כבולים 2 - קשורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כבולים 2 - קשורה
מכר
אלפי
עותקים
כבולים 2 - קשורה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כבולים 2 - קשורה

4.8 כוכבים (81 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אזהרה: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים ותכנים קשים, ואינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל שמונה־עשרה.

ילדותי ותמימותי נגזלו ממני באכזריות כשנחטפתי בגיל חמש. במשך אחת־עשרה שנים הייתי כלואה בידיו של השובה האכזרי ביותר. במהלך השנים נאחזתי בסיפורי האגדות שלי וחיכיתי לנסיך שיגיע יום אחד ויציל אותי מהמציאות האיומה שבה חייתי. לא רחוק ממני התגורר טיילר גרייס שגזר על עצמו להיות המתבודד והמנודה של העיירה בעקבות תאונה טרגית אשר שינתה את חייו מקצה לקצה. לאחר שבחר להרחיק את עצמו מכל אדם שאהב אי־פעם, הוא עבר להתגורר ביער בין הצללים – רואה ואינו נראה. טיילר חי אבוד ומנותק מכל קשר חברתי לא פחות ממני, מצולק בדיוק כמוני, וחי את חייו בלי להוציא מילה מפיו. 
ביום שבו מצא אותי לכודה בבור בתוך היער והרג את השובה שלי במו ידיו, הוא הציל את חיי. הוזהרתי מפניו ונדרשתי להתרחק ממנו, אבל מאז אותו יום אני לא מפסיקה לחשוב עליו. אני משתוקקת לשמוע את קולו, ללמוד את סיפורו ולראות שוב את עיניו הכחולות והמהפנטות. 
אני מאמינה שטיילר הוא היחיד שיכול להבין אותי, שיחד נוכל לזכות באהבה, אושר וקרבה – כל הדברים שחשבנו שלא נשיג לעולם. נותרה רק שאלה אחת: האם נצליח להתגבר על המחסומים הרבים שעומדים בפנינו ועל העבר האיום והמעוות שקושר בינינו?

קשורה מאת מחברת רבי המכר קריאן קול הוא סיפור אהבה מהאגדות, עם טוויסט ייחודי ויוצא דופן. זהו סיפור על ילדות גזולה, הישרדות כנגד כל הסיכויים ושתי נשמות פצועות ומצולקות שמנסות לבנות את חייהן מתוך ההריסות.
קשורה הוא הספר השני בסדרת כבולים, שכל אחד מחלקיה מוקדש לדמויות אחרות ויכול להיקרא גם כספר בפני עצמו.

פרק ראשון

פרולוג

היה היה פעם...
אני צופה בלהבות מלחכות את דפי הספר הוורוד, משמידות את המילים הזעירות עד שגם המשפט הראשון עולה באש.
בזה אחר זה אני משליכה אל האש את כל ספרי האגדות שצברתי וצופה בלהבות הכתומות מאכלות אותם. דמעות זולגות במורד לחיי וזרועות חסונות מחבקות אותי מאחור, מצמידות גוף לגוף ומונעות ממני להשליך את עצמי למדורה כדי להציל את ספריי היקרים. אותם דפים מרוטים והסיפורים האצורים בהם הצילו פעם את חיי.
אלה לא רק הספרים שנשרפים. אני רוצה להרגיש את הצריבה הבוערת של העור, כמו שהוא הרגיש. אני רוצה שהעשן יחלחל לריאותיי ויחנוק אותי, כפי שעשה לו.
"תרפי," שפתיו החמימות מלטפות את אוזני כשהוא מרחיק אותנו משם וזרועותיו מתהדקות סביבי.
הוא תמיד יודע מה אני חושבת ומה אני צריכה שיאמר לי או שיגרום לי להרגיש. לפעמים עוד לפני שאני יודעת. הוא מבין את מכאובי ליבי ואת הזיכרונות האורבים ששורטים את נשמתי. הוא היחיד שיודע להרחיק אותם ממני.
כשהדף האחרון נשרף, ולא נותרו אלא אפר וזיכרונות, אנחנו מסתובבים. הוא תולה את זרועו על כתפי, מצמיד את שפתיו לראשי ומוביל אותנו הרחק משם. תימרות העשן עוקבות אחרינו כמו רוחות רפאים שלא מרפות.
כאן זה נגמר.
בדיוק במקום שבו התחלנו.

