת של הרומנסות הספרדיות, שסבתי לימדה אותי לשיר את נפלאותיה עוד בילדותי.

*

לא רק את הקוֹנסֶז'אס שלה [סיפורים] תיבלה סרינה טרגאנו בפתגמים. אלו שפעו מפיה גם בשיח היומיומי שלה. בציטוט פתגמים, כמו ביקשה לתת תוקף לדבריה, כי החוכמה הגלומה בהם עברה את מבחן הזמן והם שימשו כהוכחה למאזיניה שהיא אינה פולטת סתם בָּבָ'אזָ'אדַאס [דברי הבל].

ואכן, את שקלטה סבתי באינטואיציה, איששה למעני פרופסור תמר אלכסנדר, מומחית לתרבות העממית של היהודים הספרדים. לדבריה, הפתגם הינו עולם ומלואו של חוכמת דורות חדה וקולעת והוא משול לשיר קטן — מעט המחזיק את המרובה, ומכיל לעיתים את האלמנטים המצויים בשירה — מקצב, מצלול, אליטרציה ואף חרוז. למשל:

קֶן נוֹ טְייֶנֶה אֶרְמָאנוֹ, / נוֹ טְייֶנֶה פְּייֶה נִי מָאנוֹ

מי שאין לו אח, / אין לו לא רגל ולא יד

או:

אֶל קֶה נוֹ טְייֵנֶה קֶה אָזֶר, / קִיטָה לוֹס אוֹז'וֹס דֶה לָה מוּזֶ'ר

מי שאין לו מה לעשות, / מוציא לאשתו את העיניים, כלומר — ממרר את חייה

על אף כוונתו הדידקטית והזדקקותו למוסר השכל, פתגם טוב מעביר את המסר שלו בצורה חווייתית בעזרת הומור, פיוט או דרמה. לפעמים יכול פתגם אפילו להישמע כאבחון פסיכולוגי, במקרה זה — על אנשים אובססיביים המאבדים פרופורציות:

קֶמַאר לָה קָאזָה פָּארָה מָאטַאר לַאס צִ'ינְצַ'אס

לשרוף את הבית כדי להרוג את הפשפשים שבו

לעיתים משקפים פתגמים וביטויים לשוניים מציאות חברתית של קהילה. למשל, ביטוי כגון "וִיזִ'יטָה ד'אֶרְמִינִיס", "ביקור של ארמֶנים", ביקור שאין לו סוף של אורחים ש"נתקעים", יכול היה לצמוח רק במקום שבו חיו היהודים בשכנוּת לקהילות של ארמנים, כפי שהיה הדבר באלכסנדריה הקוסמופוליטית שבה נולדתי וגדלתי.

על פי התֵזה הזו, אפשר לראות בסבתי הלא־מתיימרת סוכנת תרבות של ממש, שהנחילה לי ירושה רוחנית מופלאה של מכמני פולקלור, אותם קיבלה מן הדורות שלפניה.

*

אני, כילד המסתובב בין סינרי נשים, אוזני כרויה הייתה לשיחותיהן של סבתי ושל חברותיה, בייחוד כאשר שירתו בקודש סביב שולחן ה"קַרְטִיקַאס" [הקלפים] במשחק הרמי האהוב עליהן, שבפיהן נקרא "קוּנְקָאן" [במלרע]. אז לא היו הכלים בְּידִי למוֹד את ערכן התרבותי של ה"רכילויות" הללו, ולעיתים אף זלזלתי בהן. אבל למזלי, הן נחקקו בזיכרוני, ולימים התגנבו אל הספרים שכתבתי. בתחילה, אני מודה, הייתי סבור ביהירותי האינטלקטואלית, שאני הוא ש"הגבהתי" בספריי את ה"הבלים" הללו לרמה של תרבות. עברו שנים עד שהגעתי למסקנה, שדווקא אותה רכילות של נשים "נבערוֹת" כביכול היוותה עבורי תשתית עשירה לעשייה הספרותית והתיאטרונית שלי.

ואכן, בהופעותיי כסופר, כשאני נדרש לשאלה "מניין נחלתי את שירי" וממי ירשתי את הגֵנים של היצירה, אני מתחיל לספר על אבי, אלבר גורמזאנו הוא אברהם גורן, שהיה אינטלקטואל וידע תשע שפות על בוריין ובלע ספרים הרבה, ואיתו ניהלתי שיחות מאוד מעמיקות, אבל אני מייד מסייג: לא בזכותו נהייתי סופר ואיש תיאטרון, אלא בזכותה של סבתי, אֵם אמי, היא סרינה טרגאנו, אמנית הסיפורים שבעל פה, שהייתה גם אחותו הבכורה של אבי. נישואֵי קרובים נותרו בגדר תופעה נפוצה אצל יהודי ספרד, אולי מן הימים הרחוקים בחצי האי האיברי, כשנמנו אבותיי בני גורמזאנו עם האנוסים וחששו להכניס גורם זר למשפחתם מפחד ההלשנה לאינקוויזיציה.

