ליפול למעלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ליפול למעלה
הוספה למועדפים

ליפול למעלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הכתיבה הפסיכואנליטית על גוף מייתרת, פעמים רבות, את מקומו של הגוף בטיפול כגוף חי, תופס ונע. שפה גופנית ופרקטיקות גופניות אינן חלק מהטיפול הפסיכואנליטי, אף שחוקרים רבים עסוקים בשאלת הפער שבין כתיבה על גוף לבין עבודה עם גוף נוכח בקליניקה. אסופת מאמרים זו מבקשת לצמצם פער זה; הכותבות והכותבים הם מטפלים בעלי סקרנות ערה לגוף ולגופניות והם נעים על המנעד שבין הגוף למילה – מחשיבה פסיכואנליטית על גוף, דרך הגוף כדימוי וכשפה ועד עבודה ישירה עם גוף בתוך חדר הטיפולים. הכותבות והכותבים, מענפי הטיפול השונים, מבקשים לנהל דיאלוג מפרה, חסר שיפוטיות, יצירתי וכן על טיפול ועל גוף. חלק מהדיאלוגים נכנסו לספר זה דרך שיחה בין מספר כותבים וכתגובה לפרק אחר. שיתופי פעולה אלו הם בבחינת סנונית ראשונה בכתיבה הישראלית על טיפול. 
קהל הקוראות והקוראים ייחשפו באסופה זו לגוף ידע תיאורטי (קליני-גופני) שאיננו בהכרח מוכר לקהל המטפלים העוסקים בטיפול נפשי. חלק מהכותבות והכותבים משתמשים בגופי ידע מעולמות אחרים כדי לייצר אינטגרציה בין העולמות, שהרי הכתיבה על גוף ועל גופניות היא תמיד ביחס לעולם.
מספר פרקים בספר יציגו עבודות מקוריות על גוף ופיתוח של מודלים גופניים כחלק מפסיכותרפיה (תמי פולק, אפרת שקד, אסי שורק, ירון מצליח, קרן צרפתי, יסמין גודר ושנער פנקס-סמט); פרקים אחרים יעסקו באפשרויות שונות של שפה גופנית (מירב רוט, אלינה שלקס, סנדרה הלוי); פרקים נוספים יציגו טיפול המשלב עבודה נפשית וגופנית (נועה אוסטר ורננה רייז, רונן לוי, שמית קדוש, סמדר אלעד, רם מצליח-אתקין).
ספר זה מבקש להרחיב ולאתגר את השיח על גוף כחלק מטיפול פסיכותרפויטי; לתת השראה לקהל הקוראות והקוראים; ולצמצם את הדיסוציאציה המובנית שיש בטיפול, שבו הגוף הפיזי איננו נוכח.

על העורכת
ד"ר (PhD) שנער פנקס-סמט, ביבליותרפיסטית, פסיכותרפיסטית פסיכודינמית וגופנית, חוקרת גוף, מרצה בתוכניות שונות, עוסקת באופנים שונים של גוף וגופניות כחלק מהטיפול הפסיכודינמי. 

פרק ראשון

From Nobody to Know Body
היבטים פנומנולוגיים ואסתטיים של הנכחה גופנית בעבודה פסיכואנליטית
סנדרה הלוי

״אתה מלטף אותי עם החוכמה שלך / אני מרגישה אותה / כמו חוש מישוש מפוצה מאד / שהתפתח על חשבון / חשיכה כלשהי / אחרת״

(אגי משעול, 2005)

במהלך התפתחותי המקצועית אני מגששת אחר ההתמקמות הפסיכואנליטית שלי בתוך ״חשיכה כלשהי אחרת״, שבין הגופני והנפשי, הממשי והסימבולי.

ויניקוט (Winnicott, 1966) דימה את איש המקצוע המטפל בנושאים פסיכו־סומטיים לאדם הרוכב בו זמנית על שני סוסים, רגל על כל אוכף ושני האפסרים בידיו. נראה שבעבודה הטיפולית יש צורך בלהטוט מסובך זה: לאחוז בשני הקצוות, הגופני והנפשי, לנוע ביניהם ולקשור אותם אחד לשני. במרחב החשיבה הפסיכואנליטית שהכרתי היה קשה יותר ״לאחוז״ בקצה הגופני, שנטה להישמט, לעתים באופן עיקש. ייתכן שוויניקוט רומז לנו בדימוי מאתגר זה שהאינטגרציה לא תמיד אפשרית בכלל.

נראה שהחשיבה הפסיכואנליטית, מעצם היותה נטועה במצע התרבות המערבית ובפילוסופיה הרציונלית, החל מאפלטון והמשך בקאנט, דקארט וסארטר, נוטה להאדיר את המנטלי, הסימבולי והגברי ולשמוט את הקונקרטי, הממשי והנשי, ואפילו לבוז להם.

למשל, בשפות שונות המילה גוף מכילה בחובה משמעות כפולה של גוף חי וגופה מתה. אנליטיקאי פיני שכתב על כך (Salonen, 2004) מספר שבשפה הפינית ניסו להמציא מילה ספציפית המתייחסת רק לגוף החי כדי להתמודד עם בעיה זו, אך במשך עשרות השנים שחלפו המילה לא הצליחה להתמסד. עיון במילון אבן שושן (אבן שושן, 2003) מדגים זאת גם אצלנו. ההגדרה המופיעה ראשונה בערך ״גוף״: ״גוויה, החלק המוצק בכל חי הכולל את השלד, האיברים הפנימיים והחיצוניים, השרירים והעור״. לכך ממשיך ומתלווה הציטוט: ״ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״ (אבות א משנה יז).

בכנס האיגוד הפסיכואנליטי האירופאי בהלסינקי בשנת 2004 מצאתי את עצמי משתתפת בפאנל בעל הכותרת ״הלא מודע והגוף״. האנליטיקאי האיטלקי ריקרדו לומברדי (Lombardi, 2004) הרצה בלהט בהשראת ארמנדו פררי Ferrari, 2004)) על הצורך בהתייחסות לגוף כישות ייחודית ראשונית וכאובייקט קונקרטי מקורי של התודעה (concrete original object). ה-coo מייצג כל אדם באספקטים הייחודיים לו מרגע הלידה ומהווה אתר של אנרגיית חיים בלתי מודחקת ובלתי מתווכת המעורבת במקור של כל תופעה משמעותית אצל הסובייקט.

החדר הקטן שבו התקיים הפאנל בשעת צהריים מאוחרת היה דחוס וחסר אוויר. לא היו מספיק מקומות ישיבה והחלון הגדול נשאר סגור. נשים אלגנטיות עמדו באי נוחות על נעלי עקב גבוהות. אף אחד מהנוכחים לא התייחס לכך. ההרצאה הייתה חדשנית ומרתקת, אבל תוך כדי דיבור על הגוף כאובייקט קונקרטי התרחשה התעלמות בוטה מגופם הממשי של האנליטיקאים בחדר. הנטייה להשמטת הגוף הציגה עצמה בבהירות. בתום הפאנל החלטתי שזה יהיה הנושא שחיפשתי באותה עת להרצאה המדעית שלי בחברה הפסיכואנליטית הישראלית.

בהמשך אירוע זה כתבתי הרצאה על הנכחת הגוף הממשי במפגש הפסיכואנליטי, חקירת הדרכים החמקמקות שבהן נושא זה נוטה להישמט מהתיאוריה והקליניקה, ובעיקר הפניית תשומת לב ופיתוח שפה קרובת חוויה וקרובת גוף במפגש המיידי המתגלם בשדה המשותף (הלוי, 2006).

עם חלוף השנים נוכחתי ששפת הגוף הממשי מתקיימת באופן אפילו יותר אוטונומי, ממד ההפתעה והזרות לעתים יותר גולמי, האינטגרציה הנכספת לא תמיד ניתנת ליישום.

מצאתי תמיכה תיאורטית לשאלות שהתעוררו בי סביב הנכחת הגוף בטיפול באמצעות ההמשגה הפילוסופית של ממדים פנומנולוגיים ואסתטיים במפגש האנליטי ועל כך הרחבתי בפרק חדש זה.

הזרם הפנומנולוגי

הפנומנולוגיה היא זרם בפילוסופיה של סוף המאה ה-19. אבי הגישה היה אדמונד הוסרל (Husserl, 1917/2016). הפנומנולוגיה מבקשת לשוב אל העולם שלפני ההכרה, אל הדברים עצמם. גישה זו חוקרת כיצד תופעות והתנסויות מגיעות להכרתנו באופן ישיר, ללא תיווך של תיאוריה, דעות קדומות, מסקנות או השערות. מטרת הגישה היא לתאר את החוויה האנושית קרוב ככל האפשר לאופן שבו היא נחווית על ידי הסובייקט. עמדה זו יוצאת נגד תפיסתו הרציונלית של דקארט שלפיה אנו אמורים להכיר את העולם באמצעות יכולת החשיבה ולא באמצעות החושים שאינם מדויקים ונוטים להטעות.

פרדוקס הזרות והאינטימיות ביחס לגוף ולגשמיות בכלל מודגם בדיאלוג המעניין בין ז'אן פול סארטר לפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר. סארטר מתאר את גופו כדבר מכוער המנותק מעצמו. הוא רוצה להניח את הגופניות הגשמית בצד. השימוש במילים מהווה את הנתיב היחיד לזהותו בעולם. רוקאנטן, גיבור ספרו הבחילה (Sartre, 1938/1978), חש גועל כשבא במגע עם חומריות כמו שורשיו של עץ הערמון או חלוק האבן שמחזיק בידו. בשלאר (2020 ,Bachelard) מציע התבוננות פנומנולוגית שונה בתכלית לגבי החומריות והגוף הממשי. החומר הוא הדבר המסייע לנו להשתרש בעולם, להתערות בעולם ולערות את העולם לתוכנו. אנחנו וחומרי העולם חולקים איכויות משותפות. אנחנו כמו מראה אלה של אלה.

בשלאר (Bachelard, 1961/2020) עוסק בפנומנולוגיה של השירה ויצירת הדימוי הפואטי: הפתאומיות של הופעת הדימוי, התלקחות ההוויה בדמיון, הפצעת הדימוי כתוצר ישיר של הלב, הנשמה, הוויית האדם הנתפס בעכשוויותו. התפיסה הפנומנולוגית מבחינה זו היא פעולה פואטית: פעולה המנערת את ה״אבק״, דהיינו המושגים והפרשנויות מעל התופעות כדי לאפשר לדברים להופיע במלואם. ״הפנומנולוגיה נפטרת מן העבר ופונה אל החדשנות. צריך אפוא שהידע ילווה במידה שווה של שִׁכחת הידע. אי הידיעה אינה בורות אלא פעולה מאומצת של חריגה אל מעבר לידיעה״ (עמ' 27).

מוריס מרלו־פונטי (Merleau-Ponty, 1945/1962), הוגה אקזיסטנציאליסטי צרפתי, בן דורו של סארטר, יישם את עקרונות הגישה הפנומנולוגית להוויית הגוף החי. מרלו־פונטי הציע המשגה מחודשת לעובדת היותנו בני אדם עם גוף חי בעולם. הקשר המשמעותי עם העולם אינו מתרחש דרך התודעה אלא באמצעות התפיסה והחוויה החושיות המהוות רובד קיומי ראשוני שאינו ניתן לרדוקציה. הגוף הוא הפלטפורמה של הנפש אך הוא גם ישות אוטונומית, נעה, תופסת ומקיימת יחסי גומלין מלאי משמעות עם העולם.

החשיבה הפסיכואנליטית מחפשת כלים פנומנולוגיים גם ללא היכרות קרובה עם הגישה הפילוסופית. למשל, מריון מילנר (Milner, 1987/2006) מתארת ניסיון של אמנים מודרניים לגלם את ״התהליך העירום של ההוויה״, כלומר את הדבר האמיתי ולא הסמל. ״בעצם השאיפה הם מנסים להתמקד ולהבין יותר לעומק יכולת אנושית חשובה ביותר: זוהי המודעות החושית הישירה הלא סמלית של מצב היותם חיים בתוך גוף״ (עמ' 220).

גם אוגדן (Ogden, 2016/2020) מדבר בשפה פנומנולוגית מבלי להשתמש במושג: ״התהליך האנליטי, כאשר אני והמטופלת מתייחסים זה לזה כאובייקטים סובייקטיביים, אינו בראש ובראשונה חוויה של להבין ולפרש אלא תהליך של לחיות ולתאר את מה שמתרחש במפגש״ (עמ' 10).

חגית אהרוני (אהרוני, 2010) כותבת: ״עלינו לזכור כי בחדר הטיפולים יושבים אנשים בשר ודם, והגוף הממשי, הפיזי, נתלה בזנבו של המטאפיזי ומקרקע אותו״.

ההמשגה הפנומנולוגית גופנית של מרלו־פונטי מדגישה את חשיבות השהייה בתפיסה החושית האימננטית בלי להטות זאת טרם זמן באמצעות הרמה הנחשבת של החוויה. שפה זו של ״לחיות ולתאר״ מקשיבה למפגש הגופני הממשי באינטראקציה הטיפולית כבסיס להיכרות עמוקה ומלאת חיים עם עצמנו והעולם.

הממד האסתטי

מקור המילה אסתטיקה היא המילה היוונית אאסתזיס (aesthesis): כל מה שיש בו חושיות וניתן לתפיסה בחושים (פימנטל, 2017). במובן הזה, חיפוש אחר הממד האסתטי במפגש מהווה אף הוא מסלול פנומנולוגי עוקף תודעה.

לפי קאנט בחיבורו ״האנליטיקה של היפה״, היופי אינו נקלט בתבונה או בלוגיקה אלא באמצעות הדמיון. האסתטיקה, לפי קאנט, היא מהות ללא תכלית, ללא אינטרס וללא המשגה. המנגנון האסתטי של הכרה באחר מאופיין בכך שאינו נפגע מליקויי ההכרה התבוניים ומציב ערכים חילופיים של משחק ודמיון (פימנטל, עמ' 123).

ההבניה הראשונית של הנפש מתרחשת בתוך המפגש האסתטי. אזורי החושים כמו קצב, צליל, מגע, ריח, קול ורגשות ראשוניים המלווים אותם מעניקים ארגון גופני של האגו הראשיתי של התינוק (Civitarese, 2019).

בולאס (Bollas, 1978) כתב על הממד האסתטי במפגש הטיפולי. הרגעים האסתטיים היקרים נרשמים דרך חוויית היות ולא דרך התודעה. יכולת ההכרה של הרגע האסתטי קודמת לקוגניציה ושייכת לרגע שבו חוויית הקשר עם האחר הייתה תמצית הקיום. האסתטיקה האנושית הראשונה היא היות עם אחר באופן דלוזיונלי חושי עמוק. זהו האירוע העמוק ביותר שבו העצמי נוצר ומותמר על ידי הסביבה. התינוק מפנים לתוכו את תחושת המלאות והאסתטיקה של תהליך הטיפול, ההזנה וההחזקה. התינוק מפנים לא רק את התוכן אלא גם את הצורה, האופן וסגנון הביטוי. בולאס מציע התבוננות על הטיפול הפסיכואנליטי דרך הממד האסתטי המתמיר: פסיכואנליזה יוצרת פואטיקה של פרשנות, עיתוי, מרווח, המללה, אינטונציה שהם מעבר להכרה ולפעולות של תובנה ופירוש הלא מודע המתהווים בתוך המפגש.

