תרבות האלה בישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תרבות האלה בישראל
הוספה למועדפים

תרבות האלה בישראל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זאב בן אריה, יליד 1961, סופר ומרצה, בעל חברת "תרבויות עולמי". דוקטורנט למדעי הדתות שהתמחה בנושאי דתות ותרבויות, רוחניות והחיפוש האנושי אחר משמעות במהלך הדורות. זאב התמחה בהופעת המיסטיקה הנוצרית ברחבי העולם, כמו גם בתרבויות ודתות עתיקות ותורות רוחניות אלטרנטיביות, והוא משלב את הידע הרחב שלו בספריו.

תקציר

הספר שלפניכם הוא סיפור מופלא על גן עדן אבוד. תור זהב שהתקיים המשך 6,000 שנה, מזמן התחלת החקלאות והמעבר לכפרים, ועד הקמת הערים ותחילת ההיסטוריה לפני 5,000 שנה. מתברר שבפריהיסטוריה התקיימו בישראל תרבויות מטריארכליות שהאמינו באלוהות אישה ("האם הגדולה") שהונהגו על ידי נשים כוהנות. זה היה פרק זמן ארוך שבו לא היו מלחמות ואין בהן עקבות להרס. במקום זאת נמצא סחר חליפין פורה ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות. תרבות האלה חיה בשלום עם הטבע, הצמחים והחיות במקום לפגוע בהם, היא קידשה את המלאכות ךוך כדי שירה וריקוד, וקידמה ערכים כגון שלום, אחריות, כבוד ואכפתיות. היא אפשרה לבני אדם ןבנות חווה למלא את תפקידם כמעבדי אנרגיות מהיקום עבור אמא אדמה. נדמה כאילו האם הגדולה חנכה את ילדיה בני האדם לקראת ייסוד תרבות אנושית חדשה שלא מבוססת יותר על נדודים, ציד ולקט, אלא על בניית מרחבים מקודשים - בתים, פיתוח חקלאות ותחילתה של חשיבה מופשטת, שבמסגרתה נתפשה האלה כעיקרון ראשוני ומארגן של הטבע, כפורשת רשת סימפתטית של אהבה וקרבה המחברת בין כל הדברים.

פרק ראשון

תרבות האלה בישראל

זהו סיפור מופלא על גן עדן אבוד, תור זהב לא ידוע של תרבות אנושית הרמונית, המאפשרת לבני אדם ובנות חוה למלא את תפקידם כמעבדי אנרגיות מהיקום עבור אימא אדמה. תרבות שבה יש שיתוף פעולה ותמיכה הדדית במקום תחרות וניצול, תרבות שחיה בשלום עם הטבע, הצמחים והחיות במקום לפגוע בהם, תרבות המקדשת את המלאכות תוך כדי שירה וריקוד, ומקדמת ערכים כגון שלום, אחריות, כבוד ואכפתיות.

מתברר שבפרהיסטוריה התקיימה תרבות שהאמינה באלוהות אישה ("האם הגדולה") והונהגה על ידי נשים כוהנות. החל מהופעת החקלאות ותחילת ההתיישבות בכפרים במקום במערות לפני כ-11,000 שנה, ועד לתחילת התקופה ההיסטורית לפני כ-5,000 שנה.[1]

וכך כותב גדול חוקרי הדתות של המאה ה-20 מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade):

"האישה והקדושה הנשית עוברות למעלת החשיבות העליונה, כיוון שהנשים מילאו תפקיד מכריע בביות הצמחים, הן היו לבעלות השדות המעובדים, דבר שהעלה את מעמדן החברתי ויצר מוסדות אופייניים כמו, למשל, חובת הבעל לעבוד ולחיות בביתה של האישה. פוריות האדמה נקשרה קשר אמיץ לפוריות האישה. כיוון שכך, הנשים נעשו האחראיות לתבואה, כי הן ידעו את 'חידת' הבריאה. זוהי חידה דתית, הואיל והיא שולטת במקור חיים, אספקת המזון ובמוות. האדמה כמוה כאישה."

החפירות הארכיאולוגיות של השנים האחרונות הראו שתרבויות מטריארכאליות התקיימו בכל רחבי העולם וכולן היו בעלות מרכיבים דומים: זה היה פרק זמן ארוך שבו לא היו מלחמות, ואין עקבות להרס. במקום זאת נמצא סחר חליפין פורה ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות. רוב הפיתוחים הגדולים של החקלאות (ביות הצמחים והחיות) והחידושים של המלאכות (קדרות, נפחות, אריגה) התרחשו בזמן הזה, נדמה כאילו האם הגדולה חנכה את ילדיה בני האדם לקראת ייסוד תרבות אנושית חדשה שלא מבוססת יותר על נדודים, ציד ולקט, אלא על בניית מרחבים מקודשים - בתים, פיתוח חקלאות, ותחילתה של מחשבה מופשטת, שבמסגרתה נתפשה האלה כעיקרון ראשוני ומארגן של הטבע.

גם בישראל מוצאים עקבות של תרבות האלה בכל מקום: החל מהחפירות של גרפינקל בשער הגולן וגילוי התרבות הירמוכית, המשך בגילויים של תרבויות קדומות בנגב, וכלה באתרים השונים ברחבי הארץ ואוסף האלות הפרהיסטורי המדהים שנמצא במוזיאון ישראל.[2]

חיים במערה

עד לפני כ-11,000 שנה חיו בני האדם בתוך מערות. לא כל החיות מתגוררות בתוך מערות, ונדמה כאילו אימא אדמה בחרה לגדל את בני האדם בתוך הרחם שלה. מתוך מחילות יצאנו. האם הגדולה הולידה בני אדם לעולם בכדי שיהיו בני טיפוחיה, והיא דאגה למזונם, לבושם, לכך שהעצים יתנו את פירותיהם בזמן והאדמה את יבולה. היא הולידה בתוכם צורות מחשבה שיעזרו להם ליצור כלים, ואפילו גילתה להם את הסוד הכמוס ביותר שלה, והוא השימוש באש. וכשהיא הרגישה שהם מוכנים היא לימדה אותם בסבלנות אין קץ שפה, להיות כמוה, בעלי אינטליגנציה ויכולת בריאה.

הילדים למדו ללכת, בתחילה הם ניסו לעמוד על שתי רגלים ונפלו, קמו ומעדו, עד שעשו כמה צעדים ראשונים, ואחר כך עוד כמה צעדים וחזרו לזחול על ארבע, ושוב התרוממו וצעדו קדימה, כשהאם הגדולה כמו נותנת להם יד. זה היה הצעד הראשון קדימה מבחינת המין האנושי מכיוון שהעמידה על שתי רגליים שחררה את הידיים, ועתה אפשר היה להשתמש בהן בכדי ליצור דברים, בתחילה כלי אבן פשוטים, לאחר מכן כלונסאות של עץ שאותו אפשר לעצב בעזרת האבן, אפשר גם ליצור חבלים פרימיטיביים ולקשור את האבן לעץ, או לתקוע אותה בו כך שייווצר מעין כידון שאיתו אפשר להיאבק בבעלי החיים הגדולים יותר כשעלה הצורך.

הידיים למדו לייצר עוד ועוד כלים, אימא אדמה לימדה את ילדיה להכות אבן באבן, לשפשף עץ בעץ, ועל ידי כך ליצור ניצוצות שאיתם אפשר להדליק אש, וזאת הייתה קפיצה גדולה מאוד קדימה. משמעות האפשרות להדליק אש הייתה שליטה באיתני הטבע, האדם הפריד את עצמו על ידי כך משאר החיות, והחל לכוון את עצמו לכוכבים, במקום לכדור הארץ. האש יצרה מצד אחד מרחב מקודש שמסוכן להתקרב אליו, אבל מצד שני היא יצרה סביבת חיים מוגנת ונוחה בטריטוריה שמסביבה.

האש שמרה על המחנה מפני חיות טורפות, אפשרה לאדם להתחמם בחורף, אבל יותר מזה היא אפשרה לאדם לבשל את מזונו וכך העיכול היה הרבה יותר קל והצריך פחות אנרגיה, יותר דם התפנה לטובת האיברים האחרים של הגוף ובעיקר למוח, שהלך והתפתח (מוח של אדם מבוגר צורך 20% מאספקת הדם של הגוף). ביחד עם המוח התפתחו גם שרירי הפנים, הפה ומיתרי הגרון. האדם היה בשל להביע את עצמו.

אימא אדמה הולידה סוגי אדם שונים: הומו ארקטוס, אוסטרלופיתקוס, ניאנדרטלי ועוד, עד שבסופו של דבר נולד הילד המוצלח ביותר – ההומו ספיינס, שאותו היא אהבה וטיפחה יותר מכולם. בתחילה נראה שהוא סתם סוג של חלשלוש מפונק, אבל עד מהרה התבררו היתרונות שלו על פני אחיו, הוא פשוט היה חכם יותר, ערמומי ומוכשר יותר, טוב בשיתופי פעולה, כריתת בריתות ותכנון אסטרטגי לטווח ארוך. ההבדל בין האדם הנבון (הומו ספיינס) לבין האדם הניאנדרטלי דומה במקצת להבדל המתואר בתנ"ך בין יעקב הבן הנבחר, לעשיו האח הגדול והחזק יותר לכאורה.

אימא אדמה הולידה את בנה המועדף, ההומו ספיינס, לפני כ-200,000 שנה, והעניקה לו את היכולת לבטא את עצמו בצלילים וקולות, בהבעות פנים ובתנועות ידיים. הפנים שלו היו שונות מאלו של סוגי האדם האחרים, מעודנים ומביעים יותר, וכך גם הידיים. המוח היה מפותח יותר, מה שאפשר מורכבות ורכישת יכולת דיבור – שפה.

במשך זמן מה האחים חיו יחדיו בהרמוניה, יעקב (האדם הנבון) היה צריך זמן בכדי לגדול, להחכים, לפתח את הכישרונות שלו. זאת הייתה תכונתו של הילד החדש, הצורך שלו בתקופת הכשרה וטיפוח ארוכה, ולא רק פיזית, אלא גם רגשית ומנטאלית. אבל בסופו של דבר האדם הנבון גדל והתחזק, למד לשתף פעולה, ליצור כלים משוכללים יותר, לפתח טכניקות של התמודדות עם העולם, והכי חשוב - הוא למד לדבר, לצחוק, להיות אירוני, להעביר מסרים סמויים בתוך השפה, לקרוא את המציאות שסביבו טוב יותר, ולחשוב עשרה צעדים קדימה, הרבה לפני אחיו - סוגי בני האדם האחרים.

מה קרה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל בסופו של דבר האדם הנבון הוריש את כל אחיו ונותר לבדו בעולם, אולי הוא מכר להם נזיד עדשים, אולי לא. לעולם לא נדע.

בני האדם החדשים המשיכו לחיות בתוך מערות, כמו גם על העצים ובשיחים, והאם הגדולה לא ויתרה עליהם, שומרת אותם ברחם האדמה. בכל ערב הם חזרו למערה להתכרבל בחיקה. המערות הגדולות כמו נועדו במיוחד עבור מגורי בני האדם. גם דובי ואריות מערות (סוגי חיות נכחדים) חיו במערות, אבל שאר החיות הגדולות גרו מחוץ להן. יש הבדל בין מערה למחילה, החיות האחרות השתמשו ומשתמשים עד היום במחילות. בני אדם גרו בהיכלים הגדולים שהאם הגדולה הכינה עבורם בתוך גופה. הם הדליקו אש במערות והשתכנו בהן עם משפחותיהם, מבכרים סוג של מערות שהיו מצד אחד מוארות ומצד שני בעלות חלקים פנימיים, שבהם מוצאים לעיתים מקורות מים. מבחינת בני האדם אלו היו אולמות מקודשים בבטן האדמה שבהם אפשר לצייר על הקירות את הסמלים הקדושים של האלה.

לפי ד"ר מיכאל רפנגלוק,[3] יש עדויות לכך שהקדמונים התייחסו למערה כאל רחם, ולחלקים החיצונים והפנימיים שלה כאל חלק ממערכת איברי הרבייה הנשית. החל מזמן הופעת האדם הקרו-מניון, מ-40,000 לפנה"ס, המערה הופכת להיות מטריקס האם הקוסמית הגדולה. הכניסה לתוך המערה נתפשת כמעבר בין שני תחומים: בחוץ יש אור וחישה מסוג מסוים, ובפנים חושך (או אור שמקורו בפתחים שבמערה) וחישה מסוג אחר. הבדלים אלו נתפשו על ידי איש המערות כהבדלים שבין חולין למקודש, טבעי וקסום, והעניקו למערות חשיבות קוסמוגנית וקוסמולוגית (כמייצגות את מבנה היקום ותהליך הבריאה) שהועברה אחר כך אל הבתים.

במילים אחרות, המגורים במערות שהאדם חזר אליהן במסגרת "המסלול הקדוש" (מסלול הנדודים בעקבות הציד והלקט), היו שלב חיוני בהתפתחות התפישה הדתית והעצמית של האדם.

חלק ממהותו של האדם הנבון הוא פרשנות של מציאות נסתרת, התפישה שלו שקיימת מציאות מורכבת מהמציאות כשלעצמה, המסתתרת בתוכה, ומה המשמעות של זה. מתפיסה דואלית זו התפתחו האומנויות, השפה, הערכים, האידיאלים, האסטרטגיה, החזון, ועוד. אחד הדברים החזקים ביותר שקשורים לתפיסה הדואלית הזו היא השאיפה הדתית. האדם הנבון חש שישנו רובד מקודש, משמעותי ונצחי למציאות הפיזית, והוא שאף להתחבר (לחזור) אליו. מירצ'ה אליאדה קרא לזה "הומו רליג'יוס", והמערות נתפשו כקדושות והיוו כלי בהתחברות אל הקדושה.

ה"דתיות" של המערות קשורה במידה רבה לכך שהרצון להתחבר עם האלוהים הדהד עם השאיפה לחזור אל המערה הראשונית, הלוא היא הרחם. זאת הייתה הסיבה לכך שלידה רוחנית נקשרה לשהייה בתוך חלל סגור, שהיה במקרים רבים סוג של מערה. לדוגמא, המיסטריות (טקסי החניכה) של היוונים, הרומאים, התראקים והמצרים כללו כניסה (ירידה) למערה (או חלל דמוי מערה) ומוות סמלי בתוכה, שלאחריו באה לידה לעולם הרוחני (הארה). המערה נתפשה כגולם שמתוכו יוצא הפרפר לאחר שעבר את תהליך השינוי.

האש הקדושה

האש שבמרכז המערה, או לימים מקום האח הבוערת בבית, הייתה מעין מרכז עולם שאנשים התאספו סביבו. מצד אחד האש סיפקה מגן, חום ואור, מרחב לדיאלוג, שיחה ופעולה, ומהצד השני אי אפשר היה להתקרב אליה יותר מדי מפני שהיא הייתה שורפת. ומכאן שהאזור שמסביב לאש הקדושה נתפש כבעל שלוש רמות הוויה: האזור הגובל באש עצמה הוא המקום של השינוי, לאש ישנן תכונות אלכימיות של שינוי החומר והרוח וכך היא מאפשרת לאוכל להתבשל, לבוץ להיהפך לקרמיקה, לאבן גיר להיהפך לסיד, ולאבן נחושת להיהפך למתכת. התחום השני הוא התחום של פיזור והכלה, שבו החום והאור מייצרים סביבה תומכת עבור פעילות האדם. והתחום השלישי והמרוחק מהמרכז הוא התחום שבו יש אור מרוחק שמאפשר להבחין באש, אך לא ליהנות ממנה.

ישנו מושג אנתרופולוגי של "שונות", המתאר את מצב האדם בטבע. רפנגלוק טוען שמאז שהאדם החל להשתמש באש הוא הוציא עצמו מהסדר הטבעי של הדברים, והחל להרגיש זר לטבע ולזהות עצמו עם כוכבים, שנתפשו כמדורות מרוחקות בשמיים, או כמדורה תומכת חיים כמו במקרה של השמש.

האש הייתה כוח מרכזי המציע הגנה ומשנה את החומר, ומכאן נולד מושג הטאבו מסביב למקומות קדושים. האש סימלה את מעשה הבריאה, וזה התייחס ללידה ולמוות של האדם,[4] ולעיתים גם של השבט. מוקד האש היה הרחם או מקום הלידה, שנקשר לשמש שהיא מקור הבריאה. הקשר המיוחד של נשים לאש התבטא בטקסים ביתיים שהן קיימו מסביב לאש או האח.[5] צריך לזכור שנשים הן אלו שבישלו על האש, הדליקו את האש, ולעיתים גם קוששו עצים להבערה. הן היו האחראיות על הבית, שהמרכיב הכי חשוב בו היה האש הקדושה.

האש הייתה המקום להתחבר לרוח השבט, לרוחות האבות, והיא גם שימשה כמוקד להתנבאות, במיוחד על ידי נשים שהתבוננו בלהבות וראו דרכן את העתיד או את זרמי ההווה.[6] האש נוצרה מסיבוב של מקל (זכר) על פני לוח עץ (נקבה), כלומר מאיחוד של ניגודים. עמוד העשן העולה מעלה מהאש נתפש כחיבור של מישורים, רוחות האבות והשמיים.

אפשר כמובן להסתכל על האש פשוט כאש, ולהגיד שכל התיאוריות הללו הן בסך הכל דמיונות, גם אם הציעו אותן אנשי אקדמיה מכובדים. אבל לפני שפוסלים את הדברים כדאי להביא בחשבון שהקדמונים לא ראו את העולם בתור חומר בלבד, אלא תפשו אותו כמכיל רוח, בדיוק כפי שעושים זאת שבטים "פרימיטיביים" בימינו, והיה להם עולם דימויים עשיר הרבה יותר משלנו (ואעז ואומר גם עולם רגשי מפותח יותר). עבורם האש הייתה פלא, מתנת האלים (כפי שמופיע בסיפור של פרומתיאוס), הדבר שמבדיל אותם מבעלי חיים אחרים ומאפשר להם ליצור תרבות.

ציורי המערות

במערות שבהן שהה האדם הנבון היו מעין גלריות פנימיות שהכניסה אליהן הייתה ממוקמת בעומק המערה (בדרך כלל דרך פתח צר ורטוב), ושבהן התגלו ציורים רבים ונפלאים על הקירות. מכיוון שמיקום ציורי המערות היה במרחק רב מהכניסה, החוקרים רואים בהם ביטוי סמלי של אמונות דתיות, ותיארו את המקומות הללו כמעין מקדשים בתוך מקומות שהזכירו לקדמונים את הרחם. למרות שמדובר במספר מערות ותקופות שונות (משנת 30,000 לפנה"ס ועד 9,000 לפנה"ס), הרי שמדובר, לפי אליאדה, על "אחדות מדהימה של התוכן האמנותי".

הממצא המפורסם ביותר של ציורי המערות הוא הציורים במערת לאסקו בדרום צרפת מלפני 18,000 שנה, שבהם מופיעים מעל 2,000 דמויות, רובן של ביזונים וסוסים, וחלקן של בני אדם ובעלי חיים אחרים כגון צבאים. רבים ניסו לפרש את הציורים, ויש כאלו שטוענים שהציורים מייצגים מערכות כוכבים. רפנגלוק טוען שצבירי נקודות בציורים ביחד עם הדימויים הפיגורטיביים מייצגים את קבוצות הכוכבים של השור, הפליאדות ומשולש הקיץ באותה עת, וכי ניתן להבחין בכך. לעומתו היו אחרים שפירשו את הציורים בצורה אלגורית, וטענו שהביזונים החוצים את הנהר מייצגים אנשים שעברו חניכה, ומספר ענפי הקרניים שעל ראשם מייצג את רמתו של החניך[7].

לרואה גוראן (André Leroi-Gourhan), ארכיאולוג צרפתי נודע, טען שבאמנות ציורי המערות (כמו זו של לאסקו) הביזון מייצג את הנקבה והסוס את הזכר: "כאשר מפענחים את הדברים לאור סימבוליזם זה, המערה מתגלה כ'עולם מאורגן להפליא וטעון משמעות'". הוא הסביר שהתקיימה מערכת אידיאולוגית של דת מערות שנפוצה באמצעות קשרים בין העמים השונים. המקומות שבהם נמצאו הציורים במערות היו מעין מקדשים.

אחד מציורי המערות המפורסמים ביותר והמשמעותיים ביותר מבחינה דתית הוא ציור "המכשף הגדול" במערה טרואה פרר מלפני 15,000 שנה. גובהו 75 ס"מ ובו נראה אדם בעל ראש צבי וקרניים גדולות, פני ינשוף, אוזני זאב, זקן של עז בר, זרועות המסתיימות בטופרי דוב, וזנב של סוס. האדם מצויר בתנוחת מחול, ופלג גופו התחתון, וגם איברי המין, הם אנושיים.

