פרק ראשון
רקע
רבי יוסי אומר: ״התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך״.15
הרב מאיר להמן, סבא רבא שלי, הסביר את ההוראה הזאת באופן מעניין:
חפצים גשמיים עשויים ליפול לחיקו של האדם ללא כל מאמץ מצד המקבל. ואולם, כדי להיות ספוג ברוח התורה ובידיעת התורה דרושים מאמצים רבים. למעשה, המאמץ מתחיל בהוריו של האדם.
יש האומרים: ״מדוע על ילדינו לעסוק בלימודי יהדות? איזו תועלת תצמח מכך לילד או לילדה בשלב מאוחר יותר של חייהם?״ למרבה הצער, באופן זה הורים רבים ממעיטים בערך הרווחה הבלתי גשמית של ילדיהם, וכך מונעים מהם את האוצר המשמעותי ביותר שניתן לעמנו. מסיבה זו על הצעירים להתחיל לעמול קשה בשלב מוקדם בחייהם כדי להתוודע למורשת התורה שלנו. אך כפי שחלב ויין נשמרים לפרק זמן ארוך יותר במכלים נקיים, כך גם ידע התורה שלנו דורש כלי קיבול טהורים. העֵרנות המתמדת של הפרט להימנע ממעשי עוולה ולהתרחק מאנשים לא ראויים מבטיחה כי הידע שנצבר יישמר בלי פגע. העובדה כי הדורות הקודמים היו מסורים לתורה, אין משמעה בשום פנים כי אנו, צאצאיהם, נהיה גם אנו דור נוסף של יורשים רוחניים ונזכה לקבל את האושר הרוחני על מגש של כסף. פירוש זה של המשנה אינו נחשב סתירה למאמר חז״ל אחר הגורס כי התורה תיוותר במשפחה אם שלושה דורות רצופים עסקו בה באמת ובתמים.16 הפירוש האחרון רק משמש ערובה שהצאצאים יקבלו את התורה כאורחת יקרה. ואולם, יש צורך בלימוד יסודי של הרעיונות הנשגבים הכלולים בתורה כדי שהתורה תשתכנע להמשיך ולשהות במחיצתנו.
משפחתי התברכה בבעלי ייחוס ובבני משפחה בעלי שיעור קומה. מטרתה של משפחתי היא להמשיך בדרכם הנשגבת. העולם הקשה שהיה המסגרת למאבקינו הבלתי פוסקים, בייחוד בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, ובמהלך המלחמה, התגלה כמסלול מפרך ומלא מכשולים, בדומה למסלול שעברו אבותינו אשר נאלצו לעמוד בניסיונות ולהתגבר על מצוקות במהלך אלפיים השנים האחרונות.
כדי להסביר את אומץ הלב ואת הישועות שהיינו עדים להם בשנים האחרונות, יש צורך להכיר חלק מן האבות והאימהות במשפחתי מן העבר הקרוב, אלו שסגולותיהם מאירות את דרכנו. פרטים מעניינים על אודות האבות והאימהות במשפחתי ניתן למצוא בנספח ב'.
תעודת הלידה של אבי שהונפקה במיינץ, גרמניה, בשלושה בפברואר, 1893
ההורים: מאיר וחנה להמן
אבי נולד בי״ז בשבט 5653 (1893) במיינץ, גרמניה. הוא היה הילד החמישי והבן השני מבין שישה ילדים. בהיותו הנכד הראשון שנולד לאחר פטירתו של סבו, הרב מאיר להמן, הוא נקרא על שמו. אבי גדל במיינץ, וכמצופה למד בישיבת מיינץ שנוסדה על־ידי סבו המנוח.
בעת שאבי גדל בגרמניה, געשה היבשת מבחינה פוליטית מתחת לפני השטח, בדומה למצב במהלך אלפיים השנים האחרונות של היסטוריה אירופאית מתועדת. באירופה, שהיא חלק מיבשת אירואסיה, יש מדינה שונה בעלת תרבות שונה ומערכת כספים שונה בכל מאתיים קילומטר, לכל כיוון שהוא. כמעט אין מדינה באירופה שאין בה שתי שפות מדוברות ואף יותר, וכל אחת מהשפות משקפת תרבות שונה, מטבח שונה ושורשים היסטוריים שונים.
במפנה המאה העשרים העיבו עננים כהים על שמי היבשת. נראה שמיליטריזם הפך להיות דרך החיים. הממשלות כשלו בעשיית שלום וחמדו את עושרן ואת שטחן של שכנותיהן. גרמניה לא הייתה במובן זה יוצאת מן הכלל. הייתה זאת מדינה שאהבה מלחמות, וגיבורי התרבות שלה הצטיינו בדרך כלל בקרבות.
אבי נולד במהלך שלטונו של הקיסר וילהלם השני (1859-1941) שעלה על כס הקיסרות בשנת 1888. מעמד הקיסר זכה לכבוד גדול בעולם, ווילהלם ידע איך לתבוע את מעמדו הקיסרי. אחת הדוגמאות לכך היא הביקור שערך הקיסר בשנת 1898 בעיר ירושלים המוקפת חומה. אף כי שליט פרוסי זה לא היה מוסלמי, הייתה משמעות לכך שהעותומנים פרסו לפניו ״שטיח אדום״ של כבוד. ב״מחווה״ ידידותית כלפי הקיסר הרס השולטן התורכי חלק ברוחב של כאחד־עשר מטרים מחומת העיר המרשימה מדרום לשער יפו. הריסה זו אפשרה לכרכרה המלכותית הנהוגה על־ידי סוסים להימנע מתמרונים מגושמים בפתח החומה תחת מגדל השער. פרצה זו בביצורי החומה המקיפה את העיר העתיקה עדיין הייתה קיימת מאה שנים לאחר מכן. שני עשורים לאחר ביקורו של וילהלם הגיע בפתאומיות לקצו השלטון המונרכי של גרמניה, והשליט רב העוצמה הזה הודח והוגלה.
שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה גייס הקיסר כוחות צבא גרמניים כדי להגן על הרייך שלו, עם הופעת הסימן הראשון לפרובוקציה מבחוץ. למטרה זו גויס אבי לצבא הגרמני בחודש מרץ 1912, בהיותו בן 19. מכיוון שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע הוא נשלח להכשרה לקצונה. הוא שירת בצבא במשך שנה וחצי, עד חודש ספטמבר 1913, ואז נשלח להצטרף לגדוד הלוחם מס' 87 של הקיסר.
מלחמת העולם הראשונה פרצה באחד באוגוסט 1914, בדיוק בתשעה באב, ביום עצוב זה בלוח העברי. המשמעות של תשעה באב — תחילתה בשנה שבה יצא עמנו ממצרים.17 שנים־עשר השבטים נתנו לתאריך זה מוחשיות מפוקפקת בהראותם שהם אינם ראויים להיכנס לארץ ישראל, ולפיכך נגזר בתשעה באב שרבים מהם יגוועו במדבר. שני בתי המקדש בירושלים נחרבו בתשעה באב, ובתאריך זה, בשנת 1492, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את היהודים מספרד. מלחמת העולם הראשונה שקידמה את מלחמת העולם השנייה החלה בתאריך זה, לפיכך גם לשואה יש שורשים בתשעה באב.