אתאר רגע כזה:

הגר מגיעה לקליניקה לפגישה ראשונה. היא בחורה גבוהה ומרשימה בעלת שיער מקורזל ושופע. היא מתיישבת בכורסה מולי ומסירה את הצעיף הצבעוני הארוך הכרוך סביב צווארה. משתררת שתיקה. לפתע היא מרכינה את ראשה כלפיי ושערה נשפך בתנועה חזקה קדימה לעומתי. חלקה הקדמי העליון מורכב עכשיו מרעמת שיער ארוכה המסתירה למעשה את פניה. יושב מולי כרגע אדם חסר פנים. האקט המוזר והדומם נמשך שניות ארוכות. היא מסיימת לאסוף את שערה לפקעת גדולה בעזרת צעיפה, זוקפת את ראשה ומתבוננת בי בפנים גלויות ומבט נוקב. מתחילה פגישת אינטייק מסודרת.

כיום אני מבינה אירוע זה כרגע פנומנולוגי אסתטי עמום שפגע ישירות בתחושת הבטן ונצרב קודם כול שם. אינטראקציה חושית לא מפוענחת שגם לא הייתה צריכה למהר ולהתפענח. גופה של הגר הגיב אליי, הגוף שלי קלט וספג אותה. רגע אניגמטי נלכד באינטראקציה ומשמעותו צמחה מתוכו ומתוך האינטראקציה בבוא הזמן.

בהמשך עסקנו בדברים שהתגלמו באותו מפגש כמו חוויית השיער בדימוי העצמי (Barkai, 2016) וגילוי הדרגתי של תווי פניה היפים המוסתרים. הרגע הייחודי הזה, כמו פיסת חלום, תרם הקשר משמעותי להמשך העבודה הטיפולית. מרלו־פונטי מציע כי התפיסה, ובמיוחד פעולת הראייה, היא סוג של ״ביקוע ההוויה״: מפגש המוציא את כל היבטי ההוויה מן הכוח אל הפועל (פולק, 2018, עמ' 176).

ההזמנה הפנומנולוגית אסתטית להישאר במגע עם הדברים כהווייתם אינה פשוטה. המפגש עם הגוף כולל איכות אלביתית עמומה (Freud, 1919/2012). יש פער פרדוקסלי מתמיד בין אינטימיות לזרות מנגד. אני וגופי מצוותים יחדיו מרגע הלידה ועד המוות לטוב ולרע, למסירות ולבוגדנות.

תרבויות שלמות ואנשים רבים חיים מתוך חוסר קשר בלתי נתפס עם גופם. בתוך המילה ״גופני״ מקופלת המילה ״אני״ כמו שבתוך המילה no-body מגולם הקשר בין אין־גוף לאין אני. אנו עדים לתופעות רבות של דיסוציאציה וניתוק מגע מהגוף, חוסר קבלה והטלת ספק במראהו וצורתו. תחושות של חוסר בעלות על הגוף ופגיעה בפונקציות של השגחה עצמית. פיטום, הרעבה, התשה והזנחה. אנו פוגשים היעדר הקשבה לצרכיו הבסיסיים ביותר של הגוף אצל פציינטים מודעים ורהוטים, כולל אנשי מקצוע. ״השתכנות״ נינוחה ומלאת חיים של אדם בתוך הפסיכו־סומה שלו אינה יעד קל.

הקושי לשאת את הגוף

למרות הקריאה הגוברת להנכחת המפגש הגופני בטיפול נראה שעדיין קיימת נטייה להשמטת ממד זה בפרקטיקה הקלינית. הקושי לשאת את הגוף במלואו נובע מגורמים רבים. הגוף הוא אובייקט מתכלה לעומת האפשרויות האין־סופיות של הדמיון והחשיבה. הגוף מכיל חולי ומוות. כאב נפשי וחרדות המחלחלים לגוף עלולים להיות מפרקים ברמה בלתי נסבלת (שטיין, 1993). ממשיות הגוף מתקשרת למיניות זרה (הלוי, 2019), לכמיהה וגעגועים מציפים (Silverman, 2000), לבושה (הדר, 2008).

אצל מטפלים בדיבור נדרש לרוב מאמץ תודעתי לעבור ולשהות בסוג ״מסך״ זה שכאילו נכבה מאליו אם לא לוחצים מדי פעם על כפתור ההפעלה. השפה הגופנית היא בעלת איכות של שפה זרה. לא מדובר על בלבול שפות אלא שפות המתקיימות במישור שונה. הבטן תכאב, השינה תנדוד, נים דם יתפוצץ בעין גם כשאנו מודעים לחלוטין להקשר ולמצב.

יהודה עמיחי (1982) מנסח זאת כך:

״נַפְשׁוֹ לְמוּדָה, / וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד / רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב / תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה / לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל / שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו / מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו.

הגוף ״השיכור והעיוור״ יישא עמו תמיד ממד של מסתורין וזרות לא מפוענחים ויהיה שרוי בפער מן הנפש והחשיבה המנסים לשווא להשיגו.

בין הגוף למילה

פרויד (Freud, 1893/2004) מדמה את המעבר מהלא מודע למודע להעברת גמל דרך קוף של מחט וממחיש לנו בדימוי מופרך זה עד כמה מסובך יכול להיות המעבר בין השפות.

גם פררי (Ferrari, 2004) מציין את העבודה הקשה בחיבור השפות. בספרו על הפצעת המנטליזציה מתוך דמדומי הגוף הוא מציין שתהליך עמעום הגוף על ידי השפה לא מגיע למיצוי שלם ומלא לעולם. אמוציות אינן מאבדות את האיכות האינטנסיבית, האלימה, הבלתי צפויה שלהן במשך החיים. ההכלה וההתמרה שלהן תהייה תמיד מפרכת.

סאליבן (1950 ,Sullivan) מדגיש שהתנסות טרום מילולית היא אידיוסינקרטית ומעוותת. השפה יוצרת אפשרות להתנסות משותפת עם אחרים דרך תיקוף הסכמת הכלל, ובכך מציידת את התינוק באמצעי נפלא לבריחה מבידוד והשתקעות עצמית אל עולם של בהירות וקשר משמעותי.

דניאל סטרן (1985 ,Stern) מדגיש את ההפך: אובדן הכוח והשלמות של החוויה המקורית עקב החברות במועדון הציוויליזציה. התפתחות השפה היא ברכה שקללה בצדה. בתהליך אריזת החוויה אל תוך השפה מוקרב הרבה עושר חושני וחושי של החוויה הטרום מילולית.

שני הוגים שהדגישו את חשיבות החדירות ההדדית בין הראשוני והגופני לבין המנטליזציה והשפה הם הנס לאוואלד וז'וליה קריסטבה. לפי לאוואלד (1977 ,Loewald), השפה לא מתחילה כתרגום חוויה חושית אלא כצורה של חוויה חושית אסתטית. התינוק אינו תופס מילים אלא ״משכשך״ בתוך הצלילים והקצב שלהן. ערוצים פתוחים בין חשיבה פרימיטיבית למורכבת יוצרים עושר חווייתי ובריאות נפשית. כאשר השפה נקרעת מהדחיסות הראשונית הגופנית של התהליך הראשוני נוצרת פתולוגיה. המוקד הוא מידת הפתיחות והתנועה בין החוויה הראשונית למנטלית.

ז'וליה קריסטבה (Kristeva, 1985/2004) מתארת רובד סמיוטי קדם לשוני הנובע מהגוף. ביטויים של הסמיוטי כוללים גופניות, חושים, תנועתיות, מקצב, צליל, טון, חומריות, הפרה וחריגה, תחביר שבור, חדירות, נוזליות וריבוי. רובד ראשוני זה לא רק שאינו נפרד מהשפה אלא גם חשוב ביותר למתן משמעות. הסימבולי ללא הסמיוטי הוא שפה ללא מניע או תקשורת, משמעות ריקה. הסמיוטי ללא הסימבולי חסר מובן.

הדגש בחשיבה הפסיכואנליטית עבר בשנים האחרונות מהבנה אפיסטמולוגית לדגש על ההוויה עצמה. מטרת הטיפול אינה רק לדעת את עצמך באמצעות חקירת הלא מודע אלא לעורר משמעות, ממשות ותחושת חיים. תיאור קליני של אוגדן במאמרו ״לחשוב מחדש את הגוף״ (2001/2016 ,Ogden) מדגים מגמה זו. אוגדן חוקר את גלגולי תחושת היות אני (I-ness) עם הפציינט ש' תוך התמקדות בקשב גופני. הוא מחפש נוכחות רגשית וגופנית עוקפת תודעה. תגובותיו נפרשות ברפרטואר פחות מוכר לו:

״מצאתי את עצמי מרגיש ומתנהג בדרכים שהיו לי מוזרות ומעניינות...״

״זו הייתה אמירה ספונטנית, לא דרך השכל, שכמוה לא אמרתי לש' לפני כן...״

״צורה זו של היות אני לא הייתה ידועה לי לגמרי לפני ששמעתי אותה בקולי והרגשתי אותה בגופי״ (עמ' 185).

״נוכחות וקשב אלו מתוך פתיחות לרוורי הגופני המשותף אפשרה לפציינט 'ידיעה' ברמת ההרגשה שיש לו גוף, לא גוף כרעיון או כדימוי, אלא גוף חי בעל תחושות״ (עמ' 195).

״דור חדש״ של כותבות מהעת האחרונה, שהושפעו מהגישה הפנומנולוגית של מרלו־פונטי הן שנער פנקס־סמט ותמי פולק. פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020) ממשיכה לפתח את חוויית הקשב הגופני שתיאר אוגדן במאמרו. היא מחפשת שפה בעלת אטיולוגיה סומטית שבה כיוון ההתפתחות ההמשגתי הוא מתוך הגוף ולא מתוך עמדה אנליטית מטפורית המתבוננת מבחוץ. בדומה ללאוואלד, קריסטבה ואוגדן, פנקס־סמט מציינת שהגוף והחוויה החושית הם הבסיס הראשוני שעליו יכולות להיבנות מטפורות. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.

פולק (פולק, 2018) כותבת על הצורך הקליני בהרחבת הקשב לגוף ולמרחב החיות הראשוני כנוכחות שהטכניקה נוטה להזניח. ״הגוף היודע״ אינו הגוף האובייקטיבי ואינו מחשבת הנפש על הגוף אלא הגוף החי הפנומנולוגי, אותו שדה ההופך כל דבר בו למורגש, כממד של היותי בעולם. ״תקשורת אמיתית מבוססת על חומריות משותפת בין האדם והאחר והיא מתאפשרת משום שהמילה היא בעלת גוף והמשמעות היא תנועה בעולם״ (עמ' 90).

בספרו בגוף אני מבינה מתאר דויד גרוסמן (גרוסמן, 2002) מפגש בין בת לבין אמה הנוטה למות. האם שהייתה מורה ליוגה נוגעת בפניה של בתה תוך כדי השיחה: ״היא שולחת יד. אני מקרבת אליה את פני... היד שלה מטפסת. אני מרכינה את הראש. אפילו עכשיו האצבע שלה חכמה יותר מכל השכל שלי״ (עמ' 250).

קשב להנכחת הגוף במפגש הטיפולי

כאשר משתמשים ב״משקפיים״ המחזיקים תשומת לב מיוחדת לממדים הקשורים למפגש עם הגופניות בחדר, נפתחים שבילים חדשים מפתיעים ובעלי פוטנציאל התמרה. אתאר ארבעה ממדים כאלו: מודעות המטפל לגופו בחדר, תשומת לב לפרטים קונקרטיים, ״שארית״ החומקת מייצוג בטיפול ובסביבתו וקשב באמצעות הממד האסתטי.

הגוף היודע של המטפל

השפה הפסיכואנליטית רוויה גופניות מוחשית. נפוצים דימויים כמו מערכת העיכול, העור, מערכת הנשימה ומילות מפתח כמו החזקה, הזנה, פליטה, הקאה ומטבוליזציה. עם זאת קיימת נטייה לעבור במהירות לרמה המטפורית בעזרת פעולה פשוטה של הפעלת ״מירכאות״. לדוגמה, המוטיב של חשיפת המטפל למרכיב הרעילות הנפשית המצטברת לעתים בתהליך הטיפול והשלכותיה על גופו חסר התנועה. דימויים של דה־טוקסיפיקציה, סינון רעלים וטיהור שפכים עולים בקלות בשיח המקצועי; כאילו לא מדובר עלינו/ עצמנו/ גופנו המהווים את מערכת ה״אינסטלציה״ הזו באופן ממשי. המירכאות, שהופכות בהרף עין כל דבר למטפורה, מגוננות כביכול מהידבקות.

אני מוצאת ביטוי חבוי של הכחשת הגופניות בהערת הסיום של מרגרט ליטל בספרה חרדות פסיכוטיות והכלה (1990/2005 ,little). ליטל מנסחת שם את המשפט הבא: ״איננו יכולים להתעלם מן הצדדים החשוכים בעבודתו ובחייו של ויניקוט... שגיאותיו, כישלונותיו... ובסוף חייו האכזבה שהסב למטופליו שלהם דאג מאוד, פשוט משום שמת... ויניקוט כתב שהמטפל צריך לשרוד כדי שמטופלים פסיכוטיים וגבוליים יחלימו״. ויניקוט הבטיח למטופלים שישרוד ולא עמד בכך. מתוך עמדת הכחשת הגוף, ליטל מנסחת זאת כמעט ככישלון.

פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020) מציינת כי הגוף אינו רק אלמנט הבעתי של הנפש אלא הוא גם ממשות בפני עצמו. הגוף הוא אובייקט־סובייקט תופס, חש ופועל בעולם, קלט חושי הסופג לתוכו מציאויות ברגע נתון וגם נספג בהן. גוף ספוג ברוורי הוא לא רק כלי אבחוני אלא שגופו של אדם אחד, כחלק מתהליכי רוורי, יכול לרפא גוף של אדם אחר (עמ' 436).

האם ניתן לשער מכאן שחוסר מודעות לגוף הממשי ולמפגש הגופני המגולם בחדר יכול באותה מידה גם להחליש אדם אחר? האם חוסר הפניית תשומת לב לגופנו כמטפלים יפריע לתנועה וחיבורים?

תסמין לוקר (Looker, 1998) חקרה מצבים שבהם ההתפתחות הקוגניטיבית אינה מעוגנת ביחסים גופניים עם האם ונוצר סביבם משהו ריק. מדובר לאו דווקא בניתוק פסיכו־סומטי חמור אלא גם על חוסר קשר סובטילי ונפוץ יותר. לוקר מתארת תצפית על תינוקת בת שנה וחצי בשם דדה. הפעוטה מתמודדת עם אם שהוגדרה כבעלת דיכאון קל עד בינוני. במבט ראשון התינוקת ואמה מבלות יחד במצבי קרבה ונפרדות באופן סביר. הן לא יתאימו להגדרות המקובלות של הפרעה בהתקשרות. מבט קרוב יותר על הקשר הפיזי שלהן מגלה שהן לא מקיימות קשר עין ולא מפגש גופני ישיר. מערכת השרירים של התינוקת מאופיינת בנוקשות. היא מניעה את גופה בקושי מסוים יחסית לבני גילה ונוטה לנפילות. האם לא מעיזה לעסוק במבט הדדי מול בתה. גופה לא מעביר מסרים אפקטיביים. היא לא רוצה להיות נחקרת ומתגלית ברמה הפיזית והנפשית. דדה התינוקת צריכה להקדיש שעות נוספות לפעילות קוגניטיבית הגנתית וקשב לאמה. ובכל זאת, לפי לוקר, רק מעטים יאמרו שמערכת היחסים בין התינוקת לאמה מופרעת. דדה יכולה לגדול ולהיות כל אחד מהפציינטים שלנו, כל אחד מאתנו.

