הגנגסטרים של ניו יורק 1 - מקיאוולו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגנגסטרים של ניו יורק 1 - מקיאוולו
מכר
אלפי
עותקים
הגנגסטרים של ניו יורק 1 - מקיאוולו
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הגנגסטרים של ניו יורק 1 - מקיאוולו

4.3 כוכבים (149 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

לא רק שהעלילה מותחת ומבריקה, אלא גם הרומן בין מרי למקיאוולו אמיתי ומחשמל עד כדי כך שאי אפשר שלא להתאהב בהם מהרגע הראשון ולרצות בהצלחתם. אם אתן רוצות לקרוא רומן מאפיה שיעיף לכן את הראש – זה הספר!!!   
ג'ניקה סנואו – סופרת רבי המכר של היו־אס־איי טודיי  

***

השתוקקתי להיראות.
שלושה דברים ידעתי על הקאפו של ניו־יורק – מקיאוולו.
1. הוא נטף סקס אפיל
2. הוא היה מתבודד
3. הוא נחשב לאחת החיות האכזריות ביותר במדינה.
הוא רצה שאהיה אשתו והציע לי הסכם שהוא לכאורה פשוט. 
את תעשי למעני, אני אעשה למענך. 
בלי ציפיות, אך עם חובה אחת – לא לעזוב לעולם.
אלא שהחיים אף פעם לא פשוטים כל כך. בגיל עשרים ואחת, יתומה, ללא מקום עבודה או קורת גג לראשי, למדתי בדרך הקשה ששום דבר לא ניתן לנו בחינם. שאפילו נדיבות וטוּב לב קושרים אותך בכבלים. 
הקאפו הוא אולי הגבר היחיד שאי פעם ראה אותי באמת, אבל נשבעתי שלעולם לא אהיה חייבת דבר לאיש, בטח לא לאיש שאני מחויבת לקרוא לו "בוס".

הרגתי כדי להישאר בצללים.
מריפוסה פלורס חשבה שהיא לא חייבת שום דבר לאף אחד, אבל היא הייתה חייבת הכול... לי. 
היא נשארה חסרת כול עד שהיה לי קל לכופף את ידה ולגרום לה להינשא לי. לרוח הרפאים שהפכתי להיות. לגבר שבעבר כולם הכירו וכינו "מקיאוולו".

***

בתחכום רב וברגישות רבה, רקמה בלה די קורטה עלילת מאפיה סוחפת ורומנטית. הגנגסטרים של ניו־יורק - סדרה בת שלושה ספרים שבה כל כרך נכתב על דמויות שונות ויכול להיקרא כספר יחיד. מקיאוולו הוא הספר הראשון.    

פרק ראשון

פרולוג 

ויטוריו

פעם היינו שליטי העולם. אבי ואני, זה לצד זה, חלשנו על מה שהנחתי שביום מן הימים יהיה שלי, ממלכה של אאוטסיידרים וכס שלטון המבוסס על פחד וכבוד. אבל מהר מאוד הבנתי שלשלוט בעולם זו רק מציאות אחת מיני רבות.
המציאות משתנה מאדם לאדם, מנשמה לנשמה, מנקודת ראות אחת לנקודת ראות אחרת.
אבא שלי, לדוגמה, ראה את החיים כמשחק שיש לנצח בו — או ליתר דיוק, משחק שחמט. מהלך אחר מהלך חסר רחמים. בדרכי מרמה ובאכזריות הוא נהפך למלך של ניו־יורק. לא משנה מה עשה, או באיזה מהלך בחר, המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה אחת. לזכות בכול ולא משנה את מי רומסים בדרך. אסטרטגיות, תכנון, כל הדרכים היו כשרות ולא הייתה מידה של רחמים, אפילו לא כלפי הקרובים אלינו ביותר — אלה היו הקודים שלהם הוא ציית באדיקות.
הוא רקם את הקשרים הנכונים, נשא לאישה את הנערה המושלמת, הופיע בכל המסיבות המפוארות וקידם או הרג אינספור אנשים מכל המעמדות והסוגים. הוא הוכיח למציאות שאותה יצרנו, לעולם שבו שלטנו, כמה כוח יש לו וכמה אכזר הוא מסוגל להיות. אפילו מי ששלטו ברחובות רעדו למשמע שמו.
ארתורו לופו סקארפונה, מלך ניו־יורק.
איש לא יכול היה לסכל את מהלכיו. איש לא יכול היה להתקרב אליו. אפילו לא עצמו ובשרו. בנו.
ויטוריו לופו סקארפונה, הנסיך היפיוף.
ארתורו שלל ממני את המציאות, את השם הזה, הגלה אותי מהממלכה שפעם נלחם בחירוף נפש כדי להכין עבורי, ואז... ואז, הוא הכריז עליי כמת.
הייתה סיבה לכך שאנשיו כינו אותו איל רֶה לופו. המלך־זאב. הוא היה מוכן להרוג את צאצאיו אם זה מה שיחזק את מעמדו.
יש פתגם עתיק, גברים מתים לא מספרים סיפורים. לי לא היו סיפורים לספר. היה לי רק סיפור אחד והוא היה עקוב מדם.
הפעם האיש שיצר אותי עומד לשלם על מעשיו. כי אם אני כבר מת בעיניו, איך יוכל לראות אותי מגיע?
בּוּ! בן זונה. קראת לי הנסיך. חזרתי כדי לשלוט בעולמך כמלך.


