מכתב קטן לאמא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכתב קטן לאמא
מכר
מאות
עותקים
מכתב קטן לאמא
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מכתב קטן לאמא

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יצחק בשביס זינגר

יצחק בשביס זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis Singer‏ 21 בנובמבר 1902, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"יידיש היא שפת האם שלי, ואמא אף פעם לא מתה". כך הצהיר הסופר היהודי האמריקאי יצחק בשביס-זינגר, בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1978. בשביס-זינגר התעקש להמשיך את זכר אמו כחלק משמעותי משם המשפחה שלו, שמופיע בכותרת של מרבית יצירותיו.
 
גיבור הסיפור מכתב קטן לאמא אינו מסוגל לשיר את השלאגר שכולם מזמזמים סביבו, כי המילים החוזרות בפזמון - "אל תאחר לכתוב מכתב קטן לאמא" - מזכירות לו שלא כתב מילה לאמו מאז שעזב את ביתו במזרח אירופה והשאיר אותה מאחור. הוא יודע ש"צריך להיות משוגע או רוצח כדי לנטוש אמא אלמנה ולא לכתוב לה אפילו מילה".
 
ספר זה כולל שני סיפורים קצרים ממיטב יצירתו של בשביס-זינגר. שניהם פורסמו בניו יורק, בשנות השישים של המאה העשרים. "מכתב קטן לאמא" מעולם לא תורגם לעברית עד כה וזוהי לו הופעת בכורה.
 
כל אחד מסיפורים אלה מציג אופן התמודדות משלו עם בעיות שמלוות אנשים שהיגרו ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, אלה שהתנתקו משורשיהם ונאלצו לברר כל חייהם את משמעותם של יחסים בין-דוריים.
בצד שני הסיפורים הנוגעים ללב מובאים שני שירים, שצומחים מתוך אותן שאלות. נדמה שגם כמאה שנים לאחר שנכתבו בשפה שכמו נידונה למות, ימצאו בהם קוראות וקוראי העברית בת-זמננו את עצמן.
 
את מלאכת התרגום וחשיפת הסיפור שנשכח ביצעה באהבה ד"ר בלהה רובינשטיין, כלת פרס המצוינות בתרגום ספרותי של משרד התרבות ופרס מפעל חיים של הרשות הלאומית לתרבות היידיש.
 

פרק ראשון

הסנדלרונים הקטנים

א
משפחת הסנדלרונים הקטנים הייתה ידועה בפְרַאמְפּוֹל ובעיירות בסביבתה: יַאנוֹב, קְרֶשֶב, בִּילְגוֹרֵיי, ואפילו בזַ'אמוֹשְץ.6 אבי המשפחה, אבא הסנדלר, הגיע לפראמפול ה אחרי גזרות ת״ח ות״ט.7 הוא קנה מגרש על גבעה רמה מאחורי האטליזים, והקים עליו בקתה קטנה שהמשיכה להתקיים במשך דורות, אף שהזדקנה במהלך השנים. בסיס האבן של הבקתה שקע במקצת, האשנבים הקטנים עמדו מלוכסנים כמו שורוק, קיני סנוניות עיטרו את קצה גג הרעפים שהוריק בגלל האזוב שכיסה אותו, דלת הכניסה שקעה, המזוזות התעקמו, ובמקום לעלות על מדרגה כדי להיכנס, היה צריך לרדת קצת.

מאז בניית הבקתה פרצו בפראמפול כמה וכמה שרפות, אבל בית הסנדלרונים הקטנים נותר שלם. אמנם, מנקה הארובות לא היה יכול לעלות על הגג הרעוע כדי לנקות את הארובה, והפיח שהצטבר בתוכה היה ניצת לעתים קרובות ומתיז גצי־אש; אבל למשפחת הסנדלרונים עמדה זכות אבות, ושום תקלה לא אירעה. אדרבא: קורות התקרה הרקובות הצמיחו פטריות־כלב, וכשהיה צורך לעצור דימום של תינוק אחרי ברית מילה, הסירו פיסת עץ מהקורה הרקובה, פוררו אותה באצבעות, מרחו את המחית על החתך הטרי, והגוזל הנימול הפסיק לדמם...