בנוסף לכך, בלוח שהתגלה במערה בלורד (צרפת) נראה גבר עוטה עור צבי עם זנב סוס ועל ראשו קרני צבי. לפי הארכיאולוגית מרגרט מארי, ציורים פרהיסטוריים של בני אדם בעלי קרניים מסמלים את כוח הפריון של הטבע, אדון החיות שנקרא "האל המקורנן". מארי הייתה הראשונה שהציעה קיומה של דת קדומה אוניברסלית. מעניין לציין שבמערת קדומים (קפזה) שבהר הקפיצה בנצרת נמצא קבר של נער בן 14 מלפני 92,000 שנה, עם קרני יחמור בין זרועותיו, וזו כנראה ההופעה הראשונה בעולם של האמונה באל המקורנן. גם באתר הפרהיסטורי של עין גב התגלה קבר אדם מלפני 26,000 שנה בתנוחה מכווצת ועליו קרני צבאים.

"אדון החיות", או "האל המקורנן", מתקשר לטקסי טראנס שמאנים שאותם הובילו "מכשפים" כמו זה שהתגלה במערת טרואה פרר, או "מכשפות" כמו זו שהתגלתה במערה בגליל. לפי אליאדה: "אין אנו יכולים לתאר לעצמנו תקופה שבה לאדם לא היו חלומות וחלומות בהקיץ, שבה לא שקע בטראנס, שבה לא התייחסו אל אובדן הכרה כאל מסע הנשמה על מעבר מזה". בתקופת האבן המרחב הרוחני של בני האדם נשלט על ידי היחסים המיסטיים בין האדם ובעלי החיים. לכן מוצאים במערות ציורים של קרניי חיות, וגם צבירי עצמות כמו למשל של דב המערות, ובמיוחד גולגולות שעברו טיפול כגון שיוף של שיניים שהונחו במקומות מיוחדים (מדפי סלע).

ציור חשוב ומפורסם ביותר בגלריה התחתונה במערת לאסקו הוא קומפוזיציה שבה ניתן לראות ביזון פצוע המפנה את הקרניים שלו לעבר גבר שוכב על הארץ שנראה כמת, אך למעשה (לפי הפרשנות של אליאדה) עובר חניכה. ראשו של הגבר מסתיים במקור ציפור ולידו נמצאת ציפור על מקל, והנשק שלו (דוקרן מצויד בוו) נמצא על בטנו של בעל החיים. פרופסור הורסט קירצ'נר (Hörst Kirchner) הציע לראות בתמונה סיאנס שמאני: הציפור היא סמל של הרוח השומרת, הגבר לא מת אלא נמצא בטראנס ונשמתו משוטטת בעולם שמעבר (אולי כדי לבקש הצלחה בציד מרוחות החיות), ולידו יש מקלות שקירצ'נר מזהה כמקלות תיפוף. לפי קירצ'נר, בטקסים הקדומים שהתקיימו במערה השתמשו בתופים הדומים לאלו של השמאנים הסיביריים כיום, כלומר הקדמונים נהגו לתופף ולרקוד בטקסים בכדי להיכנס לטראנס. ואכן, בציורי המערות באירופה התגלו 55 ציורים של גברים עוטי עורות, לרוב בתנוחות של מחול.

אנחנו מקבלים כיום את תופעת ציורי המערות כדבר מובן מאליו, ולא כך היא. מפתיעה ומרתקת העובדה שהאדם החל פתאום לצייר דמויות וסצנות שהוא ראה וחווה בעולם הרחב שסבב אותו, מעביר אותם אל העולם הקטן שלו, ובכך למעשה מחקה את מעשה הבריאה, יוצר יקום מקביל מאגי ודתי בתוך תחומי יישובו. אין אף חיה שמציירת, וזה היה גניוס דתי ואמנותי של האדם שהביא אותו לצייר.

ציורים של אנשי המערות מפליאים ביופיים ומורכבותם, ואפשר להגיד עליהם שהם נטורליסטים. עם הזמן מופיעים יותר ייצוגים סמליים, כגון כמה קווים, או מתאר גוף וקרניים. גם בתחומי אמנות אחרים, כגון פיסול, מופיעות צורות מופשטות. אלו הם עדויות להתפתחות יכולת החשיבה המופשטת של האדם הקדמון, הסוללות את הדרך להופעת הכתב.

סמליות המערה

לפי רפנגלוק,[8] כשהכוכבים והירח נעלמו עם בוקר, הקדמונים חשבו שהם ירדו למערכת מערות תת קרקעית, וכך העולם התת קרקעי נתפש כקוסמוס – יקום שלם. לפי התפישה הזו הקריסטלים במערות הם הכוכבים, תקרת המערה היא רקיע השמיים, המערה היא תמונת ראי של העולם שבחוץ, היא הרחם המוליד אותו, והשמש והירח נולדים תחילה במערה ורק לאחר מכן יוצאים החוצה.

כניסה למערה, שהיא ארכיטיפ "מערת העולם", מביאה לכדי התחברות לארכיטיפ אחר, שנקרא "הר העולם" – "ציר עולם", המחבר בין המישורים. וכך המערה מובילה לחללים שנמצאים מתחת להר ושבהם נמצאים אוצרות, יצורים פלאיים וידע. המערה היא כלי קוסמי, תנור אלכימי שבו אפשר למצוא את החומר הראשוני שממנו נבנה היקום.

במערות רבות נמצאו ציורי ידיים על הקירות, ובמקומות אחרים יש עקבות לגירוד של הקירות, במיוחד במערות שקירותיהן לבנים. לפי רפנגלוק זו עדות לכך שלקדמונים היה חשוב לגעת בקירות, מכיוון שהם נתפשו כממברנה בררנית המחברת עולם אחד עם עולם אחר. עוד אומר החוקר, שהחיבור בין העולמות שהקירות היוו הדהד את הרקיע בשמיים, ולכן ציירו עליהם לעיתים ייצוג של כוכבים. זה כאילו השמש או הרוחניות לכודה בסלע וצריך לשבור אותו (או לצייר עליו) בכדי שהעולם ייווצר.

ציורי המערות נמצאים בגלריות צדדיות, חדרים קטנים, נישות, וניקבות ורטיקאליות, סביב בקעים וסדקים בקירות. החיות המצוירות יוצאות מתוך הסלע, זורמות עם הטופוגרפיה של הסלע והופכות את הציור לתלת ממדי, ואפקט זה מתחזק על ידי הארה מלאכותית שמחייה את היצורים, בדיוק כפי שהאדמה נותנת חיים. חלק מהדמויות מצוירות במכוון לא שלמות, משאירות מקום לכוחה הבורא של אימא אדמה. אגדות סיפרו על בני אדם ובעלי חיים שיוצאים מהקירות. ציורי המערות חודשו לאורך השנה בזמנים קבועים, שקשורים למועדים אסטרונומיים, מה שמעיד על החשיבות של להיות בסנכרון עם היקום ולקיים את הפעולות הטקסיות בזמנים הנכונים.

באופן כללי מערות נקשרו לסימבוליזם של מים, והסמלים של מים היו המיאנדר (פיתול של נהר) והזיגזג. פעמים רבות נמצא בתוך מערה מקודשת (גם בארץ) מעיין, בריכה, מים זורמים או מטפטפים מהתקרה. המים המטפטפים יוצרים זקיפים ונטיפים, עולם צורות מופלא וקסום שהייתה לו משמעות סמלית: נטיפים סימלו שדיים וזקיפים סימלו איבר מין זכרי. החיבור של שניהם היה חיבור של הזכרי והנקבי ויצר עמוד שהוא מעין ציר עולם, מחבר בין שלושת העולמות - השמיים, האדמה והמערה, שהפכה לציר עולם המחבר בין העליונים והתחתונים. גג המערה נתפש ככיפת השמיים, ולעיתים היה למערה קשר עם הר שנמצא לידה או מעליה.

לפי רפנגלוק היו מערות שאליהן נשים הגיעו בכדי ללדת. אלו מערות שנתפשו כמקומות של לידה, מוות ולידה מחדש, של חניכה ושינוי. כשם שיש מערה בהר העולם, כך יש מערה של אוצרות בתוכנו (הלב). כניסה לתוך האדמה נחשבה גם ככניסה למבנה הפסיכונאוטי של האדם, התחברות לאדם הפנימי. אנשים קישרו בין הנוף לחלקי הגוף, וכך המערה הפכה להיות הרחם של אימא אדמה.

בהיסטוריה אנחנו מכירים מערות של אוראקלים, בעיקר נשים נביאות, כמו המערה של הסיבילה הקומאית. אנחנו מכירים מערות עם פתחים סודיים שהם מעין מבוך, כמו המערה-לבירינת של המינוטאורוס בכרתים, ומערות שבתוכן הוטמנו אוצרות. כל אלו הם מוטיבים שמקורם בחשיבות המערות לאדם הפרהיסטורי, שהרי במשך מאות אלפי שנים גרנו וביקרנו במערות, והדימוי והסמליות שלהם נחרטו בתת מודע האנושי הקולקטיבי.

האלה חיה והקסם קיים

זה קרה במסגרת טיול של נשים המנסות להתחבר לאם הגדולה. ירדנו לבטן האדמה לאחת המערות היפות בעולם, אולם ענק שבו גר האדם הקדמון, כמו גם מיני חיות אחרות ומיליוני עטלפים. באחת מפינות המערה היה פתח בקיר שלתוכו נדחקנו, צר כדי מעבר אדם אחד בלבד, בין זקיפים ונטיפים שהתאחדו בכדי לכסות על הסוד שנמצא בצד שמעבר.

לאחר שעברנו בפתח הצר ירדנו כמה מדרגות אל אולמות לבנים שנמשכו במסדרון ארוך אל בטן האדמה. הלכנו בהם בדממה, וכעבור כמה עשרות מטרים התגלו הציורים הראשונים על הקירות, ובעקבותיהם גלריה ארוכה של ציורים מהתקופה הפרהיסטורית, ציורים של בני אדם בתנוחות תפילה, זיווג וציד, ציורים של חיות מסוגים סוגים, סימנים גרפיים שנראו כמו כתב קדום, עיגולים וסימנים של שמש וכוכבים. הציורים נעשו בעזרת חומר שחור (צואת עטלפים) על גבי הקירות הלבנים והם היו מפעימים ומרגשים. נדמה היה כאילו נכנסנו לספריה פרהיסטורית שמורכבת מחדרים של ידע עתיק שאימא אדמה הנחילה לצאצאיה החדשים והמפותחים, מתוך תקווה שילמדו על משימתם בעולם שלמעלה וימלאו את תפקידם המיועד כבני אדם, יצורי קשר בינה ובין היקום.

כמה נשים שבחבורה התחילו לשיר באופן ספונטני: "האלה חיה והקסם קיים" ו"היא משנה את כל מה שהיא נוגעת, וכל מה שנוגע בה משתנה", שירי עידן חדש השייכים לתרבות האלה המתחדשת[9]. הקירות שבמערה הדהדו את הצלילים העתיקים-חדשים. היינו במקום שבו נמצאת התשובה לשאלה: כיצד הפכנו מחיות לבני אדם, ומאנשי מערות לאנשים חושבים ומתורבתים?

נדמה כאילו האלה התערבה בחיי האדם לפני כ-40,000 שנה, עת הוא הופיע כאדם החדש בעל היכולות המשופרות, ונתנה לו את מתנות הדמיון, המחשבה המופשטת, ההומור, כושר ההמצאה והיוזמה, האמנות והתחושה הדתית. האנרגיות של האדמה כיוונו ועודדו אותו ליצור חברה אנושית מטריארכאלית שלווה ומשגשגת, שלא יודעת מלחמות, חברה הרמונית מפותחת מבחינה רוחנית ומוסרית. הימים ההם מראים לנו כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים גם כיום. האלה חיה וקיימת, מכוונת את הדרך למי שפתוח אליה, ומביאה חסד ושפע לעולם, כפי שעשתה בימים עברו.

אוכרה אדומה

בציורי המערות השתמשו, בין השאר, בסוג של צבע אדום המופק מתערובת אדמה שנקראת "אוכרה אדומה", תערובת של חרסית, חול ותחמוצות ברזל (קצת כמו החולות הצבעוניים באזור מכתש תמנע). האבקה האדומה סימלה עבור הקדמונים את הדם, שהוא נוזל החיים, וכנראה שגם את המחזור הנשי ועקב כך גם את האלה. מסיבה זו משתמשים בה בציורים וקברים, רצפות של מקומות מקודשים ועוד. השימוש הנרחב באוכרה אדומה בכל העולם מסתייע בזכות קלות ההפקה שלה וכנראה שגם בפסיכולוגיה של הצבע האדום, שהוא הצבע המובחן הראשון בתהליך הראייה האנושית.

בנוסף לשימוש באוכרה כצבע, היו לעפרה זו שימושים נוספים, כגון ריפוי פצעים, טיוב עורות, הרחקת חרקים והגנה מהשמש. לפי לרואה גוראן האדם הקדמון הרבה להשתמש באוכרה אדומה בצביעת גופו, בגדיו, אזור מגוריו, ועוד. לפי אליאדה: "האמונה בחיים לאחר המוות באה לידי ביטוי מן הימים הקדומים ביותר בשימוש באוכרה האדומה, תחליף פולחני לדם, כלומר של סמל החיים. מנהג פיזור אבקת האוכרה על הגופות נפוץ בעולם כולו".

בקברים שונים ברחבי העולם מצאו שכבה של אבקת אוכרה אדומה על הרצפה, ולעיתים זה הגיע לעובי מרשים (כך נמצא גם במערת המכשפה מלפני 15,000 שנה בנחל חילזון שבגליל). כך גם במקומות שהיו בקתות לידה (אירוע מקודש בזמן תרבות האלה), כמו למשל לפנסקי ויר על הדנובה. עם התחלת ציורי המערות לפני 40,000 שנה, השתמשו באוכרה אדומה וצהובה לציור הדמויות, ולמעשה אלו שני הצבעים העיקריים מלבד השחור.

בטבע ניתן למצוא מרבצים של אוכרה אדומה וגם אוכרה צהובה, ואם מחממים אוכרה צהובה היא הופכת לאדומה. בארץ יש מרבצים של סלעי אוכרה אדומה ליד קיבוץ דפנה בצפון ואוכרה צהובה בוואדי זרקא מעין בדרום ים המלח (בצד הירדני).

קרו-מניון

המדענים חושבים שלפני כ-200,000 שנה לערך הופיע באפריקה האדם המודרני שנקרא ההומו ספיינס,[10] שהתפתח מסוג אדם שנקרא הומו ארקטוס. איך זה בדיוק קרה אף אחד לא יודע, ויש מי שחושבים שזה קרה הרבה קודם לכן. עד לא מזמן חשבו שההומו ספיינס הופיע לפני 200,000 שנה והחל להתפשט ברחבי העולם לפני כ-100,000 שנה, אבל ממצאים חדשים משנים במהירות את התמונה.

כך או כך, לפני כ-60,000 שנה מתרחשת קפיצת מדרגה בקרב אוכלוסיית ההומו ספיינס של העולם, הקשורה כנראה לרכישת יכולות קוגניטיביות חדשות, והראשונה שביניהן היא יכולת תקשורת משופרת המתבטאת בשפה. קבוצות האדם הנבון מסוגלות לתקשר טוב יותר ביניהן ובזכות זה גם לתכנן אסטרטגית צעד אחד קדימה, לראות מעבר לכאן ולעכשיו.

במילים אחרות, לפני כ-60,000 שנה מופיעות דרכי מחשבה ודיבור חדשות, אולי בגלל מוטציות גנטיות ששינו את המבנה הפנימי של המוח (ולא את החיצוני או את גודלו). זה נראה כאילו מישהו התעסק במוח שלנו ושינה את חיווט החוטים. המדע טוען שזה מקרה, ואילו ההיסטוריה האלטרנטיבית טוענת ליד מכוונת. הדבר החדש שהופיע הוא כמות המידע והמורכבות של השפה החדשה בדרך שבה התייחסה לחברה ולעולם, אך גם לדברים שלא קיימים במציאות, ועל ידי כך היא כמו יצרה מציאות חדשה מדומיינת, מה שאפשר ליצור מיתוסים משותפים.

התפתחות השפה (כנראה שלאנשים שחיו לפני כן היה סוג כלשהו של שפה, אך היא לא הייתה מפותחת) אִפשרה יצירת שיתוף פעולה של חברות גדולות יחסית, דיאלוג ותכנון מראש, לימוד והעברת אינפורמציה בין קבוצות שונות ולעיתים גם רחוקות, ועוד. השינוי מתבטא, בין השאר, בתחילתה של אמנות והתפתחות האמונות הדתיות, דבר הבא לידי ביטוי במנהגי הקבורה. רבים מחוקרי הפרהיסטוריה בטוחים שהאדם בשלב זה היה מתקדם מבחינה רוחנית הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים, ושהייתה לו סוג של דת קדומה ואמונה בעולם הרוחות ובחיים שלאחר המוות.

לפני כ-35,000 שנה מופיע באירופה מודל משופר של ההומו ספיינס הנקרא קרו-מניון, זה היה סוג אדם מתקדם בעל נפח מוח גדול, שהגיע לדרום-מערב צרפת מאזור הפירנאים וממפרץ ביסקאיה, ומשם התפשט אל דרום-מערב אירופה, צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. לפי השרידים הארכיאולוגיים, המדענים מניחים שאנשי הקרו-מניון טיפלו בחוליהם ופצועיהם, שהייתה ביניהם עזרה הדדית ואחווה, ושהיו להם אמונות דתיות, דבר המתבטא במנהגי הקבורה שלהם. הם היו ציידים, מאורגנים בקבוצות, אך ידעו לקלוע סלים, לארוג בגדים מפשתן, להשתמש בכלי אבן, לבנות בקתות, לייצר צבעים, כלי עבודה ותכשיטים, ואולי היה להם גם לוח שנה ירחי. הם ייצרו פסלונים ראשונים מסוגם בעולם מלפני 35,000 שנה ויותר, ובהם מופיעה האנשה של חיות (לדוגמא שילובים של אדם ואריה).

אנשי הקרו-מניון הם אלו שציירו את ציורי המערות המפורסמים במערב אירופה, המצביעים על תרבות מתקדמת ומתוחכמת, בעלת ידע רב באנטומיה. ציורים אלה עוסקים בצורה נרחבת בשוורים וחיות אחרות, אך מופיעים בהם גם דמויות אדם וסמלים מופשטים. מעניין לציין שהשור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטית, ושהיה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היה אפיס, השור הקדוש).

אנשי הקרו-מניון היו חלק מתרבות שנקראת התרבות האוריניאקית (על שם מקום בצרפת). במסגרת תרבות זו מוצאים דברים שלא היו קודם לכן, כמו מה שניתן לשער שהיו כלי נגינה קדומים, התחלה של פיסול, אמנות, שימוש בכלי עצם, קרן, תכשיטי חרוזים, כלים מעודנים יותר, התחלה של ביגוד וקישוט. בתקופה זו יש גם שימוש בקונכיות שחלקן הובא ממרחקים, וכן באוכרה אדומה שיוצרה באמצעים פרימיטיביים. תרבות זו מופיעה בישראל בגרסה מקומית שנקראת התרבות האחמרית (על שם אתר ערק אל אחמר בצפון מדבר יהודה) כבר בסביבות 40,000 לפנה"ס.

הופעת האלה

האדם הקרו-מניון הופיע באירופה לפני 35,000 שנה והיה אדם דתי – זה היה חלק ממהותו, הבנתו, תפישתו ופועלו. קשה לתפוש זאת בעולם ששואף לחילוניות כמו שלנו, אך האמונה בכוח שמחוץ לנו ובעולמות הנסתר היא חלק מהותי באדם, כושר שקיים בדיוק כמו הכושר האמנותי, התבונה והרגש, והוא מהווה מרכיב חשוב ומרכזי בהגדרת האדם.

מאז ומעולם, סוג האדם שאנחנו חלק מהופעתו האמין בעולמות אחרים של אנרגיה, כוחות, ישויות, ובמעין עיקרון מארגן בעל משמעות, הקיים בעולם ובחייו. דת איננה המצאה אינטלקטואלית שהתרחשה בשלב כלשהו בהיסטוריה, אלא חלק מהותי מאופיו של האדם, ולכן היא מופיעה גם בחברות פרימיטיביות שהיו מנותקות משאר בני האדם במשך עשרות אלפי שנים, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה ויושבי הג'ונגלים הנידחים באמזונס.