גיוס צבא הקיסר שבא בעקבות ההכרזה על מלחמת העולם הראשונה בארבעה באוגוסט 1914 אילץ את אבי ללבוש שוב את מדיו. הוא נלחם בשורות צבא הקיסר עד תום מלחמת העולם הראשונה, באחד־עשר בנובמבר 1918 — יום שביתת הנשק. כשמונים שנה לאחר יום שביתת הנשק עדיין נחגג תאריך זה בארצות הברית, והוא ידוע בשם יום הווטרנים.
אבי היה בעל דרגת Vize Feldwebel, ביחידת תקשורת שדה המקבילה לדרגת תת־לויטננט מייג'ור או מאסטר־סרג'נט.
יחידתו שירתה תחילה בחזית המזרחית בפולין, מדרום לברסלב, גרמניה. בשנת 1917, לקראת סוף המלחמה, עם תחילתה של המהפכה הקומוניסטית הרוסית וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, הועברה יחידתו של אבי מפולין לצפון מערב צרפת, סמוך לאלברט. בעודו בצבא הוענקו לאבי מספר ציונים לשבח והוא אף נפצע, אך פציעותיו לא היו חמורות דיין כדי לאפשר את שחרורו מהיחידה.
חרף הגבורה של אבי הוא מעולם לא הזניח את יהדותו וקיים את כל מצוות הדת ככל יכולתו. אחותו, טנטה סופי, סיפרה לי פעם בדמעות כי כאשר האויב הצליח לבודד את הפלוגה שלו וכמעט לא היה לחיילים דבר לאכול, שחטו הגברים את סוסיהם ואכלו את בשרם. אבי, לעומת זאת, לא נאות לאכול מבשר הסוסים חרף הרעב החמור.
יהודים רבים שירתו בצבא הקיסר וילהלם השני, ומעניין הוא כי בתיק הצבאי של אבי, בסעיף הדת, כתוב 'דת משה' ולא 'יהודי'. יש צורך בקצת פרספקטיבה היסטורית כדי להבין את השיקול לסיווג חיילים יהודים באופן זה.
לקראת סוף המאה השמונה־עשרה צמחה תנועה פוליטית שהובילה בסופו של דבר להענקת זכויות שוות ליהודים. הענקת זכויות זאת בעלת המשמעות של חופש רב התבססה על ההנחה שהיהודים יוותרו על כל תכונותיהם הייחודיות. הכנסתם לחברה הגויית כשווים הובילה תוך זמן קצר לשקיעה של ערכי התורה ושל הזהות היהודית. הייתה עלייה בהתבוללות, והדבר הוביל גם לצמיחת היהדות הרפורמית. דגש רב יותר ניתן לְזֵהות גרמנית כתחליף לייחודיות יהודית. העדיפות העליונה של יהודים אלו הייתה הדחף להתקבל קבלה מוחלטת לחברה הגרמנית. תוצאות הלוואי של גישה זו היו ויתור חלקי או מלא של סממנים קדושים של האמונה היהודית ושל אורח החיים היהודי.
ההיסטוריון ד״ר דוד קרנצלר מציין כי ״כדי לא לבלוט וכדי להיטמע בחברה העדיפו הרפורמים להדגיש את זהותם הגרמנית על פני זהותם היהודית. אחד הביטויים של פרספקטיבה חדשה זו הייתה העדפתם כי כל בני דתם יזוהו כגרמנים בני דת משה ולא כיהודים גרמנים. מהתווית של ״יהודי״ השתמע אורח חיים שונה מדי, והתנהגות שלא הייתה חביבה על חלק מהגויים. התוצאה הטרגית הייתה שככל שניסו היהודים לנהוג כגרמנים, התקבלו הם בחוסר אהדה על־ידי הגרמנים.״
רישום השירות הצבאי של אבי לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. חותמת צלב הקרס הוטבעה בארכיון מלחמת העולם השנייה בברלין.
אברהם יעקב פינקל, מחברן של עבודות יודאיקה קלאסיות, ציין כי שימוש בתואר ״בן דת משה״ כמגדיר את דתנו נעשה אך ורק למטרת השמצת האמונה שלנו. שימוש בתואר זה מרמז כי האמונה היהודית איננה מקבלת את השראתה מהאלוהות אלא היא פשוט אמונה הנקראת על שם מייסדה.
במלחמת העולם הראשונה היו בצבא הגרמני רבנים צבאיים שלא סייעו רק לחיילים יהודים, אלא הושיטו עזרה גם ליהודים המקומיים בפולין ובצרפת. כאשר התברר כי החיילים היהודים ייאלצו לבלות את חג הפסח בחזית, הדפיסה קהילת פרנקפורט על המיין (פרנקפורט אם מיין) הגדה מיוחדת בשנת 5676 לבריאת העולם (1916) עבור החיילים בחזית. על גבי שער ההגדה בשפה הגרמנית הופיע הכיתוב הבא:
Mit treuen Heimatgruessen zum Feste ueberreicht von der Freien Vereinigung fuer die Interessen des Orthodoxen Judentums E. V. [Eingetragener Verein] in Frankfurt am Main, im Kriegsjahr 5676.
תרגום: צרור ברכות מהבית לכבוד החג מטעם הארגון החופשי לענייני היהדות האורתודוקסית בפרנקפורט על המיין, שנת 5676.
הארגון שמימן את הדפסת ההגדה תואר על־ידי הרב שמעון שוואב זצ״ל כארגון שקדם לארגון 'אגודת ישראל' של ימינו. הוא שימש ארגון גג לקידום ענייני היהודים האורתודוקסים, ובכלל זה לקידום צרכיהם של לובשי המדים. הערה מעניינת הופנתה אלי מההיסטוריון ד״ר דוד קרנצלר וזו לשונה: ״הארגון המדובר נוסד לראשונה בשנת 1885 על־ידי הרב שמשון ר' הירש. לאחר מכן התמזגה קבוצה זו עם ה'אגודה' כשזו נוסדה בשנת 1912. ואולם, 'אגודה' הייתה ארגון בינלאומי שכלל חברים מפולין ומרוסיה שהשתתפו בלחימה. כדי להפגין את הפטריוטיות שלהם החזירו היהודים הגרמנים את שמו המקורי של הארגון, כפי שכונה במקור, בשנת 1885״.
עמוד השער של ההגדה שהוענקה לחיילי הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראו את שם החייל ומספר הפלוגה בפינה הימנית למעלה (V.fldw Lehmann 9/221).
פלוגה של חיילי האימפריה הגרמנית ב-Koslow, פולין, בשנת 1915.
אבי הוא החמישי מימין. מאחור ניתן להבחין בבית כפרי עם גג קש.
יש לזכור כי חיילים יהודים לחמו בכל אחד מהצבאות שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. הייתה לכך השפעה על משפחתי, מכיוון שגרמניה נלחמה נגד אנגליה ונגד רוסיה. לאבי הייתה בת־דוד מדרגה ראשונה שחיה בלונדון, הגברת סלינה ששון (פרינס), שהייתה מעורבת מאוד במאמץ המלחמתי בבריטניה. כמו כן היו לאבי בני־דודים מדרגה ראשונה מצד האמא, משפחת רבינוביץ', שייתכן שלחמו למען רוסיה. כדי להציב את הדברים בפרספקטיבה הנכונה מן הראוי לעיין בהגדת להמן המקורית של פסח בשפה הגרמנית [20], שם18 מצוין כי הרב מאיר להמן, שחי באימפריה הגרמנית, מעודד אזרחים של מדינות שונות לשרת את ממשלותיהם בנאמנות. ואולם, כל זאת בתנאי מרכזי אחד, והוא, שהיהודים במדינות האלה זוכים ליחס הוגן והנם שווי זכויות לכל האזרחים האחרים, ללא כל אפליה.