 
ויטורו

לפני 18 שנים

נישואי שידוך הם לא אירוע נדיר בתרבות שלנו. תמיד ידעתי שיבוא יום ואשא לאישה את אנג'לינה זמבוני. אביה היה מקושר ולהוציא את אבי הוא היה האיש החזק ביותר בניו־יורק. אנג'לו זמבוני, אבא של אנג'לינה, היה בפוליטיקה.
אבא שלי היה אומנם חזק יותר בתחום זריעת הפחד ושפיכות הדמים, אבל גם זמבוני לא משך את ידו משני אלה. ידיו של אנג'לו היו נקיות אך מצפונו היה מזוהם. ארתורו סקארפונה נולד בלי מצפון וגדל להיות גבר שידיו מגואלות בדם — עובדה שרוב האנשים במעגל החברתי שלנו העריצו והתייראו מפניה בה בעת. אנג'לו נזקק נואשות לסוג כזה של גיבוי ולכן הסכים לחתונה הזאת עוד לפני ששמע מה יש לבתו לומר בעניין.
היינו הזוג שכולם העריצו והיללו. זוג יפה. יהיו להם תינוקות יפים. יהיו להם חיים יפים יחד. החלקים האפלים יותר של חיי הוסתרו מאחורי החזית המושלמת של החיים שניהלנו. כשתגיע שעתי לשלוט בממלכה חסרת הרחמים הזאת שאבי ישאיר לי, היא תהיה המלכה לצידי על הכס, שנבנה משפיכות דמים.
אנג'לינה תהיה גם האומרטה שלי. היא תהיה נדר השתיקה שלי בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, בחקירות המשטרה הקשות ביותר ומול יריבים שינסו להחדיר בה פחד מוות.
בחיים האלה לנאמנות יש יותר כוח אפילו משיש לאהבה. אתה חייב להכיר את אויביך טוב יותר מאשר את ידידיך. אבל כבר בשלב מוקדם בחיים למדתי שאף אחד הוא לא ידיד אמת. הנאמנות תלויה אך ורק במידת התלות של הזולת בך ושלך בו.
התהלכנו ברחובות ניו־יורק. אנג'לינה חייכה ואז מרפקה אותי ואני התנערתי מהרהוריי. כבר היה חשוך בחוץ אבל שפע האורות סביבנו האיר את פניה.
שערה היה בצבע קרמל רך, עורה היה שזוף ועיניה חומות. אחי אמר פעם שיש לה עיניים מרושעות. זה נכון. כשהיא רצתה נקמה הן היו מתכווצות לשני פגיונות ולא היה בהן ולו שמץ של חמלה. גם כשנעלה עקבים גבוהים היא לא הייתה גבוהה ממני, אבל עדיין הייתה גבוהה יחסית לאישה. רגליה היו ארוכות מספיק כדי להיכרך סביבי ולהצמיד אותי אליה כשהזדיינו.
בעוד חודש אקרא לה רעייתי — גברת ויטוריו סקארפונה — ושנים של קשרים עסקיים בין אבי לבין אביה יגיעו לשיאם. ארתורו אהב לומר לאנג'לו ששתי המשפחות חולקות ביניהן עץ זית. אנג'לו הביא את העץ מהמולדת. ארתורו נטע אותו באדמת ניו־יורק. בממלכה שתוקם, שתי המשפחות ייהנו יחד משמן זית זך.
״אתה נורא שקט,״ אמרה ועיניה ברקו כשהרימה אותן אליי.
״היינו במופע בברודווי. קשה לדבר במופע.״ האוויר נפלט מפי כמו ענן עשן.
״אני לא מצליחה לקלוט את מצב הרוח שלך.״ היא עצרה. עצרתי לצידה. היא נסוגה מעט לאחור כדי שנוכל לראות זה את זה. עיניה התכווצו. ״יש לך חרטות?״
פתיתי שלג לבנים התעופפו בינינו ונחתו על בד הז'קט הכהה שלי. הם הצטברו לכמה שניות, אפילו על ריסי עיניי, לפני שפתחתי את פי. ״אני מחזיר את השאלה אלייך.״
למשמע דבריי חייכה ונדה בראשה. ״זה סגור וחתום.״
בעולם שלנו הכול נע סביב אומנות סגירת העסקאות, וההבטחה שתשלמו על חטאיכם אם פעלתם נגד רצון המלך. ״רק אלוהים יוכל להתיר את השידוך הזה,״ אמרתי.
״אלוהים או אבא שלך.״ היא תחבה את אצבעותיה הארוכות והמטופחות לכיסי הז'קט היקר שלה.
גבר בחליפה חלף על פנינו, יד אחת על תיק המסמכים שלו וטלפון תחוב תחת אוזנו. אבל לא החמצתי את עיניו. הוא הספיק לבחון את פניה של אנג'לינה אף שמיהר לברוח מהקור בחוץ. זה לא הטריד אותי. מה שכן הטריד אותי הייתה היד הקרה שנדמה שחשתי את מגעה על עורפי — וזה לא היה בגלל מזג האוויר.
אנג'לינה שימשה כפיון במשחק הזה עוד לפני שלמדה לדבר. הייתי לצידה מאז שהיינו ילדים. שנינו הבנו שאין כל קשר בין אהבה לבין השידוך הזה, אבל רציתי שזה יהיה איחוד משמעותי, עוצמתי, וידעתי שיהיה קל יותר לממש אותו אם יהיו לנו רגשות הדדיים זה כלפי זה. ציפיתי ממנה לסוג של כבוד שבסיסו בנאמנות.
אבל בזמן האחרון הרגשתי שמשהו כבר לא כתמול שלשום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשתי את היד הקרה הזאת נוגעת בעורפי וגורמת לכל חושיי להיות דרוכים.
״אתה באמת גבר יפה, ויטוריו. היית צריך להסכים להצעה של אביך כשעוד הייתה לך ההזדמנות.״
צמצמתי את עיניי, כמנסה לראותה טוב יותר. לראות היישר אל תוכה. לא אהבתי הערות מהסוג הזה. היא לא הייתה בחורה שמדברת הרבה ועם הזמן נעשתה אומנית באמירת משפטים רומזניים. זה לא מצא חן בעיניי. במיוחד כשהתחילה לזרוק מילים בנושאים שלא היו קשורים אליה ושלא הייתה אמורה להוציא אי פעם מפיה בקול רם.
היא צדקה. אבא שלי נתן לי פעם הזדמנות לצאת מזה. הזדמנות לחיות את חיי כראות עיניי בשעה שהוא עצמו ימשיך לעשות את העבודה המלוכלכת. במקום שאהפוך לחלק בלתי־נפרד מהעסק, הוא רצה שאהיה הפנים הייצוגיות שלו. שאהיה הבעלים של כל המסעדות המפוארות ואתחנף לכל אנשי החברה הגבוהה כדי שיהיו קרובים יותר לכיס שלו. הוא אמר שהמראה והכריזמה שלי יהלכו עליהם קסם. אחי, אָקילֶה, לעומת זאת, התאים יותר לשמש כיד ימינו.
זו הייתה הברירה היחידה שאבי הציב בפניי אי פעם. אבל לא באמת הייתה לי אפשרות בחירה. זו הייתה קריאת תיגר. אם אתן לאחי הצעיר ממני, שרוב הזמן כינה אותו הג'וקר, לשלוט בממלכה לצד אבי, מה זה אומר עליי? שאני נקבה חסרת תועלת. אהיה נחות יותר מהנערים שהשתכרו עשרה דולר בפינוי שולחנות במסעדות שלו.
נראה היה שאנג'לינה ידעה שאבי לעולם לא היה מניח לי לשכוח את זה. ברגע שמצא חולשה נהג לדחוף את אצבעותיו לפצע הרך ולא היה מניח לו להגליד. עד שלבסוף היה הפצע מגליד סביב אצבעותיו באופן שאִפשר לו לחזור ולפתוח אותו בכל עת שחפץ בכך.
אבי ידע שאימי היא החולשה היחידה שלי. ולמרות זאת נהג להשמיע בדיחות ארסיות על כמה שאני יפה, בדיוק כמו המשפחה שלה באיטליה, בדיוק כפי שהיא הייתה.
