מוסיפים על האור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוסיפים על האור
הוספה למועדפים

מוסיפים על האור

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אתם מוזמנים לצאת למסע מרתק של סיפורים ושירים הנפרסים על פני כ-280 עמודים. יצירות אשר חושפות כישרונות של אנשים עם מוגבלויות, שהצליחו לדלג על מחסומים,

ולשתף את הקוראים בתחושות ובחוויות מצמררות, מרגשות ומעוררות השראה.

האסופה "מוסיפים על האור" נולדה ברגע של השראה, של רצון והתעלות, והיא מבטאת יותר מכול את הרוח המפעמת בבני אדם.

"יום אחד לכדה את תשומת ליבי המשוררת אורית מרטון, לקוית ראייה ושמיעה היושבת בכיסא גלגלים. פניה קרנו מאושר כאשר הקריאו את שירה מעל הבמה.

אור פנימי התפרץ מתוכה ושטף את פניה בזוהר. זה היה הרגע המכונן שבו נולד הרעיון להפיק את האסופה ולראות הרבה פנים מוארות ושמחות כאלו, זה היה הרגע שבו הבנתי שצריך לעבור מדיבורים וסיסמאות לעשייה" {אסתר דגן קניאל}.

"האנתולוגיה שלפניכם אינה דבר פלא ואין בה הרואיות או גבורה. יש בה תביעה לכל אחד מאיתנו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כבני אדם. כך, פשוט. ויש בהם ויש להם כישרונות עמוקים, ויכולות אומנותיות וספרותיות כמו לכל אדם. לא יותר, לא פחות. כמו כולם. שווים אבל שונים. אני תקווה שהאסופה הנפלאה תהיה תרומה צנועה להנכחת אנשים עם מוגבלות בשיח התרבותי, כמו גם בשגרת החיים" {הרב שי פירון- שר החינוך לשעבר}.

"כל אדם נלחם באיזה קרב/ כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו
כל אדם בסוף הוא זר/ ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר
המעט שנדרש – לברור כל מילה/ לגלות רגישות, לנהוג בחמלה
כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו/ כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו."

("כל אדם", מתוך "טיוטה של אושר")

אני מצרף לכם את ברכתי החמה לרגל צאתה לאור של האנתולוגיה המיוחדת שלכם,
אסופה של יצירות ושירים שנכתבו ברגש ובכישרון.
אני בטוח שהטקסטים יזכו לגעת בלבבות רבים,
ומאחל לכל אחד ואחת מכם להמשיך להאיר את העולם דרך יצירה מקורית"

בהערכה – נועם חורב

פרק ראשון

על זִקנה ואובדן / אמנון שמוש

שאל מנוסה ואל תשאל רופא (פתגם ערבי)

