רקלס אליביי 2 - הלחן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רקלס אליביי 2 - הלחן
מכר
מאות
עותקים
רקלס אליביי 2 - הלחן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רקלס אליביי 2 - הלחן

4.6 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"אני תמיד אמצא אותך. אני תמיד אציל אותך. אני תמיד אתמוך בך."
נפלתי מעבר לחבלים ישר אל תוך חייו של הגיטריסט מרֶקלֶס אָליבַּיי, וכמעט מייד הוכתרתי להיות המוזה שלו. התחלה של סיפור אהבה מהאגדות? לא בדיוק.

ליאם לא מצליח להלחין. הלהקה שלו עומדת לפני הפריצה הגדולה, ודווקא עכשיו הוא שקוע עמוק בין צללי העבר ולא מצליח לשמוע את העתיד. אחרי שנפגשנו הוא טען שעוררתי בו השראה וביקש שאצטרף אל הלהקה לסיבוב הופעות. כידידה.

אני צריכה להתרחק מהעיר, מאכזבה גדולה, וליאם מציע לי מוצא וגם נותן לי השראה ביצירה שלי כמאיירת. הקשר שנרקם בינינו מעורר תקווה, ואם רק נצליח להשתחרר מהמטען העודף שמכביד על כל אחד מאיתנו נוכל אולי לפנות מקום למציאות חדשה.

רקלס אליביי – הלחן הוא סיפור לא שגרתי של זוג צעיר שמגלה יחד את עוצמות הריפוי של האהבה, בגוף ובנפש. הספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא בנפרד או כחלק מסדרת רקלס אליביי.

סמנתה כריסטי משתייכת לנבחרת סופרות רבי המכר של אמזון. היא כותבת רומנים עכשוויים על אנשים בעלי רגשות עמוקים הזוכים להזדמנות שנייה לאהבה. 

פרק ראשון

פרק 1
ליאם

הראש שלי כואב. השמש מסנוורת אותי. אני עוצם את העיניים בכל הכוח, מתהפך במיטה, נושם עמוק ומקווה שההנגאובר לא יהיה קשוח מדי. פתאום אני קולט ריח של בושם, ובבת אחת פוקח את העיניים. אני מסתכל על הכרית לידי ומבין שאני לא במיטה שלי.

פאק. עוד פעם עשיתי את זה.

אני מתיישב מהר מדי ומשפשף את העיניים. הגולגולת שלי פועמת בקצב הלב. אני מסתכל סביבי ומחפש רמזים, אבל לא מזהה כלום. על הקירות תלויות יצירות אומנות שנראות יקרות. אני רואה מסדרון מקומר שמוביל אל חדר אמבטיה עצום בגודלו. הבגדים שלי מסודרים על שידה. מי שגרה כאן מקפידה מאוד על סדר וניקיון. והיא עשירה.

על השידה שלצד המיטה אין צנצנת של אדוויל, שלרוב היא הדבר הראשון שאני מושיט אליו יד בבקרים. במקומה אני רואה בקבוק עם שאריות של ויסקי ולצידו תוכנייה מההלוויה של אמא. כנראה הגעתי לשפל המדרגה אם הלכתי לדירה של אישה זרה ביום שבו קברתי את אמא.

לה טוב יותר עכשיו.

זה מה שאני רוצה לחשוב, בכל אופן. החיים שלה בשלוש־עשרה השנים האחרונות היו גיהינום עלי אדמות. ניסיתי להגיד לה שהיא לא אשמה במה שקרה, אבל המילים שלי נפלו על אוזניים ערלות. לפחות היא מתה בלי כאבים – זה מה שאמר לי הרופא. הוא אמר שהיא כנראה איבדה את ההכרה ברגע שהראש שלה פגע באריחי המקלחת. אפילו דם לא היה שם. כשעוזרת הבית מצאה אותה למחרת בבוקר, המים הזורמים כבר שטפו הכול.

די אירוני שהשתכרתי זמן קצר כל כך אחרי שהיא מתה כי לא הצליחה לעמוד במקלחת מרוב שכרות.

התפוח לא נופל רחוק מהעץ. אני פותח את הבקבוק ולוגם ממנו.

אני לוקח את מכנסי הג’ינס שלי מהשידה, תוחב פנימה רגל אחת ואז את השנייה, לובש במהירות את החולצה ויוצא מהחדר. אני עוצר כשאני רואה מי עומדת ליד הכיריים בגבה אליי ומכינה אוכל. השיער שלה שחור כמו הלילה ומגיע עד אמצע הגב, וחלוק קצר מכסה בקושי את התחת שלה. אני כנראה משמיע קול, כי היא מסתובבת.

״ביצים?״ היא שואלת.

״כן. למה לא.״ אני מתיישב על הספה בסלון, נועל את הנעליים ותוהה מה לעזאזל קרה אתמול בלילה שגרם לי להזדיין עם אחת מהנשים שאני הכי שונא בעולם כולו: ורוניקה קולינס.

היא מרימה את המרית. ״בלי תודה?״

אני מגחך. היא כמעט עירומה, ובכל זאת מתנהגת כמו ביץ’ מהסרטים.

