חד צדדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חד צדדי
מכר
מאות
עותקים
חד צדדי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חד צדדי

4.1 כוכבים (44 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

חד צדדי
אולי האימא הדרומית והמנומסת שלי לא תסכים, אבל אני אומרת שנולדתי להיות מורדת. מהרגע שהנחתי את הידיים על זוג מקלות תיפוף, עתידי נחתם. בכל מקרה, מעולם לא השתלבתי, לא עם הנשמה הרוקיסטית שלי ולא עם הקימורים שלעולם לא לוקחים יום חופש.
אבל מה היא מתופפת בלי להקה? אה, נכון. מלצרית קוקטיילים. 
כלומר, עד שהזדמנות של פעם בחיים נופלת בחלקי – 'חד צדדי' צריכים מתופף, ובמקרה יש לי קשרים.
הבעיה היחידה היא סנטיאגו גרזה. הבסיסט הקודר והזועף של 'חד צדדי' לא רוצה אותי בלהקה שלו, וזה די מצחיק, בהתחשב בכך שהוא זה שלקח את ליבי ודרך עליו לפני חמש שנים. אבל הקריירה שלי חשובה הרבה יותר מרגשות פגועים, ולכן, סנטיאגו יכול לקפוץ ולהתמודד. 
זה מה שאני הולכת לעשות, בלי קשר לזיכרון תחושת השפתיים שלו על שלי. 
אני לא אתאהב בו הפעם. 
לא אהיה עוד הבחירה השנייה של אף אחד.

ביקורות:
"בדיוק כשחשבתי שאני לא יכולה לאהוב את הסופרת הזו יותר, היא כותבת ספר שמהדהד עמוק כל כך אל נשמתי. הוא הרבה יותר מרומן אהבה בין כוכבי רוק: הספר מדבר על אהבה עצמית, על כך שיופי הוא יותר ממה שהחברה אומרת לנו שהוא, על כוח המשפחה ועל כך שאהבה אמיתית תנצח כל דבר."  - ג'ניפר.

"שני אלה ביחד הם הצצה יפהפייה לאהבת אמת." – בריט, בלוג הספרים של רד האטרז.

"הנאמנות של סנטיאגו הייתה ראויה להערצה, הדיבור המלוכלך שלו המס לי את התחתונים והמתיקות שלו לגמרי גרמה לי להתעלף."  - ג'ולין.

"אוי, אלוהים! ג'וליה וולף עשתה את זה שוב! צחקתי בקול, בכיתי בדמעות של עצב ושל שמחה."  - ניקול.

"מייב היא כל אישה שאמרו לה שהיא לא מתאימה לתבנית. היא מקבלת את הקימורים שלה ומנדנדת את ירכיה בקצב התופים שלה. כשהיא על הבמה, קול התופים האלה מתגבר."  - בת'.

"תודה לך, ג'וליה וולף, שנתת לנו נערה, שאין לה גוף מושלם, להזדהות איתה. היא באמת אחת הבחורות הכי אמיצות שקראתי עליהן מזה זמן רב."  - טריש.

"ג'וליה עושה את זה שוב. היא גרמה לי להתאהב בכוכבי הרוק שלה.;) אף שזה נשמע מוזר, התאהבתי בגדול במייב אודיי!" – אמבר.

"סנטי ומייב הם דמויות מדהימות. אני אוהבת את העובדה שמייב היא לא מידה 2, ושסנטי נאמן באופן מוחלט." – מנדי. 