נחזור לשדה האנליטי. אנליטיקאי מוכן ויודע להיות נחקר על ידי פציינט ברמה הנפשית באמצעות תהליכים כמו העברה נגדית, השלכה הזדהותית ואירועי אנאקטמנט משותפים. עד כמה הוא יודע להיות נחקר ומתגלה ברמה הפיזית הממשית? איך הוא שומר את גופו מונכח בחדר? האם נתק בין מטפלים לבין ממשות גופם יחלחל לתוך היחסים הטיפוליים כמו הדיכאון ה״קל עד בינוני״ של אמה של דדה הפעוטה וישפיע בלי משים על התהליך?

אסף רולף בן־שחר (Rolef Ben-Shahar, 2012), פסיכותרפיסט גופני, כותב על חשיבות ההנכחה הגופנית (כך הוא מתרגם את מושג ה-embodiment) כדי להעמיק את המודעות לעצמנו כסובייקטים החיים בתוך גוף. נקודת המוצא שלו היא שעצם הפניית תשומת הלב אל גופנו, כמו סוג של מיינדפולנס בודהיסטי, מייצרת תנועה וחיבורים. נראה לי כי זו הצעה טובה עבורנו כצעד ראשוני צנוע בפיתוח אתיקה של תשומת לב לנושא זה.

קשב לממד הקונקרטי בפגישות

ההחזקה הקונקרטית של ממשות הגוף במפגש יכולה לגלות עולם שלם של ניואנסים המקפלים בתוכם מוטיבים מהותיים לתהליך הטיפולי.

חזי היה פציינט שחי בתחושה בסיסית של חוסר זכאות. אביו נפטר בהיותו ילד והוא עצמו נולד לאחר תינוקת שנפטרה. לאחר זמן רב בטיפול התברר באקראי שהוא מעביר את ימיו ללא שתייה חוץ מקפה אחד ביום. מיעט גם ללכת לשירותים. אפשר היה לדבר על אשמה שליוותה אותו מאז היותו ילד. אפשר היה לפרש ״צימאון״ דומם שאפילו לא הכיר בו ואומנם כך עשינו. אך מעבר למירכאות והעיבוד הסמלי חזי מנע מעצמו לאורך שנים צורך גופני בסיסי ביותר כמו שתייה. אינפורמציה זו נשמטה זמן רב מדי במהלך הטיפול. חזי נפטר ממחלה בגיל 62, מפגש מטלטל ראשון שלי עם מוות של פציינט. הגוף אמר את דברו.

רונית סבלה מחרדות ותחושת צמצום. החרדה הייתה קשורה לכל סוג של שחרור ופורקן. יום אחד עלה שהיא סובלת מעצירויות ממושכות. בהקשר זה מצאנו דפוס אכילה קונקרטי עם עודפות מוצרי בצק וקמח לבן. נראה שרונית החלישה את עצמה באקט מעניש מול הטראומות של הוריה בתקופת השואה. היא סתמה את מערכת העיכול בגלוטן והגיעה לרמת ברזל נמוכה ביותר. אפשר היה לשים חומרים אלו במירכאות כמו ״עצירות״ נפשית וכד', אולם לפני כן היה חשוב לברר את התפריט בשפה שאינה פסיכואנליטית. נדרשה הקשבה לממדים הקונקרטיים של חוויית הגוף כמו סוג של הנדלינג הורי בסיסי. לאחר שמקום זה התגלה בפנינו ניתן היה להמשיך לעיבודים מנטליים.

ה״שארית״

לפי פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020), הגוף אינו דבר חד־משמעי. חלקים ממנו מצייתים למאפיינים שפתיים, אחרים הם קדם שפתיים החומקים מרישומים נפשיים, מתקבעים בגוף כחוויה עמומה. פנקס־סמט מנסחת זאת כ״שארית״. ״מאפיינים אלו נספגים בתוך הגוף ולעתים יוצאים כרפלקסים, שברי חלום, זעקות, רסיסי ביתא צפים בחלל, אינם ניתנים למשמעות קוהרנטית ועם זאת הם חלק בלתי נפרד מההוויה הגופנית״.

מעניין אותי לעקוב אחר ״השארית״ המחלחלת לתוך המפגש כשפה ראשונית לא מפוענחת ולא מתכללת. אדגים שילוב שפת גוף ראשיתית שהחלה להסתמן בתחילה מחוץ למפגש הטיפולי.

שגיא, בן 28, הגיע לפסיכותרפיה. בשנים האחרונות סבל מתחושות בחילה והקאה, חרדות והגנות אובססיביות. נצמד לגישה מכניסטית מקובעת בתוך שגרת היום ונמנע מהחיים. עסק בנחישות בפיתוח הגוף בחדר כושר, אך היה מנותק מחוויית הגוף ומעולם הרגש והחושים. מעולם לא היה בקשר עם אישה וחי ללא מגע פיזי עם הזולת. במהלך הטיפול התעורר רמז קלוש, כמעט בלתי נראה, לצורך במגע ובתנועה כלשהי. עודדתי אותו לפנות למטפלת צעירה שעסקה ברפואה סינית. הטיפול כלל דיקור סיני ועיסוי טווינא. במשך תקופה ארוכה נהג ללכת אליה במקביל לפגישותינו תוך שמירה על סטינג קבוע בשתי המסגרות. האם היה מקום לפירוש שמרני כפיצול או אנאקטמנט או לראות זאת כריפוי משלים?

שגיא נשאר בטיפול שנים רבות אך ברגע מסוים היה צורך לפרוץ משהו כדי להכליל אינטגרציה מינימלית של ממד גופני חיוני לתוך הטיפול הנפשי. במשך הזמן הוא נפתח יותר לחיים, כולל זוגיות והורות. אין קבוצת ביקורת שתדגים איך היו מתרחשים הדברים ללא מגע הטווינא המתמיר של אותה מטפלת צעירה. לי נראה ששילוב הממד הגופני בטיפול היה רגע קריטי של פריצת דרך.

כאשר צרכים קונקרטיים של מגע גופני עולים בטיפול ולא יכולים לקבל מענה, אפשר לעודד צירוף של דמות מחליפה לתהליך. לא מתוך פיצול או אנאקטמנט משותף ולא כאיום המתחרה בטיפול אלא כהכרה מציאותית של מוגבלות השפה והמכל הפסיכואנליטיים.

סו שפירו (1996 ,Shapiro) כותבת על אפשרות מיטיבה של שילוב עבודת גוף כמו פלדנקרייז, אלכסנדר ושיטות נוספות עם תהליך פסיכואנליטי. פולק (פולק, 2018) מנסחת זאת כ״רעב לממשות״. לדעתה, הסביבה השקופה המתוארת על ידי ויניקוט אינה מספיקה. ״התינוק הבלתי מופרע״ לא ירצה להישאר במצב זה לאורך זמן, שכן השקיפות אינה מזינה באופן מספק את החיות שזקוקה למגע ולחיכוך.

המפגש האסתטי והמשיכה לתוך החיים

בחוויית הגוף קיימים מרכיבים של יופי והנאה מסובכים לא פחות מחוויות הזרות והחרדה. אלוורז כותבת שתחושת ההנאה לא פחות חשובה בהשוואה לתחושת הכאב ביכולתה להפריע, להדאיג וגם להחיות (Alverez, 1992).

קאי סילברמן (2000 ,Silverman) מדגישה את הקדימות הוויזואלית והגופנית של החוויה הנפשית מנקודת מבט פנומנולוגית: חשיבות החושי והוויזואלי, הדרך שבה החוויה הנפשית מגולמת בגוף והיענות לקריאת האסתטיקה והיופי. היא מתמקדת בשאלה איך להיפתח לחוויה החושית לאחרים ולעולם דרך היכולת לשאת את המיידיות הרגשית גופנית של ההווה בתהליך הטיפול. זוהי הקשבה בעלת איכות חשופה שעלולה להיות מציפה, מפתיעה וכרוכה לעתים באובדן שליטה מסוים, מביך ומבורך כאחד.

בהמשך לסילברמן כותבת אני סוויטנאם (Sweetnam, 2007) על פיתוח יכולתם של הפציינט והמטפל לשאת יופי במהלך הטיפול. היכולת לשאת את הממד האסתטי הכלול בחוויה הגופנית החושית המיידית מושכת אותנו לחיים באופן יותר מלא. הממד האסתטי קורא לנו לשהות ולהישאר עם החוויה הגופנית ולא להבין אותה מיד. קריאת היופי וקריאת הגוף מעודדות תהליכי צמיחה במיוחד אצל פציינטים עם תחושת מוות פנימית.

סוויטנאם מתארת מפגש עם פציינטית בדרך למרכול השכונתי. הפציינטית ״תפסה אותה״ מחוץ לקליניקה ופתאום ראתה אותה באופן מלא וחושי יותר. אירוע ״ראייה״ זה התניע התרחשות אסתטית מתמירה, אך לא בקלות. בתיאור הקליני היא מפרטת תהליכי ניסוי וטעייה של שתיהן סביב המפגש האסתטי שנראה במבט ראשון כה פשוט ובר יישום.

אלווארז (Alvarez, 1992) מספרת באחת הדוגמאות עם רובי הפציינט שהיא שמה את עצמה במכוון בקו הראייה שלו כדי לאפשר חוויה סנסורית של נוכחותה. כך הייתה מושכת אותו לקשר אתה כאובייקט חי. אלוורז ניסתה ליצור קשר אסתטי עם הפציינט באמצעות האיכויות הוויזואליות שלה כאובייקט טוב.

עד כמה אנו מוכנים באמת להיראות במפגש הטיפולי ולהתמסר לתקשורת חושית כשהצו האנליטי דורש בבסיסו התמקמות מאחורי הספה?

דוגמה קלינית

טלי הגיעה לאנליזה עם גוף ספוג שנאה עצמית ומוות. עם זאת ידעה לתאר את עצמה בשפה רגשית מקורית ומלאת חיים. הקשר אתה דחף אותי לחפש אופני שפה והקשבה חדשים קרובי חוויה וגוף.

טלי, בחורה רזה, גבוהה ומרשימה בשנות השלושים לחייה, עבדה בחברת הייטק. היא נולדה מתוך רחם צעיר מדי ברצף בין־דורי של דיכוי נשי אכזרי: סבתה התחתנה בהיותה בת שלוש־עשרה בעקבות שידוך כפוי. בגיל שש־עשרה ילדה את אמה של טלי כשהיא כבר אם לשני תינוקות נוספים. אמה של טלי התחתנה בגיל שמונה־עשרה. טלי נולדה שנה לאחר מכן וחוותה תחושת אשם על עצם היוולדה.

כשטלי הייתה בת עשרים ושש אמה נפטרה מסרטן לאחר תקופת מאבק. טלי נחשפה לתהליך קשה ומוחשי טרם זמן של התכלות הגוף. היא זוכרת את האם ביום הולדתה האחרון, בגיל ארבעים ושמונה, סובלת מפגיעה מוחית, מצומקת בתוך כיסא גלגלים ולא מוציאה הגה.

טלי מספרת על חוסר קביעות סביב תחושת הגוף ומשקל הגוף. הייתה מתכווצת ומתפשטת בממדיה כמו אליסה בארץ הפלאות. תינוקת שמנמנה, ילדה רזה. בצבא השמינה והחלה עם הקאות. לאחר השחרור נסעה לטיול במזרח. חזרה משם במשקל נמוך ובמצב רוחני לחלוטין.

היא יוצאת עם גבר מבוגר ממנה. במפגש אתו היא נעשית נוזלית, נבלעת, מאבדת את העצמי שלה. התמסרות לקשר עמו תהווה קבורה סופנית. לא רוצה להתחייב. היא תישאר קלה כמו נוצה. מטפלת השיאצו אמרה שהגוף שלה חלש, הדופק אטי ובקושי מרגישים את הכבד. הכול פועם מעט ולאט. משהו מרתק אותה לחוויה של קור, הסתגרות, דחייה עצמית, שנאת הגוף. אם תהיה שקופה, מלאך המוות לא יזהה אותה.

תחושת המוות וחוסר התוחלת מעורבבת עם תחושת חיים וכוח. היא מרחמת עליי שאני פותחת את הבוקר עם ה״סיפורים הדיכאוניים״ שלה, ואילו אני חושבת כמה היא חכמה, מקסימה, מיוחדת. קל לאהוב אותה.

היא מתארת חוויה של התמזערות פסיכו־סומטית, התכווצות, קור ושקיפות. פחד לצבור חומרים פיזיים ומנטליים, לאגור ״שומנים״ נפשיים. היא לא שומרת הודעות טקסט, מוחקת אימיילים, לא אוהבת להצטלם, לא שומרת תמונות. היא גרה בחדר קטן, ארון הבגדים שלה קטן, היא הולכת עם תיק קטן. אפילו הכתב שלה בפונט מצומצם. ״יש לי קיבולת מסוימת. אין לי מקום, אין לי אוויר. התיקייה לא יכולה להכיל יותר דברים. אתם לא תחדרו לי. אני אחליט מה רלוונטי. הכלי שלי קטן״.

הדרך שפיתחה מול הקשיים הייתה שליטה נפשית ופיזית באמצעות הצטמצמות, דייקנות ופרפקציוניזם. כמו האורז העירקי: ״כי מה זה אורז, חומר גלם פשוט, צריך לבשל בדיוק ברגע המתאים, שיהיה נכון, מבריק, מופרד אחד אחד. אם מפספסים הכול מתנפץ לרסיסים״.

לאחר מספר חודשים חל אירוע שממחיש את הנתק מהגוף החי: שכחה טמפון בתוך הגוף עד כדי היווצרות דלקת. לראשונה הלכה לרופא נשים מאז שאמה נפטרה. היא עצמה מרגישה כמו גוף זר, ״טמפון״, שנשכח זמן רב מדי ברחם/קבר. היא אומרת: ״נשארתי קבורה מתחת לאדמה, נשארתי בתוך עצמי. נשארתי יותר מדי זמן בפנים. לא בטחתי בכלום״.

נוצר רגע של ריאליזציה (Winnicott, 1945). שכחת הטמפון הפכה את תחושת הגוף לממשית. לאחר הפגישה עם הרופא היא מתארת: ״הגוף היה נראה לי כאילו מלמעלה ממעוף הציפור. בלי שום קשר. אין חיבור עם המציאות. פתאום קלטתי שזה גוף גשמי! הייתי על הקרקע. ראיתי את הגודל האמיתי, הפרופורציה הנכונה. לא היה לי קשר נורמלי לדברים פיזיים״.

חלום: ״אני מוציאה לעצמי את השיניים הלא בריאות, הסתימות, הכתרים. הם בצבע עופרת. הכול יוצא בלי מאמץ. אני שמה ביד. זה היה כל כך כבד. לא ידעתי מה יש לי בפה. אני נשארת עם חורים בכל הפה. בלי השיניים הלא טובות״.

אני אומרת: אולי ״השיניים הלא טובות״ ספגו חומרים קשים במשך השנים ועכשיו נושרות תוך כדי תהליך הגדילה. אני מנסה להישאר גם ברמה הפיזית ללא מירכאות. בעבר כבר סיפרה לי על חוויות של לעיסה. בבית היה לה את התפקיד ״הלועסת הלאומית״: ״הייתי לועסת לכולם את הלחם כדי שיקבלו אותו נוח לעיכול״. ממשיכה לספר שרגישה לעניין הפה. נוהגת לצחצח שיניים פעמים רבות ביום ולהתקלח בעיקר כשנמצאת במתח. תוך פירוט קונקרטי של הדברים הגופניים היא אומרת פתאום, מהורהרת: ״משימת הניקוי שלי הופכת כנראה להיות יותר פנימית״.

