מיסות שחורות. לורד ליליאן

1.

״אבל מי הוא באמת?״ שאל ד'רסרנז' מבעד למסכה. ״אני סקרן כמו חתול. אגב, ידעתם שהוא אוהב לשבת בבית?״

״יותר נכון לנענע את הישבן, אדוני הדיפלומט,״ השיב דֶלָה־רוֹבּיָה, גרום להפליא מאחורי מסכת הארלקינו השחורה. ״הוא נצר לאחת המשפחות העתיקות ביותר באנגליה...״

״בחור צעיר, הלא כן?״

״אה, בן תשע־עשרה, פחות או יותר. אבל למה אתה לא מעשן... עוד טיפה אופיום?...״

דלה־רוביה סימן בידו, ובּוֹי⁵ סיני, חרוש קמטים וזריז כעכביש, פיטם כל מקטרת ומקטרת בכדור קטן של בצק שחור... ״אפילו לא בן עשרים. נדמה לי שהוא לורד ליליאן ה-17 או ה-18, ומאז שהם קיימים (הקשיבו למוזיקה היפה... ריקוד קרואטי) הלורדים האלה מצדיקים את כל המוניטין שנקשרו בשמם.״

״כמעט משוגע, אמרו לי...״

״אתה, אני חוזר ואומר, אתה דיפלומט. לכן, במקרה הזה, מאחר שאתה משחק עם המילים — סליחה, עם משמעותן — אמן או משוגע, זה מה שאתה מתכוון?״

״הוא יתום ועשיר כקורח?״

״זו הלשכה לתעסוקה פה, בחיי!״ לגלג הנסיך סקוֹטִייֵף וטפח על מעילו הרקום.

״וחוצפן מאוד,״ מלמל בשקט ז'אן דַ'לְזַס,⁶ שעד אותו רגע רק עפעף בעיניו המיובלות וליטף את הטבעות שהיו בבת עינו, ״חוצפה של מפקד עליון!... והוא גם יפה, יפה יותר מילד שצייר מַנטֶניָה. מישהי התאבדה בגללו... כשהמתינה לתורה אחרי כל הגברים. הוא הטיפוס שלך, סקוטייף: לא טיפש — מלא עוז ומאולץ. מדובר בנשמה ביזנטית או בשחקן גרוע: הוא כן כשהוא משקר וראוי לשבחים כשהוא מדבר בכנות, תמים ברשעותו ומרושע בתמימותו. אפשר לומר, ספרותי מתוך שחיתות או מושחת על ידי הספרות, עד כדי כך שהוא מאמין שהוא אחיין רחוק... רחוק מאוד של אַלקיבּיאָדֶס. וכמעטפת לחבילה הזאת, יש לו גוף משגע, גמיש כשל נחש, שכמו יצא מציור של בֶּרן־ג'ונס.⁷ פרצוף לגלגני וזהבהב של נער צעיר שמצפצף עליך, כמו שתלמידים בכיתות הביניים מצפצפים על התלמיד התורן. נשאר רק להמליח, לפלפל ולהגיש חם. זה הבחור!״

״יתום ועשיר כקורח...״ חזר ואמר בחולמניות מר ד'רסרנז'.

״מה שאִפשר לו להתגבר על כל ההפקרויות, אה, ד'לזס יקירי,״ התפרץ הנסיך בחיוך דו־משמעי.

״מלבד ההפקרויות שלך, הוד מעלתך הנכבד, שטרם נהנה מההצגה!... למזוג לך קצת יין אַסטי?״

״כמו שמקובל אצלכם... אל תפתה אותי מעבר למידה.״

״בקיצור, פגשתי אותו כאן, בפּלצו הזה, לפני חודש,״ המשיך דלה־רוביה. ״הוא הגיע לוונציה לאחר מעצרו של הרולד סקַיילד. כבר אז התרוצצו שמועות מוזרות לגביו, שמועות מבוססות למדי, כי כמו שאתם כבר יודעים...״

״מה?״ שאלה גברת פֵיאָנֵס, אישה מלאה בעלת שיער שחור (תבליט יווני, יש הטוענים) שהתחפשה לצוענייה.