פרק ראשון

פרק 1


מייב

התחת שלי נצבט, נתפס וקיבל סטירות במספר שיא של פעמים הלילה. האשמתי בזה את המדים — מכנסי ג'ינס צמודים ומחוך אדום — ואת האלכוהול החופשי. וכמובן את העובדה שהרבה מאוד גברים היו דוחים.
וגם, התחת החמוד והשופע הזה היה שלי, כך שהיה גם את זה.
זה לא אומר שרציתי שאידיוטים שיכורים ימששו אותי בזמן שניסיתי לעשות את העבודה שלי — עבודה ששנאתי בלהט של אלף שמשות בוערות, אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות כמיטב יכולתי.
דפקתי על הבר כדי למשוך את תשומת ליבו של האיש שעמד מאחוריו. "היי, אני צריכה שלושה בקבוקי קורונה וודקה עם מיץ דובדבנים."
קלייב התכופף מתחת לבר, לא מהר מספיק לטעמי. הכרתי אותו כבר שנתיים והוא אהב לפטפט יותר מאשר לעבוד, ומכיוון שהוא היה בחור מתוק, לא היה לי אכפת. הלילה היה יוצא דופן. חָסרה לנו מלצרית אחת, מפרק כף היד שלי הרג אותי והלקוחות שלי היו בשיא הכושר.
"איך הולך לך הלילה, אהובה?"
"מלא צביטות, אבל חוץ מזה בסדר. כמו תמיד," עניתי.
זעף כיסה את מצחו הכהה. "צריכה שאצא לשם? לבעוט בתחת של מישהו?"
חייכתי אליו חיוך רך, מהסוג ששמרתי לבחורים הנחמדים ביותר. אלו שדאגו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. קלייב החזיר לי חיוך עם שיניים לבנות ועקומות קצת מקדימה. כל כך מקסים, לעזאזל.
"תודה על ההצעה. אני אעדכן אותך לגבי החבטה באחוריים."
חיוכו התרחב, כשהשתמשתי בביטוי מאופק בדומה לבריטים. "את מנגנת מחר, נכון?"
תחבתי תלתל מאחורי האוזן. "כן. יש לך יום חופשי מחר?"
הוא הנהן. "הייתי צריך למכור כליה למרקו כדי שיחליף איתי משמרות, אבל אין סיכוי שאפספס את זה, אהובה. זה שווה כליה."
צחקתי. "מלחיץ קצת. אהיה חייבת לתת הופעה ראויה לכליה, הא?"
הוא רכן קרוב יותר, השעין את המרפקים על הבר וחייך חיוך רחב. "אה הא. אין לי ספק שתעשי את זה."
העפתי מבט מעבר לכתף כדי להסתיר את החום בלחיי. קלייב היה מתוק. לפעמים, תשומת ליבו גרמה ללחיי להאדים, לא משנה כמה נלחמתי בזה.
"אני חושבת שהאנשים מתחילים להיות עצבניים. תוכל להכין את המשקאות האלה?" שאלתי.
"בסדר, יקירתי, אני אכין את ההזמנה שלך מייד." קלייב אהב לחקות את המבטא הדרומי שלי מג'ורג'יה, לא פחות ממני.
בזמן שחיכיתי, מתחתי את מפרק כף ידי וקיללתי את הכאב שהתלקח בידי עם כל סיבוב. הדבר האחרון שרציתי הוא נזק ביד או במפרק כף היד. הייתי צריכה את הידיים האלו.
הסתובבתי לבדוק את השולחנות ואת רחבת הריקודים של הבר - בו ביליתי חמישה לילות בשבוע בהגשת משקאות, תוך צליעה על עקבי פלטפורמה. בשביל בר, הוא היה נחמד. אזור האח"מים היה לעיתים קרובות ביתם של סלבריטאים, קטנים וגדולים כאחד. לעיתים רחוקות עבדתי באזור ההוא — רק כשהיה עמוס במיוחד. לדברי המנהל שלי, קרלוס, לא ניחנתי ב- 'מראה הנכון' — מה שאומר שהגוף שלי לא היה צנום, כך שלא יכולתי להגיש משקאות לאנשים מפורסמים, שמא קימוריי השופעים יפגעו ברגישותם העדינה.
אבל לצובטים בתחת? ברור.
לא יכולתי להגיד שזה לא הטריד אותי. הלוואי שיכולתי. אבל זה כן. הטיפים באזור האח"מים היו לפעמים באלפים לעבודה של לילה אחד. דעתו של איש אחד על הגוף שלי עצרה אותי מהאפשרות להרוויח כסף בכמויות... ופגעה בי עמוק בפנים.
יד חמימה נגעה בכתפי. "הינה, אהובה."
הסתובבתי חזרה לבר, העמסתי את המשקאות על המגש שלי וחייכתי לקלייב. "תודה, קלייב. אתה בחור טוב."
מבטו ירד מעיניי לשפתיים שלי והתרומם חזרה. "את בחורה מדהימה, מיי. אל תשתני."