אליאדה טוען ש"התנסות בקודש היא אחד היסודות במבנה של התודעה". החוויה הבסיסית של האדם היא מעבר לעולמות אחרים בזמן השינה, וחלימת חלומות שגילו לו את קיומה של מציאות אחרת, מה שהביא לאמונה בקיומם של עולמות אחרים וחיים לאחר המוות. מאמץ הקבורה שמופיע עם הופעת האדם הנבון מעיד על אמונתו בחיים לאחר המוות. ניתן לומר בוודאות שבכל חברה אנושית יש אמונה בכוח עליון. למרבה ההפתעה, דווקא בפרהיסטוריה האמונה הייתה זכה ונקייה יותר, נוטה למופשט ולמונותיאיזם, כפי שחלק גדול מחוקרי הדתות טוענים כיום, אלא שהאלוהות החובקת-כול הופיעה בתחילה בדמות האם הגדולה, ולא בדמותו של אלוהים צבאות.

כבר בתקופת הקרח התגלו פסלונים רבים של נשים (אלות) במפלסי המגורים במערות האדם הקדמון. אלו פסלונים קטנים, חלקם עשוי מעצם ממותה, חיה שנתפשה כייצוג של האם הגדולה (כדאי לציין בהקשר זה שבתקופת המערות נמצאו מעגלי עצמות של ממוטה ברוסיה, שהם מעין מעגלי אבנים קדומים). חלק אחר מהפסלונים היה עשוי מטין או מאבן (יש להניח שהיו פסלונים וייצוגים מעץ שלא שרדו). אלו לא היו פסלוני צעצוע, אלא ייצוגים של אימא אדמה, שהגנה על השבט ונתנה לו מברכותיה.

צריך לציין בהקשר זה שהתפישה של המוות והמעבר לעולם שמעבר הייתה של מחזוריות ונקשרה ללידה מחדש, ומכורח כך לתחום ממלכתה של הנשיות המקודשת. האדם חזר לרחם האלה שהולידה אותו בכדי להיוולד מחדש. הקבר היה רחם, והרחם היה המערה. במילים אחרות, הכוח המארגן והמוליד של היקום נתפש כנשי, קשור למחזורי הטבע, הירח והשמש (שנתפשו גם הם כנשיים בגלל ההיעלמות והחזרה המחזורית שלהם). וסוד לידתו, קיומו, שגשוגו והמשכיותו של האדם לאחר המוות היה תלו בחסדי האלה.

כשהאדם הפך להיות יושב קבע וחקלאי במקום צייד, לקט ונווד הגר לעיתים במערות, החשיבות של הנשיות הקדושה רק העמיקה והתחזקה. הנשים היו אלו שהתחילו את החקלאות הקדומה, הן היו לקטות והכירו את הצמחים, ולכן סביר להניח שהן אלו שהחלו בביות החיטה וצמחי המאכל האחרים, בהנחייתה וברכתה של האלה. הן ידעו את "סוד הצמחייה". מחזורי הגדילה והצמחייה, הנביטה מתוך האדמה ונתינת הפרי, נתפשו כמסמלים חיי אנוש ומבטאים את האפשרות לגאולה. קשורים לאלוהות הנשית המקודשת, בשר מבשרה של האלה.

המסע המקודש

החיים במערות לא היו קבועים, אלא תחנה במסגרת "המסע המקודש" שעשו בני האדם במשך השנה על פני האדמה, שבמהלכו הייתה להם הזדמנות להתקדש במקומות שונים לפי מחזור עונות השנה, ולהתחבר לרגשות הוקרה ותודה, התפעלות מיפי הבריאה ורוממות - רגשות שאימא אדמה שמחה לקבל.

אימא אדמה הייתה הביטוי הבולט ביותר של עיקרון האלה, האדם התפרנס ממה שהיא נתנה לו, ושכן בין חמוקיה ובמערותיה, וכשהוא מת ונטמן בגופה הייתה לו תקווה שכוחותיה יעזרו לו לנבוט מחדש בתוך עולם הדמיונות, עולם הרוח שאותו הוא פגש מדי יום בחלומותיו. בינתיים הוא נהנה ממארג ההקשרים והיחסים שהתקיים בחסותה. החיים היו חלק ממארג גדול ומופלא שבו הכול קשור בכול, ובכדי להבין זאת ולהתחבר למגוון המופלא שהוא הטבע שלה, וגם בכדי להתקיים בהתאם למתנותיה והמחזורים שלה, אנשים יצאו למסעות על פני גופה של אימא אדמה. זה לא נתפש מבחינתם רק כמסע חיפוש אחר מזון, או בעקבות הופעה של בעלי חיים וצמחים במקום כזה או אחר, אלא כמסע מקודש שבו הם עוברים על פני האימא, ומקבלים את כוחותיה ומתנותיה על ידי פעולות בהתאם לטבע.

במילים אחרות, הגניוס הדתי האנושי בתקופה שלפני התיישבות הקבע, בזמן שבני אדם היו ציידים לקטים, נקשר למסע המקודש על פני האדמה, חילופי העונות והקשר לחיות ולצמחים השונים. האדם חי בקבוצות קטנות של כ-25 איש ונדד במסלול קבוע, כשבזמנים מסוימים בשנה הוא הגיע להר קדוש, או מקום קדוש זה או אחר. החלק הפיזי של המסע היה חיפוש אחר מזון, אך אליו נלווה גם חלק רוחני.

המסע הקדוש (הקיים עד היום בקרב חברות "פרימיטיביות" כגון האבוריג'ינים באוסטרליה) היה קשור ליכולתו של האדם הצייד לקט להרגיש את אנרגיות האדמה ולמלא את תפקידו כמתווך בין כדור הארץ ליקום, מעין אנטנה שקולטת אנרגיות עבור הפלנטה. בני אדם אלה היו מגיעים לסלעים קדושים באזור החרמון (לדוגמא) ומתפעלים מהנוף שמסביב, יושבים בדממה וביראה, ועל ידי כך ממלאים את תפקידם כבני אדם המייצרים רגשות גבוהים עבור הפלנטה.

רק האדם מסוגל לשבת מעל מצוקי הארבל, להתבונן על הכנרת ועמק הירדן (במיוחד בזריחה או בשקיעה), ולהגיד "איזה יופי". הפרה רואה את העשב שצומח בשדה הסמוך, והזאב רואה את העגלה של הפרה. המסע המקודש נועד לחשוף את בני האדם לכל ה"יופי" הזה, בכדי שהם ייצרו רגשות גבוהים של הודיה, רוממות, נשגבות, כתוצאה מהמפגש שלהם עם המקומות המיוחדים על פני האדמה בזמנים המיוחדים. זאת הייתה הסיבה לכך שמלכתחילה אימא אדמה תמכה במין האנושי ועזרה לו להתפתח, בכדי שייצרו בעצמם את אותם רגשות גבוהים. אפשר לקרוא להם "דתיים", אבל במובן של להיות חלק ממשהו גדול יותר, ולא במובן של הדת הרשמית הרגילה.

המסע המקודש היה מעין מסע מעגלי (מחזורי) על פני אימא אדמה שבמסגרתו הגיעו הקדמונים לאזורים שונים שבהם הם עצרו וקידשו את הבריאה במקומות מיוחדים ובזמנים מיוחדים בשנה. למסע היו גם היבטים מעשיים, לדוגמא בשיא הקיץ הם עלו לגליל העליון מכיוון שזאת הייתה עונת הבשלת הבלוטים שאותם הם אספו למאכל, אבל במקביל לכך מעל פסגת הר מירון ניתן היה לצפות בזריחה ביום הארוך בשנה ולקדש אותה. ליד הכנרת הייתה אנרגיה מסוג אחר והם הגיעו אליה בתקופה החורף, בדיוק בזמן שבו הדגה מתרבית, בדומה לדובים שצדים את דגי הסלמון במסעם שמתרחש בזמן מסוים בשנה. אבל צריך להבין שהנדידה לא נעשתה רק מחוסר ברירה, אלא גם מתוך בחירה, מרצון, שהרי יכלו להישאר על גדות הכנרת ולהתקיים מדיג בלבד. אלא שהם בחרו לנדוד להרי הגליל, רמת הגולן ומישור החוף, מפני שמסע זה היה גם חלק מהחירות שלהם וגם מעין קריאה פנימית. זאת לא הייתה החלטה מחושבת על בסיס שיקולים של סיכויים במקום זה או אחר, אלא התמזגות אורגנית עם הסביבה וחיבור בלתי אמצעי של האינטואיציה עם האינטליגנציה של הטבע.

המסע הקדוש התייחס לא רק לבעלי חיים וצמחים, אלא גם לדומם. היו מקומות שאליהם הגיעו הקדמונים כדי ליצור כלים או לייצר חומרים, כגון אוכרה אדומה, שאותה נשאו למקומות אחרים, או כדי למצוא אבני צור שמהן אפשר ליצור אבני אש, וכן הלאה. הקדמונים נשאו איתם את ציודם הבסיסי ממקום למקום, ואת שאר הדברים שהם צריכים הם ייצרו במקום או לקחו מהאדמה, משאירים במקומות מסוימים דברים שהם יצטרכו בעתיד. במסגרת המסע הקדוש ייתכן שהגיעו למקומות שבהם יש צמחי מרפא, מעיינות מים חמים, ועוד.

לפי אליאדה, בני אדם בתקופות קדומות התמזגו עם הסביבה בצורה שקשה לנו לדמיין כיום. הם נולדו כתוצאה ממגע עם רחם אימא אדמה, התקיימו במים, בקריסטלים, באבנים ובעצים, ידעו לצאת מגופם במסעות שמאנים, שנעשו לעיתים בעזרת צמחים משכרים, ולהתחבר למקומות באדמה, לצמחים ובעלי חיים. האדם היה שייך למקום (ולכן אולי קוראים לאלוהים ביהדות "המקום"), הוא השתתף בחיים שהיו שונים מאלו שלו, התנהלות שחוזקה על ידי ריקודים וטקסים שונים.

הגברים ערכו טקסים בכדי להבטיח את הציד ולפייס את רוח החיה, להתחבר אליה. אלו היו כנראה ריקודי מעגל שבהם לבשו עורות חיות ומסכות של חיות, בדומה למה שניתן לראות כיום בפסטיבלים של פולקלור ברחבי הבלקן ואירופה, ו"עבדו" בדרך זו את "אלוהי החיות", האל המקורנן. הנשים ערכו טקסים בכדי להתקשר עם רוחות הצמחים, בכדי שיעזרו לפטריות לנבוט ולעצים לתת פרי. הצמחים נתפשו כישויות חיות בעלות אינטליגנציה, ובמיוחד העצים, שנחשבו לקשורים זה לזה ובעלי יכולת להתקשר עם העתיד והעבר, כדור הארץ והיקום כולו. במילים אחרות, הצמחים נתפשו כשלוחות של כדור הארץ וביטוי של האלה. הופעה נוספת של האלה הייתה הירח ומחזורי הזמן הקשורים אליו, ומעבר לכל זאת הייתה הרוח הגדולה של האדמה, שאנחנו חלק ממנה, בין אם נרצה ובין אם לא.

למרות שהקדמונים (עד תחילת החקלאות) היו ציידים לקטים, ומתוקף כך נודדים מדי פעם ממקום למקום, הרי שהיו מערות (כגון מערות הכרמל) שבהן הם התיישבו לתקופות ארוכות של עד כמה חודשים לפחות בכל שנה. חשוב להבין שהמערות לא היו רק מקומות משכן אלא גם מקומות מקודשים (ולכן מוצאים בחלקן מבנים, כגון מערת היונים). היו מערות שבהן הנשים התעברו, ומערות או מקומות קדושים אחרים שבהם הולידו את הילדים. אותם קדומים היו בקשר עם כדור הארץ (וגם עם הגוף שלהם) בצורה שקשה לנו לתאר כיום. כל מקום היה ביתם.

אנרי בריי (Henri Breuil)

אנרי בריי (1877-1961) נחשב לאחד מגדולי חוקרי המערות הפרהיסטוריות בעולם, הוא היה כומר ישועי שהתעניין במוצא האדם והפך למומחה מספר אחד בעולם לציורי מערות פרהיסטוריים, במיוחד בצרפת. בין השאר הוא גילה וחקר את מערת לאסקו ב-1940. הוא זה שגילה אלים ומכשפים מקורננים במערת המכשף בטרואיס פררס (Trois-Frères), שם נראה אדם עם ראש ינשוף וקרניים, שילוב של אדם עם חלקי חיות, ורק חלקו התחתון ותנוחת הריקוד שלו מעידות כי הוא אדם. ממצא זה חיזק את התיאוריה שלו, שבתקופה הפרהיסטורית הייתה דת כלל-אנושית המשותפת לאנשי המערות ושהתרכזה ב"אדון החיות".

בריי חקר גם את מערת המכשף בסנט קירק (Saint-Cirq), שם נראה אדם בתנוחה דומה לזו של מערת טרואיס פררס אבל עם ראש שונה מהרגיל (אולי של חייזר?). הציורים בשתי המערות תוארכו ללפני 15,000 שנה, ונחשבים לאחד הייצוגים הראשונים של דמויות אדם. בעקבות גילויים אלו המציא בריי את המושג "האל המקורנן", שאותו פיתחה לימים מרגרט מארי (ראו בהמשך).

בהתבסס על ציורים שהתגלו ונחקרו על ידו במערת לה-מארש (La Marche) טען בריי שהקדמונים היו הרבה יותר מפותחים מכפי שאנחנו יודעים או חושבים. בציורים נראים בגדים, מגפיים, כובעים של אנשים וכן סמלים שייתכן שהם כתב קדום. במערה מופיעות יותר מ-155 דמויות חרוטות בציורי הסלע, רובן של נשים, אך הן מצוירות בצורה מעוותת כשהגוף גדול יותר ובצורת מעוין, וייתכן שיש בכך משמעות סמלית (אולי קשר לכוכבים). אנרי טען שציורי המערות בצרפת מוכיחים שהייתה לאדם הקדמון אמנות, וכנראה גם רוחניות, מפותחת כבר לפני 40,000 שנה ושהיא התמקדה בעיקרון הנשי של ההולדה שנקשר לכוח הטבע.

מעניין לציין שעל רצפת המערה בלה-מארש נמצאו גומחות חצובות (מעין פערורים) הדומות במקצת לאלו שנמצאו באתרי התרבות הנאטופית בישראל (ראו בהמשך). מערכת הגומחות מזכירה בצורתה את מערך הכוכבים של הפליאדות. לפי רפנגלוק, אחד המומחים הגדולים בעולם לארכיאואסטרונומיה, רבות מגומחות הסלע המופיעות באתרים פרהיסטוריים מסודרות בצורה של מערכי כוכבים, והוא סבור שהן מולאו בשומן חיות שאותו הדליקו, והאש שנוצרה הייתה חיקוי של הכוכבים על פני האדמה. האדם צריך לזכור, הוא אחת החיות היחידות שמסוגלת לראות את הכוכבים, והמטרה של הטקסים הייתה להביא אנרגיית כוכבים לפני האדמה. בעקבות כך היה מי שעשה צעד נוסף בכיוון זה והציע שציורי האנשים המעוותים והלבושים המופיעים על קירות המערה הם תיעוד של חייזרים שהגיעו לכדור הארץ מהפליאדות.

כך או כך, בריי לא עסק בחייזרים, אבל האמין בתפישות רוחניות עמוקות, שאותן הוא חלק עם עמיתיו למחקר הפרהיסטורי - פייר טייאר דה שארדן, שחפר במזרח וגילה את אדם פקינג, ודורותי גארוד (Dorothy Garrod), שהייתה בתחילת דרכה תלמידתו והפכה להיות אחת הארכיאולוגיות החשובות של ארץ ישראל (ראו בהמשך). שלושתם היו קתולים מאמינים, ובריי ודה שארדן היו כמרים ישועים. האמונה שלהם הייתה קשורה לתפישות מיסטיות נוצריות חדשות שהחלו להופיע באותה תקופה בעולם הקתולי, ובכלל זה קבלה של תורת האבולוציה בצורה כזו או אחרת.

בנוסף לתגליות של המערות בצרפת, חפר בריי באתרים פרהיסטוריים חשובים ברחבי העולם, וביניהם באתיופיה, סומלי, דרום אפריקה, סין וארצות נוספות, ולימד במוסדות האקדמיים המובילים בצרפת ובעולם. הוא ביקר גם בארץ ישראל ומצא כאן את פסל הנאהבים מעין סחרי.

פייר טייאר דה שארדן (Pierre Teilhard de Chardin)

פייר טייאר דה שארדן (1881-1955) היה פילוסוף וכומר ישועי, וכן מהחוקרים החשובים ביותר של התקופות הפרהיסטוריות, שהרבה בחפירות וחקירות בסין, וגילה, בין השאר, את אדם פקינג. דה שארדן התייחס לאבולוציה וההיסטוריה כפלא אלוהי. טענתו הבסיסית הייתה שההבדל בין האדם ליונקים העילאיים האחרים הוא שכלב, לדוגמא, יודע. כלומר יודע היכן האוכל, יודע איך להגיע לבית שלו, וכן הלאה. אבל האדם הוא היחיד שיודע כי הוא יודע! כלומר יודע היכן האוכל, אבל גם מודע לכך שהוא יודע (או שהוא רעב), וזה ממקם אותו במקום אחר לגמרי של מודעות.

באותו האופן האדם התפתח במשך מאות אלפי שנות פרהיסטוריה, אבל בשלב כלשהו הוא התחיל להיות מודע להתפתחותו, וזה קרה רק במאה ה-19. הוא יכול היה לפתע להתבונן על ההיסטוריה והפרהיסטוריה ולראות את עצמו ברגע שבו מופיעה מחשבה ובעקבותיה אמנות, מדע, אמונה, ערכים, ספרות ושירה, ריקוד ומוזיקה, וכל מה שמייחד אותנו בתור בני אדם. התפתחות המדע והמחקר מאפשרת לבני אדם לראות את נס האבולוציה מצורות אדם קדומות כגון ההומו ארקטוס, שיודעים ליצור כלים ולהדליק אש, לצורות אדם מתקדמות יותר כגון הניאנדרטלי שקובר את המתים, ולצורת אדם עליונה, שהיא האדם הנבון שיש לו שפה והוא משנה את הסביבה שלו. האדם כיום יכול לראות את ההתפתחות שקרתה במהלך ההיסטוריה, התחלת החקלאות, המעבר לבתים, הקמת ערים, התפתחות הטכנולוגיה, עד לרגע לפני מאתיים שנה לערך, שבו האדם הבין שהוא לא מרכז היקום והכוכבים חגים סביבו, אלא שהוא חלק קטן ממערכת הרבה יותר גדולה, חלקיק אבק בקוסמוס.

המבט הזה ממרומי ההיסטוריה מגביר באדם את החרדות מהמרחב והזמן האינסופיים (מה שאליאדה כינה "אימת ההיסטוריה"), אבל גם מאלץ אותו להגיע לנקודה שבה אפשר שתתרחש פריצה אבולוציונית נוספת והתפתחות של מודעות חדשה שתביא אותנו לעתיד נכסף. המבט ממרומי ההיסטוריה (אם הוא נעשה נכון) מלמד אותנו שיש חוק של משיכה בין כל הדברים, החל מרמת האטומים הנמשכים ביניהם, המשך ברמת הכוכבים המושכים אחד את השני מפני כוח הכובד, וכלה ברמת החיים. וכך, מכוח החוק שדברים דומים מושכים דברים דומים גם ברמת המחשבות, ייתכן שייווצרו כוחות משיכה בין כל האנשים שיהפכו מודעים לעצמם, שייצרו בסופו של דבר ננוספרה, שדה של מחשבות, שיקיף את כדור הארץ בדיוק כמו הביוספרה.

האדם משקף את העולם, זה החוק הבסיסי והדבר המיוחד שבו, והשיקוף הזה יוצר מרכז מודעות עצמית שעטוף באגו. כשתיווצר הננוספרה – האטמוספרה המחשבתית, תהיה הזדמנות להשיל את האגו, כלומר למותו באופן סימבולי של העצמי הכוזב, ולהתחבר לנקודת המודעות העמוקה, שהיא דומה אצל כל בני האדם. אז ייווצר מעין אדם-על, מודעות משותפת של אהבה, וזאת תהיה הגאולה של האנושות (האפשרות השנייה היא שבני אדם ישקעו בתוך החרדות שלהם והאגו יביא לידי הרס התרבות והעולם).[11]

במילים אחרות, מה שדה שארדן אומר הוא שהתקופה הזו מאפשרת לנו התבוננות על ההיסטוריה שלא הייתה אפשרית בעבר, אנחנו יכולים לראות ולגלות את המהלך המופלא של האבולוציה, מה שיכול לגרום לנו מצד אחד להרגיש קטנים ולא חשובים, ועל ידי כך לטפח את החרדות והאגו, או מצד שני לגלות יד מכוונת בדברים, כזו שתיקח אותנו אל עתיד זוהר. עצם ההתבוננות עצמה באבולוציה יכולה לשחרר כוחות של אהבה, ולא רק שהיא אינה מנוגדת לחשיבה הדתית, אלא אף משלימה אותה.