בעוד חודשים אחדים אני בן שמונים. רק לפני שנתיים-שלוש קפצה עליי הזִקנה. כמה נכונה האמרה העברית העתיקה הבוחרת את המילה 'קפצה'. הזקנה לא באה, לא מגיעה, לא עולה אלא קופצת. הקפיצה באה בפתאומיות, אם כי אין בה שום הפתעה, ולצערי העמוק תוך כדי קפיצה היא נעצה סכין בגבי, ליתר דיוק בשתי עיניי. תמיד ידעתי שלהזדקן משמעו להסתכן. שהזקנה מביאה איתה מחלות ומגבלות למיניהן. יש שמאבדים את הזיכרון, את יכולת ההליכה, את הצלילוּת, את השמיעה. אני איבדתי את הראייה. לי, כסופר, זה היה האובדן הקשה מכול. ייתכן שזה האובדן הקשה מכול לכל אדם, אבל זאת אינני יכול לשפוט. איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, שני הצדדים של אותו מטבע, שמילאו את עולמי בארבעים השנים האחרונות. איבדתי גם יכולות והנאות אחרות, בעצם איבדתי את מחצית חיי, בכלל זה החלק היצירתי שבהם. תמיד חשבתי שנתמזל מזלו של סופר שאין הוא מאבד את עבודתו לעת זקנה, והינה התבדיתי.
אני מוצא לנכון לספר מה עבר עליי, ומה עבר בתוכי מאז אובדן הראייה והשתלטות הזקנה. לספר למי? אינני יודע. קודם כול לעצמי ולקרובים אליי, אבל בהחלט עשוי להיות עניין גם לרבים אחרים, שהרי כל אחד נתקל בזקנה האכזרית, ומאות אלפים נתקלים באותו אובדן ראייה, שאינו עיוורון מלא, ועל כך עוד אספר ואבהיר.
לא תמיד ידעתי למי אני כותב. ידעתי שהספר הראשון שלי 'קרחונים ופעמונים' מיועד לילדים, וייתכן שהספר האחרון שלי יהיה ספר לזקנים או למזדקנים. דא עקא שאלֶּה שחשוב לי מכול שיקראו את דבריי וייעזרו בהם אינם יכולים לקרוא, אך אני מקווה שיש להם מי שיקרא באוזניהם את הדברים.
אני מרגיש שהניסיון שלי, בשנתיים האחרונות, יכול לעזור מאוד למי שמתחיל את התהליך המפחיד, המתסכל והמייאש של איבוד הראייה, הפחד מנפילה אל העולם החשוך, של עיוורון מלא, ההבנה ההדרגתית שגם הרופאים הטובים ביותר אינם יודעים מה לעשות, ומה צפוי וממה להימנע. גם על ניסיוני עם רופאים ואחיות רבים אני מבקש לספר, למען יראו ולא ייראו. עברתי תחת ידיהם האמונות של שישה רופאים מעולים, מהם שלושה פרופסורים, שאליהם נסעתי למרחקים, וכל אחד מהם עשה אחרת, הסביר אחרת והותיר אותי מפחד וחושש מפני העתיד .אובדן הראייה לא היה לי בגדר הפתעה גמורה. כעשר שנים לפני כן איבדתי את הראייה בעין שמאל. במפתיע. בבת אחת. ישבתי ושוחחתי עם אורחים ולפתע התחילו לרצד מול עיני מעין זבובים ויתושים שחורים. ניסיתי לגרש או למחוק או להסיט את מבטי, עד שהבנתי שהם בתוך העין עצמה. הרופאים הודיעו לי שאין מה לעשות והסבירו אז שהתנוונו נימי הדם שמביאים את הדם אל המקולה שבמרכז הרשתית, והמקולה, שאינה מקבלת דם, התנוונה בעקבותיהם. כשקרה אותו דבר כעבור תריסר שנים בעין הימנית, הסברי הרופאים היו שונים. דובר על נוזל שמכסה את המקולה, וכשהוא עודנו רטוב אפשר להזריק לתוך העין חומרים שונים כדי לנסות לסלק אותו, אבל כשהוא מתייבש והופך לצלקת, אין לזריקות שום השפעה עליו. המקולה היא עיגול בגודל ראש של סיכה במרכז הרשתית, האמונה על הראייה. עם הרשתית בלבד אפשר לראות ראייה היקפית, פריפריאלית, ואכן, אני רואה עצים, מכונית מתקרבת ואדם הבא מולי. אני אפילו יכול לנסוע בקלנועית בשבילי הקיבוץ. אבל כיוון שהמקולה מנוונת, מכוסה בצלקת ואינה מקבלת דם, איני יכול לראות לא פרח ולא ציפור, לא מה מונח לי בצלחת על השולחן, ובעיקר לא את הבעת הפנים של מי שעומד או יושב מולי ומשוחח איתי, דבר שאין חשוב ממנו לכל אדם. ההרגשה שאין לי מושג אם האדם או האנשים סביבי מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מנומנמים, מתלהבים או פשוט אדישים – היא קשה מכול. נתגלה לי כמה חשובות לו לאדם הבעות הפנים ושפת הגוף של הזולת.
מתוך "גלויות מעולם אמת" מסדה 2010


אמנון שמוש איבד את הראייה בשנים האחרונות. הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך. מחנך, סופר, משורר. כתב ספרי ילדים, שירים, רומנים, מחזות. הרומן פרי עטו "מישל עזרא ספרא ובניו" עֻבַּד לסדרת טלוויזיה. זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. זכה בפרס ירושלים ע"ש עגנון, בפרס שלום עליכם, בפרס ויצו צרפת, בפרס מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם ובפרס משרד התרבות.

עוד על הספר

מוסיפים על האור אסתר דגן קניאל

על זִקנה ואובדן / אמנון שמוש

שאל מנוסה ואל תשאל רופא (פתגם ערבי)