אבא הסנדלר מוזכר בפנקס הגוויל של קהילת פראמפול כמי שנהג לייצר בכל שנה שישה זוגות נעליים ולתת אותם בחינם לאלמנות וליתומים. הקהילה גמלה לו על נדיבות לבו בכך שקראו לו ״מורנו״ כשהזמינו אותו לעלות לתורה בבית הכנסת. המצבה שעל קברו בבית העלמין העתיק שקעה לגמרי, אבל לסנדלרונים הקטנים היה סימן שהורה להם את מקומה: ליד הקבר גדל עץ אגוזי־ארנבת, ונשים זקנות אמרו שהעץ הענק הזה צמח מתוך שערות הזקָן של ר' אבא.

לר' אבא היו חמישה בנים. ארבעה מהם עברו לגור בעיירות סמוכות, ורק אחד, גֶּצְל, נשאר לגור בפראמפול. הוא קיבל על עצמו להמשיך לקיים את המצווה של אביו, ובכל שנה תרם כמה זוגות נעליים לאלמנות וליתומים. כמו־כן הוא היה עסקן פעיל ב״חברה־קדישא״. לפי הכתוב בפנקס הקהילה, הבן של גצל נקרא גוֹדְל, הבן של גודל נקרא טְרַיְיטְל, ולבן של טרייטל קראו גימפל. מורשת הסנדלרות עברה במשפחה מדור לדור, ולפיה קבעו שהבן הבכור יישאר בבית ויירש את הסנדלרייה.

הסנדלרונים היו דומים זה לזה: כולם היו גוצים, לכולם היה שיער צהבהב־אדמוני, וכולם היו בעלי מלאכה טובים ואנשים הגונים. בפראמפול אמרו שר' אבא הראשון שהגיע לעיירה למד סנדלרוּת אצל אומן ידוע בעיר ברוד.8 בין השאר הוא למד שם מה לעשות כדי שהעור יהיה חזק. במרתף הבית עמדה חבית ובה הִשְרו הסנדלרונים את יריעות העור לפני שהתקינו מהן נעליים. מובן מאליו שהם לא גילו לאיש איזו תמיסה הם הוסיפו למֵי ההשריה, והסוד עבר בירושה מאב לבנו.

נו, אי־אפשר למנות כאן את כל הדורות במשפחת הסנדלרונים הקטנים. לכן נסתפק בשלושת הדורות האחרונים: לר' ליפֶּה הסנדלר לא היה ילדים עד גיל זִקנה. כולם כבר היו בטוחים שזהו סוף שושלת היוחסין המשפחתית. אבל אשתו של ליפֶּה נפטרה כשהוא הגיע לשנות השישים המאוחרות שלו, והוא התחתן עם בתולה בוגרת, חלבנית. היא ילדה לו שישה בנים. פַיְיבְּל, הבן הבכור של ליפֶּה, היה גביר אדיר. הוא היה מעורב בענייני הקהילה, בא לאספות ובמשך שנים רבות כיהן כגבאי בבית הכנסת הקטן של החייטים.9 בבית הכנסת הזה נהגו לבחור גבאי בכל שמחת תורה. כדי לכבד במיוחד את המועמד, היו חובשים לראשו דלעת שתקעו בתוכה נר שעווה, וכך הובילו אותו מבית לבית. התהלוכה נעצרה בכל בית, והמועמד שתה שם יין וקינח בשטרודל או בדובשניות. והנה, ר' פַייבל מת בשמחת תורה, באמצע הדרך מ״קידוש״ אחד לאחר. הוא התמוטט באמצע השוק, ולא היה אפשר להחיות אותו. הרב הספיד אותו בזכות היותו ״בעל צדקה״, ואמר: ״הנר שהנפטר נשא על ראשו יאיר את דרכו אל גן־העדן״. צוואתו נמצאה בתוך ארגז העץ עם כפתורי הנחושת שבביתו, ובה הורה פַייבל שכאשר יישאו אותו אל בית העלמין, יניחו על הכיסוי השחור של מיטת המת את הפטיש, המרצע ואימום הסנדלרים שלו כדי לציין שהוא עשה את מלאכתו באמונה שלמה. מובן שקיימו את צוואתו.