השותפה שלי לדירה, הייבן, הייתה בטוחה שקלייב דלוק עליי, אבל לא הסכמתי איתה. נכון, לא הייתי טובה בקריאת סימנים, אבל בשנתיים של עבודה משותפת היו לו הרבה הזדמנויות לעשות משהו בנדון, אם הוא אכן היה מעוניין, אבל הוא לא עשה דבר. שאלתי את עצמי מה אגיד אם הוא כן יעשה. הוא היה חמוד וידע להקסים את דרכו אל מתחת למכנסיים שלי אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות, אבל 'מקסים' מעולם לא היה הטיפוס שלי, למרבה צערה של אימי הדרומית.
עצרתי ליד השולחן שלי והגשתי את המשקאות. "יש עוד משהו שאני יכולה להביא לכם?" התחלתי להדגיש את המבטא שלי מייד כשהבנתי שהצפוניים ראו בזה חידוש. קצת שנאתי את עצמי בגלל זה, אבל לא יכולתי להרים את האף ולוותר על הטיפים הגדולים, והמבטא הדרומי שלי בהחלט הזרים את הטיפים אליי.
נער האחווה היפיוף, שמצא דרך לגעת בי בכל פעם שעצרתי ליד השולחן, נעץ את אצבעו בלולאת החגורה של מכנסי הג'ינס שלי. "למה שלא תישארי קצת? איך אמרת שקוראים לך?"
"אני מיי, ואשמח להישאר, אבל ממש עמוס כאן הלילה. אולי יירגע עוד מעט ואוכל לשבת קצת." שמי היה מייב, אבל בעבודה קיצרתי אותו מטעמי בטיחות — לא היה סיכוי בעולם שאני אבלה עם הטיפשים האלה.
"מאיפה את?" הוא שאל, עדיין מחזיק במכנסי הג'ינס שלי.
בסטירה שובבה, העפתי את ידו מהמכנסיים שלי. "אני מג'ורג'יה. היית שם?"
נפנוף ריסים אחד, שניים, חיוך מתקתק. תיגע בי שוב, ואני אחתוך לך את היד.
הוא הרים גבה. או שניסה. הוא היה שיכור מספיק כדי שזה ייראה יותר כמו עווית של הפנים. "רק ב-HOT לנטה. את בטח משם."
קרצתי, למרות שהרגשתי בחילה מהדרך שבה הוא הסתכל עליי. הוא היה בבירה הרביעית שלו הלילה, אבל הסריח מאלכוהול עוד כשנכנס אל הבר. הוא היה מסטול לגמרי.
"לא, מצטערת. אני מאוגוסטה, המדינה בה נערך טורניר הגולף. אתה משחק?"
ניסיתי בכל הכוח לשנות את הנושא ולהסיח את דעתו מספיק כדי שאצליח לעוף משם מבלי שזה ייראה שאני מנסה לברוח.
חיוך עקום האיר את פניו של הבחור היפיוף. "כן. אני מת על גולף. את אוהבת לשחק בכדורים?" הוא חפן את המפשעה שלו והיטה את ירכיו לעברי. "מה לגבי הכדורים האלה?"
חבריו נאנקו, ואחד מהם סטר על ראשו. שאפתי נשימה חדה. כל הערב רקדנו סביב קו דק. "החלקתי" הרבה מהדברים הללו, אבל לא אסכים לזה.
הסתובבתי על עקבי הפלטפורמה שלי ועזבתי בלי להגיד מילה בחיפוש אחר הסדרן האהוב עליי, ליאון. הזרועות העבות שלו היו שלובות על החזה העבה עוד יותר שלו כשראה אותי מתקרבת. "מה קורה, מותק?"
ליאון היה מטר ותשעים סנטימטרים של שרירים. מעבר לעובדה שהוא באמת היה בחור נחמד והיה מסור מאוד לאשתו ולשני ילדיו, הוא היה ג'נטלמן דרומי מאלבמה, ולכן הוא התחבב עליי עוד יותר . חלקנו שורשים דומים והבנו זה את זה. הינקים האלה בלבלו את שנינו עם התה הקר והמר שלהם.
"יש לי שולחן לארבעה. בחור אחד עשה לי בעיות כל הלילה. עכשיו הוא שלח ידיים, ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק. אתה חושב שאתה יכול לדבר איתו קצת?"
פניו המתוקות של ליאון קדרו. בעבודה בבר בניו־יורק, הוא ראה הרבה חרא. שלא כמוני, הוא לא נתן לשום דבר "להחליק". בדרך כלל, מה שהיה צריך לעשות הוא לצעוק על לקוחות סוררים והם נרגעו, אבל היו לילות שבהם הוא נאלץ לגרור שיכורים מטומטמים מהצוואר ולהעיף אותם.
חזרתי בעקבות ליאון לשולחן שלי - שם הבחור היפיוף בדיוק בלע את הבירה שלו והטיח את הבקבוק הריק על השולחן, כשחבריו צוחקים עליו. כשחושבים על זה, כל הבחורים בשולחן היו נערי אחווה יפיופים, אבל בחור אחד היה היחיד ששלח ידיים.
שלושה זוגות עיניים נחתו עליו. הרביעי, הבעייתי, הסתכל רק עליי. הוא גיחך, והרגשתי את הטמטום שלו בפעולה.
"אני אצטרך לבקש ממך לכבד את האישה הזאת או שאזרוק אותך מפה. זו האזהרה היחידה שלך."
