חמתו של תמוז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמתו של תמוז
מכר
מאות
עותקים
חמתו של תמוז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חמתו של תמוז

4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

תקציר

"בשמים דעכה שקיעה. עננים שטוחים נערמו זה על גב זה, מתעתעים כמו מראות שבורות. הטמפרטורות לא ירדו כמובטח בחדשות. חמסין אדום רבץ מעל אדמת הכפר כמו בציורי יום הדין. נחשים לא נראים. אדי החום רטטו. המסו את האוויר שהתחיל מתעוות ומקבל צורות. ישויות מעולם אחר. עצמים לא מזוהים. התמונה כולה ריצדה, פירורים של אור, כמו טלוויזיה שאיבדה את האותות."
ערב החתונה. בחוץ ממתינים האורחים. ביניהם, חברת הילדות, ידיד הנפש, האב המאמץ. בפנים, על הספה, מוטלת הכלה בשמלתה הלבנה. איתה בחדר בעלה לעתיד, אחיו התאום ואביהם. 
משהו קרה. משהו נורא. 
הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא אגדה ריאליסטית שכולה יופי איום, המתרחשת במשך שעות ספורות בחום הקודר של תמוז, ספק בכפר קטן בישראל של שנות השבעים, ספק בכל מקום ובכל זמן. 
חמתו של תמוז מעמיד אל מול המציאות בבואה אפלה שבמרכזה אישה צעירה, ילדה ממש, הלכודה במרחב גברי בקורים של שתיקה ושל כפייה. 
זהו דיוקנה של אישה אחת המהדהד את גורלן של רבות. אפוס קאמרי מצמרר שבו מעשה הסיפור, על כל אופניו ומובניו, הוא מעשה של שחרור ושל התחלה מחדש.
חמתו של תמוז הוא ספרה השלושה עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו מחר ניסע ללונה פארק, ימי ראשית, העיר המזרחית. 

פרק ראשון

בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.

שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.

אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.

בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.

יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.

העיקר שתהיי מאושרת, אמר אביה. הכסף לא משנה. והשפע שהוא השפיע עליה לא הפך אותה למפונקת. כי אי אפשר לפנק ילדה שהתייתמה מאם ומאב. כן. זאת לא טעות.

הנשימה שלה שטוחה. האוויר שנכנס לא מצליח לנפח חיים. הרגליים כבדות. שוקעות. יחד איתן גם היא שוקעת. הן מטביעות אותה. רגלי אבן. אולי היא כבר מתה. וגם דינה השנייה. שתי הדינות. דינה החכמה ודינה הטיפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. עכשיו זה הפוך. הן צפות, כמו בולי עץ. וגם היא. רגע הזריחה מקיף את רגע השקיעה. בגלל זה. ולסירוגין. אותם צבעים במשמעות הפוכה.

בין הירכיים, הלבושות במכנסיים כחולים כהים, יש קרע, ובקרע הזה, בחתך המרצד הזה, מתגלה דמותו של יואל. חלק ממנה או כולה, בהתאם לתנועת הרגליים. כמו מספריים. אנה ואנה. גלוי ונסתר. המראה מתעתע. למרות הכול זיהתה אותו. כבר במבט ראשון. הוא יושב על הכורסה בצדו השני של החדר. התמונה ברורה. יואל הוא היושב מלפניי, היא חושבת, ומאחוריי ומכל צדדיי, ומסדיר את הנשימה. שפתיו מכווצות. מפעם לפעם הוא סוחט עוד נשימה. והיד המוזגת מים היא של נתן.

נתן והיד שלו ליוו אותה במשך כל היום, בלפיתה חזקה, בגרירה ממש, מפה לשם ברחבי החצר. אל הבית ומתוכו, הכול לפי פקודתו של יואל. הרבה לפני שהגיעו האורחים. הרבה לפני שהורגשה התכונה הזאת של החתונה. האימה שמרעידה להרבה גברים את הברכיים. הפחד־מוות שמקרר להם את הרגליים. הזהירו אותה. לפעמים הם תופסים אותן ובורחים. אבל דינה לא חששה. יואל חיפש אמא לילדים שלו. אלה שעוד לא נולדו אפילו. אני האמא הנבחרת.

תפסיק לעמוד שם כמו טמבל, אמר יואל. נו, תמזוג לה כבר. כד המים, קנקן נירוסטה מהסוג הנפוץ בחדרי אוכל מוסדיים, התכסה אדי קור. דינה דמיינה כד חרס, כמו בציורי שמן מהמאה התשע־עשרה. ומים קרירים מתוקים בטעם של אדמה. תמונות של פסטורלה כפרית מילאו את הדמיונות שלה. נשים בשמלות רחבות ובסינרים צבעוניים, ראשיהן עטופים במטפחת, מלקטות קני שיבולים בשדה. גברים חבושים בכובעי קש מקומטים, פרומים מרוב שימוש, שרווליהם מופשלים, שקי גרעינים תלויים על כתפיהם. ושמש עגולה, כמו בציור ילדים, זוהרת כהילה מסביב לראשיהם. מעולם לא ביקרה בכפר. לא בכפר הזה ולא בכפר אחר. כולם עירוניים במשפחה שלה, גם החברים הקרובים. והכפר של יואל היה כפר לא כפרי. מכל מקום, לא כפי שראתה בעיני רוחה. לא כמו בספרי ילדים. לא היו בו חיות משק. לא מגעגעות ולא נוחרות לא צוהלות ולא מקרקרות. ואפילו איכר עם קלשון ביד לא נראה בו. כמעט שלא נראו בו אנשים. בשעות היום עבדו בשדות ובמטעים, ובלילות הסתגרו בבתים. שממה פראית מכוסה אבק. ודממה דקה של מנוחת צהריים לנצח. במסתורים המוצלים גנח חום כבד. ורקיעי הזהב לא הצליחו לכסות על הפורענות שהתרגשה מאחורי הכתלים.