חיילים יהודים בצבא האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת צרפת־פרוסיה (1870-1871) עורכים תפילת יום כיפור סביב ספר תורה פתוח מחוץ לעיר הצרפתית מץ, בחודש אוקטובר 1870. הודפס מחדש מתוך Israelit [21], ספטמבר, 1895.
הרב מאיר להמן כותב:
״ . . . אין סתירה בין הבקשה של בני יעקב מפרעה ״לשבת״ (כיחידים) במצרים לבין בקשתם ״לגור״ בארץ (להתגורר ״זמנית״ במצרים).19 ההסבר הוא שבתקופת שהותם שם הם יקבלו על עצמם בלב שלם את חובותיהם האזרחיות במדינה המארחת, בדומה לשאר אזרחי המדינה, יפעלו למען המולדת המאומצת ויבקשו למנוע ממנה כל רעה . . . עלינו לראות את השהייה שלנו בארצך (פרעה) כשהייה זמנית, משום שאנו מחזיקים בתקווה לשוב ביום מן הימים לארץ המובטחת. אך עם זאת, אנו נתגורר בארץ גושן, תחת שלטונך, כנתינים נאמנים, ולא ננסה להתחמק מחובותינו כאזרחים בארץ זו.
לאחר שמונה־עשרה מאות אנו מוצאים את עצמנו במצב דומה. בית המקדש שלנו חרב, המדינה היהודית נחרבה ובני ישראל מפוזרים ברחבי העולם. לא זנחנו את תקוותנו כי אלוקינו יקבץ שוב את שארית הפליטה המפוזרת ברחבי העולם וישיב אותה לארץ אבותינו. אך עד שתקווה זו תתממש אנו חלק מהמדינה שבה אנו מתגוררים. אנו חלק מאזרחי מדינה זו, ואנו פעילים בממשלתה. אנו — היהודים הגרמנים — הננו גרמנים בלבנו. אבותינו, וכעת אנחנו, מתגוררים מעל אלף שנים בארץ הגדולה והיפה הזאת. גרמנית היא שפת אמנו. מסורת השפה הגרמנית, המנהגים הקשורים אליה והתכונות המאפיינות את הגרמנים — כל אלו מאפיינים גם אותנו. אנו נתינים נאמנים של הנסיכים שלנו ושל הקיסר שלנו. אנו מכבדים את שכנינו הגרמנים כפי שאנו מכבדים את אחינו ואחיותינו היהודים. רווחתה של המולדת שלנו, הן בזמנים טובים הן בזמנים רעים נוגעת ללבנו כפי שהיא נוגעת ללב כל שאר קבוצות האוכלוסייה. אנו מוכנים להגן על ארץ האבות היקרה הזאת בכל מחיר . . . לא רק בימים אלו, כאשר ישנם חוקים ראויים וצודקים המבטיחים את הזכויות הפוליטיות של האזרחים . . . כל אלו הן חובותינו כלפי אלוקינו והן טבע שני לנו.
בדיוק כפי שהיהודים נוהגים בגרמניה, כך הם נוהגים גם במדינות אלה: אוסטריה, הונגריה, רוסיה, צרפת, אנגליה, הולנד, דנמרק, שוודיה, טורקיה, אמריקה ובכל שאר המדינות שבהן חיים צאצאי יעקב . . . ״
הדיון לעיל בדבר נאמנות כפולה נכתב בשנת 1888 לפני התעוררות האנטישמיות בגרמניה בשנת 1933, שבתחילה זכתה להתעלמות, ולאחר מכן הפכה למדיניות הרשמית של הממשל. מסיבה זו הושמט הקטע שבו הופיע הדיון לעיל בתרגומים לאנגלית ולעברית של הגדת להמן, חרף הרלוונטיות שלו ותקפותו.
במהלך שירותו הצבאי נחשף אבי לראשונה לאוכלוסייה גרמנית לא יהודית. אבי זכה לראות באופן אישי בהתהוות חייל גרמני טיפוסי. הוא התאכזב לגלות תכונות טיפוסיות כגון אופי בלתי מוסרי, חוסר סובלנות, וולגריות מוגזמת וחסך ערכי. את כל התכונות הללו החשיב כפגמים חבויים ושיטתיים. זאת לא הייתה המדינה שבה ירצה לגדל את ילדיו.
לפיכך החליט אבי בשנת 1919 לעזוב את בית הוריו, את משפחתו ואת חבריו ולעבור לאמסטרדם, הולנד. שם היה לו דוד, מוריץ פרינס, גיסו של אביו שנישא לטנטה אימא (להמן) פרינס. הדוד מוריץ עבד בעסקי יהלומים ושמח על ההזדמנות להנחיל לאחיינו את רזי המקצוע. בעת שהותו באמסטרדם התחבר אבי עם אנשים רבים ופגש מספר גולים כמוהו, ובכלל זה את גיסו לעתיד, מיכאל לוי, שהיגר לאמסטרדם מפרנקפורט על המיין בתחילת שנות העשרים.
אבי במדי קצונה לפני מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1972 ביקרנו רות ואנוכי את דודתנו, טנטה סופי (להמן) צ'רניאק, אחותו הגדולה של אבא שהתגוררה בתל אביב. לאחר שעה שבמהלכה שוחחנו והתעדכנו בחדשות משפחתיות אמרה דודתי שהיא חייבת לספר לנו על חלום שחלמה למעלה משלושים שנה קודם לכן. כל ששת ילדי המשפחה, והיא ביניהם, התבקשו לציין משאלה אחת גדולה הקשורה אליהם. וכך היא תיארה את התגובות: האח הבכור, יוליאן, עורך השבועון הגרמני־יהודי Der Israelitise Familien Blatt, חלם על כתיבת מאמרים רבים יותר וטובים יותר. המשאלה של אחותה הגדולה, אמי, הייתה שאנשים יקראו יותר, וכך בעלה, הלל סוטין, יצליח להרחיב את עסק הספרים שלהם. עבור עצמה, דודתי — טנטה סופי — רצתה שהאוכלוסייה הגרמנית תשתה יותר תה, וכך עסקי ייבוא התה של בעלה ישתפרו. אחותה הצעירה, מרתה, קיוותה שבעלה, שלום הילדסהיימר, יוכל להקדיש זמן רב יותר ללימוד, ושיהיו לו תלמידי ישיבה חכמים. האח הצעיר ביותר, פריץ, שהיה רופא, ביקש חולים מאתגרים יותר. כשהגיע תורו של אבי הוא פשוט ביקש להיות מסוגל לסייע להוריו במיינץ ככל האפשר, כמו למשל לשלוח להם חבילות מזון גדולות מאמסטרדם, וכן להיענות לכל צורך אחר שלהם. בשנות העשרים של המאה הקודמת היה בגרמניה שיעור אינפלציה גבוה במיוחד, ומוצרי מזון וכן מוצרים אחרים היו יקרים מאוד וקשים להשגה. מחירם של מוצרים פשוטים כגון כיכר לחם האמיר למיליוני מרקים, ומאוחר יותר אף למיליארדי מרקים! רצונו של אבי לסייע לאחרים היה ראוי ביותר. דודתנו העריכה מאוד את שלושת אחיה ואת שתי אחיותיה, אך את תגובתו של אבי ראתה כדוגמה ומופת.
