פיגוע בגן עדן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיגוע בגן עדן
הוספה למועדפים

פיגוע בגן עדן

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אחרי קריירה ארוכת שנים ומדכאת למדי היא מסכימה לקחת להקראה ספר הנקרא 'פיגוע בגן עדן', בטוחה שהסיכוי שישעמם אותה יהיה קלוש יותר. ספרים על שנאה ומוות תמיד נחשבו כיחידים שיכולים לעורר משהו, חשבה, יודעת שכשתסיים תוכל סוף סוף לפרוש ולהפסיק להתעסק עם עלילות משעממות של שלל סופרים ממורמרים שלא יודעים על מה הם מדברים. אך הספר אותו היא מקבלת – רומן מלא דמויות שטופות שנאה הרוצות להוביל את העולם לכאוס – מכעיס אותה יותר מדי, והיא מחליטה להתמרד. העולם כולו עלול לשלם על כך.
פיגוע בגן עדן הוא רומן פנטזיה המדבר על מלחמה, בדידות, כעס ובעיקר שנאה. הדמויות השונות שבו רוצות לקדם עצמן, כל אחת מסיבותיה האנוכיות, אך זה לא תמיד מספיק. המספררת, אחת הדמויות הראשיות ברומן, מקליטה את הספר אותו היא מקבלת לתוכנה מיוחדת המצליחה להקליט רגשות, אך לעתים היא נכנעת לייאוש, וזה משפיע לא רק על עצמה אלא גם על הספר. 

פיגוע בגן עדן הוא רומן הביכורים של אורן קרבל, עורך, אבא, בעל תואר שני בכתיבה יצירתית. זהו ספרו הראשון, סביר להניח שגם האחרון.

"אורן בורא עולם, הכתב יד שלו הוא מקורי ויצירתי. יש בו הרבה דמיון, שפה עשירה, ותיאורים ויזואליים נהדרים." (אופיר טושה גפלה)
"הרעיון של הסיפור מקורי ומעניין. המבנה של הספר, על עלילותיו הנשזרות זו בזו, עשוי מלאכת מחשבת והעלילות נקשרות זו בזו באופן מרשים." (רינה ז'אן ברוך)

פרק ראשון

ענפי עץ האלון הצמוד לחלונה נקשו שוב, חורקים בדרכם הקבועה ובדרישתם הבזויה להיכנס. קול החריקה, קטן-גדול ומעצבן, אחד שבתחילה דופק בנימוס ושנייה לאחר מכן מורח ריר בלוט צהוב וירקרק על החלון השקוף, עצבן פעם אחת יותר מדי.
מספיק, החליטה והפסיקה, פותחת חלון שכהרגלו חרק בחוזקה. המזמרה החדשה שקנתה הבוקר גדמה את הענף המחוצף, וקול נפילתו מתנגש בענפים נוספים בדרכו מטה, מפיל בלוטים אדמומיים נוספים, שימח אותה. הבלוטים שנחו עכשיו תחת הבניין לעולם לא יוכלו לצמוח ולהפריע כשיגדלו. בחיוך מנצח טרקה את החלון, שערה הכסוף מקפץ מצד לצד, ונאנחה. הדף הראשון דגדג את אפה, שוב הביטה בו.
הרומן השלושים ושתיים שלי, חלפה המחשבה בראשה, וידעה שהוא יהיה האחרון.
היא הרימה את ערמת הדפים הגדולה ושקלה אותה במבטה. היא לא הייתה כבדה מדי או שונה מספרים אחרים אותם דבררה במהלך השנים. כשקירבה אותם לאפה, מקיימת בפעם האחרונה את אותו טקס קבוע בו הריחה דפים והרגישה אותם לפני שהתחילה, שמה לב שצבע האותיות היפות והאדומות שעל הכריכה נצץ, מסמל סופה של תקופה. מהופנטת ניתקה עצמה בכוח, מריחה את ניחוח הוורדים שהמחבר ככל הנראה מרח על האותיות.
אקט שיווקי, הסיקה ותהתה אם זה יעזור לקידום מכירות הספר. לא שזה היה תפקידה. היא חזרה לבהות מהחלון, תוהה שוב מה תעשה ביום בו הכול יסתיים. הכריכה המאגדת את הדפים נכרכה באופן מרושל למדי, והיא חששה שאם אחד מהדפים ייפול על הרצפה זה יביא מזל רע להמשך חיי הספר. היא איגדה אותם שוב, מהדקת בחוזקה ומפרידה את עמוד השער.
פחות אחד, חשבה והניחה אותו על הכוננית הקטנה שלצד שולחן העבודה. יודעת עכשיו שגם אם תרצה, לעולם לא תוכל להפסיק את שהתחייבה, לפחות עד שיסתיים.
עכשיו כבר ידעה שטעתה כשהסכימה לקחת לדברור ספרים שהציקו לה ושעממו אותה, זה היה מיותר ולא תרם במאומה לקריירה שלה. הדרמות שדבררה היו לרוב פלקטיות ושטוחות. המחברים לא ניסו להשקיע אפילו מעט מחשבה בסיבה ובתוצאה של מה שיצרו. שנים זלזלה בסתר, שומרת מחשבות לעצמה, מחכה ליום שתסיים ואז תלשין לכל מי שירצה לשמוע. אף ספר לא הותיר מעולם חותם.
אף לא אחד? הכריחה עצמה לנסות ולהיזכר אם אחד לפחות נחשב למעט יותר איכותי מהאחרים. היא המשיכה לאחוז בערמת הדפים הגבוהה שמולה בעודה לוחשת, "את לא תאכזבי אותי, שומעת!"
אפילו לעצמה הקול נשמע מצווה. התנחמה לדעת שעם שם כמו 'פיגוע בגן עדן' לכותר הסיכוי שהסיפור ישעמם קלוש יותר. ספרים על שנאה ומוות תמיד נחשבו כיחידים שיכולים לעורר משהו.
היא הניחה את הערמה במקומה, פתחה את הנייד ועמדה להפעיל בשנית את תוכנת ההקלטה. שוקלת בינה לבין עצמה באם יש לה תחפושות בשביל דמויות שעלילה עם כזו כותרת עלולה להכיל. שעת צוהריים מאוחרת הגיעה במהירות, והעננים שבשמיים קרצו מבעד לתריסים, מזמינים לצאת ולהריח את תחילת החורף האחרון שלה בתפקיד. פתאום התחשק לה להיפרד ממנו כראוי והחליטה לעצור את הדברור, אצבעה נשלחה אל כפתור ההקלטה שבמקלדת, עומדת ללחוץ ואז נעצרת באוויר: קול הענף שוב חרט על חלונה, מציק. הייתה בטוחה שהיא מדמיינת. כרתי אותו. הייתה בטוחה, אך אותו הקול המציק המשיך בשלו, מפר את הדממה.
שתי עיניה האפורות בהו בחלון, מנסות למצוא סימן לבלוט שניסה להרוס את שלוות רוחה. הנוף נותר אותו נוף, אותו עץ אלון שנוא שחוסם את כניסת האור בבוקר ואת טפטוף הגשם האהוב בחורף. נענעה ראש, מבולבלת, אצבעות מקומטות חופרות בעור מצומק. לחצה על רקותיה, מנסה להפיג כאב ראש מבצבץ.
כעסה על עצמה, הרי לא רצתה לנטוש את הדברור לפני שהופחו מספר מילים בספר מלבד הכותרת. החולשה הפתיעה אותה, התרגלה לחוש בה אחרי שסיימה ספר באורך מלא, ולא אחרי הקלטת שלוש מילים של כותרת.