להוציא איזה אילן כחוש חולה בחצר האחורית, שכל העלים נשרו ממנו, לא היו עצים. היו המטעים. זה כן. מטע הזיתים שגבל בחצר הבית ועצי הבננות שכל הזמן דיברו עליהם, אבל לא ראו אותם. היא מכירה את העץ הזה. ברחוב שהיא גדלה בו נטועים עצים כאלה. תמונה מהילדות. אבל בפעם הראשונה שעמדה מולו, בביקורה הראשון בכפר, לא הצליחה להיזכר בשמו. יואל לא הבין מה היא רוצה ממנו. ולמה היא נטפלת לעץ העלוב הזה. סתם עץ, אמר. אין לו צורה. צריך לעקור אותו.

נחל לא זרם שם. ולא התפזרו שביבים או זהרורים כמו באידיליה שלמדה פעם, בבית הספר היסודי, ולא היו הרשפים לגרגירי שעורה מצחיקה בעלת שפם. ולא יצאו היתושים במחול. אפילו הציפורים לא צייצו. ודבורים, אם טעו בדרך, לא זימזמו. ולא נשמעו פעיות במרחק או געיות. כלב לא נבח. רק חמתו של תמוז עמדה באמצע השמים. לוהטת. ושממה גסה. הרבה גסויות היו.

ונתן מזג. ומזג. ומזג. זה היה הנחל המצנן שלה. מים דקים כיסו את המרצפות. מים שהלכו והתעבו ונהפכו לגלים של ממש. נחשולי מים געשו בחלונות והציתו אודם. והציתו בושה. כל זה קרה בשעה שמאתיים איש ואישה חגגו בחוץ. בגלל זה לא שמו לב. השמחה היתה רבה, וקולות הזעקה לא נשמעו. אף אחד לא חש לעזרה. בחוץ הצטלצלו גביעי יין. ושיחות על דא ועל הא התרוצצו על שפתי האורחים. במבט לאחור היו כמה וכמה שנזכרו. שמעו צעקות, אמרו. קולות חנוקים. כמו צרחות שבוקעות ממרתף, העיד מישהו, או ממחסן סגור. אבל לא היה מרתף. לא היה מחסן סגור. מה טיבן של הצרחות לא ידעו להסביר. לפעמים אנשים צורחים מרוב שמחה. צווחות של אושר. כך או כך, באותה שעה ייחסו אותן לאיזו מריבה בין המארגנים, כל אותם בני ובנות כפר שהתנדבו לעזור. ויכוח על עניין של מה בכך.

אם חשבת שהגעת לדרום צרפת — טעית, אמר לה זאב, אביו של יואל, בפעם הראשונה שיואל הציג אותה בפניו ובפני אחיו. שמש חורפית קידמה את פניהם בהגיעם לכפר. ודינה הביטה כה וכה ושאלה מה יש לראות בסביבה. גם לא לקפריסין, המשיך ואמר. נתן כבר חירחר את הצחוק שלו. זוכר כמה אמא שלך רצתה לנסוע לקפריסין?

יואל חשב שצריך לשטוף אותה במים. לעשות לה מקלחת קרה, אבל מבפנים. חוקן, אילו רק היה אפשר. רצה לחבר אותה לאינפוזיה. להחליף את המזוהם בנקי, כמו שמחליפים דם. לנקז את הלכלוך שדבק בה. לבסוף אמר שהיא צריכה לשתות מים, ושמר את מחשבותיו לעצמו.

זה יעשה לך טוב. יוציא אותך מהבלבול. אבל למה היא מבולבלת? על כך לא היתה לו תשובה. מכל מקום, לא טרח להסביר. את החֹוכמה שלה, אמר לה יותר מפעם אחת, תמיד ברגעי רתחה שהתחרט עליהם בהמשך, מוטב שתשאיר בבית. יואל הוא אדם טוב בסך הכול. לא מתרגז בלי סיבה. חיובי, אמר אביה, התקשה להגיד דבר־מה אישי יותר, לבבי. ושוב נעצמו עיניה. שקעה בתמונה האחרונה שאותה התקשתה לתאר אפילו לעצמה. הגוף הרגיש משהו שהנפש עוד פיקפקה בו.

תשתי, אמר יואל מקצה החדר. לא זז ממקומו. מושך באפו מפעם לפעם בחוסר שקט. הקול נשמע ממרחק, אבל הפה המדבר טיפטף מעליה.