עמוד 54 מתוך הגדת להמן בגרמנית.[20] חלקו הושמט מהגרסה העברית והאנגלית.
אבי ואמי עוזבים בטיסת לופטהנזה, ארבעה ביולי, 1928.
במשך השנים נסע אבי בהזדמנויות שונות בחזרה למיינץ כדי לבקר את הוריו. באחד הביקורים — בארבעה ביולי 1928 — טס בחברת התעופה לופטהנזה.
אבי נישא לאמי בפרנקפורט על המיין, ביום א', י״ד באלול, תרפ״ז (1927). העיר פרנקפורט ממוקמת לאורך נהר מיין, ומכאן שמה ״פרנקפורט על המיין״. כך ניתן להבחין בינה לבין עיר אחרת בגרמניה ששמה פרנקפורט על האודר, שהוקמה לאורך נהר האודר. הרב משה שרייבר, הידוע יותר בכינויו החת״ם סופר (1762-1839), נולד בפרנקפורט על המיין. פעם כינה בחיבה את עיר הולדתו כ״אחת ויחידה בעולם היהודי״. העיר שימשה בית להרבה אנשים ידועים מן העבר ומבני זמנו של החת״ם סופר, בכללם מחבר ילקוט שמעוני, וכן הרב נתן אדלר, מורהו של החת״ם סופר, השל״ה, ההפלאה, הפני יהושע, ומאוחר יותר הרב שמשון רפאל הירש ועוד. בצד החילוני של הקשת היהודית היו הברון מאיר אנשל רוטשילד (1744-1812) — מייסד שושלת רוטשילד המפורסמת, נדיב גדול שתמך ביהדות האורתודוקסית, והוא אשר העניק לפרנקפורט על המיין מקום של כבוד בעולם הפיננסים.
אמי נולדה בכ״ג באב, תר״ס (1900) בפרנקפורט על המיין. היא הייתה השנייה מבין ארבעה ילדים. היא רכשה את השכלתה ב-Hoehere Maedchenschule der Syn-Gem. Israelitische Religionsgesellschaft zu Frankfurt am Main (בית ספר תיכון לבנות הקהילה היהודית האורתודוקסית). אמא הייתה תלמידה למופת. ברשותי מספר ספרים שלכריכותיהם מוצמדות תעודות ועליהן נכתב כי הספרים הוענקו לה על־ידי המורים כאות לשביעות רצון יוצאת מגדר הרגיל מהישגי התלמידה. אחד הספרים האלה, ספר ירמיהו המפורש על־ידי הרב יוסף ברויאר, הוענק לה בשלושה באפריל, 1916. ספר נוסף שהוענק לה בשלושה באפריל, 1917 היה — ״חורב, דיונים בחובות ישראל בגולה, מיועד לנוער ישראל החושב ולנשים צעירות״ מאת הרב שמשון רפאל הירש.
למיטב ידיעתי, לאחר סיום לימודיה הצטרפה אמי לצוות המשרד של אביה, שם קיבלה על עצמה משימות עסקיות שהיו בעבר באחריות סבה, ואף הייתה מזכירתו האישית. סבי, דוד וולרשטיין, כונה לעתים קרובות על־ידי חבריו ״Papier Wallerstein״ (וולרשטיין נייר), מכיוון שמכר מוצרי נייר לשימוש מסחרי.
[בשנת 1991 ביקרנו רות ואנוכי בן־דוד מדרגה ראשונה של אמי — קורט שטרן המנוח שגר בחיפה. הוא סיפר לנו שאמי הייתה קלדנית מוכשרת, והיא אף הדפיסה את התזה שלו שנכתבה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. ״היא הקלידה במהירות שיא״, אמר. הייתה זו מחמאה ראויה לציון בהתייחסה לתקופה שקדמה להמצאת מכונת הכתיבה החשמלית, ובוודאי למעבד התמלילים האלקטרוני.]
כאישה צעירה חלמה אמי תמיד לגדל משפחה על־פי סגנונה האישי. למטרה זו היא השתתפה בקורסים מקומיים לבישול ולאפייה כדי שהמטבח יהפוך לממלכתה. על־פי עקרונותיה של אמי, כדי להבטיח הקמת בית יהודי משגשג ונמרץ היה צריך להיות גידול הילדים עבודה במשרה מלאה. היא דחתה מכול וכול את המושג kinderfraulein (אומנת) שהיה נפוץ מאוד באותן השנים, ודבקה בערכיה אלו גם לאחר הנישואין, חרף העובדה שנהנתה מהמותרות של העסקת עוזרת בית שהתגוררה בביתם.
בשנים הראשונות של הנישואין, לאחר המעבר לאמסטרדם, בילתה אמי בניסיון להתאקלם בסביבה החדשה ולרכוש שפה החדשה. היא שוחחה בגרמנית עם הוריה ועם חבריה, ולאחר מכן גם עם אחיותיי ועמי, עד שהתחלנו ללמוד בבית הספר. אך כשהורינו רצו ״להסתודד״, הם דיברו אנגלית.
נישואיהם של הוריי היו מאושרים. הם חלקו כבוד רב זה לזה. נישואיהם ארכו כמעט שמונה־עשרה שנים עד שנפלו קורבן לפעולות הרצחניות של חיות הפרא הגרמניות הנבזיות.
אבי היה חבר פעיל בבית הכנסת הקרוב לביתו ב-Gerard Doustraat. בית הכנסת היה מבנה לבנים צנוע ומוזר למראה שנבנה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. הוא שכן ברחוב צדדי צר ובו כל בית נבנה ליד בניין סמוך, ולפיכך לא היו שם גינות או סמטאות. למעשה, כשהלכו לאורך הרחוב כמעט אי־אפשר היה לנחש כי מאחורי החזית החדגונית, חסרת הייחוד, היה בית כנסת גדול ויפהפה. אני זוכר את בית הכנסת כמקום צנוע, מכובד, ועם זאת חמים וידידותי. פעם קיבל אבי הזמנה אישית מודפסת מבית הכנסת להשתתף בהכנסת ספר תורה חדש. ההזמנה הייתה מלווה בחוברת מיוחדת, בת עשרה עמודים, שיועדה לטקס. בין היתר נכתב בכרטיס כך (תרגום מהולנדית):
כרטיס כניסה למר מ' להמן לטקס הכנסת ספר תורה חדש בבית הכנסת ב-Gerard Doustraat ביום א, כ״ט בניסן, תר״ץ / 27 באפריל, 1930, בשעה 15:00. פתיחת דלתות בשעה 14:30. הדלתות ייסגרו בשעה 15:00. יש להופיע בלבוש רשמי ובכובע.
הזמנה אישית שניתנה לאבי להשתתף בטקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת ב-Gerard Doustraat
הוריי השתוקקו לוותר על אזרחותם הגרמנית. בהולנד, תהליך זה היה כרוך בעמידה בכל התנאים המוקדמים, ואז, כמו מועמדים כשירים אחרים לאזרחות הולנדית, הם נכללו ברשימה במסגרת הצעת חוק מיוחדת, שעם קבלתה נחתמה על־ידי המלכה וילהלמינה והפכה לחוק.