בעוד חודשים אחדים אני בן שמונים. רק לפני שנתיים-שלוש קפצה עליי הזִקנה. כמה נכונה האמרה העברית העתיקה הבוחרת את המילה 'קפצה'. הזקנה לא באה, לא מגיעה, לא עולה אלא קופצת. הקפיצה באה בפתאומיות, אם כי אין בה שום הפתעה, ולצערי העמוק תוך כדי קפיצה היא נעצה סכין בגבי, ליתר דיוק בשתי עיניי. תמיד ידעתי שלהזדקן משמעו להסתכן. שהזקנה מביאה איתה מחלות ומגבלות למיניהן. יש שמאבדים את הזיכרון, את יכולת ההליכה, את הצלילוּת, את השמיעה. אני איבדתי את הראייה. לי, כסופר, זה היה האובדן הקשה מכול. ייתכן שזה האובדן הקשה מכול לכל אדם, אבל זאת אינני יכול לשפוט. איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, שני הצדדים של אותו מטבע, שמילאו את עולמי בארבעים השנים האחרונות. איבדתי גם יכולות והנאות אחרות, בעצם איבדתי את מחצית חיי, בכלל זה החלק היצירתי שבהם. תמיד חשבתי שנתמזל מזלו של סופר שאין הוא מאבד את עבודתו לעת זקנה, והינה התבדיתי.
אני מוצא לנכון לספר מה עבר עליי, ומה עבר בתוכי מאז אובדן הראייה והשתלטות הזקנה. לספר למי? אינני יודע. קודם כול לעצמי ולקרובים אליי, אבל בהחלט עשוי להיות עניין גם לרבים אחרים, שהרי כל אחד נתקל בזקנה האכזרית, ומאות אלפים נתקלים באותו אובדן ראייה, שאינו עיוורון מלא, ועל כך עוד אספר ואבהיר.
לא תמיד ידעתי למי אני כותב. ידעתי שהספר הראשון שלי 'קרחונים ופעמונים' מיועד לילדים, וייתכן שהספר האחרון שלי יהיה ספר לזקנים או למזדקנים. דא עקא שאלֶּה שחשוב לי מכול שיקראו את דבריי וייעזרו בהם אינם יכולים לקרוא, אך אני מקווה שיש להם מי שיקרא באוזניהם את הדברים.
אני מרגיש שהניסיון שלי, בשנתיים האחרונות, יכול לעזור מאוד למי שמתחיל את התהליך המפחיד, המתסכל והמייאש של איבוד הראייה, הפחד מנפילה אל העולם החשוך, של עיוורון מלא, ההבנה ההדרגתית שגם הרופאים הטובים ביותר אינם יודעים מה לעשות, ומה צפוי וממה להימנע. גם על ניסיוני עם רופאים ואחיות רבים אני מבקש לספר, למען יראו ולא ייראו. עברתי תחת ידיהם האמונות של שישה רופאים מעולים, מהם שלושה פרופסורים, שאליהם נסעתי למרחקים, וכל אחד מהם עשה אחרת, הסביר אחרת והותיר אותי מפחד וחושש מפני העתיד .אובדן הראייה לא היה לי בגדר הפתעה גמורה. כעשר שנים לפני כן איבדתי את הראייה בעין שמאל. במפתיע. בבת אחת. ישבתי ושוחחתי עם אורחים ולפתע התחילו לרצד מול עיני מעין זבובים ויתושים שחורים. ניסיתי לגרש או למחוק או להסיט את מבטי, עד שהבנתי שהם בתוך העין עצמה. הרופאים הודיעו לי שאין מה לעשות והסבירו אז שהתנוונו נימי הדם שמביאים את הדם אל המקולה שבמרכז הרשתית, והמקולה, שאינה מקבלת דם, התנוונה בעקבותיהם. כשקרה אותו דבר כעבור תריסר שנים בעין הימנית, הסברי הרופאים היו שונים. דובר על נוזל שמכסה את המקולה, וכשהוא עודנו רטוב אפשר להזריק לתוך העין חומרים שונים כדי לנסות לסלק אותו, אבל כשהוא מתייבש והופך לצלקת, אין לזריקות שום השפעה עליו. המקולה היא עיגול בגודל ראש של סיכה במרכז הרשתית, האמונה על הראייה. עם הרשתית בלבד אפשר לראות ראייה היקפית, פריפריאלית, ואכן, אני רואה עצים, מכונית מתקרבת ואדם הבא מולי. אני אפילו יכול לנסוע בקלנועית בשבילי הקיבוץ. אבל כיוון שהמקולה מנוונת, מכוסה בצלקת ואינה מקבלת דם, איני יכול לראות לא פרח ולא ציפור, לא מה מונח לי בצלחת על השולחן, ובעיקר לא את הבעת הפנים של מי שעומד או יושב מולי ומשוחח איתי, דבר שאין חשוב ממנו לכל אדם. ההרגשה שאין לי מושג אם האדם או האנשים סביבי מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מנומנמים, מתלהבים או פשוט אדישים – היא קשה מכול. נתגלה לי כמה חשובות לו לאדם הבעות הפנים ושפת הגוף של הזולת.
מתוך "גלויות מעולם אמת" מסדה 2010


אמנון שמוש איבד את הראייה בשנים האחרונות. הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך. מחנך, סופר, משורר. כתב ספרי ילדים, שירים, רומנים, מחזות. הרומן פרי עטו "מישל עזרא ספרא ובניו" עֻבַּד לסדרת טלוויזיה. זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה. זכה בפרס ירושלים ע"ש עגנון, בפרס שלום עליכם, בפרס ויצו צרפת, בפרס מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם ובפרס משרד התרבות.