כילד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כילד
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורון פורת

דורון פורת הוא מורה ומחנך בחינוך המיוחד, יוצר ומרצה בתחום הפילוסופיה ומגלה עניין במיוחד בקשרים בין ילדות לתיאולוגיה. בימים אלו הוא מסיים את העבודה על ספרו השני, ספר עיון העוסק בהנחות היסוד הפילוסופיות ברקע מושג ה״ילדות״. דורון נשוי ליפעת ואב לתמרה ולמיכאל. הוא ילד.

תקציר

כעת הוא נשכב עם ראשו על בטנה התחתונה של אימו הגוססת, נשק לה קלות מתחת לטבורה והצמיד את לחיו ואוזנו אליה. לרגע עלה על דעתי שהוא מאזין למתרחש בבטנה כמו גיאולוג הרפתקן השולח אותות סונר לפתחה של מערה קדמונית ועמוקה לאין שיעור. אינני יודע למה עשיתי זאת, אבל רכנתי גם אני אל בטנה. פניי היו אל מול רז, עיניי בתוך עיניו. באותו רגע היינו כתאומים הרוצים להחזיר את הגלגל לאחור, להשיב יחדיו את קיסרותנו המשותפת.
הרומן כּיַלֶֶּד מתאר את היחסים הטעונים הנרקמים בין כפיר, מורה בבית ספר לחינוך מיוחד, לתלמידו רז.  הקונפליקט הבסיסי ביניהם, מתבסס על הניגוד בין שתי תפיסות עולם שאין ליישב ביניהן. במרכז העלילה נמצא מכתב מסתורי המתגלגל מיד ליד בדרך לא דרך, מעמת את השניים על פרשנותו הנכונה ומאלץ את כפיר לצאת למסע מטלטל. במהלכו הוא חוזר לעברו כילד בקיבוץ, לפסיכיאטר שלו בתקופת נערותו וללימודים באוניברסיטה. לתדהמתו הוא מוצא גם שם את טביעות אצבעותיו של רז.

דורון פורת הוא מורה ומחנך בחינוך המיוחד, יוצר ומרצה בתחום הפילוסופיה ומגלה עניין במיוחד בקשרים בין ילדות לתיאולוגיה. בימים אלו הוא מסיים את העבודה על ספרו השני, ספר עיון העוסק בהנחות היסוד הפילוסופיות ברקע מושג ה״ילדות״. דורון נשוי ליפעת ואב לתמרה ולמיכאל. הוא ילד.

פרק ראשון


פרק 1

רז לא נתן לי מנוחה. החל מהשבוע השני ללימודים הטריד אותי בעניין אחד ויחיד — התִכתובות שהבטחתי לו. 
אני לא הייתי היחיד, כמובן. רז נודע בבית הספר כ"אימת המורים" — התלמיד הטרחן מכולם, הנודניק המושלם. בכל זאת, נדמה לי שעניינו בי היה ער יותר מאשר בחבריי לעבודה. כמעט מדי הפסקה היה מחכה לי בקצה המסדרון — נער גבוה ושדוף, בהיר עור ומקורזל שיער — ומסמן לי ממרחק באצבע המורה שלו שהוא רוצה לדבר איתי. סיגלתי לעצמי תכסיסים כדי להימנע ממנו. לפעמים הייתי עושה את עצמי כאילו שאני באמצע שיחה חשובה עם גורם ביטחוני בכיר, עובר לידו ונוהם לטלפון שלי משהו כמו, "כן, אני מבקש לעדכן בעניין הזה את הקשלח"ר ושיעביר את זה למזפ"פ לבדיקת תצג"צ." כשרז היה שומע מפי מילות קודש מסוג זה, היה נמתח ונאלם דום, מוכן להקריב את ענייניו הרשמיים הזוטרים לטובת עניינים ממלכתיים הקשורים לביטחונה של מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. אבל לפעמים ראיתי בעיניו חשד מנקר לגבי שיחותיי הדמיוניות, וידעתי שהתכסיס יעבוד רק אם לא אפריז בשימושי בו.
כמובן הייתה אפשרות פשוטה יותר, והיא שסוף־סוף אתן לו את אותן תכתובות "סודיות ביותר" שהבטחתי לו ממש בתחילת השנה רק כדי שלא ינדנד לי. לו בחרתי באפשרות הזו היה עליי "לזייף" תכתובות הנוגעות לסודות מדינה. להמציא למשל התכתבות בין ראש המוסד לראש השב"כ, או אפילו בין יחידת פיקוד העורף של צפת לתחנת כיבוי האש בטבריה.