יש דמיון בין האחים ואפשר להתבלבל, אף כי למדה להבחין ביניהם. בפעם הראשונה שראתה את שניהם יחד ביקשה להשוות ביניהם. והם נעמדו לפניה וניסו לשגע אותה. היא עצמה את העיניים לפקודתם. ומיששה. ופקחה את העיניים. והתבלבלה. עד שלבסוף.

הזווית של האף שונה. קצה אפו של יואל מוגבה יותר, מחודד, ונוטה מעט שמאלה. וכשהם עומדים זה לצד זה, רואים שנתן גבוה יותר בשניים־שלושה סנטימטרים. נתן הוא הבכור. מבוגר מיואל בארבע דקות, ובהיותם ילדים, נערים אפילו, הדקות הספורות האלה הקנו לו יתרון. אצלה לא רואים שתיים. אף על פי שיש דינה חיצונית ודינה פנימית, כמו לצמיג. וזה המזל שלה.

מאז שנתן נשר מלימודי התיכון, יתרון הדקות שהיה לו הלך ונשחק. בהתחלה נדמה שגנבה של טרקטור או נסיעה ללא רישיון שומרות על כוחו, אבל יואל הצליח להפתיע אותו גם כאן, כשהוא וחבריו ללימודים שיפצו את הכלים החקלאיים שנתן וחבריו גנבו, ולא רק שיפצו, אלא החליפו להם זהות ממש.

לקראת סוף התיכון התחיל יואל להחטיף לנתן במקום לחטוף. על מגרש הכדורגל החטיף, בכניסה לחדר הרחצה החטיף, ובמה שהוגדר על ידי זאב כהיאבקות חופשית החטיף. זאב נהנה מהקרבות האלה. הנערים שיחקו לפניו בחצר האחורית של הבית. והוא מינה את עצמו לשופט וניצל את מעמדו כדי לסכסך ביניהם ולהפריד. בהמשך, כשפנה ללימודי מקצוע, הפך יואל את הידע לכוח, כמו שקרא באיזה מקום. לא בעלונים שקיבל במשרד העבודה, זה בטוח. אבל לא ויתר על הכוח הפיזי שצבר בינתיים במאבקיו מול אחיו.

אולי גם אני הייתי תאומה, אמרה דינה. ואחותי מתה בתוכי. זאת אומרת, ברחם של אמא שלי ונספגה בי, עוד לפני שבאתי לעולם. דברים כאלה קורים. לא תאמין אילו סיפורים יש. כל כך הרבה שטויות, דינה, כל כך הרבה בלבולי שכל. קוראים לי דיני, אמרה. אני לא אוהבת שקוראים לי דינה. ואת כמו מגנט, כל השטויות נדבקות אלייך. ובכל זאת אתה אוהב אותי. אוהב, אוהב, אמר יואל. אז תחשוב רגע. חושב, חושב. אז תחשוב שהתאומה הזאת לא מתה לגמרי.

התאומה המדומיינת עמדה לצדה לא פעם. בשעה שהיה צריך ליישב את הסתירות. להשלים את הפערים. לסתום את החורים. כמו בפעם ההיא. להבין למה נשמע קולה עמום כל כך. מדוע לא נשמע כלל. לפרקים. אם היה שם מישהו שסגר לה את הפה, שקשר אותו אולי. בצעיף או משהו כזה. לא. לא היה צעיף. היא זוכרת את המגע החם של הבשר. את האף שנמעך תחת כובד הלחיצה. את הנשיכות שנשכה בכף היד שנלחצה אל הפנים. לא יכול להיות שלא נשארו סימנים. טעם של דם. הכול היא זוכרת. ומסוגלת להבדיל ביניהם. גם בחושך אם צריך. כבר בהתחלה נתנה בהם סימנים.

דווקא משעה שעזב את הבית, ובניגוד למה שהיה צפוי, תפס יואל את מקומו של אחיו והתחיל מתנהג כמו בן בכור. ניהל את העניינים מרחוק, וחשיבותו בעיני עצמו הלכה והתחזקה. גם אביו הצליח להתרשם. לכל הפחות בתחילת הדרך. זה קשור גם לרינה, שעוד ידובר בה, ולמעורבות שלו בגירושים של אחיו. בלי להשאיר קצוות פרומים. כמו שראוי. רינה, ששמה נמחק והיא נקראת הבהמה בפי הפודולסקים. דמות ראשית בטרגדיה שפקדה את נתן. אותה פרידה שהוא הביא על עצמו במו ידיו, הוא והשכרות שלו, אמרה רינה. רינה שנשבעה להרוס לו את החיים. אילו רק ידעה מה צפוי לה, לא היתה מעיזה להתנגד. היתה מקבלת עליה את התנאים בלי אומר ודברים.

נתן התגלגל מכישלון לכישלון עוד לפני הפרידה. כולם יודעים. אבל אחריה הוא הלך לאיבוד. טבע בשכרות שלו. הפסיק להיאבק במה שתיאר ככוחות גדולים ממנו. הוא כבר לא ידע מה הוא אומר. רוב הזמן לא היה כשיר. אחוז ייאוש. קדורני. והמשק הלך והידרדר.