פרק ראשון
רקע
רבי יוסי אומר: ״התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך״.15
הרב מאיר להמן, סבא רבא שלי, הסביר את ההוראה הזאת באופן מעניין:
חפצים גשמיים עשויים ליפול לחיקו של האדם ללא כל מאמץ מצד המקבל. ואולם, כדי להיות ספוג ברוח התורה ובידיעת התורה דרושים מאמצים רבים. למעשה, המאמץ מתחיל בהוריו של האדם.
יש האומרים: ״מדוע על ילדינו לעסוק בלימודי יהדות? איזו תועלת תצמח מכך לילד או לילדה בשלב מאוחר יותר של חייהם?״ למרבה הצער, באופן זה הורים רבים ממעיטים בערך הרווחה הבלתי גשמית של ילדיהם, וכך מונעים מהם את האוצר המשמעותי ביותר שניתן לעמנו. מסיבה זו על הצעירים להתחיל לעמול קשה בשלב מוקדם בחייהם כדי להתוודע למורשת התורה שלנו. אך כפי שחלב ויין נשמרים לפרק זמן ארוך יותר במכלים נקיים, כך גם ידע התורה שלנו דורש כלי קיבול טהורים. העֵרנות המתמדת של הפרט להימנע ממעשי עוולה ולהתרחק מאנשים לא ראויים מבטיחה כי הידע שנצבר יישמר בלי פגע. העובדה כי הדורות הקודמים היו מסורים לתורה, אין משמעה בשום פנים כי אנו, צאצאיהם, נהיה גם אנו דור נוסף של יורשים רוחניים ונזכה לקבל את האושר הרוחני על מגש של כסף. פירוש זה של המשנה אינו נחשב סתירה למאמר חז״ל אחר הגורס כי התורה תיוותר במשפחה אם שלושה דורות רצופים עסקו בה באמת ובתמים.16 הפירוש האחרון רק משמש ערובה שהצאצאים יקבלו את התורה כאורחת יקרה. ואולם, יש צורך בלימוד יסודי של הרעיונות הנשגבים הכלולים בתורה כדי שהתורה תשתכנע להמשיך ולשהות במחיצתנו.
משפחתי התברכה בבעלי ייחוס ובבני משפחה בעלי שיעור קומה. מטרתה של משפחתי היא להמשיך בדרכם הנשגבת. העולם הקשה שהיה המסגרת למאבקינו הבלתי פוסקים, בייחוד בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, ובמהלך המלחמה, התגלה כמסלול מפרך ומלא מכשולים, בדומה למסלול שעברו אבותינו אשר נאלצו לעמוד בניסיונות ולהתגבר על מצוקות במהלך אלפיים השנים האחרונות.
כדי להסביר את אומץ הלב ואת הישועות שהיינו עדים להם בשנים האחרונות, יש צורך להכיר חלק מן האבות והאימהות במשפחתי מן העבר הקרוב, אלו שסגולותיהם מאירות את דרכנו. פרטים מעניינים על אודות האבות והאימהות במשפחתי ניתן למצוא בנספח ב'.
תעודת הלידה של אבי שהונפקה במיינץ, גרמניה, בשלושה בפברואר, 1893
ההורים: מאיר וחנה להמן
אבי נולד בי״ז בשבט 5653 (1893) במיינץ, גרמניה. הוא היה הילד החמישי והבן השני מבין שישה ילדים. בהיותו הנכד הראשון שנולד לאחר פטירתו של סבו, הרב מאיר להמן, הוא נקרא על שמו. אבי גדל במיינץ, וכמצופה למד בישיבת מיינץ שנוסדה על־ידי סבו המנוח.
בעת שאבי גדל בגרמניה, געשה היבשת מבחינה פוליטית מתחת לפני השטח, בדומה למצב במהלך אלפיים השנים האחרונות של היסטוריה אירופאית מתועדת. באירופה, שהיא חלק מיבשת אירואסיה, יש מדינה שונה בעלת תרבות שונה ומערכת כספים שונה בכל מאתיים קילומטר, לכל כיוון שהוא. כמעט אין מדינה באירופה שאין בה שתי שפות מדוברות ואף יותר, וכל אחת מהשפות משקפת תרבות שונה, מטבח שונה ושורשים היסטוריים שונים.
במפנה המאה העשרים העיבו עננים כהים על שמי היבשת. נראה שמיליטריזם הפך להיות דרך החיים. הממשלות כשלו בעשיית שלום וחמדו את עושרן ואת שטחן של שכנותיהן. גרמניה לא הייתה במובן זה יוצאת מן הכלל. הייתה זאת מדינה שאהבה מלחמות, וגיבורי התרבות שלה הצטיינו בדרך כלל בקרבות.
אבי נולד במהלך שלטונו של הקיסר וילהלם השני (1859-1941) שעלה על כס הקיסרות בשנת 1888. מעמד הקיסר זכה לכבוד גדול בעולם, ווילהלם ידע איך לתבוע את מעמדו הקיסרי. אחת הדוגמאות לכך היא הביקור שערך הקיסר בשנת 1898 בעיר ירושלים המוקפת חומה. אף כי שליט פרוסי זה לא היה מוסלמי, הייתה משמעות לכך שהעותומנים פרסו לפניו ״שטיח אדום״ של כבוד. ב״מחווה״ ידידותית כלפי הקיסר הרס השולטן התורכי חלק ברוחב של כאחד־עשר מטרים מחומת העיר המרשימה מדרום לשער יפו. הריסה זו אפשרה לכרכרה המלכותית הנהוגה על־ידי סוסים להימנע מתמרונים מגושמים בפתח החומה תחת מגדל השער. פרצה זו בביצורי החומה המקיפה את העיר העתיקה עדיין הייתה קיימת מאה שנים לאחר מכן. שני עשורים לאחר ביקורו של וילהלם הגיע בפתאומיות לקצו השלטון המונרכי של גרמניה, והשליט רב העוצמה הזה הודח והוגלה.
שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה גייס הקיסר כוחות צבא גרמניים כדי להגן על הרייך שלו, עם הופעת הסימן הראשון לפרובוקציה מבחוץ. למטרה זו גויס אבי לצבא הגרמני בחודש מרץ 1912, בהיותו בן 19. מכיוון שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע הוא נשלח להכשרה לקצונה. הוא שירת בצבא במשך שנה וחצי, עד חודש ספטמבר 1913, ואז נשלח להצטרף לגדוד הלוחם מס' 87 של הקיסר.
מלחמת העולם הראשונה פרצה באחד באוגוסט 1914, בדיוק בתשעה באב, ביום עצוב זה בלוח העברי. המשמעות של תשעה באב — תחילתה בשנה שבה יצא עמנו ממצרים.17 שנים־עשר השבטים נתנו לתאריך זה מוחשיות מפוקפקת בהראותם שהם אינם ראויים להיכנס לארץ ישראל, ולפיכך נגזר בתשעה באב שרבים מהם יגוועו במדבר. שני בתי המקדש בירושלים נחרבו בתשעה באב, ובתאריך זה, בשנת 1492, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את היהודים מספרד. מלחמת העולם הראשונה שקידמה את מלחמת העולם השנייה החלה בתאריך זה, לפיכך גם לשואה יש שורשים בתשעה באב.