1

טיילר
מאז ומתמיד אהבתי את דממת עלות השחר. פרק הזמן הקצר המחבר בין חושך ואור, כשהיום מתעורר לאיטו, מפיל עליי שלווה.
ושקט. שקט מאוד, למעט ציוץ ציפורים ושאר יצורי יער. אבל מבחינתי זה לא רעש.
אני פוסע ביער ובקושי משמיע קול, קרני שמש מציצות מבעד לעצים וטל הבוקר זוהר תחת מגפיי על שביל היער המרוצף באזוב. אני לא פולש. אני חש בן בית כשאני מוקף ערפל וברקע נשמעת שירת ציפורים חלושה. הלכתי בשביל הזה מאות פעמים.
אני עלות השחר ואני דמדומים. אני כבר לא אור או חושך, אני נמצא בנקודה מעורפלת ביניהם.
אני האזור האפור.
אני עוצר, מטה את ראשי אל הקול המשונה שבוקע משמאלי ומזהה אותו בתור הרעש ששמעתי כאן אתמול כשלא היה לי זמן לבדוק במה מדובר. אני מוריד את הכובע מראשי ומתאמץ להקשיב שוב לקול, אבל הדבר היחיד שאני שומע הוא נשימותיי שלי. אני נשאר כך במשך דקה תמימה.
ארר! אררר!
לרגע אחד נדמה לי שזה קול של אייל, אבל מעולם לא שמעתי אייל נוהם ככה. נדמה שהוא משמיע את הקול לעיתים קרובות מדי ובלהט רב מדי. אני סוטה מהנתיב ומפלס את דרכי בין העצים לעבר הקול. אולי זה הכלב האבוד שניסיתי למצוא בשבוע החולף, ואולי הוא נפצע או נקלע למלכודת. כלבים הולכים לאיבוד כאן ביערות כל הזמן, בדרך כלל לאחר שהסתובבו פה עם מטיילים שחושבים שאין שום סיכוי שהכלבים שלהם יברחו, או ירדפו אחרי סנאי, ולא יחזרו כשיקראו להם.
לכן אני, טיילר גרייס, ה"פסיכופת" העירוני, לוכד את הכלבים האבודים ומחזיר אותם לבעליהם. טוב, זה לא מדויק. אני לא מחזיר אותם בעצמי. אני נותן למישהו הרבה יותר חברותי לעשות את הקטע הזה. אני נותן לו להיות הגיבור. אני פשוט אוהב את הריגוש שברדיפה אחרי בעלי החיים ובתפיסתם. זה מספק את הסטוקר שבתוכי.
אררר!
הקול המיוסר והרדוף גורם לשערות שעל עורפי לסמור, ותחושת אי־נוחות מתפשטת עמוק בקרבי. הקול הולך ומתגבר ככל שאני נכנס עמוק לתוך היער, עד שהוא נשמע כאילו אני ממש מעליו. אבל אני עדיין לא רואה דבר.
אררר!
פאק. אני באמת מעליו. הקול בוקע ממקום כלשהו מתחתיי.
מה קורה פה?
אני כורע ברך ומעביר את ידיי מבעד לשכבת העלים היבשים שמכסים את האדמה. אין לי מושג מה אני מחפש עד שידי תופסת משהו נוקשה, כמו פלדה חלודה. אני מזיז הצידה עוד עלים, וצמרמורת מחלחלת לעצמותיי כשאני מבין במה מדובר.
בתוך העפר יש דלת עץ עגולה. אני תופס את ידית המתכת החלודה ומזיז בעזרתה את דלת העץ הכבדה. לנגד עיניי נחשף משהו שפעם היה מקלט או אולי באר. אני ממצמץ ומביט אל תוך הבור החשוך ומקווה שאני מדמיין את המתרחש לפניי, אבל לא.
יש שם נערה צעירה, והיא מביטה אליי באימה צרופה שנשקפת מעיניה הענקיות, מתנודדת אנה ואנה. היא מצונפת בפינת הפיר ולופתת כלב לבן קטן, והוא זה שמשמיע את הקול הנורא שכעת אני מזהה כקולו של כלב שמיתרי הקול שלו נפגעו. ילקוט סגול של ילדים מונח לצידה, קרוע ומלוכלך, והוא מזכיר ילקוט שהיה לאחותי כשהייתה קטנה. בראשית הסתיו כבר קריר כאן ביער, באזור הזה של ניו המפשייר. היא ודאי קופאת כאן.
אני שולף את הטלפון הנייד מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי ומתקשר למוקד החירום. הקלה מציפה אותי כשבאורח פלא יש לי קליטה כאן, באמצע היער.
"מוקד חירום. במה אוכל לעזור?"
אני צריך עזרה, צורח המוח שלי. מצאתי נערה. בבור. ביער.
"הלו? במה אוכל לעזור? אתה שם?"
פשוט תשלחו מישהו. היא במצב לא טוב.
"נפצעת? אם אתה שם, נסה לדבר. אני כאן כדי לעזור לך, אבל אני צריכה לדעת שאתה שם."
נסה לדבר, היא אומרת. אני כמעט צוחק. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאו לי מילים מהפה. ועכשיו אני חייב לדבר, ולא מסוגל להשתמש במילים הממלאות את ראשי ולהוציא אותן מתוך שפתיי.
הבחורה עם השיער הפרוע והכלב הקטן ממשיכים להביט בי, בעודי בולע את הרוק ומכריח את המוח והפה להתאפס על עצמם.
כמו לרכוב על אופניים, טיי. לא שוכחים לדבר.
"נערה... ביער," אני אומר בצרידות. "בור," קולי מאולץ ולא טבעי, רם מדי או אולי חלש מדי, בדומה לנביחה החנוקה של הכלב.
"יש נערה ביער? זה מה שאתה אומר?"
"כן."
"היא נפצעה?"
"אולי."
"אתה פצוע?"
"לא."
"אתה איתה?"
"כן."
"אתה בבור איתה?"
"לא."
"אתה יודע איך קוראים לה?"
"לא," אני משתעל לתוך הטלפון. גרוני יבש וצרוד ואני כבר מותש מהחקירה הזאת. כמה קשה להזעיק עזרה?
"איך קוראים לך, אדוני?"
"אני אוציא אותה."
"תוכל למסור לי את המיקום שלך?"
גרוני נחנק שוב מרוב מאמץ להגות עוד מילים, "שמונה קילומטרים מרוק רואד. בשביל ההליכה הישן. משמאל. לא רחוק מהנהר."
אני מנתק את השיחה ומביט שוב אל הבור. הקוטר שלו מאה ועשרים סנטימטרים ועומקו כשלושה מטרים. אני מושיט יד לאחור ותופס את הרצועה שתמיד תלויה על החגורה שלי. אורכה שני מטרים וחצי, ואני כורך חלק ממנה סביב מפרק ידי ומשליך את הצד השני אל הבור.
אני מניד בראשי אליה ומקווה שתבין מה התוכנית שלי, אבל היא שולחת אליי מבט מפוחד ונסוגה כאילו הרצועה עלולה לנשוך אותה.
דבר אליה. "תתפסי אותה. אני אוציא אותך."