הקול הרועם והטון הקשה של ליאון לא השאירו מקום לוויכוח. שלושת הבחורים הנהנו בהבנה, אבל הרביעי, היפיוף הראשון, חייך בזלזול. הרגשתי שהבחור הזה לא היה רגיל שאומרים לו לא. או שהוא פשוט לא הקשיב כשאמרו לו לא. הוא היה מסוג הבחורים שאתה יכול לראות בחדשות, שהשופט נתן לו סטירה על היד על אונס בדייט כי לא רצה 'להרוס את חייו בגלל טעות קטנה אחת'. היה כתוב לו 'גבריות רעילה' על המצח.
הוא קם כל כך מהר, שהכיסא שלו חרק על רצפת העץ השחוקה. "מה הכוסית השמנה הזו אמרה?" עיניו סרקו אותי במרירות. "את צריכה להגיד תודה על כל תשומת לב שאת מקבלת. את מסתובבת כאילו את פאקינג — "
העלבון שהוא עמד להוציא מפיו נקטע בפתאומיות כשידו הענקית של ליאון עטפה את העורף שלו. הבחור היפיוף הרעיל קפץ וצעק וניסה לשחרר את אחיזתו של ליאון. כשראה שאין שום תקווה, החזיר את תשומת ליבו אליי וצרח גסויות ועלבונות, תוך שהוא נגרר משם. חבריו מלמלו את התנצלויותיהם, הטיחו ערמת מזומנים על השולחן ויצאו אחריו החוצה בזנב בין הרגליים. הייתי אומרת שהם היו לא גרועים כמו החבר שלהם, אבל אימי תמיד אמרה שאפשר לראות מי אתה לפי החברים שלך, והחבר שלהם היה ערמה של חרא.
לקחתי את הכסף מהשולחן ומצמצתי את הדמעות שהחלו להיווצר בעיניי. שומעים הרבה עלבונות כשעובדים בעבודה כזו, אבל מעולם לא התרגלתי לזה. המילים לא עברו מעליי. הן נתקעו לי בראש וחלקן חלחלו.
הייתי צריכה רגע לאסוף את עצמי לפני שאתמודד עם שאר הלקוחות שלי ונכנסתי למסדרון שמאחורי הבר, בגבי אל הקיר.
תנשמי, תנשמי, תנשמי. תחייכי. ותחתכי את הבן זונה אם את חייבת.
ההצעה האחרונה הייתה של הייבן, למרות שאימא שלי לא הייתה פראיירית וגם היא הציעה לי לחתוך אנשים, במבטים המצמיתים ובלשון החדה שלה. זאת, למרות שהיא נהגה לאחוז בחלחלה בשרשרת הפנינים שלה אם קיללתי בנוכחותה.
ליאון והבוס שלי, קרלוס, הגיעו למסדרון ועמדו מולי. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את העיניים מהרצפה אל עיניהם, כשחיוך קל על שפתיי הצבועות באדום.
"היי." הייתי גאה בקולי היציב.
"את באזור האח"מים," נבח קרלוס.
הייתי המומה והנדתי את הראש. "מה? למה?"
"יש לנו מסיבה גדולה. מלודי זקוקה לעזרה." קרלוס תמיד זעף, אבל הוא היה בוס הגון. הוא שמר עלינו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שליאון סיפר לו על התקרית עם בחורי האחווה, והשיבוץ שלי באזור האחמ"ים היה הדרך שלו לפצות אותי על כך.
"בסדר. תודה, קרלוס."
קרלוס נפנף בידו והלך משם. ליאון הניח יד עדינה על הכתף שלי. "את בסדר, מותק?"
"כן, אני בסדר גמור."
עיניו החומות העמוקות מצאו את עיניי. "את לא תהיי כאן לנצח. זו רק תחנה בשבילך. אני יודע שהחרא הזה פוגע, אבל אני שמח שאת לא מתרגלת לזה. לעולם אל תתרגלי לזה."
לחצתי על היד שלו. "תאמין לי, אני ממש לא מתרגלת לזה, אבל אני "מחליקה" את זה כרגע, כי יש לי עבודה לעשות ומשקאות להגיש ללקוחות מפונפנים באזור האח"מים."
הוא חייך חיוך רחב מלא שיניים. "את בהחלט צודקת, מותק. לכי תָחיי קצת את האזור שלך."
בנשימה עמוקה נוספת, ייצבתי את עצמי ונתתי לדבריו של ליאון לכסות על הדברים המגעילים של בחורי האחווה. מחוזקת בגישה חיובית, יישרתי את גבי ודידיתי על העקבים המגוחכים של נעליי.
מצאתי את מלודי ליד הבר באזור האח"מים, ממלאת את המגש שלה בשוטים. "היי, אחותי. אני כאן לעזור."
היא נשפה בהקלה. "אוי, תודה לאל. היה עמוס כבר קודם, ואז הגיעה הלהקה הזו והפמליה שלה. אני יוצאת מדעתי כשאני מנסה לשרת את כולם. אכפת לך לקחת אליהם את השוטים האלה?"
"בטח. אין בעיה, אחותי."
הלילה רק התחיל וכבר הייתי עייפה. בכל זאת, נשמתי עמוק ושלפתי את הקסם הדרומי שלי. הדבקתי את החיוך הכי מסנוור שלי על פניי והרמתי את המגש שלי.