בטח הייתי גמור אם הלכתי איתה הביתה. אני לא זוכר כלום. אני מפשפש בזיכרון ולא מצליח לדלות אפילו רמז. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שיצאתי מהבית של הדוד שלי אחרי ההתכנסות לזכר אמא. אם אני לא טועה, היה צריך לעזור לי לרדת במדרגות ביציאה מהבית.

כמה דקות אחר כך רוני מניחה את ארוחת הבוקר על השולחן. אני קם לאט כדי שכאב הראש לא יתגבר ומצטרף אליה.

״מה קרה אתמול בלילה?״ אני שואל ותוחב לפה מזלג עמוס ביצה מקושקשת.

״וואו. ידעתי שהיית שיכור, אבל אתה באמת לא זוכר?״ היא צוחקת. ״אל תדאג, לא היה שום דבר ראוי לציון.״

אני מתכווץ. תהיתי אם אני מאהב טוב יותר כשאני שיכור. נראה שלא. ״אז אנחנו...?״

״התעוררת במיטה שלי, לא?״

אני משפשף את הלסת. ״אני מקווה שאת לא מצפה ל...״

״ליאם, עצור.״ על השפתיים שלה עולה חיוך מלאכותי. ״אני לא מצפה ממך לשום דבר, אני לא רוצה ממך שום דבר, וברור שאני לא צריכה ממך שום דבר. זה היה סקס. זה הכול.״

אני גומר את האוכל שבצלחת. ״רק רציתי שלא תהיה אי־הבנה.״

היא בוחנת אותי בסקרנות. ״אתה הרבה יותר דפוק ממה שחשבתי.״

״כן? אז גם על זה אנחנו מסכימים.״

היא מנידה בראשה. ״לא שאני אוהבת לציין את המובן מאליו, אבל אתה מתנהג בחוסר אחריות גם יחסית לחבר בלהקה שהמילה רקלס מופיעה בשם שלה. אפילו לא הצעת להשתמש בקונדום.״

אני שולח אליה מבט מבוהל. אני תמיד משתמש בקונדום. נדמה לי.

״השתמשנו,״ היא אומרת. ״אבל רק בזכותי. תשמע, אני עומדת להפוך אותך ואת כל רקלס אליביי לעשירים ומפורסמים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עשר תביעות אבהות. אם אתה לא יכול לשמור אותו בפנים, לפחות תמצא מישהי שלא תנסה לנצל אותך.״

״את מתכוונת למישהי כמוך?״

״כמו שאמרתי, אני לא צריכה ממך שום דבר. אז כן, אם אתה צריך לשחרר מטען אתה תמיד יכול להתקשר אליי. איתי אתה בטוח, אני דיסקרטית, ואני רגילה למוזרויות של מוזיקאים.״

הגבות שלי מתרוממות בהפתעה. ״עם כמה מאיתנו את שוכבת?״

״זה משנה?״

אני קם ושוטף את הצלחת שלי. ״בעצם לא.״ אני חושב על מה שהיא אמרה, מסתובב ונשען על השיש. ״בסולם של אחת עד עשר, כמה מוזר אני בדיוק?״

״בערך שלוש מאות וחמישים,״ היא אומרת בלי להסס.

הבטן שלי מתכווצת. ״הגיוני.״

היא מצביעה על הדלת. ״אתה יוצא, נכון?״

״אני יכול להיכנס למקלחת קודם?״

״אני מעדיפה שלא. זה המרחב הפרטי שלי. אתה בטח מבין.״

״רוני, הזין שלי היה בתוכך בלילה.״

״ושום איבר אחר שלי לא נגע בו,״ היא ממלמלת בשעשוע.

״את משהו מיוחד,״ אני אומר בציניות ורוכן אל הכיסא שלה. ״שיהיה ברור, זה נשאר בינינו.״

״אתה חושב שאני רוצה שמישהו ידע על זה? כמו שאמרתי, אני דיסקרטית.״

אני נסוג. ״טוב מאוד. הלכתי. יש לי דברים לעשות.״

״למשל לעבוד על השירים?״

פאק. היא לא מרפה אפילו לרגע. אני שולח אליה מבט מלא זעם.

״מה?״ היא שואלת. ״יש גבול לכמה שבריאנה וקרוּ יכולים לחפות עליך, אתה יודע. אתה זה שאמור לכתוב את הלחנים, לא הם. הם כותבים את המילים, אבל כבר חודשים שהם עושים את העבודה שלך במקומך.״

״ברצינות, רוני? אמא שלי נקברה לפני דקה בערך, וכבר את יורדת עליי בעניין הזה?״

״מישהו צריך לעשות את זה.״

אני לוקח את הז’קט שלי והולך אל הדלת.

״תבדוק את חשבון הבנק שלך,״ היא אומרת. ״התמלוגים מהאלבום הראשון שלכם מתחילים להיכנס. אני חושבת שתגלה שם הפקדה לא קטנה, ובקרוב תקבלו סכומים גדולים עוד יותר מהמכירות של האלבום השני. כמו שאמרתי – בזכותי אתם עומדים להיות עשירים, אבל אתה צריך לעשות את החלק שלך ולכתוב את המוזיקה.״

אני מניף יד בביטול ויוצא החוצה. לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה אחרי שהזכירה את התמלוגים. אני נכנס למעלית, שולף את הטלפון שלי ובודק את החשבון. העיניים שלי נפערות והתרגשות מציפה אותי כשאני רואה בחשבון העובר ושב שלי כל כך הרבה ספרות. אני מסתכל שוב על המספרים לוודא שראיתי נכון, ואז שולח הודעת טקסט.