החוויות הנפשיות והגופניות כרוכות ומעורבות. ניסיתי להשהות הבנות מוכרות בקליניקה על חלומות ״שיניים״ ולהקשיב לחוויה האוטונומית הקונקרטית של הגוף הממשי: הפה, השיניים, הלעיסה, הבליעה, העיכול, תחושת הרעב, השובע. בסופו של דבר טלי גילתה בכוחות עצמה את המשמעות הנפשית. העובדה שהכרתי בממד הגופני והחזקתי את ממשותו סייעה לה להרפות ממנו לכיוון חשיבה יותר סמלית על משימות ה״ניקוי״ שלה.

לאחר מספר חודשים, הלכה לטיפול שיאצו. הייתה לה שם כעין הזיה. ״אמא לא הלכה, אמא נשארה לי בתוך הבטן. רציתי לשחרר אותה והיא לא הלכה...״

בלילה חלמה: ״אני מדממת, לא שמתי כלום. צריכה לעבור בדיקה באיבר המין ואני מתביישת. נוטף לי מהרגליים. מישהי מתווכחת אם לקבל אותי. הכול מטונף, מדמם על הרצפה".

אני שוהה בתיאור הגופני החזק. איך ניסתה להתנגד לזרימה, לשיטפון. איך התאמצה לכווץ את הרגליים.

היא: "חשבתי שאם אסגור חזק את שרירי האגן שום דבר לא ייכנס ולא יצא".

אני: בהמשך לשיאצו כאילו הצלחת לשחרר את אמא מחלל הבטן ולקבל את עצמך.

האווירה משתנה. התיעוב והבושה מפנים מקום למשהו אחר. פתאום היא אומרת: ״היה הרבה כוח באקט הזה. זה יצא ממני. זה כוח החיים, כל הכיווצים לא עזרו, זה יצא!... אני במקום פנימי טוב, רך ונעים עכשיו. אפילו אם לא מחוברת עדיין עד הסוף״.

בעזרת החלום והשהייה קרובת הגוף והחוויה הממשית טלי הצליחה לחוות, אולי לראשונה, תחושת נפרדות מהאם המתה ולתת מקום לכוח החיים שהתפרץ מתוכה בעוצמה.

מתחילים להתגלות סימנים נוספים לשפתו הספונטנית של הגוף. גוונים משתנים בשיער, ג'ל בריח וניל הוחלף לריח פחות דומיננטי, הדהוד הנשימות, ההליכה המשותפת במסדרון עד הדלת, הערות על לבוש, גב שנתפס ועוד. הלבוש השחור המשיך אבל יום אחד הציצה גופייה כתומה מתחת לחולצה, הופיעו נעליים ורודות, תיק הודי ירקרק נצנץ בשברי מראות.

לאחר חצי שנה באנליזה, טלי מצליחה לבטא באופן נדיר תחושות זעם על בן זוגה. תמיד בחרה להתכווץ מול זעם ותסכול, ועכשיו מגלה דרכים נוספות. הדילמה הנפשית ספוגה בדימויים ומשמעויות על אודות הגוף: ״מה שנותר לי מול כעס היה: להתארגן עם עצמי / ללעוס את זה / לבלוע. אחרת חטפתי סטירות. כל הפרעות האכילה באו על רגש חזק שאין לי מושג מה עושים אתו חוץ מלבלוע ולהקיא״.

אני: מסתבר שקיים עולם שלם בין ה״בליעה״ וה״הקאה״ במירכאות ובלעדיהן.

שנים החזיקה דברים בבטן ולא העזה לבטא: בגיל עשרים הייתי אוכלת / לא מחזיקה בבטן / מקיאה. ״יש לי אתר ארכיאולוגי בתוך הבטן. ארון קבורה. עכשיו אני מרחיבה את המקום הצר מילימטר אחר מילימטר״.

באותו בוקר לאחר חצי שנה בטיפול, בדרך לדלת היציאה, טלי הזיזה את הצוואר בזווית של שתיים־שלוש מעלות בסך הכול לכיוון מערב וגילתה שם פתאום חלון גדול עם אופק רחב וים כחול.

באחד הערבים הייתה באי שקט נפשי והחלה לבשל. תוך שלוש שעות הספיקה להכין ״ים של דברים״.

אני מבקשת פירוט.

"היו שם ירקות שונים, דגנים, מאפה, קינוח שוקולד. הייתה פעולה מרחבית כמו במטבח של מסעדה, אחד יוצא והאחר נכנס".

ומה את עושה עם כל האוכל הזה?

"אני מקפיאה. המקפיא מפוצץ. כתבתי על הקופסאות פתק גדול: לאורחים״.

פעולה זו עירבה יצירתיות רבה. הכול שפע צבעים, טעמים, ריחות, חושים, מרקמים, אסתטיקה שניסינו לשהות בה. לא אוכל ״שקוף״ כמו פעם.

אני: חבל שכל היצירתיות הנפלאה הזו נכנסת ל״מקפיא״.

טלי: "פעם הייתי קונה, אוכלת ומקיאה. היום אני קונה, יוצרת, מבשלת ובסוף בוחרת מה לעשות".

מסתמן הבדל משמעותי בין מהלך של לקנות/לאכול/להקיא לבין לשהות, ״לבשל״ ולבחור. ה״בישול״ הוא למעשה התהליך שאנחנו מחפשות. מרווח מתהווה בין פעולת ההכנסה לפליטה.

אני אומרת שקוראים לזה מנטליזציה.

היא חוזרת בהטעמה על המילה מנטליזציה. אוהבת להשתכשך בצליל הזה.

מתחילות פעולות אסתטיות יצירתיות מחוץ לטיפול. היא מתחילה לעסוק בארגון הבית בימי שישי כאילו שיש לה משפחה. מנקה, מסדרת ואופה. מתחילה להתמחות באפיית לחם וחלות. לצורך ההתפחה לא משתמשת בשמרים סטנדרטיים אלא במחמצת שאור, תערובת קמח ומים שנשמרת במקרר ועוברת תהליך התססה. ״השאור הזה אם אתה שומר עליו יכול לחיות שנה במקרר!״ היא חוקרת תהליכי אפייה והתפחה עד שמגיעה לרמת ביצוע מושלמת. ״אני אופה את הלחם עם השאור — הפשפש הקטן שלי. הלכתי על המתכון הכי מורכב, הכנתי שלוש התפחות, יצא מדהים. אני מאושרת. השאור שלי חי!״

היא כמו ילדה ״לא אפויה״, כמו בצק המחכה להמשך. מנסה ״להתפיח״ את עצמה, להתמודד עם תהליך הצמיחה שמאיים עליה. אני מושכת את המשחק עם הבצק לתוך המפגשים. המשחק בבית מתחבר עם המילים בטיפול. היא מתחילה להרגיש לראשונה געגועים לילד משל עצמה. ״אני רוצה להיות אם שנותנת חיים, לא רק מייצרת אותם״.

שנה וחצי לאחר תחילת האנליזה משהו מתחיל לדחוף אותה לקטוע את הקשר החי שלנו. היא הולכת ומתנתקת מהעולם הגשמי והפיזי ובמקביל ממני ומהאנליזה. היא משתקעת בלימודי מדיטציה ובודהיזם אך משתמשת בהם לכיוון התרוקנות והתנקות המתחברות לאלמנטים סגפניים באישיותה. אני עדה בחוסר אונים.

מתכננת מסע להודו. ״היבשת החמה והלחה״ שמחכה בדמיונה זמן רב. היא מתחילה להתעניין ביהדות. שומעת דרשות של רבנים־יוצאי־הודו באינטרנט. הולכת למפגשים אחדים. פצעים מתחילים לצאת על פניה: ״הפצעים פועמים לי על העור״. אני סופגת את המתח והדאגה ללא מילים.

לאחר זמן מה הדינמיקה של ״הודו״ החלה להתחוור. כוחות החיים של טלי לא נכנעו ללא קרב. ההשתקעות המשותפת שלנו בתוך הגוף הממשי, החושים, הצבעים, המחמצת התוססת, הילדים הפוטנציאליים היו כולם קריאה לשאת חיים ויופי. קריאה כזו מעורבת ביכולת לסבול כאב נפשי, כמיהה, געגועים, הפתעה וטלטלה רגשית. לא דבר מה שמתמסרים לו בקלות. הקשר החי שלנו נעשה מאיים. היא ניסתה ״להקפיא״ אותו.

טלי הרגישה שהיא מכבידה עליי, שעלולה להמית גם אותי. בקשר עם אמא דאגה תמיד לשמור על ״מידת גוף אפס״, על משקל נוצה, ואפילו זה הכביד והמית! ״חוויתי את אמא כילדה, כנערה. חוויתי אותה נורא חזק. ובגלל שהיינו נורא קרובות היא כנראה נפטרה...״

תחושת חנק מציפה אותנו. היא נושפת בעדינות. אני פותחת חלון. אוויר בוקר קריר נכנס לחדר. יש הקלה שאפשר לשוחח על התהליך במקום הכפייה לשחזר אותו שוב ושוב.

תוקף הכרטיס להודו פג והיא אינה מחדשת אותו. ״אין סיבה לחפש שם את מה שאפשר למצוא פה״. מגיעה לפגישה עם חולצה צבעונית שנכתב עליה באנגלית ״learning from life״.

טלי: "מנגנון הרעב נעשה קהה. אני רוצה להתחבר בחזרה לאינטואיציה הפנימית. שום דבר לא היה הרמוני: כשהייתי רעבה — הרעבתי את עצמי עוד יותר. כשהייתי עייפה — יצאתי להליכה מאומצת".

אני: גם הודו היה ״הפוך על הפוך״, רצית להתקרב ונדחפת להתרחק לקצה העולם.

טלי: "כשהיה לי קר, אמרתי לעצמי שלא קר. ואז הגוף דיבר אליי וגם ממנו התעלמתי. יצרתי פירמידה הפוכה".

במהלך הטיפול טלי העלתה שבעה ק״ג. היא נראית טוב אך עדיין לא מתרגלת בקלות. עד מתי מיתוס הרזון ירגש אותה? עד מתי החיוורון, השקיפות והעצמות הבולטות יהוו מדדים מוחלטים של ערך עצמי נשי וחברתי?

אני: אז כל הערך שלך מסתכם במשקל גופך? זו מלחמה נגד הגוף שלך, נגד הצרכים שלך, נגד הזכות לחיות.

טלי: "הייתי צריכה להיאחז בדברים קונקרטיים, לא היה מקום לשום שאלה, לשום שיח. אני מרגישה עכשיו צורך להרחיב את עצמי. זה כל כך צר. וזה מדובר גם על הגוף. אני מבינה את זה״.

היא לומדת לשאת את היופי ושמחת החיים שלה ולאהוב את גופה גם כשאינו שדוף. קנתה מכנסיים במידה 1, ״אני לא חייבת להיות מידה אפס״.

אני: ברוך בואך לעולם החומר, המעבר מאפס לאחד הכי משמעותי.

היא: ״אין לי ברירה אלא לגדול. אני מבינה שהמאבק בגדילה גורם לי סבל. אני אוהבת את הגוף שלי ככה. אתרגל למידה מדיום״.

היא מצטלמת ושמה את תמונתה בשומר המסך.

לסיכום

בפרק זה הצגתי מבט חדש על עבודה שכתבתי בעבר ועסקה בהנכחת הגוף במפגש הטיפולי. הסתייעתי בחשיבה הפילוסופית הפנומנולוגית כדי להוסיף כלים פנומנולוגיים ואסתטיים התורמים ממד נוסף להמשגה הפסיכואנליטית לגבי מגע עם אזורי התקיימות ראשוניים בתודעה ובנפש. פירטתי את הקושי לחבר בין שפת הגוף הגולמית הזרה ״השיכורה והעיוורת״ לבין שפת החשיבה והדיבור. הגוף חומק מייצוגים, נשמט מהשדה, ופתולוגיות סודיות ממשיכות להתקיים. נראה שלא תמיד תיתכן אינטגרציה. המטפל נדרש לעבור בין שתי שפות שונות בתכלית כמו ״רוכב בו זמנית על שני סוסים ושני האפסרים בידיו״ (Winnicott, 1966).

ביקשתי להדגיש את הצורך בכינון אזור עבודה קליני המנכיח את החוויה הפנומנולוגית אסתטית של הגופניות המתקיימת בחדר. אזור חיוני המוכן לקבל את ה״שכל״ הפיזי, החושי והקונקרטי העצום שמופיע ומתגלה בתוך המפגש הטיפולי. הכרה שעשויה לפתוח ערוצים מפתיעים של צמיחה והתמרה.

הצעתי ארבעה ממדים של תשומת לב לשפה קרובת חוויה וגופניות:
מודעות המטפל לגופו הנוכח ומתגלם בחדר והשלכותיה על התהליך, קשב וסקרנות לפרטים גופניים קונקרטיים שמתאר המטופל ולנתיבים האסוציאטיביים המתהווים בעקבות כך, קשב באמצעות הממד האסתטי, קשב להתרחשות ה״שארית״ החומקת מייצוג בתוך ובסביבת הטיפול.

בעבר רווחה תפיסה לפיה ״הכול״ אמור להתרחש בתוך גבולות האנליזה. היה צורך לשמור על סטינג מהודק כדי שחומרים נפשיים לא ״ייזלו״ החוצה. אפילו שימוש בשירותים היה מזמין פירושים כמו התרוקנות או אי הזדקקות הקשורים למפגש.

אני מציעה שהמטפל יוכל להיות מעורב בהחזקה משותפת עם טיפולי גוף אחרים בלי שהדבר יפצל בהכרח את האנליזה או ירוקן את משמעותה. החומרים יחזרו ויחלחלו למפגש האנליטי כעוד פיסות חלימה ואסוציאציה המסייעות לתהליך.

אסיים במחשבה אישית לגבי השארית: בתקופת ההתמחות האנליטית פיתחתי באנליזה שלי נוהג ללכת לשחות לאחר הפגישות. במרווח הזמן המצומצם שעמד לרשותי הייתי עוזבת במהירות את הבניין שבו התגוררה האנליטיקאית, נוסעת לבריכת האוניברסיטה וקופצת למים.

לא שוחחנו על כך מעולם. חוויית המפגש הגופני לא דוברה רבות בחדר. אני זוכרת את שערה הארוך של המטפלת, תווי פניה המיוחדים, מפית הנייר הכחולה על הכרית, ריחות הבית שהסתננו לחדר. אני זוכרת את מעיל העור השחור שלבשה בסמסטר החורף כשלימדה אותנו. הכול התנהל באופן הולם ומאופק. היה סטינג ברור ורציונליזציה ברורה: ״להיות משוחרר וחופשי בתוך גבולות ברורים״. שכחתי לחלוטין את נוהג השחייה עד כתיבת הפרק הנוכחי.

בתוך השעה האנליטית יכול להיווצר לעתים חסך תנועתי וחושי עקב חוסר התנועתיות האופייני לתהליך. פעולת השחייה כללה תנועות של פתיחה וסגירה, היפוך בין הבטן לגב דרך ריבוי סגנונות, בעיטה, פרישת ידיים, כניסת ויציאת הראש מהמים, נשימה, חזרתיות ועוד. הגוף היה נתון כולו בפעולה עד לקצותיו. השארית הלא מפוענחת של המפגש הוטמעה והופנמה באופן זה דרך מערכת עיבוד נתונים אחרת.