חד צדדי ג'וליה וולף

פרק 1


מייב

התחת שלי נצבט, נתפס וקיבל סטירות במספר שיא של פעמים הלילה. האשמתי בזה את המדים — מכנסי ג'ינס צמודים ומחוך אדום — ואת האלכוהול החופשי. וכמובן את העובדה שהרבה מאוד גברים היו דוחים.
וגם, התחת החמוד והשופע הזה היה שלי, כך שהיה גם את זה.
זה לא אומר שרציתי שאידיוטים שיכורים ימששו אותי בזמן שניסיתי לעשות את העבודה שלי — עבודה ששנאתי בלהט של אלף שמשות בוערות, אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות כמיטב יכולתי.
דפקתי על הבר כדי למשוך את תשומת ליבו של האיש שעמד מאחוריו. "היי, אני צריכה שלושה בקבוקי קורונה וודקה עם מיץ דובדבנים."
קלייב התכופף מתחת לבר, לא מהר מספיק לטעמי. הכרתי אותו כבר שנתיים והוא אהב לפטפט יותר מאשר לעבוד, ומכיוון שהוא היה בחור מתוק, לא היה לי אכפת. הלילה היה יוצא דופן. חָסרה לנו מלצרית אחת, מפרק כף היד שלי הרג אותי והלקוחות שלי היו בשיא הכושר.
"איך הולך לך הלילה, אהובה?"
"מלא צביטות, אבל חוץ מזה בסדר. כמו תמיד," עניתי.
זעף כיסה את מצחו הכהה. "צריכה שאצא לשם? לבעוט בתחת של מישהו?"
חייכתי אליו חיוך רך, מהסוג ששמרתי לבחורים הנחמדים ביותר. אלו שדאגו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. קלייב החזיר לי חיוך עם שיניים לבנות ועקומות קצת מקדימה. כל כך מקסים, לעזאזל.
"תודה על ההצעה. אני אעדכן אותך לגבי החבטה באחוריים."
חיוכו התרחב, כשהשתמשתי בביטוי מאופק בדומה לבריטים. "את מנגנת מחר, נכון?"
תחבתי תלתל מאחורי האוזן. "כן. יש לך יום חופשי מחר?"
הוא הנהן. "הייתי צריך למכור כליה למרקו כדי שיחליף איתי משמרות, אבל אין סיכוי שאפספס את זה, אהובה. זה שווה כליה."
צחקתי. "מלחיץ קצת. אהיה חייבת לתת הופעה ראויה לכליה, הא?"
הוא רכן קרוב יותר, השעין את המרפקים על הבר וחייך חיוך רחב. "אה הא. אין לי ספק שתעשי את זה."
העפתי מבט מעבר לכתף כדי להסתיר את החום בלחיי. קלייב היה מתוק. לפעמים, תשומת ליבו גרמה ללחיי להאדים, לא משנה כמה נלחמתי בזה.
"אני חושבת שהאנשים מתחילים להיות עצבניים. תוכל להכין את המשקאות האלה?" שאלתי.
"בסדר, יקירתי, אני אכין את ההזמנה שלך מייד." קלייב אהב לחקות את המבטא הדרומי שלי מג'ורג'יה, לא פחות ממני.
בזמן שחיכיתי, מתחתי את מפרק כף ידי וקיללתי את הכאב שהתלקח בידי עם כל סיבוב. הדבר האחרון שרציתי הוא נזק ביד או במפרק כף היד. הייתי צריכה את הידיים האלו.
הסתובבתי לבדוק את השולחנות ואת רחבת הריקודים של הבר - בו ביליתי חמישה לילות בשבוע בהגשת משקאות, תוך צליעה על עקבי פלטפורמה. בשביל בר, הוא היה נחמד. אזור האח"מים היה לעיתים קרובות ביתם של סלבריטאים, קטנים וגדולים כאחד. לעיתים רחוקות עבדתי באזור ההוא — רק כשהיה עמוס במיוחד. לדברי המנהל שלי, קרלוס, לא ניחנתי ב- 'מראה הנכון' — מה שאומר שהגוף שלי לא היה צנום, כך שלא יכולתי להגיש משקאות לאנשים מפורסמים, שמא קימוריי השופעים יפגעו ברגישותם העדינה.