אלא שאותה ננוספרה (מודעות-על) איננה אפשרות היפותטית שתקרה או לא תקרה, אלא היא כבר קיימת בממדים אחרים. דה שארדן האמין בקיום מקום בעתיד (נקודת אומגה) המושך אליו את ההתפתחות האבולוציונית של האדם לקראת מורכבות ותודעה של אהבה. לפי שיטתו, היקום מורכב מגרגרי חומר ואהבה, כוחות האהבה נמשכים זה אל זה ויביאו את החומר ממצב של כאוס למצב של מורכבות מאורגנת סינגולרית בעלת תודעת-על, ואז נעבור לשלב הבא בקיום כדור הארץ, שבו תהיה לו מעין שכבת חשיבה, אטמוספרה של הנפש – ננוספרה, מודעות-על קולקטיבית של אהבה, וזאת תהיה הופעה של אלוהים.

דה שארדן זיהה את נקודת האומגה עם דמותו של ישוע, מעין על-אדם שקורא לנו לוותר על האגו – למות לעצמנו, בכדי למצוא את עצמנו, לקום לתחייה מחדש כחלק מהמודעות המשותפת של כל המין האנושי. אלא שספרו המפורסם "התודעה האנושית", החוקר את הקשר שבין התפתחות האבולוציה והתפתחות התודעה, עורר תחילה התנגדות בכנסייה מכיוון שהסתמך על שיטות דרוויניסטיות. הוא הוחרם על ידי המסדר שהוא עצמו היה חלק ממנו (ישועים) ונאסר עליו לפרסם את ספריו או ללמד את הארותיו הרוחניות.

לדה שארדן היה חשוב להישאר חלק מהכנסייה הקתולית, ולכן הוא בחר לגנוז את ספריו ולהתרכז בעבודתו המדעית-היסטורית. למרבה המזל חיבוריו פורסמו לאחר מותו, והגישה כלפיו השתנתה, הוא התקבל בקרב הזרם המרכזי של הקתוליות ואף הועלה על נס כאדם המצליח לשלב את המדע והאמונה. אפיפיורים כגון בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס אימצו אותו לחיקם וקיבלו את התיאוריות שלו.

דה שארדן יצא למסעות המחקר שלו ברחבי העולם מתוך תחושה של שליחות מיסיונרית, לא בכדי להמיר את דתם של אנשים אחרים, אלא בכדי להשלים את התצרף של התפתחות האדם, בכדי שנוכל להתבונן בו ולהתפעל ממי שאנחנו ומהדרך שעשינו. הוא הקדיש את חייו למאמץ זה ובחר בחיי רווקות (כנזיר) ובמגורים בארצות ניכר. כפיצוי על כך הוא ראה עצמו כחלק ממשפחה הרבה יותר גדולה – משפחת האדם, ובחיבור של אהבה עם אלוהים קודם כול, ובמקביל לכך ובמישור אחר גם עם חבריו וחברותיו בני ובנות האדם. אחת החברות שלו הייתה דורותי גארוד, שחפרה את האתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר בישראל, וגילתה את דבר קיומה של התרבות הנאטופית.

דורותי גארוד פגשה את דה שארדן במכון לפליאונטולוגיה בפריז בשנת 1922. היא הייתה בת 30 בתחילת דרכה האקדמית, בשנה הראשונה של לימודי הפרהיסטוריה תחת הנחייתו של אנרי בריי, ובשנים הראשונות להיותה קתולית מאמינה. הוא היה מבוגר ממנה בכעשור, עמוק בתוך הפילוסופיה הדתית מקורית שהוא התחיל לפתח ומיד לאחר השלמת הדוקטורט שלו (בגיאולוגיה). שניהם היו לאחר מלחמת העולם הראשונה שזעזעה את תפישת עולמם והביאה אותם להבנה שהמין האנושי צריך לבחור בין השמדה עצמית לבין התפתחות.[12] את התרומה שלהם לעתיד הם ראו בכך שישפכו אור על ההתפתחות המופלאה של האנושות ממצב של חיה למצב של אדם, בתקווה שהתבוננות בפלא שהוא האדם תביא להתעוררות המין האנושי ולבחירה בהמשך קו ההתפתחות הטבעית לכיוון של אהבה ומודעות.

במילים אחרות, התיאוריות הרוחניות שפיתח דה שארדן לגבי הנוכחות של הרוח בחומר, והתבוננות באבולוציה כתוואי לשחרור הרוח מהחומר והתפתחות מודעות האדם, הביאו אותו להתגייס למאמץ האנושי המשותף של הגברת המודעות והמורכבות המחשבתית המשותפת. הוא מצא שהמקום שיוכל לתרום בו יותר מכול הוא דווקא בחקר העבר הפרהיסטורי שבו הוא הצטיין. דה שארדן חשב שהתבוננות באבולוציה במבט-על תעזור לאדם להבין מי הוא ולאן הוא הולך, אלא שבכדי שאפשר יהיה לעשות זאת נדרשים לו חלקים נוספים ב"פאזל" ושעליו למצוא אותם.

חוקרים שונים, ביניהם גם דורותי גארוד וכנראה שגם אנרי בריי, הושפעו בצורה כזו או אחרת מרעיונותיו של דה שארדן לגבי חשיבות המקצוע שהם עוסקים בו, ומצאו בכך הסבר לאהבה ולמשיכה שהם חשו לגבי חקר העבר, ומשמעות למאמציהם. במילים אחרות, אם אנחנו מתייחסים אל ההיסטוריה האנושית כרצף של מקרים לא קשורים זה בזה אזי אין טעם בלימוד ובמחקר שלה, מעבר להתעניינות אינטלקטואלית. אבל אם יש איזשהו קו מקשר של התפתחות והתקדמות, גילוי העבר יכול לעזור בהבאה של העתיד, וזה מה שעשו דה שארדן, דורותי גארוד, ואחרים.

דורותי גארוד (Dorothy Garrod)

בדומה לדה שארדן ואנרי בריי, דורותי גארוד (1892-1968) הייתה אדם (אישה) שהקדיש את חייו לחקר העבר, מתוך תפישה שחקר זה מאיר את המהות שלנו כבני אדם ומעורר תחושת שליחות דתית רוחנית. היא עשתה זאת בדרך שנועדה לקדם בעולם אהבה ואחווה ולהצעיד אותו לעתיד טוב יותר. היא לא הייתה נשואה ולא השאירה אחריה צאצאים,[13] מעבר למחקרים והספרים שהיא כתבה ופרסמה. היא נחשבת לאחת מהארכיאולוגיות הפרהיסטוריות החשובות ביותר שפעלו בארץ ישראל, הדוקטורט שלה על הכרמל בתקופת האבן הוא אבן יסוד בהבנת התקופות הפרהיסטוריות עד היום.

גארוד נולדה למשפחת מלומדים מיוחסת אנגלית והייתה נערה יפה ורגישה שנטתה לרוחניות והפכה בגיל 21 לקתולית, ולמרות זאת עתידה היה סלול לפניה, אלא שהאסון הכה במשפחה: שלושת אחיה נהרגו במלחמת העולם הראשונה וכך גם אהובה שאיתו תכננה להתחתן. הגורל רצה שמסלול חייה יתפתח בכיוון אחר.

היא בחרה בקריירה אקדמית, אולי בכדי לנחם את הוריה, למדה היסטוריה והגיעה למלטה בשנת 1920, שם הם שהו באותה התקופה. אביה עודד אותה להשתתף בחפירות של ארכיאולוגים מקומיים (ובמיוחד תמיסטוקלס זאמיט) שחשפו מקדשים פרהיסטוריים של תרבות האלה הקדומה כגון ההיפוגאום או מתחמים מגליתים אחרים. מעניין לציין שבשנת 1921 פעלה במלטה הארכיאולוגית הפמיניסטית המפורסמת מרגרט מארי (ראו בהמשך), וסביר להניח שנפגשו או שמעו זו על זו.

כך או כך, החשיפה למקדשים המופלאים והאתרים הפרהיסטוריים של מלטה הביאה את דורותי גארוד לפנות ללימודי הפרהיסטוריה, היא התעניינה בדתיות האדם הקדמון, ערכה מסע מחקר במערות עם ציורי הסלע בדרום צרפת, ופגשה תוך כדי כך את אנרי בריי. בעקבות מסע זה היא הפכה להיות תלמידתו והם עברו ללמוד בפריז תחת השגחתו בשנים 1922-1924, שם היא פגשה לראשונה את פייר דה שארדן והושפעה מרעיונותיו. וכך היא הפכה להיות חלק מה"קליקה" של הפרהיסטוריונים הרוחניים, השתתפה וניהלה חפירות במערות ואתרים פרהיסטוריים בצרפת, נשלחה לחקור את הפרהיסטוריה של אנגליה לצורך עבודת המאסטר שלה ולחפור מערות בגיברלטר, שם גילתה שרידים של אדם ניאנדרטלי. במילים אחרות, היא הפכה לאחת החוקרות ומנהלת החפירות החשובות באירופה.

ב-1928 הגיעה גארוד לישראל בכדי לנהל חפירות באתרים פרהיסטוריים ולכתוב את עבודת הדוקטורט שלה. הימים היו ימי שלטון המנדט, תקופת פריחה של הארכיאולוגיה ובמיוחד של זו הבריטית. החפירה הראשונה הייתה במערת שוקבא בנחל נאטוף, שהוא יובל של נחל איילון, שם נתגלו עקבות של תרבות קדומה ולא ידועה. לאחר מכן עברה גארוד לחפור במערות הכרמל (מערת הנחל, מערת טאבון ומערת הגדי) וגם שם גילתה עקבות נוספים של אותה תרבות. הגאונות שלה הייתה בכך שהיא הבינה כבר מההתחלה שיש כאן סיפור חדש לחלוטין, היא קראה לתרבות החדשה – "התרבות הנאטופית".

במסגרת החפירות היא קידמה את ערכי הפמיניזם והאחווה, העסיקה במכוון נשים (ערביות) כפועלות בפרויקטים שלה וקיימה איתן קשרי ידידות. גארוד טענה שנשים עושות עבודה טובה יותר מגברים בכל העבודות מלבד אלו שדורשות כוח פיזי רב. יש להן יותר סבלנות, תשומת לב לפרטים, ראייה כוללת יותר וכן הלאה, וכך בכל מקום בעולם היא הקימה מחנה שבו היו בעיקר פועלות, והגברים היו אחראים בעיקר על העבודות הפיזיות הקשות כמו פינוי אבנים ועפר.

גארוד חפרה במקומות שונים בארץ ובמזרח התיכון במשך כשמונה שנים. המסקנה העיקרית והחשובה של חפירותיה הייתה שהחל מהאלף ה-13 לפנה"ס ועד האלף ה-10 לפנה"ס התקיימה בישראל והארצות השכנות לה תרבות אנושית מתקדמת שהייתה שלב המעבר מחברה של ציידים לקטים הגרים במערות ונודדים ממקום למקום, לחברה של יושבי קבע שנמצאת על סף המעבר לחקלאות ובניית בתים.

האתר העיקרי שבו השקיעה את מירב זמנה ושהממצאים בו פרסמו אותה היה מערות האדם הקדמון בהר הכרמל. היא חפרה במשך חמש שנים באתרים שונים בכרמל ופרסמה את הדוקטורט שלה על "תקופת האבן על הר כרמל",[14] עבודה שנחשבה ליצירת מופת שמשתמשים בה עד היום. לאחר מכן, ב-1935, היא חפרה וגילתה את האתר הפרהיסטורי בגשר בנות יעקוב (בן 780,000 שנה). ב-1938 עברה לחפור בבולגריה, ולאחר מכן בצרפת ובמקומות אחרים בעולם. בשנים האחרונות של חייה חזרה למזרח התיכון והשתתפה בחפירות ומחקר בדרום לבנון.

תעלומת התרבות הנאטופית

בשנים 20,000-13,000 לפנה"ס מוחלפת התרבות האוריניאקית על ידי תרבות אחרת שנקראת התרבות הכבארית (על שם מערת כבארה בדרום הכרמל). כדאי לציין כאן שכשמדובר בחילופי תרבויות בפרהיסטוריה, אין הכוונה להבדל שבין התרבות האירופאית לבין התרבות של סין למשל, אלא בהמשכיות באורח החיים של ציידים לקטים נוודים, ומה שמשתנה הוא אופי הכלים (להבים) במקרה זה.

אבל בשנים שלאחר מכן, 13,000-9,500 לפנה"ס, מופיעה תרבות מסוג אחר לגמרי, מעין קפיצת מדרגה באבולוציה האנושית. מדובר בתרבות הנאטופית, שהיא ייחודית לארץ ישראל והסביבה ונחשבת לשלב מעבר בין חיים של ציידים לקטים לחיים המבוססים על חקלאות ביישובים של קבע. זאת התרבות הראשונה בעולם שבונה בתים וכפרים של קבע, מבייתת בעלי חיים, מייצרת סיד, ועוד ועוד.

בני אדם שהיו חלק מהתרבות הנאטופית (שכאמור שרידים שלה מוצאים רק בארץ ישראל והסביבה) התחילו ככל הנראה גידול בקנה מידה קטן של צמחים שלימים יהפכו לחיטה, שעורה, פשתן, קטניות ועוד. בנוסף לכך הם התקיימו מליקוט וציד, אבל חיו באופן קבוע באותו המקום ובנו מבני קבע ראשונים, בין אם בתוך מערות שבהן הם חיים או ביישובים קטנים ועצמאיים (בעינן שבגליל נמצא כפר ובו עשרים בתים עגולים). המערות שנמצאו היו לרוב חללים גדולים ומוארים שמחוץ להם מדפי סלע וטרסות, בתוך חלק מהן נמצאו מבנים, ולעיתים המבנים היו מחוצה להם בסמוך. גם לפני התרבות הנאטופית התגוררו אנשים בתוך מערות במשך תקופות ארוכות, אבל כנראה שלא באופן קבוע.

ליושבי הקבע של התרבות הנאטופית הייתה תרבות חומרית מתקדמת הכוללת מכתשי כתישה וכלי אבן ועצם עדינים ומתקדמים. הם עסקו בחילופי סחורות על פני מרחקים גדולים, מה שמעיד על שיתוף פעולה ותחושה של שותפות בין בני האדם. הם פיתחו את האמנות בדגש על תכשיטי גוף, פסלונים (כולל פסלונים ארוטיים), עדות להתקדשות גוף האדם. הם קברו את מתיהם באופן שונה מהאנשים שקדמו להם: התפתח מנהג של הסרת הגולגולות (שנחשבו למקודשות) והטמנת תכשיטים וחפצים אחרים בקבר, השלדים הונחו בתנוחת עובר עם מחרוזות חרוזים מסביב לראש, ובמקרים אחרים מסביב לצוואר או הידיים. כל אלו הם עדויות לקיומה של אמונה מורכבת ומפותחת שאחד מהדגשים שלה היה החיים לאחר המוות.

בתרבות הנאטופית מופיעים פסלונים ראשונים של דמויות אנוש, אלא שאלו לא בני אדם רגילים, אלא דמויות שמזכירות אסטרונאוטים בסגנון אריך פון דניקן. בחפירה במערת אל ואד (מערת הנחל) בכרמל נתגלתה צלמית בעלת ראש גדול ועיניים גדולות הנראית כמו חייזר. בחפירות בישוב עינן התגלתה צלמית של ראש אסטרונאוט, וכך בכמה וכמה מקומות אחרים. חובבי התיאוריות האלטרנטיביות טוענים שבני אדם מהחלל החיצון הגיעו באותה תקופה לישראל ולימדו את אנשי כדור הארץ איך לביית את הצמחים ולהתקדם בשאר תחומי החיים, וכי זה משתקף בפסלונים.

התרבות הנאטופית התקיימה במשך 3,500 שנה, ועדיין רב בה הנסתר על הגלוי. ענף של תרבות זו נמצא בנגב בהר חריף ונקרא לכן התרבות החריפאית. באתרים של תרבות זו נמצאו בתים בצורה מעגלית הבנויים אבני גוויל, בתוכם מקום לאש ומתקנים שונים. ישנה הופעה קדומה של אמנות, שימוש בעצם וכלי אבן מבזלת (שהובאו מהגולן). החוקרים חושבים שייתכן שבני עת זו עסקו בחקלאות זעירה כולל שימוש במגל. צריך לזכור שזה היה עדיין בתקופת הקרח והמדבריות של היום היו ירוקים.

באתרים של התרבות הנאטופית שחפרה גארוד בכרמל נמצאו חרוטות בעלות אופי גיאומטרי על גבי אבנים, המראות על מחשבה מופשטת ומורכבת של החברה הזו, וייתכן שגם על קיומם של מסורות טראנס שמאניים. היא מצאה דמויות חיות מגולפות בעצם, תכשיטים רבים, בעיקר מצדפות וחרוזים, וגם מעצמות ושיני חיות, כל הדברים הללו מעידים על נטייה לאמנות. היא מצאה גם תעשיית כלי צור ועצם ומתקני אבן מפותחת, המעידה על יכולת טכנולוגית מפותחת, ועוד. ב-1933 הגיע אנרי בריי לבקר אותה בישראל, ובהזדמנות זו גילה[15] בשוק בבית לחם את הפסל הארוטי הראשון בעולם, שבו נראים גבר ואישה בתנוחת זיווג, פסל מורכב ומושקע שמזוויות שונות של התבוננות מתגלים בו חלקים (מיניים) אחרים של הגוף האנושי (זכרי ונשי).

לאחר מחקר קטן התברר לבריי שהפסל הגיע ממערה בנחל תקוע ושגילו 15,000 שנה. מציאתו הוכיחה את התיאוריה שהמיניות הייתה מקודשת בימי קדם,[16] מכיוון שזו הייתה תרבות של האלה שקידשה את הפריון. פסל "הנאהבים מעין סח'רי" (כך הוא נקרא) מוצג כיום במוזיאון הבריטי. עובדת מציאתו ה"מקרית" על ידי דמות כה בכירה מוכיחה את קיומה של הרשת הסימפתטית של הקשרים וחיבורים הקיימת בין כל הדברים, רשת שמקורה בנקודת אומגה לפי דה שארדן, או בחסות שהאלה פורשת על ילדיה בני האדם. רשת זו היא שקושרת בין סיפור חייהם של האנשים שגילו את התגליות ההיסטוריות הגדולות לבין התגליות עצמן.

[1] כנראה שאפיונים של תרבות האלה הופיעו עוד לפני המהפכה החקלאית, עם הופעת האדם הנבון לפני 40.000 שנה. יתרה מזאת, הפסל הקדום ביותר בעולם בן 210,000 שנה נמצא בארץ (ברכת רם) והוא של אימא אדמה.
[2] ראו על כך בספרו של פרופסור רפאל פתאי על האלה היהודית: Patai, R. (1990). The hebrew goddess. Wayne State University Press.
[3] Rappenglück, Michael A. "The Housing of the World: The Significance of Cosmographic Concepts for Habitation." Nexus Network Journal 15.3 (2013): 387-422.
[4] מסיבה זו יש מקומות אש בתוך מקדשי הלידה בלפנסקי וויר בסרביה.
[5] שרידים לכך יש עד היום במסורת הבקטשית והאיסמעילית המתייחסת אל מקום האח כמקומה של פטימה (בתו של מוחמד וחלק מהמשפחה הקדושה השיעית).
[6] במקדש דיוניסוס בתראקיה היו מנבאים לפי העשן שעולה ממדורה קדושה שנשפך עליה יין.
[7] כך טוען מורה רוחני שפעל בחצי הראשון של המאה ה-20 בשם גורדייף
[8] Rappenglück, Michael. "Cave and Cosmos, a Geotopic Model of the World in Ancient Cultures." Lights and Shadows in Cultural Astronomy, MP Zedda and JA Belmonte, eds. Isili: Associazione Archeofila Sara (2005): 241-249.
[9] השירים חוברו על ידי נטע אלוני ממעגן מיכאל
[10] לפני חצי מיליון שנה התפתח מההומו ארקטוס האדם הניאנדרטלי.
[11] De Chardin, P. T. (2018). The phenomenon of man. Lulu Press, Inc.
[12] דה שארדן היה חייל מצטיין במלחמת העולם הראשונה וקיבל את עיטור מסדר הכבוד הצרפתי, העיטור הצבאי הגבוה ביותר על מעשי גבורה. במהלך המלחמה היו לו חזיונות מיסטיים ו"מפגש עם המוחלט", לפי דבריו.
[13] לפי אלי שילר לרבות מן החוקרות של ישראל לא הייתה משפחה: ברקאי, גבריאל, שילר, אלי, Barkay, Gabriel and Schiller, Eli (2013). בעקבות חוקרי ארץ ישראל הראשונים / כתבו וערכו אלי שילר וגבריאל ברקאי .אריאל; 209.
[14] Garrod, D. A. & Bate, D. 1 937 The Stone Age of Mount Carmel, I.
[15] יחד עם רנה נוויל (1899-1952), פרהיסטוריון שפעל בארץ וגם הקונסול הצרפתי.
[16] ובהזדמנות זו כדאי לספר שתיאור נוסף של משגל קדום מופיע בציור סלע בקילווה (Kilwa) שבירדן, המיוחס לתקופה הניאוליתית (זמן תרבות האלה).