השחייה אפשרה לאנרגיה הלכודה לנוע בתוך הגוף. לפי פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020), עצם ההנעה, התנועה, שינוי הצורה, יוצרים התבהרות שעשויה להתגלגל בהמשך לחוויות נוספות כמו הרהור או חלום גם ללא מודעות או המשגה מילולית.

בריכת המים התחומה הרחמית אפשרה לפעולת השחייה שלי להשלים את הצורך במגע חושי ראשוני. במשך חמש שנים נספגה ה״שארית״ שלי באופנים מגוונים כמו מדיטציה, אגרסיה, מיניות, אבל, אושר, זעף וגעגועים במי הבריכה הכחלחלים של אוניברסיטת תל אביב. הוכלה, נספגה והותמרה בחלקה.

האנליזה הייתה חוויה משמעותית ומיטיבה עבורי אבל הממדים הפנומנולוגיים אסתטיים שתיארתי כאן נפלו לעתים קרובות ״מתחת לרדאר״, נושאים עמם עולם ומלואו.

בכל מקרה טיפול אנליטי יישאר תמיד אין־סופי. פרטים חשובים ייפלו תמיד ב״עריכה״. הטיפול המשלים שיצרתי באמצעות השחייה היה יכול להעשיר את התהליך האנליטי אם היו לנו יותר כלים מוגדרים ולגיטימיים להקשיב לו. על כך נכתב הפרק הנוכחי.

עוד על הספר

ליפול למעלה שנער פנקס-סמט

From Nobody to Know Body
היבטים פנומנולוגיים ואסתטיים של הנכחה גופנית בעבודה פסיכואנליטית
סנדרה הלוי

״אתה מלטף אותי עם החוכמה שלך / אני מרגישה אותה / כמו חוש מישוש מפוצה מאד / שהתפתח על חשבון / חשיכה כלשהי / אחרת״

(אגי משעול, 2005)

במהלך התפתחותי המקצועית אני מגששת אחר ההתמקמות הפסיכואנליטית שלי בתוך ״חשיכה כלשהי אחרת״, שבין הגופני והנפשי, הממשי והסימבולי.

ויניקוט (Winnicott, 1966) דימה את איש המקצוע המטפל בנושאים פסיכו־סומטיים לאדם הרוכב בו זמנית על שני סוסים, רגל על כל אוכף ושני האפסרים בידיו. נראה שבעבודה הטיפולית יש צורך בלהטוט מסובך זה: לאחוז בשני הקצוות, הגופני והנפשי, לנוע ביניהם ולקשור אותם אחד לשני. במרחב החשיבה הפסיכואנליטית שהכרתי היה קשה יותר ״לאחוז״ בקצה הגופני, שנטה להישמט, לעתים באופן עיקש. ייתכן שוויניקוט רומז לנו בדימוי מאתגר זה שהאינטגרציה לא תמיד אפשרית בכלל.

נראה שהחשיבה הפסיכואנליטית, מעצם היותה נטועה במצע התרבות המערבית ובפילוסופיה הרציונלית, החל מאפלטון והמשך בקאנט, דקארט וסארטר, נוטה להאדיר את המנטלי, הסימבולי והגברי ולשמוט את הקונקרטי, הממשי והנשי, ואפילו לבוז להם.

למשל, בשפות שונות המילה גוף מכילה בחובה משמעות כפולה של גוף חי וגופה מתה. אנליטיקאי פיני שכתב על כך (Salonen, 2004) מספר שבשפה הפינית ניסו להמציא מילה ספציפית המתייחסת רק לגוף החי כדי להתמודד עם בעיה זו, אך במשך עשרות השנים שחלפו המילה לא הצליחה להתמסד. עיון במילון אבן שושן (אבן שושן, 2003) מדגים זאת גם אצלנו. ההגדרה המופיעה ראשונה בערך ״גוף״: ״גוויה, החלק המוצק בכל חי הכולל את השלד, האיברים הפנימיים והחיצוניים, השרירים והעור״. לכך ממשיך ומתלווה הציטוט: ״ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה״ (אבות א משנה יז).

בכנס האיגוד הפסיכואנליטי האירופאי בהלסינקי בשנת 2004 מצאתי את עצמי משתתפת בפאנל בעל הכותרת ״הלא מודע והגוף״. האנליטיקאי האיטלקי ריקרדו לומברדי (Lombardi, 2004) הרצה בלהט בהשראת ארמנדו פררי Ferrari, 2004)) על הצורך בהתייחסות לגוף כישות ייחודית ראשונית וכאובייקט קונקרטי מקורי של התודעה (concrete original object). ה-coo מייצג כל אדם באספקטים הייחודיים לו מרגע הלידה ומהווה אתר של אנרגיית חיים בלתי מודחקת ובלתי מתווכת המעורבת במקור של כל תופעה משמעותית אצל הסובייקט.

החדר הקטן שבו התקיים הפאנל בשעת צהריים מאוחרת היה דחוס וחסר אוויר. לא היו מספיק מקומות ישיבה והחלון הגדול נשאר סגור. נשים אלגנטיות עמדו באי נוחות על נעלי עקב גבוהות. אף אחד מהנוכחים לא התייחס לכך. ההרצאה הייתה חדשנית ומרתקת, אבל תוך כדי דיבור על הגוף כאובייקט קונקרטי התרחשה התעלמות בוטה מגופם הממשי של האנליטיקאים בחדר. הנטייה להשמטת הגוף הציגה עצמה בבהירות. בתום הפאנל החלטתי שזה יהיה הנושא שחיפשתי באותה עת להרצאה המדעית שלי בחברה הפסיכואנליטית הישראלית.

בהמשך אירוע זה כתבתי הרצאה על הנכחת הגוף הממשי במפגש הפסיכואנליטי, חקירת הדרכים החמקמקות שבהן נושא זה נוטה להישמט מהתיאוריה והקליניקה, ובעיקר הפניית תשומת לב ופיתוח שפה קרובת חוויה וקרובת גוף במפגש המיידי המתגלם בשדה המשותף (הלוי, 2006).

עם חלוף השנים נוכחתי ששפת הגוף הממשי מתקיימת באופן אפילו יותר אוטונומי, ממד ההפתעה והזרות לעתים יותר גולמי, האינטגרציה הנכספת לא תמיד ניתנת ליישום.

מצאתי תמיכה תיאורטית לשאלות שהתעוררו בי סביב הנכחת הגוף בטיפול באמצעות ההמשגה הפילוסופית של ממדים פנומנולוגיים ואסתטיים במפגש האנליטי ועל כך הרחבתי בפרק חדש זה.

הזרם הפנומנולוגי

הפנומנולוגיה היא זרם בפילוסופיה של סוף המאה ה-19. אבי הגישה היה אדמונד הוסרל (Husserl, 1917/2016). הפנומנולוגיה מבקשת לשוב אל העולם שלפני ההכרה, אל הדברים עצמם. גישה זו חוקרת כיצד תופעות והתנסויות מגיעות להכרתנו באופן ישיר, ללא תיווך של תיאוריה, דעות קדומות, מסקנות או השערות. מטרת הגישה היא לתאר את החוויה האנושית קרוב ככל האפשר לאופן שבו היא נחווית על ידי הסובייקט. עמדה זו יוצאת נגד תפיסתו הרציונלית של דקארט שלפיה אנו אמורים להכיר את העולם באמצעות יכולת החשיבה ולא באמצעות החושים שאינם מדויקים ונוטים להטעות.

פרדוקס הזרות והאינטימיות ביחס לגוף ולגשמיות בכלל מודגם בדיאלוג המעניין בין ז'אן פול סארטר לפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר. סארטר מתאר את גופו כדבר מכוער המנותק מעצמו. הוא רוצה להניח את הגופניות הגשמית בצד. השימוש במילים מהווה את הנתיב היחיד לזהותו בעולם. רוקאנטן, גיבור ספרו הבחילה (Sartre, 1938/1978), חש גועל כשבא במגע עם חומריות כמו שורשיו של עץ הערמון או חלוק האבן שמחזיק בידו. בשלאר (2020 ,Bachelard) מציע התבוננות פנומנולוגית שונה בתכלית לגבי החומריות והגוף הממשי. החומר הוא הדבר המסייע לנו להשתרש בעולם, להתערות בעולם ולערות את העולם לתוכנו. אנחנו וחומרי העולם חולקים איכויות משותפות. אנחנו כמו מראה אלה של אלה.

בשלאר (Bachelard, 1961/2020) עוסק בפנומנולוגיה של השירה ויצירת הדימוי הפואטי: הפתאומיות של הופעת הדימוי, התלקחות ההוויה בדמיון, הפצעת הדימוי כתוצר ישיר של הלב, הנשמה, הוויית האדם הנתפס בעכשוויותו. התפיסה הפנומנולוגית מבחינה זו היא פעולה פואטית: פעולה המנערת את ה״אבק״, דהיינו המושגים והפרשנויות מעל התופעות כדי לאפשר לדברים להופיע במלואם. ״הפנומנולוגיה נפטרת מן העבר ופונה אל החדשנות. צריך אפוא שהידע ילווה במידה שווה של שִׁכחת הידע. אי הידיעה אינה בורות אלא פעולה מאומצת של חריגה אל מעבר לידיעה״ (עמ' 27).

מוריס מרלו־פונטי (Merleau-Ponty, 1945/1962), הוגה אקזיסטנציאליסטי צרפתי, בן דורו של סארטר, יישם את עקרונות הגישה הפנומנולוגית להוויית הגוף החי. מרלו־פונטי הציע המשגה מחודשת לעובדת היותנו בני אדם עם גוף חי בעולם. הקשר המשמעותי עם העולם אינו מתרחש דרך התודעה אלא באמצעות התפיסה והחוויה החושיות המהוות רובד קיומי ראשוני שאינו ניתן לרדוקציה. הגוף הוא הפלטפורמה של הנפש אך הוא גם ישות אוטונומית, נעה, תופסת ומקיימת יחסי גומלין מלאי משמעות עם העולם.

החשיבה הפסיכואנליטית מחפשת כלים פנומנולוגיים גם ללא היכרות קרובה עם הגישה הפילוסופית. למשל, מריון מילנר (Milner, 1987/2006) מתארת ניסיון של אמנים מודרניים לגלם את ״התהליך העירום של ההוויה״, כלומר את הדבר האמיתי ולא הסמל. ״בעצם השאיפה הם מנסים להתמקד ולהבין יותר לעומק יכולת אנושית חשובה ביותר: זוהי המודעות החושית הישירה הלא סמלית של מצב היותם חיים בתוך גוף״ (עמ' 220).

גם אוגדן (Ogden, 2016/2020) מדבר בשפה פנומנולוגית מבלי להשתמש במושג: ״התהליך האנליטי, כאשר אני והמטופלת מתייחסים זה לזה כאובייקטים סובייקטיביים, אינו בראש ובראשונה חוויה של להבין ולפרש אלא תהליך של לחיות ולתאר את מה שמתרחש במפגש״ (עמ' 10).

חגית אהרוני (אהרוני, 2010) כותבת: ״עלינו לזכור כי בחדר הטיפולים יושבים אנשים בשר ודם, והגוף הממשי, הפיזי, נתלה בזנבו של המטאפיזי ומקרקע אותו״.

ההמשגה הפנומנולוגית גופנית של מרלו־פונטי מדגישה את חשיבות השהייה בתפיסה החושית האימננטית בלי להטות זאת טרם זמן באמצעות הרמה הנחשבת של החוויה. שפה זו של ״לחיות ולתאר״ מקשיבה למפגש הגופני הממשי באינטראקציה הטיפולית כבסיס להיכרות עמוקה ומלאת חיים עם עצמנו והעולם.

הממד האסתטי

מקור המילה אסתטיקה היא המילה היוונית אאסתזיס (aesthesis): כל מה שיש בו חושיות וניתן לתפיסה בחושים (פימנטל, 2017). במובן הזה, חיפוש אחר הממד האסתטי במפגש מהווה אף הוא מסלול פנומנולוגי עוקף תודעה.

לפי קאנט בחיבורו ״האנליטיקה של היפה״, היופי אינו נקלט בתבונה או בלוגיקה אלא באמצעות הדמיון. האסתטיקה, לפי קאנט, היא מהות ללא תכלית, ללא אינטרס וללא המשגה. המנגנון האסתטי של הכרה באחר מאופיין בכך שאינו נפגע מליקויי ההכרה התבוניים ומציב ערכים חילופיים של משחק ודמיון (פימנטל, עמ' 123).

ההבניה הראשונית של הנפש מתרחשת בתוך המפגש האסתטי. אזורי החושים כמו קצב, צליל, מגע, ריח, קול ורגשות ראשוניים המלווים אותם מעניקים ארגון גופני של האגו הראשיתי של התינוק (Civitarese, 2019).

בולאס (Bollas, 1978) כתב על הממד האסתטי במפגש הטיפולי. הרגעים האסתטיים היקרים נרשמים דרך חוויית היות ולא דרך התודעה. יכולת ההכרה של הרגע האסתטי קודמת לקוגניציה ושייכת לרגע שבו חוויית הקשר עם האחר הייתה תמצית הקיום. האסתטיקה האנושית הראשונה היא היות עם אחר באופן דלוזיונלי חושי עמוק. זהו האירוע העמוק ביותר שבו העצמי נוצר ומותמר על ידי הסביבה. התינוק מפנים לתוכו את תחושת המלאות והאסתטיקה של תהליך הטיפול, ההזנה וההחזקה. התינוק מפנים לא רק את התוכן אלא גם את הצורה, האופן וסגנון הביטוי. בולאס מציע התבוננות על הטיפול הפסיכואנליטי דרך הממד האסתטי המתמיר: פסיכואנליזה יוצרת פואטיקה של פרשנות, עיתוי, מרווח, המללה, אינטונציה שהם מעבר להכרה ולפעולות של תובנה ופירוש הלא מודע המתהווים בתוך המפגש.

אתאר רגע כזה:

הגר מגיעה לקליניקה לפגישה ראשונה. היא בחורה גבוהה ומרשימה בעלת שיער מקורזל ושופע. היא מתיישבת בכורסה מולי ומסירה את הצעיף הצבעוני הארוך הכרוך סביב צווארה. משתררת שתיקה. לפתע היא מרכינה את ראשה כלפיי ושערה נשפך בתנועה חזקה קדימה לעומתי. חלקה הקדמי העליון מורכב עכשיו מרעמת שיער ארוכה המסתירה למעשה את פניה. יושב מולי כרגע אדם חסר פנים. האקט המוזר והדומם נמשך שניות ארוכות. היא מסיימת לאסוף את שערה לפקעת גדולה בעזרת צעיפה, זוקפת את ראשה ומתבוננת בי בפנים גלויות ומבט נוקב. מתחילה פגישת אינטייק מסודרת.

כיום אני מבינה אירוע זה כרגע פנומנולוגי אסתטי עמום שפגע ישירות בתחושת הבטן ונצרב קודם כול שם. אינטראקציה חושית לא מפוענחת שגם לא הייתה צריכה למהר ולהתפענח. גופה של הגר הגיב אליי, הגוף שלי קלט וספג אותה. רגע אניגמטי נלכד באינטראקציה ומשמעותו צמחה מתוכו ומתוך האינטראקציה בבוא הזמן.

