המועדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המועדים
מכר
מאות
עותקים
המועדים
מכר
מאות
עותקים

המועדים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 2 דק'

תקציר

"השנה", כותב בני מר, "כשביקרתי בבית כנסת קונסרבטיבי בימים הנוראים, זיהיתי בלי מתכוון את הדתל"שים בציבור: בניגוד לשאר המתפללים, התנודדנו בתפילה באותו קצב מסוים ואינסטינקטיבי שמאפיין דתיים גם שנים רבות אחרי שהפסיקו להתפלל, אחרי שהשברים התאחו והפצעים הצטלקו. ככה אפשר לזהות אותנו: המועדים שהמשיכו ללכת".
בני מֵר, מהכותבים הייחודיים שקמו פה בשנים האחרונות, חוזר בספר המועדים אל החוויות המכוננות בחייו: שנות ילדותו במשפחה דתית בתל אביב, נעוריו בבני ברק ובישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ("אֵם ישיבות בני עקיבא"), ולבסוף – ההתרחקות מהדת וההתבוננות הביקורתית והמפוכחת על היהדות ועל תהליך ההקצנה וההתחרדות שעבר הציבור הדתי בישראל.
בני מֵר כותב על היהדות מנקודת מבט של דתל"ש. הוא מתבונן בה מתוך חשבון נפש נוקב, אך מבטו נותר תמיד עדין ומלא חמלה – מבט של בן אוהב, שהוא גם בן נכזב. כל אחד מפרקי הספר עוסק במועד אחר: מהתשליך של ראש השנה בחוף גורדון בתל אביב ועד יום השואה על גילוייו הקסנופוביים, מחג המולד כפי שהוא נתפס בעיני נער מבני ברק ועד לשמחה הכפויה של פורים ולרטט הסתיו הראשון של ימי הסליחות.  
המועדים הוא הספר החמישי בהוצאת "ה-21, קלאסיקות לאלף השלישי". 

פרק ראשון

ראש השנה: סכנה בחוף גורדון

ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.

לא היינו חרדים — חוץ מרב בית הכנסת, הרב ציוני; שלא כשמו, הוא סירב דווקא לומר "הלל" ביום העצמאות, והיה אדוק ולבוש שחורים. הוא לא ממש התאים לקהל עדתו, כלומר לנו "המִיזְרוֹחְנִיקים", אנשי תנועת המזרחי שזוהתה עם המפד"ל. המשפחה שלנו נחשבה דתייה יותר, ואף על פי כן לא ידענו להעריך את גדולתו בתורה ונדמה היה לנו שהוא מתמהמה מדי בתפילת שמונה־עשרה. אילו היו המתפללים בבית הכנסת שלנו צעירים יותר, בוודאי היו חובשים כיפות סרוגות. אבל רובם היו מבוגרים וחבשו מגבעת, שבאותם ימים, ראשית שנות השמונים, עוד היתה חיזיון נפרץ גם על ראשי מבוגרים חילונים בתל אביב. היינו לבושים בדרך כלל לבן, כנהוג בראש השנה וביום הכיפורים: הגברים בכותנות לבנות, והנשים — במטפחות תחרה. אני לבשתי עדיין מכנסיים קצרים — הייתי כבן עשר — אבל גם לי היתה חולצת דיאולן לבנה.

התהלוכה היתה חריגה באמת: לא הלכנו עדיין אל בית הכנסת, לתפילת מנחה או ערבית, ובוודאי לא לשמוע קול שופר. שמנו פעמינו אל הים, לקיים את מנהג התשליך — שהוא עצמו מנהג חריג ואפילו צעיר יחסית: הוא לא מוזכר במקורות לפני ימי הביניים באשכנז, ויש אומרים שאפילו נלמד מהגרמנים. לא ידעתי אז את כל זה כמובן, ובכל זאת הרגשתי שתהלוכת התשליך היא אירוע יוצא מגדר הרגיל והתרגשתי התרגשות גדולה. הרב ציוני, כדרכו, הלך שפל ראש, כדי לא להביט בנשים לא צנועות ולא לראות את חילול החג ברחובות הכרך החילוני. גם לי לא היה נעים להתבונן בנעשה מסביב, ובכל זאת הגנבתי מבטים פה ושם, ונדמה לי שגם הצועדים האחרים לא נזהרו בזה כל כך. ואף על פי כן נדמה היה שאנחנו הולכים בים בחרבה, והמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו.