לא היה צורך בתחכום גדול במיוחד כדי להרשים את הבחור. רז היה קונה הכול. לא היו בזה כל סיכון או עבירה על החוק, שהרי כמורה בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, שום גורם לא היה בא אליי בטענות אם רז היה מדווח לו על כך או אפילו מעביר לו את אותן "התכתבויות". ועם זאת לא הרגשתי נוח להונות את הנער באופן כל כך עמוק. חיבבתי אותו מאוד והמחשבה ש"אזייף" תכתובות למענו הכבידה על מצפוני. המורה לאזרחות משקר כך לתלמידים? מוגזם, חשבתי, אפילו בשבילי.
ניסיון אחר להשתחרר מהבטחתי בתואנה דמיונית ("הועברה אליי רק לאחרונה בקשה מיוחדת מעוזר ראש הממשלה לעניינים שהצנעה יפה להם לא לחלוק תכתובות עם שום גורם") נתקל בתגובת עלבון חריפה מצידו. לאחר שפמפמתי לרז שוב ושוב באשר למעמדו ויכולותיו המרשימות לדלות ניצוצות של אמת מבין הררי הכזבים המקיפים אותנו (שוב, רק כדי לזכות במעט שקט ממנו), הוא כבר לא יכול היה להאמין לי. 
"אתה משקר!" צעק עליי מול עדת תלמידים בלובי. "אתה שקרן כמו אבא שלי! מרוב שהוא פוחד מאימא הוא ממציא שקרים ואחר כך הכול מתגלה!" אחר כך הפך את העציץ שליד דלת הכניסה וברח בדמעות החוצה. 
רחמיי נכמרו עליו. מיהרתי אחריו כדי לפייס אותו. הבטחתי לו שאדבר שוב עם עוזרו של ראש הממשלה ואסביר לו שבמקרה המסוים הזה מן ההכרח לשחרר את החומר הסודי. "אני בטוח שאצליח לשכנע אותו לבצע החרגה," אמרתי ורז נרגע מעט, ניגב את הדמעות והסכים להצטרף אליי לספסל שבדשא ולהראות לי תצלומים "נוֹתֶנְטיים" של הכור הגרעיני הסודי ביותר בעולם. מצפוני נרגע קצת באותו הרגע, אבל לא להרבה זמן.
במשך זמן רב לא הבנתי מדוע אני כל כך מוטרד מהתסבוכת שיצרתי לעצמי. התחלתי עם השקרים האלה בהיסח הדעת, ניסיון לא מודע — וכנראה גם מגושם — להיפטר מהטרדות הלא צפויות שהומטרו על ראשי. העבודה בבית הספר "נתיבות" הייתה אמורה להיות רוויית אתגרים קשים הרבה יותר מהתמודדות עם סיפורי בדים שטוויתי לאחד התלמידים, תלמיד שנחשב "מקרה קל" בבית הספר. לכן זה היה לי מוזר. בית הספר קלט תלמידים אובדניים שיש להשגיח עליהם בכל רגע ולמנוע מהם להסתובב בחצר כשהם תרים אחר חפצים חדים שיוכלו לחתוך בעזרתם את מפרקי ידיהם או לשסף את גרונם; תגרות אלימות היו מתרחשות כמעט מדי יום; אנו, אנשי הצוות, נאלצנו לספוג עלבונות וקללות על בסיס יום־יומי מחלק ניכר של התלמידים, ומדי פעם בפעם אף ניהלנו מצוד אחר התנהגויותיהם המיניות החריגות (שכללו הטרדות מיניות של תלמידים זה כלפי זה). וזאת בנוסף על החשיפה לאומללות, לייאוש ולדיכאון המכרסמים כל חלקה טובה בנערים ובנערות הצעירים (משום מה, בייחוד באלו שנטינו לאהוב). 
לרז, אין ספק, היו בעיות חמורות מאוד. הוא נולד למשפחה קשת יום. בן יחיד. אביו עבד כאיש ניקיון ואימו הייתה מובטלת תמידית. בראשית גיל העשרה אובחן כבעל נטיות פרנואידיות המלוות בדפוסי התנהגות נוקשים במיוחד וביכולת אומללה להבין קודים חברתיים בסיסיים. לא פעם הסתבך עם תלמידים אחרים וכמעט הוכה על ידם רק בגלל שהיה יוצא ל"סיורי מודיעין" בשטח בית הספר. בסיורים אלה, נהג לאסוף אינפורמציה על תלמידים ואפילו על אנשי צוות שנראו לו "מסתירים משהו". "תאמין לי, כפיר," אמר לי פעם בארשת חשיבות, "אין לך מושג כמה התנהגויות חשודות איתרתי בבית ספר עד היום. פשוט אין לך מושג." 