הבן הבכור של פַייבל נקרא ״אבא״, על שם מייסד שושלת הסנדלרונים הקטנים. הוא היה קטן־קומה ושמנמן, כמו כל בני המשפחה. זקנו הרחב היה אדום־זהוב, עיניו צהובות, ובמצחו הגבוה נקוו 'מפרצים' עמוקים. מצח כזה יש רק לרבנים ולסנדלרים. המראֶה שלו הזכיר צורה של תרנגולת מנופחת. אבל אבא היה בן־אדם חכם, סנדלר טוב, בעל־צדקה, והאיש ההגון ביותר בפראמפול. מילה שלו הייתה תמיד מילה. מעולם לא הבטיח דבר אם לא ידע בוודאות שהוא יכול לעמוד בדיבורו. לעתים הוא היה אומר ״בלי נדר״, ״אולי״, או ״אם ירצה ה'״. נוסף לכך הוא היה איש־סֵפר: כל יום למד פרק תורה מתוך חומש מתורגם ליידיש,10 ובזמנו הפנוי היה מציץ ב״מנורת המאור״ וב״נחלת צבי״.11 הוא לא החמיץ אף הזדמנות ללכת לשמוע דרשה של ״מגיד״, ובמיוחד אהב לשמוע את הדרשות הנוגעות בפרשות השבוע של עונת החורף. בשבתות, כשאשתו פֶּשֶה הייתה קוראת בקול מתוך ה״צאינה וראינה״ ואת המעשיות ב״ספר הישר״,12 היה מדמיין לעצמו שהוא נֹח, וילדיו הם שם, חם ויפת. לעתים ראה את עצמו בדמיונו כבן־דמותם של אברהם, יצחק ויעקב. לא פעם חשב בלבו, שאם אלוהים היה קורא אליו ממרום ומורה לו להקריב את בנו בכורו, גימפל, הוא היה משכים קום והולך ברצון לאן שיורו לו ללכת. ודאי שהיה עוזב את אדמת פולין ואת הבית שנולד בו ופונה לאן שיאמרו לו ללכת. הוא זכר היטב את כל פרטי הסיפור על יוסף ואחיו, ולמרות זאת לא התעייף לחזור ולקרוא אותו. הוא קינא בבני הדורות הקדומים, שאלוהים הכול־יכול התגלה בפניהם ועשה להם נסים. עם זאת, המחשבה על שלשלת הדורות שנמתחת בינו ובין האבות הקדומים גרמה לו הנאה רבה. זה היה כאילו גם הוא — אבא הסנדלר — נמנה עם צאצאי ירך יעקב, וגם לו יש חלק בחוּמש: הוא וילדיו הם בני זרע ישראל, והם יהיו רבים כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים במרום. כעת הוא, אבא, חי בגלות כי יהודי ארץ ישראל חטאו. אבל בבוא העת הוא עתיד להיגאל.

אבא היה הסנדלר הטוב ביותר בפראמפול. מעולם לא קרה שמגף מתוצרתו ילחץ או יהיה רפה מדי. אנשים שסבלו משלפוחיות־חורף, יבלות או ורידים תפוחים, הבריאו כשנעלו נעליים מעשה ידיו. הוא שנא את האופנות החדשות, שדרשו לייצר סנדלים מעודנים ונעליים מכופתרות בעלות עקבים גבוהים וסוליות דקות, שנפרמות ונקרעות אחרי המגע הראשון עם שלולית בוץ. בין לקוחותיו היו גם בעלי־בתים מבוססים ונשותיהם, וגם איכרים מהכפרים שבסביבת העיירה. הוא מדד את היקף כפות רגליהם בעזרת פתיל עם קשרים, בדומה למנהגם של סנדלרים בימי קדם.

רוב הנשים בפראמפול כיסו את ראשן בפאה נוכרית, אבל אשתו פֶּשֶה חבשה כיפה. היא ילדה לו שבעה בנים, והוא העניק להם את השמות של אבות אבותיו: גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, לִיפֶּה, חנינא.13 כולם היו דומים לאביהם: גוצים ובעלי שיער אדמדם־צהבהב. אבא הודיע מראש שהוא ידאג שכל בניו יהיו סנדלרים טובים. לכן הכניס אותם לסנדלרייה שלו כבר בילדותם, וכבר אז לימד אותם את הכלל הישן: עבודה טובה לא תֹאבַד לעולם. היא גומלת למי שמבקש אותה, ולעולם לא תעורר הרהורי חרטה.