הרב ציוני אולי שאל בלבו אם כל זה שווה: על כף אחת בדעתו היה מונח יום הדין, שבו נכתב דינם של בני עדתו, מי באש ומי במים, מי בקִצו ומי לא בקצו, ומהצד האחר — המנהג המשונה הזה, לרדת לים בעיצומו של ראש השנה. כך בוודאי הלך ברוסיה, ארץ הולדתו: בקומה זקופה ובגאווה יהודית, אבל גם בחשש מפני הגויים. הרי כדי לקיים את המנהג הזה צריך לצאת מ"תחום המושב" היהודי המובהק, ממבצר בית הכנסת אל החוץ הלא־יהודי העוין, שבו הסכנה כפולה: לא זו בלבד שהמתפללים נחשפים למבט הנוכרי אלא שהם גם חושפים את עיניהם למקסמי השווא של הגויים. ועל הכול מרחפת השאלה מה יגידו הגויים על הטקס הזה. בסופו של דבר בוודאי נאנח הרב ציוני ואמר בלבו שמנהג ישראל דין הוא, ואין ברירה אלא לקוות שכל זה יעבור בשלום ובלי פגע.

בינתיים שמחנו לראות בדרך דתיים אחדים, פה ושם. שׂשׂנו בהם כמוצאי שלל רב ונאחזנו בקיומם. ככה שמחו כנראה המתפללים הזקנים, ואולי גם הורי, לזהות יהודים בארצות הגויים, ומה עוד שכאן היו אמצעי הזיהוי גלויים לגמרי. בדרכנו עברנו על פני בתיהם של דתיים אחרים: כאן גרה משפחת שאלֶר, כאן משפחת מאייר, וכאן גר "החזן הקטן", של תפילת שחרית. הכרנו היטב את תל אביב הדתית, רשת סבוכה ונסתרת מעין זרה של מקומות ידידותיים ומרגיעים. אני מתאר לי שכך מרגישים גם היום מיעוטים אחרים בתל אביב ובכל מקום אחר, מוסלמים או נוצרים, פיליפינים או אריתראים.

בסוף שדרות בן גוריון עלינו לכיכר אתרים שזה עתה נבנתה וירדנו אל הים, לחוף גורדון. נראינו חריגים מאוד גם בחוף, שכמו היום היה אז מלא בצעקות המתרחצים והמתרחצות, בפעוטות שהתרוצצו עירומים ובמבוגרים ששיחקו מטקות בבגדי ים או השתזפו או עמדו בתורים למקלחות; עדיין לא פנה היום, אבל בוודאי כבר רבו צעקות ההורים שרצו לחזור הביתה. שם במיוחד צריך היה להיזהר שלא לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, שלא לראות את הנשים ואת הגברים בבגדי ים, ולהישיר מבט אל מחזור התפילה בלבד. שם במיוחד גם גברה הסכנה של "מה יגידו" עלינו הגויים, או החילונים שכאן. בספר עמק ברכה, מאת הרב אברהם שעפטילש־הורביץ, מגדולי רבני פולין במאה השש־עשרה, נכתב בהרחבה על מנהג התשליך, ומיד מזהיר הכותב:

"הוא באמת חילול שם גדול בפני האומות שיודעים מזה ואם רואים היהודים שהולכים אל הנהר אומרים דרך שחוק היהודים הולכים שיטלן אירע זינד אין וואסער" [היהודים הולכים לנער את חטאיהם במים].

אנחנו עמדנו על החול בחוף גורדון שלמרגלות כיכר אתרים, ליד הים, בשקט — אין שליח ציבור ב"תשליך", וכל אחד מתפלל לעצמו, וממילא אף אחד אינו מרוקן את כיסיו מחטאים. בעצם אין הרבה מה לומר: בסך הכול כמה פסוקים מספרי מיכה, תהלים וישעיה, והמהדרין מוסיפים עוד כמה כוונות וייחודים. מהר מאוד הגעתי לפסוקים האחרונים מישעיה יא — "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" — ואחר כך היה לי זמן להביט מסביב. נדמה היה במפתיע שהחילונים אינם מתרגשים כל כך מנוכחותנו, ולמעשה הם אפילו די אדישים לה. אוי, שאלתי בלבי: עד מתי הם יהיו מרעים ומשחיתים, מתרחצים בים אפילו ביום הדין, כאילו כלום, כאילו הכול חולין; והרי הם יכולים לראות אותנו כאן, מלאי דעת ה' — ואיך ייתכן שהם לא לומדים שום דבר?

הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו — "הדוסים" — מבחוץ. נדמה לי שאני אפילו זוכר את הרגע ההוא ואיני מגזים. וכמובן, ידעתי מיד שזהו חטא ולא כדאי לשתף בו אף אחד.

ודאי שחוף גורדון לא היה מסוכן כמו נהר בארצות הגויים, ואף אחד מהמתרחצים בים לא הציק לנו. כאן מתקיים התשליך בעיצומו של הקיץ, ולא בסתיו הולך ומתקדר. אבל היתה בזה סכנה טמירה, ומה הפלא שצעדנו לים בשיירה: די לצאת מתחום שבת או חג כדי שיפגע בך מנוול זה (יצר הרע), ושוב לא תוכל למושכהו אל בית המדרש. ודווקא בראש השנה, אחרי שחלף כמעט יום תמים בקדושה ובטוהרה, מתגברת חוצפתו של המנוול. אותה שעה כל המשפחה והקהילה כבר לא יוכלו להועיל.

זה היה אפוא הרגע החיצוני הראשון, ואף הרגע היוצר הראשון. המבט החיצוני הזה עתיד להיות הרגע הראשון של העצמאות, וכשאני מתבונן בו עכשיו אני יודע שהיה נחוץ כדי לחלץ מן המציאות את היצירה.

נדמה היה לי אז שהמבט הסקרני והראשוני שלי נענה באדישות משונה, אדישותם של החילונים הרוחצים בים, כמו חוסר העניין של הגויים ביהודים היורדים לים לתשליך. זמן רב, זמן מייגע ופוצע מדי, זמן מבוזבז, עבר עד שאימצתי לעצמי את נקודת המבט הזאת, שזה היה ראש השנה שלה.

המהפך הושלם — לפי שעה. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי אחר הצהריים בראש השנה הולך בטיילת לאורך שפת הים. הלכתי והזעתי ופילסתי דרך בין המוני הצועדים, האצנים, רוכבי האופניים, כל מי שעושה כושר במתקנים — היפוכם של אבות אבותיהם, היהודים המבוהלים והנידפים שהלכו לרחוץ בוויסלה או בדנייפר, או בנהר אחר. כעת גם אני הייתי, כביכול, חלק מיהדות השרירים הזאת שהיתה למציאות, האנשים שעושים כושר כדי להוריד את מה שהעלו במאכלי החגים שנותרו לזכר. והנה ראיתי קבוצת דתיים עומדת על שפת הים. לרגע אחד התפלאתי מה הם עושים שם, לבושים בלבן ומתנדנדים בתפילה. זה לא נמשך יותר מרגע, אבל גם הרגע הזה הפתיע אותי בדיעבד. להרף עין מצאתי את עצמי בתפקיד עובר האורח שהביט ביהודים המשונים ההם. ברגע הבא כבר לא ידעתי בעצם מי מביט במי.

 

 

סקירות וביקורות

בשבח האנדרדוג בממואר העדין והיפה שלו, חוזר בני מֵר לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו כדתל"ש שעזב את הישראליות

הממואר והכתיבה האוטוביוגרפית הפכו לסוגות רווחות בספרות הישראלית והעולמית בעשורים האחרונים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות. בעיניי, מבחנה העליון של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא אם זונח הקורא בעת הקריאה את העניין הרכילותי החוץ-ספרותי ומשתמש, אם בכלל, בעובדת היותו של הטקסט מבוסס על עובדות, רק על מנת לחזק את חוויית המציאותיות של המילים על הדף, ללא עניין להוט באדם שכתב אותן מחוץ לגבולות דף זה – אם לאו. לפיכך, יש להבחין בחדות בין ממוארים או מסות אישיות שמטרתם היא חוץ-ספרותית מובהקת (כמו הספר של גליה עוז, שמטרתו החוץ-ספרותית הברורה הייתה להכתים את דמותו של אביה בעיני קוראיה) – ואכן זוכים לעניין בקרב אנשים שלא מתעניינים בדרך כלל בספרות ולעומת זאת נוטים לא לעניין אנשים שדווקא מתעניינים במיוחד בספרות – לבין כתיבה אוטוביוגרפית בעלת איכויות ספרותיות.