אבל לצובטים בתחת? ברור.
לא יכולתי להגיד שזה לא הטריד אותי. הלוואי שיכולתי. אבל זה כן. הטיפים באזור האח"מים היו לפעמים באלפים לעבודה של לילה אחד. דעתו של איש אחד על הגוף שלי עצרה אותי מהאפשרות להרוויח כסף בכמויות... ופגעה בי עמוק בפנים.
יד חמימה נגעה בכתפי. "הינה, אהובה."
הסתובבתי חזרה לבר, העמסתי את המשקאות על המגש שלי וחייכתי לקלייב. "תודה, קלייב. אתה בחור טוב."
מבטו ירד מעיניי לשפתיים שלי והתרומם חזרה. "את בחורה מדהימה, מיי. אל תשתני."
השותפה שלי לדירה, הייבן, הייתה בטוחה שקלייב דלוק עליי, אבל לא הסכמתי איתה. נכון, לא הייתי טובה בקריאת סימנים, אבל בשנתיים של עבודה משותפת היו לו הרבה הזדמנויות לעשות משהו בנדון, אם הוא אכן היה מעוניין, אבל הוא לא עשה דבר. שאלתי את עצמי מה אגיד אם הוא כן יעשה. הוא היה חמוד וידע להקסים את דרכו אל מתחת למכנסיים שלי אם רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות, אבל 'מקסים' מעולם לא היה הטיפוס שלי, למרבה צערה של אימי הדרומית.
עצרתי ליד השולחן שלי והגשתי את המשקאות. "יש עוד משהו שאני יכולה להביא לכם?" התחלתי להדגיש את המבטא שלי מייד כשהבנתי שהצפוניים ראו בזה חידוש. קצת שנאתי את עצמי בגלל זה, אבל לא יכולתי להרים את האף ולוותר על הטיפים הגדולים, והמבטא הדרומי שלי בהחלט הזרים את הטיפים אליי.
נער האחווה היפיוף, שמצא דרך לגעת בי בכל פעם שעצרתי ליד השולחן, נעץ את אצבעו בלולאת החגורה של מכנסי הג'ינס שלי. "למה שלא תישארי קצת? איך אמרת שקוראים לך?"
"אני מיי, ואשמח להישאר, אבל ממש עמוס כאן הלילה. אולי יירגע עוד מעט ואוכל לשבת קצת." שמי היה מייב, אבל בעבודה קיצרתי אותו מטעמי בטיחות — לא היה סיכוי בעולם שאני אבלה עם הטיפשים האלה.
"מאיפה את?" הוא שאל, עדיין מחזיק במכנסי הג'ינס שלי.
בסטירה שובבה, העפתי את ידו מהמכנסיים שלי. "אני מג'ורג'יה. היית שם?"
נפנוף ריסים אחד, שניים, חיוך מתקתק. תיגע בי שוב, ואני אחתוך לך את היד.
הוא הרים גבה. או שניסה. הוא היה שיכור מספיק כדי שזה ייראה יותר כמו עווית של הפנים. "רק ב-HOT לנטה. את בטח משם."
קרצתי, למרות שהרגשתי בחילה מהדרך שבה הוא הסתכל עליי. הוא היה בבירה הרביעית שלו הלילה, אבל הסריח מאלכוהול עוד כשנכנס אל הבר. הוא היה מסטול לגמרי.
"לא, מצטערת. אני מאוגוסטה, המדינה בה נערך טורניר הגולף. אתה משחק?"
ניסיתי בכל הכוח לשנות את הנושא ולהסיח את דעתו מספיק כדי שאצליח לעוף משם מבלי שזה ייראה שאני מנסה לברוח.