בהמשך עסקנו בדברים שהתגלמו באותו מפגש כמו חוויית השיער בדימוי העצמי (Barkai, 2016) וגילוי הדרגתי של תווי פניה היפים המוסתרים. הרגע הייחודי הזה, כמו פיסת חלום, תרם הקשר משמעותי להמשך העבודה הטיפולית. מרלו־פונטי מציע כי התפיסה, ובמיוחד פעולת הראייה, היא סוג של ״ביקוע ההוויה״: מפגש המוציא את כל היבטי ההוויה מן הכוח אל הפועל (פולק, 2018, עמ' 176).

ההזמנה הפנומנולוגית אסתטית להישאר במגע עם הדברים כהווייתם אינה פשוטה. המפגש עם הגוף כולל איכות אלביתית עמומה (Freud, 1919/2012). יש פער פרדוקסלי מתמיד בין אינטימיות לזרות מנגד. אני וגופי מצוותים יחדיו מרגע הלידה ועד המוות לטוב ולרע, למסירות ולבוגדנות.

תרבויות שלמות ואנשים רבים חיים מתוך חוסר קשר בלתי נתפס עם גופם. בתוך המילה ״גופני״ מקופלת המילה ״אני״ כמו שבתוך המילה no-body מגולם הקשר בין אין־גוף לאין אני. אנו עדים לתופעות רבות של דיסוציאציה וניתוק מגע מהגוף, חוסר קבלה והטלת ספק במראהו וצורתו. תחושות של חוסר בעלות על הגוף ופגיעה בפונקציות של השגחה עצמית. פיטום, הרעבה, התשה והזנחה. אנו פוגשים היעדר הקשבה לצרכיו הבסיסיים ביותר של הגוף אצל פציינטים מודעים ורהוטים, כולל אנשי מקצוע. ״השתכנות״ נינוחה ומלאת חיים של אדם בתוך הפסיכו־סומה שלו אינה יעד קל.

הקושי לשאת את הגוף

למרות הקריאה הגוברת להנכחת המפגש הגופני בטיפול נראה שעדיין קיימת נטייה להשמטת ממד זה בפרקטיקה הקלינית. הקושי לשאת את הגוף במלואו נובע מגורמים רבים. הגוף הוא אובייקט מתכלה לעומת האפשרויות האין־סופיות של הדמיון והחשיבה. הגוף מכיל חולי ומוות. כאב נפשי וחרדות המחלחלים לגוף עלולים להיות מפרקים ברמה בלתי נסבלת (שטיין, 1993). ממשיות הגוף מתקשרת למיניות זרה (הלוי, 2019), לכמיהה וגעגועים מציפים (Silverman, 2000), לבושה (הדר, 2008).

אצל מטפלים בדיבור נדרש לרוב מאמץ תודעתי לעבור ולשהות בסוג ״מסך״ זה שכאילו נכבה מאליו אם לא לוחצים מדי פעם על כפתור ההפעלה. השפה הגופנית היא בעלת איכות של שפה זרה. לא מדובר על בלבול שפות אלא שפות המתקיימות במישור שונה. הבטן תכאב, השינה תנדוד, נים דם יתפוצץ בעין גם כשאנו מודעים לחלוטין להקשר ולמצב.

יהודה עמיחי (1982) מנסח זאת כך:

״נַפְשׁוֹ לְמוּדָה, / וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד / רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב / תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה / לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל / שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו / מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו.

הגוף ״השיכור והעיוור״ יישא עמו תמיד ממד של מסתורין וזרות לא מפוענחים ויהיה שרוי בפער מן הנפש והחשיבה המנסים לשווא להשיגו.

בין הגוף למילה

פרויד (Freud, 1893/2004) מדמה את המעבר מהלא מודע למודע להעברת גמל דרך קוף של מחט וממחיש לנו בדימוי מופרך זה עד כמה מסובך יכול להיות המעבר בין השפות.

גם פררי (Ferrari, 2004) מציין את העבודה הקשה בחיבור השפות. בספרו על הפצעת המנטליזציה מתוך דמדומי הגוף הוא מציין שתהליך עמעום הגוף על ידי השפה לא מגיע למיצוי שלם ומלא לעולם. אמוציות אינן מאבדות את האיכות האינטנסיבית, האלימה, הבלתי צפויה שלהן במשך החיים. ההכלה וההתמרה שלהן תהייה תמיד מפרכת.

סאליבן (1950 ,Sullivan) מדגיש שהתנסות טרום מילולית היא אידיוסינקרטית ומעוותת. השפה יוצרת אפשרות להתנסות משותפת עם אחרים דרך תיקוף הסכמת הכלל, ובכך מציידת את התינוק באמצעי נפלא לבריחה מבידוד והשתקעות עצמית אל עולם של בהירות וקשר משמעותי.

דניאל סטרן (1985 ,Stern) מדגיש את ההפך: אובדן הכוח והשלמות של החוויה המקורית עקב החברות במועדון הציוויליזציה. התפתחות השפה היא ברכה שקללה בצדה. בתהליך אריזת החוויה אל תוך השפה מוקרב הרבה עושר חושני וחושי של החוויה הטרום מילולית.

שני הוגים שהדגישו את חשיבות החדירות ההדדית בין הראשוני והגופני לבין המנטליזציה והשפה הם הנס לאוואלד וז'וליה קריסטבה. לפי לאוואלד (1977 ,Loewald), השפה לא מתחילה כתרגום חוויה חושית אלא כצורה של חוויה חושית אסתטית. התינוק אינו תופס מילים אלא ״משכשך״ בתוך הצלילים והקצב שלהן. ערוצים פתוחים בין חשיבה פרימיטיבית למורכבת יוצרים עושר חווייתי ובריאות נפשית. כאשר השפה נקרעת מהדחיסות הראשונית הגופנית של התהליך הראשוני נוצרת פתולוגיה. המוקד הוא מידת הפתיחות והתנועה בין החוויה הראשונית למנטלית.

ז'וליה קריסטבה (Kristeva, 1985/2004) מתארת רובד סמיוטי קדם לשוני הנובע מהגוף. ביטויים של הסמיוטי כוללים גופניות, חושים, תנועתיות, מקצב, צליל, טון, חומריות, הפרה וחריגה, תחביר שבור, חדירות, נוזליות וריבוי. רובד ראשוני זה לא רק שאינו נפרד מהשפה אלא גם חשוב ביותר למתן משמעות. הסימבולי ללא הסמיוטי הוא שפה ללא מניע או תקשורת, משמעות ריקה. הסמיוטי ללא הסימבולי חסר מובן.

הדגש בחשיבה הפסיכואנליטית עבר בשנים האחרונות מהבנה אפיסטמולוגית לדגש על ההוויה עצמה. מטרת הטיפול אינה רק לדעת את עצמך באמצעות חקירת הלא מודע אלא לעורר משמעות, ממשות ותחושת חיים. תיאור קליני של אוגדן במאמרו ״לחשוב מחדש את הגוף״ (2001/2016 ,Ogden) מדגים מגמה זו. אוגדן חוקר את גלגולי תחושת היות אני (I-ness) עם הפציינט ש' תוך התמקדות בקשב גופני. הוא מחפש נוכחות רגשית וגופנית עוקפת תודעה. תגובותיו נפרשות ברפרטואר פחות מוכר לו:

״מצאתי את עצמי מרגיש ומתנהג בדרכים שהיו לי מוזרות ומעניינות...״

״זו הייתה אמירה ספונטנית, לא דרך השכל, שכמוה לא אמרתי לש' לפני כן...״

״צורה זו של היות אני לא הייתה ידועה לי לגמרי לפני ששמעתי אותה בקולי והרגשתי אותה בגופי״ (עמ' 185).

״נוכחות וקשב אלו מתוך פתיחות לרוורי הגופני המשותף אפשרה לפציינט 'ידיעה' ברמת ההרגשה שיש לו גוף, לא גוף כרעיון או כדימוי, אלא גוף חי בעל תחושות״ (עמ' 195).

״דור חדש״ של כותבות מהעת האחרונה, שהושפעו מהגישה הפנומנולוגית של מרלו־פונטי הן שנער פנקס־סמט ותמי פולק. פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020) ממשיכה לפתח את חוויית הקשב הגופני שתיאר אוגדן במאמרו. היא מחפשת שפה בעלת אטיולוגיה סומטית שבה כיוון ההתפתחות ההמשגתי הוא מתוך הגוף ולא מתוך עמדה אנליטית מטפורית המתבוננת מבחוץ. בדומה ללאוואלד, קריסטבה ואוגדן, פנקס־סמט מציינת שהגוף והחוויה החושית הם הבסיס הראשוני שעליו יכולות להיבנות מטפורות. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.

פולק (פולק, 2018) כותבת על הצורך הקליני בהרחבת הקשב לגוף ולמרחב החיות הראשוני כנוכחות שהטכניקה נוטה להזניח. ״הגוף היודע״ אינו הגוף האובייקטיבי ואינו מחשבת הנפש על הגוף אלא הגוף החי הפנומנולוגי, אותו שדה ההופך כל דבר בו למורגש, כממד של היותי בעולם. ״תקשורת אמיתית מבוססת על חומריות משותפת בין האדם והאחר והיא מתאפשרת משום שהמילה היא בעלת גוף והמשמעות היא תנועה בעולם״ (עמ' 90).

בספרו בגוף אני מבינה מתאר דויד גרוסמן (גרוסמן, 2002) מפגש בין בת לבין אמה הנוטה למות. האם שהייתה מורה ליוגה נוגעת בפניה של בתה תוך כדי השיחה: ״היא שולחת יד. אני מקרבת אליה את פני... היד שלה מטפסת. אני מרכינה את הראש. אפילו עכשיו האצבע שלה חכמה יותר מכל השכל שלי״ (עמ' 250).

קשב להנכחת הגוף במפגש הטיפולי

כאשר משתמשים ב״משקפיים״ המחזיקים תשומת לב מיוחדת לממדים הקשורים למפגש עם הגופניות בחדר, נפתחים שבילים חדשים מפתיעים ובעלי פוטנציאל התמרה. אתאר ארבעה ממדים כאלו: מודעות המטפל לגופו בחדר, תשומת לב לפרטים קונקרטיים, ״שארית״ החומקת מייצוג בטיפול ובסביבתו וקשב באמצעות הממד האסתטי.

הגוף היודע של המטפל

השפה הפסיכואנליטית רוויה גופניות מוחשית. נפוצים דימויים כמו מערכת העיכול, העור, מערכת הנשימה ומילות מפתח כמו החזקה, הזנה, פליטה, הקאה ומטבוליזציה. עם זאת קיימת נטייה לעבור במהירות לרמה המטפורית בעזרת פעולה פשוטה של הפעלת ״מירכאות״. לדוגמה, המוטיב של חשיפת המטפל למרכיב הרעילות הנפשית המצטברת לעתים בתהליך הטיפול והשלכותיה על גופו חסר התנועה. דימויים של דה־טוקסיפיקציה, סינון רעלים וטיהור שפכים עולים בקלות בשיח המקצועי; כאילו לא מדובר עלינו/ עצמנו/ גופנו המהווים את מערכת ה״אינסטלציה״ הזו באופן ממשי. המירכאות, שהופכות בהרף עין כל דבר למטפורה, מגוננות כביכול מהידבקות.

אני מוצאת ביטוי חבוי של הכחשת הגופניות בהערת הסיום של מרגרט ליטל בספרה חרדות פסיכוטיות והכלה (1990/2005 ,little). ליטל מנסחת שם את המשפט הבא: ״איננו יכולים להתעלם מן הצדדים החשוכים בעבודתו ובחייו של ויניקוט... שגיאותיו, כישלונותיו... ובסוף חייו האכזבה שהסב למטופליו שלהם דאג מאוד, פשוט משום שמת... ויניקוט כתב שהמטפל צריך לשרוד כדי שמטופלים פסיכוטיים וגבוליים יחלימו״. ויניקוט הבטיח למטופלים שישרוד ולא עמד בכך. מתוך עמדת הכחשת הגוף, ליטל מנסחת זאת כמעט ככישלון.

פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020) מציינת כי הגוף אינו רק אלמנט הבעתי של הנפש אלא הוא גם ממשות בפני עצמו. הגוף הוא אובייקט־סובייקט תופס, חש ופועל בעולם, קלט חושי הסופג לתוכו מציאויות ברגע נתון וגם נספג בהן. גוף ספוג ברוורי הוא לא רק כלי אבחוני אלא שגופו של אדם אחד, כחלק מתהליכי רוורי, יכול לרפא גוף של אדם אחר (עמ' 436).

האם ניתן לשער מכאן שחוסר מודעות לגוף הממשי ולמפגש הגופני המגולם בחדר יכול באותה מידה גם להחליש אדם אחר? האם חוסר הפניית תשומת לב לגופנו כמטפלים יפריע לתנועה וחיבורים?

תסמין לוקר (Looker, 1998) חקרה מצבים שבהם ההתפתחות הקוגניטיבית אינה מעוגנת ביחסים גופניים עם האם ונוצר סביבם משהו ריק. מדובר לאו דווקא בניתוק פסיכו־סומטי חמור אלא גם על חוסר קשר סובטילי ונפוץ יותר. לוקר מתארת תצפית על תינוקת בת שנה וחצי בשם דדה. הפעוטה מתמודדת עם אם שהוגדרה כבעלת דיכאון קל עד בינוני. במבט ראשון התינוקת ואמה מבלות יחד במצבי קרבה ונפרדות באופן סביר. הן לא יתאימו להגדרות המקובלות של הפרעה בהתקשרות. מבט קרוב יותר על הקשר הפיזי שלהן מגלה שהן לא מקיימות קשר עין ולא מפגש גופני ישיר. מערכת השרירים של התינוקת מאופיינת בנוקשות. היא מניעה את גופה בקושי מסוים יחסית לבני גילה ונוטה לנפילות. האם לא מעיזה לעסוק במבט הדדי מול בתה. גופה לא מעביר מסרים אפקטיביים. היא לא רוצה להיות נחקרת ומתגלית ברמה הפיזית והנפשית. דדה התינוקת צריכה להקדיש שעות נוספות לפעילות קוגניטיבית הגנתית וקשב לאמה. ובכל זאת, לפי לוקר, רק מעטים יאמרו שמערכת היחסים בין התינוקת לאמה מופרעת. דדה יכולה לגדול ולהיות כל אחד מהפציינטים שלנו, כל אחד מאתנו.

נחזור לשדה האנליטי. אנליטיקאי מוכן ויודע להיות נחקר על ידי פציינט ברמה הנפשית באמצעות תהליכים כמו העברה נגדית, השלכה הזדהותית ואירועי אנאקטמנט משותפים. עד כמה הוא יודע להיות נחקר ומתגלה ברמה הפיזית הממשית? איך הוא שומר את גופו מונכח בחדר? האם נתק בין מטפלים לבין ממשות גופם יחלחל לתוך היחסים הטיפוליים כמו הדיכאון ה״קל עד בינוני״ של אמה של דדה הפעוטה וישפיע בלי משים על התהליך?

אסף רולף בן־שחר (Rolef Ben-Shahar, 2012), פסיכותרפיסט גופני, כותב על חשיבות ההנכחה הגופנית (כך הוא מתרגם את מושג ה-embodiment) כדי להעמיק את המודעות לעצמנו כסובייקטים החיים בתוך גוף. נקודת המוצא שלו היא שעצם הפניית תשומת הלב אל גופנו, כמו סוג של מיינדפולנס בודהיסטי, מייצרת תנועה וחיבורים. נראה לי כי זו הצעה טובה עבורנו כצעד ראשוני צנוע בפיתוח אתיקה של תשומת לב לנושא זה.