הממואר העדין והיפה של בני מר שייך לסוג השני. מר חוזר בו לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית בתל-אביב ולמד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, מוסד-דגל של הכיפות הסרוגות. מר מבקש לחזור למה שהוא מכנה ה"הדתל"שות" שלו ו"המהפכות התודעתיות" שהתחוללו בנפשו עד אליה. אלו היו "תמורות יסודיות ועמוקות" שלא היו דומות להן בעשורים שחלפו מאז. ככותב בעל כישרון מארגן מר את הזיכרונות שלו בעזרת לוח השנה והוא יוצא מרגעים קונקרטיים, המתוארים במינימליזם נקי מספק, לתיאור פריסתן של תמורות רוחניות נרחבות.

כך, תיאור של קהילה קטנה הצועדת ל"תשליך" בלב תל-אביב החילונית, מחולל רגע חשוב בהתפתחותו הרוחנית של מר. "הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת, נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו – 'הדוסים' – מבחוץ". ואילו בריחה משהות בישיבה התיכונית בראש השנה, אשר הובילה לזיוף של אישור מחלה ולהסתבכויות עם רשויות הישיבה, הייתה בעלת השלכות עמוקות לא פחות. מר נוטר טינה לראשי הישיבה: "הם אולי סלחו לי, אבל אני התקשיתי לסלוח להם. מה בעצם היה חטאי הגדול, שאלתי בלבי, והאם לא הייתי נאלץ לעשות זאת שוב במקרה דומה בעתיד? נזכרתי בהם עומדים ומתחטאים ביום הכיפורים, לובשים קיטל לבן וטלית, מכים על חטא בניגון העליז ומתחננים לסליחת ריבונו של עולם. האם לא למדנו שכולם, גם הרבנים, צריכים ללמוד ממידותיו? 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום'. אבל כאן, איש לא ריחם עליי ועל הוריי". כך הפך האירוע הזה לאירוע מתסיס בהתפתחותו הרוחנית של מר.

עם זאת, יותר משמר נראה לי דתל"ש, הוא נראה לי ישראל"ש (ישראלי לשעבר). כלומר, רכיב העוינות שקיים במחשבתו ביחס לזהות הישראלית נראה לי מרכזי יותר מאשר הריחוק מהזהות הדתית: "אני יודע: לבקש סליחה זה לא כל כך סקסי  – בוודאי לא בישראל, שבה משתדלים ככל האפשר לא להרגיש אשמים. מי שמבקש סליחה עשוי להיראות פראייר, והאיסור להיות פראייר הרי הוא אחד הלאווים המפורשים ביותר בעשרת הדיברות של הישראלים. המתנצל-תמיד נראה יצור גלותי". ובמקום אחר: "למרות הכול מצאתי את עצמי כבר אז נמשך לא לצברים החלוצים, יפי הבלורית והתואר ש'עמוד האש' [סדרת הטלוויזיה] הוקסם מהם, אלא דווקא ליהודים הגלותיים".

מי הוא מר כיום? אחרי התהפוכות שעבר בנעוריו? הוא מי שאוחז ב"דת הטבע" או, לכל הפחות, מי שאוחז ב"הערצה לטבע עצמו".  בהתאם לכך הוא גם צמחוני ("דווקא אני, החוטא, אוכל מזון שלם יותר מבחינה מוסרית"). בנוסף, הוא מי שנמשך "תמיד לאנדרדוג", ולפיכך, למשל, הוא מתעניין הן בפולין, אומה שנוהגים ללעוג לה, והן ביידיש, השפה שדחקה הציונות. מר הוא גם אסתטיקן וקוסמופוליט. הנה כמה שורות יפות על המשיכה שלו לספרות: "אני לא רציתי להיות סתם סופר, אלא לכתוב בלשון הקודש כמו סופר סת"ם: לכתוב באוגוסט כמו באלול. רציתי לדעת בספרות לא פחות מאותה התעלות ששאפתי אליה בעבר; לעמוד על קצות האצבעות בשעת הקריאה ובשעת הכתיבה, להתאמץ בכל נפשי ובכל מאודי". יש לשים לב להתגבשות האידיאולוגית ההדוקה של רכיבי הזהות החדשים של מר. לא יהיה מאוד מופרז לראות באידיאולוגיה הדי קשיחה הזאת דת אלטרנטיבית לדת נעוריו שננטשה.