דינה שיודעת מאמינה לרינה, אבל דינה שלא יודעת מסכימה עם יואל. יואל שעזב את הכפר והלך ללמוד. ואם לקרוא לה בהמה גורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, שיהיה בריא. נכון שזה לא יפה, לא מכובד ולא מכבד, אבל כבר שמענו כינויים הרבה יותר גרועים, אמרה בלבה. כאלה הם הגברים. שומרים על כבודם. שלא לומר רודפים אותו. היא לא גבר, כבוד לא מעניין אותה. היא גם לא צריכה להוכיח את עצמה בכל מחיר או להיות צודקת כל הזמן. לא חסרות נשים שמרכלות מאחורי הגב, ומספרות אלה לאלה דברים איומים על הגברים שלהן. ככה זה כשמישהו פגוע, או מישהי. לא מוכרחים להאמין לכל שמועה. אל תיתני לדמיון שלך להשתולל, אמר יואל. אף אחד לא פגע בה. אם כבר, להפך. היא אוכלת את הדייסה שהיא עצמה בישלה.

גם על הילד המשותף של רינה ונתן ויתרו הפודולסקים. ילדים תובעים תשומת לב שנתן לא היה מסוגל להעניק. וזה דווקא חרה לדינה. אבל מי היא שתתערב. כל השאלות ששאלה, כל התהיות שהעלתה, נשארו חסרות מענה. אמרו לה להתעסק בעניינים שלה. הסבירו לה טוב טוב מה קורה לאנשים שדוחפים את האף, נשים בעיקר. ורינה? היא ממילא נודתה מהמשפחה. אז למי עליה להיות נאמנה.

האישה הזאת שהיתה לו, הסביר יואל ברצינות גמורה — אינו מסוגל אפילו להגות את שמה — גרמה לו לאבד את האמון בעצמו. ומי שטוען משהו אחר לא יודע על מה הוא מדבר. כל השאר לא משנה. זה גבר שאיבד את הביטחון בגבריות שלו. ואם מישהו כאן מבין על מה אני מדבר, זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לגבר. אסור לךְ להגיע למצב שבו הגבר שלך, בעלך לעתיד, יאבד את הביטחון. זה היה מוסר ההשכל מהסיפור הזה. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד, חשבה.

והיה עוד איזה שהוא דבר, שאלה ששאלה את עצמה בכל פעם מחדש, מה אמא שלי היתה אומרת? השאלה היתה תמיד אותה שאלה, רק הנושאים התחלפו. אבל למנחם לא היתה תשובה. בקושי ידע איך לענות בשמו. וכך, אט־אט, אחרי שתיקות שאין מהן מוצא, נמוגה השאלה אל חורי האבדון, אל הצללים שאמא מסתתרת בהם, אל הסדקים שיש בחיים. הרווחים. הפערים. כל מה שאינו מובן כשאת ילדה, ונותר חסר פשר גם כשאת מתבגרת. ומנחם היה ממלמל, כן, התובנות האלה שיש לנו פתאום. ההארות. שם אמא מסתתרת. היא כל הזמן מקשיבה לך. את יכולה להיות בטוחה בזה. את יכולה לשאול אותה כל דבר. המתים הם החכמים הגדולים ביותר. דינה הבינה את זה מיד. לפעמים התשובה חוזרת כמו הד, אמר. את מוצאת אותה בעצמך. בתוכך. ולפעמים... ניסה מנחם להמציא עוד לפעמים אחד, ולא הצליח. וחתם את דבריו ואמר שיש דברים שרק אמא יודעת, ובכל זאת, הוא לא אמא.

פרטי המקרה, כלומר הפרידה של רינה ונתן, מסכת הגירושים הממושכת, הרעה, נודעו לה טיפין־טיפין, כמו כל סיפור שסיפרו לה וכמו כל אירוע שנטלה בו חלק, מרצון או שלא מרצון, ובלבד שתהיה למְסַפרים, זאת אומרת ליואל ולנתן, שליטה בו. הם אלה שבחרו מה לספר, הם אלה שסידרו את האירועים על פני הרצף, והם אלה שקשרו ביניהם. היו הסיפורים כפי שהתרחשו, והיו הסיפורים כפי שסופרו. ודינה שיננה אותם לשביעות רצונו של יואל. עד אותו היום.

נו, אמר, תשתי, דוחק בה לבצע פעולה פשוטה כל כך. אם לא תשתי, לא תוכלי להמשיך את הערב. והערב רק התחיל. אבל דינה לא הצליחה להרים את הכוס אפילו. הידיים רעדו, הרגליים רעדו. צללים שלא דמו לשום דבר שאפשר לנחש את צורתו חלפו על פני התקרה. אצבעותיה החליקו על מחרוזת הפנינים שהיתה ענודה סביב צווארה.

תשתי כבר את המים המחורבנים, אמר, פקד עליה למעשה, לא מסוגל להסתיר את הרוגז, ושלח את נתן להביא מגבת וקערה עם מי קרח. להביא תועלת, פעם אחת בחיים שלו. אני יכול לעזור לה, אמר נתן ומיהר לקרב את הכוס אל פיה. היא לא צריכה עזרה, אמר יואל, מרים את הקול. אף על פי שהבטיח במפורש לא להרים את הקול, לא משנה מה. כי היום הם מתחתנים, וכולם הבטיחו להתנהג יפה. כולל אבא שלו. אבל השפתיים של נתן המשיכו להיפתח ולהיסגר כמנסה להגיד דבר־מה נוסף. דיבר אליה בכוח הטלפתיה, העיקר לאושש אותה. תפוס מרחק או שאני לא יודע מה, אמר יואל. למרות הכול הדציבלים עלו.