חיוך עקום האיר את פניו של הבחור היפיוף. "כן. אני מת על גולף. את אוהבת לשחק בכדורים?" הוא חפן את המפשעה שלו והיטה את ירכיו לעברי. "מה לגבי הכדורים האלה?"
חבריו נאנקו, ואחד מהם סטר על ראשו. שאפתי נשימה חדה. כל הערב רקדנו סביב קו דק. "החלקתי" הרבה מהדברים הללו, אבל לא אסכים לזה.
הסתובבתי על עקבי הפלטפורמה שלי ועזבתי בלי להגיד מילה בחיפוש אחר הסדרן האהוב עליי, ליאון. הזרועות העבות שלו היו שלובות על החזה העבה עוד יותר שלו כשראה אותי מתקרבת. "מה קורה, מותק?"
ליאון היה מטר ותשעים סנטימטרים של שרירים. מעבר לעובדה שהוא באמת היה בחור נחמד והיה מסור מאוד לאשתו ולשני ילדיו, הוא היה ג'נטלמן דרומי מאלבמה, ולכן הוא התחבב עליי עוד יותר . חלקנו שורשים דומים והבנו זה את זה. הינקים האלה בלבלו את שנינו עם התה הקר והמר שלהם.
"יש לי שולחן לארבעה. בחור אחד עשה לי בעיות כל הלילה. עכשיו הוא שלח ידיים, ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק. אתה חושב שאתה יכול לדבר איתו קצת?"
פניו המתוקות של ליאון קדרו. בעבודה בבר בניו־יורק, הוא ראה הרבה חרא. שלא כמוני, הוא לא נתן לשום דבר "להחליק". בדרך כלל, מה שהיה צריך לעשות הוא לצעוק על לקוחות סוררים והם נרגעו, אבל היו לילות שבהם הוא נאלץ לגרור שיכורים מטומטמים מהצוואר ולהעיף אותם.
חזרתי בעקבות ליאון לשולחן שלי - שם הבחור היפיוף בדיוק בלע את הבירה שלו והטיח את הבקבוק הריק על השולחן, כשחבריו צוחקים עליו. כשחושבים על זה, כל הבחורים בשולחן היו נערי אחווה יפיופים, אבל בחור אחד היה היחיד ששלח ידיים.
שלושה זוגות עיניים נחתו עליו. הרביעי, הבעייתי, הסתכל רק עליי. הוא גיחך, והרגשתי את הטמטום שלו בפעולה.
"אני אצטרך לבקש ממך לכבד את האישה הזאת או שאזרוק אותך מפה. זו האזהרה היחידה שלך."
הקול הרועם והטון הקשה של ליאון לא השאירו מקום לוויכוח. שלושת הבחורים הנהנו בהבנה, אבל הרביעי, היפיוף הראשון, חייך בזלזול. הרגשתי שהבחור הזה לא היה רגיל שאומרים לו לא. או שהוא פשוט לא הקשיב כשאמרו לו לא. הוא היה מסוג הבחורים שאתה יכול לראות בחדשות, שהשופט נתן לו סטירה על היד על אונס בדייט כי לא רצה 'להרוס את חייו בגלל טעות קטנה אחת'. היה כתוב לו 'גבריות רעילה' על המצח.
הוא קם כל כך מהר, שהכיסא שלו חרק על רצפת העץ השחוקה. "מה הכוסית השמנה הזו אמרה?" עיניו סרקו אותי במרירות. "את צריכה להגיד תודה על כל תשומת לב שאת מקבלת. את מסתובבת כאילו את פאקינג — "
העלבון שהוא עמד להוציא מפיו נקטע בפתאומיות כשידו הענקית של ליאון עטפה את העורף שלו. הבחור היפיוף הרעיל קפץ וצעק וניסה לשחרר את אחיזתו של ליאון. כשראה שאין שום תקווה, החזיר את תשומת ליבו אליי וצרח גסויות ועלבונות, תוך שהוא נגרר משם. חבריו מלמלו את התנצלויותיהם, הטיחו ערמת מזומנים על השולחן ויצאו אחריו החוצה בזנב בין הרגליים. הייתי אומרת שהם היו לא גרועים כמו החבר שלהם, אבל אימי תמיד אמרה שאפשר לראות מי אתה לפי החברים שלך, והחבר שלהם היה ערמה של חרא.