הוא ישב שש־עשרה שעות ביממה על שרפרף הסנדלרים, כשברכיו מכוסות שק וידיו עמלות בלי סוף: רוצעות במרצע, מותחות את פתיל הסנדלרים המצופה שעווה, מלטשות את העור בעזרת פיסת זכוכית חדה, צובעות, מצחצחות ומבריקות. בה־בעת פיו זימר פיוטים של ימים נוראים: ״יראתי בפצותי״, ״ונסלח״, ״זוכְרֵנו לחיים״, ״כל מאמינים״. כל אותו זמן ישבה לידו החתולה של המשפחה והשגיחה עליו. גם לה היה ייחוס: אִמהּ וסבתהּ תפסו עכברים בבית הסנדלרונים הקטנים...

מול שולחן העבודה שלו היה חלון קטן, ומכיוון שהבקתה עמדה על גבעה רמה, אפשר היה לראות דרכו את כל העיירה, ואפילו את כל השטח שהשתרע מאחוריה, עד הדרך שמובילה אל בילגוריי ואל יער האורנים. אבא ראה את קבוצות הנשים שעמדו בכל בוקר ליד דוכני האטליזים, את הבחורים והבטלנים האחרים שנכנסו לחצר בית הכנסת ויצאו ממנה, ואת הנערות שהלכו אל המשאבה שֶעל פי הבאר כדי לשאוב מי שתייה. בשעות הערב הוא ראה נשים צעירות שמיהרו לחמוק אל הסמטה המובילה אל המקווה. קרני השמש השוקעת מילאו את הבקתה זוהר של דמדומי־חמה, פסי אור ריצדו בפינות החדר, רטטו על קורות התקרה, זהרו בשערות הזקן של אבא והעניקו לו גוון זהוב. פֶּשֶה אשתו עמדה במטבח ובישלה מרק וכוסמת. הילדים שיחקו, שכנות נכנסו לחטוף שיחה קלה ולרכל קצת. אבא קם, נטל ידיים, לבש קפוטה והלך לבית הכנסת של החייטים כדי להתפלל מנחה־מעריב.

הוא ידע שיש ערים גדולות וארצות רחוקות, ופראמפול אינה אלא עיירה קטנטונת, שגודלה אינו עולה על זה של אותיות ״טל ומטר״ בסידור קטן.14 אבל הוא הרגיש שהעיירה הקטנה שלו היא טבור העולם, וביתו הקט ניצב בראש הטבור הזה, ומפעם לפעם חשב שכאשר המשיח יבוא וכל היהודים יעלו לארץ ישראל עם רכושם ובני ביתם, הוא יישאר לגור בפראמפול, באותה בקתה על ראש הגבעה. אבל בשבתות ובחגים הוא יעלה על ענן ויעוף איתו לירושלים...

יצחק בשביס זינגר

יצחק בשביס זינגר (בכתיב יידי: יצחק באַשעוויס זינגער; באנגלית: Isaac Bashevis Singer‏ 21 בנובמבר 1902, ורשה – 24 ביולי 1991, מיאמי) היה מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. חי בפולין ולאחר מכן בארצות הברית.

בכתיבתו באה לידי ביטוי דמותו כאיש מאמין אף על פי שעוד מילדות לא הקפיד לשמור על מצוות התורה. אחד המוטיבים החוזרים הנפוצים בכתביו הוא התהייה של הדמויות על קיום האלוהים וכן שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

סקירות וביקורות

הפרספקטיבה השבורה של המהגר על פי יצחק בשביס־זינגר עלית קרפ הארץ 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הפרספקטיבה השבורה של המהגר על פי יצחק בשביס־זינגר עלית קרפ הארץ 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מכתב קטן לאמא יצחק בשביס זינגר

הסנדלרונים הקטנים

א
משפחת הסנדלרונים הקטנים הייתה ידועה בפְרַאמְפּוֹל ובעיירות בסביבתה: יַאנוֹב, קְרֶשֶב, בִּילְגוֹרֵיי, ואפילו בזַ'אמוֹשְץ.6 אבי המשפחה, אבא הסנדלר, הגיע לפראמפול ה אחרי גזרות ת״ח ות״ט.7 הוא קנה מגרש על גבעה רמה מאחורי האטליזים, והקים עליו בקתה קטנה שהמשיכה להתקיים במשך דורות, אף שהזדקנה במהלך השנים. בסיס האבן של הבקתה שקע במקצת, האשנבים הקטנים עמדו מלוכסנים כמו שורוק, קיני סנוניות עיטרו את קצה גג הרעפים שהוריק בגלל האזוב שכיסה אותו, דלת הכניסה שקעה, המזוזות התעקמו, ובמקום לעלות על מדרגה כדי להיכנס, היה צריך לרדת קצת.