בחוץ עמד הקיץ במלוא כיעורו. הארץ היתה חרבה. סדוקה כמו אחרי רעידה. ערוצים ביקעו את האדמה, חצו את שבילי הכפר. שנה שחונה כזאת אני לא מאחל אפילו לאויבים שלי, אמר זאב לאבא של דינה. העיקר להגיד משהו. דבר־מה שיסיח את הדעת מהנעשה בבית. דבריו נפלו על רחבת הבטון.

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

סקירות וביקורות

אחת מכל אחת רן בן-נון ביקורת העורך 16/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אילנה ברנשטיין מדברת על ״חמתו של תמוז״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 19/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אחת מכל אחת רן בן-נון ביקורת העורך 16/08/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
אילנה ברנשטיין מדברת על ״חמתו של תמוז״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 19/05/2022 להאזנה להסכת >
חמתו של תמוז אילנה ברנשטיין

בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.

שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.

אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.

בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.

יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.

העיקר שתהיי מאושרת, אמר אביה. הכסף לא משנה. והשפע שהוא השפיע עליה לא הפך אותה למפונקת. כי אי אפשר לפנק ילדה שהתייתמה מאם ומאב. כן. זאת לא טעות.

הנשימה שלה שטוחה. האוויר שנכנס לא מצליח לנפח חיים. הרגליים כבדות. שוקעות. יחד איתן גם היא שוקעת. הן מטביעות אותה. רגלי אבן. אולי היא כבר מתה. וגם דינה השנייה. שתי הדינות. דינה החכמה ודינה הטיפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. עכשיו זה הפוך. הן צפות, כמו בולי עץ. וגם היא. רגע הזריחה מקיף את רגע השקיעה. בגלל זה. ולסירוגין. אותם צבעים במשמעות הפוכה.

בין הירכיים, הלבושות במכנסיים כחולים כהים, יש קרע, ובקרע הזה, בחתך המרצד הזה, מתגלה דמותו של יואל. חלק ממנה או כולה, בהתאם לתנועת הרגליים. כמו מספריים. אנה ואנה. גלוי ונסתר. המראה מתעתע. למרות הכול זיהתה אותו. כבר במבט ראשון. הוא יושב על הכורסה בצדו השני של החדר. התמונה ברורה. יואל הוא היושב מלפניי, היא חושבת, ומאחוריי ומכל צדדיי, ומסדיר את הנשימה. שפתיו מכווצות. מפעם לפעם הוא סוחט עוד נשימה. והיד המוזגת מים היא של נתן.

נתן והיד שלו ליוו אותה במשך כל היום, בלפיתה חזקה, בגרירה ממש, מפה לשם ברחבי החצר. אל הבית ומתוכו, הכול לפי פקודתו של יואל. הרבה לפני שהגיעו האורחים. הרבה לפני שהורגשה התכונה הזאת של החתונה. האימה שמרעידה להרבה גברים את הברכיים. הפחד־מוות שמקרר להם את הרגליים. הזהירו אותה. לפעמים הם תופסים אותן ובורחים. אבל דינה לא חששה. יואל חיפש אמא לילדים שלו. אלה שעוד לא נולדו אפילו. אני האמא הנבחרת.

תפסיק לעמוד שם כמו טמבל, אמר יואל. נו, תמזוג לה כבר. כד המים, קנקן נירוסטה מהסוג הנפוץ בחדרי אוכל מוסדיים, התכסה אדי קור. דינה דמיינה כד חרס, כמו בציורי שמן מהמאה התשע־עשרה. ומים קרירים מתוקים בטעם של אדמה. תמונות של פסטורלה כפרית מילאו את הדמיונות שלה. נשים בשמלות רחבות ובסינרים צבעוניים, ראשיהן עטופים במטפחת, מלקטות קני שיבולים בשדה. גברים חבושים בכובעי קש מקומטים, פרומים מרוב שימוש, שרווליהם מופשלים, שקי גרעינים תלויים על כתפיהם. ושמש עגולה, כמו בציור ילדים, זוהרת כהילה מסביב לראשיהם. מעולם לא ביקרה בכפר. לא בכפר הזה ולא בכפר אחר. כולם עירוניים במשפחה שלה, גם החברים הקרובים. והכפר של יואל היה כפר לא כפרי. מכל מקום, לא כפי שראתה בעיני רוחה. לא כמו בספרי ילדים. לא היו בו חיות משק. לא מגעגעות ולא נוחרות לא צוהלות ולא מקרקרות. ואפילו איכר עם קלשון ביד לא נראה בו. כמעט שלא נראו בו אנשים. בשעות היום עבדו בשדות ובמטעים, ובלילות הסתגרו בבתים. שממה פראית מכוסה אבק. ודממה דקה של מנוחת צהריים לנצח. במסתורים המוצלים גנח חום כבד. ורקיעי הזהב לא הצליחו לכסות על הפורענות שהתרגשה מאחורי הכתלים.

