עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה
הוספה למועדפים

עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה מסכם עשרים שנות מחקר של טליה טוקר, חוקרת תרבות המאיה ושם דבר בתחום זה. לוח הצ'ולקין המפורסם, זה שהסתיים ב-2012, מביא עמו סודות רבים ודרך חיים הנוגעת בכל רבדי החיים, כמו אז, גם כיום. הספר מתאר את המתנות שמביא עמו כל סמל מבין עשרים הסמלים שבלוח, ויחד עם סיפורה האישי המרתק השזור בין הדברים, הוא מביא את הקורא להיות נוכח ברגע הזה.
זהו ספר עצמתי מאוד, וכמו שהוא קדום, כך הוא חדשני.
ומה אם אין זמן? כלומר, לא ההוא שאנו מונים בשניות ובשעות, בימים ובשנים?
מה אם הדברים אינם נעים ברצף לינארי, אלא מתקיימים במקביל?
ואם המפתחות לפענוח קוד המנסח את תמצית הקיום האנושי טמונים ברגע הזה – הקטן, הפשוט, היומיומי? אולי יש רק רגע אחד לאהוב בו? והוא השער שדרכו יש לעבור כדי להפוך ליצירת מופת?
עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה מייצגים נושאי מהות המשותפים לכל בני האדם. בחכמתו העתיקה והפשוטה מוביל אותנו לוח הצ׳ולקין ונותן לנו סימנים לפענוח מפת האוצר של ההכרה האנושית. דרכה נדע להכיר ולרפא את עצמנו, ליהנות מנחת הרגעים הקטנים שתמיד ישנם ולחיות מתוך ידיעה וקִרבה בתדר הנוכחות.
 טליה טוקר, בן אדם, אומנית וחוקרת זמן, מהלכת בינות סלעי החיים ושרה את גלי הכוכבים, מסכמת בדפים אלה יותר מעשרים שנות העמקה בתורת העל- זמניות של בני המאיה. מחקרה המקיף מכיל גילויים מרתקים בדבר התודעה האנושית, ונוגע בְּערכים ובפִרטי חיים המשותפים לכולנו. את חוויותיה האישיות היא פורטת לעינינו בגילוי לב, כשֶקף הנפרש על פני הלוח, אשר מתנועתו נובעת זרימתה ואיכויותיו מסמנות את קורותיה.

פרק ראשון

~ מפתח ראשון ~
הדרקון
  

 

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הָאֵם הַדְּרָקוֹנִית הַמְּזִינָה 

סְפִּירָלַת הַבְּרִיאה אוֹר כַּבִּיר נָשְׁפָה 

כְּמִיהַת הַלֵּב לְאחְדוּת הַנְּשָׁמָה

(שירת הצ'ולקין)

עשרים שנים תמימות כתבתי רק את גלי המאיה. מדי שלושה עשר ימים, באופן עקבי, תמידי ואובססיבי, ישבתי במשך שעות ארוכות כדי לכתוב את הגל הבא, שיבטא את זרימת ההווה במהלך שלושה עשר הימים הבאים. ואף שעשרים הגלים חוזרים על עצמם שוב ושוב ויכולתי פשוט להעתיק אותם מהמחזור הקודם, התעקשתי לשבת, לשכתב ולדייק ולהוסיף ולגרוע בהתאם לתובנותיי באותו הזמן.

כשהגעתי לנקודה הבנתי ששוב ושוב, עוד ועוד, כתבתי את הגלים כי הם משקפים את הידע כולו, שכך הטמעתי אותו בתאי גופי וקיוויתי שייגע גם בקוראיי. ידעתי גם שעתה עליי לחיות מתוך הלב, וכל הטוב הזה מתחיל כאן, בגל ובמפתח הדרקון, שמלמד אותנו כיצד להיוולד וכיצד ללדת. הדרקונית האגדית מסמלת את עוצמת האנרגיה הנשית בוראת העולמות, שקיימת בתוכנו ומחכה שנכיר בה.

האנרגיה הנשית יכולה לרשוף אש של ביקורת כשהיא לא מאוזנת, אך במהותה היא האֵם המכילה והמזינה, ועל כן היא ממגנטת רכּוּת, נינוחות ויכולת קבלה עצמית. בצעד הראשון לעבר הנוכחות ברגע — שהיא לב לבו של המסע בנבכי לוח המאיה — מלמד אותנו הדרקון לקבל את עצמנו, את המציאות ואת האנשים המקיפים אותנו. הוא מביא עמו שחרור של ביקורת והרס עצמיים, שהם בבחינת גולים עצמיים. במקומם אנחנו מתחילים לפרגן ולהתפעל מעצמנו, מהאחר ומחיינו.