מאז בניית הבקתה פרצו בפראמפול כמה וכמה שרפות, אבל בית הסנדלרונים הקטנים נותר שלם. אמנם, מנקה הארובות לא היה יכול לעלות על הגג הרעוע כדי לנקות את הארובה, והפיח שהצטבר בתוכה היה ניצת לעתים קרובות ומתיז גצי־אש; אבל למשפחת הסנדלרונים עמדה זכות אבות, ושום תקלה לא אירעה. אדרבא: קורות התקרה הרקובות הצמיחו פטריות־כלב, וכשהיה צורך לעצור דימום של תינוק אחרי ברית מילה, הסירו פיסת עץ מהקורה הרקובה, פוררו אותה באצבעות, מרחו את המחית על החתך הטרי, והגוזל הנימול הפסיק לדמם...

אבא הסנדלר מוזכר בפנקס הגוויל של קהילת פראמפול כמי שנהג לייצר בכל שנה שישה זוגות נעליים ולתת אותם בחינם לאלמנות וליתומים. הקהילה גמלה לו על נדיבות לבו בכך שקראו לו ״מורנו״ כשהזמינו אותו לעלות לתורה בבית הכנסת. המצבה שעל קברו בבית העלמין העתיק שקעה לגמרי, אבל לסנדלרונים הקטנים היה סימן שהורה להם את מקומה: ליד הקבר גדל עץ אגוזי־ארנבת, ונשים זקנות אמרו שהעץ הענק הזה צמח מתוך שערות הזקָן של ר' אבא.

לר' אבא היו חמישה בנים. ארבעה מהם עברו לגור בעיירות סמוכות, ורק אחד, גֶּצְל, נשאר לגור בפראמפול. הוא קיבל על עצמו להמשיך לקיים את המצווה של אביו, ובכל שנה תרם כמה זוגות נעליים לאלמנות וליתומים. כמו־כן הוא היה עסקן פעיל ב״חברה־קדישא״. לפי הכתוב בפנקס הקהילה, הבן של גצל נקרא גוֹדְל, הבן של גודל נקרא טְרַיְיטְל, ולבן של טרייטל קראו גימפל. מורשת הסנדלרות עברה במשפחה מדור לדור, ולפיה קבעו שהבן הבכור יישאר בבית ויירש את הסנדלרייה.

הסנדלרונים היו דומים זה לזה: כולם היו גוצים, לכולם היה שיער צהבהב־אדמוני, וכולם היו בעלי מלאכה טובים ואנשים הגונים. בפראמפול אמרו שר' אבא הראשון שהגיע לעיירה למד סנדלרוּת אצל אומן ידוע בעיר ברוד.8 בין השאר הוא למד שם מה לעשות כדי שהעור יהיה חזק. במרתף הבית עמדה חבית ובה הִשְרו הסנדלרונים את יריעות העור לפני שהתקינו מהן נעליים. מובן מאליו שהם לא גילו לאיש איזו תמיסה הם הוסיפו למֵי ההשריה, והסוד עבר בירושה מאב לבנו.