להוציא איזה אילן כחוש חולה בחצר האחורית, שכל העלים נשרו ממנו, לא היו עצים. היו המטעים. זה כן. מטע הזיתים שגבל בחצר הבית ועצי הבננות שכל הזמן דיברו עליהם, אבל לא ראו אותם. היא מכירה את העץ הזה. ברחוב שהיא גדלה בו נטועים עצים כאלה. תמונה מהילדות. אבל בפעם הראשונה שעמדה מולו, בביקורה הראשון בכפר, לא הצליחה להיזכר בשמו. יואל לא הבין מה היא רוצה ממנו. ולמה היא נטפלת לעץ העלוב הזה. סתם עץ, אמר. אין לו צורה. צריך לעקור אותו.

נחל לא זרם שם. ולא התפזרו שביבים או זהרורים כמו באידיליה שלמדה פעם, בבית הספר היסודי, ולא היו הרשפים לגרגירי שעורה מצחיקה בעלת שפם. ולא יצאו היתושים במחול. אפילו הציפורים לא צייצו. ודבורים, אם טעו בדרך, לא זימזמו. ולא נשמעו פעיות במרחק או געיות. כלב לא נבח. רק חמתו של תמוז עמדה באמצע השמים. לוהטת. ושממה גסה. הרבה גסויות היו.

ונתן מזג. ומזג. ומזג. זה היה הנחל המצנן שלה. מים דקים כיסו את המרצפות. מים שהלכו והתעבו ונהפכו לגלים של ממש. נחשולי מים געשו בחלונות והציתו אודם. והציתו בושה. כל זה קרה בשעה שמאתיים איש ואישה חגגו בחוץ. בגלל זה לא שמו לב. השמחה היתה רבה, וקולות הזעקה לא נשמעו. אף אחד לא חש לעזרה. בחוץ הצטלצלו גביעי יין. ושיחות על דא ועל הא התרוצצו על שפתי האורחים. במבט לאחור היו כמה וכמה שנזכרו. שמעו צעקות, אמרו. קולות חנוקים. כמו צרחות שבוקעות ממרתף, העיד מישהו, או ממחסן סגור. אבל לא היה מרתף. לא היה מחסן סגור. מה טיבן של הצרחות לא ידעו להסביר. לפעמים אנשים צורחים מרוב שמחה. צווחות של אושר. כך או כך, באותה שעה ייחסו אותן לאיזו מריבה בין המארגנים, כל אותם בני ובנות כפר שהתנדבו לעזור. ויכוח על עניין של מה בכך.

אם חשבת שהגעת לדרום צרפת — טעית, אמר לה זאב, אביו של יואל, בפעם הראשונה שיואל הציג אותה בפניו ובפני אחיו. שמש חורפית קידמה את פניהם בהגיעם לכפר. ודינה הביטה כה וכה ושאלה מה יש לראות בסביבה. גם לא לקפריסין, המשיך ואמר. נתן כבר חירחר את הצחוק שלו. זוכר כמה אמא שלך רצתה לנסוע לקפריסין?

יואל חשב שצריך לשטוף אותה במים. לעשות לה מקלחת קרה, אבל מבפנים. חוקן, אילו רק היה אפשר. רצה לחבר אותה לאינפוזיה. להחליף את המזוהם בנקי, כמו שמחליפים דם. לנקז את הלכלוך שדבק בה. לבסוף אמר שהיא צריכה לשתות מים, ושמר את מחשבותיו לעצמו.

זה יעשה לך טוב. יוציא אותך מהבלבול. אבל למה היא מבולבלת? על כך לא היתה לו תשובה. מכל מקום, לא טרח להסביר. את החֹוכמה שלה, אמר לה יותר מפעם אחת, תמיד ברגעי רתחה שהתחרט עליהם בהמשך, מוטב שתשאיר בבית. יואל הוא אדם טוב בסך הכול. לא מתרגז בלי סיבה. חיובי, אמר אביה, התקשה להגיד דבר־מה אישי יותר, לבבי. ושוב נעצמו עיניה. שקעה בתמונה האחרונה שאותה התקשתה לתאר אפילו לעצמה. הגוף הרגיש משהו שהנפש עוד פיקפקה בו.

תשתי, אמר יואל מקצה החדר. לא זז ממקומו. מושך באפו מפעם לפעם בחוסר שקט. הקול נשמע ממרחק, אבל הפה המדבר טיפטף מעליה.

יש דמיון בין האחים ואפשר להתבלבל, אף כי למדה להבחין ביניהם. בפעם הראשונה שראתה את שניהם יחד ביקשה להשוות ביניהם. והם נעמדו לפניה וניסו לשגע אותה. היא עצמה את העיניים לפקודתם. ומיששה. ופקחה את העיניים. והתבלבלה. עד שלבסוף.

הזווית של האף שונה. קצה אפו של יואל מוגבה יותר, מחודד, ונוטה מעט שמאלה. וכשהם עומדים זה לצד זה, רואים שנתן גבוה יותר בשניים־שלושה סנטימטרים. נתן הוא הבכור. מבוגר מיואל בארבע דקות, ובהיותם ילדים, נערים אפילו, הדקות הספורות האלה הקנו לו יתרון. אצלה לא רואים שתיים. אף על פי שיש דינה חיצונית ודינה פנימית, כמו לצמיג. וזה המזל שלה.