קשב לממד הקונקרטי בפגישות

ההחזקה הקונקרטית של ממשות הגוף במפגש יכולה לגלות עולם שלם של ניואנסים המקפלים בתוכם מוטיבים מהותיים לתהליך הטיפולי.

חזי היה פציינט שחי בתחושה בסיסית של חוסר זכאות. אביו נפטר בהיותו ילד והוא עצמו נולד לאחר תינוקת שנפטרה. לאחר זמן רב בטיפול התברר באקראי שהוא מעביר את ימיו ללא שתייה חוץ מקפה אחד ביום. מיעט גם ללכת לשירותים. אפשר היה לדבר על אשמה שליוותה אותו מאז היותו ילד. אפשר היה לפרש ״צימאון״ דומם שאפילו לא הכיר בו ואומנם כך עשינו. אך מעבר למירכאות והעיבוד הסמלי חזי מנע מעצמו לאורך שנים צורך גופני בסיסי ביותר כמו שתייה. אינפורמציה זו נשמטה זמן רב מדי במהלך הטיפול. חזי נפטר ממחלה בגיל 62, מפגש מטלטל ראשון שלי עם מוות של פציינט. הגוף אמר את דברו.

רונית סבלה מחרדות ותחושת צמצום. החרדה הייתה קשורה לכל סוג של שחרור ופורקן. יום אחד עלה שהיא סובלת מעצירויות ממושכות. בהקשר זה מצאנו דפוס אכילה קונקרטי עם עודפות מוצרי בצק וקמח לבן. נראה שרונית החלישה את עצמה באקט מעניש מול הטראומות של הוריה בתקופת השואה. היא סתמה את מערכת העיכול בגלוטן והגיעה לרמת ברזל נמוכה ביותר. אפשר היה לשים חומרים אלו במירכאות כמו ״עצירות״ נפשית וכד', אולם לפני כן היה חשוב לברר את התפריט בשפה שאינה פסיכואנליטית. נדרשה הקשבה לממדים הקונקרטיים של חוויית הגוף כמו סוג של הנדלינג הורי בסיסי. לאחר שמקום זה התגלה בפנינו ניתן היה להמשיך לעיבודים מנטליים.

ה״שארית״

לפי פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020), הגוף אינו דבר חד־משמעי. חלקים ממנו מצייתים למאפיינים שפתיים, אחרים הם קדם שפתיים החומקים מרישומים נפשיים, מתקבעים בגוף כחוויה עמומה. פנקס־סמט מנסחת זאת כ״שארית״. ״מאפיינים אלו נספגים בתוך הגוף ולעתים יוצאים כרפלקסים, שברי חלום, זעקות, רסיסי ביתא צפים בחלל, אינם ניתנים למשמעות קוהרנטית ועם זאת הם חלק בלתי נפרד מההוויה הגופנית״.

מעניין אותי לעקוב אחר ״השארית״ המחלחלת לתוך המפגש כשפה ראשונית לא מפוענחת ולא מתכללת. אדגים שילוב שפת גוף ראשיתית שהחלה להסתמן בתחילה מחוץ למפגש הטיפולי.

שגיא, בן 28, הגיע לפסיכותרפיה. בשנים האחרונות סבל מתחושות בחילה והקאה, חרדות והגנות אובססיביות. נצמד לגישה מכניסטית מקובעת בתוך שגרת היום ונמנע מהחיים. עסק בנחישות בפיתוח הגוף בחדר כושר, אך היה מנותק מחוויית הגוף ומעולם הרגש והחושים. מעולם לא היה בקשר עם אישה וחי ללא מגע פיזי עם הזולת. במהלך הטיפול התעורר רמז קלוש, כמעט בלתי נראה, לצורך במגע ובתנועה כלשהי. עודדתי אותו לפנות למטפלת צעירה שעסקה ברפואה סינית. הטיפול כלל דיקור סיני ועיסוי טווינא. במשך תקופה ארוכה נהג ללכת אליה במקביל לפגישותינו תוך שמירה על סטינג קבוע בשתי המסגרות. האם היה מקום לפירוש שמרני כפיצול או אנאקטמנט או לראות זאת כריפוי משלים?

שגיא נשאר בטיפול שנים רבות אך ברגע מסוים היה צורך לפרוץ משהו כדי להכליל אינטגרציה מינימלית של ממד גופני חיוני לתוך הטיפול הנפשי. במשך הזמן הוא נפתח יותר לחיים, כולל זוגיות והורות. אין קבוצת ביקורת שתדגים איך היו מתרחשים הדברים ללא מגע הטווינא המתמיר של אותה מטפלת צעירה. לי נראה ששילוב הממד הגופני בטיפול היה רגע קריטי של פריצת דרך.

כאשר צרכים קונקרטיים של מגע גופני עולים בטיפול ולא יכולים לקבל מענה, אפשר לעודד צירוף של דמות מחליפה לתהליך. לא מתוך פיצול או אנאקטמנט משותף ולא כאיום המתחרה בטיפול אלא כהכרה מציאותית של מוגבלות השפה והמכל הפסיכואנליטיים.

סו שפירו (1996 ,Shapiro) כותבת על אפשרות מיטיבה של שילוב עבודת גוף כמו פלדנקרייז, אלכסנדר ושיטות נוספות עם תהליך פסיכואנליטי. פולק (פולק, 2018) מנסחת זאת כ״רעב לממשות״. לדעתה, הסביבה השקופה המתוארת על ידי ויניקוט אינה מספיקה. ״התינוק הבלתי מופרע״ לא ירצה להישאר במצב זה לאורך זמן, שכן השקיפות אינה מזינה באופן מספק את החיות שזקוקה למגע ולחיכוך.

המפגש האסתטי והמשיכה לתוך החיים

בחוויית הגוף קיימים מרכיבים של יופי והנאה מסובכים לא פחות מחוויות הזרות והחרדה. אלוורז כותבת שתחושת ההנאה לא פחות חשובה בהשוואה לתחושת הכאב ביכולתה להפריע, להדאיג וגם להחיות (Alverez, 1992).

קאי סילברמן (2000 ,Silverman) מדגישה את הקדימות הוויזואלית והגופנית של החוויה הנפשית מנקודת מבט פנומנולוגית: חשיבות החושי והוויזואלי, הדרך שבה החוויה הנפשית מגולמת בגוף והיענות לקריאת האסתטיקה והיופי. היא מתמקדת בשאלה איך להיפתח לחוויה החושית לאחרים ולעולם דרך היכולת לשאת את המיידיות הרגשית גופנית של ההווה בתהליך הטיפול. זוהי הקשבה בעלת איכות חשופה שעלולה להיות מציפה, מפתיעה וכרוכה לעתים באובדן שליטה מסוים, מביך ומבורך כאחד.

בהמשך לסילברמן כותבת אני סוויטנאם (Sweetnam, 2007) על פיתוח יכולתם של הפציינט והמטפל לשאת יופי במהלך הטיפול. היכולת לשאת את הממד האסתטי הכלול בחוויה הגופנית החושית המיידית מושכת אותנו לחיים באופן יותר מלא. הממד האסתטי קורא לנו לשהות ולהישאר עם החוויה הגופנית ולא להבין אותה מיד. קריאת היופי וקריאת הגוף מעודדות תהליכי צמיחה במיוחד אצל פציינטים עם תחושת מוות פנימית.

סוויטנאם מתארת מפגש עם פציינטית בדרך למרכול השכונתי. הפציינטית ״תפסה אותה״ מחוץ לקליניקה ופתאום ראתה אותה באופן מלא וחושי יותר. אירוע ״ראייה״ זה התניע התרחשות אסתטית מתמירה, אך לא בקלות. בתיאור הקליני היא מפרטת תהליכי ניסוי וטעייה של שתיהן סביב המפגש האסתטי שנראה במבט ראשון כה פשוט ובר יישום.

אלווארז (Alvarez, 1992) מספרת באחת הדוגמאות עם רובי הפציינט שהיא שמה את עצמה במכוון בקו הראייה שלו כדי לאפשר חוויה סנסורית של נוכחותה. כך הייתה מושכת אותו לקשר אתה כאובייקט חי. אלוורז ניסתה ליצור קשר אסתטי עם הפציינט באמצעות האיכויות הוויזואליות שלה כאובייקט טוב.

עד כמה אנו מוכנים באמת להיראות במפגש הטיפולי ולהתמסר לתקשורת חושית כשהצו האנליטי דורש בבסיסו התמקמות מאחורי הספה?

דוגמה קלינית

טלי הגיעה לאנליזה עם גוף ספוג שנאה עצמית ומוות. עם זאת ידעה לתאר את עצמה בשפה רגשית מקורית ומלאת חיים. הקשר אתה דחף אותי לחפש אופני שפה והקשבה חדשים קרובי חוויה וגוף.

טלי, בחורה רזה, גבוהה ומרשימה בשנות השלושים לחייה, עבדה בחברת הייטק. היא נולדה מתוך רחם צעיר מדי ברצף בין־דורי של דיכוי נשי אכזרי: סבתה התחתנה בהיותה בת שלוש־עשרה בעקבות שידוך כפוי. בגיל שש־עשרה ילדה את אמה של טלי כשהיא כבר אם לשני תינוקות נוספים. אמה של טלי התחתנה בגיל שמונה־עשרה. טלי נולדה שנה לאחר מכן וחוותה תחושת אשם על עצם היוולדה.

כשטלי הייתה בת עשרים ושש אמה נפטרה מסרטן לאחר תקופת מאבק. טלי נחשפה לתהליך קשה ומוחשי טרם זמן של התכלות הגוף. היא זוכרת את האם ביום הולדתה האחרון, בגיל ארבעים ושמונה, סובלת מפגיעה מוחית, מצומקת בתוך כיסא גלגלים ולא מוציאה הגה.

טלי מספרת על חוסר קביעות סביב תחושת הגוף ומשקל הגוף. הייתה מתכווצת ומתפשטת בממדיה כמו אליסה בארץ הפלאות. תינוקת שמנמנה, ילדה רזה. בצבא השמינה והחלה עם הקאות. לאחר השחרור נסעה לטיול במזרח. חזרה משם במשקל נמוך ובמצב רוחני לחלוטין.

היא יוצאת עם גבר מבוגר ממנה. במפגש אתו היא נעשית נוזלית, נבלעת, מאבדת את העצמי שלה. התמסרות לקשר עמו תהווה קבורה סופנית. לא רוצה להתחייב. היא תישאר קלה כמו נוצה. מטפלת השיאצו אמרה שהגוף שלה חלש, הדופק אטי ובקושי מרגישים את הכבד. הכול פועם מעט ולאט. משהו מרתק אותה לחוויה של קור, הסתגרות, דחייה עצמית, שנאת הגוף. אם תהיה שקופה, מלאך המוות לא יזהה אותה.

תחושת המוות וחוסר התוחלת מעורבבת עם תחושת חיים וכוח. היא מרחמת עליי שאני פותחת את הבוקר עם ה״סיפורים הדיכאוניים״ שלה, ואילו אני חושבת כמה היא חכמה, מקסימה, מיוחדת. קל לאהוב אותה.

היא מתארת חוויה של התמזערות פסיכו־סומטית, התכווצות, קור ושקיפות. פחד לצבור חומרים פיזיים ומנטליים, לאגור ״שומנים״ נפשיים. היא לא שומרת הודעות טקסט, מוחקת אימיילים, לא אוהבת להצטלם, לא שומרת תמונות. היא גרה בחדר קטן, ארון הבגדים שלה קטן, היא הולכת עם תיק קטן. אפילו הכתב שלה בפונט מצומצם. ״יש לי קיבולת מסוימת. אין לי מקום, אין לי אוויר. התיקייה לא יכולה להכיל יותר דברים. אתם לא תחדרו לי. אני אחליט מה רלוונטי. הכלי שלי קטן״.

הדרך שפיתחה מול הקשיים הייתה שליטה נפשית ופיזית באמצעות הצטמצמות, דייקנות ופרפקציוניזם. כמו האורז העירקי: ״כי מה זה אורז, חומר גלם פשוט, צריך לבשל בדיוק ברגע המתאים, שיהיה נכון, מבריק, מופרד אחד אחד. אם מפספסים הכול מתנפץ לרסיסים״.

לאחר מספר חודשים חל אירוע שממחיש את הנתק מהגוף החי: שכחה טמפון בתוך הגוף עד כדי היווצרות דלקת. לראשונה הלכה לרופא נשים מאז שאמה נפטרה. היא עצמה מרגישה כמו גוף זר, ״טמפון״, שנשכח זמן רב מדי ברחם/קבר. היא אומרת: ״נשארתי קבורה מתחת לאדמה, נשארתי בתוך עצמי. נשארתי יותר מדי זמן בפנים. לא בטחתי בכלום״.

נוצר רגע של ריאליזציה (Winnicott, 1945). שכחת הטמפון הפכה את תחושת הגוף לממשית. לאחר הפגישה עם הרופא היא מתארת: ״הגוף היה נראה לי כאילו מלמעלה ממעוף הציפור. בלי שום קשר. אין חיבור עם המציאות. פתאום קלטתי שזה גוף גשמי! הייתי על הקרקע. ראיתי את הגודל האמיתי, הפרופורציה הנכונה. לא היה לי קשר נורמלי לדברים פיזיים״.

חלום: ״אני מוציאה לעצמי את השיניים הלא בריאות, הסתימות, הכתרים. הם בצבע עופרת. הכול יוצא בלי מאמץ. אני שמה ביד. זה היה כל כך כבד. לא ידעתי מה יש לי בפה. אני נשארת עם חורים בכל הפה. בלי השיניים הלא טובות״.

אני אומרת: אולי ״השיניים הלא טובות״ ספגו חומרים קשים במשך השנים ועכשיו נושרות תוך כדי תהליך הגדילה. אני מנסה להישאר גם ברמה הפיזית ללא מירכאות. בעבר כבר סיפרה לי על חוויות של לעיסה. בבית היה לה את התפקיד ״הלועסת הלאומית״: ״הייתי לועסת לכולם את הלחם כדי שיקבלו אותו נוח לעיכול״. ממשיכה לספר שרגישה לעניין הפה. נוהגת לצחצח שיניים פעמים רבות ביום ולהתקלח בעיקר כשנמצאת במתח. תוך פירוט קונקרטי של הדברים הגופניים היא אומרת פתאום, מהורהרת: ״משימת הניקוי שלי הופכת כנראה להיות יותר פנימית״.

החוויות הנפשיות והגופניות כרוכות ומעורבות. ניסיתי להשהות הבנות מוכרות בקליניקה על חלומות ״שיניים״ ולהקשיב לחוויה האוטונומית הקונקרטית של הגוף הממשי: הפה, השיניים, הלעיסה, הבליעה, העיכול, תחושת הרעב, השובע. בסופו של דבר טלי גילתה בכוחות עצמה את המשמעות הנפשית. העובדה שהכרתי בממד הגופני והחזקתי את ממשותו סייעה לה להרפות ממנו לכיוון חשיבה יותר סמלית על משימות ה״ניקוי״ שלה.

לאחר מספר חודשים, הלכה לטיפול שיאצו. הייתה לה שם כעין הזיה. ״אמא לא הלכה, אמא נשארה לי בתוך הבטן. רציתי לשחרר אותה והיא לא הלכה...״

בלילה חלמה: ״אני מדממת, לא שמתי כלום. צריכה לעבור בדיקה באיבר המין ואני מתביישת. נוטף לי מהרגליים. מישהי מתווכחת אם לקבל אותי. הכול מטונף, מדמם על הרצפה".

אני שוהה בתיאור הגופני החזק. איך ניסתה להתנגד לזרימה, לשיטפון. איך התאמצה לכווץ את הרגליים.