אני: תבדוק את חשבון הבנק שלך ותפגוש אותי אצל דירק כמה שיותר מהר. אני עובר דירה.

אני מחכה כמה רגעים לתשובה.

קרוּ: וואו! מגיע ב־12, אחי.

אני שולח הודעות גם לגארט ולבראד, ומבקש גם מהם לפגוש אותי אצל הדוד שלי.

ברכבת מניו יורק לסטמפורד אני מפנטז על החיים מחוץ לצל של דירק. שלוש־עשרה שנים הוא שלט בכל פן בחיי. לא עוד.

תחושת אשמה מציפה אותי. אילו קיבלתי את הכסף לפני שבוע הייתי יכול להוציא את אמא מהבית שלו, ואז אולי היא לא הייתה שקועה בדיכאון כל הזמן. אולי היא לא הייתה נופלת ומקבלת מכה בראש.

אני מחכה בתחנת הרכבת לאוּבּר שהזמנתי, ובינתיים בועט בקיר מרוב כעס על דירק. הוא יקבל את מה שמגיע לו. אני אוודא שזה יקרה איכשהו. יש לי ביד קלף מנצח, ואני אשתמש בו ברגע הנכון.

הנהג עוצר ליד הארמון שלו, ואני נושם לרווחה כשאני רואה את המכונית שלי חונה לצד הבית. לפחות לא נהגתי שיכור. אני שמח לראות את קרוּ וברי מגיעים. קרוּ מחייך מאוזן לאוזן. הוא יודע כמה זה חשוב לי.

הוא טופח לי על הגב. ״אני מצטער מאוד על אמא שלך, אבל אלוהים, אני כל כך שמח שאתה יכול לעוף מפה סוף־סוף.״

״גם אני.״

קרוּ הוא היחיד שיודע על העבר שלי. על הילדות המחורבנת שלי. אני תמיד תמכתי בו, והוא תמיד תמך בי. ככה זה מאז שאנחנו ילדים.

״מה קרה לך אתמול בלילה?״ שואלת ברי.

לשמחתי, הם כנראה לא יודעים על רוני, אבל עדיין אין לי מושג איך קרה שהגענו לבית שלה. ״חזרתי הנה במונית והלכתי לישון,״ אני עונה, ונראה לי שהתשובה הזאת מרגיעה אותם.

אנחנו נכנסים לבית. היחידה שרואה אותנו היא הלן, עוזרת הבית. היא מחייכת וממשיכה לנקות את מסגרות תעודות ההוקרה של דירק שתלויות על הקיר במבואה. הוא אוהב להזכיר לכולם כמה הוא חשוב. הנרקיסיסט הזה הוא ראש עיריית סטמפורד והבעלים של סוכנות הרכב הגדולה באזור, ואין גבול לאהבה העצמית שלו. המטרה שלו היא להיבחר למושל המדינה בעוד כשנה, אבל אני אעשה הכול כדי למנוע את זה ממנו. המטרה שלי בחיים – חוץ מלהיות בלהקת רוק מצליחה – היא להפיל אותו.

אנחנו הולכים לאורך המסדרון הארוך באגף המזרחי ומגיעים לאגף המגורים שלי, של אמא ושל כמה מאנשי הצוות. קרוּ וברי עוצרים בעצב לפני הדלת שלה. ״בואו נגמור עם זה,״ אני אומר להם.

״אתה לא צריך להזמין הובלה או משהו כזה?״ שואלת ברי כשאנחנו מגיעים לחדר שלי.

אני מסתכל על הריהוט המפואר. הוא אומנם לא מרשים כמו הרהיטים בשאר חלקי הבית, ובכל זאת רוב האנשים לא יכולים להרשות אותו לעצמם. ״שום דבר כאן לא שייך לי. אני צריך רק את הבגדים שלי, הגיטרות ועוד כמה דברים.״

״יש לך ארגזים?״ שואל קרוּ.

אני מניד בראשי לשלילה ונשען על הקיר. ״אפילו מזוודות אין לי. הכול שייך לדירק.״

קרוּ שולח לגארט הודעה ומבקש ממנו לעצור בדרך ולהביא כמה ארגזים. ״תתחיל לשים על המיטה את הדברים שאתה רוצה, ונארוז אותם כשגארט יגיע.״

חצי שעה אחר כך אני קולט שיש לי יותר חפצים ממה שחשבתי. דלת החדר נפתחת. אני מצפה לראות את גארט ואת בראד, אבל זה מישהו אחר.

״מה קורה כאן?״ שואל דירק.

״מה נראה לך? אני עוזב.״

הוא נראה מופתע, כמעט מבולבל.

״חשבת שאני אשאר לגור כאן לנצח? רקלס אליביי הפכה לאחת הלהקות הכי חמות בארץ – בזכותך – וזה אומר שאני עושה כסף. הרבה כסף. אני לא צריך אותך יותר.״

הוא מתקרב אליי בנחישות. ״אתה טועה. אתה תמיד תצטרך אותי, ולי תמיד תהיה השפעה על מה שאתה עושה.״

אני מהדק את הלסת שלי בהתרסה. ״אתה זה שטועה. עכשיו אני עצמאי, בדיוק כמו שאני רוצה להיות.״

הוא מגחך. אני מכיר את הצחוק המרושע הזה יותר מדי טוב. הוא מחזיק איזה קלף בשרוול. ״אתה ממעיט בערכי. באמת נראה לך שהייתי נותן לך את כל זה בלי להרוויח מזה בעצמי?״

גארט ובראד נכנסים. האוויר דחוס מרוב מתח.