פיה נפשק קלות, והיא מחבקת את הכלב חזק יותר אל חזה ומגנה עליו. אני מבין שהיא חוששת שאני מצפה ממנה להשאיר את הכלב בבור.
"תחזיקי את הכלב ותתפסי את הרצועה. אני אוציא את שניכם החוצה."
היא קמה באיטיות רבה, מרימה את הילקוט המרופט ומשחילה דרכו את זרועה, ואז נעה בהיסוס אל הרצועה המתנדנדת. כפות רגליה היחפות מבצבצות מתוך מכנסיים בלויים שנראים גדולים עליה בארבע מידות. לגופה חולצת טריקו דקה מאוד שפעם הייתה לבנה, והיא מוסתרת על ידי שיער בלונדיני סבוך שמגיע עד מותניה ועל ידי הכלב הפרוותי שהיא אוחזת בחיבוק צמוד.
"הכול בסדר. אני אעזור לך," אני אומר כשעיניה מתרוצצות ממני אל הרצועה ואז שבות אליי. שיניה ננעצות בשפתה התחתונה כשהיא לופתת את הרצועה.
"תחזיקי חזק," אני נוהם, "אל תרפי. אני אמשוך אותך כלפי מעלה."
קל להוציא אותה מהבור. לא כי אני מתאמן הרבה אלא בגלל משקלה הזעום. המילים "הרעבה", "תת־תזונה" ו"אנורקסיה" עולות בראשי. אופתע אם היא שוקלת יותר מארבעים קילו, כולל הכלב ומה שיש לה בילקוט. היא נאחזת ברצועה בשתי ידיה, בעוד הכלב צמוד לחזהּ וכפותיו על כתפה, כאילו הוא מבין שעליו להיאחז בה. אני מושך אותה מעלה, גופה מתנודד והיא נגררת לאורך קיר העפר המחוספס של הבור. אבל היא לא מרפה, גם לא כשאני מושך אותה אל האדמה לצידי.
"הכול בסדר," אני חוזר בשקט רב ככל האפשר, אבל קולי לא מנחם במיוחד בגלל הנימה הצרודה והחורקנית שאני לא מצליח לשנות.
אני כורע ברך לידה, היא נשענת עליי ואחת מידיה תופסות את חולצתי. היד השנייה מצמידה את הכלב אל צד גופה ומצחה מתחפר בתוך כתפי. אני ממש מרגיש את ליבה הולם בפראות בחזה, כמו יונק דבש המרפרף בעוצמה בכנפיו.
"ששש... את תהיי בסדר עכשיו. אני מבטיח."
אני לא יכול להתעלם ממה שאני רואה. צלקות, חלקן ישנות וחלקן חדשות, מעטרות את זרועותיה ואת ירכיה, וככל הנראה גם מקומות שאני לא יכול לראות. אבל כשעינינו נפגשות, הכאב והסבל הניכרים במבטה נראים לי גרועים בהרבה. בדיוק כמו אצלי. ליבי מחסיר פעימה כשהיא מרימה אליי את מבטה, מסתכלת בפניי ולא נרתעת ממה שהיא רואה. היא מישירה מבט אל עיניי בלי להסס, ורואה אותי. היא נושפת נשיפה עמוקה שנשמעת כאילו נאגרה בתוכה תקופה ארוכה.
אבל הרגע חולף במהירות, ואני נדרך כשכל גופה מתחיל לרעוד, זרועותיה נכרכות בכוח סביב הכלב הקטן ועיניה הכחולות־אפורות גולשות לאיטן מעיניי ונעות למקום כלשהו מאחוריי, נפערות בפחד חדש.
אני מבין שאנחנו לא לבד.
אני מסתובב ורואה גבר מתקרב לעברנו, שפתיו מתוחות בפס צר ואגרופיו קפוצים בצידי גופו.
"לא, לא, לא," הנערה לוחשת בפראות מאחוריי כשאני קם על רגליי. "האיש הרע מגיע."
הוא ממהר לצמצם את הפער בינינו ומניף עליי אגרוף לפני שאני מספיק לחסום אותו. אגרופו הולם בצד פניי. אני מנענע את הראש ואז משליך עליו את גופי ומפיל אותו ארצה. פתאום הוא לופת בידו סכין באורך עשרים סנטימטרים שכנראה שלף ממקום מחבוא בגופו לפני שהפלתי אותו.
הוא הגיע מוכן.
עיניו שחורות, בורות ריקים. אם האמירה שהעיניים הן הצוהר לנשמה נכונה, לאיש הזה ודאי אין נשמה. אני כמעט מרגיש את הרוע שאופף אותו ואת נחישותו לנצח בקרב הזה. אני מתגושש איתו בניסיון להשתלט על הסכין שהוא מנסה לנעוץ בבטני, ויודע בלי שום ספק שהוא יהרוג אותי אם לא אחלץ אותה מידיו.
אני נאבק להוציא את הסכין מידו ומתנפל עליו. ברכיי מרתקות את ברכיו. פתאום הנערה מופיעה ואוחזת בידיה הרועדות אבן גדולה. צרחה בוקעת ממנה כשהיא מנחיתה את האבן בכוח על ראשו. הוא פולט גניחה מופתעת ועיניו מתגלגלות בחוריהן לפני שהוא מרפה לאיטו. הוא שומט את הסכין, והיא תופסת אותה ומשליכה אותה למרחק כמה מטרים ממנו. היא מתנשמת ורועדת בעקבות המאמץ, ולרגע עיניה פוגשות בעיניי. יש במבטה נחישות וחוסן, ויש בינינו הסכמה שבשתיקה.
הכלב הקטן משמיע קולות מעוררי רחמים וכל גופו מתפתל ורוצה לתקוף, אבל הוא נשאר לצד גבירתו, לצד הנערה. אני שומע גניחה שקטה מכיוון השובה שלה ומביט אל פנים שלא ראיתי מעולם עם עיניים שלא מגיע להן לראות אור יום. למרבה התדהמה, המכה בראש לא השביתה אותו, ואני אפילו לא רואה נזילת דם. עיניו הארסיות מתמקדות בי. תחושת דז'ה־וו משונה משתלטת עליי כשאני תופס את גרונו בשתי ידיי וחונק אותו.
זה או הוא או אני. ידעתי את זה ברגע שראיתי אותו מתקרב לנערה. הוא לא יאפשר לה להילקח ממנו והוא לא עומד להיתפס.
אני מקבל החלטה.
אני מחויב אליה.
אני מבצע אותה.
אין דרך חזרה. אין מחשבה שנייה. אין היסוסים.
אני לוחץ על גרונו בכוח רב בעודו נאבק תחתיי, מנסה לתפוס את ידיי בידיו ובועט ברגליו כלפי מעלה. אבל הוא נחלש ואני מתחזק ואני מנצח.
הנערה מתייפחת על האדמה מאחוריי והכלב פולט יבבה מעוררת רחמים שמעבירה צמרמורת בגווי. מליבי מתפרצת סערת רגשות שנאגרה שם שנים. היא משתוללת בתוכי כמו סופת טורנדו וזורעת הרס בשעה שאני חונק אותו למוות.
אני רואה את נשימתו האחרונה, שומע את הגרגור האחרון ומרגיש שחייו אוזלים ממנו תחתיי.
ופאק... התחושה מעולה.