לרז לא היו כל כוונות זדון. הוא בוודאי לא רצה לפגוע במי שלא חרש רעה (לדעתו), אך מן הסתם כוונותיו הטהורות הללו לא היו גלויות לאותם תלמידים ומורים שסימן. חשדנות וחקרנות בלתי נלאות היו מחלתו, ואולי גם חלק מההחלמה שלו. הוא היה אובססיבי במיוחד בכל הקשור לפעילותם של שירותי מודיעין וריגול. לא פעם הסביר לי באריכות שהעולם כולו מנוהל על ידי גופי מודיעין חורשי מזימות הפועלים במסתרים ומחבלים את תחבולותיהם כנגד אנשים תמימים ונקיי כפיים. "סתם אנשים רגילים, כמוני וכמוך, כפיר. חייבים כל הזמן לבדוק איך הם מנסים לעבוד עלינו. הם עושים שהכול ייראה לנו תמים, אתה מבין? אבל זה אף פעם לא ככה. שום דבר הוא לא באמת כמו שהם מראים לנו, אל תשכח את זה." כאשר היה משתף אותי בחשדותיו, הייתי תוהה לפעמים ביני לביני כיצד זכיתי שייתן דווקא בי אמון שכזה. למעשה, רק אחרי הרבה זמן ורק לאחר שקרה מה שקרה נראה לי שהתחלתי להבין את פשר יחסו יוצא הדופן כלפיי.
מרשימות במיוחד היו כמובן "תכתובות המודיעין" שהוא הצליח לשים עליהן יד. הן היו העיקר שבעיקרים עבורו — קטעי עיתונים על אודות חידושים טכנולוגיים מסעירים בתחומי הביון, ביוגרפיות של מרגלים מפורסמים, "המדריך למרגל המתחיל א'", "המדריך למרגל המתחיל ג'" (משום מה נבצר ממנו לשים את ידיו על מדריך ב') ועוד. ילקוטו — שאותו היה לוקח עימו גם לשירותים — היה מלא עד אפס מקום במסמכים. 
אם הסיפור עליו לא היה כל כך עצוב, הרי, כפי שאומרת הקלישאה, הוא היה מצחיק. עלילותיו של הנער הגרום והבהיר עם הפרצוף המאורך ברחבי בית הספר ומחוצה לו הסבו הנאה רבה לצוות המורים. לא מתוך לעג או ארס, אלא פשוט מעצם העובדה שההתמודדות עם מקרים קשים ואף עצובים איננה יכולה להיעשות כולה בפרצוף מוכה יגון, בדאגה ובחמלה. גם מורים הם בני אדם וגם הם נזקקים להסיר מעליהם לפעמים את פרצופם הרציני ולצחוק מאחורי גבם של אחרים, גם אם הם תלמידיהם. 
כמרבית תלמידי בית הספר, רז גר גם הוא בפנימייה של נוער חוסה. הוריו הפגינו כישרון הורי מבוטל מאוד ולא גילו עניין רב ברווחתו של בנם. אי לכך רשויות הרווחה הכריזו על "הזנחה" ומשם קצרה הדרך להוציאו מהבית. רז עצמו דווקא היה מרוצה מהוצאתו מהבית — מן הסתם החיים במחיצתה של משפחתו לא הקלו עליו — אבל הוא ידע לדרוש כרבי עקיבא בשעתו את הסיטואציה ולחלץ ממנה תילי תילים של השערות ופרשנויות העולות בקנה אחד עם דעותיו המוצקות על העולם ועל יחסיו עימו. ברור היה לו לגמרי שהרחקתו מהוריו נעשתה משיקולים ביטחוניים ומודיעיניים כבדי משקל. "נכון שאני מבסוט פה, בפנימייה ובבית הספר," התוודה באוזניי פעם, "אבל תדע לך שהסיבה שהביאו אותי לפה היא ממש לא כי חשבו על טובתי. הם פשוט רצו להרחיק אותי מהבית בטירת הכרמל. הם ידעו שאני אקלוט מה קורה שם, מתחת להר הזה שלהם, אז הם המציאו שאבא ואימא שלי לא מסוגלים לשמור עליי. זה סתם שקר, כפיר. סתם."