את יותר חזקה מזה, דחקה בעצמה והרימה עיניה אל המחשב. מערכת ההקלטה עדיין פעלה, ממתינה. היא פיהקה בעצבנות, רצתה לצאת החוצה לפני שתישבר סופית. הספר יהיה פה גם מחר. יאללה, רדי למטה! והחלה לחוש בעקצוץ במקום המדויק בו טיפות הגשם יפגעו לה במצח ויפוררו את כאב הראש המתקרב.
מקצוע הספרור היה ידוע ככזה שהופך את כל העובדים בו לנרגנים למדי. בני אדם המשקיעים את מיטב זמנם בהפחת חיים במילים, ושנותנים מהנשמה שלהם לעלילות של אחרים, לא היו אנשים שהייתה להם הרבה סבלנות בחייהם הפרטיים. היא לא הייתה שונה, לכן נבחרה, לכך הקדישה עצמה. נותנת עצמה לתהליך הדברור של הספר, יוצקת חיים בדמויות השונות, גם אם מדובר בעלילות קלוקלות. עד היום לא האמינה שפעם אנשים היו קוראים ספרים בעצמם או אפילו מאזינים לאחרים המקריאים להם עלילות, ורק יכולים לדמיין איך העלילה מתרחשת. היא ושכמותה שינו הכול, קול המספררים גרם לאנשים להרגיש את שהדמויות מרגישות, לחוות יחד איתם מוות או אהבה, תשוקה וביזיון. את כל הרגשות שהייתה אולי אמורה לחוות בחייה האישיים למדה להשליך על העלילה, וכמו כל שאר המספררים גם לה לא הייתה לה אהבה. לא פעם חשה שגם בעיני שכניה נחשבה לדמות משנה, שולית ולא חשובה. וזה החמיא לה.
תתקדמי! דחקה בעצמה, קולטת שהיא עדיין יושבת בשולחן העבודה שלה ומהססת. גם את הדמויות בספר הזה אתעב. הייתה בטוחה, מביטה בעמודים שמולה, נזכרת איך בכל ספר שנבחרה לדברר שנאה את כל הדמויות, אחת אחת, משעממות אותה לאורכן. 'לך, בהוקרה.' נכתב בדברי ההודיה הפתטיים על תרומתה העצומה לעולם הספרות, על כך שהצליחה לגרום לאנשים להרגיש דברים שלעולם לא היו יכולים לחוות בחייהם. אולי יאנסו אותי הפעם, אולי איזה רצח טוב. פיהקה שוב, יודעת שכשתקום מהשינה בבוקר תוסיף עוד בליל מילים מקולקל לפאר את קירות הבית הצפוף שלה, מוקיר את תרומתה המגוחכת למשק ספרותי כושל. על עצמה כבר ויתרה מזמן, מקדישה עצמה לדבר היחיד שחשוב, כך לפחות חשבה פעם.
לא רוצה עדיין לישון, החליטה בדיוק כשנשמע הרעם המעודד, ידעה שאם תעז להמתין עוד מעט תפסיד את תחילת הגשם הראשון.
הקופסה המרובעת נסגרה, מצלצלת לסיום. כיסא כחול בעל ארבעה גלגלים נגרר לאחור, זוג רגליים ארוכות פוסעות החוצה מהחדר, האור מוחשך. שביבי אור קפואים בזמן, מרחפים באוויר, מסיימים באיטיות יום שבקושי החל. כשהדלת הלבנה נסגרה מאחוריה הוקל לה. צעדה דרך המסדרון, חולפת מעבר לארון החום אדמדם העצום. פתאום עצרה ושלפה בזריזות מהקולב את מעיל הגשם האהוב, מבחינה בזווית העין בקופסה הנוצצת של מאגר התחפושות שרק לפני שבוע הוכנסה לארון, עדיין מחכה לה שתשוב. "מחר, " הבטיחה וסגרה קלות את דלת הכניסה, נועלת בזהירות. לא רוצה שאף שכן לא יחשוב שהיא קיימת, ושגם לא מותר לצאת לנשום מדי פעם.
שונאת אותם, ירדה בזהירות במדרגות, לא מעזה לרדת יותר מאחת בכל פעם. חוששת ששוב תצטרך לעטות את הארשת המזויפת שלמדה לשנוא. מציצנים. חשבה, והכריחה עצמה שלא לירוק על רצפת המסדרון המשותף. רוצים לדבר ושתספרי ותשתפי, ואז יוכלו לרכל מאחורי הגב ולדפוק על הדלת מתי שרק בא להם ולבקש דברים. גועל נפש.
כשיצאה מדלת הבניין הרוח הנעימה חבטה בפרצופה, מפתיעה. נמלטה פתאום צווחת עונג שמייד הושתקה. תמיד אהבה חורף, צרחות האימה של הנהגים הפצועים על הכביש שמול חלונה שימחו אותה עם כל גשם מחדש. השתוקקה להיות קרובה יותר אליהם, להריח את הדם.
כעת סטתה מהשביל הקטן המוביל לכניסה, עוברת מבעד לשיח הגזום המפריד את הגינה הקטנה והמדוקדקת משביל הכניסה המכוער, צועדת לכיוון הדשא שתחת חלונה, רומסת את הטבע בכוח עם נעליה הכבדות. רעש שבירת הענף שגזמה קודם לכן התחבר לקול הרעם שבדיוק הגיח, משמח. עץ האלון עמד מעליה במלוא תפארתו, ענפיו ובלוטיו מאיימים. רסיסי הגשם טפחו עכשיו על מצחה, גורמים לצחקק, לא את אותו הצחוק המתגלגל ששמרה לדברור דמויות ליצניות ומפונקות, משדרת את שמחתם המזוייפת היישר אל לב המאזינים הקוראים, אלא את אותו צחוק משחרר ששמרה רק בשבילה. הרעם שוב הרעים והזכיר כמה היא בודדה, משמח אותה, בדיוק כמו שאמא חזתה.
פעם האם אמרה שהיא ילדה ממורמרת שתגדל להיות אדם ממורמר, אך היא בחרה את הבחירות שלה, מתעלמת. בסוף אבא ואמא מתו והאחים נעלמו, והיא הייתה לבד כמו שרצתה, משוחררת מעול וממחויבות, שונאת את העולם כמו שתמיד רצתה. רסיסי הגשם המשיכו לזלוג מבעד לענפים על מצחה, מטפטפים את המחשבות החוצה. הרימה ברדס, עומדת תחת העץ השנוא, מאזינה לזרם המרגיע. הייתה מי שהיא, ידעה, מי שבחרה, ולא רצתה לשנות את שלא צריך להשתנות. הגשם הפסיק ברגע, נוטש. חדר העבודה הקטן שלה היה למעלה: חשוך ונטוש, מוסתר מעיני כל, מוקף בענפים שרק לה גישה אליהם, כמו שתמיד רצתה. פיהקה שוב, נרעדת, טוב עשתה שירדה, יודעת שזה ייתן לה כוחות להמשך.
היא טיפסה במדרגות העולות לביתה, מושכת את כפות הנעליים לאורך המדרגות, מותירה בכוונה סימני גינה מחרידים שייוותרו לעיני הבניין, יודעת שהיא מסתכנת בדפיקות שיהלמו על דלתה וייאלצו אותה להתעלם כמו תמיד. עכשיו כבר לא טרחה להסתתר וטרקה בחוזקה את דלת הכניסה לבית, מותירה את הנעליים מלאות הבוץ בכניסה, מתעלמת מהראיות. עמדה ללכת לחדר האמבטיה ונעצרה. היה אור בחדר העבודה. חשה רוח נושבת מבעד לחלון הקטן שבחדרה, מגיעה עד אליה, מלגלגת. היא פשטה את מעיל הגשם הצהוב המלוכלך, זורקת אותו לצד הנעליים, ודילגה במהירות מעל השלולית שהותירה.