אני מתרחק מעט מהגוף של מי שזה עתה הרגתי ומבחין שהוא לבוש בהידור. אני מנסה להסדיר את נשימתי, וליבי דוהר בעקבות פרץ האדרנלין וההלם שזורם בי כמו מכת ברק.
הרגתי מישהו במו ידיי. זר גמור שלא היה לי שום סכסוך איתו. הוא היה יכול להיות כל אדם — אבא שלה, חבר, חוטף. אין לי מושג. והעובדה שזה לא מעניין אותי מפתיעה ומדאיגה גם יחד. מה שחשוב לי כרגע זה שהוא ניסה לפגוע בי ועצרתי בעדו, ואני חש אופוריה שמסרבת לדעוך.
אני מותח את אצבעותיי הכואבות וממשיך להביט בו, מוודא שהוא לא קם.
קול ההתרוצצות מאחוריי מכריח אותי להתיק את מבטי מהגופה, ואני רואה את הנערה רצה הלאה אל תוך היער בעקבות הכלב שברח.
"תפוס אותו!" צועקת הנערה.
אני רודף אחריהם וחושש שהם ילכו לאיבוד ביער. רגליה היחפות של הנערה נשרטות מהאבנים ומהענפים היבשים, אבל זה לא מונע ממנה לרוץ בעקבות הכלב הקטן.
"תפסיקי לרדוף אחריו," אני צועק, אבל אני לא בטוח שהיא שומעת אותי או שהיא מבינה את המילים הצרודות והקטועות שיוצאות מפי. מרדף אחרי כלב בורח רק גורם לו לרוץ מהר יותר. אם היא הייתה מפסיקה לרדוף אחריו ופשוט יושבת ומחכה, רוב הסיכויים שהוא היה עוצר וחוזר לחפש אותה.
"עצור!"
הקול העמוק רועם ברחבי היער, ולרגע נדמה לי שהאיש שחנקתי לא מת, למרות הכול. אני נעצר ואז מביט לאחור ומבין שזה לא הוא.
"תתפסו אותו!" צווחת הנערה.
"תרים ידיים ואל תזוז." שלושה שוטרים מכוונים אליי אקדחים ומתקרבים לעברי באיטיות. עיניהם נעוצות בי ומחכות שאברח או אשלוף נשק משלי.
אוי, שיט. הם חושבים שהיא אומרת להם לתפוס אותי.
אני לא מתנגד. אני לא אומר מילה. אני ממלא את הפקודות שלהם, והם ממשיכים לכוון אליי אקדחים. הם מחכים שאעשה צעד לא נכון. אני מרים את ידיי מעל הראש, ושני שוטרים ניגשים אליי. השוטר הנוסף ניגש אל הנערה.
שכחתי לגמרי מהשיחה למוקד החירום, ואני מופתע שהצליחו למצוא אותנו. עכשיו אני רואה שכל הזירה מלאה באנשי ביטחון.
אוזקים אותי. אני מבין איך זה נראה כשאני מסתכל סביבי ורואה את המבטים הנוקבים ואת הפנים המאשימות. אני בקושי מקשיב לשוטר שמקריא לי את זכויותיי. הם מצעידים אותי מעבר לבור ולגופה שזה עתה כוסתה, אל עבר שביל העפר שבו מחכים אמבולנס ומכוניות משטרה באורות מהבהבים. הבהלה גרמה לקולי לסגת אל מקום המחבוא שלו, שם הוא נשמע רק בראשי.
שחררו אותי.
לא פגעתי בה.
הצלתי אותה.
ידיים דוחפות אותי בגסות למושב האחורי של הניידת, והדלת נטרקת בפניי לפני שהשוטר מסתלק לדבר עם מישהו אחר. שוטר ושוטרת לוקחים את הנערה — בוכייה, מנופפת בזרועותיה וברגליה — אל ירכתי האמבולנס. עינינו נפגשות לפני שדלתות האמבולנס נסגרות.
בסך הכול רציתי להציל אותך.
תגידי להם שהצלתי אותך.
תגידי להם שאני לא משוגע.