זאב בן אריה, יליד 1961, סופר ומרצה, בעל חברת "תרבויות עולמי". דוקטורנט למדעי הדתות שהתמחה בנושאי דתות ותרבויות, רוחניות והחיפוש האנושי אחר משמעות במהלך הדורות. זאב התמחה בהופעת המיסטיקה הנוצרית ברחבי העולם, כמו גם בתרבויות ודתות עתיקות ותורות רוחניות אלטרנטיביות, והוא משלב את הידע הרחב שלו בספריו.

עוד על הספר

תרבות האלה בישראל זאב בן אריה

תרבות האלה בישראל

זהו סיפור מופלא על גן עדן אבוד, תור זהב לא ידוע של תרבות אנושית הרמונית, המאפשרת לבני אדם ובנות חוה למלא את תפקידם כמעבדי אנרגיות מהיקום עבור אימא אדמה. תרבות שבה יש שיתוף פעולה ותמיכה הדדית במקום תחרות וניצול, תרבות שחיה בשלום עם הטבע, הצמחים והחיות במקום לפגוע בהם, תרבות המקדשת את המלאכות תוך כדי שירה וריקוד, ומקדמת ערכים כגון שלום, אחריות, כבוד ואכפתיות.

מתברר שבפרהיסטוריה התקיימה תרבות שהאמינה באלוהות אישה ("האם הגדולה") והונהגה על ידי נשים כוהנות. החל מהופעת החקלאות ותחילת ההתיישבות בכפרים במקום במערות לפני כ-11,000 שנה, ועד לתחילת התקופה ההיסטורית לפני כ-5,000 שנה.[1]

וכך כותב גדול חוקרי הדתות של המאה ה-20 מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade):

"האישה והקדושה הנשית עוברות למעלת החשיבות העליונה, כיוון שהנשים מילאו תפקיד מכריע בביות הצמחים, הן היו לבעלות השדות המעובדים, דבר שהעלה את מעמדן החברתי ויצר מוסדות אופייניים כמו, למשל, חובת הבעל לעבוד ולחיות בביתה של האישה. פוריות האדמה נקשרה קשר אמיץ לפוריות האישה. כיוון שכך, הנשים נעשו האחראיות לתבואה, כי הן ידעו את 'חידת' הבריאה. זוהי חידה דתית, הואיל והיא שולטת במקור חיים, אספקת המזון ובמוות. האדמה כמוה כאישה."

החפירות הארכיאולוגיות של השנים האחרונות הראו שתרבויות מטריארכאליות התקיימו בכל רחבי העולם וכולן היו בעלות מרכיבים דומים: זה היה פרק זמן ארוך שבו לא היו מלחמות, ואין עקבות להרס. במקום זאת נמצא סחר חליפין פורה ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות. רוב הפיתוחים הגדולים של החקלאות (ביות הצמחים והחיות) והחידושים של המלאכות (קדרות, נפחות, אריגה) התרחשו בזמן הזה, נדמה כאילו האם הגדולה חנכה את ילדיה בני האדם לקראת ייסוד תרבות אנושית חדשה שלא מבוססת יותר על נדודים, ציד ולקט, אלא על בניית מרחבים מקודשים - בתים, פיתוח חקלאות, ותחילתה של מחשבה מופשטת, שבמסגרתה נתפשה האלה כעיקרון ראשוני ומארגן של הטבע.

גם בישראל מוצאים עקבות של תרבות האלה בכל מקום: החל מהחפירות של גרפינקל בשער הגולן וגילוי התרבות הירמוכית, המשך בגילויים של תרבויות קדומות בנגב, וכלה באתרים השונים ברחבי הארץ ואוסף האלות הפרהיסטורי המדהים שנמצא במוזיאון ישראל.[2]

חיים במערה

עד לפני כ-11,000 שנה חיו בני האדם בתוך מערות. לא כל החיות מתגוררות בתוך מערות, ונדמה כאילו אימא אדמה בחרה לגדל את בני האדם בתוך הרחם שלה. מתוך מחילות יצאנו. האם הגדולה הולידה בני אדם לעולם בכדי שיהיו בני טיפוחיה, והיא דאגה למזונם, לבושם, לכך שהעצים יתנו את פירותיהם בזמן והאדמה את יבולה. היא הולידה בתוכם צורות מחשבה שיעזרו להם ליצור כלים, ואפילו גילתה להם את הסוד הכמוס ביותר שלה, והוא השימוש באש. וכשהיא הרגישה שהם מוכנים היא לימדה אותם בסבלנות אין קץ שפה, להיות כמוה, בעלי אינטליגנציה ויכולת בריאה.

הילדים למדו ללכת, בתחילה הם ניסו לעמוד על שתי רגלים ונפלו, קמו ומעדו, עד שעשו כמה צעדים ראשונים, ואחר כך עוד כמה צעדים וחזרו לזחול על ארבע, ושוב התרוממו וצעדו קדימה, כשהאם הגדולה כמו נותנת להם יד. זה היה הצעד הראשון קדימה מבחינת המין האנושי מכיוון שהעמידה על שתי רגליים שחררה את הידיים, ועתה אפשר היה להשתמש בהן בכדי ליצור דברים, בתחילה כלי אבן פשוטים, לאחר מכן כלונסאות של עץ שאותו אפשר לעצב בעזרת האבן, אפשר גם ליצור חבלים פרימיטיביים ולקשור את האבן לעץ, או לתקוע אותה בו כך שייווצר מעין כידון שאיתו אפשר להיאבק בבעלי החיים הגדולים יותר כשעלה הצורך.

הידיים למדו לייצר עוד ועוד כלים, אימא אדמה לימדה את ילדיה להכות אבן באבן, לשפשף עץ בעץ, ועל ידי כך ליצור ניצוצות שאיתם אפשר להדליק אש, וזאת הייתה קפיצה גדולה מאוד קדימה. משמעות האפשרות להדליק אש הייתה שליטה באיתני הטבע, האדם הפריד את עצמו על ידי כך משאר החיות, והחל לכוון את עצמו לכוכבים, במקום לכדור הארץ. האש יצרה מצד אחד מרחב מקודש שמסוכן להתקרב אליו, אבל מצד שני היא יצרה סביבת חיים מוגנת ונוחה בטריטוריה שמסביבה.

האש שמרה על המחנה מפני חיות טורפות, אפשרה לאדם להתחמם בחורף, אבל יותר מזה היא אפשרה לאדם לבשל את מזונו וכך העיכול היה הרבה יותר קל והצריך פחות אנרגיה, יותר דם התפנה לטובת האיברים האחרים של הגוף ובעיקר למוח, שהלך והתפתח (מוח של אדם מבוגר צורך 20% מאספקת הדם של הגוף). ביחד עם המוח התפתחו גם שרירי הפנים, הפה ומיתרי הגרון. האדם היה בשל להביע את עצמו.

אימא אדמה הולידה סוגי אדם שונים: הומו ארקטוס, אוסטרלופיתקוס, ניאנדרטלי ועוד, עד שבסופו של דבר נולד הילד המוצלח ביותר – ההומו ספיינס, שאותו היא אהבה וטיפחה יותר מכולם. בתחילה נראה שהוא סתם סוג של חלשלוש מפונק, אבל עד מהרה התבררו היתרונות שלו על פני אחיו, הוא פשוט היה חכם יותר, ערמומי ומוכשר יותר, טוב בשיתופי פעולה, כריתת בריתות ותכנון אסטרטגי לטווח ארוך. ההבדל בין האדם הנבון (הומו ספיינס) לבין האדם הניאנדרטלי דומה במקצת להבדל המתואר בתנ"ך בין יעקב הבן הנבחר, לעשיו האח הגדול והחזק יותר לכאורה.

אימא אדמה הולידה את בנה המועדף, ההומו ספיינס, לפני כ-200,000 שנה, והעניקה לו את היכולת לבטא את עצמו בצלילים וקולות, בהבעות פנים ובתנועות ידיים. הפנים שלו היו שונות מאלו של סוגי האדם האחרים, מעודנים ומביעים יותר, וכך גם הידיים. המוח היה מפותח יותר, מה שאפשר מורכבות ורכישת יכולת דיבור – שפה.

במשך זמן מה האחים חיו יחדיו בהרמוניה, יעקב (האדם הנבון) היה צריך זמן בכדי לגדול, להחכים, לפתח את הכישרונות שלו. זאת הייתה תכונתו של הילד החדש, הצורך שלו בתקופת הכשרה וטיפוח ארוכה, ולא רק פיזית, אלא גם רגשית ומנטאלית. אבל בסופו של דבר האדם הנבון גדל והתחזק, למד לשתף פעולה, ליצור כלים משוכללים יותר, לפתח טכניקות של התמודדות עם העולם, והכי חשוב - הוא למד לדבר, לצחוק, להיות אירוני, להעביר מסרים סמויים בתוך השפה, לקרוא את המציאות שסביבו טוב יותר, ולחשוב עשרה צעדים קדימה, הרבה לפני אחיו - סוגי בני האדם האחרים.

מה קרה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל בסופו של דבר האדם הנבון הוריש את כל אחיו ונותר לבדו בעולם, אולי הוא מכר להם נזיד עדשים, אולי לא. לעולם לא נדע.

בני האדם החדשים המשיכו לחיות בתוך מערות, כמו גם על העצים ובשיחים, והאם הגדולה לא ויתרה עליהם, שומרת אותם ברחם האדמה. בכל ערב הם חזרו למערה להתכרבל בחיקה. המערות הגדולות כמו נועדו במיוחד עבור מגורי בני האדם. גם דובי ואריות מערות (סוגי חיות נכחדים) חיו במערות, אבל שאר החיות הגדולות גרו מחוץ להן. יש הבדל בין מערה למחילה, החיות האחרות השתמשו ומשתמשים עד היום במחילות. בני אדם גרו בהיכלים הגדולים שהאם הגדולה הכינה עבורם בתוך גופה. הם הדליקו אש במערות והשתכנו בהן עם משפחותיהם, מבכרים סוג של מערות שהיו מצד אחד מוארות ומצד שני בעלות חלקים פנימיים, שבהם מוצאים לעיתים מקורות מים. מבחינת בני האדם אלו היו אולמות מקודשים בבטן האדמה שבהם אפשר לצייר על הקירות את הסמלים הקדושים של האלה.

לפי ד"ר מיכאל רפנגלוק,[3] יש עדויות לכך שהקדמונים התייחסו למערה כאל רחם, ולחלקים החיצונים והפנימיים שלה כאל חלק ממערכת איברי הרבייה הנשית. החל מזמן הופעת האדם הקרו-מניון, מ-40,000 לפנה"ס, המערה הופכת להיות מטריקס האם הקוסמית הגדולה. הכניסה לתוך המערה נתפשת כמעבר בין שני תחומים: בחוץ יש אור וחישה מסוג מסוים, ובפנים חושך (או אור שמקורו בפתחים שבמערה) וחישה מסוג אחר. הבדלים אלו נתפשו על ידי איש המערות כהבדלים שבין חולין למקודש, טבעי וקסום, והעניקו למערות חשיבות קוסמוגנית וקוסמולוגית (כמייצגות את מבנה היקום ותהליך הבריאה) שהועברה אחר כך אל הבתים.

במילים אחרות, המגורים במערות שהאדם חזר אליהן במסגרת "המסלול הקדוש" (מסלול הנדודים בעקבות הציד והלקט), היו שלב חיוני בהתפתחות התפישה הדתית והעצמית של האדם.

חלק ממהותו של האדם הנבון הוא פרשנות של מציאות נסתרת, התפישה שלו שקיימת מציאות מורכבת מהמציאות כשלעצמה, המסתתרת בתוכה, ומה המשמעות של זה. מתפיסה דואלית זו התפתחו האומנויות, השפה, הערכים, האידיאלים, האסטרטגיה, החזון, ועוד. אחד הדברים החזקים ביותר שקשורים לתפיסה הדואלית הזו היא השאיפה הדתית. האדם הנבון חש שישנו רובד מקודש, משמעותי ונצחי למציאות הפיזית, והוא שאף להתחבר (לחזור) אליו. מירצ'ה אליאדה קרא לזה "הומו רליג'יוס", והמערות נתפשו כקדושות והיוו כלי בהתחברות אל הקדושה.

ה"דתיות" של המערות קשורה במידה רבה לכך שהרצון להתחבר עם האלוהים הדהד עם השאיפה לחזור אל המערה הראשונית, הלוא היא הרחם. זאת הייתה הסיבה לכך שלידה רוחנית נקשרה לשהייה בתוך חלל סגור, שהיה במקרים רבים סוג של מערה. לדוגמא, המיסטריות (טקסי החניכה) של היוונים, הרומאים, התראקים והמצרים כללו כניסה (ירידה) למערה (או חלל דמוי מערה) ומוות סמלי בתוכה, שלאחריו באה לידה לעולם הרוחני (הארה). המערה נתפשה כגולם שמתוכו יוצא הפרפר לאחר שעבר את תהליך השינוי.

האש הקדושה

האש שבמרכז המערה, או לימים מקום האח הבוערת בבית, הייתה מעין מרכז עולם שאנשים התאספו סביבו. מצד אחד האש סיפקה מגן, חום ואור, מרחב לדיאלוג, שיחה ופעולה, ומהצד השני אי אפשר היה להתקרב אליה יותר מדי מפני שהיא הייתה שורפת. ומכאן שהאזור שמסביב לאש הקדושה נתפש כבעל שלוש רמות הוויה: האזור הגובל באש עצמה הוא המקום של השינוי, לאש ישנן תכונות אלכימיות של שינוי החומר והרוח וכך היא מאפשרת לאוכל להתבשל, לבוץ להיהפך לקרמיקה, לאבן גיר להיהפך לסיד, ולאבן נחושת להיהפך למתכת. התחום השני הוא התחום של פיזור והכלה, שבו החום והאור מייצרים סביבה תומכת עבור פעילות האדם. והתחום השלישי והמרוחק מהמרכז הוא התחום שבו יש אור מרוחק שמאפשר להבחין באש, אך לא ליהנות ממנה.

ישנו מושג אנתרופולוגי של "שונות", המתאר את מצב האדם בטבע. רפנגלוק טוען שמאז שהאדם החל להשתמש באש הוא הוציא עצמו מהסדר הטבעי של הדברים, והחל להרגיש זר לטבע ולזהות עצמו עם כוכבים, שנתפשו כמדורות מרוחקות בשמיים, או כמדורה תומכת חיים כמו במקרה של השמש.

האש הייתה כוח מרכזי המציע הגנה ומשנה את החומר, ומכאן נולד מושג הטאבו מסביב למקומות קדושים. האש סימלה את מעשה הבריאה, וזה התייחס ללידה ולמוות של האדם,[4] ולעיתים גם של השבט. מוקד האש היה הרחם או מקום הלידה, שנקשר לשמש שהיא מקור הבריאה. הקשר המיוחד של נשים לאש התבטא בטקסים ביתיים שהן קיימו מסביב לאש או האח.[5] צריך לזכור שנשים הן אלו שבישלו על האש, הדליקו את האש, ולעיתים גם קוששו עצים להבערה. הן היו האחראיות על הבית, שהמרכיב הכי חשוב בו היה האש הקדושה.

האש הייתה המקום להתחבר לרוח השבט, לרוחות האבות, והיא גם שימשה כמוקד להתנבאות, במיוחד על ידי נשים שהתבוננו בלהבות וראו דרכן את העתיד או את זרמי ההווה.[6] האש נוצרה מסיבוב של מקל (זכר) על פני לוח עץ (נקבה), כלומר מאיחוד של ניגודים. עמוד העשן העולה מעלה מהאש נתפש כחיבור של מישורים, רוחות האבות והשמיים.

אפשר כמובן להסתכל על האש פשוט כאש, ולהגיד שכל התיאוריות הללו הן בסך הכל דמיונות, גם אם הציעו אותן אנשי אקדמיה מכובדים. אבל לפני שפוסלים את הדברים כדאי להביא בחשבון שהקדמונים לא ראו את העולם בתור חומר בלבד, אלא תפשו אותו כמכיל רוח, בדיוק כפי שעושים זאת שבטים "פרימיטיביים" בימינו, והיה להם עולם דימויים עשיר הרבה יותר משלנו (ואעז ואומר גם עולם רגשי מפותח יותר). עבורם האש הייתה פלא, מתנת האלים (כפי שמופיע בסיפור של פרומתיאוס), הדבר שמבדיל אותם מבעלי חיים אחרים ומאפשר להם ליצור תרבות.

ציורי המערות

במערות שבהן שהה האדם הנבון היו מעין גלריות פנימיות שהכניסה אליהן הייתה ממוקמת בעומק המערה (בדרך כלל דרך פתח צר ורטוב), ושבהן התגלו ציורים רבים ונפלאים על הקירות. מכיוון שמיקום ציורי המערות היה במרחק רב מהכניסה, החוקרים רואים בהם ביטוי סמלי של אמונות דתיות, ותיארו את המקומות הללו כמעין מקדשים בתוך מקומות שהזכירו לקדמונים את הרחם. למרות שמדובר במספר מערות ותקופות שונות (משנת 30,000 לפנה"ס ועד 9,000 לפנה"ס), הרי שמדובר, לפי אליאדה, על "אחדות מדהימה של התוכן האמנותי".

הממצא המפורסם ביותר של ציורי המערות הוא הציורים במערת לאסקו בדרום צרפת מלפני 18,000 שנה, שבהם מופיעים מעל 2,000 דמויות, רובן של ביזונים וסוסים, וחלקן של בני אדם ובעלי חיים אחרים כגון צבאים. רבים ניסו לפרש את הציורים, ויש כאלו שטוענים שהציורים מייצגים מערכות כוכבים. רפנגלוק טוען שצבירי נקודות בציורים ביחד עם הדימויים הפיגורטיביים מייצגים את קבוצות הכוכבים של השור, הפליאדות ומשולש הקיץ באותה עת, וכי ניתן להבחין בכך. לעומתו היו אחרים שפירשו את הציורים בצורה אלגורית, וטענו שהביזונים החוצים את הנהר מייצגים אנשים שעברו חניכה, ומספר ענפי הקרניים שעל ראשם מייצג את רמתו של החניך[7].

לרואה גוראן (André Leroi-Gourhan), ארכיאולוג צרפתי נודע, טען שבאמנות ציורי המערות (כמו זו של לאסקו) הביזון מייצג את הנקבה והסוס את הזכר: "כאשר מפענחים את הדברים לאור סימבוליזם זה, המערה מתגלה כ'עולם מאורגן להפליא וטעון משמעות'". הוא הסביר שהתקיימה מערכת אידיאולוגית של דת מערות שנפוצה באמצעות קשרים בין העמים השונים. המקומות שבהם נמצאו הציורים במערות היו מעין מקדשים.

אחד מציורי המערות המפורסמים ביותר והמשמעותיים ביותר מבחינה דתית הוא ציור "המכשף הגדול" במערה טרואה פרר מלפני 15,000 שנה. גובהו 75 ס"מ ובו נראה אדם בעל ראש צבי וקרניים גדולות, פני ינשוף, אוזני זאב, זקן של עז בר, זרועות המסתיימות בטופרי דוב, וזנב של סוס. האדם מצויר בתנוחת מחול, ופלג גופו התחתון, וגם איברי המין, הם אנושיים.

בנוסף לכך, בלוח שהתגלה במערה בלורד (צרפת) נראה גבר עוטה עור צבי עם זנב סוס ועל ראשו קרני צבי. לפי הארכיאולוגית מרגרט מארי, ציורים פרהיסטוריים של בני אדם בעלי קרניים מסמלים את כוח הפריון של הטבע, אדון החיות שנקרא "האל המקורנן". מארי הייתה הראשונה שהציעה קיומה של דת קדומה אוניברסלית. מעניין לציין שבמערת קדומים (קפזה) שבהר הקפיצה בנצרת נמצא קבר של נער בן 14 מלפני 92,000 שנה, עם קרני יחמור בין זרועותיו, וזו כנראה ההופעה הראשונה בעולם של האמונה באל המקורנן. גם באתר הפרהיסטורי של עין גב התגלה קבר אדם מלפני 26,000 שנה בתנוחה מכווצת ועליו קרני צבאים.