פעם בשבועיים־שלושה היה נוסע הביתה לסוף שבוע ארוך, מחמישי עד ראשון, ולעיתים אפילו עד שני. הימים הללו היו מועדים לפורענות מבחינתו ובדרך כלל כשהיה חוזר לבית הספר ולפנימייה ניכר היה שמשהו לא בסדר. בעיתות כאלה יכולת לראות על נקלה כי הברק המרצד בעיניו בחוסר מנוחה דרך קבע, הפך לסערת ברקים של ממש. כך לדוגמה באחד מימי שני הללו הגיע לבית הספר בפנים חמורות. שפת גופו שידרה כי סערה פנימית מתרגשת עליו. כפי שעשיתי בעבר פעמיים־שלוש, לקחתי אותו — יידעתי קודם לכן את המחנכת שלו — לשיחה בארבע עיניים על המדשאה כדי לשמוע מה קורה איתו, לתמוך בו ולעודדו. לאחר שידולים הסכים לספר את קורות יום האתמול.
בעודו בבית, בטרם ישוב למוחרת היום לבית הספר, החליט רז שברצונו לבחון את נמל חיפה. "משהו קורה שם," הבהיר לי תוך כדי שהוא זוקר את אצבע המורה שלו. "הסתובבתי ליד הנמל, ביצעתי תצפיות וערכתי רישומים. אתה יודע למה אני מתכוון — כמה מכוניות נכנסות לנמל ויוצאות ממנו, מי האנשים שנכנסים רגלית לתוכו, מה הם לובשים. דברים כאלה." 
"נשמע לי כמו עבודת מודיעין מעולה," אמרתי. "וגם חוקית. נכון?"
"אהה... בדיוק פה התחילה הבעיה. פתאום אני רואה שני בלשים על אזרחי (אמת? שקר? דמיון פורה? לא יכולתי לדעת.) שבאים מאחוריי, אתה מבין? לא מכיוון הנמל אלא מהצד השני, מהעיר. אתה יודע מה זה אומר, נכון? שיש שם יחידה שעוקבת קבוע אחרי אזרחים תמימים, ובייחוד אחרי אנשים כמוני שמנסים לבצע תחקירים על המקום הזה. פשוט יושבים להם שם ומחכים שניפול להם לידיים."
הנהנתי להסכמה.
"ואז המנוולים האלה ניגשים אליי ואומרים לי שאני מסתובב באזור באופן 'לא כשר', ככה הם אמרו. אחרי זה הם הודיעו לי שהם לוקחים אותי לחקירה בכפוף לתקנות שירות הביטחון הכללי המנדטוריות. אתה יודע איזה משפיל זה היה?" 
וכך המשיך בסיפורו, כמעט פורץ בבכי כשתיאר את הרגעים הלא נעימים. בסופו של דבר תפסתי את התמונה הכוללת — מישהו שעבד שם כנראה הבחין ברז ושלח אליו שניים אחרים לבדוק. למזלו של רז שני הבחורים הללו הבינו עם מי יש להם עסק והחליטו לא לנפח את הסיפור. מולו הם כמובן הציגו תמונה שונה וחמורה בהרבה. הם שחררו אותו באזהרה שאם זה יקרה שוב הם יכניסו אותו ל"מאסר של עד עשר שנים בשל שוטטות, פעילות אזרחית מודיעינית אסורה וביצוע פעולות מְנִייָה לא רשמיות של כלי תחבורה מדינתיים". סומק אדום, עז כאורות ברקס ענקיים של מכונית הבולמת לפניך בכביש, נדלק בפניו כשסיים לתאר את שאירע. 
במקרה אחר הוא הסתבך עם הספרייה העירונית בטירת הכרמל כשעובד הניקיון של הספרייה תפס אותו מנסה לצאת החוצה כשבידיו ספר שלא הושאל כדין. "אני נשבע לך, כפיר, שהסברתי לו שיש לי אישור בכתב להחרים חומר שיש בו מידע שיכול לפגוע בשלום הציבור. יש לי אישור כתוב מהמל"ל (המועצה הלאומית לביטחון). אפילו באתי להראות לו, אבל הוא לא רצה לשמוע וקרא למשטרה." 
בדרכו המוזרה והמשעשעת, רז היה רודף אמת וצדק. כאשר חשב שדבר מסוים נכון וראוי, היה אוטם את אוזניו והולך בדרכו עד הסוף.