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 319 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

כבולים 2 - קשורה קריאן קול

פרולוג

היה היה פעם...
אני צופה בלהבות מלחכות את דפי הספר הוורוד, משמידות את המילים הזעירות עד שגם המשפט הראשון עולה באש.
בזה אחר זה אני משליכה אל האש את כל ספרי האגדות שצברתי וצופה בלהבות הכתומות מאכלות אותם. דמעות זולגות במורד לחיי וזרועות חסונות מחבקות אותי מאחור, מצמידות גוף לגוף ומונעות ממני להשליך את עצמי למדורה כדי להציל את ספריי היקרים. אותם דפים מרוטים והסיפורים האצורים בהם הצילו פעם את חיי.
אלה לא רק הספרים שנשרפים. אני רוצה להרגיש את הצריבה הבוערת של העור, כמו שהוא הרגיש. אני רוצה שהעשן יחלחל לריאותיי ויחנוק אותי, כפי שעשה לו.
"תרפי," שפתיו החמימות מלטפות את אוזני כשהוא מרחיק אותנו משם וזרועותיו מתהדקות סביבי.
הוא תמיד יודע מה אני חושבת ומה אני צריכה שיאמר לי או שיגרום לי להרגיש. לפעמים עוד לפני שאני יודעת. הוא מבין את מכאובי ליבי ואת הזיכרונות האורבים ששורטים את נשמתי. הוא היחיד שיודע להרחיק אותם ממני.
כשהדף האחרון נשרף, ולא נותרו אלא אפר וזיכרונות, אנחנו מסתובבים. הוא תולה את זרועו על כתפי, מצמיד את שפתיו לראשי ומוביל אותנו הרחק משם. תימרות העשן עוקבות אחרינו כמו רוחות רפאים שלא מרפות.
כאן זה נגמר.
בדיוק במקום שבו התחלנו.