אבל ארתורו לעולם לא היה אומר להם את זה בפנים. אימא שלי הייתה מקורבת למשפחת פאוסטי רבת־העוצמה, ואבא שלי ידע שאם הוא רוצה לחיות מוטב שיפגין כלפיהם כבוד. הדבר האחרון שהוא היה צריך זה שהם יתחילו לרחרח בעניינים שלו. והם לא נטו לעשות זאת אלא אם גררת אותם לעניינים שלך. ארתורו אומנם שלט בניו־יורק, אבל הוא לא יכול היה לגעת במשפחת פאוסטי. כי הם שלטו בעולם.
אחרי שאמרתי לאבי שאני מעדיף למות מאשר לתת לאקילה את מה ששייך לי בדין, הוא צחק כמו מטורף ואז הלך לחדרו כדי לספר לאשתו, במבי. לא אימא שלי. במבי הייתה אימו של אקילה.
אבא שלי תמיד חשב שאקילה מתאים יותר ממני לצד האכזרי של העסקים שלנו. היה לו פרצוף קשוח יותר, וזה כל מה שהיה צריך. אני הוכחתי מה אני שווה, למרות הבבואה שנשקפה אליי מהמראה. דמי וליבי היו עשויים מאותם בשר ועצמות. הרגתי בדיוק באותה אכזריות כמוהו.
אנג'לינה מעולם לא דיברה על זה קודם. מעולם לא שיתפתי אותה בזה. איך לעזאזל היא יודעת?
״אז עכשיו אקילה מעביר לך מידע אישי,״ התקדמתי צעד לעברה והיא עמדה איתנה במקומה. ״למה זה, לָה מִיָה פְּרוֹמֵסָה?״
היא צחקה והבל פיה התעבה לערפל קר. ״זה שם החיבה היחיד שיש לך בשבילי. המיועדת שלך.״
״היית רוצה שאקרא לך בשם אחר? בעוד חודש אקרא לך רעייתי.״
״זה לא משנה.״ היא חשקה שיניים והלסת שלה התהדקה. ״מה שחשוב הוא שאני שלך. אני שייכת לך. אתה הבעלים שלי.״
״מה את מנסה להגיד?״
היא צחקה חזק יותר ואז נאנחה. ״אני בהיריון, ויטוריו.״
״יופי,״ אמרתי. ״זה משמח אותי.״ נראה שהאזהרות על כך שאמצעי המניעה הם לא מאה אחוז בטוחים היו נכונות. תמיד דאגתי להגנה כשהייתי איתה. אבל היו פעמים שבהן הסקס היה פרוע ואפל.
״אם אבא שלי יגלה שאני —״
״הוא לא ייגע בך.״ אם אבא שלה יגלה ששכבתי עם בתו לפני הנישואים, זה עלול לעורר מתחים. לאנג'לו היה מזג רע. הוא יהיה מסוגל אפילו להפשיל את מכנסיה ולהצליף בישבנה בחגורה אם יגלה שהיא המיטה עליו חרפה. היא הייתה רק בת שמונה־עשרה, אבל כמו שאומרים, גיל הוא רק מספר. אנג'לינה הייתה בוגרת הרבה מעבר למניין שנות חייה. לא הייתה לה ברירה.
הטלפון שלה צלצל והיא סובבה לי את הגב ופשפשה בתיקה. רגע אחר כך הטלפון היה צמוד לאוזנה והיא דיברה בשקט. לא ידעתי עם מי היא מדברת, אבל נושא השיחה היה מחוז חפצנו.
הדודן הראשון של סבי מצד אימי, טיטו סָאלָה, היה בעיר והיינו אמורים לפגוש אותו במסעדה שאנג'לינה ואני תכננו לסעוד בה. בזמן שהיא הייתה עסוקה בשינוי התוכניות שלנו אני שלחתי הודעה קצרה לטיטו כדי להודיע לו היכן יוכל לפגוש אותי. מוקדם יותר הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי על משהו, ושזה חשוב. טיטו היה נשוי ללולה, בת למשפחת פאוסטי.
הטלפון שלי כבר היה שוב בכיס כשהיא הסתובבה אליי.
״שינוי בתוכניות,״ היא הודיעה לי את מה שכבר ידעתי. ״אימא אכלה במסעדת ״רוזה״ הערב ולא רק שהיה עמוס שם, לריי גם נגמר העגל. אני רוצה ויל פרמג'יאנה.״ היא נגעה בבטנה. ״נלך ל'דולצ'ה'.״
הנהנתי אבל לא אמרתי דבר. סירבתי לזוז. היא ידעה למה ולכן החליטה להסביר.
״מה שאמרתי לך, ויטוריו, זה רק משהו ששמעתי במקרה, שיחה פרטית. אבא שלך ואקילה אכלו ארוחת ערב ואני עברתי בחדר האוכל ושמעתי אותם. אתה לא סיפרת לי כלום על זה, וזה סקרן אותי.״
״זה לא העסק שלך.״
״נכון,״ היא הפנתה לי שוב את הגב. ״בוא נלך לאכול ארוחת ערב. אני רעבה וקר לי.״
״אנג'לינה.״
עוד לפני שהסתובבה ועמדה מולי, הבל נשימתה נישא כענן באוויר. היא הייתה כמעט להוטה מדי להגיע למסעדה.
״את מכירה את החוקים. את תהיי רעייתי, אבל מה שקורה במשפחה שלי הוא העסק שלי בלבד. אם אני לא מספר לך מה קורה, את תתעסקי בעניינים שלך, זה ברור?״ הייתה סיבה לכך שהכרתי אותה כבר כילדה, ואפילו הגנתי עליה. אני עיצבתי אותה להיות רעייתי. היא הייתה זקוקה לחוקים ברורים, אחרת אורח החיים הזה יחסל את שנינו.
״לגמרי,״ ענתה בעוקצנות. ״אבל העניינים שלי הם העסק שלך.״ את המילים האלו אמרה כמעט לעצמה. לא טרחתי לסתור אותן, כי היא אמרה את האמת.
הלכנו זה לצד זה בשתיקה עד שכחכחתי בגרוני. ״נספר למשפחה על ההיריון כשנחזור מירח הדבש.״
״בסדר גמור,״ אמרה. ״לפחות אז כבר לא אגור בבית שלו ואהיה רחוקה ממנו.״
היא אהבה את אביה, אבל יותר מכך, פחדה ממנו. המשמעות של נישואי שידוך עבורה הייתה חופש. המשמעות של נישואי שידוך עבורי הייתה שאהיה שקוע בחיים האלה אפילו עמוק יותר, עמוק כל כך עד שלעולם לא אמצא את דרכי החוצה. אלא אם אהיה ארוז בשק גופות.
עד שהגענו למסעדה היא כבר התנשפה במהירות אך רגליה לא הראו שום סימן של עייפות. שוב, היא הייתה כמעט להוטה מדי. הנחתי את ידי על גבה כדי להוביל אותה פנימה, אבל היא נדה בראשה.
״בוא ניכנס מאחור. גבריאלה ובובי אוכלים כאן ארוחת ערב. אימא סיפרה לי. לא מתחשק לי להתחיל עם כל הרכילויות הערב. פטריציו שומר לנו את השולחן הפרטי.״
בובי עבד אצל אבא שלי וגבריאלה הייתה אחת מאינספור הדודניות של אנג'לינה. בכל פעם שפגשנו אותה בחוץ או במפגשים משפחתיים, או שאפילו רק חלפנו על פניה במסדרון, הדבר היחיד שעליו דיברה הייתה החתונה. בלה, בלה, בלה. האישה הזאת הייתה מסוגלת לדבר ימים שלמים מבלי לעצור ללגימת מים.
פנינו ונכנסנו לסמטה החשוכה והלחה, שלצד המסעדה, והמוזיקה התוססת של לואי פרימה נישאה באוויר, מעורבת בריח של פסטה מתבשלת, שום קלוי, עגבניות צלויות ואשפת הערב שכבר קפאה בפחים.
במקום לעצור ולהניח לי לפתוח עבורה את הדלת, כמו תמיד, היא נעמדה מולה ובהתה בידית המתכת. שנייה אחר כך מבטה נשלח במהירות לעיניי ורק אז היא סובבה את המתכת הקרה.
״את מושכת זמן,״ התייחסתי להתנהגות המשונה שלה.