אבל למרות כל הדברים הללו, הוא לא גרם צרות רציניות בין כותלי בית הספר. מעולם לא היה מעורב באלימות, בעישון סמים או בהתנהגויות מיניות חריגות. מלבד זאת, כושרו למניפולציות ול"תחמון" היה דל מאוד, בטח בהשוואה לתלמידים אחרים. בשפתם של המורים — רז לא היה "כאב ראש" גדול במיוחד.
אף על פי כן — ואולי דווקא בשל זאת — ככל שהתרחקנו מהיום שבו הבטחתי להעביר לו את התכתובות הסודיות, חשתי אבן כבדה רובצת לי על הלב, ושאני מתקשה אפילו להסביר לעצמי מה כל כך מטריד אותי בסיפור הזה. בתוך תוכי משהו ביחסיי עם רז העמיד בסימן שאלה את עצם הבחירה שלי במקצוע ההוראה, או לכל הפחות העמיד בסימן שאלה את הבחירה שלי בתפקיד ייחודי ומאתגר שכזה. 

דורון פורת

דורון פורת הוא מורה ומחנך בחינוך המיוחד, יוצר ומרצה בתחום הפילוסופיה ומגלה עניין במיוחד בקשרים בין ילדות לתיאולוגיה. בימים אלו הוא מסיים את העבודה על ספרו השני, ספר עיון העוסק בהנחות היסוד הפילוסופיות ברקע מושג ה״ילדות״. דורון נשוי ליפעת ואב לתמרה ולמיכאל. הוא ילד.

עוד על הספר

כילד דורון פורת


פרק 1

רז לא נתן לי מנוחה. החל מהשבוע השני ללימודים הטריד אותי בעניין אחד ויחיד — התִכתובות שהבטחתי לו. 
אני לא הייתי היחיד, כמובן. רז נודע בבית הספר כ"אימת המורים" — התלמיד הטרחן מכולם, הנודניק המושלם. בכל זאת, נדמה לי שעניינו בי היה ער יותר מאשר בחבריי לעבודה. כמעט מדי הפסקה היה מחכה לי בקצה המסדרון — נער גבוה ושדוף, בהיר עור ומקורזל שיער — ומסמן לי ממרחק באצבע המורה שלו שהוא רוצה לדבר איתי. סיגלתי לעצמי תכסיסים כדי להימנע ממנו. לפעמים הייתי עושה את עצמי כאילו שאני באמצע שיחה חשובה עם גורם ביטחוני בכיר, עובר לידו ונוהם לטלפון שלי משהו כמו, "כן, אני מבקש לעדכן בעניין הזה את הקשלח"ר ושיעביר את זה למזפ"פ לבדיקת תצג"צ." כשרז היה שומע מפי מילות קודש מסוג זה, היה נמתח ונאלם דום, מוכן להקריב את ענייניו הרשמיים הזוטרים לטובת עניינים ממלכתיים הקשורים לביטחונה של מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. אבל לפעמים ראיתי בעיניו חשד מנקר לגבי שיחותיי הדמיוניות, וידעתי שהתכסיס יעבוד רק אם לא אפריז בשימושי בו.
כמובן הייתה אפשרות פשוטה יותר, והיא שסוף־סוף אתן לו את אותן תכתובות "סודיות ביותר" שהבטחתי לו ממש בתחילת השנה רק כדי שלא ינדנד לי. לו בחרתי באפשרות הזו היה עליי "לזייף" תכתובות הנוגעות לסודות מדינה. להמציא למשל התכתבות בין ראש המוסד לראש השב"כ, או אפילו בין יחידת פיקוד העורף של צפת לתחנת כיבוי האש בטבריה.
לא היה צורך בתחכום גדול במיוחד כדי להרשים את הבחור. רז היה קונה הכול. לא היו בזה כל סיכון או עבירה על החוק, שהרי כמורה בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, שום גורם לא היה בא אליי בטענות אם רז היה מדווח לו על כך או אפילו מעביר לו את אותן "התכתבויות". ועם זאת לא הרגשתי נוח להונות את הנער באופן כל כך עמוק. חיבבתי אותו מאוד והמחשבה ש"אזייף" תכתובות למענו הכבידה על מצפוני. המורה לאזרחות משקר כך לתלמידים? מוגזם, חשבתי, אפילו בשבילי.