נו, אי־אפשר למנות כאן את כל הדורות במשפחת הסנדלרונים הקטנים. לכן נסתפק בשלושת הדורות האחרונים: לר' ליפֶּה הסנדלר לא היה ילדים עד גיל זִקנה. כולם כבר היו בטוחים שזהו סוף שושלת היוחסין המשפחתית. אבל אשתו של ליפֶּה נפטרה כשהוא הגיע לשנות השישים המאוחרות שלו, והוא התחתן עם בתולה בוגרת, חלבנית. היא ילדה לו שישה בנים. פַיְיבְּל, הבן הבכור של ליפֶּה, היה גביר אדיר. הוא היה מעורב בענייני הקהילה, בא לאספות ובמשך שנים רבות כיהן כגבאי בבית הכנסת הקטן של החייטים.9 בבית הכנסת הזה נהגו לבחור גבאי בכל שמחת תורה. כדי לכבד במיוחד את המועמד, היו חובשים לראשו דלעת שתקעו בתוכה נר שעווה, וכך הובילו אותו מבית לבית. התהלוכה נעצרה בכל בית, והמועמד שתה שם יין וקינח בשטרודל או בדובשניות. והנה, ר' פַייבל מת בשמחת תורה, באמצע הדרך מ״קידוש״ אחד לאחר. הוא התמוטט באמצע השוק, ולא היה אפשר להחיות אותו. הרב הספיד אותו בזכות היותו ״בעל צדקה״, ואמר: ״הנר שהנפטר נשא על ראשו יאיר את דרכו אל גן־העדן״. צוואתו נמצאה בתוך ארגז העץ עם כפתורי הנחושת שבביתו, ובה הורה פַייבל שכאשר יישאו אותו אל בית העלמין, יניחו על הכיסוי השחור של מיטת המת את הפטיש, המרצע ואימום הסנדלרים שלו כדי לציין שהוא עשה את מלאכתו באמונה שלמה. מובן שקיימו את צוואתו.

הבן הבכור של פַייבל נקרא ״אבא״, על שם מייסד שושלת הסנדלרונים הקטנים. הוא היה קטן־קומה ושמנמן, כמו כל בני המשפחה. זקנו הרחב היה אדום־זהוב, עיניו צהובות, ובמצחו הגבוה נקוו 'מפרצים' עמוקים. מצח כזה יש רק לרבנים ולסנדלרים. המראֶה שלו הזכיר צורה של תרנגולת מנופחת. אבל אבא היה בן־אדם חכם, סנדלר טוב, בעל־צדקה, והאיש ההגון ביותר בפראמפול. מילה שלו הייתה תמיד מילה. מעולם לא הבטיח דבר אם לא ידע בוודאות שהוא יכול לעמוד בדיבורו. לעתים הוא היה אומר ״בלי נדר״, ״אולי״, או ״אם ירצה ה'״. נוסף לכך הוא היה איש־סֵפר: כל יום למד פרק תורה מתוך חומש מתורגם ליידיש,10 ובזמנו הפנוי היה מציץ ב״מנורת המאור״ וב״נחלת צבי״.11 הוא לא החמיץ אף הזדמנות ללכת לשמוע דרשה של ״מגיד״, ובמיוחד אהב לשמוע את הדרשות הנוגעות בפרשות השבוע של עונת החורף. בשבתות, כשאשתו פֶּשֶה הייתה קוראת בקול מתוך ה״צאינה וראינה״ ואת המעשיות ב״ספר הישר״,12 היה מדמיין לעצמו שהוא נֹח, וילדיו הם שם, חם ויפת. לעתים ראה את עצמו בדמיונו כבן־דמותם של אברהם, יצחק ויעקב. לא פעם חשב בלבו, שאם אלוהים היה קורא אליו ממרום ומורה לו להקריב את בנו בכורו, גימפל, הוא היה משכים קום והולך ברצון לאן שיורו לו ללכת. ודאי שהיה עוזב את אדמת פולין ואת הבית שנולד בו ופונה לאן שיאמרו לו ללכת. הוא זכר היטב את כל פרטי הסיפור על יוסף ואחיו, ולמרות זאת לא התעייף לחזור ולקרוא אותו. הוא קינא בבני הדורות הקדומים, שאלוהים הכול־יכול התגלה בפניהם ועשה להם נסים. עם זאת, המחשבה על שלשלת הדורות שנמתחת בינו ובין האבות הקדומים גרמה לו הנאה רבה. זה היה כאילו גם הוא — אבא הסנדלר — נמנה עם צאצאי ירך יעקב, וגם לו יש חלק בחוּמש: הוא וילדיו הם בני זרע ישראל, והם יהיו רבים כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים במרום. כעת הוא, אבא, חי בגלות כי יהודי ארץ ישראל חטאו. אבל בבוא העת הוא עתיד להיגאל.