מאז שנתן נשר מלימודי התיכון, יתרון הדקות שהיה לו הלך ונשחק. בהתחלה נדמה שגנבה של טרקטור או נסיעה ללא רישיון שומרות על כוחו, אבל יואל הצליח להפתיע אותו גם כאן, כשהוא וחבריו ללימודים שיפצו את הכלים החקלאיים שנתן וחבריו גנבו, ולא רק שיפצו, אלא החליפו להם זהות ממש.

לקראת סוף התיכון התחיל יואל להחטיף לנתן במקום לחטוף. על מגרש הכדורגל החטיף, בכניסה לחדר הרחצה החטיף, ובמה שהוגדר על ידי זאב כהיאבקות חופשית החטיף. זאב נהנה מהקרבות האלה. הנערים שיחקו לפניו בחצר האחורית של הבית. והוא מינה את עצמו לשופט וניצל את מעמדו כדי לסכסך ביניהם ולהפריד. בהמשך, כשפנה ללימודי מקצוע, הפך יואל את הידע לכוח, כמו שקרא באיזה מקום. לא בעלונים שקיבל במשרד העבודה, זה בטוח. אבל לא ויתר על הכוח הפיזי שצבר בינתיים במאבקיו מול אחיו.

אולי גם אני הייתי תאומה, אמרה דינה. ואחותי מתה בתוכי. זאת אומרת, ברחם של אמא שלי ונספגה בי, עוד לפני שבאתי לעולם. דברים כאלה קורים. לא תאמין אילו סיפורים יש. כל כך הרבה שטויות, דינה, כל כך הרבה בלבולי שכל. קוראים לי דיני, אמרה. אני לא אוהבת שקוראים לי דינה. ואת כמו מגנט, כל השטויות נדבקות אלייך. ובכל זאת אתה אוהב אותי. אוהב, אוהב, אמר יואל. אז תחשוב רגע. חושב, חושב. אז תחשוב שהתאומה הזאת לא מתה לגמרי.

התאומה המדומיינת עמדה לצדה לא פעם. בשעה שהיה צריך ליישב את הסתירות. להשלים את הפערים. לסתום את החורים. כמו בפעם ההיא. להבין למה נשמע קולה עמום כל כך. מדוע לא נשמע כלל. לפרקים. אם היה שם מישהו שסגר לה את הפה, שקשר אותו אולי. בצעיף או משהו כזה. לא. לא היה צעיף. היא זוכרת את המגע החם של הבשר. את האף שנמעך תחת כובד הלחיצה. את הנשיכות שנשכה בכף היד שנלחצה אל הפנים. לא יכול להיות שלא נשארו סימנים. טעם של דם. הכול היא זוכרת. ומסוגלת להבדיל ביניהם. גם בחושך אם צריך. כבר בהתחלה נתנה בהם סימנים.

דווקא משעה שעזב את הבית, ובניגוד למה שהיה צפוי, תפס יואל את מקומו של אחיו והתחיל מתנהג כמו בן בכור. ניהל את העניינים מרחוק, וחשיבותו בעיני עצמו הלכה והתחזקה. גם אביו הצליח להתרשם. לכל הפחות בתחילת הדרך. זה קשור גם לרינה, שעוד ידובר בה, ולמעורבות שלו בגירושים של אחיו. בלי להשאיר קצוות פרומים. כמו שראוי. רינה, ששמה נמחק והיא נקראת הבהמה בפי הפודולסקים. דמות ראשית בטרגדיה שפקדה את נתן. אותה פרידה שהוא הביא על עצמו במו ידיו, הוא והשכרות שלו, אמרה רינה. רינה שנשבעה להרוס לו את החיים. אילו רק ידעה מה צפוי לה, לא היתה מעיזה להתנגד. היתה מקבלת עליה את התנאים בלי אומר ודברים.

נתן התגלגל מכישלון לכישלון עוד לפני הפרידה. כולם יודעים. אבל אחריה הוא הלך לאיבוד. טבע בשכרות שלו. הפסיק להיאבק במה שתיאר ככוחות גדולים ממנו. הוא כבר לא ידע מה הוא אומר. רוב הזמן לא היה כשיר. אחוז ייאוש. קדורני. והמשק הלך והידרדר.

דינה שיודעת מאמינה לרינה, אבל דינה שלא יודעת מסכימה עם יואל. יואל שעזב את הכפר והלך ללמוד. ואם לקרוא לה בהמה גורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו, שיהיה בריא. נכון שזה לא יפה, לא מכובד ולא מכבד, אבל כבר שמענו כינויים הרבה יותר גרועים, אמרה בלבה. כאלה הם הגברים. שומרים על כבודם. שלא לומר רודפים אותו. היא לא גבר, כבוד לא מעניין אותה. היא גם לא צריכה להוכיח את עצמה בכל מחיר או להיות צודקת כל הזמן. לא חסרות נשים שמרכלות מאחורי הגב, ומספרות אלה לאלה דברים איומים על הגברים שלהן. ככה זה כשמישהו פגוע, או מישהי. לא מוכרחים להאמין לכל שמועה. אל תיתני לדמיון שלך להשתולל, אמר יואל. אף אחד לא פגע בה. אם כבר, להפך. היא אוכלת את הדייסה שהיא עצמה בישלה.