ניסיון אחר להשתחרר מהבטחתי בתואנה דמיונית ("הועברה אליי רק לאחרונה בקשה מיוחדת מעוזר ראש הממשלה לעניינים שהצנעה יפה להם לא לחלוק תכתובות עם שום גורם") נתקל בתגובת עלבון חריפה מצידו. לאחר שפמפמתי לרז שוב ושוב באשר למעמדו ויכולותיו המרשימות לדלות ניצוצות של אמת מבין הררי הכזבים המקיפים אותנו (שוב, רק כדי לזכות במעט שקט ממנו), הוא כבר לא יכול היה להאמין לי. 
"אתה משקר!" צעק עליי מול עדת תלמידים בלובי. "אתה שקרן כמו אבא שלי! מרוב שהוא פוחד מאימא הוא ממציא שקרים ואחר כך הכול מתגלה!" אחר כך הפך את העציץ שליד דלת הכניסה וברח בדמעות החוצה. 
רחמיי נכמרו עליו. מיהרתי אחריו כדי לפייס אותו. הבטחתי לו שאדבר שוב עם עוזרו של ראש הממשלה ואסביר לו שבמקרה המסוים הזה מן ההכרח לשחרר את החומר הסודי. "אני בטוח שאצליח לשכנע אותו לבצע החרגה," אמרתי ורז נרגע מעט, ניגב את הדמעות והסכים להצטרף אליי לספסל שבדשא ולהראות לי תצלומים "נוֹתֶנְטיים" של הכור הגרעיני הסודי ביותר בעולם. מצפוני נרגע קצת באותו הרגע, אבל לא להרבה זמן.
במשך זמן רב לא הבנתי מדוע אני כל כך מוטרד מהתסבוכת שיצרתי לעצמי. התחלתי עם השקרים האלה בהיסח הדעת, ניסיון לא מודע — וכנראה גם מגושם — להיפטר מהטרדות הלא צפויות שהומטרו על ראשי. העבודה בבית הספר "נתיבות" הייתה אמורה להיות רוויית אתגרים קשים הרבה יותר מהתמודדות עם סיפורי בדים שטוויתי לאחד התלמידים, תלמיד שנחשב "מקרה קל" בבית הספר. לכן זה היה לי מוזר. בית הספר קלט תלמידים אובדניים שיש להשגיח עליהם בכל רגע ולמנוע מהם להסתובב בחצר כשהם תרים אחר חפצים חדים שיוכלו לחתוך בעזרתם את מפרקי ידיהם או לשסף את גרונם; תגרות אלימות היו מתרחשות כמעט מדי יום; אנו, אנשי הצוות, נאלצנו לספוג עלבונות וקללות על בסיס יום־יומי מחלק ניכר של התלמידים, ומדי פעם בפעם אף ניהלנו מצוד אחר התנהגויותיהם המיניות החריגות (שכללו הטרדות מיניות של תלמידים זה כלפי זה). וזאת בנוסף על החשיפה לאומללות, לייאוש ולדיכאון המכרסמים כל חלקה טובה בנערים ובנערות הצעירים (משום מה, בייחוד באלו שנטינו לאהוב). 
לרז, אין ספק, היו בעיות חמורות מאוד. הוא נולד למשפחה קשת יום. בן יחיד. אביו עבד כאיש ניקיון ואימו הייתה מובטלת תמידית. בראשית גיל העשרה אובחן כבעל נטיות פרנואידיות המלוות בדפוסי התנהגות נוקשים במיוחד וביכולת אומללה להבין קודים חברתיים בסיסיים. לא פעם הסתבך עם תלמידים אחרים וכמעט הוכה על ידם רק בגלל שהיה יוצא ל"סיורי מודיעין" בשטח בית הספר. בסיורים אלה, נהג לאסוף אינפורמציה על תלמידים ואפילו על אנשי צוות שנראו לו "מסתירים משהו". "תאמין לי, כפיר," אמר לי פעם בארשת חשיבות, "אין לך מושג כמה התנהגויות חשודות איתרתי בבית ספר עד היום. פשוט אין לך מושג." 