לסיום, שתי הערות. חבל שאופציית הזהות הישראלית (הכוללת בתוכה את הזהות היהודית) נזנחת כך על ידי נציג אנין של האינטליגנציה הספרותית. רעיון הישראליות הוא רעיון יפה כל כך (ואפילו מוסרי!) המלכד בתוכו ממדים עשירים של מרחב וזמן ומעניק יציבות ושייכות. וההערה השנייה: יש לזכור שהרבה פעמים משיכה ל"אנדרדוג"  מתרחשת בזמנים ובהקשרים שבהם ה"אנדרדוג" כבר מזמן אינו כל כך כזה, כי אם הבון טון.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 11/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הפיכת לב בכפר הרא"ה אריאל הורוביץ פנס 01/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 182 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 2 דק'

סקירות וביקורות

בשבח האנדרדוג בממואר העדין והיפה שלו, חוזר בני מֵר לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו כדתל"ש שעזב את הישראליות

הממואר והכתיבה האוטוביוגרפית הפכו לסוגות רווחות בספרות הישראלית והעולמית בעשורים האחרונים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות. בעיניי, מבחנה העליון של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא אם זונח הקורא בעת הקריאה את העניין הרכילותי החוץ-ספרותי ומשתמש, אם בכלל, בעובדת היותו של הטקסט מבוסס על עובדות, רק על מנת לחזק את חוויית המציאותיות של המילים על הדף, ללא עניין להוט באדם שכתב אותן מחוץ לגבולות דף זה – אם לאו. לפיכך, יש להבחין בחדות בין ממוארים או מסות אישיות שמטרתם היא חוץ-ספרותית מובהקת (כמו הספר של גליה עוז, שמטרתו החוץ-ספרותית הברורה הייתה להכתים את דמותו של אביה בעיני קוראיה) – ואכן זוכים לעניין בקרב אנשים שלא מתעניינים בדרך כלל בספרות ולעומת זאת נוטים לא לעניין אנשים שדווקא מתעניינים במיוחד בספרות – לבין כתיבה אוטוביוגרפית בעלת איכויות ספרותיות.

הממואר העדין והיפה של בני מר שייך לסוג השני. מר חוזר בו לרגעים ולחוויות מרכזיים בילדותו ובנעוריו. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית בתל-אביב ולמד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, מוסד-דגל של הכיפות הסרוגות. מר מבקש לחזור למה שהוא מכנה ה"הדתל"שות" שלו ו"המהפכות התודעתיות" שהתחוללו בנפשו עד אליה. אלו היו "תמורות יסודיות ועמוקות" שלא היו דומות להן בעשורים שחלפו מאז. ככותב בעל כישרון מארגן מר את הזיכרונות שלו בעזרת לוח השנה והוא יוצא מרגעים קונקרטיים, המתוארים במינימליזם נקי מספק, לתיאור פריסתן של תמורות רוחניות נרחבות.

כך, תיאור של קהילה קטנה הצועדת ל"תשליך" בלב תל-אביב החילונית, מחולל רגע חשוב בהתפתחותו הרוחנית של מר. "הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת, נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו – 'הדוסים' – מבחוץ". ואילו בריחה משהות בישיבה התיכונית בראש השנה, אשר הובילה לזיוף של אישור מחלה ולהסתבכויות עם רשויות הישיבה, הייתה בעלת השלכות עמוקות לא פחות. מר נוטר טינה לראשי הישיבה: "הם אולי סלחו לי, אבל אני התקשיתי לסלוח להם. מה בעצם היה חטאי הגדול, שאלתי בלבי, והאם לא הייתי נאלץ לעשות זאת שוב במקרה דומה בעתיד? נזכרתי בהם עומדים ומתחטאים ביום הכיפורים, לובשים קיטל לבן וטלית, מכים על חטא בניגון העליז ומתחננים לסליחת ריבונו של עולם. האם לא למדנו שכולם, גם הרבנים, צריכים ללמוד ממידותיו? 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום'. אבל כאן, איש לא ריחם עליי ועל הוריי". כך הפך האירוע הזה לאירוע מתסיס בהתפתחותו הרוחנית של מר.