היא: "חשבתי שאם אסגור חזק את שרירי האגן שום דבר לא ייכנס ולא יצא".

אני: בהמשך לשיאצו כאילו הצלחת לשחרר את אמא מחלל הבטן ולקבל את עצמך.

האווירה משתנה. התיעוב והבושה מפנים מקום למשהו אחר. פתאום היא אומרת: ״היה הרבה כוח באקט הזה. זה יצא ממני. זה כוח החיים, כל הכיווצים לא עזרו, זה יצא!... אני במקום פנימי טוב, רך ונעים עכשיו. אפילו אם לא מחוברת עדיין עד הסוף״.

בעזרת החלום והשהייה קרובת הגוף והחוויה הממשית טלי הצליחה לחוות, אולי לראשונה, תחושת נפרדות מהאם המתה ולתת מקום לכוח החיים שהתפרץ מתוכה בעוצמה.

מתחילים להתגלות סימנים נוספים לשפתו הספונטנית של הגוף. גוונים משתנים בשיער, ג'ל בריח וניל הוחלף לריח פחות דומיננטי, הדהוד הנשימות, ההליכה המשותפת במסדרון עד הדלת, הערות על לבוש, גב שנתפס ועוד. הלבוש השחור המשיך אבל יום אחד הציצה גופייה כתומה מתחת לחולצה, הופיעו נעליים ורודות, תיק הודי ירקרק נצנץ בשברי מראות.

לאחר חצי שנה באנליזה, טלי מצליחה לבטא באופן נדיר תחושות זעם על בן זוגה. תמיד בחרה להתכווץ מול זעם ותסכול, ועכשיו מגלה דרכים נוספות. הדילמה הנפשית ספוגה בדימויים ומשמעויות על אודות הגוף: ״מה שנותר לי מול כעס היה: להתארגן עם עצמי / ללעוס את זה / לבלוע. אחרת חטפתי סטירות. כל הפרעות האכילה באו על רגש חזק שאין לי מושג מה עושים אתו חוץ מלבלוע ולהקיא״.

אני: מסתבר שקיים עולם שלם בין ה״בליעה״ וה״הקאה״ במירכאות ובלעדיהן.

שנים החזיקה דברים בבטן ולא העזה לבטא: בגיל עשרים הייתי אוכלת / לא מחזיקה בבטן / מקיאה. ״יש לי אתר ארכיאולוגי בתוך הבטן. ארון קבורה. עכשיו אני מרחיבה את המקום הצר מילימטר אחר מילימטר״.

באותו בוקר לאחר חצי שנה בטיפול, בדרך לדלת היציאה, טלי הזיזה את הצוואר בזווית של שתיים־שלוש מעלות בסך הכול לכיוון מערב וגילתה שם פתאום חלון גדול עם אופק רחב וים כחול.

באחד הערבים הייתה באי שקט נפשי והחלה לבשל. תוך שלוש שעות הספיקה להכין ״ים של דברים״.

אני מבקשת פירוט.

"היו שם ירקות שונים, דגנים, מאפה, קינוח שוקולד. הייתה פעולה מרחבית כמו במטבח של מסעדה, אחד יוצא והאחר נכנס".

ומה את עושה עם כל האוכל הזה?

"אני מקפיאה. המקפיא מפוצץ. כתבתי על הקופסאות פתק גדול: לאורחים״.

פעולה זו עירבה יצירתיות רבה. הכול שפע צבעים, טעמים, ריחות, חושים, מרקמים, אסתטיקה שניסינו לשהות בה. לא אוכל ״שקוף״ כמו פעם.

אני: חבל שכל היצירתיות הנפלאה הזו נכנסת ל״מקפיא״.

טלי: "פעם הייתי קונה, אוכלת ומקיאה. היום אני קונה, יוצרת, מבשלת ובסוף בוחרת מה לעשות".

מסתמן הבדל משמעותי בין מהלך של לקנות/לאכול/להקיא לבין לשהות, ״לבשל״ ולבחור. ה״בישול״ הוא למעשה התהליך שאנחנו מחפשות. מרווח מתהווה בין פעולת ההכנסה לפליטה.

אני אומרת שקוראים לזה מנטליזציה.

היא חוזרת בהטעמה על המילה מנטליזציה. אוהבת להשתכשך בצליל הזה.

מתחילות פעולות אסתטיות יצירתיות מחוץ לטיפול. היא מתחילה לעסוק בארגון הבית בימי שישי כאילו שיש לה משפחה. מנקה, מסדרת ואופה. מתחילה להתמחות באפיית לחם וחלות. לצורך ההתפחה לא משתמשת בשמרים סטנדרטיים אלא במחמצת שאור, תערובת קמח ומים שנשמרת במקרר ועוברת תהליך התססה. ״השאור הזה אם אתה שומר עליו יכול לחיות שנה במקרר!״ היא חוקרת תהליכי אפייה והתפחה עד שמגיעה לרמת ביצוע מושלמת. ״אני אופה את הלחם עם השאור — הפשפש הקטן שלי. הלכתי על המתכון הכי מורכב, הכנתי שלוש התפחות, יצא מדהים. אני מאושרת. השאור שלי חי!״

היא כמו ילדה ״לא אפויה״, כמו בצק המחכה להמשך. מנסה ״להתפיח״ את עצמה, להתמודד עם תהליך הצמיחה שמאיים עליה. אני מושכת את המשחק עם הבצק לתוך המפגשים. המשחק בבית מתחבר עם המילים בטיפול. היא מתחילה להרגיש לראשונה געגועים לילד משל עצמה. ״אני רוצה להיות אם שנותנת חיים, לא רק מייצרת אותם״.

שנה וחצי לאחר תחילת האנליזה משהו מתחיל לדחוף אותה לקטוע את הקשר החי שלנו. היא הולכת ומתנתקת מהעולם הגשמי והפיזי ובמקביל ממני ומהאנליזה. היא משתקעת בלימודי מדיטציה ובודהיזם אך משתמשת בהם לכיוון התרוקנות והתנקות המתחברות לאלמנטים סגפניים באישיותה. אני עדה בחוסר אונים.

מתכננת מסע להודו. ״היבשת החמה והלחה״ שמחכה בדמיונה זמן רב. היא מתחילה להתעניין ביהדות. שומעת דרשות של רבנים־יוצאי־הודו באינטרנט. הולכת למפגשים אחדים. פצעים מתחילים לצאת על פניה: ״הפצעים פועמים לי על העור״. אני סופגת את המתח והדאגה ללא מילים.

לאחר זמן מה הדינמיקה של ״הודו״ החלה להתחוור. כוחות החיים של טלי לא נכנעו ללא קרב. ההשתקעות המשותפת שלנו בתוך הגוף הממשי, החושים, הצבעים, המחמצת התוססת, הילדים הפוטנציאליים היו כולם קריאה לשאת חיים ויופי. קריאה כזו מעורבת ביכולת לסבול כאב נפשי, כמיהה, געגועים, הפתעה וטלטלה רגשית. לא דבר מה שמתמסרים לו בקלות. הקשר החי שלנו נעשה מאיים. היא ניסתה ״להקפיא״ אותו.

טלי הרגישה שהיא מכבידה עליי, שעלולה להמית גם אותי. בקשר עם אמא דאגה תמיד לשמור על ״מידת גוף אפס״, על משקל נוצה, ואפילו זה הכביד והמית! ״חוויתי את אמא כילדה, כנערה. חוויתי אותה נורא חזק. ובגלל שהיינו נורא קרובות היא כנראה נפטרה...״

תחושת חנק מציפה אותנו. היא נושפת בעדינות. אני פותחת חלון. אוויר בוקר קריר נכנס לחדר. יש הקלה שאפשר לשוחח על התהליך במקום הכפייה לשחזר אותו שוב ושוב.

תוקף הכרטיס להודו פג והיא אינה מחדשת אותו. ״אין סיבה לחפש שם את מה שאפשר למצוא פה״. מגיעה לפגישה עם חולצה צבעונית שנכתב עליה באנגלית ״learning from life״.

טלי: "מנגנון הרעב נעשה קהה. אני רוצה להתחבר בחזרה לאינטואיציה הפנימית. שום דבר לא היה הרמוני: כשהייתי רעבה — הרעבתי את עצמי עוד יותר. כשהייתי עייפה — יצאתי להליכה מאומצת".

אני: גם הודו היה ״הפוך על הפוך״, רצית להתקרב ונדחפת להתרחק לקצה העולם.

טלי: "כשהיה לי קר, אמרתי לעצמי שלא קר. ואז הגוף דיבר אליי וגם ממנו התעלמתי. יצרתי פירמידה הפוכה".

במהלך הטיפול טלי העלתה שבעה ק״ג. היא נראית טוב אך עדיין לא מתרגלת בקלות. עד מתי מיתוס הרזון ירגש אותה? עד מתי החיוורון, השקיפות והעצמות הבולטות יהוו מדדים מוחלטים של ערך עצמי נשי וחברתי?

אני: אז כל הערך שלך מסתכם במשקל גופך? זו מלחמה נגד הגוף שלך, נגד הצרכים שלך, נגד הזכות לחיות.

טלי: "הייתי צריכה להיאחז בדברים קונקרטיים, לא היה מקום לשום שאלה, לשום שיח. אני מרגישה עכשיו צורך להרחיב את עצמי. זה כל כך צר. וזה מדובר גם על הגוף. אני מבינה את זה״.

היא לומדת לשאת את היופי ושמחת החיים שלה ולאהוב את גופה גם כשאינו שדוף. קנתה מכנסיים במידה 1, ״אני לא חייבת להיות מידה אפס״.

אני: ברוך בואך לעולם החומר, המעבר מאפס לאחד הכי משמעותי.

היא: ״אין לי ברירה אלא לגדול. אני מבינה שהמאבק בגדילה גורם לי סבל. אני אוהבת את הגוף שלי ככה. אתרגל למידה מדיום״.

היא מצטלמת ושמה את תמונתה בשומר המסך.

לסיכום

בפרק זה הצגתי מבט חדש על עבודה שכתבתי בעבר ועסקה בהנכחת הגוף במפגש הטיפולי. הסתייעתי בחשיבה הפילוסופית הפנומנולוגית כדי להוסיף כלים פנומנולוגיים ואסתטיים התורמים ממד נוסף להמשגה הפסיכואנליטית לגבי מגע עם אזורי התקיימות ראשוניים בתודעה ובנפש. פירטתי את הקושי לחבר בין שפת הגוף הגולמית הזרה ״השיכורה והעיוורת״ לבין שפת החשיבה והדיבור. הגוף חומק מייצוגים, נשמט מהשדה, ופתולוגיות סודיות ממשיכות להתקיים. נראה שלא תמיד תיתכן אינטגרציה. המטפל נדרש לעבור בין שתי שפות שונות בתכלית כמו ״רוכב בו זמנית על שני סוסים ושני האפסרים בידיו״ (Winnicott, 1966).

ביקשתי להדגיש את הצורך בכינון אזור עבודה קליני המנכיח את החוויה הפנומנולוגית אסתטית של הגופניות המתקיימת בחדר. אזור חיוני המוכן לקבל את ה״שכל״ הפיזי, החושי והקונקרטי העצום שמופיע ומתגלה בתוך המפגש הטיפולי. הכרה שעשויה לפתוח ערוצים מפתיעים של צמיחה והתמרה.

הצעתי ארבעה ממדים של תשומת לב לשפה קרובת חוויה וגופניות:
מודעות המטפל לגופו הנוכח ומתגלם בחדר והשלכותיה על התהליך, קשב וסקרנות לפרטים גופניים קונקרטיים שמתאר המטופל ולנתיבים האסוציאטיביים המתהווים בעקבות כך, קשב באמצעות הממד האסתטי, קשב להתרחשות ה״שארית״ החומקת מייצוג בתוך ובסביבת הטיפול.

בעבר רווחה תפיסה לפיה ״הכול״ אמור להתרחש בתוך גבולות האנליזה. היה צורך לשמור על סטינג מהודק כדי שחומרים נפשיים לא ״ייזלו״ החוצה. אפילו שימוש בשירותים היה מזמין פירושים כמו התרוקנות או אי הזדקקות הקשורים למפגש.

אני מציעה שהמטפל יוכל להיות מעורב בהחזקה משותפת עם טיפולי גוף אחרים בלי שהדבר יפצל בהכרח את האנליזה או ירוקן את משמעותה. החומרים יחזרו ויחלחלו למפגש האנליטי כעוד פיסות חלימה ואסוציאציה המסייעות לתהליך.

אסיים במחשבה אישית לגבי השארית: בתקופת ההתמחות האנליטית פיתחתי באנליזה שלי נוהג ללכת לשחות לאחר הפגישות. במרווח הזמן המצומצם שעמד לרשותי הייתי עוזבת במהירות את הבניין שבו התגוררה האנליטיקאית, נוסעת לבריכת האוניברסיטה וקופצת למים.

לא שוחחנו על כך מעולם. חוויית המפגש הגופני לא דוברה רבות בחדר. אני זוכרת את שערה הארוך של המטפלת, תווי פניה המיוחדים, מפית הנייר הכחולה על הכרית, ריחות הבית שהסתננו לחדר. אני זוכרת את מעיל העור השחור שלבשה בסמסטר החורף כשלימדה אותנו. הכול התנהל באופן הולם ומאופק. היה סטינג ברור ורציונליזציה ברורה: ״להיות משוחרר וחופשי בתוך גבולות ברורים״. שכחתי לחלוטין את נוהג השחייה עד כתיבת הפרק הנוכחי.

בתוך השעה האנליטית יכול להיווצר לעתים חסך תנועתי וחושי עקב חוסר התנועתיות האופייני לתהליך. פעולת השחייה כללה תנועות של פתיחה וסגירה, היפוך בין הבטן לגב דרך ריבוי סגנונות, בעיטה, פרישת ידיים, כניסת ויציאת הראש מהמים, נשימה, חזרתיות ועוד. הגוף היה נתון כולו בפעולה עד לקצותיו. השארית הלא מפוענחת של המפגש הוטמעה והופנמה באופן זה דרך מערכת עיבוד נתונים אחרת.

השחייה אפשרה לאנרגיה הלכודה לנוע בתוך הגוף. לפי פנקס־סמט (פנקס־סמט, 2020), עצם ההנעה, התנועה, שינוי הצורה, יוצרים התבהרות שעשויה להתגלגל בהמשך לחוויות נוספות כמו הרהור או חלום גם ללא מודעות או המשגה מילולית.

בריכת המים התחומה הרחמית אפשרה לפעולת השחייה שלי להשלים את הצורך במגע חושי ראשוני. במשך חמש שנים נספגה ה״שארית״ שלי באופנים מגוונים כמו מדיטציה, אגרסיה, מיניות, אבל, אושר, זעף וגעגועים במי הבריכה הכחלחלים של אוניברסיטת תל אביב. הוכלה, נספגה והותמרה בחלקה.

האנליזה הייתה חוויה משמעותית ומיטיבה עבורי אבל הממדים הפנומנולוגיים אסתטיים שתיארתי כאן נפלו לעתים קרובות ״מתחת לרדאר״, נושאים עמם עולם ומלואו.

בכל מקרה טיפול אנליטי יישאר תמיד אין־סופי. פרטים חשובים ייפלו תמיד ב״עריכה״. הטיפול המשלים שיצרתי באמצעות השחייה היה יכול להעשיר את התהליך האנליטי אם היו לנו יותר כלים מוגדרים ולגיטימיים להקשיב לו. על כך נכתב הפרק הנוכחי.