״באנו בזמן לא טוב?״ שואל גארט ומניח את הארגזים שהביא על הרצפה.

אני מסתובב אל דירק. ״מה עשית?״

״אני מניח שהגיע הזמן שתדע. קניתי את חברת התקליטים אינדיקה.״

אני בולע רוק בכוח כדי לא להקיא. הוא הבעלים של החברה שמוציאה לאור את המוזיקה שלנו. ״חתיכת חרא.״

הוא מחייך. ״ככה אתה מדבר אל הבוס החדש שלך?״

אני מתקרב אליו ונעמד מולו פנים אל פנים. ״לא להרבה זמן.״

״אני יודע שקיבלתם צ’ק שמן, אבל זה לא מתקרב למחיר שתצטרכו לשלם כדי להשתחרר מהחוזה שחתמתם עליו. אתם תקועים עם אַיי־אר־אל, ואתה תקוע איתי, גם אם אתה גר בבית שלי וגם אם לא.״

״עוף מכאן.״

״אתה לא יכול להעיף אותי מהבית שלי, בן.״

״אל תקרא לי ככה, חתיכת בן זונה. אתה לא באמת דוד שלי.״

״דירק לא באמת הדוד שלו?״ לוחשת ברי לקרוּ מאחור.

״לא.״

״גם בזה אתה טועה, בן. אחי אימץ אותך. אני הדוד שלך, ולא רק מבחינה חוקית.״

הפנים שלי מתעוותות. ״לא רק מבחינה חוקית? אפשר לחשוב שאי פעם התנהגת אליי כמו אל בן משפחה. היו לי אויבים שהתייחסו אליי יותר טוב ממך.״

״תסתכל סביבך,״ אומר דירק. ״ותזכור טוב־טוב את כל מה שעשיתי בשבילך.״

אני צוחק במרירות. ״כל מה שעשית בשבילי? אתה חי בסרט. אתה חושב שזה שנתת לי ולאמא שלי מקום לגור בו מפצה איכשהו על כל החרא שהאכלת אותנו?״

״תיזהר,״ מזהיר אותי דירק. ״לא כדאי לך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. מי יודע איך החברים שלך יסתכלו עליך אחר כך. זה יכול לשנות הכול.״

״לך לעזאזל, דירק.״

״קדימה, קח את הדברים שלך וצא מכאן. ותשאיר את המפתחות של המאזדה.״ הוא הולך.

אף אחד לא יודע מה להגיד. השקט מחריש אוזניים.

אני מסתכל על הארגזים המקופלים על הרצפה. ״הבאת גם דבק, נכון?״ אני שואל את גארט.

הוא מניף גליל עבה.

״בואו נתחיל. אני לא רוצה להישאר פה אפילו שנייה אחת יותר ממה שצריך.״

קרוּ מתחיל למלא ארגז. ״אתה יכול לישון אצלי על הספה אם אתה רוצה.״

״אני יכול ללכת לבית מלון.״

״חבל. אל תבזבז את הכסף שלך,״ הוא אומר. ״אני ממילא נמצא אצל ברי חצי מהזמן.״ הוא מסתובב אליה. ״בייב, אכפת לך אם אני אישן אצלך וליאם יגור בדירה שלי?״

ברי מנסה להסוות את ההתרגשות שלה. הם הפכו לזוג בשנה שעברה, ואני מופתע שהם עדיין לא עברו לגור יחד, בהתחשב בעובדה שקרוּ שונא את האזור שהיא גרה בו. ״אני חושבת שאני אצליח לסבול אותך לכמה ימים.״

הוא כורך את ידיו סביבה ולוחש לה משהו שמצית אש בלחייה.

אני זורק עליו את גליל הדבק.

אנחנו נושאים את הארגזים אל הכניסה. דירק מחכה לנו במסדרון, כנראה כדי לוודא שאני לא לוקח שום דבר שלא שייך לי. אין לו מה לדאוג, אני לא רוצה כלום.

אני עוצר ליד הדלת של אמא שלי ותוהה מה דירק יעשה בחפצים שלה. פתאום עולה בדעתי שאולי אני ארצה משהו מהם. ״חכו לי רגע,״ אני אומר לחברים שלי.

״נוציא את הדברים למכונית בינתיים,״ אומר בראד. ״קח את הזמן.״

אני פותח את הדלת וסורק את החדר שלה. לא נכנסתי הנה מאז שהיא מתה, אבל ברור שהלן הייתה כאן. החדר נקי כמו שהיה ביום שעברנו הנה. ההבדל היחיד הוא הארגזים שנערמו לצד אחד הקירות. כל הדברים שלה כבר נארזו.

״לא בזבזת זמן, הא?״ אני שואל את דירק שעומד מאחוריי.

״כל הדברים שלה ייתרמו לצדקה.״

אני נכנס לחדר וסוגר לו את הדלת בפנים, רק כדי לא להכניס לו אגרוף. מתאים לו לא לספר לי.