אך השפיטה העצמית נובעת מהפחד להרגיש. באמצעותה, במקום לחוות רגש כואב אנחנו מעלים אותו לראשינו כמשפטי ביקורת. זהו מעשה אלים, הבונה סביבנו חומה בלתי עבירה. מנגד, האנרגיה הנשית מלמדת לאהוב ללא שיפוט ובלי תנאים והשוואות. במקום נוקשות פנימית היא מאפשרת מחוות נעימות ומפנקות של נדיבות, כשל אם המיניקה את תינוקה. כי ככל שאנחנו מזינים את עצמנו במה שמחייה את גופנו ומשמח את לִבֵּנוּ, נוכל להרפות ולנוח ברגע הזה.

מכאן עולה שהנושא הראשון שהלוח מבקש מאתנו לבחון, הוא זה של תמיכה עצמית מול ביקורת עצמית. הן חלק ניכר מהזמן אנו שרויים במאבק פנימי מתמשך, שמשליך לעברנו ניצוצות של ביקורת ושיפוט עצמיים שנופלים על קרקע פורייה: זו של תודעתנו שמרבה להציב תנאים וגורמת לנו להאמין שרק אם יתקיימו נהיה מסוגלים לאהוב. אך למעשה התנאים הללו לעולם אינם יכולים להתקיים. אנחנו לומדים להבחין בביקורת שמושמעת באוזנינו מאז שאנו עומדים על דעתנו בשלבי הילדות המוקדמת, וכדי לחולל בה שינוי מתחברים לדמות מנחמת, שמרשה לנו להרגיש נוח עם הרגישויות שלנו.

הדרקונית מלמדת שכדאי להשתמש במילים חיוביות ולהיות מודעים לעוצמה הטמונה בהקרנות הפנימיות שאנו משדרים ליקום. כדי לתמוך בה אפשר לייצר בנק פנימי של דימויים חיוביים, כמו קשקושי הזנב של כלב, חיוך של ילד ועלים מרקדים ברוח. ניתן גם לשאול מה אנחנו אוהבים בעצמנו ובחיינו או מה הייתי מרגישה לו פגשתי אדם כמוני.

הרכּוּת שמביאה עמה הדרקון נחווית כתחושה נעימה בחזה, של נינוחות וחום. היא נובעת מקבלת הדברים כפי שהם, מתוך כך שאני ככה כרגע, גם כשהכָּכה הזה פחות נעים. זו התחושה שנובעת מהיעדר הפעלתנות חסרת התוחלת שאנו נוטים למלא בה את מוחותינו, התובעת ללא הרף לשנות, להפיק ולהזיז. כשאנו משחררים את הביקורת העצמית ומאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו — בלי לפחד, להסתיר או להפגין — כשהפעלתנות ההיא מתפוגגת, מופיעה במקומה אינטימיות עם עצמנו ואנחנו יכולים גם לא להיות במיטבנו ולקבל את העובדה שאנחנו בני אדם. כשאנו לומדים לקבל את מלוא המנעד האנושי שקיים בנו ולקחת אחריות על כל החלקים שלנו, אנחנו יכולים גם לקבל את האחר.

זה למעשה הבסיס לכול. זוהי אנרגיית הטובוּת, ה-well being, שנובעת מרכּוּת ומאינטימיות שבהן אנחנו מזינים את עצמנו. פתאום נוח לנו בגוף, כי כל כאב שאנו חווים הוא תוצאה של התנגדות לא מודעת ליש הקיים. ברמה המנטלית מתבטאת ההתנגדות במחשבות ביקורתיות המופנות כלפי עצמנו, כלפי האחר וכלפי ההתרחשויות במציאות. כשהיא גדלה היא מתבטאת גם ברגשות כאב. וככל שההתנגדות הפנימית עזה והמתח הפנימי רב, יכולים להיווצר סביבה מחלה פיזית או נפשית עד לשיגעון.