"אדון החיות", או "האל המקורנן", מתקשר לטקסי טראנס שמאנים שאותם הובילו "מכשפים" כמו זה שהתגלה במערת טרואה פרר, או "מכשפות" כמו זו שהתגלתה במערה בגליל. לפי אליאדה: "אין אנו יכולים לתאר לעצמנו תקופה שבה לאדם לא היו חלומות וחלומות בהקיץ, שבה לא שקע בטראנס, שבה לא התייחסו אל אובדן הכרה כאל מסע הנשמה על מעבר מזה". בתקופת האבן המרחב הרוחני של בני האדם נשלט על ידי היחסים המיסטיים בין האדם ובעלי החיים. לכן מוצאים במערות ציורים של קרניי חיות, וגם צבירי עצמות כמו למשל של דב המערות, ובמיוחד גולגולות שעברו טיפול כגון שיוף של שיניים שהונחו במקומות מיוחדים (מדפי סלע).

ציור חשוב ומפורסם ביותר בגלריה התחתונה במערת לאסקו הוא קומפוזיציה שבה ניתן לראות ביזון פצוע המפנה את הקרניים שלו לעבר גבר שוכב על הארץ שנראה כמת, אך למעשה (לפי הפרשנות של אליאדה) עובר חניכה. ראשו של הגבר מסתיים במקור ציפור ולידו נמצאת ציפור על מקל, והנשק שלו (דוקרן מצויד בוו) נמצא על בטנו של בעל החיים. פרופסור הורסט קירצ'נר (Hörst Kirchner) הציע לראות בתמונה סיאנס שמאני: הציפור היא סמל של הרוח השומרת, הגבר לא מת אלא נמצא בטראנס ונשמתו משוטטת בעולם שמעבר (אולי כדי לבקש הצלחה בציד מרוחות החיות), ולידו יש מקלות שקירצ'נר מזהה כמקלות תיפוף. לפי קירצ'נר, בטקסים הקדומים שהתקיימו במערה השתמשו בתופים הדומים לאלו של השמאנים הסיביריים כיום, כלומר הקדמונים נהגו לתופף ולרקוד בטקסים בכדי להיכנס לטראנס. ואכן, בציורי המערות באירופה התגלו 55 ציורים של גברים עוטי עורות, לרוב בתנוחות של מחול.

אנחנו מקבלים כיום את תופעת ציורי המערות כדבר מובן מאליו, ולא כך היא. מפתיעה ומרתקת העובדה שהאדם החל פתאום לצייר דמויות וסצנות שהוא ראה וחווה בעולם הרחב שסבב אותו, מעביר אותם אל העולם הקטן שלו, ובכך למעשה מחקה את מעשה הבריאה, יוצר יקום מקביל מאגי ודתי בתוך תחומי יישובו. אין אף חיה שמציירת, וזה היה גניוס דתי ואמנותי של האדם שהביא אותו לצייר.

ציורים של אנשי המערות מפליאים ביופיים ומורכבותם, ואפשר להגיד עליהם שהם נטורליסטים. עם הזמן מופיעים יותר ייצוגים סמליים, כגון כמה קווים, או מתאר גוף וקרניים. גם בתחומי אמנות אחרים, כגון פיסול, מופיעות צורות מופשטות. אלו הם עדויות להתפתחות יכולת החשיבה המופשטת של האדם הקדמון, הסוללות את הדרך להופעת הכתב.

סמליות המערה

לפי רפנגלוק,[8] כשהכוכבים והירח נעלמו עם בוקר, הקדמונים חשבו שהם ירדו למערכת מערות תת קרקעית, וכך העולם התת קרקעי נתפש כקוסמוס – יקום שלם. לפי התפישה הזו הקריסטלים במערות הם הכוכבים, תקרת המערה היא רקיע השמיים, המערה היא תמונת ראי של העולם שבחוץ, היא הרחם המוליד אותו, והשמש והירח נולדים תחילה במערה ורק לאחר מכן יוצאים החוצה.

כניסה למערה, שהיא ארכיטיפ "מערת העולם", מביאה לכדי התחברות לארכיטיפ אחר, שנקרא "הר העולם" – "ציר עולם", המחבר בין המישורים. וכך המערה מובילה לחללים שנמצאים מתחת להר ושבהם נמצאים אוצרות, יצורים פלאיים וידע. המערה היא כלי קוסמי, תנור אלכימי שבו אפשר למצוא את החומר הראשוני שממנו נבנה היקום.

במערות רבות נמצאו ציורי ידיים על הקירות, ובמקומות אחרים יש עקבות לגירוד של הקירות, במיוחד במערות שקירותיהן לבנים. לפי רפנגלוק זו עדות לכך שלקדמונים היה חשוב לגעת בקירות, מכיוון שהם נתפשו כממברנה בררנית המחברת עולם אחד עם עולם אחר. עוד אומר החוקר, שהחיבור בין העולמות שהקירות היוו הדהד את הרקיע בשמיים, ולכן ציירו עליהם לעיתים ייצוג של כוכבים. זה כאילו השמש או הרוחניות לכודה בסלע וצריך לשבור אותו (או לצייר עליו) בכדי שהעולם ייווצר.

ציורי המערות נמצאים בגלריות צדדיות, חדרים קטנים, נישות, וניקבות ורטיקאליות, סביב בקעים וסדקים בקירות. החיות המצוירות יוצאות מתוך הסלע, זורמות עם הטופוגרפיה של הסלע והופכות את הציור לתלת ממדי, ואפקט זה מתחזק על ידי הארה מלאכותית שמחייה את היצורים, בדיוק כפי שהאדמה נותנת חיים. חלק מהדמויות מצוירות במכוון לא שלמות, משאירות מקום לכוחה הבורא של אימא אדמה. אגדות סיפרו על בני אדם ובעלי חיים שיוצאים מהקירות. ציורי המערות חודשו לאורך השנה בזמנים קבועים, שקשורים למועדים אסטרונומיים, מה שמעיד על החשיבות של להיות בסנכרון עם היקום ולקיים את הפעולות הטקסיות בזמנים הנכונים.

באופן כללי מערות נקשרו לסימבוליזם של מים, והסמלים של מים היו המיאנדר (פיתול של נהר) והזיגזג. פעמים רבות נמצא בתוך מערה מקודשת (גם בארץ) מעיין, בריכה, מים זורמים או מטפטפים מהתקרה. המים המטפטפים יוצרים זקיפים ונטיפים, עולם צורות מופלא וקסום שהייתה לו משמעות סמלית: נטיפים סימלו שדיים וזקיפים סימלו איבר מין זכרי. החיבור של שניהם היה חיבור של הזכרי והנקבי ויצר עמוד שהוא מעין ציר עולם, מחבר בין שלושת העולמות - השמיים, האדמה והמערה, שהפכה לציר עולם המחבר בין העליונים והתחתונים. גג המערה נתפש ככיפת השמיים, ולעיתים היה למערה קשר עם הר שנמצא לידה או מעליה.

לפי רפנגלוק היו מערות שאליהן נשים הגיעו בכדי ללדת. אלו מערות שנתפשו כמקומות של לידה, מוות ולידה מחדש, של חניכה ושינוי. כשם שיש מערה בהר העולם, כך יש מערה של אוצרות בתוכנו (הלב). כניסה לתוך האדמה נחשבה גם ככניסה למבנה הפסיכונאוטי של האדם, התחברות לאדם הפנימי. אנשים קישרו בין הנוף לחלקי הגוף, וכך המערה הפכה להיות הרחם של אימא אדמה.

בהיסטוריה אנחנו מכירים מערות של אוראקלים, בעיקר נשים נביאות, כמו המערה של הסיבילה הקומאית. אנחנו מכירים מערות עם פתחים סודיים שהם מעין מבוך, כמו המערה-לבירינת של המינוטאורוס בכרתים, ומערות שבתוכן הוטמנו אוצרות. כל אלו הם מוטיבים שמקורם בחשיבות המערות לאדם הפרהיסטורי, שהרי במשך מאות אלפי שנים גרנו וביקרנו במערות, והדימוי והסמליות שלהם נחרטו בתת מודע האנושי הקולקטיבי.

האלה חיה והקסם קיים

זה קרה במסגרת טיול של נשים המנסות להתחבר לאם הגדולה. ירדנו לבטן האדמה לאחת המערות היפות בעולם, אולם ענק שבו גר האדם הקדמון, כמו גם מיני חיות אחרות ומיליוני עטלפים. באחת מפינות המערה היה פתח בקיר שלתוכו נדחקנו, צר כדי מעבר אדם אחד בלבד, בין זקיפים ונטיפים שהתאחדו בכדי לכסות על הסוד שנמצא בצד שמעבר.

לאחר שעברנו בפתח הצר ירדנו כמה מדרגות אל אולמות לבנים שנמשכו במסדרון ארוך אל בטן האדמה. הלכנו בהם בדממה, וכעבור כמה עשרות מטרים התגלו הציורים הראשונים על הקירות, ובעקבותיהם גלריה ארוכה של ציורים מהתקופה הפרהיסטורית, ציורים של בני אדם בתנוחות תפילה, זיווג וציד, ציורים של חיות מסוגים סוגים, סימנים גרפיים שנראו כמו כתב קדום, עיגולים וסימנים של שמש וכוכבים. הציורים נעשו בעזרת חומר שחור (צואת עטלפים) על גבי הקירות הלבנים והם היו מפעימים ומרגשים. נדמה היה כאילו נכנסנו לספריה פרהיסטורית שמורכבת מחדרים של ידע עתיק שאימא אדמה הנחילה לצאצאיה החדשים והמפותחים, מתוך תקווה שילמדו על משימתם בעולם שלמעלה וימלאו את תפקידם המיועד כבני אדם, יצורי קשר בינה ובין היקום.

כמה נשים שבחבורה התחילו לשיר באופן ספונטני: "האלה חיה והקסם קיים" ו"היא משנה את כל מה שהיא נוגעת, וכל מה שנוגע בה משתנה", שירי עידן חדש השייכים לתרבות האלה המתחדשת[9]. הקירות שבמערה הדהדו את הצלילים העתיקים-חדשים. היינו במקום שבו נמצאת התשובה לשאלה: כיצד הפכנו מחיות לבני אדם, ומאנשי מערות לאנשים חושבים ומתורבתים?

נדמה כאילו האלה התערבה בחיי האדם לפני כ-40,000 שנה, עת הוא הופיע כאדם החדש בעל היכולות המשופרות, ונתנה לו את מתנות הדמיון, המחשבה המופשטת, ההומור, כושר ההמצאה והיוזמה, האמנות והתחושה הדתית. האנרגיות של האדמה כיוונו ועודדו אותו ליצור חברה אנושית מטריארכאלית שלווה ומשגשגת, שלא יודעת מלחמות, חברה הרמונית מפותחת מבחינה רוחנית ומוסרית. הימים ההם מראים לנו כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים גם כיום. האלה חיה וקיימת, מכוונת את הדרך למי שפתוח אליה, ומביאה חסד ושפע לעולם, כפי שעשתה בימים עברו.

אוכרה אדומה

בציורי המערות השתמשו, בין השאר, בסוג של צבע אדום המופק מתערובת אדמה שנקראת "אוכרה אדומה", תערובת של חרסית, חול ותחמוצות ברזל (קצת כמו החולות הצבעוניים באזור מכתש תמנע). האבקה האדומה סימלה עבור הקדמונים את הדם, שהוא נוזל החיים, וכנראה שגם את המחזור הנשי ועקב כך גם את האלה. מסיבה זו משתמשים בה בציורים וקברים, רצפות של מקומות מקודשים ועוד. השימוש הנרחב באוכרה אדומה בכל העולם מסתייע בזכות קלות ההפקה שלה וכנראה שגם בפסיכולוגיה של הצבע האדום, שהוא הצבע המובחן הראשון בתהליך הראייה האנושית.

בנוסף לשימוש באוכרה כצבע, היו לעפרה זו שימושים נוספים, כגון ריפוי פצעים, טיוב עורות, הרחקת חרקים והגנה מהשמש. לפי לרואה גוראן האדם הקדמון הרבה להשתמש באוכרה אדומה בצביעת גופו, בגדיו, אזור מגוריו, ועוד. לפי אליאדה: "האמונה בחיים לאחר המוות באה לידי ביטוי מן הימים הקדומים ביותר בשימוש באוכרה האדומה, תחליף פולחני לדם, כלומר של סמל החיים. מנהג פיזור אבקת האוכרה על הגופות נפוץ בעולם כולו".

בקברים שונים ברחבי העולם מצאו שכבה של אבקת אוכרה אדומה על הרצפה, ולעיתים זה הגיע לעובי מרשים (כך נמצא גם במערת המכשפה מלפני 15,000 שנה בנחל חילזון שבגליל). כך גם במקומות שהיו בקתות לידה (אירוע מקודש בזמן תרבות האלה), כמו למשל לפנסקי ויר על הדנובה. עם התחלת ציורי המערות לפני 40,000 שנה, השתמשו באוכרה אדומה וצהובה לציור הדמויות, ולמעשה אלו שני הצבעים העיקריים מלבד השחור.

בטבע ניתן למצוא מרבצים של אוכרה אדומה וגם אוכרה צהובה, ואם מחממים אוכרה צהובה היא הופכת לאדומה. בארץ יש מרבצים של סלעי אוכרה אדומה ליד קיבוץ דפנה בצפון ואוכרה צהובה בוואדי זרקא מעין בדרום ים המלח (בצד הירדני).

קרו-מניון

המדענים חושבים שלפני כ-200,000 שנה לערך הופיע באפריקה האדם המודרני שנקרא ההומו ספיינס,[10] שהתפתח מסוג אדם שנקרא הומו ארקטוס. איך זה בדיוק קרה אף אחד לא יודע, ויש מי שחושבים שזה קרה הרבה קודם לכן. עד לא מזמן חשבו שההומו ספיינס הופיע לפני 200,000 שנה והחל להתפשט ברחבי העולם לפני כ-100,000 שנה, אבל ממצאים חדשים משנים במהירות את התמונה.

כך או כך, לפני כ-60,000 שנה מתרחשת קפיצת מדרגה בקרב אוכלוסיית ההומו ספיינס של העולם, הקשורה כנראה לרכישת יכולות קוגניטיביות חדשות, והראשונה שביניהן היא יכולת תקשורת משופרת המתבטאת בשפה. קבוצות האדם הנבון מסוגלות לתקשר טוב יותר ביניהן ובזכות זה גם לתכנן אסטרטגית צעד אחד קדימה, לראות מעבר לכאן ולעכשיו.

במילים אחרות, לפני כ-60,000 שנה מופיעות דרכי מחשבה ודיבור חדשות, אולי בגלל מוטציות גנטיות ששינו את המבנה הפנימי של המוח (ולא את החיצוני או את גודלו). זה נראה כאילו מישהו התעסק במוח שלנו ושינה את חיווט החוטים. המדע טוען שזה מקרה, ואילו ההיסטוריה האלטרנטיבית טוענת ליד מכוונת. הדבר החדש שהופיע הוא כמות המידע והמורכבות של השפה החדשה בדרך שבה התייחסה לחברה ולעולם, אך גם לדברים שלא קיימים במציאות, ועל ידי כך היא כמו יצרה מציאות חדשה מדומיינת, מה שאפשר ליצור מיתוסים משותפים.

התפתחות השפה (כנראה שלאנשים שחיו לפני כן היה סוג כלשהו של שפה, אך היא לא הייתה מפותחת) אִפשרה יצירת שיתוף פעולה של חברות גדולות יחסית, דיאלוג ותכנון מראש, לימוד והעברת אינפורמציה בין קבוצות שונות ולעיתים גם רחוקות, ועוד. השינוי מתבטא, בין השאר, בתחילתה של אמנות והתפתחות האמונות הדתיות, דבר הבא לידי ביטוי במנהגי הקבורה. רבים מחוקרי הפרהיסטוריה בטוחים שהאדם בשלב זה היה מתקדם מבחינה רוחנית הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים, ושהייתה לו סוג של דת קדומה ואמונה בעולם הרוחות ובחיים שלאחר המוות.

לפני כ-35,000 שנה מופיע באירופה מודל משופר של ההומו ספיינס הנקרא קרו-מניון, זה היה סוג אדם מתקדם בעל נפח מוח גדול, שהגיע לדרום-מערב צרפת מאזור הפירנאים וממפרץ ביסקאיה, ומשם התפשט אל דרום-מערב אירופה, צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. לפי השרידים הארכיאולוגיים, המדענים מניחים שאנשי הקרו-מניון טיפלו בחוליהם ופצועיהם, שהייתה ביניהם עזרה הדדית ואחווה, ושהיו להם אמונות דתיות, דבר המתבטא במנהגי הקבורה שלהם. הם היו ציידים, מאורגנים בקבוצות, אך ידעו לקלוע סלים, לארוג בגדים מפשתן, להשתמש בכלי אבן, לבנות בקתות, לייצר צבעים, כלי עבודה ותכשיטים, ואולי היה להם גם לוח שנה ירחי. הם ייצרו פסלונים ראשונים מסוגם בעולם מלפני 35,000 שנה ויותר, ובהם מופיעה האנשה של חיות (לדוגמא שילובים של אדם ואריה).

אנשי הקרו-מניון הם אלו שציירו את ציורי המערות המפורסמים במערב אירופה, המצביעים על תרבות מתקדמת ומתוחכמת, בעלת ידע רב באנטומיה. ציורים אלה עוסקים בצורה נרחבת בשוורים וחיות אחרות, אך מופיעים בהם גם דמויות אדם וסמלים מופשטים. מעניין לציין שהשור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטית, ושהיה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היה אפיס, השור הקדוש).

אנשי הקרו-מניון היו חלק מתרבות שנקראת התרבות האוריניאקית (על שם מקום בצרפת). במסגרת תרבות זו מוצאים דברים שלא היו קודם לכן, כמו מה שניתן לשער שהיו כלי נגינה קדומים, התחלה של פיסול, אמנות, שימוש בכלי עצם, קרן, תכשיטי חרוזים, כלים מעודנים יותר, התחלה של ביגוד וקישוט. בתקופה זו יש גם שימוש בקונכיות שחלקן הובא ממרחקים, וכן באוכרה אדומה שיוצרה באמצעים פרימיטיביים. תרבות זו מופיעה בישראל בגרסה מקומית שנקראת התרבות האחמרית (על שם אתר ערק אל אחמר בצפון מדבר יהודה) כבר בסביבות 40,000 לפנה"ס.

הופעת האלה

האדם הקרו-מניון הופיע באירופה לפני 35,000 שנה והיה אדם דתי – זה היה חלק ממהותו, הבנתו, תפישתו ופועלו. קשה לתפוש זאת בעולם ששואף לחילוניות כמו שלנו, אך האמונה בכוח שמחוץ לנו ובעולמות הנסתר היא חלק מהותי באדם, כושר שקיים בדיוק כמו הכושר האמנותי, התבונה והרגש, והוא מהווה מרכיב חשוב ומרכזי בהגדרת האדם.

מאז ומעולם, סוג האדם שאנחנו חלק מהופעתו האמין בעולמות אחרים של אנרגיה, כוחות, ישויות, ובמעין עיקרון מארגן בעל משמעות, הקיים בעולם ובחייו. דת איננה המצאה אינטלקטואלית שהתרחשה בשלב כלשהו בהיסטוריה, אלא חלק מהותי מאופיו של האדם, ולכן היא מופיעה גם בחברות פרימיטיביות שהיו מנותקות משאר בני האדם במשך עשרות אלפי שנים, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה ויושבי הג'ונגלים הנידחים באמזונס.

אליאדה טוען ש"התנסות בקודש היא אחד היסודות במבנה של התודעה". החוויה הבסיסית של האדם היא מעבר לעולמות אחרים בזמן השינה, וחלימת חלומות שגילו לו את קיומה של מציאות אחרת, מה שהביא לאמונה בקיומם של עולמות אחרים וחיים לאחר המוות. מאמץ הקבורה שמופיע עם הופעת האדם הנבון מעיד על אמונתו בחיים לאחר המוות. ניתן לומר בוודאות שבכל חברה אנושית יש אמונה בכוח עליון. למרבה ההפתעה, דווקא בפרהיסטוריה האמונה הייתה זכה ונקייה יותר, נוטה למופשט ולמונותיאיזם, כפי שחלק גדול מחוקרי הדתות טוענים כיום, אלא שהאלוהות החובקת-כול הופיעה בתחילה בדמות האם הגדולה, ולא בדמותו של אלוהים צבאות.