אני בוחן את הארגזים עד שאני מוצא את מה שאני מחפש, גורר את הארגז אל הכיסא שליד החלון ומסיר את סרט ההדבקה. בפנים אני מוצא תמונות ממוסגרות. יש יותר מדי תמונות ואני לא יכול לקחת את כולן, אבל ממילא אני רוצה רק אחת. אני מפשפש בארגז עד שאני מוצא אותה.

דפיקה בדלת מקפיצה אותי. קרוּ משרבב את ראשו פנימה. ״אנחנו מאורגנים. תגיד לנו כשאתה מוכן.״

אני מהנהן, והוא סוגר את הדלת.

אני עובר באצבעי על קווי המתאר של פניהם של שני האנשים שמצולמים איתי – אמא ולוק – וקולט שאני היחיד משלושתנו שנשאר בחיים. הגרון שלי נשנק.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

רקלס אליביי 2 - הלחן סמנתה כריסטי

פרק 1
ליאם

הראש שלי כואב. השמש מסנוורת אותי. אני עוצם את העיניים בכל הכוח, מתהפך במיטה, נושם עמוק ומקווה שההנגאובר לא יהיה קשוח מדי. פתאום אני קולט ריח של בושם, ובבת אחת פוקח את העיניים. אני מסתכל על הכרית לידי ומבין שאני לא במיטה שלי.

פאק. עוד פעם עשיתי את זה.

אני מתיישב מהר מדי ומשפשף את העיניים. הגולגולת שלי פועמת בקצב הלב. אני מסתכל סביבי ומחפש רמזים, אבל לא מזהה כלום. על הקירות תלויות יצירות אומנות שנראות יקרות. אני רואה מסדרון מקומר שמוביל אל חדר אמבטיה עצום בגודלו. הבגדים שלי מסודרים על שידה. מי שגרה כאן מקפידה מאוד על סדר וניקיון. והיא עשירה.

על השידה שלצד המיטה אין צנצנת של אדוויל, שלרוב היא הדבר הראשון שאני מושיט אליו יד בבקרים. במקומה אני רואה בקבוק עם שאריות של ויסקי ולצידו תוכנייה מההלוויה של אמא. כנראה הגעתי לשפל המדרגה אם הלכתי לדירה של אישה זרה ביום שבו קברתי את אמא.

לה טוב יותר עכשיו.

זה מה שאני רוצה לחשוב, בכל אופן. החיים שלה בשלוש־עשרה השנים האחרונות היו גיהינום עלי אדמות. ניסיתי להגיד לה שהיא לא אשמה במה שקרה, אבל המילים שלי נפלו על אוזניים ערלות. לפחות היא מתה בלי כאבים – זה מה שאמר לי הרופא. הוא אמר שהיא כנראה איבדה את ההכרה ברגע שהראש שלה פגע באריחי המקלחת. אפילו דם לא היה שם. כשעוזרת הבית מצאה אותה למחרת בבוקר, המים הזורמים כבר שטפו הכול.

די אירוני שהשתכרתי זמן קצר כל כך אחרי שהיא מתה כי לא הצליחה לעמוד במקלחת מרוב שכרות.

התפוח לא נופל רחוק מהעץ. אני פותח את הבקבוק ולוגם ממנו.

אני לוקח את מכנסי הג’ינס שלי מהשידה, תוחב פנימה רגל אחת ואז את השנייה, לובש במהירות את החולצה ויוצא מהחדר. אני עוצר כשאני רואה מי עומדת ליד הכיריים בגבה אליי ומכינה אוכל. השיער שלה שחור כמו הלילה ומגיע עד אמצע הגב, וחלוק קצר מכסה בקושי את התחת שלה. אני כנראה משמיע קול, כי היא מסתובבת.

״ביצים?״ היא שואלת.

״כן. למה לא.״ אני מתיישב על הספה בסלון, נועל את הנעליים ותוהה מה לעזאזל קרה אתמול בלילה שגרם לי להזדיין עם אחת מהנשים שאני הכי שונא בעולם כולו: ורוניקה קולינס.

היא מרימה את המרית. ״בלי תודה?״

אני מגחך. היא כמעט עירומה, ובכל זאת מתנהגת כמו ביץ’ מהסרטים.

בטח הייתי גמור אם הלכתי איתה הביתה. אני לא זוכר כלום. אני מפשפש בזיכרון ולא מצליח לדלות אפילו רמז. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שיצאתי מהבית של הדוד שלי אחרי ההתכנסות לזכר אמא. אם אני לא טועה, היה צריך לעזור לי לרדת במדרגות ביציאה מהבית.

כמה דקות אחר כך רוני מניחה את ארוחת הבוקר על השולחן. אני קם לאט כדי שכאב הראש לא יתגבר ומצטרף אליה.

״מה קרה אתמול בלילה?״ אני שואל ותוחב לפה מזלג עמוס ביצה מקושקשת.