לואי פרימה שר ״אנג'לינה״ מאחורי הדלת, עיניה של אנג'לינה נפערו וגופה נעשה נוקשה. כשהבינה שאיש אינו קורא בשמה, נדמה היה שהיא נרגעת, אבל ידעתי שזה לא המצב. היא הייתה לחוצה.
״אתה מדבר שטויות, ויטוריו.״
״באמת, נסיכה שלי?״
היא הסתובבה אליי ואני תפסתי את מפרק כף ידה לפני שהספיקה לסטור ללחיי. ״לך. להזדיין.״ היא התיזה את המילים.
״נגעתי בנקודה רגישה?״ אביה קרא לה ״נסיכה״, והיא שנאה את זה. היא שנאה את זה כל כך שבפגישה האישית הראשונה שהייתה לנו כדי לדון בתנאי הנישואים שלנו (״זה מה שאני מצפה ממך,״ דרשתי ו״זה מה שאני מצפה ממך,״ היא ענתה) — מייד ביקשה שלעולם לא אכנה אותה כך. אבל משהו היה לא בסדר הערב, וכיוון שהיה איזה דבר שהיא התאפקה ולא אמרה, היה לה צורך לפרוק את זה בדרך מזוינת אחרת. לשתוק ככה, זה לא היה הקטע שלה.
היא משכה את מפרק ידה מאחיזתי. ״אתה יודע שכן! אתה יודע בדיוק מה אתה עושה. תמיד! אתה כל כך קר. כל כך...״ היא עצרה, מנסה להסדיר את מחשבותיה. ״זה לא משנה. אי־אפשר לשנות אותך! אין טעם אפילו לנסות ולבזבז את הזמן והאנרגיה שלי.״
הרמתי יד כדי להרים את שרוול הז'קט שלי ולחשוף את מפרק כף ידי. השעון היקר שלי האיר את החשכה ואת הזאב שעל גב כף ידי. ״אין זמן,״ הצבעתי על הפנראי. ״דברי עכשיו או נצרי את לשונך לעד.״
היא צמצמה עיניים לעברי לשמע המילים האחרונות. ״מה אתה יודע —״
לפני שהספיקה לסיים את המשפט, שני בריונים שלא זיהיתי יצאו מ״דולצ'ה״. פטריציו אומנם ניהל את המסעדה אבל למעשה היא נועדה להלבנת כספים עבור משפחת סקארפונה. אחד הבריונים עישן סיגריה. כפות ידיו של השני היו תחובות בכיסי ז'קט העור שלו, שצווארונו הורם עד לאוזניו. הגברים נעמדו משני צידיה של אנג'לינה.
״אני אגיד את זה רק פעם אחת,״ אמרתי.
״תגיד מה?״ אמר ההוא עם הסיגריה. המבטא האירי שלו היה קלוש, אבל עדיין ניתן לזיהוי.
״זוז.״
״ואם לא?״ שאל ההוא עם הז'קט. הוא היה איטלקי, אבל לא מישהו שהכרתי.
לא אמרתי דבר. רק נעצתי בהם מבט ונתתי להם הזדמנות אחרונה לסגת לפני שאיאלץ לפנות לאלימות.
״התינוק לא שלך,״ פלטה אנג'לינה.
לקח לי רגע לקטוע את קשר העין עם שני הבריונים ולהתמקד בה.
״אני לא יכולה להתחתן עם גבר שלא אוהב אותי,״ המשיכה, ויכולתי לראות איך שני המזדיינים שעמדו לצידה גרמו לה להרגיש גיבורה. חיזקו לה את הביטחון. ״עצוב לי שאנחנו נאלצים להיפרד בצורה כזאת, אבל אני מבטיחה להביא לך פרחים. זה המעט שאוכל לעשות עבורך.״
מבטי עקב אחרי שני המזדיינים שלצידה, שהלכו והתקרבו — לא אליי, כי אם אליה.
״אחרי כל השנים האלה, לא למדת ממני כלום, הא?״
״למדתי מספיק כדי לדעת שאין לך את היכולת לאהוב. אתה כל כך שרוט שאתה אפילו לא מסוגל לנסות להרגיש את זה. נואמי —״
״אל תכניסי את השם שלה לפה שלך,״ כמעט נהמתי.
אפילו עם השניים האלה לצידה היא ידעה שהרחיקה לכת ולכן שינתה כיוון במהירות. ״אתה באמת חושב שאני אלד את הילד שלך? אני רוצה את הדם של סקארפונה, אבל לא ממך.״
״את יותר סתומה ממה שחשבתי.״
היא התכוונה להתקדם לעברי, ללא ספק כדי לסטור לי את הסטירה שנמנעה ממנה קודם, אבל אחי יצא החוצה וכרך זרוע סביב מותניה.
״די, די, מותק. את לא חושבת שמספיק קשה לאח שלי גם ככה? תרחמי עליו קצת.״
״אקילה. שמעתי שמגיע לך מזל טוב. אתה עומד להיות אבא.״ פיסות הפאזל הסתדרו במהירות במקומן — הווידוי שלה והנוכחות שלו.
החיוך עלה על פניו באיטיות, מעקל את זוויות פיו, כמו ג'וקר מחורבן. ״היא סיפרה לך?״
״פחות או יותר,״ חייכתי בחזרה.
הוא משך בכתפו. ״שנינו יודעים שזה לא באמת משנה.״
אנג'לינה העבירה מבט בין שנינו ועל פניה אפשר היה לראות את המאבק בין בלבול לבין קור רוח. ראיתי את גרונה עולה ויורד כשבלעה את הרוק בקושי. ״למה לא פשוט הרגת אותי, ויטוריו?״ למאבק הרגשות שלה הצטרפה גם חרטה קצרה וחולפת.
״כן, למה לא הרגת אותה, ויטוריו, הנסיך היפיוף?״ אקילה חזר אחריה בלעג. ״לא שזה היה משנה משהו, אבל בזכותך יהיה עכשיו כל כך קל לשכנע את אבא שאחד מאיתנו צריך ללכת. הוא היה לגמרי נחוש להעביר לך את הממלכה ביום מן הימים — רעיה יפה, בית יפה, צאצא יפה שימשיך את שם המשפחה, וכל מה שהיה שייך לו — ותראה אותך, הולך ודופק את כל זה ובוגד בו.״
״שנינו יודעים שזה לא באמת משנה,״ חזרתי על המילים של אקילה. הן סיכמו את הכול בצורה מושלמת. כל מה שנדרש ממני היה סרט שיארוז יפה את הכול.
אקילה תחב את אפו עמוק לשערה של אנג'לינה, שאף את ריחה ועיניו נעצמו בכוח. ״תודה, מלאך שלי. על הכול. אבל נראה שהנאמנות שלך אליי לא הייתה באמת נחוצה. בסופו של דבר אחי נעץ בעצמו את המסמר האחרון בארון שלו. את רק נתת לו עוד סיבה אחת להתחרט. מי צריך אישה כמוך? עדיף לגבר לישון בקן צפעונים. בגידה היא חטא בלתי־נסלח, מתוקה שלי, ולא משנה באיזה צד במשפחה בגדת.״
עיניה קפאו ונשימתה נהייתה מהירה כשהוא החליק את אפו גבוה יותר על עור פניה, מצמיד נשיקה רכה ללחייה. הוא לחש משהו באוזנה והיא עצמה את עיניה ודמעה בודדה זלגה במורד לחייה. האור מהמסעדה לכד את מסלולה האיטי.
לבסוף אקילה פקח את עיניו וחייך אליי חיוך רחב ואז הסתובב והפנה אליי מבט מעבר לכתפו בעודו מתרחק. שני הבריונים שלצידי אנג'לינה תפסו בזרועותיה, ובה בעת ארבעה גברים הגיחו מאחוריי ואחד מהם הצמיד סכין לגרוני. אנג'לינה התחילה להיאבק, לצרוח על אקילה שיחזור —״איך יכולת לעשות לי את זה!״ — ואז התחילה לצרוח אליי לעזרה.
את קוראת לי לעזרה, נסיכה? אחרי שטמנת לי פח כדי שיחסלו אותי? המילים עמדו על קצה לשוני אבל הן ממילא ייפלו על אוזניים אטומות. במקום לזעוק אליי היא צריכה לזעוק לאלוהים, הכוח היחיד שעשוי להיות חזק מספיק כדי לעצור את זה. אף אחד לא יֵצא מפה חי. אם המלך־זאב ציווה על כך אין בעולם מלאך שיעצור את זה.