מנורת העבודה הקטנה האירה את המחשב הנייד, מציגה באורה הכחלחל טיפות גשם מפוזרות, מלטפות את כיסא הישיבה הכחול ומעסות את דפי הספר החדש השוכב, מפוזר בחדר, מילותיו נמרחות ומטומאות על ידי טיפות הגשם האהובות. חוששת מהגרוע מכל, טיפסה על השולחן הקטן וטרקה בחזרה את החלון למקומו, מוודאת שוב ושוב שנעול. עכשיו הייתה בטוחה שהכול אבוד עוד לפני שהחל. טעות שנייה.
מתוך הארון שבמסדרון הוציאה מגבת גדולה ורצה בחזרה לחדר העבודה, נזעקת לנקות את הנזק, לגרש מהעמודים הרטובים את הטיפות האהובות בטרם ישקעו וימרחו את מילים מקולקלות עוד לפני שהוקראו. אורו הלבנבן של הירח האיר את פניה, יוצר עליהן מצג שווא של שמחה. היא הביטה לעברו והסיטה הווילון, נזכרת איך תמיד בגשם הראשון אהבה להסתכל בו עד שנרדמה, ודווקא הפעם הטקס הקבוע ישתנה.
הזמנים משתנים אז גם החורף השתבש. רטנה, יודעת שהיכולת שלה לשמור על מאזן הקראה מושלם ללא תקלות נפגמה לעד.
הדפים המרוחים אוגדו שוב לערמה. היא הכריחה עצמה שלא להביט במילים הכתובות, נזהרת שלא לשים לב לדבר מלבד מספר העמוד, בעיקר כדי לא להרוס לעצמה את הטקסט, אף פעם לא אהבה לדעת מה עומד לקרות בעלילה לפני שהגיעה אליה, שומרת את הרגשות טריים ככל הניתן. כל עמוד נאסף, יובש והונח. אף פסקה לא אבדה, אף מילה לא שובשה.
אף פעם לא יצרתי איתם קשר. נחרדה ממה שידעה שעליה לעשות. דווקא עכשיו? דווקא עם הספר האחרון שלי? היא החזירה את הדפים לאוגדן המרושל, מניחה אותם במרכז השולחן. במהירות אספה את המים שנקוו, מייבשת עם מגבת גדולה. כשסיימה חשה פחות מלוכלכת משהחלה. היא פתחה בבהלה את המחשב הנייד ואת תוכנת הדואר האלקטרוני, מלשינה על עצמה לאגודה:
"שלום, אני המספררת שנבחרה להפיח חיים בכותר 'פיגוע בגן עדן'. הסיבה בגינה אני פונה אליכם, לראשונה בחיי, היא כי פגמתי בשוגג במסמך. בסעיף 7א' של חוקי הספרור נכתב, ואני מצטטת, ש'על המספרר/ת לדאוג לשלמות הרכוש אותו קיבל/ה, ולשרת אותו נאמנה עד סופו הקבוע.'. לכן אני פונה אליכם, במחילה, הכותר אותו קיבלתי ועליו התחייבתי לשמור נפגם קלות עקב גשם שחדר מחלון חדרי הפתוח. הדבר לא יחזור על עצמו, ואני מוכנה לקחת על עצמי את מלוא האחריות. עם זאת, ברצוני לציין שזהו הספר האחרון בקריירה שנעשתה ללא טעויות, וברצוני לסיים אותה ככזו. לכן אני פונה אליכם עכשיו, במחילה והבנה שאני בסך הכול אנושית, משרתת נאמנה של עולם עלילתי לא לי, בדיוק כמו שהשבעתם אותי להיות. אגב, מצב הכותר שמיש, אף מילה לא נפגמה. תודה על התייחסותכם. נ.ב – הייתי בשמחה מחזירה למחבר את הספר בכדי שיבחר לו איש מקצוע אחר, אך לצערי שמו של הסיפור כבר דוברר, ולכן עליי להמשיך איתו, ולו כדי לעזור לעלילה לחיות."
כמה שניות לאחר מכן התקבל הדואר החוזר, דבר שלא הפתיע. רוב נציגי האגודה היו אנשים לחוצים.
"שלום לך," נכתב בשורת הנושא, "אנחנו מודים על וידויך ומעריכים את האומץ לקום ולספר. אנו מעריכים אותך על הכנות ועל כך שמייד אחרי שהאירוע ארע פנית וסיפרת, ללא להמתין. גם אצלנו יורד הגשם הראשון עכשיו, גם אותנו הוא מפתיע ברשעותו השנתית הראשונית, חודר ופוגם בכל הסדר הקיים. אין פלא ששכחת לסגור את החלון. לענייננו, הספר אותו קיבלת לדברור. הפיחי חיים! התחילי לפחות כשתוכלי, ואם במהלך עבודתך תראי שישנה אות שמרוחה או אפילו פסקה שהתפסקה יתר על המידה, צרי איתנו קשר במיידי ודווחי על עצמך ישירות למחבר הספר. אולי קיים עותק נוסף שיוכל להחליף את החסר. כמו שאת בטח יודעת, אגודתנו נוקטת בגישה האמיצה ביותר בנוגע לכותרים המיוצגים על ידינו, גם אם יהיה מוץ אבק שימנע הקראה מושלמת שתעביר לקוראים/שומעים שלנו את מלוא רגשות העלילה אנו ננקוט בצעדים משמעותיים. שמך ידוע לנו, וכשתסיימי את הכותר הנוכחי הוא יקשט את קירותינו, בדיוק כמו המדבררים הגדולים. מאחר וזהו הכותר האחרון שלך ודבררת כבר את מילותיו הראשונות, עלייך ללוות אותו עד תום, בדיוק כמו שציינת. אחרת הספר לא יראה אור ואת תעמדי למשפט. בברכה."
הדמעות זלגו בעודה קוראת את המילים. ציפתה לארס, לא למילות אהבה. משהו בתוכה אפילו השתוקק לביטול החוזה, שתוכל להתנצל בפני מי שתצטרך ותוכל ללכת לנוח. התעייפה עוד לפני שהתחילה. הכול היה יבש עכשיו, הכיסא חזר למקומו תחת השולחן והחלון נבדק בשנית ובשלישית, מוודאת שאכן נסגר. חדר השינה חיכה לה, השעון המעורר כוונן, ועיניה העצומות פרפרו בעודה גולשת למחוזות אחרים, מלווה על ידי חיבת הרעמים המרדימים.
הצלצול הגיע מהר מדי, מאיים בהתקדמותו. עוד עולם צבעוני שאבד. היא רצתה שהכול כבר יהיה מאחוריה, שלוש מילים והתעייפתי, זכרה. חיכתה לפעם האחרונה שתצטרך לשמוע את הצלצול הארור ותוכל לישון עד המוות. לא רצתה לראות עולם כשתסיים את הספר האחרון, לא לבלות או לעשות קניות, ובעיקר לא להכיר אנשים. שנאה את כולם. המחשבה על הדוחק ברחובות שיעיק אם רק תחליט להוציא ראש החוצה העירה אותה סופית. היא הושיטה יד למנורת הלילה הקטנה והדליקה אותה.
אורו הראשון העכור של הבוקר הסתנן מבעד לתריסים, נלחם בזה המלאכותי. התריסים נפתחו, חושפים שמיים. בעבר הייתה בטוחה שהיא זו שבוחרת לקום מוקדם, מתחילה את הבוקר בזמן שכל שאר העולם עדיין ישן. עם השנים הבינה שלא כך הדבר, שהדמויות בסיפורים אותם היא מדבררת בוחרים זאת בשבילה, זקוקים לטריות הבוקר שלה בעת שהיא מספררת, ולא חווים תסכול יד שנייה.