״רק נשים יפות יתעסקו בנושאים כאלה בהתלהבות...״

״נו, ספר, מה התגלה?״

״הנה לךְ שופטת־חוקרת ושופטת in rectum...⁸ התגלתה ההתכתבות בין הלורד הקטן והסופר. לעזאזל! זה מה שהוביל לעונש של ⁹hard labour על סקיילד. על כל פנים, לא נראה שלורד ליליאן התרגש מכך יותר מדי... מאז המשפט הוא מטייל בעולם...״

״ובכן,״ נאנחה הצוענייה, ״אתה בטוח שהוא יגיע הערב?״

״הוא הבטיח לי. אבל אני שב ומזהיר: הוא בלתי צפוי כמו פּיירוֹ, עצבני כמו קלִיטַנְדֶר וקפריזי כמו סְקָפָָּן.״¹⁰

״וחושני כמו שמו — זה שם יפה, ליליאן,״ אמרה גברת פיאנס, נפתחת מרגע לרגע...

השיחה נקטעת... רק האקורדים הצרודים שבוקעים מכלי הנגינה המשונים של להקת הצוענים — שגילה דלה־רוביה בפאתי שכונת הגטו בוונציה — פילחו את הדממה. נדמה כי האולם העליון של פלצו גָרצוֹנִי, המקושט בזהב עמום ובעל תקרה מרהיבה (יצירת מופת של הצייר טְיֶיפּוֹלוֹ),¹¹ קם לתחייה בזכות האורות הנוצצים, התחפושות והאנשים שבו.

״אין ספק, זהו זה, אנחנו מתחילים לאבד את זה,״ אמר פיאנס, בעלה של הצוענייה, בעודו מתמתח כדי לקום על רגליו. ״אתה אמן, דלה־רוביה, הכול מתפקד באופן מושלם.״

אכן, ארוחת הערב שאִרגן הצייר הוונציאני עבור חבריו לאפיריון ולרחובות הידועים לשמצה, למעשה אורגיה יותר מאשר ארוחת ערב, אורגיה של פרחים, של בשמים, של יופי חולני וענוג — נחלה הצלחה.

צמרמורת לשם הצמרמורת; זו צמרמורת שלכל הפחות שווה את המאמץ... נכון, אדוני השופט?

במבט חטוף לא היה אפשר להבחין בלפידי הברונזה העצומים שבערו בכל פינות החדר. עשן ריחני נישא מחצובות שיש ורוד, חצובות שהיו לגאוות הגלריה הזאת, ששימשה כבית המלאכה הקבוע של דלה־רוביה, והאֵדים הטילו עמימות כמו חלבית בחדר המחומם יתר על המידה. במקום שולחן הוצב מגש מסלע פּוֹרְפִיר על גבי מרצפות השיש של החדר. המגש היה גדוש בפרחים נדירים ורבי־רושם שנשלחו באותו הבוקר מקיוֹגָ'ה, ובניחוחם ניכרו המלח הנישא בבריזה מהים וחשקים של אדמות מלטפות... לצד הפרחים היו פזורים על המגש פירות ובשר. האורחים, שרועים על גבי כריות גדולות ושמיכות מפרווה, השתדלו לשלוט בארשת פניהם למרות השכרות הכבדה שאפפה אותם. אחדים עישנו אופיום ממקטרות העשויות גבעול במבוק קצר שהוצמדה לו פומית כסף. הנסיך סקוטייף חשף באגביות את זרועותיו המחוטטות ודקר את עצמו מעת לעת במזרק עשוי זהב ומלא מורפיום. ד'לזס מצץ פיסת בשר נא ושיחק בשיניו התותבות...