הלמידה עם הדרקון מובילה להבנה שהחולשות שלנו אינן אלה שגורמות לקשיים, וכי הפגיעות יוצרת הזדמנות עבור האחר לסייע לנו. ההבנה הזאת פירושה כי אדם חזק הוא זה שיכול להרגיש הכול ולהכיל את רגשותיו, ואז גם לא ניתן לשלוט בו. זוהי ההגנה האימהית שאנחנו יכולים לספק לעצמנו, והדרקון מזמינה אותנו לקבל באותה חמלה הורית את כל הצדדים הקיימים בנו, ולדעת שאנחנו בני אדם ומותר לנו לא לדעת, לטעות ולהיות חלשים. המיקוד ביש יוצר מציאות משמחת וזורמת, ואילו המיקוד באַיִן מחולל מציאות חיצונית קשה ומכאיבה. לפיכך, האנרגיה הדרקונית ממקדת את תשומת הלב בקיים ומייתרת את הדיונים המחשבתיים הבלתי נלאים העוסקים במה שאין, ואף על פי שללדת זה כואב אנחנו מוצאים את הכוחות לתמוך בעצמנו ולקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, בעודנו מתחברים לתחושות חיות והתחדשות ונולדים יום יום למחול החיים המופלא.

 

 

עוד על הספר

עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה טליה טוקר

~ מפתח ראשון ~
הדרקון
  

 

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הָאֵם הַדְּרָקוֹנִית הַמְּזִינָה 

סְפִּירָלַת הַבְּרִיאה אוֹר כַּבִּיר נָשְׁפָה 

כְּמִיהַת הַלֵּב לְאחְדוּת הַנְּשָׁמָה

(שירת הצ'ולקין)

עשרים שנים תמימות כתבתי רק את גלי המאיה. מדי שלושה עשר ימים, באופן עקבי, תמידי ואובססיבי, ישבתי במשך שעות ארוכות כדי לכתוב את הגל הבא, שיבטא את זרימת ההווה במהלך שלושה עשר הימים הבאים. ואף שעשרים הגלים חוזרים על עצמם שוב ושוב ויכולתי פשוט להעתיק אותם מהמחזור הקודם, התעקשתי לשבת, לשכתב ולדייק ולהוסיף ולגרוע בהתאם לתובנותיי באותו הזמן.

כשהגעתי לנקודה הבנתי ששוב ושוב, עוד ועוד, כתבתי את הגלים כי הם משקפים את הידע כולו, שכך הטמעתי אותו בתאי גופי וקיוויתי שייגע גם בקוראיי. ידעתי גם שעתה עליי לחיות מתוך הלב, וכל הטוב הזה מתחיל כאן, בגל ובמפתח הדרקון, שמלמד אותנו כיצד להיוולד וכיצד ללדת. הדרקונית האגדית מסמלת את עוצמת האנרגיה הנשית בוראת העולמות, שקיימת בתוכנו ומחכה שנכיר בה.

האנרגיה הנשית יכולה לרשוף אש של ביקורת כשהיא לא מאוזנת, אך במהותה היא האֵם המכילה והמזינה, ועל כן היא ממגנטת רכּוּת, נינוחות ויכולת קבלה עצמית. בצעד הראשון לעבר הנוכחות ברגע — שהיא לב לבו של המסע בנבכי לוח המאיה — מלמד אותנו הדרקון לקבל את עצמנו, את המציאות ואת האנשים המקיפים אותנו. הוא מביא עמו שחרור של ביקורת והרס עצמיים, שהם בבחינת גולים עצמיים. במקומם אנחנו מתחילים לפרגן ולהתפעל מעצמנו, מהאחר ומחיינו.

אך השפיטה העצמית נובעת מהפחד להרגיש. באמצעותה, במקום לחוות רגש כואב אנחנו מעלים אותו לראשינו כמשפטי ביקורת. זהו מעשה אלים, הבונה סביבנו חומה בלתי עבירה. מנגד, האנרגיה הנשית מלמדת לאהוב ללא שיפוט ובלי תנאים והשוואות. במקום נוקשות פנימית היא מאפשרת מחוות נעימות ומפנקות של נדיבות, כשל אם המיניקה את תינוקה. כי ככל שאנחנו מזינים את עצמנו במה שמחייה את גופנו ומשמח את לִבֵּנוּ, נוכל להרפות ולנוח ברגע הזה.