גיוס צבא הקיסר שבא בעקבות ההכרזה על מלחמת העולם הראשונה בארבעה באוגוסט 1914 אילץ את אבי ללבוש שוב את מדיו. הוא נלחם בשורות צבא הקיסר עד תום מלחמת העולם הראשונה, באחד־עשר בנובמבר 1918 — יום שביתת הנשק. כשמונים שנה לאחר יום שביתת הנשק עדיין נחגג תאריך זה בארצות הברית, והוא ידוע בשם יום הווטרנים.
אבי היה בעל דרגת Vize Feldwebel, ביחידת תקשורת שדה המקבילה לדרגת תת־לויטננט מייג'ור או מאסטר־סרג'נט.
יחידתו שירתה תחילה בחזית המזרחית בפולין, מדרום לברסלב, גרמניה. בשנת 1917, לקראת סוף המלחמה, עם תחילתה של המהפכה הקומוניסטית הרוסית וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, הועברה יחידתו של אבי מפולין לצפון מערב צרפת, סמוך לאלברט. בעודו בצבא הוענקו לאבי מספר ציונים לשבח והוא אף נפצע, אך פציעותיו לא היו חמורות דיין כדי לאפשר את שחרורו מהיחידה.
חרף הגבורה של אבי הוא מעולם לא הזניח את יהדותו וקיים את כל מצוות הדת ככל יכולתו. אחותו, טנטה סופי, סיפרה לי פעם בדמעות כי כאשר האויב הצליח לבודד את הפלוגה שלו וכמעט לא היה לחיילים דבר לאכול, שחטו הגברים את סוסיהם ואכלו את בשרם. אבי, לעומת זאת, לא נאות לאכול מבשר הסוסים חרף הרעב החמור.
יהודים רבים שירתו בצבא הקיסר וילהלם השני, ומעניין הוא כי בתיק הצבאי של אבי, בסעיף הדת, כתוב 'דת משה' ולא 'יהודי'. יש צורך בקצת פרספקטיבה היסטורית כדי להבין את השיקול לסיווג חיילים יהודים באופן זה.
לקראת סוף המאה השמונה־עשרה צמחה תנועה פוליטית שהובילה בסופו של דבר להענקת זכויות שוות ליהודים. הענקת זכויות זאת בעלת המשמעות של חופש רב התבססה על ההנחה שהיהודים יוותרו על כל תכונותיהם הייחודיות. הכנסתם לחברה הגויית כשווים הובילה תוך זמן קצר לשקיעה של ערכי התורה ושל הזהות היהודית. הייתה עלייה בהתבוללות, והדבר הוביל גם לצמיחת היהדות הרפורמית. דגש רב יותר ניתן לְזֵהות גרמנית כתחליף לייחודיות יהודית. העדיפות העליונה של יהודים אלו הייתה הדחף להתקבל קבלה מוחלטת לחברה הגרמנית. תוצאות הלוואי של גישה זו היו ויתור חלקי או מלא של סממנים קדושים של האמונה היהודית ושל אורח החיים היהודי.
ההיסטוריון ד״ר דוד קרנצלר מציין כי ״כדי לא לבלוט וכדי להיטמע בחברה העדיפו הרפורמים להדגיש את זהותם הגרמנית על פני זהותם היהודית. אחד הביטויים של פרספקטיבה חדשה זו הייתה העדפתם כי כל בני דתם יזוהו כגרמנים בני דת משה ולא כיהודים גרמנים. מהתווית של ״יהודי״ השתמע אורח חיים שונה מדי, והתנהגות שלא הייתה חביבה על חלק מהגויים. התוצאה הטרגית הייתה שככל שניסו היהודים לנהוג כגרמנים, התקבלו הם בחוסר אהדה על־ידי הגרמנים.״
רישום השירות הצבאי של אבי לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. חותמת צלב הקרס הוטבעה בארכיון מלחמת העולם השנייה בברלין.
אברהם יעקב פינקל, מחברן של עבודות יודאיקה קלאסיות, ציין כי שימוש בתואר ״בן דת משה״ כמגדיר את דתנו נעשה אך ורק למטרת השמצת האמונה שלנו. שימוש בתואר זה מרמז כי האמונה היהודית איננה מקבלת את השראתה מהאלוהות אלא היא פשוט אמונה הנקראת על שם מייסדה.
במלחמת העולם הראשונה היו בצבא הגרמני רבנים צבאיים שלא סייעו רק לחיילים יהודים, אלא הושיטו עזרה גם ליהודים המקומיים בפולין ובצרפת. כאשר התברר כי החיילים היהודים ייאלצו לבלות את חג הפסח בחזית, הדפיסה קהילת פרנקפורט על המיין (פרנקפורט אם מיין) הגדה מיוחדת בשנת 5676 לבריאת העולם (1916) עבור החיילים בחזית. על גבי שער ההגדה בשפה הגרמנית הופיע הכיתוב הבא:
Mit treuen Heimatgruessen zum Feste ueberreicht von der Freien Vereinigung fuer die Interessen des Orthodoxen Judentums E. V. [Eingetragener Verein] in Frankfurt am Main, im Kriegsjahr 5676.
תרגום: צרור ברכות מהבית לכבוד החג מטעם הארגון החופשי לענייני היהדות האורתודוקסית בפרנקפורט על המיין, שנת 5676.
הארגון שמימן את הדפסת ההגדה תואר על־ידי הרב שמעון שוואב זצ״ל כארגון שקדם לארגון 'אגודת ישראל' של ימינו. הוא שימש ארגון גג לקידום ענייני היהודים האורתודוקסים, ובכלל זה לקידום צרכיהם של לובשי המדים. הערה מעניינת הופנתה אלי מההיסטוריון ד״ר דוד קרנצלר וזו לשונה: ״הארגון המדובר נוסד לראשונה בשנת 1885 על־ידי הרב שמשון ר' הירש. לאחר מכן התמזגה קבוצה זו עם ה'אגודה' כשזו נוסדה בשנת 1912. ואולם, 'אגודה' הייתה ארגון בינלאומי שכלל חברים מפולין ומרוסיה שהשתתפו בלחימה. כדי להפגין את הפטריוטיות שלהם החזירו היהודים הגרמנים את שמו המקורי של הארגון, כפי שכונה במקור, בשנת 1885״.
עמוד השער של ההגדה שהוענקה לחיילי הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראו את שם החייל ומספר הפלוגה בפינה הימנית למעלה (V.fldw Lehmann 9/221).
פלוגה של חיילי האימפריה הגרמנית ב-Koslow, פולין, בשנת 1915.
אבי הוא החמישי מימין. מאחור ניתן להבחין בבית כפרי עם גג קש.
יש לזכור כי חיילים יהודים לחמו בכל אחד מהצבאות שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. הייתה לכך השפעה על משפחתי, מכיוון שגרמניה נלחמה נגד אנגליה ונגד רוסיה. לאבי הייתה בת־דוד מדרגה ראשונה שחיה בלונדון, הגברת סלינה ששון (פרינס), שהייתה מעורבת מאוד במאמץ המלחמתי בבריטניה. כמו כן היו לאבי בני־דודים מדרגה ראשונה מצד האמא, משפחת רבינוביץ', שייתכן שלחמו למען רוסיה. כדי להציב את הדברים בפרספקטיבה הנכונה מן הראוי לעיין בהגדת להמן המקורית של פסח בשפה הגרמנית [20], שם18 מצוין כי הרב מאיר להמן, שחי באימפריה הגרמנית, מעודד אזרחים של מדינות שונות לשרת את ממשלותיהם בנאמנות. ואולם, כל זאת בתנאי מרכזי אחד, והוא, שהיהודים במדינות האלה זוכים ליחס הוגן והנם שווי זכויות לכל האזרחים האחרים, ללא כל אפליה.