היא העירה את הבית, מפזמת עוד שיר ששכחה את מילותיו. פעם הדליקה רדיו שילווה לאורך הבוקר, שיפגין נוכחות. עם השנים הפסיקה, מקטינה עצמה ככל הניתן. מהכניסה קרצו שאריות הבוץ מליל אמש, מחכות, והחליטה להשאירן כתזכורת. כשהרתיחה קפה התירה לעצמה מעט רחמים עצמיים, לוחשת, "עוד קצת וגם החרא הזה יהיה מאחוריי."
היא לגמה ממנו בעודו רותח, גורמת לאותה כוויה קבועה בחך שתסייע לדמויות המסופררות לא רק להרגיש אלא גם להישמע אותנטיות. הרימה עצמה מהספה והביטה במראה הגדולה שבכניסה: שערותיה הלבנות התפזרו מהקוקו המרושל שאספה קודם לכן. המראה הרצוי - מכשפה.
רצתה כבר לשבת מול שולחן העבודה בחדר העצוב, להיעלם בעלילה נוספת שלא תועיל לדבר בעולם המקולל בו חיה. עוד עלילה שכנראה נכתבה רק בשביל להיות קיימת, לא יותר.
לפתע צד את עיניה מדף הספרים שסיימה לדברר, מתחנף. כל אחד מהם מכיל פיסה מנשמתה. את כולם תיעבה. שוב ניסתה להבין למה התחילה ספר נוסף כשהאחרון איתו סיימה רק נוסף למדף לפני זמן לא רב, דחוק בקצהו. גם ממנו לא הבנתי דבר, נזכרה וצחקה. הפרס שקיבלה בגינו הפתיע אותה, והוסיף להרגשת החרא שחשה כשחשבה כמה עולם הספרות צבוע. אנחנו אלו שעושים מכותרים קלאסיקות, לא המחברים. ולא הייתה בטוחה אם יהיה נבון לנסות יום אחד את כוחה בכתיבה, תוהה אם יבוא מספרר אחד כמוה שיוכל לשדר את כל הבוז שהיא חשה ולשדר לקוראים. כרגע אני מספררת וככה זה יישאר. ולא הייתה בטוחה בעצמה.
היא חזרה עם הקפה לסלון, הניחה את הכוס בכיור והרימה את הקנקן הרותח שעדיין המתין לה, לוגמת ישירות, חורכת את עצמה ועל הדרך מתאפרת ברסיסי קפה שיעטרו את שפמה ולחייה, תורמת לאווירת הזקנה הקבועה. אני לא כזו משוגעת, ניסתה לשכנע עצמה, נזכרת במילים הכתובות שקיבלה אמש מהאגודה, מגעילות בחנפנותן. שאני אצטרף למדבררים הגדולים? זה נשמע לה מגוחך. רק רצתה להתחיל ולסיים ושאחרים יעשו מה שירצו עם זה.
שוב התהלכה לכיוון חדר העבודה, לא החלטית, ושוב הופתעה כשחשה את אותו משב הרוח הקלוקל. שוב פתוח? "איך זה יכול להיות?" מלמלה. חששה שתצטרך שוב ליצור קשר עם אגודת הצבועים. קרני השמש הראשונות של הבוקר קרצו לה מבעד לחלון, מנסות לחדור מבעד לענפיו הסוררים של עץ האלון העצוב. הלה בירך אותה לשלום, שולח לשון ארוכה ומפותלת נוספת המאיימת לחדור. ירקה שוב, נזכרת איך בספרים הראשונים שדבררה השמש האירה את החדר, מציפה באושר קלוקל, וידעה שגם אז שנאה הכול ושכלום לעולם לא משתנה.
העץ המכוער הזה צמח יחד עם הקריירה שלי. זכרה איך שתלו אותו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ואיך באותו רגע החזיקה עצמה מלרדת מטה ולהביע מחאה בפני השכנים הנבזים. גם לו מגיע קרדיט ותהילה, בלעדיו לא הייתי מחזיקה מעמד.
החלה לתכנן איך תכרות ענף נוסף אם יעז לפלוש, ועמדה לסגור את החלון. משב הרוח היה נעים למדי, והיא החליטה להדק את הווילון המגוחך לוו הקטן שלצד החלון, עוטה על עצמה את חלוק הבית המרוט עליו תמיד הוסיפה את התחפושות שיצרו אצלה את האמינות העלילתית ופתחה את המחשב. שערה היה מתוח עכשיו עד כדי כאב, יוצרת כאב פנימי גם אצל הדמויות אותן עדיין לא הכירה, מתחילות מאפס, בדיוק כמוה. יודעת שרק ככה הדברור שישודר אל ההקראה יהיה אמיתי יותר. לכן תמיד אהבה דמויות שבורות, הזכירו לה את עצמה, וקיוותה שגם בספר הזה יהיו כאלו.
כשהייתה צעירה אהבה להאזין למספררים, משדרים אליה את מה שהדמויות עליהן מסופר חוות, וידעה שהיא תעשה עבודה יותר טובה מהם. שמספרר דברר דמות בצורה לא נכונה היא, בתור מאזינה, הרגישה רע עם זה. לכן בחרה במקצוע, יודעת שאף אחד שיבחר להאזין לספר אותו היא מדבררת לא ינטוש את העלילה, היא פשוט תעשה עבודה טובה מדי.
כותרת הספר שוב קרצה אליה מהשידה הקטנה. מבשרת על פיגוע במקום הכי צפוי בעולם, והיא קיוותה שאנשים יפחדו ממנו עוד לפני שיתחילו להאזין לדברור שלה. תמיד לגלגה בתוך תוכה על אנשים שלא רצו להאזין לספר בגלל שהטייטל שלו נשמע להם מגוחך, לכן קיוותה ששמה כמספררת הלך לפניה, מזמין מאזינים להאזין לה עוד לפני שהבינו על מה הספר מדבר.
לשבריר שנייה תהתה אם מחבר העלילה ידע שכשהוא מדבר על פיגוע בגן עדן אנשים ישר יחשבו על פרובוקציות דתיות, או שבסך הכול יתהו אם המחבר ניסה לתאר מצב קיים של מי שנסע לחופשה ונקלע לסיוט. העדיפה שלא לדעת. האותיות הזולגות המרוחות הביטו בה, צבען שחור עכשיו, הכול תלוי זווית. צורת הפונט של אותיות הכותרת שונות מאותיות ההקראה הרגילות, מנסות ליצור הבדל מגוחך בינן לבין שאר העלילה, לא שזה שינה במשהו, היא היחידה שקראה את מילות הספר, המאזינים רק האזינו לה מדבררת. בימינו נדירים האנשים שדפדפו בעצמם בספר, היא ושכמותיה שידרו לקוראים הרבה מעבר לעלילה.
קרני השמש השתקפו על אותיות הכריכה, מסנוורות, והיא קיוותה שזה מסמל את הקרב האחרון. תמיד ידעה שהספר האחרון יהיה המסקרן מכולם. ממזמן דמיינה שיהיה ספר פנטסטי עם דמויות לא אמינות ככל הניתן, ורצוי כזה שיביך ויגרום לה לדעת שבזבזה את חייה על שטויות.
אמא הייתה אדם מאמין, נזכרה פתאום. בחיים לא הייתה מסכימה לשמוע על עלילה אנטי דתית. החיוך התפשט. 'מילים עלולות לפגוע,' אמרה פעם האם, היא הייתה מתחרפנת עכשיו.
שמחה שבחרה לברוח מהבית ולא להקשיב לחפירות המשפחתיות. כשתיצוק חיים לדמויות בזויות שהאֶם הייתה שונאת אם לא הייתה מתה, תוכל לחבר מאזינים למשפחתיות שונה מזו המקולקלת אותה חוותה בעצמה. בדרך מעוותת הגשימה את חלום האם, תורמת ליצירת עולם טוב יותר.