בהיותה הבכורה במשפחתה, נאלצה סבתי סרינה כבר מגיל צעיר לסייע לאמהּ האלמנה בגידול שבעת אחיה ואחיותיה (שאבי היה הצעיר מביניהם), ולכן היא לא זכתה אפילו למנת הלימוד שהייתה מזומנת לילדות באימפריה העות'מנית באותה תקופה. על החיסרון בהשכלה פורמאלית כיסתה באינטליגנציה וביצירתיות בלתי נדלית. היה לה חוש אמנותי מולד, גם אם מעולם לא התיימרה להיות אמנית. כשם שידעה לרקוח תבשילים ללקק את האצבעות, כך קלחו סיפוריה בלאדינו — עם מינון מדויק ביותר בין הומור, דרמה, אמת מוצקה ובִּדְיון משתובב.

לא רק יכולֶת סיפורית הייתה לה, אלא גם — חדוות הסיפור. כאשר הפליגה על גלי הקוֹנסֶז'אס, נצצו עיניה הירוקות במין צהלה כזאת, כאילו חוותה מחדש אותן התנסויות מן העבר. בשעה שהֵשיחה, נראה כאילו היא טועמת כל מילה היוצאת מפיה.

גיליתי תופעה נוספת אצלה תוך האזנה לקלטות וגם כשאני רואה אותה שוב ושוב בעיני רוחי בשעה שהיא נישאת על כנפי הסיפור: היא מיעטה להשתמש בדיבור עקיף, כלומר, הדמויות שלה דיברו ב"רפליקות" כמו בתיאטרון — לא "הוא אמר שכך וכך וכך...", אלא "הוא אמר: 'כך וכך וכך...'" דרך זו אפשרה לה "לגלם" את הדמויות שבסיפוריה, מה שעשתה בכישרון תיאטרלי לא מבוטל. ובסופו של דבר, אסטרטגיה זו סייעה לה הן להעצים את הדרמה והן להגדיל את מינון ההומור.

ועל מנת שלא לבזבז זמן לבטלה, בשעה שפיה היה עסוק באמנות הסיפור, היו ידיה עסוקות בו־זמנית באמנות הרקמה או התחרה, כשאצבעותיה מרקדות בזריזות עם המחט, המסרגות או ה"קְרוֹשֶה", ויריעת הבד או הסריג שמתחת לידיה מצמיחים צורות מרהיבות שנשזרו מפקעות חוטי הצבעונין שהתגלגלו לרגליה.²

עברו שנים רבות ואת הסיפורים נשאה הרוח ומלבד הללו שהוקלטו, כמה מהם נותרו במעבה הזיכרון שלי ואני מנסה ללכוד אותם בטרם יתנדפו כליל ובטרם אלך אני בעקבותיהם. מעשֵי הרקמה והסריגה שלה החזיקו מעמד שנים רבות ועברו בירושה, אבל גם בהם הייתה ידו המכלה של הזמן, והיום נותר רק שָאל אחד שסרגה, שעימו הופיעה שושה רעייתי כשגילמה את דמותה של סרינה טרגאנו על בימת התיאטרון.³

*

הסיפורים שהשמיעה סבתי היו כמעט תמיד בגוף ראשון, קשורים באירועים שהתרחשו במרוצת חייה, אם כאלו שחוותה בעצמה או כאלו שסופרו לה. מאחר שלא קראה, סיפוריה לא יכלו להסתמך על ידיעה מן העיתון או להיות לקוחים מתוך ספרים. כמו כן, ראוי לציין שמעולם לא שמעתי אותה מספרת מעשיות עממיות על ג'וחה (חושם של יהודי ספרד) או על נסיכים ונסיכות, אף שייתכן שהכירה סיפורי מעשיות כאלו.

מכאן ניתן להסיק, שהדחף להתבטא נבע אצלה מצורך נפשי — להשמיע לְכל מי שמוכן להאזין לה את סיפורה שלה דווקא, זה העולה מנבכי נפשה ואינו מסופּר מן הפה ולחוץ. כלום אין זה מה שאנו הסופרים עושים כשאנו במיטבנו? היה לה הכישרון להפוך כל תקרית, אם מן העבר הרחוק ואם מן הקרוב, לסיפור מרגש או בעצם למין מונולוג דרמטי של היסטוריה מדוברת, כאשר תמיד בדרמה השתלבו אצלה גם הקומדיה והגרוטסקה.

ביצירתי הספרותית לאורך השנים, שילבתי רבים מסיפוריה ואמירותיה, ולא רק בספריי על אלכסנדריה ("קיץ אלכסנדרוני", "בלאנש", "חופי אלכסנדריה", "בדרך לאצטדיון"), אלא גם בהופעות תיאטרון של שושה ושלי ("נשים של ממש" של שושה, "עוד רומנסה לרפאל" ומופע היחיד שלי "מה פתאום גורמזאנו?"). אפילו אל תוך קוורטט הסניורה, רביעיית הרומנים שכתבתי על חיי דונה גרסיה, הגנבתי את חוכמת החיים שלה ואת הרומנסות ששרה לי, וזאת מתוך הנחה שעולמה התרבותי של דונה גרסיה לא היה שונה בהרבה מעולמה של סבתי, רק כמה מאות שנים אחורה. לא תמיד נתתי לה לסבתי את מלוא הקרדיט שהגיע לה, דבר שאני מנסה לתקן בספר זה — לתעד לא רק את דבריה, אלא לנסות להגיע אל נבכי נפשה, אבל בעיקר — לְפַנות למענה מרכז במה, ובאמצעותה, לתת קול לכל אותן נשים עלומות וברוכות כישרונות ויכולות, שנסיבות חייהן לא אפשרו להן גישה אל היכלי ההשכלה.