כבר בתקופת הקרח התגלו פסלונים רבים של נשים (אלות) במפלסי המגורים במערות האדם הקדמון. אלו פסלונים קטנים, חלקם עשוי מעצם ממותה, חיה שנתפשה כייצוג של האם הגדולה (כדאי לציין בהקשר זה שבתקופת המערות נמצאו מעגלי עצמות של ממוטה ברוסיה, שהם מעין מעגלי אבנים קדומים). חלק אחר מהפסלונים היה עשוי מטין או מאבן (יש להניח שהיו פסלונים וייצוגים מעץ שלא שרדו). אלו לא היו פסלוני צעצוע, אלא ייצוגים של אימא אדמה, שהגנה על השבט ונתנה לו מברכותיה.

צריך לציין בהקשר זה שהתפישה של המוות והמעבר לעולם שמעבר הייתה של מחזוריות ונקשרה ללידה מחדש, ומכורח כך לתחום ממלכתה של הנשיות המקודשת. האדם חזר לרחם האלה שהולידה אותו בכדי להיוולד מחדש. הקבר היה רחם, והרחם היה המערה. במילים אחרות, הכוח המארגן והמוליד של היקום נתפש כנשי, קשור למחזורי הטבע, הירח והשמש (שנתפשו גם הם כנשיים בגלל ההיעלמות והחזרה המחזורית שלהם). וסוד לידתו, קיומו, שגשוגו והמשכיותו של האדם לאחר המוות היה תלו בחסדי האלה.

כשהאדם הפך להיות יושב קבע וחקלאי במקום צייד, לקט ונווד הגר לעיתים במערות, החשיבות של הנשיות הקדושה רק העמיקה והתחזקה. הנשים היו אלו שהתחילו את החקלאות הקדומה, הן היו לקטות והכירו את הצמחים, ולכן סביר להניח שהן אלו שהחלו בביות החיטה וצמחי המאכל האחרים, בהנחייתה וברכתה של האלה. הן ידעו את "סוד הצמחייה". מחזורי הגדילה והצמחייה, הנביטה מתוך האדמה ונתינת הפרי, נתפשו כמסמלים חיי אנוש ומבטאים את האפשרות לגאולה. קשורים לאלוהות הנשית המקודשת, בשר מבשרה של האלה.

המסע המקודש

החיים במערות לא היו קבועים, אלא תחנה במסגרת "המסע המקודש" שעשו בני האדם במשך השנה על פני האדמה, שבמהלכו הייתה להם הזדמנות להתקדש במקומות שונים לפי מחזור עונות השנה, ולהתחבר לרגשות הוקרה ותודה, התפעלות מיפי הבריאה ורוממות - רגשות שאימא אדמה שמחה לקבל.

אימא אדמה הייתה הביטוי הבולט ביותר של עיקרון האלה, האדם התפרנס ממה שהיא נתנה לו, ושכן בין חמוקיה ובמערותיה, וכשהוא מת ונטמן בגופה הייתה לו תקווה שכוחותיה יעזרו לו לנבוט מחדש בתוך עולם הדמיונות, עולם הרוח שאותו הוא פגש מדי יום בחלומותיו. בינתיים הוא נהנה ממארג ההקשרים והיחסים שהתקיים בחסותה. החיים היו חלק ממארג גדול ומופלא שבו הכול קשור בכול, ובכדי להבין זאת ולהתחבר למגוון המופלא שהוא הטבע שלה, וגם בכדי להתקיים בהתאם למתנותיה והמחזורים שלה, אנשים יצאו למסעות על פני גופה של אימא אדמה. זה לא נתפש מבחינתם רק כמסע חיפוש אחר מזון, או בעקבות הופעה של בעלי חיים וצמחים במקום כזה או אחר, אלא כמסע מקודש שבו הם עוברים על פני האימא, ומקבלים את כוחותיה ומתנותיה על ידי פעולות בהתאם לטבע.

במילים אחרות, הגניוס הדתי האנושי בתקופה שלפני התיישבות הקבע, בזמן שבני אדם היו ציידים לקטים, נקשר למסע המקודש על פני האדמה, חילופי העונות והקשר לחיות ולצמחים השונים. האדם חי בקבוצות קטנות של כ-25 איש ונדד במסלול קבוע, כשבזמנים מסוימים בשנה הוא הגיע להר קדוש, או מקום קדוש זה או אחר. החלק הפיזי של המסע היה חיפוש אחר מזון, אך אליו נלווה גם חלק רוחני.

המסע הקדוש (הקיים עד היום בקרב חברות "פרימיטיביות" כגון האבוריג'ינים באוסטרליה) היה קשור ליכולתו של האדם הצייד לקט להרגיש את אנרגיות האדמה ולמלא את תפקידו כמתווך בין כדור הארץ ליקום, מעין אנטנה שקולטת אנרגיות עבור הפלנטה. בני אדם אלה היו מגיעים לסלעים קדושים באזור החרמון (לדוגמא) ומתפעלים מהנוף שמסביב, יושבים בדממה וביראה, ועל ידי כך ממלאים את תפקידם כבני אדם המייצרים רגשות גבוהים עבור הפלנטה.

רק האדם מסוגל לשבת מעל מצוקי הארבל, להתבונן על הכנרת ועמק הירדן (במיוחד בזריחה או בשקיעה), ולהגיד "איזה יופי". הפרה רואה את העשב שצומח בשדה הסמוך, והזאב רואה את העגלה של הפרה. המסע המקודש נועד לחשוף את בני האדם לכל ה"יופי" הזה, בכדי שהם ייצרו רגשות גבוהים של הודיה, רוממות, נשגבות, כתוצאה מהמפגש שלהם עם המקומות המיוחדים על פני האדמה בזמנים המיוחדים. זאת הייתה הסיבה לכך שמלכתחילה אימא אדמה תמכה במין האנושי ועזרה לו להתפתח, בכדי שייצרו בעצמם את אותם רגשות גבוהים. אפשר לקרוא להם "דתיים", אבל במובן של להיות חלק ממשהו גדול יותר, ולא במובן של הדת הרשמית הרגילה.

המסע המקודש היה מעין מסע מעגלי (מחזורי) על פני אימא אדמה שבמסגרתו הגיעו הקדמונים לאזורים שונים שבהם הם עצרו וקידשו את הבריאה במקומות מיוחדים ובזמנים מיוחדים בשנה. למסע היו גם היבטים מעשיים, לדוגמא בשיא הקיץ הם עלו לגליל העליון מכיוון שזאת הייתה עונת הבשלת הבלוטים שאותם הם אספו למאכל, אבל במקביל לכך מעל פסגת הר מירון ניתן היה לצפות בזריחה ביום הארוך בשנה ולקדש אותה. ליד הכנרת הייתה אנרגיה מסוג אחר והם הגיעו אליה בתקופה החורף, בדיוק בזמן שבו הדגה מתרבית, בדומה לדובים שצדים את דגי הסלמון במסעם שמתרחש בזמן מסוים בשנה. אבל צריך להבין שהנדידה לא נעשתה רק מחוסר ברירה, אלא גם מתוך בחירה, מרצון, שהרי יכלו להישאר על גדות הכנרת ולהתקיים מדיג בלבד. אלא שהם בחרו לנדוד להרי הגליל, רמת הגולן ומישור החוף, מפני שמסע זה היה גם חלק מהחירות שלהם וגם מעין קריאה פנימית. זאת לא הייתה החלטה מחושבת על בסיס שיקולים של סיכויים במקום זה או אחר, אלא התמזגות אורגנית עם הסביבה וחיבור בלתי אמצעי של האינטואיציה עם האינטליגנציה של הטבע.

המסע הקדוש התייחס לא רק לבעלי חיים וצמחים, אלא גם לדומם. היו מקומות שאליהם הגיעו הקדמונים כדי ליצור כלים או לייצר חומרים, כגון אוכרה אדומה, שאותה נשאו למקומות אחרים, או כדי למצוא אבני צור שמהן אפשר ליצור אבני אש, וכן הלאה. הקדמונים נשאו איתם את ציודם הבסיסי ממקום למקום, ואת שאר הדברים שהם צריכים הם ייצרו במקום או לקחו מהאדמה, משאירים במקומות מסוימים דברים שהם יצטרכו בעתיד. במסגרת המסע הקדוש ייתכן שהגיעו למקומות שבהם יש צמחי מרפא, מעיינות מים חמים, ועוד.

לפי אליאדה, בני אדם בתקופות קדומות התמזגו עם הסביבה בצורה שקשה לנו לדמיין כיום. הם נולדו כתוצאה ממגע עם רחם אימא אדמה, התקיימו במים, בקריסטלים, באבנים ובעצים, ידעו לצאת מגופם במסעות שמאנים, שנעשו לעיתים בעזרת צמחים משכרים, ולהתחבר למקומות באדמה, לצמחים ובעלי חיים. האדם היה שייך למקום (ולכן אולי קוראים לאלוהים ביהדות "המקום"), הוא השתתף בחיים שהיו שונים מאלו שלו, התנהלות שחוזקה על ידי ריקודים וטקסים שונים.

הגברים ערכו טקסים בכדי להבטיח את הציד ולפייס את רוח החיה, להתחבר אליה. אלו היו כנראה ריקודי מעגל שבהם לבשו עורות חיות ומסכות של חיות, בדומה למה שניתן לראות כיום בפסטיבלים של פולקלור ברחבי הבלקן ואירופה, ו"עבדו" בדרך זו את "אלוהי החיות", האל המקורנן. הנשים ערכו טקסים בכדי להתקשר עם רוחות הצמחים, בכדי שיעזרו לפטריות לנבוט ולעצים לתת פרי. הצמחים נתפשו כישויות חיות בעלות אינטליגנציה, ובמיוחד העצים, שנחשבו לקשורים זה לזה ובעלי יכולת להתקשר עם העתיד והעבר, כדור הארץ והיקום כולו. במילים אחרות, הצמחים נתפשו כשלוחות של כדור הארץ וביטוי של האלה. הופעה נוספת של האלה הייתה הירח ומחזורי הזמן הקשורים אליו, ומעבר לכל זאת הייתה הרוח הגדולה של האדמה, שאנחנו חלק ממנה, בין אם נרצה ובין אם לא.

למרות שהקדמונים (עד תחילת החקלאות) היו ציידים לקטים, ומתוקף כך נודדים מדי פעם ממקום למקום, הרי שהיו מערות (כגון מערות הכרמל) שבהן הם התיישבו לתקופות ארוכות של עד כמה חודשים לפחות בכל שנה. חשוב להבין שהמערות לא היו רק מקומות משכן אלא גם מקומות מקודשים (ולכן מוצאים בחלקן מבנים, כגון מערת היונים). היו מערות שבהן הנשים התעברו, ומערות או מקומות קדושים אחרים שבהם הולידו את הילדים. אותם קדומים היו בקשר עם כדור הארץ (וגם עם הגוף שלהם) בצורה שקשה לנו לתאר כיום. כל מקום היה ביתם.

אנרי בריי (Henri Breuil)

אנרי בריי (1877-1961) נחשב לאחד מגדולי חוקרי המערות הפרהיסטוריות בעולם, הוא היה כומר ישועי שהתעניין במוצא האדם והפך למומחה מספר אחד בעולם לציורי מערות פרהיסטוריים, במיוחד בצרפת. בין השאר הוא גילה וחקר את מערת לאסקו ב-1940. הוא זה שגילה אלים ומכשפים מקורננים במערת המכשף בטרואיס פררס (Trois-Frères), שם נראה אדם עם ראש ינשוף וקרניים, שילוב של אדם עם חלקי חיות, ורק חלקו התחתון ותנוחת הריקוד שלו מעידות כי הוא אדם. ממצא זה חיזק את התיאוריה שלו, שבתקופה הפרהיסטורית הייתה דת כלל-אנושית המשותפת לאנשי המערות ושהתרכזה ב"אדון החיות".

בריי חקר גם את מערת המכשף בסנט קירק (Saint-Cirq), שם נראה אדם בתנוחה דומה לזו של מערת טרואיס פררס אבל עם ראש שונה מהרגיל (אולי של חייזר?). הציורים בשתי המערות תוארכו ללפני 15,000 שנה, ונחשבים לאחד הייצוגים הראשונים של דמויות אדם. בעקבות גילויים אלו המציא בריי את המושג "האל המקורנן", שאותו פיתחה לימים מרגרט מארי (ראו בהמשך).

בהתבסס על ציורים שהתגלו ונחקרו על ידו במערת לה-מארש (La Marche) טען בריי שהקדמונים היו הרבה יותר מפותחים מכפי שאנחנו יודעים או חושבים. בציורים נראים בגדים, מגפיים, כובעים של אנשים וכן סמלים שייתכן שהם כתב קדום. במערה מופיעות יותר מ-155 דמויות חרוטות בציורי הסלע, רובן של נשים, אך הן מצוירות בצורה מעוותת כשהגוף גדול יותר ובצורת מעוין, וייתכן שיש בכך משמעות סמלית (אולי קשר לכוכבים). אנרי טען שציורי המערות בצרפת מוכיחים שהייתה לאדם הקדמון אמנות, וכנראה גם רוחניות, מפותחת כבר לפני 40,000 שנה ושהיא התמקדה בעיקרון הנשי של ההולדה שנקשר לכוח הטבע.

מעניין לציין שעל רצפת המערה בלה-מארש נמצאו גומחות חצובות (מעין פערורים) הדומות במקצת לאלו שנמצאו באתרי התרבות הנאטופית בישראל (ראו בהמשך). מערכת הגומחות מזכירה בצורתה את מערך הכוכבים של הפליאדות. לפי רפנגלוק, אחד המומחים הגדולים בעולם לארכיאואסטרונומיה, רבות מגומחות הסלע המופיעות באתרים פרהיסטוריים מסודרות בצורה של מערכי כוכבים, והוא סבור שהן מולאו בשומן חיות שאותו הדליקו, והאש שנוצרה הייתה חיקוי של הכוכבים על פני האדמה. האדם צריך לזכור, הוא אחת החיות היחידות שמסוגלת לראות את הכוכבים, והמטרה של הטקסים הייתה להביא אנרגיית כוכבים לפני האדמה. בעקבות כך היה מי שעשה צעד נוסף בכיוון זה והציע שציורי האנשים המעוותים והלבושים המופיעים על קירות המערה הם תיעוד של חייזרים שהגיעו לכדור הארץ מהפליאדות.

כך או כך, בריי לא עסק בחייזרים, אבל האמין בתפישות רוחניות עמוקות, שאותן הוא חלק עם עמיתיו למחקר הפרהיסטורי - פייר טייאר דה שארדן, שחפר במזרח וגילה את אדם פקינג, ודורותי גארוד (Dorothy Garrod), שהייתה בתחילת דרכה תלמידתו והפכה להיות אחת הארכיאולוגיות החשובות של ארץ ישראל (ראו בהמשך). שלושתם היו קתולים מאמינים, ובריי ודה שארדן היו כמרים ישועים. האמונה שלהם הייתה קשורה לתפישות מיסטיות נוצריות חדשות שהחלו להופיע באותה תקופה בעולם הקתולי, ובכלל זה קבלה של תורת האבולוציה בצורה כזו או אחרת.

בנוסף לתגליות של המערות בצרפת, חפר בריי באתרים פרהיסטוריים חשובים ברחבי העולם, וביניהם באתיופיה, סומלי, דרום אפריקה, סין וארצות נוספות, ולימד במוסדות האקדמיים המובילים בצרפת ובעולם. הוא ביקר גם בארץ ישראל ומצא כאן את פסל הנאהבים מעין סחרי.

פייר טייאר דה שארדן (Pierre Teilhard de Chardin)

פייר טייאר דה שארדן (1881-1955) היה פילוסוף וכומר ישועי, וכן מהחוקרים החשובים ביותר של התקופות הפרהיסטוריות, שהרבה בחפירות וחקירות בסין, וגילה, בין השאר, את אדם פקינג. דה שארדן התייחס לאבולוציה וההיסטוריה כפלא אלוהי. טענתו הבסיסית הייתה שההבדל בין האדם ליונקים העילאיים האחרים הוא שכלב, לדוגמא, יודע. כלומר יודע היכן האוכל, יודע איך להגיע לבית שלו, וכן הלאה. אבל האדם הוא היחיד שיודע כי הוא יודע! כלומר יודע היכן האוכל, אבל גם מודע לכך שהוא יודע (או שהוא רעב), וזה ממקם אותו במקום אחר לגמרי של מודעות.

באותו האופן האדם התפתח במשך מאות אלפי שנות פרהיסטוריה, אבל בשלב כלשהו הוא התחיל להיות מודע להתפתחותו, וזה קרה רק במאה ה-19. הוא יכול היה לפתע להתבונן על ההיסטוריה והפרהיסטוריה ולראות את עצמו ברגע שבו מופיעה מחשבה ובעקבותיה אמנות, מדע, אמונה, ערכים, ספרות ושירה, ריקוד ומוזיקה, וכל מה שמייחד אותנו בתור בני אדם. התפתחות המדע והמחקר מאפשרת לבני אדם לראות את נס האבולוציה מצורות אדם קדומות כגון ההומו ארקטוס, שיודעים ליצור כלים ולהדליק אש, לצורות אדם מתקדמות יותר כגון הניאנדרטלי שקובר את המתים, ולצורת אדם עליונה, שהיא האדם הנבון שיש לו שפה והוא משנה את הסביבה שלו. האדם כיום יכול לראות את ההתפתחות שקרתה במהלך ההיסטוריה, התחלת החקלאות, המעבר לבתים, הקמת ערים, התפתחות הטכנולוגיה, עד לרגע לפני מאתיים שנה לערך, שבו האדם הבין שהוא לא מרכז היקום והכוכבים חגים סביבו, אלא שהוא חלק קטן ממערכת הרבה יותר גדולה, חלקיק אבק בקוסמוס.

המבט הזה ממרומי ההיסטוריה מגביר באדם את החרדות מהמרחב והזמן האינסופיים (מה שאליאדה כינה "אימת ההיסטוריה"), אבל גם מאלץ אותו להגיע לנקודה שבה אפשר שתתרחש פריצה אבולוציונית נוספת והתפתחות של מודעות חדשה שתביא אותנו לעתיד נכסף. המבט ממרומי ההיסטוריה (אם הוא נעשה נכון) מלמד אותנו שיש חוק של משיכה בין כל הדברים, החל מרמת האטומים הנמשכים ביניהם, המשך ברמת הכוכבים המושכים אחד את השני מפני כוח הכובד, וכלה ברמת החיים. וכך, מכוח החוק שדברים דומים מושכים דברים דומים גם ברמת המחשבות, ייתכן שייווצרו כוחות משיכה בין כל האנשים שיהפכו מודעים לעצמם, שייצרו בסופו של דבר ננוספרה, שדה של מחשבות, שיקיף את כדור הארץ בדיוק כמו הביוספרה.

האדם משקף את העולם, זה החוק הבסיסי והדבר המיוחד שבו, והשיקוף הזה יוצר מרכז מודעות עצמית שעטוף באגו. כשתיווצר הננוספרה – האטמוספרה המחשבתית, תהיה הזדמנות להשיל את האגו, כלומר למותו באופן סימבולי של העצמי הכוזב, ולהתחבר לנקודת המודעות העמוקה, שהיא דומה אצל כל בני האדם. אז ייווצר מעין אדם-על, מודעות משותפת של אהבה, וזאת תהיה הגאולה של האנושות (האפשרות השנייה היא שבני אדם ישקעו בתוך החרדות שלהם והאגו יביא לידי הרס התרבות והעולם).[11]

במילים אחרות, מה שדה שארדן אומר הוא שהתקופה הזו מאפשרת לנו התבוננות על ההיסטוריה שלא הייתה אפשרית בעבר, אנחנו יכולים לראות ולגלות את המהלך המופלא של האבולוציה, מה שיכול לגרום לנו מצד אחד להרגיש קטנים ולא חשובים, ועל ידי כך לטפח את החרדות והאגו, או מצד שני לגלות יד מכוונת בדברים, כזו שתיקח אותנו אל עתיד זוהר. עצם ההתבוננות עצמה באבולוציה יכולה לשחרר כוחות של אהבה, ולא רק שהיא אינה מנוגדת לחשיבה הדתית, אלא אף משלימה אותה.

אלא שאותה ננוספרה (מודעות-על) איננה אפשרות היפותטית שתקרה או לא תקרה, אלא היא כבר קיימת בממדים אחרים. דה שארדן האמין בקיום מקום בעתיד (נקודת אומגה) המושך אליו את ההתפתחות האבולוציונית של האדם לקראת מורכבות ותודעה של אהבה. לפי שיטתו, היקום מורכב מגרגרי חומר ואהבה, כוחות האהבה נמשכים זה אל זה ויביאו את החומר ממצב של כאוס למצב של מורכבות מאורגנת סינגולרית בעלת תודעת-על, ואז נעבור לשלב הבא בקיום כדור הארץ, שבו תהיה לו מעין שכבת חשיבה, אטמוספרה של הנפש – ננוספרה, מודעות-על קולקטיבית של אהבה, וזאת תהיה הופעה של אלוהים.