כולם וכולן, בפרצופיהם המותשים, בשפתותיהם המשורבבות ובעיגולים הכהים שהקיפו את עיניהם, יצרו יחד מחזה מרהיב של מצורעים שנשלחו לבידוד במושבת עונשין, של שחיתות ושל כיעור המוקף ביופי הנהדר הזה.

״ד'רסרנז' פשוט יוצא מן הכלל!... זו תחפושת של בּורגָ'ה, אני מניח, או שמא של בורגני?״ וז'אן ד'לזס המשיך: ״אתה פיאנס, מגלם את המרקיז דה סאד באופן מושלם... עם כמה נגיעות של מָלטוּס,¹² וכמובן נשוי מדי. הנסיך... למה בדיוק התחפשת, הנסיך סקוטייף... לדוֹגָ'ה?״

״אה, למשהו מהמדינה שלי. ארגנתי את התחפושת הזאת במיוחד. זה... איך אתם קוראים לזה?״ הנסיך החווה בידו תנועה ילדותית ומעצבנת. ״הדברים האלה שגורמים לאנשים חסרי אלוהים להתוודות...״

״תליין או סריס?״ תמה ד'לזס בחשדנות. ״אהה! נסיך יקר, אם זה המצב, זו כבר לא תחפושת.״

״שמור את הסריס לעצמך ובוא נגיד תליין. בדיוק, תליין. אתה מסוגל לסבול תחפושת כזו?״ השיב סקוטייף בעוקצניות מהולה בזעם. ״תגיד,״ הוא המשיך והסתובב לכיוונו של דלה־רוביה, ״מה שמו הפרטי של לורד ליליאן הזה?״

״רנולד,״ ענה דלה־רוביה. ״אם הוא יגיע, אתה תראה עד כמה הוא מתיימר להזכיר דיוקנאות של רֵיינוֹלדס האחר, הצייר הגדול.¹³ חסרות לו רק שלוש אותיות בשם, זה הכול. כמו כל הדוכסים הצעירים שתלויים על הקירות בגלריה הלאומית בלונדון, דמותו חיוורת עם עיניים כחולות, ושפתיו כל כך אדומות ובשרניות, עד כי נדמה שהן פצע שיש לנשק...״

המשפט של הצייר תעה אל תוך חלום. המקצבים והאקורדים המוזרים של המוזיקה הבוהמית המשיכו להתנגן ברקע. הבויז הסינים פיטמו מקטרות ומילאו כוסות. ולפתע עלתה מן התעלה מוזיקה אחרת, מלווה בשירתם של זמרים נפוליטנים.

״זה הוא, זה נרקיס, האביר על הסוס הלבן,״ אמר ז'אן ד'לזס והשליך על ד'רסרנז' ורד: ״נסוך בה רעל, קונסול יקר שלי, והצע לו אותה בשמי.״

״אבל למה אתה קורא לו 'נרקיס'?״

״כי עבורו האהבה של האחר היא רק מראָה, מראה שממנה הוא שותה את נשיקותיו. והוא מעריץ את עצמו. בקיצור, מדובר ב... שטן. ואם אתה כבר נדלק עליו, אל תשכח את הרולד סקיילד. אחרת אתה תהיה טַלירָאן¹⁴ שגזרו עליו hard labour.״

״שקט בבקשה״; להקת הצוענים השתתקה, ונשמעו רק הזמרים הנפוליטנים, סמוכים מאוד כעת בלילה הנעים. אור הירח חדר מבעד לווילונות. פיאנס, שסוף־סוף הצליח לעמוד על רגליו, התקדם אל עבר אחד החלונות ופתח אותו.