חיילים יהודים בצבא האימפריה הגרמנית במהלך מלחמת צרפת־פרוסיה (1870-1871) עורכים תפילת יום כיפור סביב ספר תורה פתוח מחוץ לעיר הצרפתית מץ, בחודש אוקטובר 1870. הודפס מחדש מתוך Israelit [21], ספטמבר, 1895.
הרב מאיר להמן כותב:
״ . . . אין סתירה בין הבקשה של בני יעקב מפרעה ״לשבת״ (כיחידים) במצרים לבין בקשתם ״לגור״ בארץ (להתגורר ״זמנית״ במצרים).19 ההסבר הוא שבתקופת שהותם שם הם יקבלו על עצמם בלב שלם את חובותיהם האזרחיות במדינה המארחת, בדומה לשאר אזרחי המדינה, יפעלו למען המולדת המאומצת ויבקשו למנוע ממנה כל רעה . . . עלינו לראות את השהייה שלנו בארצך (פרעה) כשהייה זמנית, משום שאנו מחזיקים בתקווה לשוב ביום מן הימים לארץ המובטחת. אך עם זאת, אנו נתגורר בארץ גושן, תחת שלטונך, כנתינים נאמנים, ולא ננסה להתחמק מחובותינו כאזרחים בארץ זו.
לאחר שמונה־עשרה מאות אנו מוצאים את עצמנו במצב דומה. בית המקדש שלנו חרב, המדינה היהודית נחרבה ובני ישראל מפוזרים ברחבי העולם. לא זנחנו את תקוותנו כי אלוקינו יקבץ שוב את שארית הפליטה המפוזרת ברחבי העולם וישיב אותה לארץ אבותינו. אך עד שתקווה זו תתממש אנו חלק מהמדינה שבה אנו מתגוררים. אנו חלק מאזרחי מדינה זו, ואנו פעילים בממשלתה. אנו — היהודים הגרמנים — הננו גרמנים בלבנו. אבותינו, וכעת אנחנו, מתגוררים מעל אלף שנים בארץ הגדולה והיפה הזאת. גרמנית היא שפת אמנו. מסורת השפה הגרמנית, המנהגים הקשורים אליה והתכונות המאפיינות את הגרמנים — כל אלו מאפיינים גם אותנו. אנו נתינים נאמנים של הנסיכים שלנו ושל הקיסר שלנו. אנו מכבדים את שכנינו הגרמנים כפי שאנו מכבדים את אחינו ואחיותינו היהודים. רווחתה של המולדת שלנו, הן בזמנים טובים הן בזמנים רעים נוגעת ללבנו כפי שהיא נוגעת ללב כל שאר קבוצות האוכלוסייה. אנו מוכנים להגן על ארץ האבות היקרה הזאת בכל מחיר . . . לא רק בימים אלו, כאשר ישנם חוקים ראויים וצודקים המבטיחים את הזכויות הפוליטיות של האזרחים . . . כל אלו הן חובותינו כלפי אלוקינו והן טבע שני לנו.
בדיוק כפי שהיהודים נוהגים בגרמניה, כך הם נוהגים גם במדינות אלה: אוסטריה, הונגריה, רוסיה, צרפת, אנגליה, הולנד, דנמרק, שוודיה, טורקיה, אמריקה ובכל שאר המדינות שבהן חיים צאצאי יעקב . . . ״
הדיון לעיל בדבר נאמנות כפולה נכתב בשנת 1888 לפני התעוררות האנטישמיות בגרמניה בשנת 1933, שבתחילה זכתה להתעלמות, ולאחר מכן הפכה למדיניות הרשמית של הממשל. מסיבה זו הושמט הקטע שבו הופיע הדיון לעיל בתרגומים לאנגלית ולעברית של הגדת להמן, חרף הרלוונטיות שלו ותקפותו.
במהלך שירותו הצבאי נחשף אבי לראשונה לאוכלוסייה גרמנית לא יהודית. אבי זכה לראות באופן אישי בהתהוות חייל גרמני טיפוסי. הוא התאכזב לגלות תכונות טיפוסיות כגון אופי בלתי מוסרי, חוסר סובלנות, וולגריות מוגזמת וחסך ערכי. את כל התכונות הללו החשיב כפגמים חבויים ושיטתיים. זאת לא הייתה המדינה שבה ירצה לגדל את ילדיו.
לפיכך החליט אבי בשנת 1919 לעזוב את בית הוריו, את משפחתו ואת חבריו ולעבור לאמסטרדם, הולנד. שם היה לו דוד, מוריץ פרינס, גיסו של אביו שנישא לטנטה אימא (להמן) פרינס. הדוד מוריץ עבד בעסקי יהלומים ושמח על ההזדמנות להנחיל לאחיינו את רזי המקצוע. בעת שהותו באמסטרדם התחבר אבי עם אנשים רבים ופגש מספר גולים כמוהו, ובכלל זה את גיסו לעתיד, מיכאל לוי, שהיגר לאמסטרדם מפרנקפורט על המיין בתחילת שנות העשרים.
אבי במדי קצונה לפני מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1972 ביקרנו רות ואנוכי את דודתנו, טנטה סופי (להמן) צ'רניאק, אחותו הגדולה של אבא שהתגוררה בתל אביב. לאחר שעה שבמהלכה שוחחנו והתעדכנו בחדשות משפחתיות אמרה דודתי שהיא חייבת לספר לנו על חלום שחלמה למעלה משלושים שנה קודם לכן. כל ששת ילדי המשפחה, והיא ביניהם, התבקשו לציין משאלה אחת גדולה הקשורה אליהם. וכך היא תיארה את התגובות: האח הבכור, יוליאן, עורך השבועון הגרמני־יהודי Der Israelitise Familien Blatt, חלם על כתיבת מאמרים רבים יותר וטובים יותר. המשאלה של אחותה הגדולה, אמי, הייתה שאנשים יקראו יותר, וכך בעלה, הלל סוטין, יצליח להרחיב את עסק הספרים שלהם. עבור עצמה, דודתי — טנטה סופי — רצתה שהאוכלוסייה הגרמנית תשתה יותר תה, וכך עסקי ייבוא התה של בעלה ישתפרו. אחותה הצעירה, מרתה, קיוותה שבעלה, שלום הילדסהיימר, יוכל להקדיש זמן רב יותר ללימוד, ושיהיו לו תלמידי ישיבה חכמים. האח הצעיר ביותר, פריץ, שהיה רופא, ביקש חולים מאתגרים יותר. כשהגיע תורו של אבי הוא פשוט ביקש להיות מסוגל לסייע להוריו במיינץ ככל האפשר, כמו למשל לשלוח להם חבילות מזון גדולות מאמסטרדם, וכן להיענות לכל צורך אחר שלהם. בשנות העשרים של המאה הקודמת היה בגרמניה שיעור אינפלציה גבוה במיוחד, ומוצרי מזון וכן מוצרים אחרים היו יקרים מאוד וקשים להשגה. מחירם של מוצרים פשוטים כגון כיכר לחם האמיר למיליוני מרקים, ומאוחר יותר אף למיליארדי מרקים! רצונו של אבי לסייע לאחרים היה ראוי ביותר. דודתנו העריכה מאוד את שלושת אחיה ואת שתי אחיותיה, אך את תגובתו של אבי ראתה כדוגמה ומופת.