לקחתי את הכסף מהשולחן ומצמצתי את הדמעות שהחלו להיווצר בעיניי. שומעים הרבה עלבונות כשעובדים בעבודה כזו, אבל מעולם לא התרגלתי לזה. המילים לא עברו מעליי. הן נתקעו לי בראש וחלקן חלחלו.
הייתי צריכה רגע לאסוף את עצמי לפני שאתמודד עם שאר הלקוחות שלי ונכנסתי למסדרון שמאחורי הבר, בגבי אל הקיר.
תנשמי, תנשמי, תנשמי. תחייכי. ותחתכי את הבן זונה אם את חייבת.
ההצעה האחרונה הייתה של הייבן, למרות שאימא שלי לא הייתה פראיירית וגם היא הציעה לי לחתוך אנשים, במבטים המצמיתים ובלשון החדה שלה. זאת, למרות שהיא נהגה לאחוז בחלחלה בשרשרת הפנינים שלה אם קיללתי בנוכחותה.
ליאון והבוס שלי, קרלוס, הגיעו למסדרון ועמדו מולי. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את העיניים מהרצפה אל עיניהם, כשחיוך קל על שפתיי הצבועות באדום.
"היי." הייתי גאה בקולי היציב.
"את באזור האח"מים," נבח קרלוס.
הייתי המומה והנדתי את הראש. "מה? למה?"
"יש לנו מסיבה גדולה. מלודי זקוקה לעזרה." קרלוס תמיד זעף, אבל הוא היה בוס הגון. הוא שמר עלינו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שליאון סיפר לו על התקרית עם בחורי האחווה, והשיבוץ שלי באזור האחמ"ים היה הדרך שלו לפצות אותי על כך.
"בסדר. תודה, קרלוס."
קרלוס נפנף בידו והלך משם. ליאון הניח יד עדינה על הכתף שלי. "את בסדר, מותק?"
"כן, אני בסדר גמור."
עיניו החומות העמוקות מצאו את עיניי. "את לא תהיי כאן לנצח. זו רק תחנה בשבילך. אני יודע שהחרא הזה פוגע, אבל אני שמח שאת לא מתרגלת לזה. לעולם אל תתרגלי לזה."
לחצתי על היד שלו. "תאמין לי, אני ממש לא מתרגלת לזה, אבל אני "מחליקה" את זה כרגע, כי יש לי עבודה לעשות ומשקאות להגיש ללקוחות מפונפנים באזור האח"מים."
הוא חייך חיוך רחב מלא שיניים. "את בהחלט צודקת, מותק. לכי תָחיי קצת את האזור שלך."
בנשימה עמוקה נוספת, ייצבתי את עצמי ונתתי לדבריו של ליאון לכסות על הדברים המגעילים של בחורי האחווה. מחוזקת בגישה חיובית, יישרתי את גבי ודידיתי על העקבים המגוחכים של נעליי.
מצאתי את מלודי ליד הבר באזור האח"מים, ממלאת את המגש שלה בשוטים. "היי, אחותי. אני כאן לעזור."
היא נשפה בהקלה. "אוי, תודה לאל. היה עמוס כבר קודם, ואז הגיעה הלהקה הזו והפמליה שלה. אני יוצאת מדעתי כשאני מנסה לשרת את כולם. אכפת לך לקחת אליהם את השוטים האלה?"
"בטח. אין בעיה, אחותי."
הלילה רק התחיל וכבר הייתי עייפה. בכל זאת, נשמתי עמוק ושלפתי את הקסם הדרומי שלי. הדבקתי את החיוך הכי מסנוור שלי על פניי והרמתי את המגש שלי.