עוד לא עוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוד לא עוד
הוספה למועדפים

עוד לא עוד

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טוביה ריבנר

טוּביה רִיבְּנֶר (30 בינואר 1924 – 29 ביולי 2019) היה משורר ישראלי בשפות עברית וגרמנית, מורה, מתרגם, עורך וצלם, פרופסור חבר בגמלאות לספרות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשירה עברית (תשס"ח).

תקציר

בצלע גבעת המורה
זֶה מִתְקָרֵב
לָמָּה לְהַעֲמִיד פָּנִים
זֶה מִתְקָרֵב
עִם כָּל הַיִּפְעָה, הָאֹשֶׁר הַזֶּה
לַחֲזוֹת בָּאֵשׁ הַזּוֹרֶמֶת בְּעַד
עָנָן מְמֹרָט יַרְכָתַיִם
וְהָאָרֶץ מִתַּחַת, כָּל מֶרְחַבְיָה
מְכֻסָּה אוֹר אָפֹר.
זְמַן רָב מֵאָז נִּמְלַטְתִּי וָחַי.
בַּז מְדֻיָּק דּוֹאֶה מֵעָלַי חֲרִישִׁי.
רַק קוֹל הַחוֹל הַמְּחַלְחֵל. עַכְשָׁו
הָאֲדָמָה דְּמוּמָה.
הָאֲוִיר כְּמוֹ אֵפֶר שָׁקוּף
נוֹשֵׂא אֶת הַצֵּל הַקָּטָן עַד
אֵין זֵכֶר.
 

"עוֹד גַּחֶלֶת מִלִּים / לִפְנֵי הָאֵפֶר", כך טוביה ריבנר במוטו לספרו החדש. עוד לפני קריאת השיר הראשון, מתערערת ומתדייקת תודעתו של הקורא, בנשימה עצורה. השירים ב"עוד לפני", שנכתבו בשנתיים האחרונות, מישירים מבט חד, אירוני, אוהב וכואב בפני המוות הקרב ומהרהרים בזיכרון, בגעגועים אל האובדים ולא שבים, ביצירות אמנות, במוסיקה, בעמק יזרעאל, במתרחש כאן ועכשיו -  בדיבור אינטימי, צלול ומרוחק בה בעת.          
                                                                                                                                            
טוביה ריבנר, יליד ברטיסלבה 1924, התגורר בקיבוץ מרחביה עד פטירתו ביולי 2019. משורר, צלם, עורך, מתרגם לעברית ולגרמנית. זכה בפרסים רבים, בארץ ובאירופה. חתן פרס ישראל. ריבנר פרסם  17 ספרי שירה, אוטוביוגרפיה, מונוגרפיה על לאה גולדברג, 11 ספרים ואוטוביוגרפיה בגרמנית. שיריו תורגמו למגוון שפות.

פרק ראשון

זיקוקין די־נור, שיר בנוסח ישן
בְּרֶדֶת רֶכֶב הַשֶּׁמֶשׁ אֶל שִׁכְחַת לַיְלָה

וְאוֹרוֹ הַמֵּת שֶׁל הַסַּהַר עוֹלֶה לְאִטּוֹ

בּוֹא רֵעַ שְׁעוֹת הִרְהוּרַי וְנֵיטִיב אֶת לִבֵּנוּ

בְּיַיִן זָהֹב כְּזִיווֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא

וְהִנֵּה אֵין סְפֹר כּוֹכְבֵי צִבְעוֹנִין נוֹרִים לַחֲשֵׁכָה

חֲגִיגַת חַיֵּינוּ: זִקּוּקִין דִּי־נוּר.

ביום הארוך של השנה
בַּיּוֹם הָאָרֹךְ בַּשָּׁנָה אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר

חָזֹר וָשׁוֹב: הַחַיִּים יָפִים. יָפֶה לִחְיוֹת.

וְהַמִּלִּים מְקַפְּצוֹת בִּגְרוֹנִי וְאֵינָן חֲפֵצוֹת לָצֵאת.

מַדּוּעַ, מַדּוּעַ אֵינָן?

הַאֵין זֶה הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת

אֲפִלּוּ תָּלוּי עַל בְּלִימָה

הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן לְמַעְלָה

וְהָעֵשֶׂב לְמַטָּה

וְתַחַת לָעֵשֶׂב יֵשׁ אֲדָמָה וְאֶבֶן מֵעַל הָאֵשׁ

אֵיזוֹ שִׂמְחָה שֶׁכָּךְ וְלֹא הָפוּךְ

וְתוּכַל אַשְׁכָּרָה לֶאֱהֹב

גַּם אִם אַתָּה אִלֵּם כְּמוֹ עַכְבָּר מִתְחַבֵּא

אֲבָל הִנֵּה הַמִּלִּים יוֹצְאוֹת מִן הֶחָסוּם

וּבְגִיל 94 אַתָּה כּוֹתֵב, חֲבָל עַל הַזְּמַן

שִׁיר חָדָשׁ, שִׁיר שֶׁל יַרְגָּזִי

שִׁיר הַלֵּל.

סתלק, רואה שחורות
מַה טַּעַם הַמְּרִירוּת הַמִּתְלַוָּה לִצְלִיל מוֹלֶדֶת?

יֵשׁ גַּם שֶׁאֵינָם רוֹאִים בְּחוּלִיגָנֵי הַגְּבָעוֹת אֶת מֶלַח הָאָרֶץ

וְלֹא כָּל אֶחָד סוֹגֵד לַמְנַצְּלִים וְלַמְפַלְּגִים. וּמִי יַכְחִישׁ

שֶׁנַּעֲשׂוּ כָּאן מַעֲשִׂים מְבֹרָכִים וְעוֹדָם נַעֲשִׂים.