״זה הוא, אין ספק שזה הוא! אפשר לחשוב שזו קוֹרָה, קורה היפה שלנו, 'היהודייה הנודדת' במחזה 'קליאופטרה'. למען השם, כמה השמים יפים! בואו לראות, נדמה כמו משהו ממִיסֶה...״¹⁵

״קדימה, רבותַי, אתם מוכנים? הוא מנסה לעשות צחוק מהשכרות שלנו. בואו נראה לו מי אנחנו!״ ואז הוסיף ז'אן ד'לזס בלגלוג, ״הנה מגיע הוד חוצפנותו...״

לאחר שתי דקות של המתנה בדממה הוסט הווילון הסורי העתיק המעוטר בזהב דהוי שהסתיר את הכניסה לבית המלאכה, והופיע לורד ליליאן, עטוף במעיל משי שחור עצום וחיוך גדול על שפתיו.

רק ראשו של ליליאן בצבץ מהמעיל, וכף יד עדינה ורזה של ילד, ללא שום טבעת, שמרה על מעיל המשי במקומו. לורד ליליאן, דמותו משונה יותר משהיתה נאה, נראה כנער בן חמש־עשרה. שׂערו היה בלונדיני אפרפר, עיניו כחולות, קטנות, פיקחיות, מוקפות עיגולים שחורים, אפו חושני, לגלגני, ופלומה כסופה רכה הצלה בקושי על שפתו העליונה. בשׂערו זהרה קשת מזהב, ומצחו הצעיר עוטר בשני פרחי לוטוס זהים בבהירותם, שעוצבו כפנינה יוקרתית ושקופה.

ליליאן השתהה רגע נוסף ללא ניע לאחר כניסתו, מתמוגג מהסקרנות שעורר ומקוצר רוחם של האורחים כאילו היה מעדן נדיר, מוקסם מהעיניים המפשפשות בו, מהתשוקות המתחככות בו, מהפגמים המלטפים אותו. הוא חייך כמו חיית בר, כמו ספינקס...

דלה־רוביה קם ממקומו:

״האם אני יכול להיכנס?״ אמר לורד רנולד ליליאן בקול פתייני, מטעים את המילים באופן נערי ומגושם... ״הבאתי איתי גם אנשים משלי... אפשר?״

ומבלי להמתין לתשובת המארח הוא צעק, ושישה בחורים שחומים, שעירים, מבושמים וחשופי צוואר פצחו בריקודים מסביב למגש הפּורפיר.

״אני מתנצל על האיחור,״ אמר רנולד ורכן אל הצייר, שהציג בפניו ברשמיות את שאר המוזמנים בלב ההמולה שהקימו האורחים החדשים, ״פגשתי את הזמרים ובחורה קלילה שנראית כמו תלמיד יפהפה. הנחתי לה לנשק אותי. היא נתנה לי לשתות. הייתי צריך להכות אותה כדי שתיתן לי ללכת... נעלתי אותה באחד החדרים; נראה אם מחר בערב היא תתנהג כמו ילדה טובה. אם היא לא היתה מעכבת אותי, הייתי מגיע קודם לכן.״

לאחר שבחן את הנוכחים:

״מי זה?״ שאל לורד ליליאן והצביע על ד'לזס. ״אני מכיר את האיש הזה...״

״ז'אן ד'לזס, הידוע כַּפיסטוּלָה מסֶבַּסטוֹ.¹⁶ לורד ליליאן, אתה מפתיע אותי!״

״אני מפתיע אותך? למה? כי לא שכבתי איתו? אמור עכשיו אם זה מה שאתה חושב, בחיי!...״

הנער המתבגר זינק לכיוון הסופר מבלי לפשוט את מעילו.