בספרה השמיני או התשיעי, כבר לא זכרה, תהתה אם לדברר ספרים שאנשים לא יסכימו איתם נחשב למעשה רע, וידעה שזה לא נכון, כי מי שלא יסכים להאזין לעלילה לא יידע אם יש בה משהו לא בסדר. מבחינתם זה לא יהיה קיים בכלל, חשבה אז. מאז לא חשבה על כך יותר, לא שלא היה לה אכפת, רק רצתה לספרר דמויות עד תום, להרוג אותן בדרכה. לא רצתה לקבל הערכה חסרת משמעות או פרס מצחין, לא הייתה לכך שום משמעות מבחינתה. כמו בספרים. חשבה כשניגבה את הדמעה שזלגה על הלחי.
מוזר, חשבה, אף פעם לא בכתה לפני שהתחילה לדברר ספר. כנראה בגלל שהוא האחרון. דמעה נוספת התלוותה, פוגמת בעמוד השני המחכה לה. היא הרימה והריחה אותו שוב, שואפת לתוכה עולם חדש, בידה השנייה לחצה על כפתור הספרור. המילים הראשונות, כהרגלן, צובטות את הלב:

עוד על הספר

פיגוע בגן עדן אורן קרבל

ענפי עץ האלון הצמוד לחלונה נקשו שוב, חורקים בדרכם הקבועה ובדרישתם הבזויה להיכנס. קול החריקה, קטן-גדול ומעצבן, אחד שבתחילה דופק בנימוס ושנייה לאחר מכן מורח ריר בלוט צהוב וירקרק על החלון השקוף, עצבן פעם אחת יותר מדי.
מספיק, החליטה והפסיקה, פותחת חלון שכהרגלו חרק בחוזקה. המזמרה החדשה שקנתה הבוקר גדמה את הענף המחוצף, וקול נפילתו מתנגש בענפים נוספים בדרכו מטה, מפיל בלוטים אדמומיים נוספים, שימח אותה. הבלוטים שנחו עכשיו תחת הבניין לעולם לא יוכלו לצמוח ולהפריע כשיגדלו. בחיוך מנצח טרקה את החלון, שערה הכסוף מקפץ מצד לצד, ונאנחה. הדף הראשון דגדג את אפה, שוב הביטה בו.
הרומן השלושים ושתיים שלי, חלפה המחשבה בראשה, וידעה שהוא יהיה האחרון.
היא הרימה את ערמת הדפים הגדולה ושקלה אותה במבטה. היא לא הייתה כבדה מדי או שונה מספרים אחרים אותם דבררה במהלך השנים. כשקירבה אותם לאפה, מקיימת בפעם האחרונה את אותו טקס קבוע בו הריחה דפים והרגישה אותם לפני שהתחילה, שמה לב שצבע האותיות היפות והאדומות שעל הכריכה נצץ, מסמל סופה של תקופה. מהופנטת ניתקה עצמה בכוח, מריחה את ניחוח הוורדים שהמחבר ככל הנראה מרח על האותיות.
אקט שיווקי, הסיקה ותהתה אם זה יעזור לקידום מכירות הספר. לא שזה היה תפקידה. היא חזרה לבהות מהחלון, תוהה שוב מה תעשה ביום בו הכול יסתיים. הכריכה המאגדת את הדפים נכרכה באופן מרושל למדי, והיא חששה שאם אחד מהדפים ייפול על הרצפה זה יביא מזל רע להמשך חיי הספר. היא איגדה אותם שוב, מהדקת בחוזקה ומפרידה את עמוד השער.
פחות אחד, חשבה והניחה אותו על הכוננית הקטנה שלצד שולחן העבודה. יודעת עכשיו שגם אם תרצה, לעולם לא תוכל להפסיק את שהתחייבה, לפחות עד שיסתיים.
עכשיו כבר ידעה שטעתה כשהסכימה לקחת לדברור ספרים שהציקו לה ושעממו אותה, זה היה מיותר ולא תרם במאומה לקריירה שלה. הדרמות שדבררה היו לרוב פלקטיות ושטוחות. המחברים לא ניסו להשקיע אפילו מעט מחשבה בסיבה ובתוצאה של מה שיצרו. שנים זלזלה בסתר, שומרת מחשבות לעצמה, מחכה ליום שתסיים ואז תלשין לכל מי שירצה לשמוע. אף ספר לא הותיר מעולם חותם.
אף לא אחד? הכריחה עצמה לנסות ולהיזכר אם אחד לפחות נחשב למעט יותר איכותי מהאחרים. היא המשיכה לאחוז בערמת הדפים הגבוהה שמולה בעודה לוחשת, "את לא תאכזבי אותי, שומעת!"
אפילו לעצמה הקול נשמע מצווה. התנחמה לדעת שעם שם כמו 'פיגוע בגן עדן' לכותר הסיכוי שהסיפור ישעמם קלוש יותר. ספרים על שנאה ומוות תמיד נחשבו כיחידים שיכולים לעורר משהו.
היא הניחה את הערמה במקומה, פתחה את הנייד ועמדה להפעיל בשנית את תוכנת ההקלטה. שוקלת בינה לבין עצמה באם יש לה תחפושות בשביל דמויות שעלילה עם כזו כותרת עלולה להכיל. שעת צוהריים מאוחרת הגיעה במהירות, והעננים שבשמיים קרצו מבעד לתריסים, מזמינים לצאת ולהריח את תחילת החורף האחרון שלה בתפקיד. פתאום התחשק לה להיפרד ממנו כראוי והחליטה לעצור את הדברור, אצבעה נשלחה אל כפתור ההקלטה שבמקלדת, עומדת ללחוץ ואז נעצרת באוויר: קול הענף שוב חרט על חלונה, מציק. הייתה בטוחה שהיא מדמיינת. כרתי אותו. הייתה בטוחה, אך אותו הקול המציק המשיך בשלו, מפר את הדממה.
שתי עיניה האפורות בהו בחלון, מנסות למצוא סימן לבלוט שניסה להרוס את שלוות רוחה. הנוף נותר אותו נוף, אותו עץ אלון שנוא שחוסם את כניסת האור בבוקר ואת טפטוף הגשם האהוב בחורף. נענעה ראש, מבולבלת, אצבעות מקומטות חופרות בעור מצומק. לחצה על רקותיה, מנסה להפיג כאב ראש מבצבץ.
כעסה על עצמה, הרי לא רצתה לנטוש את הדברור לפני שהופחו מספר מילים בספר מלבד הכותרת. החולשה הפתיעה אותה, התרגלה לחוש בה אחרי שסיימה ספר באורך מלא, ולא אחרי הקלטת שלוש מילים של כותרת.
את יותר חזקה מזה, דחקה בעצמה והרימה עיניה אל המחשב. מערכת ההקלטה עדיין פעלה, ממתינה. היא פיהקה בעצבנות, רצתה לצאת החוצה לפני שתישבר סופית. הספר יהיה פה גם מחר. יאללה, רדי למטה! והחלה לחוש בעקצוץ במקום המדויק בו טיפות הגשם יפגעו לה במצח ויפוררו את כאב הראש המתקרב.
מקצוע הספרור היה ידוע ככזה שהופך את כל העובדים בו לנרגנים למדי. בני אדם המשקיעים את מיטב זמנם בהפחת חיים במילים, ושנותנים מהנשמה שלהם לעלילות של אחרים, לא היו אנשים שהייתה להם הרבה סבלנות בחייהם הפרטיים. היא לא הייתה שונה, לכן נבחרה, לכך הקדישה עצמה. נותנת עצמה לתהליך הדברור של הספר, יוצקת חיים בדמויות השונות, גם אם מדובר בעלילות קלוקלות. עד היום לא האמינה שפעם אנשים היו קוראים ספרים בעצמם או אפילו מאזינים לאחרים המקריאים להם עלילות, ורק יכולים לדמיין איך העלילה מתרחשת. היא ושכמותה שינו הכול, קול המספררים גרם לאנשים להרגיש את שהדמויות מרגישות, לחוות יחד איתם מוות או אהבה, תשוקה וביזיון. את כל הרגשות שהייתה אולי אמורה לחוות בחייה האישיים למדה להשליך על העלילה, וכמו כל שאר המספררים גם לה לא הייתה לה אהבה. לא פעם חשה שגם בעיני שכניה נחשבה לדמות משנה, שולית ולא חשובה. וזה החמיא לה.