1

טיילר
מאז ומתמיד אהבתי את דממת עלות השחר. פרק הזמן הקצר המחבר בין חושך ואור, כשהיום מתעורר לאיטו, מפיל עליי שלווה.
ושקט. שקט מאוד, למעט ציוץ ציפורים ושאר יצורי יער. אבל מבחינתי זה לא רעש.
אני פוסע ביער ובקושי משמיע קול, קרני שמש מציצות מבעד לעצים וטל הבוקר זוהר תחת מגפיי על שביל היער המרוצף באזוב. אני לא פולש. אני חש בן בית כשאני מוקף ערפל וברקע נשמעת שירת ציפורים חלושה. הלכתי בשביל הזה מאות פעמים.
אני עלות השחר ואני דמדומים. אני כבר לא אור או חושך, אני נמצא בנקודה מעורפלת ביניהם.
אני האזור האפור.
אני עוצר, מטה את ראשי אל הקול המשונה שבוקע משמאלי ומזהה אותו בתור הרעש ששמעתי כאן אתמול כשלא היה לי זמן לבדוק במה מדובר. אני מוריד את הכובע מראשי ומתאמץ להקשיב שוב לקול, אבל הדבר היחיד שאני שומע הוא נשימותיי שלי. אני נשאר כך במשך דקה תמימה.
ארר! אררר!
לרגע אחד נדמה לי שזה קול של אייל, אבל מעולם לא שמעתי אייל נוהם ככה. נדמה שהוא משמיע את הקול לעיתים קרובות מדי ובלהט רב מדי. אני סוטה מהנתיב ומפלס את דרכי בין העצים לעבר הקול. אולי זה הכלב האבוד שניסיתי למצוא בשבוע החולף, ואולי הוא נפצע או נקלע למלכודת. כלבים הולכים לאיבוד כאן ביערות כל הזמן, בדרך כלל לאחר שהסתובבו פה עם מטיילים שחושבים שאין שום סיכוי שהכלבים שלהם יברחו, או ירדפו אחרי סנאי, ולא יחזרו כשיקראו להם.
לכן אני, טיילר גרייס, ה"פסיכופת" העירוני, לוכד את הכלבים האבודים ומחזיר אותם לבעליהם. טוב, זה לא מדויק. אני לא מחזיר אותם בעצמי. אני נותן למישהו הרבה יותר חברותי לעשות את הקטע הזה. אני נותן לו להיות הגיבור. אני פשוט אוהב את הריגוש שברדיפה אחרי בעלי החיים ובתפיסתם. זה מספק את הסטוקר שבתוכי.
אררר!
הקול המיוסר והרדוף גורם לשערות שעל עורפי לסמור, ותחושת אי־נוחות מתפשטת עמוק בקרבי. הקול הולך ומתגבר ככל שאני נכנס עמוק לתוך היער, עד שהוא נשמע כאילו אני ממש מעליו. אבל אני עדיין לא רואה דבר.
אררר!
פאק. אני באמת מעליו. הקול בוקע ממקום כלשהו מתחתיי.
מה קורה פה?
אני כורע ברך ומעביר את ידיי מבעד לשכבת העלים היבשים שמכסים את האדמה. אין לי מושג מה אני מחפש עד שידי תופסת משהו נוקשה, כמו פלדה חלודה. אני מזיז הצידה עוד עלים, וצמרמורת מחלחלת לעצמותיי כשאני מבין במה מדובר.
בתוך העפר יש דלת עץ עגולה. אני תופס את ידית המתכת החלודה ומזיז בעזרתה את דלת העץ הכבדה. לנגד עיניי נחשף משהו שפעם היה מקלט או אולי באר. אני ממצמץ ומביט אל תוך הבור החשוך ומקווה שאני מדמיין את המתרחש לפניי, אבל לא.
יש שם נערה צעירה, והיא מביטה אליי באימה צרופה שנשקפת מעיניה הענקיות, מתנודדת אנה ואנה. היא מצונפת בפינת הפיר ולופתת כלב לבן קטן, והוא זה שמשמיע את הקול הנורא שכעת אני מזהה כקולו של כלב שמיתרי הקול שלו נפגעו. ילקוט סגול של ילדים מונח לצידה, קרוע ומלוכלך, והוא מזכיר ילקוט שהיה לאחותי כשהייתה קטנה. בראשית הסתיו כבר קריר כאן ביער, באזור הזה של ניו המפשייר. היא ודאי קופאת כאן.
אני שולף את הטלפון הנייד מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי ומתקשר למוקד החירום. הקלה מציפה אותי כשבאורח פלא יש לי קליטה כאן, באמצע היער.
"מוקד חירום. במה אוכל לעזור?"
אני צריך עזרה, צורח המוח שלי. מצאתי נערה. בבור. ביער.
"הלו? במה אוכל לעזור? אתה שם?"
פשוט תשלחו מישהו. היא במצב לא טוב.
"נפצעת? אם אתה שם, נסה לדבר. אני כאן כדי לעזור לך, אבל אני צריכה לדעת שאתה שם."
נסה לדבר, היא אומרת. אני כמעט צוחק. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאו לי מילים מהפה. ועכשיו אני חייב לדבר, ולא מסוגל להשתמש במילים הממלאות את ראשי ולהוציא אותן מתוך שפתיי.
הבחורה עם השיער הפרוע והכלב הקטן ממשיכים להביט בי, בעודי בולע את הרוק ומכריח את המוח והפה להתאפס על עצמם.
כמו לרכוב על אופניים, טיי. לא שוכחים לדבר.
"נערה... ביער," אני אומר בצרידות. "בור," קולי מאולץ ולא טבעי, רם מדי או אולי חלש מדי, בדומה לנביחה החנוקה של הכלב.
"יש נערה ביער? זה מה שאתה אומר?"
"כן."
"היא נפצעה?"
"אולי."
"אתה פצוע?"
"לא."
"אתה איתה?"
"כן."
"אתה בבור איתה?"
"לא."
"אתה יודע איך קוראים לה?"
"לא," אני משתעל לתוך הטלפון. גרוני יבש וצרוד ואני כבר מותש מהחקירה הזאת. כמה קשה להזעיק עזרה?
"איך קוראים לך, אדוני?"
"אני אוציא אותה."
"תוכל למסור לי את המיקום שלך?"
גרוני נחנק שוב מרוב מאמץ להגות עוד מילים, "שמונה קילומטרים מרוק רואד. בשביל ההליכה הישן. משמאל. לא רחוק מהנהר."
אני מנתק את השיחה ומביט שוב אל הבור. הקוטר שלו מאה ועשרים סנטימטרים ועומקו כשלושה מטרים. אני מושיט יד לאחור ותופס את הרצועה שתמיד תלויה על החגורה שלי. אורכה שני מטרים וחצי, ואני כורך חלק ממנה סביב מפרק ידי ומשליך את הצד השני אל הבור.
אני מניד בראשי אליה ומקווה שתבין מה התוכנית שלי, אבל היא שולחת אליי מבט מפוחד ונסוגה כאילו הרצועה עלולה לנשוך אותה.
דבר אליה. "תתפסי אותה. אני אוציא אותך."