״אני לורד ליליאן, מר ד'לזס. אני שמח לראות אותך... אנחנו מכרים ותיקים... אתה זוכר, ביוון? ראיתי אותך שם וגם קראתי את הספרים שלך... אתה רקוב מהיסוד ואתה אומר את זה על עצמך באופן אלגנטי מאוד... אני מעריץ אותך!״

״אני עדיין לא מעריץ אותך, אדוני,״ השיב ד'לזס הנרגז; ״אבל אולי זה עוד יבוא. איזו תחפושת קודרת בחרת לעצמך...״

״אין לך מושג על מה אתה מדבר, by jove!¹⁷ להֶפך, זו תחפושת מאוד נוחה; אפשר לרקוד, לבכות, לצחוק ולאהוב איתה.״ והוא הסתובב אל בעל הבית: ״תן לי משהו to drink,¹⁸ הרי אתה רוצה ש... אהיה קופצני הערב!״

דלה־רוביה הושיט ללורד הצעיר כוס שמפניה ובקבוקון ורוד.

״זה מצוין, ליליאן, אני ממליץ לך על זה בחום.״

לורד ליליאן חלץ את הפקק ומזג לכוס את כל תכולת הבקבוקון.

״תהיה רעידת אדמה הלילה,״ אישר ד'רסרנז', מהופנט מהבחור הצעיר.

אבל לורד ליליאן לא התייחס אליו כלל. משום ששתי ידיו של ליליאן היו עסוקות, מעילו נפתח מעט, ופיאנס לא הצליח להחניק קריאת התפעלות...

״הוא עירום, עירום לגמרי מתחת למעיל,״ לחש פיאנס לאשתו השמנה.

״הו! איזה אושר!״ היא השיבה כמעט בטיפשות, בעודה מחרחרת בהנאה.

בקצה השני של החדר המשיכו הלחשושים:

״אז אתה תומך בזנות?״

״כן, אבל רק כשזה נוגע לנשים...״

שבו והתחדשו השיחות שהשתתקו עם הגעתו של האנגלי הצעיר. הזמרים הנפוליטנים התערו בין המוזמנים הרשמיים של ארוחת הערב, וכמה מהם, שכבר היו שיכורים מכוסות רבות של יין אסטי, לטשו עיניים בגברת פיאנס...

״מה אתה מוצא באהבה?״

״בקושי דמי שתייה...״

מנגינה עצובה קטעה את ד'לזס באמצע שיחתו האינטימית עם לורד ליליאן. ד'רסרנז', נפוח מהסעודה, כסס ציפורניים מול לורד ליליאן. פיאנס פתח את כפתורי חולצתו ונרדם. הנסיך הזריק לעצמו את מנת המורפיום העשירית לאותו ערב. שני נפוליטנים התגפפו בפינה מאחורי הנסיך.

דלה־רוביה דרש שיפתחו את החלון.

״ממש כמו רפת פה,״ הוא רטן.

״תניח לזה, הכול מצוין כמו שהוא!״ השיב לורד ליליאן. ״אי־אפשר להבחין בשום דבר, או כמעט בשום דבר... רק במוזמנים. בחיי, אפשר לחשוב שמדובר בציור של רובּנס עם כמה נגיעות של גוֹיָה... תנו לי בבקשה לשתות משהו, בויז, מתחשק לי לעשות שטויות, לרדת מהפסים לגמרי...״

״זה השיגעון שלו,״ מלמל דלה־רוביה לד'רסרנז' האבוד בקהות חושים.

דלה־רוביה הציע לליליאן הנלהב קוקטייל שהמציא, המשלב יין אסטי, פלפל ואוֹ־דֶה־וִי.

״טוב מאוד. אחרי ששתיתי, ארקוד! אתם תראו תֶכף, אבל קודם כול תעיר אותם! מה עובר על חבורת הבהמות הזאת?״ הוא התקרב לפיאנס שהיה שרוע על כריות וכמו ילד קטן שמשתעשע צעק:

״הלווו! Wake up, you beggar!״¹⁹

פיאנס לא זז.

הנקבה של פיאנס לטשה עיניים חולמניות בילד היפה שעמד לידה, הוא מצא חן בעיניה. ולפתע חש לורד ליליאן בתשוקה ובהתרגשות שלה.