אבא היה הסנדלר הטוב ביותר בפראמפול. מעולם לא קרה שמגף מתוצרתו ילחץ או יהיה רפה מדי. אנשים שסבלו משלפוחיות־חורף, יבלות או ורידים תפוחים, הבריאו כשנעלו נעליים מעשה ידיו. הוא שנא את האופנות החדשות, שדרשו לייצר סנדלים מעודנים ונעליים מכופתרות בעלות עקבים גבוהים וסוליות דקות, שנפרמות ונקרעות אחרי המגע הראשון עם שלולית בוץ. בין לקוחותיו היו גם בעלי־בתים מבוססים ונשותיהם, וגם איכרים מהכפרים שבסביבת העיירה. הוא מדד את היקף כפות רגליהם בעזרת פתיל עם קשרים, בדומה למנהגם של סנדלרים בימי קדם.

רוב הנשים בפראמפול כיסו את ראשן בפאה נוכרית, אבל אשתו פֶּשֶה חבשה כיפה. היא ילדה לו שבעה בנים, והוא העניק להם את השמות של אבות אבותיו: גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, לִיפֶּה, חנינא.13 כולם היו דומים לאביהם: גוצים ובעלי שיער אדמדם־צהבהב. אבא הודיע מראש שהוא ידאג שכל בניו יהיו סנדלרים טובים. לכן הכניס אותם לסנדלרייה שלו כבר בילדותם, וכבר אז לימד אותם את הכלל הישן: עבודה טובה לא תֹאבַד לעולם. היא גומלת למי שמבקש אותה, ולעולם לא תעורר הרהורי חרטה.

הוא ישב שש־עשרה שעות ביממה על שרפרף הסנדלרים, כשברכיו מכוסות שק וידיו עמלות בלי סוף: רוצעות במרצע, מותחות את פתיל הסנדלרים המצופה שעווה, מלטשות את העור בעזרת פיסת זכוכית חדה, צובעות, מצחצחות ומבריקות. בה־בעת פיו זימר פיוטים של ימים נוראים: ״יראתי בפצותי״, ״ונסלח״, ״זוכְרֵנו לחיים״, ״כל מאמינים״. כל אותו זמן ישבה לידו החתולה של המשפחה והשגיחה עליו. גם לה היה ייחוס: אִמהּ וסבתהּ תפסו עכברים בבית הסנדלרונים הקטנים...

מול שולחן העבודה שלו היה חלון קטן, ומכיוון שהבקתה עמדה על גבעה רמה, אפשר היה לראות דרכו את כל העיירה, ואפילו את כל השטח שהשתרע מאחוריה, עד הדרך שמובילה אל בילגוריי ואל יער האורנים. אבא ראה את קבוצות הנשים שעמדו בכל בוקר ליד דוכני האטליזים, את הבחורים והבטלנים האחרים שנכנסו לחצר בית הכנסת ויצאו ממנה, ואת הנערות שהלכו אל המשאבה שֶעל פי הבאר כדי לשאוב מי שתייה. בשעות הערב הוא ראה נשים צעירות שמיהרו לחמוק אל הסמטה המובילה אל המקווה. קרני השמש השוקעת מילאו את הבקתה זוהר של דמדומי־חמה, פסי אור ריצדו בפינות החדר, רטטו על קורות התקרה, זהרו בשערות הזקן של אבא והעניקו לו גוון זהוב. פֶּשֶה אשתו עמדה במטבח ובישלה מרק וכוסמת. הילדים שיחקו, שכנות נכנסו לחטוף שיחה קלה ולרכל קצת. אבא קם, נטל ידיים, לבש קפוטה והלך לבית הכנסת של החייטים כדי להתפלל מנחה־מעריב.

הוא ידע שיש ערים גדולות וארצות רחוקות, ופראמפול אינה אלא עיירה קטנטונת, שגודלה אינו עולה על זה של אותיות ״טל ומטר״ בסידור קטן.14 אבל הוא הרגיש שהעיירה הקטנה שלו היא טבור העולם, וביתו הקט ניצב בראש הטבור הזה, ומפעם לפעם חשב שכאשר המשיח יבוא וכל היהודים יעלו לארץ ישראל עם רכושם ובני ביתם, הוא יישאר לגור בפראמפול, באותה בקתה על ראש הגבעה. אבל בשבתות ובחגים הוא יעלה על ענן ויעוף איתו לירושלים...