פיה נפשק קלות, והיא מחבקת את הכלב חזק יותר אל חזה ומגנה עליו. אני מבין שהיא חוששת שאני מצפה ממנה להשאיר את הכלב בבור.
"תחזיקי את הכלב ותתפסי את הרצועה. אני אוציא את שניכם החוצה."
היא קמה באיטיות רבה, מרימה את הילקוט המרופט ומשחילה דרכו את זרועה, ואז נעה בהיסוס אל הרצועה המתנדנדת. כפות רגליה היחפות מבצבצות מתוך מכנסיים בלויים שנראים גדולים עליה בארבע מידות. לגופה חולצת טריקו דקה מאוד שפעם הייתה לבנה, והיא מוסתרת על ידי שיער בלונדיני סבוך שמגיע עד מותניה ועל ידי הכלב הפרוותי שהיא אוחזת בחיבוק צמוד.
"הכול בסדר. אני אעזור לך," אני אומר כשעיניה מתרוצצות ממני אל הרצועה ואז שבות אליי. שיניה ננעצות בשפתה התחתונה כשהיא לופתת את הרצועה.
"תחזיקי חזק," אני נוהם, "אל תרפי. אני אמשוך אותך כלפי מעלה."
קל להוציא אותה מהבור. לא כי אני מתאמן הרבה אלא בגלל משקלה הזעום. המילים "הרעבה", "תת־תזונה" ו"אנורקסיה" עולות בראשי. אופתע אם היא שוקלת יותר מארבעים קילו, כולל הכלב ומה שיש לה בילקוט. היא נאחזת ברצועה בשתי ידיה, בעוד הכלב צמוד לחזהּ וכפותיו על כתפה, כאילו הוא מבין שעליו להיאחז בה. אני מושך אותה מעלה, גופה מתנודד והיא נגררת לאורך קיר העפר המחוספס של הבור. אבל היא לא מרפה, גם לא כשאני מושך אותה אל האדמה לצידי.
"הכול בסדר," אני חוזר בשקט רב ככל האפשר, אבל קולי לא מנחם במיוחד בגלל הנימה הצרודה והחורקנית שאני לא מצליח לשנות.
אני כורע ברך לידה, היא נשענת עליי ואחת מידיה תופסות את חולצתי. היד השנייה מצמידה את הכלב אל צד גופה ומצחה מתחפר בתוך כתפי. אני ממש מרגיש את ליבה הולם בפראות בחזה, כמו יונק דבש המרפרף בעוצמה בכנפיו.
"ששש... את תהיי בסדר עכשיו. אני מבטיח."
אני לא יכול להתעלם ממה שאני רואה. צלקות, חלקן ישנות וחלקן חדשות, מעטרות את זרועותיה ואת ירכיה, וככל הנראה גם מקומות שאני לא יכול לראות. אבל כשעינינו נפגשות, הכאב והסבל הניכרים במבטה נראים לי גרועים בהרבה. בדיוק כמו אצלי. ליבי מחסיר פעימה כשהיא מרימה אליי את מבטה, מסתכלת בפניי ולא נרתעת ממה שהיא רואה. היא מישירה מבט אל עיניי בלי להסס, ורואה אותי. היא נושפת נשיפה עמוקה שנשמעת כאילו נאגרה בתוכה תקופה ארוכה.
אבל הרגע חולף במהירות, ואני נדרך כשכל גופה מתחיל לרעוד, זרועותיה נכרכות בכוח סביב הכלב הקטן ועיניה הכחולות־אפורות גולשות לאיטן מעיניי ונעות למקום כלשהו מאחוריי, נפערות בפחד חדש.
אני מבין שאנחנו לא לבד.
אני מסתובב ורואה גבר מתקרב לעברנו, שפתיו מתוחות בפס צר ואגרופיו קפוצים בצידי גופו.
"לא, לא, לא," הנערה לוחשת בפראות מאחוריי כשאני קם על רגליי. "האיש הרע מגיע."
הוא ממהר לצמצם את הפער בינינו ומניף עליי אגרוף לפני שאני מספיק לחסום אותו. אגרופו הולם בצד פניי. אני מנענע את הראש ואז משליך עליו את גופי ומפיל אותו ארצה. פתאום הוא לופת בידו סכין באורך עשרים סנטימטרים שכנראה שלף ממקום מחבוא בגופו לפני שהפלתי אותו.
הוא הגיע מוכן.
עיניו שחורות, בורות ריקים. אם האמירה שהעיניים הן הצוהר לנשמה נכונה, לאיש הזה ודאי אין נשמה. אני כמעט מרגיש את הרוע שאופף אותו ואת נחישותו לנצח בקרב הזה. אני מתגושש איתו בניסיון להשתלט על הסכין שהוא מנסה לנעוץ בבטני, ויודע בלי שום ספק שהוא יהרוג אותי אם לא אחלץ אותה מידיו.
אני נאבק להוציא את הסכין מידו ומתנפל עליו. ברכיי מרתקות את ברכיו. פתאום הנערה מופיעה ואוחזת בידיה הרועדות אבן גדולה. צרחה בוקעת ממנה כשהיא מנחיתה את האבן בכוח על ראשו. הוא פולט גניחה מופתעת ועיניו מתגלגלות בחוריהן לפני שהוא מרפה לאיטו. הוא שומט את הסכין, והיא תופסת אותה ומשליכה אותה למרחק כמה מטרים ממנו. היא מתנשמת ורועדת בעקבות המאמץ, ולרגע עיניה פוגשות בעיניי. יש במבטה נחישות וחוסן, ויש בינינו הסכמה שבשתיקה.
הכלב הקטן משמיע קולות מעוררי רחמים וכל גופו מתפתל ורוצה לתקוף, אבל הוא נשאר לצד גבירתו, לצד הנערה. אני שומע גניחה שקטה מכיוון השובה שלה ומביט אל פנים שלא ראיתי מעולם עם עיניים שלא מגיע להן לראות אור יום. למרבה התדהמה, המכה בראש לא השביתה אותו, ואני אפילו לא רואה נזילת דם. עיניו הארסיות מתמקדות בי. תחושת דז'ה־וו משונה משתלטת עליי כשאני תופס את גרונו בשתי ידיי וחונק אותו.
זה או הוא או אני. ידעתי את זה ברגע שראיתי אותו מתקרב לנערה. הוא לא יאפשר לה להילקח ממנו והוא לא עומד להיתפס.
אני מקבל החלטה.
אני מחויב אליה.
אני מבצע אותה.
אין דרך חזרה. אין מחשבה שנייה. אין היסוסים.
אני לוחץ על גרונו בכוח רב בעודו נאבק תחתיי, מנסה לתפוס את ידיי בידיו ובועט ברגליו כלפי מעלה. אבל הוא נחלש ואני מתחזק ואני מנצח.
הנערה מתייפחת על האדמה מאחוריי והכלב פולט יבבה מעוררת רחמים שמעבירה צמרמורת בגווי. מליבי מתפרצת סערת רגשות שנאגרה שם שנים. היא משתוללת בתוכי כמו סופת טורנדו וזורעת הרס בשעה שאני חונק אותו למוות.
אני רואה את נשימתו האחרונה, שומע את הגרגור האחרון ומרגיש שחייו אוזלים ממנו תחתיי.
ופאק... התחושה מעולה.