״וואו. ידעתי שהיית שיכור, אבל אתה באמת לא זוכר?״ היא צוחקת. ״אל תדאג, לא היה שום דבר ראוי לציון.״

אני מתכווץ. תהיתי אם אני מאהב טוב יותר כשאני שיכור. נראה שלא. ״אז אנחנו...?״

״התעוררת במיטה שלי, לא?״

אני משפשף את הלסת. ״אני מקווה שאת לא מצפה ל...״

״ליאם, עצור.״ על השפתיים שלה עולה חיוך מלאכותי. ״אני לא מצפה ממך לשום דבר, אני לא רוצה ממך שום דבר, וברור שאני לא צריכה ממך שום דבר. זה היה סקס. זה הכול.״

אני גומר את האוכל שבצלחת. ״רק רציתי שלא תהיה אי־הבנה.״

היא בוחנת אותי בסקרנות. ״אתה הרבה יותר דפוק ממה שחשבתי.״

״כן? אז גם על זה אנחנו מסכימים.״

היא מנידה בראשה. ״לא שאני אוהבת לציין את המובן מאליו, אבל אתה מתנהג בחוסר אחריות גם יחסית לחבר בלהקה שהמילה רקלס מופיעה בשם שלה. אפילו לא הצעת להשתמש בקונדום.״

אני שולח אליה מבט מבוהל. אני תמיד משתמש בקונדום. נדמה לי.

״השתמשנו,״ היא אומרת. ״אבל רק בזכותי. תשמע, אני עומדת להפוך אותך ואת כל רקלס אליביי לעשירים ומפורסמים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עשר תביעות אבהות. אם אתה לא יכול לשמור אותו בפנים, לפחות תמצא מישהי שלא תנסה לנצל אותך.״

״את מתכוונת למישהי כמוך?״

״כמו שאמרתי, אני לא צריכה ממך שום דבר. אז כן, אם אתה צריך לשחרר מטען אתה תמיד יכול להתקשר אליי. איתי אתה בטוח, אני דיסקרטית, ואני רגילה למוזרויות של מוזיקאים.״

הגבות שלי מתרוממות בהפתעה. ״עם כמה מאיתנו את שוכבת?״

״זה משנה?״

אני קם ושוטף את הצלחת שלי. ״בעצם לא.״ אני חושב על מה שהיא אמרה, מסתובב ונשען על השיש. ״בסולם של אחת עד עשר, כמה מוזר אני בדיוק?״

״בערך שלוש מאות וחמישים,״ היא אומרת בלי להסס.

הבטן שלי מתכווצת. ״הגיוני.״

היא מצביעה על הדלת. ״אתה יוצא, נכון?״

״אני יכול להיכנס למקלחת קודם?״

״אני מעדיפה שלא. זה המרחב הפרטי שלי. אתה בטח מבין.״

״רוני, הזין שלי היה בתוכך בלילה.״

״ושום איבר אחר שלי לא נגע בו,״ היא ממלמלת בשעשוע.

״את משהו מיוחד,״ אני אומר בציניות ורוכן אל הכיסא שלה. ״שיהיה ברור, זה נשאר בינינו.״

״אתה חושב שאני רוצה שמישהו ידע על זה? כמו שאמרתי, אני דיסקרטית.״

אני נסוג. ״טוב מאוד. הלכתי. יש לי דברים לעשות.״

״למשל לעבוד על השירים?״

פאק. היא לא מרפה אפילו לרגע. אני שולח אליה מבט מלא זעם.

״מה?״ היא שואלת. ״יש גבול לכמה שבריאנה וקרוּ יכולים לחפות עליך, אתה יודע. אתה זה שאמור לכתוב את הלחנים, לא הם. הם כותבים את המילים, אבל כבר חודשים שהם עושים את העבודה שלך במקומך.״

״ברצינות, רוני? אמא שלי נקברה לפני דקה בערך, וכבר את יורדת עליי בעניין הזה?״

״מישהו צריך לעשות את זה.״

אני לוקח את הז’קט שלי והולך אל הדלת.

״תבדוק את חשבון הבנק שלך,״ היא אומרת. ״התמלוגים מהאלבום הראשון שלכם מתחילים להיכנס. אני חושבת שתגלה שם הפקדה לא קטנה, ובקרוב תקבלו סכומים גדולים עוד יותר מהמכירות של האלבום השני. כמו שאמרתי – בזכותי אתם עומדים להיות עשירים, אבל אתה צריך לעשות את החלק שלך ולכתוב את המוזיקה.״

אני מניף יד בביטול ויוצא החוצה. לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה אחרי שהזכירה את התמלוגים. אני נכנס למעלית, שולף את הטלפון שלי ובודק את החשבון. העיניים שלי נפערות והתרגשות מציפה אותי כשאני רואה בחשבון העובר ושב שלי כל כך הרבה ספרות. אני מסתכל שוב על המספרים לוודא שראיתי נכון, ואז שולח הודעת טקסט.

אני: תבדוק את חשבון הבנק שלך ותפגוש אותי אצל דירק כמה שיותר מהר. אני עובר דירה.

אני מחכה כמה רגעים לתשובה.

קרוּ: וואו! מגיע ב־12, אחי.

אני שולח הודעות גם לגארט ולבראד, ומבקש גם מהם לפגוש אותי אצל הדוד שלי.

ברכבת מניו יורק לסטמפורד אני מפנטז על החיים מחוץ לצל של דירק. שלוש־עשרה שנים הוא שלט בכל פן בחיי. לא עוד.

תחושת אשמה מציפה אותי. אילו קיבלתי את הכסף לפני שבוע הייתי יכול להוציא את אמא מהבית שלו, ואז אולי היא לא הייתה שקועה בדיכאון כל הזמן. אולי היא לא הייתה נופלת ומקבלת מכה בראש.