עם זאת, יותר משמר נראה לי דתל"ש, הוא נראה לי ישראל"ש (ישראלי לשעבר). כלומר, רכיב העוינות שקיים במחשבתו ביחס לזהות הישראלית נראה לי מרכזי יותר מאשר הריחוק מהזהות הדתית: "אני יודע: לבקש סליחה זה לא כל כך סקסי  – בוודאי לא בישראל, שבה משתדלים ככל האפשר לא להרגיש אשמים. מי שמבקש סליחה עשוי להיראות פראייר, והאיסור להיות פראייר הרי הוא אחד הלאווים המפורשים ביותר בעשרת הדיברות של הישראלים. המתנצל-תמיד נראה יצור גלותי". ובמקום אחר: "למרות הכול מצאתי את עצמי כבר אז נמשך לא לצברים החלוצים, יפי הבלורית והתואר ש'עמוד האש' [סדרת הטלוויזיה] הוקסם מהם, אלא דווקא ליהודים הגלותיים".

מי הוא מר כיום? אחרי התהפוכות שעבר בנעוריו? הוא מי שאוחז ב"דת הטבע" או, לכל הפחות, מי שאוחז ב"הערצה לטבע עצמו".  בהתאם לכך הוא גם צמחוני ("דווקא אני, החוטא, אוכל מזון שלם יותר מבחינה מוסרית"). בנוסף, הוא מי שנמשך "תמיד לאנדרדוג", ולפיכך, למשל, הוא מתעניין הן בפולין, אומה שנוהגים ללעוג לה, והן ביידיש, השפה שדחקה הציונות. מר הוא גם אסתטיקן וקוסמופוליט. הנה כמה שורות יפות על המשיכה שלו לספרות: "אני לא רציתי להיות סתם סופר, אלא לכתוב בלשון הקודש כמו סופר סת"ם: לכתוב באוגוסט כמו באלול. רציתי לדעת בספרות לא פחות מאותה התעלות ששאפתי אליה בעבר; לעמוד על קצות האצבעות בשעת הקריאה ובשעת הכתיבה, להתאמץ בכל נפשי ובכל מאודי". יש לשים לב להתגבשות האידיאולוגית ההדוקה של רכיבי הזהות החדשים של מר. לא יהיה מאוד מופרז לראות באידיאולוגיה הדי קשיחה הזאת דת אלטרנטיבית לדת נעוריו שננטשה.

לסיום, שתי הערות. חבל שאופציית הזהות הישראלית (הכוללת בתוכה את הזהות היהודית) נזנחת כך על ידי נציג אנין של האינטליגנציה הספרותית. רעיון הישראליות הוא רעיון יפה כל כך (ואפילו מוסרי!) המלכד בתוכו ממדים עשירים של מרחב וזמן ומעניק יציבות ושייכות. וההערה השנייה: יש לזכור שהרבה פעמים משיכה ל"אנדרדוג"  מתרחשת בזמנים ובהקשרים שבהם ה"אנדרדוג" כבר מזמן אינו כל כך כזה, כי אם הבון טון.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 11/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הפיכת לב בכפר הרא"ה אריאל הורוביץ פנס 01/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
המועדים בני מר

ראש השנה: סכנה בחוף גורדון

ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.

לא היינו חרדים — חוץ מרב בית הכנסת, הרב ציוני; שלא כשמו, הוא סירב דווקא לומר "הלל" ביום העצמאות, והיה אדוק ולבוש שחורים. הוא לא ממש התאים לקהל עדתו, כלומר לנו "המִיזְרוֹחְנִיקים", אנשי תנועת המזרחי שזוהתה עם המפד"ל. המשפחה שלנו נחשבה דתייה יותר, ואף על פי כן לא ידענו להעריך את גדולתו בתורה ונדמה היה לנו שהוא מתמהמה מדי בתפילת שמונה־עשרה. אילו היו המתפללים בבית הכנסת שלנו צעירים יותר, בוודאי היו חובשים כיפות סרוגות. אבל רובם היו מבוגרים וחבשו מגבעת, שבאותם ימים, ראשית שנות השמונים, עוד היתה חיזיון נפרץ גם על ראשי מבוגרים חילונים בתל אביב. היינו לבושים בדרך כלל לבן, כנהוג בראש השנה וביום הכיפורים: הגברים בכותנות לבנות, והנשים — במטפחות תחרה. אני לבשתי עדיין מכנסיים קצרים — הייתי כבן עשר — אבל גם לי היתה חולצת דיאולן לבנה.