גם על הילד המשותף של רינה ונתן ויתרו הפודולסקים. ילדים תובעים תשומת לב שנתן לא היה מסוגל להעניק. וזה דווקא חרה לדינה. אבל מי היא שתתערב. כל השאלות ששאלה, כל התהיות שהעלתה, נשארו חסרות מענה. אמרו לה להתעסק בעניינים שלה. הסבירו לה טוב טוב מה קורה לאנשים שדוחפים את האף, נשים בעיקר. ורינה? היא ממילא נודתה מהמשפחה. אז למי עליה להיות נאמנה.

האישה הזאת שהיתה לו, הסביר יואל ברצינות גמורה — אינו מסוגל אפילו להגות את שמה — גרמה לו לאבד את האמון בעצמו. ומי שטוען משהו אחר לא יודע על מה הוא מדבר. כל השאר לא משנה. זה גבר שאיבד את הביטחון בגבריות שלו. ואם מישהו כאן מבין על מה אני מדבר, זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לגבר. אסור לךְ להגיע למצב שבו הגבר שלך, בעלך לעתיד, יאבד את הביטחון. זה היה מוסר ההשכל מהסיפור הזה. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד, חשבה.

והיה עוד איזה שהוא דבר, שאלה ששאלה את עצמה בכל פעם מחדש, מה אמא שלי היתה אומרת? השאלה היתה תמיד אותה שאלה, רק הנושאים התחלפו. אבל למנחם לא היתה תשובה. בקושי ידע איך לענות בשמו. וכך, אט־אט, אחרי שתיקות שאין מהן מוצא, נמוגה השאלה אל חורי האבדון, אל הצללים שאמא מסתתרת בהם, אל הסדקים שיש בחיים. הרווחים. הפערים. כל מה שאינו מובן כשאת ילדה, ונותר חסר פשר גם כשאת מתבגרת. ומנחם היה ממלמל, כן, התובנות האלה שיש לנו פתאום. ההארות. שם אמא מסתתרת. היא כל הזמן מקשיבה לך. את יכולה להיות בטוחה בזה. את יכולה לשאול אותה כל דבר. המתים הם החכמים הגדולים ביותר. דינה הבינה את זה מיד. לפעמים התשובה חוזרת כמו הד, אמר. את מוצאת אותה בעצמך. בתוכך. ולפעמים... ניסה מנחם להמציא עוד לפעמים אחד, ולא הצליח. וחתם את דבריו ואמר שיש דברים שרק אמא יודעת, ובכל זאת, הוא לא אמא.

פרטי המקרה, כלומר הפרידה של רינה ונתן, מסכת הגירושים הממושכת, הרעה, נודעו לה טיפין־טיפין, כמו כל סיפור שסיפרו לה וכמו כל אירוע שנטלה בו חלק, מרצון או שלא מרצון, ובלבד שתהיה למְסַפרים, זאת אומרת ליואל ולנתן, שליטה בו. הם אלה שבחרו מה לספר, הם אלה שסידרו את האירועים על פני הרצף, והם אלה שקשרו ביניהם. היו הסיפורים כפי שהתרחשו, והיו הסיפורים כפי שסופרו. ודינה שיננה אותם לשביעות רצונו של יואל. עד אותו היום.

נו, אמר, תשתי, דוחק בה לבצע פעולה פשוטה כל כך. אם לא תשתי, לא תוכלי להמשיך את הערב. והערב רק התחיל. אבל דינה לא הצליחה להרים את הכוס אפילו. הידיים רעדו, הרגליים רעדו. צללים שלא דמו לשום דבר שאפשר לנחש את צורתו חלפו על פני התקרה. אצבעותיה החליקו על מחרוזת הפנינים שהיתה ענודה סביב צווארה.

תשתי כבר את המים המחורבנים, אמר, פקד עליה למעשה, לא מסוגל להסתיר את הרוגז, ושלח את נתן להביא מגבת וקערה עם מי קרח. להביא תועלת, פעם אחת בחיים שלו. אני יכול לעזור לה, אמר נתן ומיהר לקרב את הכוס אל פיה. היא לא צריכה עזרה, אמר יואל, מרים את הקול. אף על פי שהבטיח במפורש לא להרים את הקול, לא משנה מה. כי היום הם מתחתנים, וכולם הבטיחו להתנהג יפה. כולל אבא שלו. אבל השפתיים של נתן המשיכו להיפתח ולהיסגר כמנסה להגיד דבר־מה נוסף. דיבר אליה בכוח הטלפתיה, העיקר לאושש אותה. תפוס מרחק או שאני לא יודע מה, אמר יואל. למרות הכול הדציבלים עלו.

בחוץ עמד הקיץ במלוא כיעורו. הארץ היתה חרבה. סדוקה כמו אחרי רעידה. ערוצים ביקעו את האדמה, חצו את שבילי הכפר. שנה שחונה כזאת אני לא מאחל אפילו לאויבים שלי, אמר זאב לאבא של דינה. העיקר להגיד משהו. דבר־מה שיסיח את הדעת מהנעשה בבית. דבריו נפלו על רחבת הבטון.