הגנגסטרים של ניו יורק 1 - מקיאוולו בלה די קורטה

פרולוג 

ויטוריו

פעם היינו שליטי העולם. אבי ואני, זה לצד זה, חלשנו על מה שהנחתי שביום מן הימים יהיה שלי, ממלכה של אאוטסיידרים וכס שלטון המבוסס על פחד וכבוד. אבל מהר מאוד הבנתי שלשלוט בעולם זו רק מציאות אחת מיני רבות.
המציאות משתנה מאדם לאדם, מנשמה לנשמה, מנקודת ראות אחת לנקודת ראות אחרת.
אבא שלי, לדוגמה, ראה את החיים כמשחק שיש לנצח בו — או ליתר דיוק, משחק שחמט. מהלך אחר מהלך חסר רחמים. בדרכי מרמה ובאכזריות הוא נהפך למלך של ניו־יורק. לא משנה מה עשה, או באיזה מהלך בחר, המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה אחת. לזכות בכול ולא משנה את מי רומסים בדרך. אסטרטגיות, תכנון, כל הדרכים היו כשרות ולא הייתה מידה של רחמים, אפילו לא כלפי הקרובים אלינו ביותר — אלה היו הקודים שלהם הוא ציית באדיקות.
הוא רקם את הקשרים הנכונים, נשא לאישה את הנערה המושלמת, הופיע בכל המסיבות המפוארות וקידם או הרג אינספור אנשים מכל המעמדות והסוגים. הוא הוכיח למציאות שאותה יצרנו, לעולם שבו שלטנו, כמה כוח יש לו וכמה אכזר הוא מסוגל להיות. אפילו מי ששלטו ברחובות רעדו למשמע שמו.
ארתורו לופו סקארפונה, מלך ניו־יורק.
איש לא יכול היה לסכל את מהלכיו. איש לא יכול היה להתקרב אליו. אפילו לא עצמו ובשרו. בנו.
ויטוריו לופו סקארפונה, הנסיך היפיוף.
ארתורו שלל ממני את המציאות, את השם הזה, הגלה אותי מהממלכה שפעם נלחם בחירוף נפש כדי להכין עבורי, ואז... ואז, הוא הכריז עליי כמת.
הייתה סיבה לכך שאנשיו כינו אותו איל רֶה לופו. המלך־זאב. הוא היה מוכן להרוג את צאצאיו אם זה מה שיחזק את מעמדו.
יש פתגם עתיק, גברים מתים לא מספרים סיפורים. לי לא היו סיפורים לספר. היה לי רק סיפור אחד והוא היה עקוב מדם.
הפעם האיש שיצר אותי עומד לשלם על מעשיו. כי אם אני כבר מת בעיניו, איך יוכל לראות אותי מגיע?
בּוּ! בן זונה. קראת לי הנסיך. חזרתי כדי לשלוט בעולמך כמלך.


