מכשול יחיד

פרק 1

ליעד ישב בחצר האחורית על כיסא פלסטיק לבן בקצהו של דֶּק דהוי. מרפקיו נשענו על ירכיו והוא אחז את ראשו בידיו. איזה בוקר, נאנח. הוא ניסה לשחזר את מה שעבר בשעה האחרונה, ועדיין לא האמין שכך קרה.

בדרך משוק מחנה יהודה לרכבו ברחוב אגריפס, אחרי פגישה עיוורת לא מוצלחת ב'ספורט בר קפה' שסידר לו חבר, שמע צעקות רמות: "תעזוב אותי," "תשתקי!" "תעוף מפה!" ואז רעש של חפץ נשבר. ליעד לא חשב פעמיים. הוא נכנס במהירות לסמטה, מצא את הבניין שעלו ממנו הצעקות ועלה במעלה המדרגות לקומה השנייה. הדלת הייתה פתוחה במקצת. בעזרת ידו השמאלית פתח את הדלת לרווחה וראה בחור ובחורה צועקים זה על זה.

"מספיק כבר, תלך מפה," זעקה הבחורה.

"אני רוצה תשובה!" צרח הבחור.

פתיחת הדלת גרמה לשני הניצים להשתתק. ליעד עמד בפתחה של דירה קטנה. משמאלו הסלון, ספת שני מושבים דמויי עור חום כהה. בהמשך נראה חדר שינה ומימינו פינת אוכל מכוסה במפה לבנה, עם ארבעה כיסאות עץ. הבחורה ניצלה את הסיטואציה וברחה החוצה, והבחור הניף כיסא כדי לזרוק - אולי על ליעד - אבל ליעד הספיק לבעוט בעיטה קדמית לתוך בטנו של הבחור. הבחור נשנק, לפת את בטנו והתמוטט על הרצפה. אני בחופשה, חשב ליעד בעודו יוצא מהדירה בצעדים מהירים כדי לחפש את הבחורה ולבדוק את מצבה. הוא יצא לרחוב, הסתכל סביב ולא ראה אותה. מתוסכל שלא היה עוד באפשרותו לעזור לבחורה, נכנס לרכב ה'סוזוקי' שלו והניע את המנוע.

הדלת שליד הנהג נפתחה בפתאומיות והבחורה מהדירה התיישבה לידו בלי לומר מילה. הוא הסתכל עליה. היא חגרה את חגורת הבטיחות. חלק משערותיה השתחררו מהגומייה השחורה שאספה אותן. דמעות גלשו על לחייה ואיפור שחור נמרח מתחת לעינה השמאלית. חולצתה הייתה קרועה במקצת וכפות ידיה המונחות על רגליה רעדו. מהסמטה הגיח הבחור המזוקן, לבוש טי-שירט שחורה ומכנסי ג'ינס, וידו הימנית על בטנו. ליעד לחץ על כפתור הנעילה המרכזית של הדלתות. נשמע קליק והדלתות ננעלו. הבחור דפק על החלון של הנוסע ליד הנהג.

"סע!" צעקה הבחורה. "הוא משוגע. סע!"

ליעד ביצע מייד פניית פרסה ונסע לכיוון רחוב בן צבי. הרמזור הראה אדום. ליעד עצר בחוסר סבלנות ותופף באצבעותיו על ההגה. ברגע שהרמזור התחלף לירוק פגע רכב 'ב-מ-וו' שחור בתא המטען שלו. ליעד ניסה להגביר את המהירות, אבל ה'ב-מ-וו' הגיחה שוב ונגחה ב'סוזוקי'.

זיעה כיסתה את מצחו של ליעד והוא שמע את הנשימות המהירות של הבחורה. היא שקעה בעומק הכיסא ולפתה בשתי כפות ידיה את ידית האחיזה מעל החלון. ליעד החשיב את עצמו תמיד כזריז מחשבה, אבל עכשיו, כשהוא נושא באחריות על הבחורה וחסר כל היכרות עם האזור שהם נסעו בו, הוא חש מוגבל.

הרמזור בצומת בצלאל היה ירוק. לפחות זה, חשב והמשיך להגביר את המהירות. לאן לנסוע? הרהר בבלבול.