וְאִם תְּחַפֵּשׂ גַּם תִּמְצָא מִי שֶׁנָּקִי מִשְּׁחִיתוּת

וְהוֹדוֹת לַגְּשָׁמִים הַמְאֻחָרִים

הָאָרֶץ עוֹדָהּ רוֹחֶצֶת בְּיַרְקוּתָהּ וִימֵי הַשָּׁרָב

טֶרֶם הִצְהִיבוּ אֶת גֵּוָהּ וְהַיַּרְגָּזִים חָזְרוּ

וְאוּלַי תָּשׁוּב גַּם הַחוֹחִית.

לֹא כָּל כָּךְ מַהֵר פּוֹתַחַת הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבוֹלַעַת אֶת כֻּלָּנוּ

וְנִמְצָא כִּי גַּם חֲרָקִים שָׁרִים שִׁירֵי אַהֲבָה וּמִלְחָמָה.

סְתַּלֵּק, אִישׁ שֶׁרוֹאֶה רַק שְׁחֹרוֹת וּבוֹאוּ וְנֵצֵא

לְאַחְלָה פִּיקְנִיק עִם מַנְגָּל וְנַעֲשֶׂה חַיִּים!

טוביה ריבנר

טוּביה רִיבְּנֶר (30 בינואר 1924 – 29 ביולי 2019) היה משורר ישראלי בשפות עברית וגרמנית, מורה, מתרגם, עורך וצלם, פרופסור חבר בגמלאות לספרות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשירה עברית (תשס"ח).

עוד על הספר

עוד לא עוד טוביה ריבנר

זיקוקין די־נור, שיר בנוסח ישן
בְּרֶדֶת רֶכֶב הַשֶּׁמֶשׁ אֶל שִׁכְחַת לַיְלָה

וְאוֹרוֹ הַמֵּת שֶׁל הַסַּהַר עוֹלֶה לְאִטּוֹ

בּוֹא רֵעַ שְׁעוֹת הִרְהוּרַי וְנֵיטִיב אֶת לִבֵּנוּ

בְּיַיִן זָהֹב כְּזִיווֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא

וְהִנֵּה אֵין סְפֹר כּוֹכְבֵי צִבְעוֹנִין נוֹרִים לַחֲשֵׁכָה

חֲגִיגַת חַיֵּינוּ: זִקּוּקִין דִּי־נוּר.

ביום הארוך של השנה
בַּיּוֹם הָאָרֹךְ בַּשָּׁנָה אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר

חָזֹר וָשׁוֹב: הַחַיִּים יָפִים. יָפֶה לִחְיוֹת.

וְהַמִּלִּים מְקַפְּצוֹת בִּגְרוֹנִי וְאֵינָן חֲפֵצוֹת לָצֵאת.

מַדּוּעַ, מַדּוּעַ אֵינָן?

הַאֵין זֶה הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת

אֲפִלּוּ תָּלוּי עַל בְּלִימָה

הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן לְמַעְלָה

וְהָעֵשֶׂב לְמַטָּה

וְתַחַת לָעֵשֶׂב יֵשׁ אֲדָמָה וְאֶבֶן מֵעַל הָאֵשׁ

אֵיזוֹ שִׂמְחָה שֶׁכָּךְ וְלֹא הָפוּךְ

וְתוּכַל אַשְׁכָּרָה לֶאֱהֹב

גַּם אִם אַתָּה אִלֵּם כְּמוֹ עַכְבָּר מִתְחַבֵּא

אֲבָל הִנֵּה הַמִּלִּים יוֹצְאוֹת מִן הֶחָסוּם

וּבְגִיל 94 אַתָּה כּוֹתֵב, חֲבָל עַל הַזְּמַן

שִׁיר חָדָשׁ, שִׁיר שֶׁל יַרְגָּזִי

שִׁיר הַלֵּל.

סתלק, רואה שחורות
מַה טַּעַם הַמְּרִירוּת הַמִּתְלַוָּה לִצְלִיל מוֹלֶדֶת?

יֵשׁ גַּם שֶׁאֵינָם רוֹאִים בְּחוּלִיגָנֵי הַגְּבָעוֹת אֶת מֶלַח הָאָרֶץ

וְלֹא כָּל אֶחָד סוֹגֵד לַמְנַצְּלִים וְלַמְפַלְּגִים. וּמִי יַכְחִישׁ

שֶׁנַּעֲשׂוּ כָּאן מַעֲשִׂים מְבֹרָכִים וְעוֹדָם נַעֲשִׂים.

וְאִם תְּחַפֵּשׂ גַּם תִּמְצָא מִי שֶׁנָּקִי מִשְּׁחִיתוּת

וְהוֹדוֹת לַגְּשָׁמִים הַמְאֻחָרִים

הָאָרֶץ עוֹדָהּ רוֹחֶצֶת בְּיַרְקוּתָהּ וִימֵי הַשָּׁרָב

טֶרֶם הִצְהִיבוּ אֶת גֵּוָהּ וְהַיַּרְגָּזִים חָזְרוּ

וְאוּלַי תָּשׁוּב גַּם הַחוֹחִית.

לֹא כָּל כָּךְ מַהֵר פּוֹתַחַת הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבוֹלַעַת אֶת כֻּלָּנוּ

וְנִמְצָא כִּי גַּם חֲרָקִים שָׁרִים שִׁירֵי אַהֲבָה וּמִלְחָמָה.

סְתַּלֵּק, אִישׁ שֶׁרוֹאֶה רַק שְׁחֹרוֹת וּבוֹאוּ וְנֵצֵא

לְאַחְלָה פִּיקְנִיק עִם מַנְגָּל וְנַעֲשֶׂה חַיִּים!