 
ויטורו

לפני 18 שנים

נישואי שידוך הם לא אירוע נדיר בתרבות שלנו. תמיד ידעתי שיבוא יום ואשא לאישה את אנג'לינה זמבוני. אביה היה מקושר ולהוציא את אבי הוא היה האיש החזק ביותר בניו־יורק. אנג'לו זמבוני, אבא של אנג'לינה, היה בפוליטיקה.
אבא שלי היה אומנם חזק יותר בתחום זריעת הפחד ושפיכות הדמים, אבל גם זמבוני לא משך את ידו משני אלה. ידיו של אנג'לו היו נקיות אך מצפונו היה מזוהם. ארתורו סקארפונה נולד בלי מצפון וגדל להיות גבר שידיו מגואלות בדם — עובדה שרוב האנשים במעגל החברתי שלנו העריצו והתייראו מפניה בה בעת. אנג'לו נזקק נואשות לסוג כזה של גיבוי ולכן הסכים לחתונה הזאת עוד לפני ששמע מה יש לבתו לומר בעניין.
היינו הזוג שכולם העריצו והיללו. זוג יפה. יהיו להם תינוקות יפים. יהיו להם חיים יפים יחד. החלקים האפלים יותר של חיי הוסתרו מאחורי החזית המושלמת של החיים שניהלנו. כשתגיע שעתי לשלוט בממלכה חסרת הרחמים הזאת שאבי ישאיר לי, היא תהיה המלכה לצידי על הכס, שנבנה משפיכות דמים.
אנג'לינה תהיה גם האומרטה שלי. היא תהיה נדר השתיקה שלי בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, בחקירות המשטרה הקשות ביותר ומול יריבים שינסו להחדיר בה פחד מוות.
בחיים האלה לנאמנות יש יותר כוח אפילו משיש לאהבה. אתה חייב להכיר את אויביך טוב יותר מאשר את ידידיך. אבל כבר בשלב מוקדם בחיים למדתי שאף אחד הוא לא ידיד אמת. הנאמנות תלויה אך ורק במידת התלות של הזולת בך ושלך בו.
התהלכנו ברחובות ניו־יורק. אנג'לינה חייכה ואז מרפקה אותי ואני התנערתי מהרהוריי. כבר היה חשוך בחוץ אבל שפע האורות סביבנו האיר את פניה.
שערה היה בצבע קרמל רך, עורה היה שזוף ועיניה חומות. אחי אמר פעם שיש לה עיניים מרושעות. זה נכון. כשהיא רצתה נקמה הן היו מתכווצות לשני פגיונות ולא היה בהן ולו שמץ של חמלה. גם כשנעלה עקבים גבוהים היא לא הייתה גבוהה ממני, אבל עדיין הייתה גבוהה יחסית לאישה. רגליה היו ארוכות מספיק כדי להיכרך סביבי ולהצמיד אותי אליה כשהזדיינו.
בעוד חודש אקרא לה רעייתי — גברת ויטוריו סקארפונה — ושנים של קשרים עסקיים בין אבי לבין אביה יגיעו לשיאם. ארתורו אהב לומר לאנג'לו ששתי המשפחות חולקות ביניהן עץ זית. אנג'לו הביא את העץ מהמולדת. ארתורו נטע אותו באדמת ניו־יורק. בממלכה שתוקם, שתי המשפחות ייהנו יחד משמן זית זך.
״אתה נורא שקט,״ אמרה ועיניה ברקו כשהרימה אותן אליי.
״היינו במופע בברודווי. קשה לדבר במופע.״ האוויר נפלט מפי כמו ענן עשן.
״אני לא מצליחה לקלוט את מצב הרוח שלך.״ היא עצרה. עצרתי לצידה. היא נסוגה מעט לאחור כדי שנוכל לראות זה את זה. עיניה התכווצו. ״יש לך חרטות?״
פתיתי שלג לבנים התעופפו בינינו ונחתו על בד הז'קט הכהה שלי. הם הצטברו לכמה שניות, אפילו על ריסי עיניי, לפני שפתחתי את פי. ״אני מחזיר את השאלה אלייך.״
למשמע דבריי חייכה ונדה בראשה. ״זה סגור וחתום.״
בעולם שלנו הכול נע סביב אומנות סגירת העסקאות, וההבטחה שתשלמו על חטאיכם אם פעלתם נגד רצון המלך. ״רק אלוהים יוכל להתיר את השידוך הזה,״ אמרתי.
״אלוהים או אבא שלך.״ היא תחבה את אצבעותיה הארוכות והמטופחות לכיסי הז'קט היקר שלה.
גבר בחליפה חלף על פנינו, יד אחת על תיק המסמכים שלו וטלפון תחוב תחת אוזנו. אבל לא החמצתי את עיניו. הוא הספיק לבחון את פניה של אנג'לינה אף שמיהר לברוח מהקור בחוץ. זה לא הטריד אותי. מה שכן הטריד אותי הייתה היד הקרה שנדמה שחשתי את מגעה על עורפי — וזה לא היה בגלל מזג האוויר.
אנג'לינה שימשה כפיון במשחק הזה עוד לפני שלמדה לדבר. הייתי לצידה מאז שהיינו ילדים. שנינו הבנו שאין כל קשר בין אהבה לבין השידוך הזה, אבל רציתי שזה יהיה איחוד משמעותי, עוצמתי, וידעתי שיהיה קל יותר לממש אותו אם יהיו לנו רגשות הדדיים זה כלפי זה. ציפיתי ממנה לסוג של כבוד שבסיסו בנאמנות.
אבל בזמן האחרון הרגשתי שמשהו כבר לא כתמול שלשום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשתי את היד הקרה הזאת נוגעת בעורפי וגורמת לכל חושיי להיות דרוכים.
״אתה באמת גבר יפה, ויטוריו. היית צריך להסכים להצעה של אביך כשעוד הייתה לך ההזדמנות.״
צמצמתי את עיניי, כמנסה לראותה טוב יותר. לראות היישר אל תוכה. לא אהבתי הערות מהסוג הזה. היא לא הייתה בחורה שמדברת הרבה ועם הזמן נעשתה אומנית באמירת משפטים רומזניים. זה לא מצא חן בעיניי. במיוחד כשהתחילה לזרוק מילים בנושאים שלא היו קשורים אליה ושלא הייתה אמורה להוציא אי פעם מפיה בקול רם.
היא צדקה. אבא שלי נתן לי פעם הזדמנות לצאת מזה. הזדמנות לחיות את חיי כראות עיניי בשעה שהוא עצמו ימשיך לעשות את העבודה המלוכלכת. במקום שאהפוך לחלק בלתי־נפרד מהעסק, הוא רצה שאהיה הפנים הייצוגיות שלו. שאהיה הבעלים של כל המסעדות המפוארות ואתחנף לכל אנשי החברה הגבוהה כדי שיהיו קרובים יותר לכיס שלו. הוא אמר שהמראה והכריזמה שלי יהלכו עליהם קסם. אחי, אָקילֶה, לעומת זאת, התאים יותר לשמש כיד ימינו.
זו הייתה הברירה היחידה שאבי הציב בפניי אי פעם. אבל לא באמת הייתה לי אפשרות בחירה. זו הייתה קריאת תיגר. אם אתן לאחי הצעיר ממני, שרוב הזמן כינה אותו הג'וקר, לשלוט בממלכה לצד אבי, מה זה אומר עליי? שאני נקבה חסרת תועלת. אהיה נחות יותר מהנערים שהשתכרו עשרה דולר בפינוי שולחנות במסעדות שלו.
נראה היה שאנג'לינה ידעה שאבי לעולם לא היה מניח לי לשכוח את זה. ברגע שמצא חולשה נהג לדחוף את אצבעותיו לפצע הרך ולא היה מניח לו להגליד. עד שלבסוף היה הפצע מגליד סביב אצבעותיו באופן שאִפשר לו לחזור ולפתוח אותו בכל עת שחפץ בכך.
אבי ידע שאימי היא החולשה היחידה שלי. ולמרות זאת נהג להשמיע בדיחות ארסיות על כמה שאני יפה, בדיוק כמו המשפחה שלה באיטליה, בדיוק כפי שהיא הייתה.