מכאן עולה שהנושא הראשון שהלוח מבקש מאתנו לבחון, הוא זה של תמיכה עצמית מול ביקורת עצמית. הן חלק ניכר מהזמן אנו שרויים במאבק פנימי מתמשך, שמשליך לעברנו ניצוצות של ביקורת ושיפוט עצמיים שנופלים על קרקע פורייה: זו של תודעתנו שמרבה להציב תנאים וגורמת לנו להאמין שרק אם יתקיימו נהיה מסוגלים לאהוב. אך למעשה התנאים הללו לעולם אינם יכולים להתקיים. אנחנו לומדים להבחין בביקורת שמושמעת באוזנינו מאז שאנו עומדים על דעתנו בשלבי הילדות המוקדמת, וכדי לחולל בה שינוי מתחברים לדמות מנחמת, שמרשה לנו להרגיש נוח עם הרגישויות שלנו.

הדרקונית מלמדת שכדאי להשתמש במילים חיוביות ולהיות מודעים לעוצמה הטמונה בהקרנות הפנימיות שאנו משדרים ליקום. כדי לתמוך בה אפשר לייצר בנק פנימי של דימויים חיוביים, כמו קשקושי הזנב של כלב, חיוך של ילד ועלים מרקדים ברוח. ניתן גם לשאול מה אנחנו אוהבים בעצמנו ובחיינו או מה הייתי מרגישה לו פגשתי אדם כמוני.

הרכּוּת שמביאה עמה הדרקון נחווית כתחושה נעימה בחזה, של נינוחות וחום. היא נובעת מקבלת הדברים כפי שהם, מתוך כך שאני ככה כרגע, גם כשהכָּכה הזה פחות נעים. זו התחושה שנובעת מהיעדר הפעלתנות חסרת התוחלת שאנו נוטים למלא בה את מוחותינו, התובעת ללא הרף לשנות, להפיק ולהזיז. כשאנו משחררים את הביקורת העצמית ומאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו — בלי לפחד, להסתיר או להפגין — כשהפעלתנות ההיא מתפוגגת, מופיעה במקומה אינטימיות עם עצמנו ואנחנו יכולים גם לא להיות במיטבנו ולקבל את העובדה שאנחנו בני אדם. כשאנו לומדים לקבל את מלוא המנעד האנושי שקיים בנו ולקחת אחריות על כל החלקים שלנו, אנחנו יכולים גם לקבל את האחר.

זה למעשה הבסיס לכול. זוהי אנרגיית הטובוּת, ה-well being, שנובעת מרכּוּת ומאינטימיות שבהן אנחנו מזינים את עצמנו. פתאום נוח לנו בגוף, כי כל כאב שאנו חווים הוא תוצאה של התנגדות לא מודעת ליש הקיים. ברמה המנטלית מתבטאת ההתנגדות במחשבות ביקורתיות המופנות כלפי עצמנו, כלפי האחר וכלפי ההתרחשויות במציאות. כשהיא גדלה היא מתבטאת גם ברגשות כאב. וככל שההתנגדות הפנימית עזה והמתח הפנימי רב, יכולים להיווצר סביבה מחלה פיזית או נפשית עד לשיגעון.

הלמידה עם הדרקון מובילה להבנה שהחולשות שלנו אינן אלה שגורמות לקשיים, וכי הפגיעות יוצרת הזדמנות עבור האחר לסייע לנו. ההבנה הזאת פירושה כי אדם חזק הוא זה שיכול להרגיש הכול ולהכיל את רגשותיו, ואז גם לא ניתן לשלוט בו. זוהי ההגנה האימהית שאנחנו יכולים לספק לעצמנו, והדרקון מזמינה אותנו לקבל באותה חמלה הורית את כל הצדדים הקיימים בנו, ולדעת שאנחנו בני אדם ומותר לנו לא לדעת, לטעות ולהיות חלשים. המיקוד ביש יוצר מציאות משמחת וזורמת, ואילו המיקוד באַיִן מחולל מציאות חיצונית קשה ומכאיבה. לפיכך, האנרגיה הדרקונית ממקדת את תשומת הלב בקיים ומייתרת את הדיונים המחשבתיים הבלתי נלאים העוסקים במה שאין, ואף על פי שללדת זה כואב אנחנו מוצאים את הכוחות לתמוך בעצמנו ולקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, בעודנו מתחברים לתחושות חיות והתחדשות ונולדים יום יום למחול החיים המופלא.