התהלוכה היתה חריגה באמת: לא הלכנו עדיין אל בית הכנסת, לתפילת מנחה או ערבית, ובוודאי לא לשמוע קול שופר. שמנו פעמינו אל הים, לקיים את מנהג התשליך — שהוא עצמו מנהג חריג ואפילו צעיר יחסית: הוא לא מוזכר במקורות לפני ימי הביניים באשכנז, ויש אומרים שאפילו נלמד מהגרמנים. לא ידעתי אז את כל זה כמובן, ובכל זאת הרגשתי שתהלוכת התשליך היא אירוע יוצא מגדר הרגיל והתרגשתי התרגשות גדולה. הרב ציוני, כדרכו, הלך שפל ראש, כדי לא להביט בנשים לא צנועות ולא לראות את חילול החג ברחובות הכרך החילוני. גם לי לא היה נעים להתבונן בנעשה מסביב, ובכל זאת הגנבתי מבטים פה ושם, ונדמה לי שגם הצועדים האחרים לא נזהרו בזה כל כך. ואף על פי כן נדמה היה שאנחנו הולכים בים בחרבה, והמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו.

הרב ציוני אולי שאל בלבו אם כל זה שווה: על כף אחת בדעתו היה מונח יום הדין, שבו נכתב דינם של בני עדתו, מי באש ומי במים, מי בקִצו ומי לא בקצו, ומהצד האחר — המנהג המשונה הזה, לרדת לים בעיצומו של ראש השנה. כך בוודאי הלך ברוסיה, ארץ הולדתו: בקומה זקופה ובגאווה יהודית, אבל גם בחשש מפני הגויים. הרי כדי לקיים את המנהג הזה צריך לצאת מ"תחום המושב" היהודי המובהק, ממבצר בית הכנסת אל החוץ הלא־יהודי העוין, שבו הסכנה כפולה: לא זו בלבד שהמתפללים נחשפים למבט הנוכרי אלא שהם גם חושפים את עיניהם למקסמי השווא של הגויים. ועל הכול מרחפת השאלה מה יגידו הגויים על הטקס הזה. בסופו של דבר בוודאי נאנח הרב ציוני ואמר בלבו שמנהג ישראל דין הוא, ואין ברירה אלא לקוות שכל זה יעבור בשלום ובלי פגע.

בינתיים שמחנו לראות בדרך דתיים אחדים, פה ושם. שׂשׂנו בהם כמוצאי שלל רב ונאחזנו בקיומם. ככה שמחו כנראה המתפללים הזקנים, ואולי גם הורי, לזהות יהודים בארצות הגויים, ומה עוד שכאן היו אמצעי הזיהוי גלויים לגמרי. בדרכנו עברנו על פני בתיהם של דתיים אחרים: כאן גרה משפחת שאלֶר, כאן משפחת מאייר, וכאן גר "החזן הקטן", של תפילת שחרית. הכרנו היטב את תל אביב הדתית, רשת סבוכה ונסתרת מעין זרה של מקומות ידידותיים ומרגיעים. אני מתאר לי שכך מרגישים גם היום מיעוטים אחרים בתל אביב ובכל מקום אחר, מוסלמים או נוצרים, פיליפינים או אריתראים.

בסוף שדרות בן גוריון עלינו לכיכר אתרים שזה עתה נבנתה וירדנו אל הים, לחוף גורדון. נראינו חריגים מאוד גם בחוף, שכמו היום היה אז מלא בצעקות המתרחצים והמתרחצות, בפעוטות שהתרוצצו עירומים ובמבוגרים ששיחקו מטקות בבגדי ים או השתזפו או עמדו בתורים למקלחות; עדיין לא פנה היום, אבל בוודאי כבר רבו צעקות ההורים שרצו לחזור הביתה. שם במיוחד צריך היה להיזהר שלא לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, שלא לראות את הנשים ואת הגברים בבגדי ים, ולהישיר מבט אל מחזור התפילה בלבד. שם במיוחד גם גברה הסכנה של "מה יגידו" עלינו הגויים, או החילונים שכאן. בספר עמק ברכה, מאת הרב אברהם שעפטילש־הורביץ, מגדולי רבני פולין במאה השש־עשרה, נכתב בהרחבה על מנהג התשליך, ומיד מזהיר הכותב:

"הוא באמת חילול שם גדול בפני האומות שיודעים מזה ואם רואים היהודים שהולכים אל הנהר אומרים דרך שחוק היהודים הולכים שיטלן אירע זינד אין וואסער" [היהודים הולכים לנער את חטאיהם במים].