אבל ארתורו לעולם לא היה אומר להם את זה בפנים. אימא שלי הייתה מקורבת למשפחת פאוסטי רבת־העוצמה, ואבא שלי ידע שאם הוא רוצה לחיות מוטב שיפגין כלפיהם כבוד. הדבר האחרון שהוא היה צריך זה שהם יתחילו לרחרח בעניינים שלו. והם לא נטו לעשות זאת אלא אם גררת אותם לעניינים שלך. ארתורו אומנם שלט בניו־יורק, אבל הוא לא יכול היה לגעת במשפחת פאוסטי. כי הם שלטו בעולם.
אחרי שאמרתי לאבי שאני מעדיף למות מאשר לתת לאקילה את מה ששייך לי בדין, הוא צחק כמו מטורף ואז הלך לחדרו כדי לספר לאשתו, במבי. לא אימא שלי. במבי הייתה אימו של אקילה.
אבא שלי תמיד חשב שאקילה מתאים יותר ממני לצד האכזרי של העסקים שלנו. היה לו פרצוף קשוח יותר, וזה כל מה שהיה צריך. אני הוכחתי מה אני שווה, למרות הבבואה שנשקפה אליי מהמראה. דמי וליבי היו עשויים מאותם בשר ועצמות. הרגתי בדיוק באותה אכזריות כמוהו.
אנג'לינה מעולם לא דיברה על זה קודם. מעולם לא שיתפתי אותה בזה. איך לעזאזל היא יודעת?
״אז עכשיו אקילה מעביר לך מידע אישי,״ התקדמתי צעד לעברה והיא עמדה איתנה במקומה. ״למה זה, לָה מִיָה פְּרוֹמֵסָה?״
היא צחקה והבל פיה התעבה לערפל קר. ״זה שם החיבה היחיד שיש לך בשבילי. המיועדת שלך.״
״היית רוצה שאקרא לך בשם אחר? בעוד חודש אקרא לך רעייתי.״
״זה לא משנה.״ היא חשקה שיניים והלסת שלה התהדקה. ״מה שחשוב הוא שאני שלך. אני שייכת לך. אתה הבעלים שלי.״
״מה את מנסה להגיד?״
היא צחקה חזק יותר ואז נאנחה. ״אני בהיריון, ויטוריו.״
״יופי,״ אמרתי. ״זה משמח אותי.״ נראה שהאזהרות על כך שאמצעי המניעה הם לא מאה אחוז בטוחים היו נכונות. תמיד דאגתי להגנה כשהייתי איתה. אבל היו פעמים שבהן הסקס היה פרוע ואפל.
״אם אבא שלי יגלה שאני —״
״הוא לא ייגע בך.״ אם אבא שלה יגלה ששכבתי עם בתו לפני הנישואים, זה עלול לעורר מתחים. לאנג'לו היה מזג רע. הוא יהיה מסוגל אפילו להפשיל את מכנסיה ולהצליף בישבנה בחגורה אם יגלה שהיא המיטה עליו חרפה. היא הייתה רק בת שמונה־עשרה, אבל כמו שאומרים, גיל הוא רק מספר. אנג'לינה הייתה בוגרת הרבה מעבר למניין שנות חייה. לא הייתה לה ברירה.
הטלפון שלה צלצל והיא סובבה לי את הגב ופשפשה בתיקה. רגע אחר כך הטלפון היה צמוד לאוזנה והיא דיברה בשקט. לא ידעתי עם מי היא מדברת, אבל נושא השיחה היה מחוז חפצנו.
הדודן הראשון של סבי מצד אימי, טיטו סָאלָה, היה בעיר והיינו אמורים לפגוש אותו במסעדה שאנג'לינה ואני תכננו לסעוד בה. בזמן שהיא הייתה עסוקה בשינוי התוכניות שלנו אני שלחתי הודעה קצרה לטיטו כדי להודיע לו היכן יוכל לפגוש אותי. מוקדם יותר הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי על משהו, ושזה חשוב. טיטו היה נשוי ללולה, בת למשפחת פאוסטי.
הטלפון שלי כבר היה שוב בכיס כשהיא הסתובבה אליי.
״שינוי בתוכניות,״ היא הודיעה לי את מה שכבר ידעתי. ״אימא אכלה במסעדת ״רוזה״ הערב ולא רק שהיה עמוס שם, לריי גם נגמר העגל. אני רוצה ויל פרמג'יאנה.״ היא נגעה בבטנה. ״נלך ל'דולצ'ה'.״
הנהנתי אבל לא אמרתי דבר. סירבתי לזוז. היא ידעה למה ולכן החליטה להסביר.
״מה שאמרתי לך, ויטוריו, זה רק משהו ששמעתי במקרה, שיחה פרטית. אבא שלך ואקילה אכלו ארוחת ערב ואני עברתי בחדר האוכל ושמעתי אותם. אתה לא סיפרת לי כלום על זה, וזה סקרן אותי.״
״זה לא העסק שלך.״
״נכון,״ היא הפנתה לי שוב את הגב. ״בוא נלך לאכול ארוחת ערב. אני רעבה וקר לי.״
״אנג'לינה.״
עוד לפני שהסתובבה ועמדה מולי, הבל נשימתה נישא כענן באוויר. היא הייתה כמעט להוטה מדי להגיע למסעדה.
״את מכירה את החוקים. את תהיי רעייתי, אבל מה שקורה במשפחה שלי הוא העסק שלי בלבד. אם אני לא מספר לך מה קורה, את תתעסקי בעניינים שלך, זה ברור?״ הייתה סיבה לכך שהכרתי אותה כבר כילדה, ואפילו הגנתי עליה. אני עיצבתי אותה להיות רעייתי. היא הייתה זקוקה לחוקים ברורים, אחרת אורח החיים הזה יחסל את שנינו.
״לגמרי,״ ענתה בעוקצנות. ״אבל העניינים שלי הם העסק שלך.״ את המילים האלו אמרה כמעט לעצמה. לא טרחתי לסתור אותן, כי היא אמרה את האמת.
הלכנו זה לצד זה בשתיקה עד שכחכחתי בגרוני. ״נספר למשפחה על ההיריון כשנחזור מירח הדבש.״
״בסדר גמור,״ אמרה. ״לפחות אז כבר לא אגור בבית שלו ואהיה רחוקה ממנו.״
היא אהבה את אביה, אבל יותר מכך, פחדה ממנו. המשמעות של נישואי שידוך עבורה הייתה חופש. המשמעות של נישואי שידוך עבורי הייתה שאהיה שקוע בחיים האלה אפילו עמוק יותר, עמוק כל כך עד שלעולם לא אמצא את דרכי החוצה. אלא אם אהיה ארוז בשק גופות.
עד שהגענו למסעדה היא כבר התנשפה במהירות אך רגליה לא הראו שום סימן של עייפות. שוב, היא הייתה כמעט להוטה מדי. הנחתי את ידי על גבה כדי להוביל אותה פנימה, אבל היא נדה בראשה.
״בוא ניכנס מאחור. גבריאלה ובובי אוכלים כאן ארוחת ערב. אימא סיפרה לי. לא מתחשק לי להתחיל עם כל הרכילויות הערב. פטריציו שומר לנו את השולחן הפרטי.״
בובי עבד אצל אבא שלי וגבריאלה הייתה אחת מאינספור הדודניות של אנג'לינה. בכל פעם שפגשנו אותה בחוץ או במפגשים משפחתיים, או שאפילו רק חלפנו על פניה במסדרון, הדבר היחיד שעליו דיברה הייתה החתונה. בלה, בלה, בלה. האישה הזאת הייתה מסוגלת לדבר ימים שלמים מבלי לעצור ללגימת מים.
פנינו ונכנסנו לסמטה החשוכה והלחה, שלצד המסעדה, והמוזיקה התוססת של לואי פרימה נישאה באוויר, מעורבת בריח של פסטה מתבשלת, שום קלוי, עגבניות צלויות ואשפת הערב שכבר קפאה בפחים.
במקום לעצור ולהניח לי לפתוח עבורה את הדלת, כמו תמיד, היא נעמדה מולה ובהתה בידית המתכת. שנייה אחר כך מבטה נשלח במהירות לעיניי ורק אז היא סובבה את המתכת הקרה.
״את מושכת זמן,״ התייחסתי להתנהגות המשונה שלה.