*

באורח פרדוקסאלי, ייתכן שדווקא ה"בערות" הברוכה של אותו דור של נשים, היא שהותירה את עולמן התרבותי במקוריותו. היא שהצילה אותו מן הבנליזציה שהשכלה רחבה טומנת לעיתים בחובּה. וזאת, מבלי לקחת בחשבון את טשטוש ההבדלים שיוצרת הגלובליזציה כשהיא מכה בַּייחודי.

אבל עוד לפני מעללי הגלובליזציה, התייצבו כאן בישראל גורמים "מקומיים" רבי עוצמה שקידשו מלחמה נגד עולמה של סבתי. עם כל הנפלאות שהנחילה לעם היהודי התנועה הציונית שהעניקה לנו את המדינה היקרה הזו, יישומו של הרעיון הציוני גבה מחיר מתרבויותיו המגוונות של העם היהודי בגולה. מכבש "כור ההיתוך" היה אולי הכרח בל יגונה, אבל הוא דרס ברגל צברית גסה את אותן תרבויות שבריריות שנחשבו גלותיות ובלתי רלוונטיות בעיני אליק ש"נולד מן הים" ואורי ש"הלך בשדות".

גם תחייתה המבורכת של הלשון העברית, אותו נס גדול שחוללה התנועה הציונית, תרמה להריסתן של תרבויות יהודיות. אפשר לומר שהעם היהודי שהיה מפורד ומפוזר, הגיע חבול אל המאה העשרים כדי לחוות שורה של טלטלות עזות. חלקו הושמד פיזית בשואה ומרבית השורדים התגלגלו אל שני מרכזים עיקריים — ישראל וארצות הברית. בשני המרחבים האלה נחתמה מעין עסקת "תן וקח" עם העם היהודי. היהודים זכו לביטחון מפני הכחדה פיזית, במחיר ויתור על תרבויותיהם הייחודיות שהלאדינו היא רק אחת מהן.

כל שנשאר לנו לעשות, אפוא, הוא ללקט פירורים ממה שנותר. אני בורכתי בכך שזכיתי להשתייך לאותו דור ביניים שחווה את שני העולמות — הישן, ההססני והעדין, והחדש והבוטה שאינו מכיר בתחרות.

אני, שזכיתי לשאוב מחוכמת הדורות של סבתי סרינה טרגאנו, שמח ליטול על עצמי את המשימה הזו, כשאני מצויד בסיפוריה, בפתגמיה ובביטוייה שאותם אני מטיל אל ילקוטי תוך כדי הליכה. מאחר שלא עשיתי זאת בעודה בחיים, אין לי ברירה אלא להסתמך בעיקר על הזיכרון, שהרי חלף כבר כמעט יובל שנים מאז היא עברה מן העולם. בצאתי למסע הזה, הייתי סבור בתחילה שאצליח להעלות ברשתי במקרה הטוב שני תריסרים מפתגמיה ואמירותיה, אבל להפתעתי — רק פתחתי את השער ומייד הם זרמו בזה אחר זה וממשיכים בכך עד עצם הרגע הזה והמשיכו לצוץ ככל שהתקדמתי במעלות הספר וכך יהיה כנראה גם לאחר שאסיים אותו.

כשנודע ברבים שאני עוסק ברומן המתבסס על סיפוריה ופתגמיה של סבתי, התחלתי לקבל מידידים דוברי לאדינו פתגמים ששמעו הם מפיה של סבתם. אני אסיר תודה לחבריי אלו וגם לאחרים שהספר הזה שלח אותם אל מסע נוסטלגי. מהפתגמים ששלחו אליי, בחרתי את אלה שהיוו תזכורת לאמירות שאכן שימשו את סבתי ושנשתכחו ממני, או פתגמים שגם אם איני זוכר במפורש שיצאו מפיה, הרי על פי אופיים התאימו לה.⁴

אמנם, כשמדובר בפתגמים, איש אינו מצפה שהם יהיו מקוריים. לא סבתי סרינה טרגאנו המציאה אותם. הם היו שם מימים ימימה וכל שהייתה צריכה היא לעשות היה, לקטוף וללקט על פי צרכיה. ועם זאת, אני מרשה לעצמי להשתעשע עם המחשבה, שייתכן שפתגם אחד או שניים — ואולי המפולפלים מביניהם — הם פרי המצאתה.

"אֶנְטֶנְדִיטֶס [בנתָּ]?" כפי שהייתה שואלת אותי סבתי.