הוא ראה את משכן הכנסת בצד ימין מעל שטח הפארק, והחליט לפנות ימינה ברחוב הבא. אולי משם תבוא הישועה. נהג ה'ב-מ-וו' קרא את מחשבותיו וניסה, ממש לפני הפנייה לרחוב רופין, לנגח שוב את הרכב הלבן. ליעד לא הצליח לבצע פנייה חדה ימינה; רכב ה'סוזוקי' נזרק מעבר לנתיב הנגדי, עבר בין שני סלעים ענקיים והתיישר במסלול של הולכי הרגל ורוכבי האופניים המקביל לכביש.

ליעד לא ראה את ה'ב-מ-וו' השחורה והאט את נסיעתו. הבחורה ישבה קפואה במושבה. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. לאן לנסוע? שאל את עצמו שוב ושוב. במראה ראה את ה'ב-מ-וו' מתקרבת.

"לאן לנסוע?" שאל בקשיחות.

"לא יודעת," הבחורה בכתה.

ליעד הבין שנהג ה'ב-מ-וו' חיפש מקום נוח להיכנס לשביל. איך אני מגביר מהירות? חשב ונזכר בכפתור ה-sport, שממוקם ליד בלם היד. הוא לחץ על הכפתור ונורת sport כתומה נדלקה בלוח המחוונים. ה'סוזוקי' פרצה קדימה, ובצומת של מוזיאון ישראל ניווט את הרכב שוב לכביש, דרך מעבר חציה להולכי רגל. הם חלפו במהירות ליד מוזיאון המדע וליעד הראה כוונה לפנות ימינה לרחוב הבא. נהג ה'ב-מ-וו' הבין את הרמז המטעה. הוא פנה ימינה בצומת כדי לחתוך את הרכב הלבן, וכמעט התנגש ברכב אבטחה של משרד ראש הממשלה.

המאבטחים קפצו מרכב האבטחה בנשקים שלופים לכיוון ה'ב-מ-וו' השחורה וליעד המשיך ישר, לכיוון היציאה מירושלים לכביש 1. השתיקה ברכב הייתה רועמת. הוא פנה למחלף הראל ונכנס למבשרת ציון, ירד ברכס חלילים ונכנס לאחת הסמטאות. בעזרת שלט הוא פתח שער לחניון מתחת לאחת הווילות, הסיע את הרכב פנימה בזהירות, סגר את השער והחניה הוחשכה. נורה חזקה נדלקה והאירה את החלל.

*

"אני לא אשם. זה היה ה'סוזוקי'!" צעק לעבר המאבטחים שהתקרבו אליו בנשקים שלופים.

"כבה את המנוע וצא לאט," קרא לעברו אחד מהם.

"הוא התנגש בי. אני חייב לתפוס אותו לטובת הביטוח," צעק על המאבטח בחזרה.

המאבטחים התקרבו, ונהג ה'ב-מ-וו' השחורה ראה את ארשת פניהם הרצינית. הוא פתח את דלת הנהג והרים את ידיו, ואז יצא באיטיות סידר את כיפתו.

"תעודה מזהה, בבקשה."

"בבקשה."

"נתן ירושלמי," קרא המאבטח מרישיון הנהיגה. "אתה בעל הרכב?"

"כן, אני מצטער." הוא סידר את השרשרת הכסופה, מוודא שהמאבטח רואה את המגן-דוד. "תראה מה הוא עשה לב-מ-וו שלי. עוד מעט שבת ואני חייב לעזור לאימא שלי," אמר בקול תחינה מזויף.

"אני רק ארשום את הפרטים ונשחרר אותך לשבת. זה ייקח שתי דקות."

המאבטח הבכיר הכניס את אקדח ה'גלוק 17' לנרתיק, התרחק כמה צעדים ודיבר בקשר. הנהג נשען על רכבו והצית סיגריה. הוא הושיט את החפיסה לכיוון המאבטח השני כמציע סיגריה. המאבטח הניד את ראשו לשלילה ולא הסיר את מבטו מהאיש שעמד מולו. לפי ההתנהגות שלו, חשב, לא נראה שהוא בדרך לעזור לאימא שלו, ולפי המכה בפח הוא בטח אשם בתאונה. המאבטח היטיב את הכיפה על ראשו והחזיר את ידו לאחוז במתפסים. הוא נשאר דרוך עם רובה הסער מסוג 'תבור קומנדו 21-CTAR' בידיו.

רישיון הנהיגה הוחזר והנהג חייך בשביעות רצון.

"סע בזהירות ושבת שלום," אמר לו המאבטח.

הנהג כיבה את הסיגריה על הכביש, נכנס לרכבו ונסע משם במהירות.