אני מחכה בתחנת הרכבת לאוּבּר שהזמנתי, ובינתיים בועט בקיר מרוב כעס על דירק. הוא יקבל את מה שמגיע לו. אני אוודא שזה יקרה איכשהו. יש לי ביד קלף מנצח, ואני אשתמש בו ברגע הנכון.

הנהג עוצר ליד הארמון שלו, ואני נושם לרווחה כשאני רואה את המכונית שלי חונה לצד הבית. לפחות לא נהגתי שיכור. אני שמח לראות את קרוּ וברי מגיעים. קרוּ מחייך מאוזן לאוזן. הוא יודע כמה זה חשוב לי.

הוא טופח לי על הגב. ״אני מצטער מאוד על אמא שלך, אבל אלוהים, אני כל כך שמח שאתה יכול לעוף מפה סוף־סוף.״

״גם אני.״

קרוּ הוא היחיד שיודע על העבר שלי. על הילדות המחורבנת שלי. אני תמיד תמכתי בו, והוא תמיד תמך בי. ככה זה מאז שאנחנו ילדים.

״מה קרה לך אתמול בלילה?״ שואלת ברי.

לשמחתי, הם כנראה לא יודעים על רוני, אבל עדיין אין לי מושג איך קרה שהגענו לבית שלה. ״חזרתי הנה במונית והלכתי לישון,״ אני עונה, ונראה לי שהתשובה הזאת מרגיעה אותם.

אנחנו נכנסים לבית. היחידה שרואה אותנו היא הלן, עוזרת הבית. היא מחייכת וממשיכה לנקות את מסגרות תעודות ההוקרה של דירק שתלויות על הקיר במבואה. הוא אוהב להזכיר לכולם כמה הוא חשוב. הנרקיסיסט הזה הוא ראש עיריית סטמפורד והבעלים של סוכנות הרכב הגדולה באזור, ואין גבול לאהבה העצמית שלו. המטרה שלו היא להיבחר למושל המדינה בעוד כשנה, אבל אני אעשה הכול כדי למנוע את זה ממנו. המטרה שלי בחיים – חוץ מלהיות בלהקת רוק מצליחה – היא להפיל אותו.

אנחנו הולכים לאורך המסדרון הארוך באגף המזרחי ומגיעים לאגף המגורים שלי, של אמא ושל כמה מאנשי הצוות. קרוּ וברי עוצרים בעצב לפני הדלת שלה. ״בואו נגמור עם זה,״ אני אומר להם.

״אתה לא צריך להזמין הובלה או משהו כזה?״ שואלת ברי כשאנחנו מגיעים לחדר שלי.

אני מסתכל על הריהוט המפואר. הוא אומנם לא מרשים כמו הרהיטים בשאר חלקי הבית, ובכל זאת רוב האנשים לא יכולים להרשות אותו לעצמם. ״שום דבר כאן לא שייך לי. אני צריך רק את הבגדים שלי, הגיטרות ועוד כמה דברים.״

״יש לך ארגזים?״ שואל קרוּ.

אני מניד בראשי לשלילה ונשען על הקיר. ״אפילו מזוודות אין לי. הכול שייך לדירק.״

קרוּ שולח לגארט הודעה ומבקש ממנו לעצור בדרך ולהביא כמה ארגזים. ״תתחיל לשים על המיטה את הדברים שאתה רוצה, ונארוז אותם כשגארט יגיע.״

חצי שעה אחר כך אני קולט שיש לי יותר חפצים ממה שחשבתי. דלת החדר נפתחת. אני מצפה לראות את גארט ואת בראד, אבל זה מישהו אחר.

״מה קורה כאן?״ שואל דירק.

״מה נראה לך? אני עוזב.״

הוא נראה מופתע, כמעט מבולבל.

״חשבת שאני אשאר לגור כאן לנצח? רקלס אליביי הפכה לאחת הלהקות הכי חמות בארץ – בזכותך – וזה אומר שאני עושה כסף. הרבה כסף. אני לא צריך אותך יותר.״

הוא מתקרב אליי בנחישות. ״אתה טועה. אתה תמיד תצטרך אותי, ולי תמיד תהיה השפעה על מה שאתה עושה.״

אני מהדק את הלסת שלי בהתרסה. ״אתה זה שטועה. עכשיו אני עצמאי, בדיוק כמו שאני רוצה להיות.״

הוא מגחך. אני מכיר את הצחוק המרושע הזה יותר מדי טוב. הוא מחזיק איזה קלף בשרוול. ״אתה ממעיט בערכי. באמת נראה לך שהייתי נותן לך את כל זה בלי להרוויח מזה בעצמי?״

גארט ובראד נכנסים. האוויר דחוס מרוב מתח.

״באנו בזמן לא טוב?״ שואל גארט ומניח את הארגזים שהביא על הרצפה.