תתקדמי! דחקה בעצמה, קולטת שהיא עדיין יושבת בשולחן העבודה שלה ומהססת. גם את הדמויות בספר הזה אתעב. הייתה בטוחה, מביטה בעמודים שמולה, נזכרת איך בכל ספר שנבחרה לדברר שנאה את כל הדמויות, אחת אחת, משעממות אותה לאורכן. 'לך, בהוקרה.' נכתב בדברי ההודיה הפתטיים על תרומתה העצומה לעולם הספרות, על כך שהצליחה לגרום לאנשים להרגיש דברים שלעולם לא היו יכולים לחוות בחייהם. אולי יאנסו אותי הפעם, אולי איזה רצח טוב. פיהקה שוב, יודעת שכשתקום מהשינה בבוקר תוסיף עוד בליל מילים מקולקל לפאר את קירות הבית הצפוף שלה, מוקיר את תרומתה המגוחכת למשק ספרותי כושל. על עצמה כבר ויתרה מזמן, מקדישה עצמה לדבר היחיד שחשוב, כך לפחות חשבה פעם.
לא רוצה עדיין לישון, החליטה בדיוק כשנשמע הרעם המעודד, ידעה שאם תעז להמתין עוד מעט תפסיד את תחילת הגשם הראשון.
הקופסה המרובעת נסגרה, מצלצלת לסיום. כיסא כחול בעל ארבעה גלגלים נגרר לאחור, זוג רגליים ארוכות פוסעות החוצה מהחדר, האור מוחשך. שביבי אור קפואים בזמן, מרחפים באוויר, מסיימים באיטיות יום שבקושי החל. כשהדלת הלבנה נסגרה מאחוריה הוקל לה. צעדה דרך המסדרון, חולפת מעבר לארון החום אדמדם העצום. פתאום עצרה ושלפה בזריזות מהקולב את מעיל הגשם האהוב, מבחינה בזווית העין בקופסה הנוצצת של מאגר התחפושות שרק לפני שבוע הוכנסה לארון, עדיין מחכה לה שתשוב. "מחר, " הבטיחה וסגרה קלות את דלת הכניסה, נועלת בזהירות. לא רוצה שאף שכן לא יחשוב שהיא קיימת, ושגם לא מותר לצאת לנשום מדי פעם.
שונאת אותם, ירדה בזהירות במדרגות, לא מעזה לרדת יותר מאחת בכל פעם. חוששת ששוב תצטרך לעטות את הארשת המזויפת שלמדה לשנוא. מציצנים. חשבה, והכריחה עצמה שלא לירוק על רצפת המסדרון המשותף. רוצים לדבר ושתספרי ותשתפי, ואז יוכלו לרכל מאחורי הגב ולדפוק על הדלת מתי שרק בא להם ולבקש דברים. גועל נפש.
כשיצאה מדלת הבניין הרוח הנעימה חבטה בפרצופה, מפתיעה. נמלטה פתאום צווחת עונג שמייד הושתקה. תמיד אהבה חורף, צרחות האימה של הנהגים הפצועים על הכביש שמול חלונה שימחו אותה עם כל גשם מחדש. השתוקקה להיות קרובה יותר אליהם, להריח את הדם.
כעת סטתה מהשביל הקטן המוביל לכניסה, עוברת מבעד לשיח הגזום המפריד את הגינה הקטנה והמדוקדקת משביל הכניסה המכוער, צועדת לכיוון הדשא שתחת חלונה, רומסת את הטבע בכוח עם נעליה הכבדות. רעש שבירת הענף שגזמה קודם לכן התחבר לקול הרעם שבדיוק הגיח, משמח. עץ האלון עמד מעליה במלוא תפארתו, ענפיו ובלוטיו מאיימים. רסיסי הגשם טפחו עכשיו על מצחה, גורמים לצחקק, לא את אותו הצחוק המתגלגל ששמרה לדברור דמויות ליצניות ומפונקות, משדרת את שמחתם המזוייפת היישר אל לב המאזינים הקוראים, אלא את אותו צחוק משחרר ששמרה רק בשבילה. הרעם שוב הרעים והזכיר כמה היא בודדה, משמח אותה, בדיוק כמו שאמא חזתה.
פעם האם אמרה שהיא ילדה ממורמרת שתגדל להיות אדם ממורמר, אך היא בחרה את הבחירות שלה, מתעלמת. בסוף אבא ואמא מתו והאחים נעלמו, והיא הייתה לבד כמו שרצתה, משוחררת מעול וממחויבות, שונאת את העולם כמו שתמיד רצתה. רסיסי הגשם המשיכו לזלוג מבעד לענפים על מצחה, מטפטפים את המחשבות החוצה. הרימה ברדס, עומדת תחת העץ השנוא, מאזינה לזרם המרגיע. הייתה מי שהיא, ידעה, מי שבחרה, ולא רצתה לשנות את שלא צריך להשתנות. הגשם הפסיק ברגע, נוטש. חדר העבודה הקטן שלה היה למעלה: חשוך ונטוש, מוסתר מעיני כל, מוקף בענפים שרק לה גישה אליהם, כמו שתמיד רצתה. פיהקה שוב, נרעדת, טוב עשתה שירדה, יודעת שזה ייתן לה כוחות להמשך.
היא טיפסה במדרגות העולות לביתה, מושכת את כפות הנעליים לאורך המדרגות, מותירה בכוונה סימני גינה מחרידים שייוותרו לעיני הבניין, יודעת שהיא מסתכנת בדפיקות שיהלמו על דלתה וייאלצו אותה להתעלם כמו תמיד. עכשיו כבר לא טרחה להסתתר וטרקה בחוזקה את דלת הכניסה לבית, מותירה את הנעליים מלאות הבוץ בכניסה, מתעלמת מהראיות. עמדה ללכת לחדר האמבטיה ונעצרה. היה אור בחדר העבודה. חשה רוח נושבת מבעד לחלון הקטן שבחדרה, מגיעה עד אליה, מלגלגת. היא פשטה את מעיל הגשם הצהוב המלוכלך, זורקת אותו לצד הנעליים, ודילגה במהירות מעל השלולית שהותירה.
מנורת העבודה הקטנה האירה את המחשב הנייד, מציגה באורה הכחלחל טיפות גשם מפוזרות, מלטפות את כיסא הישיבה הכחול ומעסות את דפי הספר החדש השוכב, מפוזר בחדר, מילותיו נמרחות ומטומאות על ידי טיפות הגשם האהובות. חוששת מהגרוע מכל, טיפסה על השולחן הקטן וטרקה בחזרה את החלון למקומו, מוודאת שוב ושוב שנעול. עכשיו הייתה בטוחה שהכול אבוד עוד לפני שהחל. טעות שנייה.
מתוך הארון שבמסדרון הוציאה מגבת גדולה ורצה בחזרה לחדר העבודה, נזעקת לנקות את הנזק, לגרש מהעמודים הרטובים את הטיפות האהובות בטרם ישקעו וימרחו את מילים מקולקלות עוד לפני שהוקראו. אורו הלבנבן של הירח האיר את פניה, יוצר עליהן מצג שווא של שמחה. היא הביטה לעברו והסיטה הווילון, נזכרת איך תמיד בגשם הראשון אהבה להסתכל בו עד שנרדמה, ודווקא הפעם הטקס הקבוע ישתנה.