אנחנו עמדנו על החול בחוף גורדון שלמרגלות כיכר אתרים, ליד הים, בשקט — אין שליח ציבור ב"תשליך", וכל אחד מתפלל לעצמו, וממילא אף אחד אינו מרוקן את כיסיו מחטאים. בעצם אין הרבה מה לומר: בסך הכול כמה פסוקים מספרי מיכה, תהלים וישעיה, והמהדרין מוסיפים עוד כמה כוונות וייחודים. מהר מאוד הגעתי לפסוקים האחרונים מישעיה יא — "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" — ואחר כך היה לי זמן להביט מסביב. נדמה היה במפתיע שהחילונים אינם מתרגשים כל כך מנוכחותנו, ולמעשה הם אפילו די אדישים לה. אוי, שאלתי בלבי: עד מתי הם יהיו מרעים ומשחיתים, מתרחצים בים אפילו ביום הדין, כאילו כלום, כאילו הכול חולין; והרי הם יכולים לראות אותנו כאן, מלאי דעת ה' — ואיך ייתכן שהם לא לומדים שום דבר?

הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו — "הדוסים" — מבחוץ. נדמה לי שאני אפילו זוכר את הרגע ההוא ואיני מגזים. וכמובן, ידעתי מיד שזהו חטא ולא כדאי לשתף בו אף אחד.

ודאי שחוף גורדון לא היה מסוכן כמו נהר בארצות הגויים, ואף אחד מהמתרחצים בים לא הציק לנו. כאן מתקיים התשליך בעיצומו של הקיץ, ולא בסתיו הולך ומתקדר. אבל היתה בזה סכנה טמירה, ומה הפלא שצעדנו לים בשיירה: די לצאת מתחום שבת או חג כדי שיפגע בך מנוול זה (יצר הרע), ושוב לא תוכל למושכהו אל בית המדרש. ודווקא בראש השנה, אחרי שחלף כמעט יום תמים בקדושה ובטוהרה, מתגברת חוצפתו של המנוול. אותה שעה כל המשפחה והקהילה כבר לא יוכלו להועיל.

זה היה אפוא הרגע החיצוני הראשון, ואף הרגע היוצר הראשון. המבט החיצוני הזה עתיד להיות הרגע הראשון של העצמאות, וכשאני מתבונן בו עכשיו אני יודע שהיה נחוץ כדי לחלץ מן המציאות את היצירה.

נדמה היה לי אז שהמבט הסקרני והראשוני שלי נענה באדישות משונה, אדישותם של החילונים הרוחצים בים, כמו חוסר העניין של הגויים ביהודים היורדים לים לתשליך. זמן רב, זמן מייגע ופוצע מדי, זמן מבוזבז, עבר עד שאימצתי לעצמי את נקודת המבט הזאת, שזה היה ראש השנה שלה.

המהפך הושלם — לפי שעה. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי אחר הצהריים בראש השנה הולך בטיילת לאורך שפת הים. הלכתי והזעתי ופילסתי דרך בין המוני הצועדים, האצנים, רוכבי האופניים, כל מי שעושה כושר במתקנים — היפוכם של אבות אבותיהם, היהודים המבוהלים והנידפים שהלכו לרחוץ בוויסלה או בדנייפר, או בנהר אחר. כעת גם אני הייתי, כביכול, חלק מיהדות השרירים הזאת שהיתה למציאות, האנשים שעושים כושר כדי להוריד את מה שהעלו במאכלי החגים שנותרו לזכר. והנה ראיתי קבוצת דתיים עומדת על שפת הים. לרגע אחד התפלאתי מה הם עושים שם, לבושים בלבן ומתנדנדים בתפילה. זה לא נמשך יותר מרגע, אבל גם הרגע הזה הפתיע אותי בדיעבד. להרף עין מצאתי את עצמי בתפקיד עובר האורח שהביט ביהודים המשונים ההם. ברגע הבא כבר לא ידעתי בעצם מי מביט במי.