לואי פרימה שר ״אנג'לינה״ מאחורי הדלת, עיניה של אנג'לינה נפערו וגופה נעשה נוקשה. כשהבינה שאיש אינו קורא בשמה, נדמה היה שהיא נרגעת, אבל ידעתי שזה לא המצב. היא הייתה לחוצה.
״אתה מדבר שטויות, ויטוריו.״
״באמת, נסיכה שלי?״
היא הסתובבה אליי ואני תפסתי את מפרק כף ידה לפני שהספיקה לסטור ללחיי. ״לך. להזדיין.״ היא התיזה את המילים.
״נגעתי בנקודה רגישה?״ אביה קרא לה ״נסיכה״, והיא שנאה את זה. היא שנאה את זה כל כך שבפגישה האישית הראשונה שהייתה לנו כדי לדון בתנאי הנישואים שלנו (״זה מה שאני מצפה ממך,״ דרשתי ו״זה מה שאני מצפה ממך,״ היא ענתה) — מייד ביקשה שלעולם לא אכנה אותה כך. אבל משהו היה לא בסדר הערב, וכיוון שהיה איזה דבר שהיא התאפקה ולא אמרה, היה לה צורך לפרוק את זה בדרך מזוינת אחרת. לשתוק ככה, זה לא היה הקטע שלה.
היא משכה את מפרק ידה מאחיזתי. ״אתה יודע שכן! אתה יודע בדיוק מה אתה עושה. תמיד! אתה כל כך קר. כל כך...״ היא עצרה, מנסה להסדיר את מחשבותיה. ״זה לא משנה. אי־אפשר לשנות אותך! אין טעם אפילו לנסות ולבזבז את הזמן והאנרגיה שלי.״
הרמתי יד כדי להרים את שרוול הז'קט שלי ולחשוף את מפרק כף ידי. השעון היקר שלי האיר את החשכה ואת הזאב שעל גב כף ידי. ״אין זמן,״ הצבעתי על הפנראי. ״דברי עכשיו או נצרי את לשונך לעד.״
היא צמצמה עיניים לעברי לשמע המילים האחרונות. ״מה אתה יודע —״
לפני שהספיקה לסיים את המשפט, שני בריונים שלא זיהיתי יצאו מ״דולצ'ה״. פטריציו אומנם ניהל את המסעדה אבל למעשה היא נועדה להלבנת כספים עבור משפחת סקארפונה. אחד הבריונים עישן סיגריה. כפות ידיו של השני היו תחובות בכיסי ז'קט העור שלו, שצווארונו הורם עד לאוזניו. הגברים נעמדו משני צידיה של אנג'לינה.
״אני אגיד את זה רק פעם אחת,״ אמרתי.
״תגיד מה?״ אמר ההוא עם הסיגריה. המבטא האירי שלו היה קלוש, אבל עדיין ניתן לזיהוי.
״זוז.״
״ואם לא?״ שאל ההוא עם הז'קט. הוא היה איטלקי, אבל לא מישהו שהכרתי.
לא אמרתי דבר. רק נעצתי בהם מבט ונתתי להם הזדמנות אחרונה לסגת לפני שאיאלץ לפנות לאלימות.
״התינוק לא שלך,״ פלטה אנג'לינה.
לקח לי רגע לקטוע את קשר העין עם שני הבריונים ולהתמקד בה.
״אני לא יכולה להתחתן עם גבר שלא אוהב אותי,״ המשיכה, ויכולתי לראות איך שני המזדיינים שעמדו לצידה גרמו לה להרגיש גיבורה. חיזקו לה את הביטחון. ״עצוב לי שאנחנו נאלצים להיפרד בצורה כזאת, אבל אני מבטיחה להביא לך פרחים. זה המעט שאוכל לעשות עבורך.״
מבטי עקב אחרי שני המזדיינים שלצידה, שהלכו והתקרבו — לא אליי, כי אם אליה.
״אחרי כל השנים האלה, לא למדת ממני כלום, הא?״
״למדתי מספיק כדי לדעת שאין לך את היכולת לאהוב. אתה כל כך שרוט שאתה אפילו לא מסוגל לנסות להרגיש את זה. נואמי —״
״אל תכניסי את השם שלה לפה שלך,״ כמעט נהמתי.
אפילו עם השניים האלה לצידה היא ידעה שהרחיקה לכת ולכן שינתה כיוון במהירות. ״אתה באמת חושב שאני אלד את הילד שלך? אני רוצה את הדם של סקארפונה, אבל לא ממך.״
״את יותר סתומה ממה שחשבתי.״
היא התכוונה להתקדם לעברי, ללא ספק כדי לסטור לי את הסטירה שנמנעה ממנה קודם, אבל אחי יצא החוצה וכרך זרוע סביב מותניה.
״די, די, מותק. את לא חושבת שמספיק קשה לאח שלי גם ככה? תרחמי עליו קצת.״
״אקילה. שמעתי שמגיע לך מזל טוב. אתה עומד להיות אבא.״ פיסות הפאזל הסתדרו במהירות במקומן — הווידוי שלה והנוכחות שלו.
החיוך עלה על פניו באיטיות, מעקל את זוויות פיו, כמו ג'וקר מחורבן. ״היא סיפרה לך?״
״פחות או יותר,״ חייכתי בחזרה.
הוא משך בכתפו. ״שנינו יודעים שזה לא באמת משנה.״
אנג'לינה העבירה מבט בין שנינו ועל פניה אפשר היה לראות את המאבק בין בלבול לבין קור רוח. ראיתי את גרונה עולה ויורד כשבלעה את הרוק בקושי. ״למה לא פשוט הרגת אותי, ויטוריו?״ למאבק הרגשות שלה הצטרפה גם חרטה קצרה וחולפת.
״כן, למה לא הרגת אותה, ויטוריו, הנסיך היפיוף?״ אקילה חזר אחריה בלעג. ״לא שזה היה משנה משהו, אבל בזכותך יהיה עכשיו כל כך קל לשכנע את אבא שאחד מאיתנו צריך ללכת. הוא היה לגמרי נחוש להעביר לך את הממלכה ביום מן הימים — רעיה יפה, בית יפה, צאצא יפה שימשיך את שם המשפחה, וכל מה שהיה שייך לו — ותראה אותך, הולך ודופק את כל זה ובוגד בו.״
״שנינו יודעים שזה לא באמת משנה,״ חזרתי על המילים של אקילה. הן סיכמו את הכול בצורה מושלמת. כל מה שנדרש ממני היה סרט שיארוז יפה את הכול.
אקילה תחב את אפו עמוק לשערה של אנג'לינה, שאף את ריחה ועיניו נעצמו בכוח. ״תודה, מלאך שלי. על הכול. אבל נראה שהנאמנות שלך אליי לא הייתה באמת נחוצה. בסופו של דבר אחי נעץ בעצמו את המסמר האחרון בארון שלו. את רק נתת לו עוד סיבה אחת להתחרט. מי צריך אישה כמוך? עדיף לגבר לישון בקן צפעונים. בגידה היא חטא בלתי־נסלח, מתוקה שלי, ולא משנה באיזה צד במשפחה בגדת.״
עיניה קפאו ונשימתה נהייתה מהירה כשהוא החליק את אפו גבוה יותר על עור פניה, מצמיד נשיקה רכה ללחייה. הוא לחש משהו באוזנה והיא עצמה את עיניה ודמעה בודדה זלגה במורד לחייה. האור מהמסעדה לכד את מסלולה האיטי.
לבסוף אקילה פקח את עיניו וחייך אליי חיוך רחב ואז הסתובב והפנה אליי מבט מעבר לכתפו בעודו מתרחק. שני הבריונים שלצידי אנג'לינה תפסו בזרועותיה, ובה בעת ארבעה גברים הגיחו מאחוריי ואחד מהם הצמיד סכין לגרוני. אנג'לינה התחילה להיאבק, לצרוח על אקילה שיחזור —״איך יכולת לעשות לי את זה!״ — ואז התחילה לצרוח אליי לעזרה.
את קוראת לי לעזרה, נסיכה? אחרי שטמנת לי פח כדי שיחסלו אותי? המילים עמדו על קצה לשוני אבל הן ממילא ייפלו על אוזניים אטומות. במקום לזעוק אליי היא צריכה לזעוק לאלוהים, הכוח היחיד שעשוי להיות חזק מספיק כדי לעצור את זה. אף אחד לא יֵצא מפה חי. אם המלך־זאב ציווה על כך אין בעולם מלאך שיעצור את זה.