לרז לא היו כל כוונות זדון. הוא בוודאי לא רצה לפגוע במי שלא חרש רעה (לדעתו), אך מן הסתם כוונותיו הטהורות הללו לא היו גלויות לאותם תלמידים ומורים שסימן. חשדנות וחקרנות בלתי נלאות היו מחלתו, ואולי גם חלק מההחלמה שלו. הוא היה אובססיבי במיוחד בכל הקשור לפעילותם של שירותי מודיעין וריגול. לא פעם הסביר לי באריכות שהעולם כולו מנוהל על ידי גופי מודיעין חורשי מזימות הפועלים במסתרים ומחבלים את תחבולותיהם כנגד אנשים תמימים ונקיי כפיים. "סתם אנשים רגילים, כמוני וכמוך, כפיר. חייבים כל הזמן לבדוק איך הם מנסים לעבוד עלינו. הם עושים שהכול ייראה לנו תמים, אתה מבין? אבל זה אף פעם לא ככה. שום דבר הוא לא באמת כמו שהם מראים לנו, אל תשכח את זה." כאשר היה משתף אותי בחשדותיו, הייתי תוהה לפעמים ביני לביני כיצד זכיתי שייתן דווקא בי אמון שכזה. למעשה, רק אחרי הרבה זמן ורק לאחר שקרה מה שקרה נראה לי שהתחלתי להבין את פשר יחסו יוצא הדופן כלפיי.
מרשימות במיוחד היו כמובן "תכתובות המודיעין" שהוא הצליח לשים עליהן יד. הן היו העיקר שבעיקרים עבורו — קטעי עיתונים על אודות חידושים טכנולוגיים מסעירים בתחומי הביון, ביוגרפיות של מרגלים מפורסמים, "המדריך למרגל המתחיל א'", "המדריך למרגל המתחיל ג'" (משום מה נבצר ממנו לשים את ידיו על מדריך ב') ועוד. ילקוטו — שאותו היה לוקח עימו גם לשירותים — היה מלא עד אפס מקום במסמכים. 
אם הסיפור עליו לא היה כל כך עצוב, הרי, כפי שאומרת הקלישאה, הוא היה מצחיק. עלילותיו של הנער הגרום והבהיר עם הפרצוף המאורך ברחבי בית הספר ומחוצה לו הסבו הנאה רבה לצוות המורים. לא מתוך לעג או ארס, אלא פשוט מעצם העובדה שההתמודדות עם מקרים קשים ואף עצובים איננה יכולה להיעשות כולה בפרצוף מוכה יגון, בדאגה ובחמלה. גם מורים הם בני אדם וגם הם נזקקים להסיר מעליהם לפעמים את פרצופם הרציני ולצחוק מאחורי גבם של אחרים, גם אם הם תלמידיהם. 
כמרבית תלמידי בית הספר, רז גר גם הוא בפנימייה של נוער חוסה. הוריו הפגינו כישרון הורי מבוטל מאוד ולא גילו עניין רב ברווחתו של בנם. אי לכך רשויות הרווחה הכריזו על "הזנחה" ומשם קצרה הדרך להוציאו מהבית. רז עצמו דווקא היה מרוצה מהוצאתו מהבית — מן הסתם החיים במחיצתה של משפחתו לא הקלו עליו — אבל הוא ידע לדרוש כרבי עקיבא בשעתו את הסיטואציה ולחלץ ממנה תילי תילים של השערות ופרשנויות העולות בקנה אחד עם דעותיו המוצקות על העולם ועל יחסיו עימו. ברור היה לו לגמרי שהרחקתו מהוריו נעשתה משיקולים ביטחוניים ומודיעיניים כבדי משקל. "נכון שאני מבסוט פה, בפנימייה ובבית הספר," התוודה באוזניי פעם, "אבל תדע לך שהסיבה שהביאו אותי לפה היא ממש לא כי חשבו על טובתי. הם פשוט רצו להרחיק אותי מהבית בטירת הכרמל. הם ידעו שאני אקלוט מה קורה שם, מתחת להר הזה שלהם, אז הם המציאו שאבא ואימא שלי לא מסוגלים לשמור עליי. זה סתם שקר, כפיר. סתם."
פעם בשבועיים־שלושה היה נוסע הביתה לסוף שבוע ארוך, מחמישי עד ראשון, ולעיתים אפילו עד שני. הימים הללו היו מועדים לפורענות מבחינתו ובדרך כלל כשהיה חוזר לבית הספר ולפנימייה ניכר היה שמשהו לא בסדר. בעיתות כאלה יכולת לראות על נקלה כי הברק המרצד בעיניו בחוסר מנוחה דרך קבע, הפך לסערת ברקים של ממש. כך לדוגמה באחד מימי שני הללו הגיע לבית הספר בפנים חמורות. שפת גופו שידרה כי סערה פנימית מתרגשת עליו. כפי שעשיתי בעבר פעמיים־שלוש, לקחתי אותו — יידעתי קודם לכן את המחנכת שלו — לשיחה בארבע עיניים על המדשאה כדי לשמוע מה קורה איתו, לתמוך בו ולעודדו. לאחר שידולים הסכים לספר את קורות יום האתמול.