אני מתרחק מעט מהגוף של מי שזה עתה הרגתי ומבחין שהוא לבוש בהידור. אני מנסה להסדיר את נשימתי, וליבי דוהר בעקבות פרץ האדרנלין וההלם שזורם בי כמו מכת ברק.
הרגתי מישהו במו ידיי. זר גמור שלא היה לי שום סכסוך איתו. הוא היה יכול להיות כל אדם — אבא שלה, חבר, חוטף. אין לי מושג. והעובדה שזה לא מעניין אותי מפתיעה ומדאיגה גם יחד. מה שחשוב לי כרגע זה שהוא ניסה לפגוע בי ועצרתי בעדו, ואני חש אופוריה שמסרבת לדעוך.
אני מותח את אצבעותיי הכואבות וממשיך להביט בו, מוודא שהוא לא קם.
קול ההתרוצצות מאחוריי מכריח אותי להתיק את מבטי מהגופה, ואני רואה את הנערה רצה הלאה אל תוך היער בעקבות הכלב שברח.
"תפוס אותו!" צועקת הנערה.
אני רודף אחריהם וחושש שהם ילכו לאיבוד ביער. רגליה היחפות של הנערה נשרטות מהאבנים ומהענפים היבשים, אבל זה לא מונע ממנה לרוץ בעקבות הכלב הקטן.
"תפסיקי לרדוף אחריו," אני צועק, אבל אני לא בטוח שהיא שומעת אותי או שהיא מבינה את המילים הצרודות והקטועות שיוצאות מפי. מרדף אחרי כלב בורח רק גורם לו לרוץ מהר יותר. אם היא הייתה מפסיקה לרדוף אחריו ופשוט יושבת ומחכה, רוב הסיכויים שהוא היה עוצר וחוזר לחפש אותה.
"עצור!"
הקול העמוק רועם ברחבי היער, ולרגע נדמה לי שהאיש שחנקתי לא מת, למרות הכול. אני נעצר ואז מביט לאחור ומבין שזה לא הוא.
"תתפסו אותו!" צווחת הנערה.
"תרים ידיים ואל תזוז." שלושה שוטרים מכוונים אליי אקדחים ומתקרבים לעברי באיטיות. עיניהם נעוצות בי ומחכות שאברח או אשלוף נשק משלי.
אוי, שיט. הם חושבים שהיא אומרת להם לתפוס אותי.
אני לא מתנגד. אני לא אומר מילה. אני ממלא את הפקודות שלהם, והם ממשיכים לכוון אליי אקדחים. הם מחכים שאעשה צעד לא נכון. אני מרים את ידיי מעל הראש, ושני שוטרים ניגשים אליי. השוטר הנוסף ניגש אל הנערה.
שכחתי לגמרי מהשיחה למוקד החירום, ואני מופתע שהצליחו למצוא אותנו. עכשיו אני רואה שכל הזירה מלאה באנשי ביטחון.
אוזקים אותי. אני מבין איך זה נראה כשאני מסתכל סביבי ורואה את המבטים הנוקבים ואת הפנים המאשימות. אני בקושי מקשיב לשוטר שמקריא לי את זכויותיי. הם מצעידים אותי מעבר לבור ולגופה שזה עתה כוסתה, אל עבר שביל העפר שבו מחכים אמבולנס ומכוניות משטרה באורות מהבהבים. הבהלה גרמה לקולי לסגת אל מקום המחבוא שלו, שם הוא נשמע רק בראשי.
שחררו אותי.
לא פגעתי בה.
הצלתי אותה.
ידיים דוחפות אותי בגסות למושב האחורי של הניידת, והדלת נטרקת בפניי לפני שהשוטר מסתלק לדבר עם מישהו אחר. שוטר ושוטרת לוקחים את הנערה — בוכייה, מנופפת בזרועותיה וברגליה — אל ירכתי האמבולנס. עינינו נפגשות לפני שדלתות האמבולנס נסגרות.
בסך הכול רציתי להציל אותך.
תגידי להם שהצלתי אותך.
תגידי להם שאני לא משוגע.