דה שארדן זיהה את נקודת האומגה עם דמותו של ישוע, מעין על-אדם שקורא לנו לוותר על האגו – למות לעצמנו, בכדי למצוא את עצמנו, לקום לתחייה מחדש כחלק מהמודעות המשותפת של כל המין האנושי. אלא שספרו המפורסם "התודעה האנושית", החוקר את הקשר שבין התפתחות האבולוציה והתפתחות התודעה, עורר תחילה התנגדות בכנסייה מכיוון שהסתמך על שיטות דרוויניסטיות. הוא הוחרם על ידי המסדר שהוא עצמו היה חלק ממנו (ישועים) ונאסר עליו לפרסם את ספריו או ללמד את הארותיו הרוחניות.

לדה שארדן היה חשוב להישאר חלק מהכנסייה הקתולית, ולכן הוא בחר לגנוז את ספריו ולהתרכז בעבודתו המדעית-היסטורית. למרבה המזל חיבוריו פורסמו לאחר מותו, והגישה כלפיו השתנתה, הוא התקבל בקרב הזרם המרכזי של הקתוליות ואף הועלה על נס כאדם המצליח לשלב את המדע והאמונה. אפיפיורים כגון בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס אימצו אותו לחיקם וקיבלו את התיאוריות שלו.

דה שארדן יצא למסעות המחקר שלו ברחבי העולם מתוך תחושה של שליחות מיסיונרית, לא בכדי להמיר את דתם של אנשים אחרים, אלא בכדי להשלים את התצרף של התפתחות האדם, בכדי שנוכל להתבונן בו ולהתפעל ממי שאנחנו ומהדרך שעשינו. הוא הקדיש את חייו למאמץ זה ובחר בחיי רווקות (כנזיר) ובמגורים בארצות ניכר. כפיצוי על כך הוא ראה עצמו כחלק ממשפחה הרבה יותר גדולה – משפחת האדם, ובחיבור של אהבה עם אלוהים קודם כול, ובמקביל לכך ובמישור אחר גם עם חבריו וחברותיו בני ובנות האדם. אחת החברות שלו הייתה דורותי גארוד, שחפרה את האתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר בישראל, וגילתה את דבר קיומה של התרבות הנאטופית.

דורותי גארוד פגשה את דה שארדן במכון לפליאונטולוגיה בפריז בשנת 1922. היא הייתה בת 30 בתחילת דרכה האקדמית, בשנה הראשונה של לימודי הפרהיסטוריה תחת הנחייתו של אנרי בריי, ובשנים הראשונות להיותה קתולית מאמינה. הוא היה מבוגר ממנה בכעשור, עמוק בתוך הפילוסופיה הדתית מקורית שהוא התחיל לפתח ומיד לאחר השלמת הדוקטורט שלו (בגיאולוגיה). שניהם היו לאחר מלחמת העולם הראשונה שזעזעה את תפישת עולמם והביאה אותם להבנה שהמין האנושי צריך לבחור בין השמדה עצמית לבין התפתחות.[12] את התרומה שלהם לעתיד הם ראו בכך שישפכו אור על ההתפתחות המופלאה של האנושות ממצב של חיה למצב של אדם, בתקווה שהתבוננות בפלא שהוא האדם תביא להתעוררות המין האנושי ולבחירה בהמשך קו ההתפתחות הטבעית לכיוון של אהבה ומודעות.

במילים אחרות, התיאוריות הרוחניות שפיתח דה שארדן לגבי הנוכחות של הרוח בחומר, והתבוננות באבולוציה כתוואי לשחרור הרוח מהחומר והתפתחות מודעות האדם, הביאו אותו להתגייס למאמץ האנושי המשותף של הגברת המודעות והמורכבות המחשבתית המשותפת. הוא מצא שהמקום שיוכל לתרום בו יותר מכול הוא דווקא בחקר העבר הפרהיסטורי שבו הוא הצטיין. דה שארדן חשב שהתבוננות באבולוציה במבט-על תעזור לאדם להבין מי הוא ולאן הוא הולך, אלא שבכדי שאפשר יהיה לעשות זאת נדרשים לו חלקים נוספים ב"פאזל" ושעליו למצוא אותם.

חוקרים שונים, ביניהם גם דורותי גארוד וכנראה שגם אנרי בריי, הושפעו בצורה כזו או אחרת מרעיונותיו של דה שארדן לגבי חשיבות המקצוע שהם עוסקים בו, ומצאו בכך הסבר לאהבה ולמשיכה שהם חשו לגבי חקר העבר, ומשמעות למאמציהם. במילים אחרות, אם אנחנו מתייחסים אל ההיסטוריה האנושית כרצף של מקרים לא קשורים זה בזה אזי אין טעם בלימוד ובמחקר שלה, מעבר להתעניינות אינטלקטואלית. אבל אם יש איזשהו קו מקשר של התפתחות והתקדמות, גילוי העבר יכול לעזור בהבאה של העתיד, וזה מה שעשו דה שארדן, דורותי גארוד, ואחרים.

דורותי גארוד (Dorothy Garrod)

בדומה לדה שארדן ואנרי בריי, דורותי גארוד (1892-1968) הייתה אדם (אישה) שהקדיש את חייו לחקר העבר, מתוך תפישה שחקר זה מאיר את המהות שלנו כבני אדם ומעורר תחושת שליחות דתית רוחנית. היא עשתה זאת בדרך שנועדה לקדם בעולם אהבה ואחווה ולהצעיד אותו לעתיד טוב יותר. היא לא הייתה נשואה ולא השאירה אחריה צאצאים,[13] מעבר למחקרים והספרים שהיא כתבה ופרסמה. היא נחשבת לאחת מהארכיאולוגיות הפרהיסטוריות החשובות ביותר שפעלו בארץ ישראל, הדוקטורט שלה על הכרמל בתקופת האבן הוא אבן יסוד בהבנת התקופות הפרהיסטוריות עד היום.

גארוד נולדה למשפחת מלומדים מיוחסת אנגלית והייתה נערה יפה ורגישה שנטתה לרוחניות והפכה בגיל 21 לקתולית, ולמרות זאת עתידה היה סלול לפניה, אלא שהאסון הכה במשפחה: שלושת אחיה נהרגו במלחמת העולם הראשונה וכך גם אהובה שאיתו תכננה להתחתן. הגורל רצה שמסלול חייה יתפתח בכיוון אחר.

היא בחרה בקריירה אקדמית, אולי בכדי לנחם את הוריה, למדה היסטוריה והגיעה למלטה בשנת 1920, שם הם שהו באותה התקופה. אביה עודד אותה להשתתף בחפירות של ארכיאולוגים מקומיים (ובמיוחד תמיסטוקלס זאמיט) שחשפו מקדשים פרהיסטוריים של תרבות האלה הקדומה כגון ההיפוגאום או מתחמים מגליתים אחרים. מעניין לציין שבשנת 1921 פעלה במלטה הארכיאולוגית הפמיניסטית המפורסמת מרגרט מארי (ראו בהמשך), וסביר להניח שנפגשו או שמעו זו על זו.

כך או כך, החשיפה למקדשים המופלאים והאתרים הפרהיסטוריים של מלטה הביאה את דורותי גארוד לפנות ללימודי הפרהיסטוריה, היא התעניינה בדתיות האדם הקדמון, ערכה מסע מחקר במערות עם ציורי הסלע בדרום צרפת, ופגשה תוך כדי כך את אנרי בריי. בעקבות מסע זה היא הפכה להיות תלמידתו והם עברו ללמוד בפריז תחת השגחתו בשנים 1922-1924, שם היא פגשה לראשונה את פייר דה שארדן והושפעה מרעיונותיו. וכך היא הפכה להיות חלק מה"קליקה" של הפרהיסטוריונים הרוחניים, השתתפה וניהלה חפירות במערות ואתרים פרהיסטוריים בצרפת, נשלחה לחקור את הפרהיסטוריה של אנגליה לצורך עבודת המאסטר שלה ולחפור מערות בגיברלטר, שם גילתה שרידים של אדם ניאנדרטלי. במילים אחרות, היא הפכה לאחת החוקרות ומנהלת החפירות החשובות באירופה.

ב-1928 הגיעה גארוד לישראל בכדי לנהל חפירות באתרים פרהיסטוריים ולכתוב את עבודת הדוקטורט שלה. הימים היו ימי שלטון המנדט, תקופת פריחה של הארכיאולוגיה ובמיוחד של זו הבריטית. החפירה הראשונה הייתה במערת שוקבא בנחל נאטוף, שהוא יובל של נחל איילון, שם נתגלו עקבות של תרבות קדומה ולא ידועה. לאחר מכן עברה גארוד לחפור במערות הכרמל (מערת הנחל, מערת טאבון ומערת הגדי) וגם שם גילתה עקבות נוספים של אותה תרבות. הגאונות שלה הייתה בכך שהיא הבינה כבר מההתחלה שיש כאן סיפור חדש לחלוטין, היא קראה לתרבות החדשה – "התרבות הנאטופית".

במסגרת החפירות היא קידמה את ערכי הפמיניזם והאחווה, העסיקה במכוון נשים (ערביות) כפועלות בפרויקטים שלה וקיימה איתן קשרי ידידות. גארוד טענה שנשים עושות עבודה טובה יותר מגברים בכל העבודות מלבד אלו שדורשות כוח פיזי רב. יש להן יותר סבלנות, תשומת לב לפרטים, ראייה כוללת יותר וכן הלאה, וכך בכל מקום בעולם היא הקימה מחנה שבו היו בעיקר פועלות, והגברים היו אחראים בעיקר על העבודות הפיזיות הקשות כמו פינוי אבנים ועפר.

גארוד חפרה במקומות שונים בארץ ובמזרח התיכון במשך כשמונה שנים. המסקנה העיקרית והחשובה של חפירותיה הייתה שהחל מהאלף ה-13 לפנה"ס ועד האלף ה-10 לפנה"ס התקיימה בישראל והארצות השכנות לה תרבות אנושית מתקדמת שהייתה שלב המעבר מחברה של ציידים לקטים הגרים במערות ונודדים ממקום למקום, לחברה של יושבי קבע שנמצאת על סף המעבר לחקלאות ובניית בתים.

האתר העיקרי שבו השקיעה את מירב זמנה ושהממצאים בו פרסמו אותה היה מערות האדם הקדמון בהר הכרמל. היא חפרה במשך חמש שנים באתרים שונים בכרמל ופרסמה את הדוקטורט שלה על "תקופת האבן על הר כרמל",[14] עבודה שנחשבה ליצירת מופת שמשתמשים בה עד היום. לאחר מכן, ב-1935, היא חפרה וגילתה את האתר הפרהיסטורי בגשר בנות יעקוב (בן 780,000 שנה). ב-1938 עברה לחפור בבולגריה, ולאחר מכן בצרפת ובמקומות אחרים בעולם. בשנים האחרונות של חייה חזרה למזרח התיכון והשתתפה בחפירות ומחקר בדרום לבנון.

תעלומת התרבות הנאטופית

בשנים 20,000-13,000 לפנה"ס מוחלפת התרבות האוריניאקית על ידי תרבות אחרת שנקראת התרבות הכבארית (על שם מערת כבארה בדרום הכרמל). כדאי לציין כאן שכשמדובר בחילופי תרבויות בפרהיסטוריה, אין הכוונה להבדל שבין התרבות האירופאית לבין התרבות של סין למשל, אלא בהמשכיות באורח החיים של ציידים לקטים נוודים, ומה שמשתנה הוא אופי הכלים (להבים) במקרה זה.

אבל בשנים שלאחר מכן, 13,000-9,500 לפנה"ס, מופיעה תרבות מסוג אחר לגמרי, מעין קפיצת מדרגה באבולוציה האנושית. מדובר בתרבות הנאטופית, שהיא ייחודית לארץ ישראל והסביבה ונחשבת לשלב מעבר בין חיים של ציידים לקטים לחיים המבוססים על חקלאות ביישובים של קבע. זאת התרבות הראשונה בעולם שבונה בתים וכפרים של קבע, מבייתת בעלי חיים, מייצרת סיד, ועוד ועוד.

בני אדם שהיו חלק מהתרבות הנאטופית (שכאמור שרידים שלה מוצאים רק בארץ ישראל והסביבה) התחילו ככל הנראה גידול בקנה מידה קטן של צמחים שלימים יהפכו לחיטה, שעורה, פשתן, קטניות ועוד. בנוסף לכך הם התקיימו מליקוט וציד, אבל חיו באופן קבוע באותו המקום ובנו מבני קבע ראשונים, בין אם בתוך מערות שבהן הם חיים או ביישובים קטנים ועצמאיים (בעינן שבגליל נמצא כפר ובו עשרים בתים עגולים). המערות שנמצאו היו לרוב חללים גדולים ומוארים שמחוץ להם מדפי סלע וטרסות, בתוך חלק מהן נמצאו מבנים, ולעיתים המבנים היו מחוצה להם בסמוך. גם לפני התרבות הנאטופית התגוררו אנשים בתוך מערות במשך תקופות ארוכות, אבל כנראה שלא באופן קבוע.

ליושבי הקבע של התרבות הנאטופית הייתה תרבות חומרית מתקדמת הכוללת מכתשי כתישה וכלי אבן ועצם עדינים ומתקדמים. הם עסקו בחילופי סחורות על פני מרחקים גדולים, מה שמעיד על שיתוף פעולה ותחושה של שותפות בין בני האדם. הם פיתחו את האמנות בדגש על תכשיטי גוף, פסלונים (כולל פסלונים ארוטיים), עדות להתקדשות גוף האדם. הם קברו את מתיהם באופן שונה מהאנשים שקדמו להם: התפתח מנהג של הסרת הגולגולות (שנחשבו למקודשות) והטמנת תכשיטים וחפצים אחרים בקבר, השלדים הונחו בתנוחת עובר עם מחרוזות חרוזים מסביב לראש, ובמקרים אחרים מסביב לצוואר או הידיים. כל אלו הם עדויות לקיומה של אמונה מורכבת ומפותחת שאחד מהדגשים שלה היה החיים לאחר המוות.

בתרבות הנאטופית מופיעים פסלונים ראשונים של דמויות אנוש, אלא שאלו לא בני אדם רגילים, אלא דמויות שמזכירות אסטרונאוטים בסגנון אריך פון דניקן. בחפירה במערת אל ואד (מערת הנחל) בכרמל נתגלתה צלמית בעלת ראש גדול ועיניים גדולות הנראית כמו חייזר. בחפירות בישוב עינן התגלתה צלמית של ראש אסטרונאוט, וכך בכמה וכמה מקומות אחרים. חובבי התיאוריות האלטרנטיביות טוענים שבני אדם מהחלל החיצון הגיעו באותה תקופה לישראל ולימדו את אנשי כדור הארץ איך לביית את הצמחים ולהתקדם בשאר תחומי החיים, וכי זה משתקף בפסלונים.

התרבות הנאטופית התקיימה במשך 3,500 שנה, ועדיין רב בה הנסתר על הגלוי. ענף של תרבות זו נמצא בנגב בהר חריף ונקרא לכן התרבות החריפאית. באתרים של תרבות זו נמצאו בתים בצורה מעגלית הבנויים אבני גוויל, בתוכם מקום לאש ומתקנים שונים. ישנה הופעה קדומה של אמנות, שימוש בעצם וכלי אבן מבזלת (שהובאו מהגולן). החוקרים חושבים שייתכן שבני עת זו עסקו בחקלאות זעירה כולל שימוש במגל. צריך לזכור שזה היה עדיין בתקופת הקרח והמדבריות של היום היו ירוקים.

באתרים של התרבות הנאטופית שחפרה גארוד בכרמל נמצאו חרוטות בעלות אופי גיאומטרי על גבי אבנים, המראות על מחשבה מופשטת ומורכבת של החברה הזו, וייתכן שגם על קיומם של מסורות טראנס שמאניים. היא מצאה דמויות חיות מגולפות בעצם, תכשיטים רבים, בעיקר מצדפות וחרוזים, וגם מעצמות ושיני חיות, כל הדברים הללו מעידים על נטייה לאמנות. היא מצאה גם תעשיית כלי צור ועצם ומתקני אבן מפותחת, המעידה על יכולת טכנולוגית מפותחת, ועוד. ב-1933 הגיע אנרי בריי לבקר אותה בישראל, ובהזדמנות זו גילה[15] בשוק בבית לחם את הפסל הארוטי הראשון בעולם, שבו נראים גבר ואישה בתנוחת זיווג, פסל מורכב ומושקע שמזוויות שונות של התבוננות מתגלים בו חלקים (מיניים) אחרים של הגוף האנושי (זכרי ונשי).

לאחר מחקר קטן התברר לבריי שהפסל הגיע ממערה בנחל תקוע ושגילו 15,000 שנה. מציאתו הוכיחה את התיאוריה שהמיניות הייתה מקודשת בימי קדם,[16] מכיוון שזו הייתה תרבות של האלה שקידשה את הפריון. פסל "הנאהבים מעין סח'רי" (כך הוא נקרא) מוצג כיום במוזיאון הבריטי. עובדת מציאתו ה"מקרית" על ידי דמות כה בכירה מוכיחה את קיומה של הרשת הסימפתטית של הקשרים וחיבורים הקיימת בין כל הדברים, רשת שמקורה בנקודת אומגה לפי דה שארדן, או בחסות שהאלה פורשת על ילדיה בני האדם. רשת זו היא שקושרת בין סיפור חייהם של האנשים שגילו את התגליות ההיסטוריות הגדולות לבין התגליות עצמן.

[1] כנראה שאפיונים של תרבות האלה הופיעו עוד לפני המהפכה החקלאית, עם הופעת האדם הנבון לפני 40.000 שנה. יתרה מזאת, הפסל הקדום ביותר בעולם בן 210,000 שנה נמצא בארץ (ברכת רם) והוא של אימא אדמה.
[2] ראו על כך בספרו של פרופסור רפאל פתאי על האלה היהודית: Patai, R. (1990). The hebrew goddess. Wayne State University Press.
[3] Rappenglück, Michael A. "The Housing of the World: The Significance of Cosmographic Concepts for Habitation." Nexus Network Journal 15.3 (2013): 387-422.
[4] מסיבה זו יש מקומות אש בתוך מקדשי הלידה בלפנסקי וויר בסרביה.
[5] שרידים לכך יש עד היום במסורת הבקטשית והאיסמעילית המתייחסת אל מקום האח כמקומה של פטימה (בתו של מוחמד וחלק מהמשפחה הקדושה השיעית).
[6] במקדש דיוניסוס בתראקיה היו מנבאים לפי העשן שעולה ממדורה קדושה שנשפך עליה יין.
[7] כך טוען מורה רוחני שפעל בחצי הראשון של המאה ה-20 בשם גורדייף
[8] Rappenglück, Michael. "Cave and Cosmos, a Geotopic Model of the World in Ancient Cultures." Lights and Shadows in Cultural Astronomy, MP Zedda and JA Belmonte, eds. Isili: Associazione Archeofila Sara (2005): 241-249.
[9] השירים חוברו על ידי נטע אלוני ממעגן מיכאל
[10] לפני חצי מיליון שנה התפתח מההומו ארקטוס האדם הניאנדרטלי.
[11] De Chardin, P. T. (2018). The phenomenon of man. Lulu Press, Inc.
[12] דה שארדן היה חייל מצטיין במלחמת העולם הראשונה וקיבל את עיטור מסדר הכבוד הצרפתי, העיטור הצבאי הגבוה ביותר על מעשי גבורה. במהלך המלחמה היו לו חזיונות מיסטיים ו"מפגש עם המוחלט", לפי דבריו.
[13] לפי אלי שילר לרבות מן החוקרות של ישראל לא הייתה משפחה: ברקאי, גבריאל, שילר, אלי, Barkay, Gabriel and Schiller, Eli (2013). בעקבות חוקרי ארץ ישראל הראשונים / כתבו וערכו אלי שילר וגבריאל ברקאי .אריאל; 209.
[14] Garrod, D. A. & Bate, D. 1 937 The Stone Age of Mount Carmel, I.
[15] יחד עם רנה נוויל (1899-1952), פרהיסטוריון שפעל בארץ וגם הקונסול הצרפתי.
[16] ובהזדמנות זו כדאי לספר שתיאור נוסף של משגל קדום מופיע בציור סלע בקילווה (Kilwa) שבירדן, המיוחס לתקופה הניאוליתית (זמן תרבות האלה).