״האם תוכל להגיד למוזיקאים לנגן, בבקשה?״ הפציר ליליאן המתחנחן בדלה־רוביה; הוא הגה את המילה ״בבקשה״ באופן שלא היה אפשר לעמוד בפניו, מגרגרת כחתול או כ-barmaid,²⁰ ומחודדת בקורטוב של גבריות ואדנות. ואז, בזמן שלהקת הצוענים פצחה בנגינה סוחפת וחושנית על הכינורות, מלווה באקורדים פרועים ובצלילי ארפג'ו מלטפים... ליליאן התקרב אל הצוענייה שחורת השיער, אל גברת פיאנס שבעלה שקע בשינה עמוקה, הוא התקרב אט־אט עד שכמעט התחכך בה, ופשט באִטיות את מעילו, במחווה של קיסר, והניח למשי השחור להישמט לרצפה... גופו המעורטל של ליליאן זהר כמו אור הירח החיוור שאפף את החדר לפני שעה קלה.

דלה־רוביה, ז'אן ד'לזס, ד'רסרנז' השמן ואפילו הנסיך החניקו קריאת הערצה ופליאה.

ולורד ליליאן העירום לגמרי, צעיר ויפה כגנימדס,²¹ פצח בריקוד, או שמא בחיקוי (המוזיקה הובילה לכך) של צעד שטוף תאווה, כשהוא מסובב את ראשו ומגלגל את עיניו. אצבעותיו נעו במרץ מעלה ומטה על פניה של האישה המשתאה. שרשרת ייחודית, משובצת אבני לשם ואודם, נצנצה על חזהו. שני צמידים עיטרו את זרועות הילדה שלו, הראשון בסגנון הודי, עשוי זהב מרוקע, ואילו השני מסנוור מרוב אבני חן. ובכל צעד ריקוד, שתי פנינים ורודות ליטפו את איבר מינו כמעין תכשיט משונה.

האורחים ההמומים (״החוצפן הקטן... איזה חוצפן!״ רייר ד'רסרנז') לא העזו לפצות פה מחשש שיעירו את פיאנס, ורק ד'לזס השמיע קריאת התפעלות.

ואולם כשלורד ליליאן רכן ועטף את ראשה של הצוענייה בירכיו התזזיתיות, האישה הצמאה לאהבה, לאלימות ולהזדווגות שכחה מהכול, מהזמן ומהמקום, ולפתה את הפתיין הצעיר עד שהוא זעק...

לשמע הצעקה פקח פיאנס את עיניו.

״לכל הרוחות!״ הוא צעק והאדים מזעם. בהתפכחותו הפתאומית, חיוור כגופה ורקותיו מתפוצצות, נטל פיאנס סכין חד מהרצפה ושעט לעברו של לורד ליליאן. אך לורד ליליאן צפה זאת מראש. בהוראתו חסמו שני נפוליטנים את המעבר ולפתו את הגבר.

״עזבו אותי, אני אהרוג אותו!״ צעק פיאנס.

״תפתחו את החלון... את זה שפונה אל התעלה,״ פקד רנולד.

״מה אתה מתכוון לעשות, ליליאן?״ שאלו המוזמנים.

״אזרוק אותו מהחלון.״

״אתה שיכור?״

״אני מצפצף.״

בטרם הספיק דלה־רוביה להתערב, נטלו הבחורים החסונים את פיאנס המזועזע, השליכו אותו אל הריק, וכמו בסוף מחזה הקומדיה דל'ארטה היפה ביותר, נשמעה נפילתו של הבעל למים.

״לכו לדוג אותו; ואם אני לא מוצא חן בעיניו, אפשר לצאת לדו־קרב... עכשיו שעשיתי לו מקלחת!...״ אמר ליליאן בהתרסה.

לאחר שיצאו המשרתים ורנולד חזר למעילו, הוא התקרב אל הנקבה הרועדת כמו ביקש להעניק לה נשיקה — ונשך את שפתיה.