אני מסתובב אל דירק. ״מה עשית?״

״אני מניח שהגיע הזמן שתדע. קניתי את חברת התקליטים אינדיקה.״

אני בולע רוק בכוח כדי לא להקיא. הוא הבעלים של החברה שמוציאה לאור את המוזיקה שלנו. ״חתיכת חרא.״

הוא מחייך. ״ככה אתה מדבר אל הבוס החדש שלך?״

אני מתקרב אליו ונעמד מולו פנים אל פנים. ״לא להרבה זמן.״

״אני יודע שקיבלתם צ’ק שמן, אבל זה לא מתקרב למחיר שתצטרכו לשלם כדי להשתחרר מהחוזה שחתמתם עליו. אתם תקועים עם אַיי־אר־אל, ואתה תקוע איתי, גם אם אתה גר בבית שלי וגם אם לא.״

״עוף מכאן.״

״אתה לא יכול להעיף אותי מהבית שלי, בן.״

״אל תקרא לי ככה, חתיכת בן זונה. אתה לא באמת דוד שלי.״

״דירק לא באמת הדוד שלו?״ לוחשת ברי לקרוּ מאחור.

״לא.״

״גם בזה אתה טועה, בן. אחי אימץ אותך. אני הדוד שלך, ולא רק מבחינה חוקית.״

הפנים שלי מתעוותות. ״לא רק מבחינה חוקית? אפשר לחשוב שאי פעם התנהגת אליי כמו אל בן משפחה. היו לי אויבים שהתייחסו אליי יותר טוב ממך.״

״תסתכל סביבך,״ אומר דירק. ״ותזכור טוב־טוב את כל מה שעשיתי בשבילך.״

אני צוחק במרירות. ״כל מה שעשית בשבילי? אתה חי בסרט. אתה חושב שזה שנתת לי ולאמא שלי מקום לגור בו מפצה איכשהו על כל החרא שהאכלת אותנו?״

״תיזהר,״ מזהיר אותי דירק. ״לא כדאי לך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. מי יודע איך החברים שלך יסתכלו עליך אחר כך. זה יכול לשנות הכול.״

״לך לעזאזל, דירק.״

״קדימה, קח את הדברים שלך וצא מכאן. ותשאיר את המפתחות של המאזדה.״ הוא הולך.

אף אחד לא יודע מה להגיד. השקט מחריש אוזניים.

אני מסתכל על הארגזים המקופלים על הרצפה. ״הבאת גם דבק, נכון?״ אני שואל את גארט.

הוא מניף גליל עבה.

״בואו נתחיל. אני לא רוצה להישאר פה אפילו שנייה אחת יותר ממה שצריך.״

קרוּ מתחיל למלא ארגז. ״אתה יכול לישון אצלי על הספה אם אתה רוצה.״

״אני יכול ללכת לבית מלון.״

״חבל. אל תבזבז את הכסף שלך,״ הוא אומר. ״אני ממילא נמצא אצל ברי חצי מהזמן.״ הוא מסתובב אליה. ״בייב, אכפת לך אם אני אישן אצלך וליאם יגור בדירה שלי?״

ברי מנסה להסוות את ההתרגשות שלה. הם הפכו לזוג בשנה שעברה, ואני מופתע שהם עדיין לא עברו לגור יחד, בהתחשב בעובדה שקרוּ שונא את האזור שהיא גרה בו. ״אני חושבת שאני אצליח לסבול אותך לכמה ימים.״

הוא כורך את ידיו סביבה ולוחש לה משהו שמצית אש בלחייה.

אני זורק עליו את גליל הדבק.

אנחנו נושאים את הארגזים אל הכניסה. דירק מחכה לנו במסדרון, כנראה כדי לוודא שאני לא לוקח שום דבר שלא שייך לי. אין לו מה לדאוג, אני לא רוצה כלום.

אני עוצר ליד הדלת של אמא שלי ותוהה מה דירק יעשה בחפצים שלה. פתאום עולה בדעתי שאולי אני ארצה משהו מהם. ״חכו לי רגע,״ אני אומר לחברים שלי.

״נוציא את הדברים למכונית בינתיים,״ אומר בראד. ״קח את הזמן.״

אני פותח את הדלת וסורק את החדר שלה. לא נכנסתי הנה מאז שהיא מתה, אבל ברור שהלן הייתה כאן. החדר נקי כמו שהיה ביום שעברנו הנה. ההבדל היחיד הוא הארגזים שנערמו לצד אחד הקירות. כל הדברים שלה כבר נארזו.

״לא בזבזת זמן, הא?״ אני שואל את דירק שעומד מאחוריי.

״כל הדברים שלה ייתרמו לצדקה.״

אני נכנס לחדר וסוגר לו את הדלת בפנים, רק כדי לא להכניס לו אגרוף. מתאים לו לא לספר לי.

אני בוחן את הארגזים עד שאני מוצא את מה שאני מחפש, גורר את הארגז אל הכיסא שליד החלון ומסיר את סרט ההדבקה. בפנים אני מוצא תמונות ממוסגרות. יש יותר מדי תמונות ואני לא יכול לקחת את כולן, אבל ממילא אני רוצה רק אחת. אני מפשפש בארגז עד שאני מוצא אותה.

דפיקה בדלת מקפיצה אותי. קרוּ משרבב את ראשו פנימה. ״אנחנו מאורגנים. תגיד לנו כשאתה מוכן.״

אני מהנהן, והוא סוגר את הדלת.

אני עובר באצבעי על קווי המתאר של פניהם של שני האנשים שמצולמים איתי – אמא ולוק – וקולט שאני היחיד משלושתנו שנשאר בחיים. הגרון שלי נשנק.