הזמנים משתנים אז גם החורף השתבש. רטנה, יודעת שהיכולת שלה לשמור על מאזן הקראה מושלם ללא תקלות נפגמה לעד.
הדפים המרוחים אוגדו שוב לערמה. היא הכריחה עצמה שלא להביט במילים הכתובות, נזהרת שלא לשים לב לדבר מלבד מספר העמוד, בעיקר כדי לא להרוס לעצמה את הטקסט, אף פעם לא אהבה לדעת מה עומד לקרות בעלילה לפני שהגיעה אליה, שומרת את הרגשות טריים ככל הניתן. כל עמוד נאסף, יובש והונח. אף פסקה לא אבדה, אף מילה לא שובשה.
אף פעם לא יצרתי איתם קשר. נחרדה ממה שידעה שעליה לעשות. דווקא עכשיו? דווקא עם הספר האחרון שלי? היא החזירה את הדפים לאוגדן המרושל, מניחה אותם במרכז השולחן. במהירות אספה את המים שנקוו, מייבשת עם מגבת גדולה. כשסיימה חשה פחות מלוכלכת משהחלה. היא פתחה בבהלה את המחשב הנייד ואת תוכנת הדואר האלקטרוני, מלשינה על עצמה לאגודה:
"שלום, אני המספררת שנבחרה להפיח חיים בכותר 'פיגוע בגן עדן'. הסיבה בגינה אני פונה אליכם, לראשונה בחיי, היא כי פגמתי בשוגג במסמך. בסעיף 7א' של חוקי הספרור נכתב, ואני מצטטת, ש'על המספרר/ת לדאוג לשלמות הרכוש אותו קיבל/ה, ולשרת אותו נאמנה עד סופו הקבוע.'. לכן אני פונה אליכם, במחילה, הכותר אותו קיבלתי ועליו התחייבתי לשמור נפגם קלות עקב גשם שחדר מחלון חדרי הפתוח. הדבר לא יחזור על עצמו, ואני מוכנה לקחת על עצמי את מלוא האחריות. עם זאת, ברצוני לציין שזהו הספר האחרון בקריירה שנעשתה ללא טעויות, וברצוני לסיים אותה ככזו. לכן אני פונה אליכם עכשיו, במחילה והבנה שאני בסך הכול אנושית, משרתת נאמנה של עולם עלילתי לא לי, בדיוק כמו שהשבעתם אותי להיות. אגב, מצב הכותר שמיש, אף מילה לא נפגמה. תודה על התייחסותכם. נ.ב – הייתי בשמחה מחזירה למחבר את הספר בכדי שיבחר לו איש מקצוע אחר, אך לצערי שמו של הסיפור כבר דוברר, ולכן עליי להמשיך איתו, ולו כדי לעזור לעלילה לחיות."
כמה שניות לאחר מכן התקבל הדואר החוזר, דבר שלא הפתיע. רוב נציגי האגודה היו אנשים לחוצים.
"שלום לך," נכתב בשורת הנושא, "אנחנו מודים על וידויך ומעריכים את האומץ לקום ולספר. אנו מעריכים אותך על הכנות ועל כך שמייד אחרי שהאירוע ארע פנית וסיפרת, ללא להמתין. גם אצלנו יורד הגשם הראשון עכשיו, גם אותנו הוא מפתיע ברשעותו השנתית הראשונית, חודר ופוגם בכל הסדר הקיים. אין פלא ששכחת לסגור את החלון. לענייננו, הספר אותו קיבלת לדברור. הפיחי חיים! התחילי לפחות כשתוכלי, ואם במהלך עבודתך תראי שישנה אות שמרוחה או אפילו פסקה שהתפסקה יתר על המידה, צרי איתנו קשר במיידי ודווחי על עצמך ישירות למחבר הספר. אולי קיים עותק נוסף שיוכל להחליף את החסר. כמו שאת בטח יודעת, אגודתנו נוקטת בגישה האמיצה ביותר בנוגע לכותרים המיוצגים על ידינו, גם אם יהיה מוץ אבק שימנע הקראה מושלמת שתעביר לקוראים/שומעים שלנו את מלוא רגשות העלילה אנו ננקוט בצעדים משמעותיים. שמך ידוע לנו, וכשתסיימי את הכותר הנוכחי הוא יקשט את קירותינו, בדיוק כמו המדבררים הגדולים. מאחר וזהו הכותר האחרון שלך ודבררת כבר את מילותיו הראשונות, עלייך ללוות אותו עד תום, בדיוק כמו שציינת. אחרת הספר לא יראה אור ואת תעמדי למשפט. בברכה."
הדמעות זלגו בעודה קוראת את המילים. ציפתה לארס, לא למילות אהבה. משהו בתוכה אפילו השתוקק לביטול החוזה, שתוכל להתנצל בפני מי שתצטרך ותוכל ללכת לנוח. התעייפה עוד לפני שהתחילה. הכול היה יבש עכשיו, הכיסא חזר למקומו תחת השולחן והחלון נבדק בשנית ובשלישית, מוודאת שאכן נסגר. חדר השינה חיכה לה, השעון המעורר כוונן, ועיניה העצומות פרפרו בעודה גולשת למחוזות אחרים, מלווה על ידי חיבת הרעמים המרדימים.
הצלצול הגיע מהר מדי, מאיים בהתקדמותו. עוד עולם צבעוני שאבד. היא רצתה שהכול כבר יהיה מאחוריה, שלוש מילים והתעייפתי, זכרה. חיכתה לפעם האחרונה שתצטרך לשמוע את הצלצול הארור ותוכל לישון עד המוות. לא רצתה לראות עולם כשתסיים את הספר האחרון, לא לבלות או לעשות קניות, ובעיקר לא להכיר אנשים. שנאה את כולם. המחשבה על הדוחק ברחובות שיעיק אם רק תחליט להוציא ראש החוצה העירה אותה סופית. היא הושיטה יד למנורת הלילה הקטנה והדליקה אותה.
אורו הראשון העכור של הבוקר הסתנן מבעד לתריסים, נלחם בזה המלאכותי. התריסים נפתחו, חושפים שמיים. בעבר הייתה בטוחה שהיא זו שבוחרת לקום מוקדם, מתחילה את הבוקר בזמן שכל שאר העולם עדיין ישן. עם השנים הבינה שלא כך הדבר, שהדמויות בסיפורים אותם היא מדבררת בוחרים זאת בשבילה, זקוקים לטריות הבוקר שלה בעת שהיא מספררת, ולא חווים תסכול יד שנייה.
היא העירה את הבית, מפזמת עוד שיר ששכחה את מילותיו. פעם הדליקה רדיו שילווה לאורך הבוקר, שיפגין נוכחות. עם השנים הפסיקה, מקטינה עצמה ככל הניתן. מהכניסה קרצו שאריות הבוץ מליל אמש, מחכות, והחליטה להשאירן כתזכורת. כשהרתיחה קפה התירה לעצמה מעט רחמים עצמיים, לוחשת, "עוד קצת וגם החרא הזה יהיה מאחוריי."
היא לגמה ממנו בעודו רותח, גורמת לאותה כוויה קבועה בחך שתסייע לדמויות המסופררות לא רק להרגיש אלא גם להישמע אותנטיות. הרימה עצמה מהספה והביטה במראה הגדולה שבכניסה: שערותיה הלבנות התפזרו מהקוקו המרושל שאספה קודם לכן. המראה הרצוי - מכשפה.
רצתה כבר לשבת מול שולחן העבודה בחדר העצוב, להיעלם בעלילה נוספת שלא תועיל לדבר בעולם המקולל בו חיה. עוד עלילה שכנראה נכתבה רק בשביל להיות קיימת, לא יותר.