בעודו בבית, בטרם ישוב למוחרת היום לבית הספר, החליט רז שברצונו לבחון את נמל חיפה. "משהו קורה שם," הבהיר לי תוך כדי שהוא זוקר את אצבע המורה שלו. "הסתובבתי ליד הנמל, ביצעתי תצפיות וערכתי רישומים. אתה יודע למה אני מתכוון — כמה מכוניות נכנסות לנמל ויוצאות ממנו, מי האנשים שנכנסים רגלית לתוכו, מה הם לובשים. דברים כאלה." 
"נשמע לי כמו עבודת מודיעין מעולה," אמרתי. "וגם חוקית. נכון?"
"אהה... בדיוק פה התחילה הבעיה. פתאום אני רואה שני בלשים על אזרחי (אמת? שקר? דמיון פורה? לא יכולתי לדעת.) שבאים מאחוריי, אתה מבין? לא מכיוון הנמל אלא מהצד השני, מהעיר. אתה יודע מה זה אומר, נכון? שיש שם יחידה שעוקבת קבוע אחרי אזרחים תמימים, ובייחוד אחרי אנשים כמוני שמנסים לבצע תחקירים על המקום הזה. פשוט יושבים להם שם ומחכים שניפול להם לידיים."
הנהנתי להסכמה.
"ואז המנוולים האלה ניגשים אליי ואומרים לי שאני מסתובב באזור באופן 'לא כשר', ככה הם אמרו. אחרי זה הם הודיעו לי שהם לוקחים אותי לחקירה בכפוף לתקנות שירות הביטחון הכללי המנדטוריות. אתה יודע איזה משפיל זה היה?" 
וכך המשיך בסיפורו, כמעט פורץ בבכי כשתיאר את הרגעים הלא נעימים. בסופו של דבר תפסתי את התמונה הכוללת — מישהו שעבד שם כנראה הבחין ברז ושלח אליו שניים אחרים לבדוק. למזלו של רז שני הבחורים הללו הבינו עם מי יש להם עסק והחליטו לא לנפח את הסיפור. מולו הם כמובן הציגו תמונה שונה וחמורה בהרבה. הם שחררו אותו באזהרה שאם זה יקרה שוב הם יכניסו אותו ל"מאסר של עד עשר שנים בשל שוטטות, פעילות אזרחית מודיעינית אסורה וביצוע פעולות מְנִייָה לא רשמיות של כלי תחבורה מדינתיים". סומק אדום, עז כאורות ברקס ענקיים של מכונית הבולמת לפניך בכביש, נדלק בפניו כשסיים לתאר את שאירע. 
במקרה אחר הוא הסתבך עם הספרייה העירונית בטירת הכרמל כשעובד הניקיון של הספרייה תפס אותו מנסה לצאת החוצה כשבידיו ספר שלא הושאל כדין. "אני נשבע לך, כפיר, שהסברתי לו שיש לי אישור בכתב להחרים חומר שיש בו מידע שיכול לפגוע בשלום הציבור. יש לי אישור כתוב מהמל"ל (המועצה הלאומית לביטחון). אפילו באתי להראות לו, אבל הוא לא רצה לשמוע וקרא למשטרה." 
בדרכו המוזרה והמשעשעת, רז היה רודף אמת וצדק. כאשר חשב שדבר מסוים נכון וראוי, היה אוטם את אוזניו והולך בדרכו עד הסוף.
אבל למרות כל הדברים הללו, הוא לא גרם צרות רציניות בין כותלי בית הספר. מעולם לא היה מעורב באלימות, בעישון סמים או בהתנהגויות מיניות חריגות. מלבד זאת, כושרו למניפולציות ול"תחמון" היה דל מאוד, בטח בהשוואה לתלמידים אחרים. בשפתם של המורים — רז לא היה "כאב ראש" גדול במיוחד.
אף על פי כן — ואולי דווקא בשל זאת — ככל שהתרחקנו מהיום שבו הבטחתי להעביר לו את התכתובות הסודיות, חשתי אבן כבדה רובצת לי על הלב, ושאני מתקשה אפילו להסביר לעצמי מה כל כך מטריד אותי בסיפור הזה. בתוך תוכי משהו ביחסיי עם רז העמיד בסימן שאלה את עצם הבחירה שלי במקצוע ההוראה, או לכל הפחות העמיד בסימן שאלה את הבחירה שלי בתפקיד ייחודי ומאתגר שכזה.