עמוד 54 מתוך הגדת להמן בגרמנית.[20] חלקו הושמט מהגרסה העברית והאנגלית.
אבי ואמי עוזבים בטיסת לופטהנזה, ארבעה ביולי, 1928.
במשך השנים נסע אבי בהזדמנויות שונות בחזרה למיינץ כדי לבקר את הוריו. באחד הביקורים — בארבעה ביולי 1928 — טס בחברת התעופה לופטהנזה.
אבי נישא לאמי בפרנקפורט על המיין, ביום א', י״ד באלול, תרפ״ז (1927). העיר פרנקפורט ממוקמת לאורך נהר מיין, ומכאן שמה ״פרנקפורט על המיין״. כך ניתן להבחין בינה לבין עיר אחרת בגרמניה ששמה פרנקפורט על האודר, שהוקמה לאורך נהר האודר. הרב משה שרייבר, הידוע יותר בכינויו החת״ם סופר (1762-1839), נולד בפרנקפורט על המיין. פעם כינה בחיבה את עיר הולדתו כ״אחת ויחידה בעולם היהודי״. העיר שימשה בית להרבה אנשים ידועים מן העבר ומבני זמנו של החת״ם סופר, בכללם מחבר ילקוט שמעוני, וכן הרב נתן אדלר, מורהו של החת״ם סופר, השל״ה, ההפלאה, הפני יהושע, ומאוחר יותר הרב שמשון רפאל הירש ועוד. בצד החילוני של הקשת היהודית היו הברון מאיר אנשל רוטשילד (1744-1812) — מייסד שושלת רוטשילד המפורסמת, נדיב גדול שתמך ביהדות האורתודוקסית, והוא אשר העניק לפרנקפורט על המיין מקום של כבוד בעולם הפיננסים.
אמי נולדה בכ״ג באב, תר״ס (1900) בפרנקפורט על המיין. היא הייתה השנייה מבין ארבעה ילדים. היא רכשה את השכלתה ב-Hoehere Maedchenschule der Syn-Gem. Israelitische Religionsgesellschaft zu Frankfurt am Main (בית ספר תיכון לבנות הקהילה היהודית האורתודוקסית). אמא הייתה תלמידה למופת. ברשותי מספר ספרים שלכריכותיהם מוצמדות תעודות ועליהן נכתב כי הספרים הוענקו לה על־ידי המורים כאות לשביעות רצון יוצאת מגדר הרגיל מהישגי התלמידה. אחד הספרים האלה, ספר ירמיהו המפורש על־ידי הרב יוסף ברויאר, הוענק לה בשלושה באפריל, 1916. ספר נוסף שהוענק לה בשלושה באפריל, 1917 היה — ״חורב, דיונים בחובות ישראל בגולה, מיועד לנוער ישראל החושב ולנשים צעירות״ מאת הרב שמשון רפאל הירש.
למיטב ידיעתי, לאחר סיום לימודיה הצטרפה אמי לצוות המשרד של אביה, שם קיבלה על עצמה משימות עסקיות שהיו בעבר באחריות סבה, ואף הייתה מזכירתו האישית. סבי, דוד וולרשטיין, כונה לעתים קרובות על־ידי חבריו ״Papier Wallerstein״ (וולרשטיין נייר), מכיוון שמכר מוצרי נייר לשימוש מסחרי.
[בשנת 1991 ביקרנו רות ואנוכי בן־דוד מדרגה ראשונה של אמי — קורט שטרן המנוח שגר בחיפה. הוא סיפר לנו שאמי הייתה קלדנית מוכשרת, והיא אף הדפיסה את התזה שלו שנכתבה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. ״היא הקלידה במהירות שיא״, אמר. הייתה זו מחמאה ראויה לציון בהתייחסה לתקופה שקדמה להמצאת מכונת הכתיבה החשמלית, ובוודאי למעבד התמלילים האלקטרוני.]
כאישה צעירה חלמה אמי תמיד לגדל משפחה על־פי סגנונה האישי. למטרה זו היא השתתפה בקורסים מקומיים לבישול ולאפייה כדי שהמטבח יהפוך לממלכתה. על־פי עקרונותיה של אמי, כדי להבטיח הקמת בית יהודי משגשג ונמרץ היה צריך להיות גידול הילדים עבודה במשרה מלאה. היא דחתה מכול וכול את המושג kinderfraulein (אומנת) שהיה נפוץ מאוד באותן השנים, ודבקה בערכיה אלו גם לאחר הנישואין, חרף העובדה שנהנתה מהמותרות של העסקת עוזרת בית שהתגוררה בביתם.
בשנים הראשונות של הנישואין, לאחר המעבר לאמסטרדם, בילתה אמי בניסיון להתאקלם בסביבה החדשה ולרכוש שפה החדשה. היא שוחחה בגרמנית עם הוריה ועם חבריה, ולאחר מכן גם עם אחיותיי ועמי, עד שהתחלנו ללמוד בבית הספר. אך כשהורינו רצו ״להסתודד״, הם דיברו אנגלית.
נישואיהם של הוריי היו מאושרים. הם חלקו כבוד רב זה לזה. נישואיהם ארכו כמעט שמונה־עשרה שנים עד שנפלו קורבן לפעולות הרצחניות של חיות הפרא הגרמניות הנבזיות.
אבי היה חבר פעיל בבית הכנסת הקרוב לביתו ב-Gerard Doustraat. בית הכנסת היה מבנה לבנים צנוע ומוזר למראה שנבנה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. הוא שכן ברחוב צדדי צר ובו כל בית נבנה ליד בניין סמוך, ולפיכך לא היו שם גינות או סמטאות. למעשה, כשהלכו לאורך הרחוב כמעט אי־אפשר היה לנחש כי מאחורי החזית החדגונית, חסרת הייחוד, היה בית כנסת גדול ויפהפה. אני זוכר את בית הכנסת כמקום צנוע, מכובד, ועם זאת חמים וידידותי. פעם קיבל אבי הזמנה אישית מודפסת מבית הכנסת להשתתף בהכנסת ספר תורה חדש. ההזמנה הייתה מלווה בחוברת מיוחדת, בת עשרה עמודים, שיועדה לטקס. בין היתר נכתב בכרטיס כך (תרגום מהולנדית):
כרטיס כניסה למר מ' להמן לטקס הכנסת ספר תורה חדש בבית הכנסת ב-Gerard Doustraat ביום א, כ״ט בניסן, תר״ץ / 27 באפריל, 1930, בשעה 15:00. פתיחת דלתות בשעה 14:30. הדלתות ייסגרו בשעה 15:00. יש להופיע בלבוש רשמי ובכובע.
הזמנה אישית שניתנה לאבי להשתתף בטקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת ב-Gerard Doustraat
הוריי השתוקקו לוותר על אזרחותם הגרמנית. בהולנד, תהליך זה היה כרוך בעמידה בכל התנאים המוקדמים, ואז, כמו מועמדים כשירים אחרים לאזרחות הולנדית, הם נכללו ברשימה במסגרת הצעת חוק מיוחדת, שעם קבלתה נחתמה על־ידי המלכה וילהלמינה והפכה לחוק.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