לפתע צד את עיניה מדף הספרים שסיימה לדברר, מתחנף. כל אחד מהם מכיל פיסה מנשמתה. את כולם תיעבה. שוב ניסתה להבין למה התחילה ספר נוסף כשהאחרון איתו סיימה רק נוסף למדף לפני זמן לא רב, דחוק בקצהו. גם ממנו לא הבנתי דבר, נזכרה וצחקה. הפרס שקיבלה בגינו הפתיע אותה, והוסיף להרגשת החרא שחשה כשחשבה כמה עולם הספרות צבוע. אנחנו אלו שעושים מכותרים קלאסיקות, לא המחברים. ולא הייתה בטוחה אם יהיה נבון לנסות יום אחד את כוחה בכתיבה, תוהה אם יבוא מספרר אחד כמוה שיוכל לשדר את כל הבוז שהיא חשה ולשדר לקוראים. כרגע אני מספררת וככה זה יישאר. ולא הייתה בטוחה בעצמה.
היא חזרה עם הקפה לסלון, הניחה את הכוס בכיור והרימה את הקנקן הרותח שעדיין המתין לה, לוגמת ישירות, חורכת את עצמה ועל הדרך מתאפרת ברסיסי קפה שיעטרו את שפמה ולחייה, תורמת לאווירת הזקנה הקבועה. אני לא כזו משוגעת, ניסתה לשכנע עצמה, נזכרת במילים הכתובות שקיבלה אמש מהאגודה, מגעילות בחנפנותן. שאני אצטרף למדבררים הגדולים? זה נשמע לה מגוחך. רק רצתה להתחיל ולסיים ושאחרים יעשו מה שירצו עם זה.
שוב התהלכה לכיוון חדר העבודה, לא החלטית, ושוב הופתעה כשחשה את אותו משב הרוח הקלוקל. שוב פתוח? "איך זה יכול להיות?" מלמלה. חששה שתצטרך שוב ליצור קשר עם אגודת הצבועים. קרני השמש הראשונות של הבוקר קרצו לה מבעד לחלון, מנסות לחדור מבעד לענפיו הסוררים של עץ האלון העצוב. הלה בירך אותה לשלום, שולח לשון ארוכה ומפותלת נוספת המאיימת לחדור. ירקה שוב, נזכרת איך בספרים הראשונים שדבררה השמש האירה את החדר, מציפה באושר קלוקל, וידעה שגם אז שנאה הכול ושכלום לעולם לא משתנה.
העץ המכוער הזה צמח יחד עם הקריירה שלי. זכרה איך שתלו אותו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ואיך באותו רגע החזיקה עצמה מלרדת מטה ולהביע מחאה בפני השכנים הנבזים. גם לו מגיע קרדיט ותהילה, בלעדיו לא הייתי מחזיקה מעמד.
החלה לתכנן איך תכרות ענף נוסף אם יעז לפלוש, ועמדה לסגור את החלון. משב הרוח היה נעים למדי, והיא החליטה להדק את הווילון המגוחך לוו הקטן שלצד החלון, עוטה על עצמה את חלוק הבית המרוט עליו תמיד הוסיפה את התחפושות שיצרו אצלה את האמינות העלילתית ופתחה את המחשב. שערה היה מתוח עכשיו עד כדי כאב, יוצרת כאב פנימי גם אצל הדמויות אותן עדיין לא הכירה, מתחילות מאפס, בדיוק כמוה. יודעת שרק ככה הדברור שישודר אל ההקראה יהיה אמיתי יותר. לכן תמיד אהבה דמויות שבורות, הזכירו לה את עצמה, וקיוותה שגם בספר הזה יהיו כאלו.
כשהייתה צעירה אהבה להאזין למספררים, משדרים אליה את מה שהדמויות עליהן מסופר חוות, וידעה שהיא תעשה עבודה יותר טובה מהם. שמספרר דברר דמות בצורה לא נכונה היא, בתור מאזינה, הרגישה רע עם זה. לכן בחרה במקצוע, יודעת שאף אחד שיבחר להאזין לספר אותו היא מדבררת לא ינטוש את העלילה, היא פשוט תעשה עבודה טובה מדי.
כותרת הספר שוב קרצה אליה מהשידה הקטנה. מבשרת על פיגוע במקום הכי צפוי בעולם, והיא קיוותה שאנשים יפחדו ממנו עוד לפני שיתחילו להאזין לדברור שלה. תמיד לגלגה בתוך תוכה על אנשים שלא רצו להאזין לספר בגלל שהטייטל שלו נשמע להם מגוחך, לכן קיוותה ששמה כמספררת הלך לפניה, מזמין מאזינים להאזין לה עוד לפני שהבינו על מה הספר מדבר.
לשבריר שנייה תהתה אם מחבר העלילה ידע שכשהוא מדבר על פיגוע בגן עדן אנשים ישר יחשבו על פרובוקציות דתיות, או שבסך הכול יתהו אם המחבר ניסה לתאר מצב קיים של מי שנסע לחופשה ונקלע לסיוט. העדיפה שלא לדעת. האותיות הזולגות המרוחות הביטו בה, צבען שחור עכשיו, הכול תלוי זווית. צורת הפונט של אותיות הכותרת שונות מאותיות ההקראה הרגילות, מנסות ליצור הבדל מגוחך בינן לבין שאר העלילה, לא שזה שינה במשהו, היא היחידה שקראה את מילות הספר, המאזינים רק האזינו לה מדבררת. בימינו נדירים האנשים שדפדפו בעצמם בספר, היא ושכמותיה שידרו לקוראים הרבה מעבר לעלילה.
קרני השמש השתקפו על אותיות הכריכה, מסנוורות, והיא קיוותה שזה מסמל את הקרב האחרון. תמיד ידעה שהספר האחרון יהיה המסקרן מכולם. ממזמן דמיינה שיהיה ספר פנטסטי עם דמויות לא אמינות ככל הניתן, ורצוי כזה שיביך ויגרום לה לדעת שבזבזה את חייה על שטויות.
אמא הייתה אדם מאמין, נזכרה פתאום. בחיים לא הייתה מסכימה לשמוע על עלילה אנטי דתית. החיוך התפשט. 'מילים עלולות לפגוע,' אמרה פעם האם, היא הייתה מתחרפנת עכשיו.
שמחה שבחרה לברוח מהבית ולא להקשיב לחפירות המשפחתיות. כשתיצוק חיים לדמויות בזויות שהאֶם הייתה שונאת אם לא הייתה מתה, תוכל לחבר מאזינים למשפחתיות שונה מזו המקולקלת אותה חוותה בעצמה. בדרך מעוותת הגשימה את חלום האם, תורמת ליצירת עולם טוב יותר.
בספרה השמיני או התשיעי, כבר לא זכרה, תהתה אם לדברר ספרים שאנשים לא יסכימו איתם נחשב למעשה רע, וידעה שזה לא נכון, כי מי שלא יסכים להאזין לעלילה לא יידע אם יש בה משהו לא בסדר. מבחינתם זה לא יהיה קיים בכלל, חשבה אז. מאז לא חשבה על כך יותר, לא שלא היה לה אכפת, רק רצתה לספרר דמויות עד תום, להרוג אותן בדרכה. לא רצתה לקבל הערכה חסרת משמעות או פרס מצחין, לא הייתה לכך שום משמעות מבחינתה. כמו בספרים. חשבה כשניגבה את הדמעה שזלגה על הלחי.
מוזר, חשבה, אף פעם לא בכתה לפני שהתחילה לדברר ספר. כנראה בגלל שהוא האחרון. דמעה נוספת התלוותה, פוגמת בעמוד השני המחכה לה. היא הרימה והריחה אותו שוב, שואפת לתוכה עולם חדש, בידה השנייה לחצה על כפתור הספרור. המילים הראשונות, כהרגלן, צובטות את הלב: