אף יהודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אף יהודי
מכר
מאות
עותקים
אף יהודי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אף יהודי

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ענת עינהר, ילידת 1970, פתח תקוה. מעצבת, מאיירת וקומיקסאית. פרסמה סיפורים בכתב העת "קשת החדשה" וטור קומיקס באתר "וואלה!" ובכתב העת "מסמרים". גרה בתל אביב.

תקציר

אישה צעירה נשארת לבדה בארץ בשעה שבני משפחתה חוגגים את ליל הסדר בניו-זילנד ומפלרטטת עם אורח לא קרוא; חייל בבסיס מרוחק יעשה הכל כדי לצאת להופעה של אלילתו, הזמרת ריטה; זוג מתעשרים חדשים מתכנן טקס חנוכת בית על חשבון בריאותו הנפשית של שכן חובב חתולים; סטודנטית חמושה בשמלה ירוקה מחפשת מסיבה מרוחקת בלילה ירושלמי גורלי .
אלה הן רק כמה מהדמויות המרכיבות את הרקמה האנושית המסעירה באף יהודי, ספרה השלישי של ענת עינהר, כלת פרס ספיר ליצירת ביכורים ופרס ראש הממשלה. 
מתחת לפני השטח רוחשים כוחות שונים ומשונים הפורמים את התפרים של שלמות המציאות והמרחב העירוני הצפוף שבו סובבות הדמויות מתפקע מגודש יצרים המיניות ויחסי השליטה מאתגרים את כל אזורי הטאבו. הם חוצים מגדרים מעמדות, קשרים בין בני אדם לחיות, ומשתלטים גם על הטבע והדומם: על
הלילה, על הים ואפילו על מרק רותח ובננה מתחת לשמלה. אף יהודי הוא יצירה מתעתעת; קלילה ומתוחכמת, מצחיקה ומעוררת אימה, מלאה מלכודות מסוכנות. זהו ספר עתיר שכבות של מציאות ותודעה המגרות זו את זו, גם את הקוראים, ללא מנוח.
יגאל שוורץ

פרק ראשון

איש בקהל

לרגעים לא היה יכול לסבול את הגמישות של הגבר שעל הבמה, ובלית ברירה מילט את מבטו אל הווילון האדום הגדול המכסה מקצה עד קצה את הקלעים, אחרת היה נאלץ לתקוע מבט ברגליים, ברגליו שלו ממש, נחות שוות זו לצד זו ומשתרבבות מהמושב מטה, מחכות לתורן בצפיפות הספוגית של האולם, טובלות בטשטוש הצל, רובצות תחתיו, זוג כלבות נרגנות. אבל הגבר זינק אל שדה הראייה שוב ושוב, מתקיל אותו, גולש ימינה שמאלה במהירות בל תיאמן, מנמיך, מגביה, פתאום משתטח תחתיו, צלליתו שדונית ומשתרבטת כהרף עין על רקע הווילון האדום ומתקשקשת על כיפת העין, נעלי האדידס הלבנות שלו שורקות על קורות העץ של הבמה, והכל גמיש אצלו, רגלי הקפיץ, הידיים הבוחשות באוויר כמו להבי ברזל, הגב הנערי, שרירי הפנים, אפילו הג׳ינס והחולצה השחורה צימחו שרירים ארוכים, כל־יכולים. פתאום בין בדיחה לבדיחה דיבר הגבר בגילוי לב מפתיע, אמר משהו מתחת לאפו ולראשונה הערב לא התכוון כלל להצחיק, מילמל שכושר האלתור שלו הוא כמו קילוף קלמנטינה, אז דימה באגודלו פציעת קליפה קטנה בקצה הציפורן, ומיד אחר כך, אמר הגבר, הקליפה נושרת במלואה והקלמנטינה, היא ההברקה הקומית, שלמה בידו. איש לא צחק אבל הוא, שם בקהל, נפעם מהגילוי הזה, שנפלט כמעט כשגיאה, כמין הרהור פנימי שאיננו במקומו, וחש בכף ידו רכות קטיפתית של קלמנטינה עירומה, שברירית כמו ראש של ולד.
הוא לא יכול שלא להפוך בַּהתאמה בין שמו של הגבר לבין הופעתו. שם פרטי שחר שם משפחה חסון. הכל חדש בצמד השמות האלה, הכל צעיר וזורח, גמיש. אולי אם לו עצמו היה שם אחר... גיחך רגע בלבו, והגיחוך ירד בגרונו רע ומר, נרגן כמו שתי הרגליים שלו, מחליא נורא לעומת הצחוק הבריא שהתלקח סביב, בקהל, והוא רצה להידבק בצחוק הזה, ולרגעים בודדים אמנם נדבק בו, צחק עם כולם וכתפיו הרעידו, דגדוג חשמלי הבזיק לאורך רגליו.
אולי אם גילי היה יושב עכשיו לידו, גועה בצחוק כמו כולם, אולי אז היה ראשו פחות עכור ומעונן, פחות היה בורח אל הווילון, לא מתעלם בכוח מהרגליים שבצללים. הוא קיווה לקחת איתו את גילי, ראה במודעה בעיתון שמועד ההופעה תואם את יום ההולדת של הנער, ופעימת כאב סחטה את רקותיו. אני אקנה לנו כרטיסים, אמר לו אחר כך, כשבא אליו לאכול צהריים, רגע התמהמה על הכיסא לפני שקם להביא את המלחיה שנשכחה על השיש, וגילי כיווץ את המצח, העלה שם כמה שורות ריקות. אמא כבר קבעה לי משהו, לא אמרה לך? הנער הניח יד מנחמת, גדולה, על כתפו. אבל תלך אבא, קח איתך חבר, תעשה חיים, למה לא? הוא הגיב במנוד ראש: אולי באמת. אולי. שלא ליפול על הנער בן השש־עשרה במלוא הכובד. אולי עליו לא עושה השם הזה, שחר חסון, רושם כל כך גדול. בנו הוא שחר. בנו הוא חסון. מה הוא צריך כרטיס בשביל זה. ממילא כשהם כך בשניים, גילי לא צוחק כמעט אף פעם. אבל עם החברים והחברות שלו, איתם הוא בטח צוחק בדרך הטבע, בלי שיזדקק לשם כך למופע חיצוני, לליצן מקצועי, לניצוץ הקלמנטינה. הוא קם מהכיסא ונשען רגע על שולחן המטבח. האוכל היה תפל ודרש עוד מלח, הוא ראה את בנו אוכל מתוך נימוס, מהשפתיים ישר לגרון. המלחיה היתה מחוץ להישג היד. הוא נעמד וכרגיל לאחרונה, רגליו התאבנו. דמדומים ירדו עליהן. המוח פקד: זוזו, ובאי־רצון, בגמגום עצבים, פשט בהן לאטו כושר התנועה ורק אז, נוקשות ודחוסות כקבי עץ, ניאותו לגשת לעבר המלחיה שעל השיש. הוא ידע שגילי לא שם לב. מה לשחר ולדמדומים. מה לחסון ולנרפה. נדמה שרק רגליו, בדרכן החולנית, מארחות לו חברה מדי ערב, כשבלית ברירה הוא קם ממושבו שבמטבח או מכורסת הטלוויזיה והן מתקשות תחתיו וממאנות לזוז, כאילו כל עוד לא יכיר עד הסוף בקשייהן לא יעשו כרצונו. אחרי שגילי חזר לבית אמו שב וחיפש את המודעה בעמודים האחוריים של העיתון. הסטנדאפיסט תקע בו מבט מזמין ממלבן הפרסומת הגדול, ובה בעת הודיע לו אותו מבט שאין הוא אלא אחד מני רבים, עוד אחד שדיפדף היום בעיתון. יבוא או לא יבוא — מסיבת הצחוק שבאולם לא תיגרע — מה פתאום.
והנה הוא עכשיו, בכל זאת כאן, באולם, והגבר על הבמה, חסון, כן, משתלח בחן בנער בר מצווה מרמת השרון ובאביו, יבואן שעוני יוקרה, וכעת הוא יורד על ברכיו וגורר את יד שמאל לאורך רצפת הבמה, כאילו היא משועבדת לשעון יד ענקי שכבד מרוב יהלומים ויציקות זהב טהור, וכולם זזים בכיסאות וצוחקים ואפילו הוא מצחקק קצת, ולאו דווקא בגלל העוקץ של הבדיחה אלא מתוך היענות לא נשלטת לגל הצחוק המקציף סביבו.
אתה לא יודע מה מצחיק אצלי, קול קטן מצייץ בתוכו בהמולה, פונה מתוך תוכו לגבר שמתרוצץ על הבמה, וכבר הניח ליבואן השעונים ועבר להתעמר בצעירה בת תשע־עשרה שהודתה שעד עצם היום הזה אין לה מושג איך קוראים שעון אנלוגי. עזוב את זה, קולו הקטן מתעקש להישמע בחלל ראשו ולהפציר משם בחסון, אתה לא יודע כמה זה מצחיק אצלי, כשאני קם סוף־סוף וקדימה, מנסה להתחיל ללכת. ואז, הרגליים... כן, זה מצחיק, אם מתבוננים בזה מצד הבדיחה: מה שקורה הוא שתוקפת אותן מחלת ים פתאום, את שתי הרגליים האלה, הקרקע נמסה תחתיהן כמו קרח בשמש, נוזלת להן מכל הצדדים. מתנערת מאחיזתן כמו מזבוב על תחת של פרה. מצחיק, מצחיק. דמיונו צייר לו את הסטנדאפיסט מלחך עשב בשפתיים משורבבות ועוטה ארשת בהמית, אווילית, אחר כך זוקר את ישבנו ושולח לעברו יד ארוכה מדומה לזנב, וצולף במיאוס ברגלי הזבוב הזערוריות המדגדגות באחוריו.
זרם חשמלי זימזם בכל גופו, פירכס בעצמותיו בבושה ובהתרגשות. אולי, אם פתאום יוטל דווקא עליו זרקור מבטו של הסטנדאפיסט, אם יֵעשה הוא מוקד הבדיחות והחיקויים והלעג המסתחבק, אולי דבר־מה סוף כל סוף יתקומם שם, בשתי הרגליים, משהו ימרוד בקשיון שלהן, יתסיס בהן דם של פורענות, יזניק אותן בבת אחת ויניע אותן לרוץ מטה בכל המדרגות עד קדמת הבמה ולהוכיח לכל רואה שכן, זאת היתה רק בדיחה, רק צחוקים, וההתנוונות הזאת שלא הולכת לשום מקום — מצחיק, מצחיק — אינה אלא מהתלה זמנית, והנה, הבדרן פה רק ניסה להתבדח על חשבון מה שעובר על הרגליים האלה ועכשיו הן לא מפסיקות להשתולל. הוא נחדר בדחף לקום ממקומו. להתנצל בשקט באוזני שכניו מימין ולהתחיל לחתור החוצה ולהיפלט משורת המושבים בתואנה כלשהי, לצאת לשירותים, לצאת לעשן, מה שזה לא יהיה, העיקר להמריא בזה הרגע על רתיחת הדלק שמתבשל עכשיו במנועי הרגליים. אבל כשהחל לקפוץ את שרירי הירכיים, כשביסס את סוליות הנעליים על הרצפה המוצקה וערך בתוכן את בהונותיו, כבר אז גלש לאורכן רמז קל של התנגדות, של המריה.
הוא הרפה מהן. הרפה מרעיון הגדלות שתקף אותו ברגע של כוח מדומה. הציץ רגע במסך הטלפון. אולי גילי כבר שם לב להודעה שהוא שלח לו: מזל טוב ילד גדול שלי, ולא מזמן, כחצי שעה אחרי תחילת המופע הוסיף: היית נהנה פה, הבחור הזה מצחיק מאוד, ובסוף המשפט הדביק פרצוף מתפקע מצחוק, עם שתי דמעות כחולות ניתזות מזוויות עיניו. שם, על הבמה הרחוקה, הסטנדאפיסט המשיך בענייניו, רץ, קופץ כמו שד, אף לא לרגע אינו משעמם את הקהל; אבל הוא לא האזין לו יותר, כל התבדחות שהרעימה מהמיקרופון נדמתה עכשיו תפלה ואפילו רופסת, סחוטה לעייפה. גם הצחוק לא סחף אותו עוד, ולרגע מבהיל אחד הוא ידע, אם רק יעמיק את האזנתו בפרץ הגרוני המתפרע סביבו במאות הדהודים, או אז תאבד לקולות האלה זיקת השמחה וההנאה והם ילבשו מעטה של אימה שישנק את נשמתו. והנה היו לו רגליו למפלט מפתיע, והוא השתופף מטה, תחת מהומת הראשים הצוחקים, וקבר את מצחו בין ברכיו הכבדות.
אף על פי שהסטנדאפיסט שנה ואמר שאין לו לאן ללכת הלילה, וככל שתלויים הדברים בו, הוא יישאר כאן על הבמה עד שייכנע אחרון הצופים, ובתוך כך צחק בעצמו צחוק לא בלתי מאיים, להבהיר לקהל שדבריו נאמרים במלוא הכוונה, אבל היתה גם היוואשות נוגה, תפורה בחוט חיוור בין נימי צחוקו; למרות כל זאת, כעבור כשלוש שעות המופע בא אל סופו. למזלו מוּקם מושבו באמצע השורה, והצופים פרשו ימינה מזה ושמאלה מזה, מאפשרים לו לא להיחפז אחריהם, לצאת בזמנו שלו, בזמן שיעתרו לו רגליו, ליתר דיוק. גילי ענה סוף־סוף: תודה אבא. שמח שנהנית. שומר לך מהעוגה. ולסיום, לב אדום קטן בתוך לב אדום גדול.
הוא התרומם לאט. הישיבה היתה ממושכת ונדמה כאילו לא התהלך ימים רבים ומחזור הדם שלו התקצר בינתיים, התנהל במסלולים מנומנמים בין ראשו לבטנו בלבד. שתי ידיו נאחזו בראש המשענת של המושב מלפניו והוא נתמך בו בכל הכובד והתרומם לאטו עד שהזדקף באולם המואר בפנסים צהבהבים, חולמניים. צופים אחרונים הזדחלו אל דלתות היציאה, עודם אפופים בהתעלות שתזזה שם דקות ארוכות אחרי הסתלקות המופע, נזכרים ברגעי השיא בקול רם, ממשיכים לסחוט את הצחוק עד הטיפה האחרונה. פועלי במה ניקו עכשיו את זירת ההתפרעות מאבק נעליו של הבדרן ומשלוליות המים שניתזו מבקבוקי השתייה שלו, אולי גם מנקבוביות הזיעה הנמרצות, ניתקו את כבלי החשמל מהמגברים ומהרמקולים ופינו את הציוד, מסרו זה לזה הוראות קצרות בשפת סימנים פרטית. דווקא הדקות האלה, בשולי המאורע הגדול, החניקו רגע את נשימתו. משהו בעיסוק השקט, הענייני, אפילו הענָיו לעומת מה שהתחולל כאן לפני שעה קלה, הזכירו לו את גילי שלו, שבמשך תקופה קצרה ניגן בגיטרה בס עם להקה של חברים מבית הספר, ובהופעה היחידה שהוא, אביו, זכה לראות, עמד בנו בירכתי הבמה שבאולם הספורט, כמה צעדים מאחורי הסולן והגיטריסט שבקדמת הבמה, כולו שקוע בפריטת אצבעותיו על ארבעת המיתרים הארוכים, שפוף ראש ושערו החלק צונח על פניו כמו ברישול ומחביא אותו מעיני הקהל, ושמא מסתיר את הקהל מעיניו של גילי, ובתוך תוככי הקהל — שני הנצים: אמו בקצה האחד ואביו בקצה השני. עכשיו מחט את עפעפיו שעייפו והחל לשאת את רגליו הכבדות החוצה, אל המדרגות שהציעו לו שני מוצאים, למעלה ולמטה. הוא העדיף לטפס, להמריץ מחדש את הדם ולהימנע ממעידה במורד הדרך. ממדרגה למדרגה כוחו התחזק, וכשחצה את חמש המדרגות האחרונות הרפה גם מאחיזת המעקה, תחילה ביד מרחפת מעל מוט הברזל המתמיד מעלה, ולבסוף השיב את ידו לצד גופו, ממש כשם שיעשה אדם צעיר, בן תשחורת, כן, גם חסון.
בחוץ, ברחוב הראשי המנוקד אורות והבזקים, כך, במין מעשה תעתועים, נדמה לו שכולם, כל עוברי האורח וכל מי שמעבירים את זמנם באכילה וסביאה, אפילו הכלבים והחתולים השוטים, עדיין אחוזים התבדרות וצחקוקים. כאילו התגנבה רוחו של הסטנדאפיסט אל לועותיהם הפועמים, אל עיניהם הנוצצות. כולם־כולם מבודרים. מצחיק, מצחיק. עכשיו היו רגליו טובות, נתונות לרצון אדונן. ולמי יהיה אדון אם לא להן, לשתי הרגליים הפועלות תחתיו ונושאות אותו בצייתנות הביתה. אתם לא יודעים מה מצחיק אצלי, סקר בעיניו את המדרכות, מעברי החציה, דוכני השווארמה, בתי הקפה. כל עוד הוא הולך כך עם הזרם, כפי שכולם הולכים להם בלא קושי, לא עליו הם צוחקים. אבל פתאום, מאחורי אחת הוויטרינות של בית קפה פינתי גדול, הצטיירו מבעד לזגוגית פנים מוכרים לו, מוכרים מאוד, עד כדי כך שאילו היו הפנים האלה חולפים עכשיו על פניו שלו, ודאי היה מברכם לשלום לבבי. אם כך התמזל מזלו. מפני שהסטנדאפיסט אינו מכיר אותו כשם שהוא מכיר את הסטנדאפיסט, ואפילו קודם, באולם, כשעוד ניתנה ההזדמנות, עינו לא איתרה אותו בתוך הקהל, לא השכילה לראות שמשהו, שם למטה, מתחת למישור הראשים והכתפיים הצפופות, מצחיק אצלו. ואולי עכשיו — התהייה כבר הניעה אותו קדימה בעודה מתנסחת בראשו — אולי עכשיו הוא יראה, ורגליו עוקפות את הוויטרינה וניגשות אל פתחו של בית הקפה ותרות אחר מקום פנוי ומישירות אל השולחן הסמוך לשולחנו של הסטנדאפיסט והנה גם כיסא פנוי והנה מתכופפות ברכיו והוא מתיישב שם, גבו אל המשענת וידיו משולשלות בטלות לצד הגוף, עודן מעכלות את תפקידן במקום הלא קרוא הזה. עכשיו ראה את הסטנדאפיסט מהצדודית, גם בשעת הישיבה גופו קופצני וחסר מנוח, נעליו הלבנות זזות קצת פה קצת שם לרגלי מושב הפלסטיק הכחול המחריק תחתיו, מולו יושב גבר אחר, זורח כמו ירח שטוף שמש, ובעיניו ברק שונה מהברק הדלוק של הסטנדאפיסט, זה הברק של הערצה, ולכל הפחות התבסמות, וביניהם שתי כוסות בירה גבוהות וכמה צלוחיות של סרדינים, ברבוניות וזיתים. ומה אתה נועץ עיניים כמו פפראצי, גער בעצמו וגרר את מבטו אל גיליון התפריט שנח לפניו, מרפרף בין השורות אחר פרט כלשהו, תיאור מפולפל של מנה זו או אחרת, לחפר שם את סקרנותו הסוררת. כשהשעין לפניו את מרפקו השולחן נרעד, הזדעזע קלות על רגלו הלא־יציבה, אבל אוזניו התחדדו מאליהן, פיצוי לא נשלט על הסבת המבט המאולפת, ורווח לו כאשר התייצב מולו מלצר צעיר, אולי בן גילו של גילי ממש, בירך אותו בערב טוב ושאל מה ירצה להזמין. הוא הזדקף בכיסאו, אסיר תודה לנער הרזה, הממושקף, שכמה פצעוני בגרות, פֹּה קטן ושם גדול יותר, הגלידו על עורו המתוח. אצבעותיו מוללו בהתלבטות את שולי הגיליון הממורטט, זיעה דקה הופרשה ביניהן וגלשה גם אל טבעת העור החיוורת השקועה בבסיס קמיצתו, זכר עיקש לטבעת נישואין שהוסרה בחמת זעם לפני כמה שנים טובות. אבל הסתננותו לבית הקפה העבירה בו רגשה שהפכה את בטנו, וכל שביקש היה קפה הפוך, וכששאל הצעיר אם ירצה פרוסת עוגה לצד הקפה ניפנף בידו לשלילה במחווה מופרזת, כאילו גירש מעליו זבובון חטטני, ומיד התנצל בגמגום, ושוב הכיר טובה למלצר האדיש הזה, שנד בראשו ונטל את הנייר המאוס מהשולחן העקמומי, וּודאי בא לעבוד כאן רק מפני שכך ציוו הוריו. מרגע שהצעיר הסתלק שוב הזדחלו אל שמיעתו הקולות מהשולחן הסמוך. הפעם תקע את עיניו ברגליו הנטועות זו לצד זו לפני הכיסא, הרי אפשר לסמוך על שתי אלה שלא יברחו לו לשום מקום. קולו של הסטנדאפיסט לא הרכין קומה במקום הזה, שבו כולם יושבים באותו מפלס, בלי מקומות מובחרים וגם בלי במה מורמת מעם; עדיין היה מלא ובוטח וגבוה במקצת, נוטה לנסוק ולהצטרד ברגעים של התפלאות או מחאה, אבל דווקא שכנו לשולחן הִרבה לדבר עכשיו, וקולו אמנם נמוך אבל חי מאוד, רוקד בלא הרף עם קולו של הכוכב, נישא על קצף הבירה, לא מרפה מידו. רק לפני חודש ראיתי אותו בוויצמן הולך עם הבן שלו, אמר עכשיו החבר של הסטנדאפיסט. מה הוא עשה שם? קנה לילד גביע בגלידה אריה, רק וניל, הוא אמר לי, אף פעם לא שוקולד, כי זה ילד שגם שיורד עליו גשם הוא חוזר עם כתמים, והסטנדאפיסט הניח לפניו את כוס הבירה הכבדה, נשען לאחור בזווית ארוכה ומיתח את זרועותיו, אחר פשט את שתי כפות ידיו על שערו השחור ואמר בנשיפה משתוממת: יה אללה, וחברו המשיך ואמר, וככה סתם לפני שבוע אני יוצא מהמשרד להפסקת צהריים בארומה ורואה בעיתון את המודעה, עם השמות של אמא ואבא שלו מודיעים בצער וכל זה, ואת השם שלו באותיות ענקיות כמו לבֵנים, נתקע לי האוכל בגרון אני אומר לך, כמעט נחנקתי על המקום, ככה תוך שניה בנאדם מת בתאונת אופנוע בכביש שש, והמלצר הצעיר צץ פתאום מעל השולחן המתנדנד, גחן מעט והניח תחת אפו את הקפה ההפוך ביד רהויה, עד שהחלב גלש מעבר לשפת הספל וזלג מטה אל הצלוחית ונקווה שם בבעבוע חמים. סליחה, נחפז הצעיר להתנצל ושלף מטלית מכיסו האחורי, ברקע המשיכו הדיבורים בשולחן הסמוך ונדמה לו שאם ייפרם לו חוט ההאזנה, או אז ייקרע מעליו משהו יקר לאין שיעור, אולי רגליו, אולי אפילו נשמת אפו, ושוב נופף לצעיר הגולמני בסלחנות קצרת רוח, הזיח את הצלוחית והספל הרחק ממנו ומהמטלית שבידו והבהיר שהכל בסדר, הקפה שבכוס נשאר אותו קפה. אם תצטרך עוד משהו, חב המלצר לציין, אבל סוף כל סוף פנה משם לענייניו, ועל ציפוי הפורמייקה של השולחן עוד בורקים כמה מעגלים לחים שציירה שם המטלית המדובללת. הוא הרכין את צווארו ובהה במרקם החלבי שהתערער בתוך הספל אבל לא מיהר ללגום ממנו, כך או כך הזמין משהו רק כדי לתרץ שם את ישיבתו, ורק שאף אל נחיריו את הניחוח המעורר ובינתיים, באוזנו, צמד הקולות מהשולחן הסמוך שבו ונקלעו לצמה מהודקת ועבותה כל כך, עד שנדמה לו שהוא מסוגל לקפוץ סביבה את ידו ולמשוך בחוזקה. חשבתי, אמר החבר של הסטנדאפיסט, איך אף אחד לא העז להתקרב אליו בבית ספר, כי הוא היה, אתה זוכר? לא רק אלוף הקראטה במכון בעיר אלא אלוף ישראל לנוער במשך איזה שנתיים, זוכר? אף אחד לא העז להתקרב אליו. עד ש... אתה מבין מה אני מנסה להגיד לך? כאילו כל המכות שלא דפקו לו כל השנים בבית ספר, הכל הגיע בבת אחת וגמרנו, מבין? פני הירח הרחבים הצטעפו עכשיו בסומק חולני, לח, מפוחד, עד שעלה בדעתו, שם, בעוד הוא מאזין להם ולוגם לגימה ראשונה חרישית מההפוך, שאולי גם מהבחור המגודל הזה נחסכו כמה וכמה מכות בבית הספר, והנה ניעור בו הפחד מפני מכה אחת גדולה שתסלק את החשבון. הסטנדאפיסט ניענע בראשו, לא בחיוב אלא בשלילה שמזדהה עמוקות עם שורש האבסורד של מותו של אלוף הקראטה, אבל פתאום הזדקף על כיסאו וגילגל בחיפזון את שרוול ימינו במעלה הכתף עד שנחשפה זרועו השחומה, או אז כופף אליו את המרפק ושריר הקיבורת צמח והתקמר תחת עורו לכיפה מוצקה ומפותחת, והוא שאל את חברו המודאג, ומה הוא היה עושה עם השרירים בידיים, מה? את זה אתה זוכר? שהוא היה מצייר בטוש עיגול אדום גדול באמצע השריר ומנפח אותו הכי בולט שאפשר ואומר לנו תפֵסו ת'שָד, תפֵסו ת'שָד, וזאת היתה הפעם היחידה שכולם היו רצים ומתנפלים עליו ותופסים וצובטים את השד והוא היה צוחק כל כך עד שהשריר היה נמס בחזרה בתוך היד, אל תגיד לי שדווקא את זה אתה לא זוכר, הסטנדאפיסט הקפיץ עכשיו את גיבוע השריר תחת קפל שרוולו ופתאום סובב את ראשו וסקר את סביבותיו במעגל גדול, משלח לכל עבר חיוך זוהר, בימתי, תר מכוח ההרגל אחר תשומת לבו של קהל אי בזה, שיראה מה מצחיק אצלו, ולוּ גם קהל בן איש אחד. והוא, בשולחן הסמוך, שאך לפני שעה קלה צפה באולם במעשי הקונדס של הסטנדאפיסט כאחרון המעריצים, התיק ממנו את מבטו חיש מיד והטביע אותו במי הקפה עד שעיניו התפזלו בחמת כאב. יש לגילי שלי יום הולדת, רצה להישיר מבט ולצעוק אל הסטנדאפיסט בשיגיון פתאומי; אבל לא מגילויי לב תבוא הישועה, אלא מהרגע שבו הוא ישלם את החשבון ויקום לעיני הסטנדאפיסט ויושם לצחוק והזרם החשמלי המבזה, המסעיר, יצית את רגליו וסוף־סוף ישלח אותן לחופשי.
הוא רכן אל הספל ושאב מהקרקעית לגימה אחרונה, מתוקה מדי, וכשהניח לספל וביקש לסמן למלצר שיביא חשבון, נדהם לראות את הסטנדאפיסט ואת החבר שלו גוררים לאחור את כיסאותיהם הכחולים וקמים בבת אחת, ואפילו לא הגישו שום חשבון לשולחנם, ושתי כוסות הבירה מלאות כדי רבע, והקעריות נוצצות בשאריות ובמשקעי שמן רדודים, וכמה מפיות נייר לבנות מושלכות הנה והנה על השולחן, זו קמוטה לכדור ואחרת פרושה חלקה כמו מכתב שטרם נכתב. המלצר הצעיר הבחין בידו המורמת וסימן באצבע ואגודל שעוד רגע יתפנה ויבוא, ובה בעת התמהמהו הסטנדאפיסט וחברו בפתח הקפה, וגבר גבה קומה ונכבד בבגדיו המגוהצים, הילוכו הזקוף מעיד עליו שהוא בעל הבית, יצא אליהם מבפנים וחיבק קודם את הכוכב ואחר כך את בן לווייתו אגב טפיחות שכם מופגנות, והוא יכול לשמוע חילופי צחוקים מצלצלים שם, אף שהבדיחה לא הגיעה אל אוזניו. אין מה לחכות עכשיו למלצר המגושם הזה, גמר בלבו במררה, הוא יקום ויהי מה וילך לשלם בקופה תכף ומיד, לא סתם הוא ביזבז פה את הזמן, יש לו משהו להראות לסטנדאפיסט הזה, משהו מצחיק, מאוד מצחיק, וכבר התהדקו ידיו סביב שפתי השולחן וחזהו נרכן אליהן כדי לרתום את גופו למאמץ ההתרוממות, אבל ספל החרסינה שיקשק על הצלוחית ולוח העץ העגול נרעד על רגלו הרעועה, ואילו רגליו שלו, שם, מתחת למהומת השולחן, ננעלו ימין ושמאל במרי נחרץ. ידו נקמצה לאגרוף והלמה על השולחן המפרכס. שקיק סוכר קרוע ניתר קלות ופלט החוצה רסס גרגירים כמו פה שחפני. "פאק יו לייטר," תקע הסטנדאפיסט ברכת שלום אחרונה ובעל הבית טילטל את אצבעו בנזיפה מתבדחת, "אתה... אמרו לי שצריך להיזהר ממך," ושוב, נעלי האדידס הלבנות, רוקדות על מקומן בחדווה ובקוצר רוח, מהבהבות חטופות על מפתן הקפה ובחלוף הרגע נגוזות כאבק.
שוב פתח את ההודעה ששלח לו בנו. לב בתוך לב. קטן כל כך בתחתית המסך, נקודת אין־ממש על רקע השולחן, בית הקפה, הרחוב המשופע בחלונות ראווה, מסלולים, דיבורים, גלגלים, פנסים, רמזורים, נקודות, נקודות, נקודות. אבל זו הנקודה הקטנה שלו. הוא הגיש את כרית אצבעו אל המקלדת והחל לקפץ בין האותיות החלקלקות: גילי, לא תאמין את מי פגשתי פה במקרה בבית הקפה, את הכוכב הגדול בכבודו ובעצמו, סיפרתי לו עליך, גילי, ומיד חשה אותה אצבע אל מקש המחיקה ולא הרפתה עד שנמוגו כל האותיות מהסוף לראשית, ולא נותר שם אלא לב בתוך לב כמקודם, לב אדום ודולק כמו פצעון מפצעוניו של המלצר הגמלוני שלו. הוא זקף מבט וחיפש את הצעיר, וכעבור זמן־מה שילם לו את החשבון וחיכה שיסתלק ולא ירחף סביבו אף אחד, ובתמיכת משענתו של הכיסא הסמוך אל כיסאו, קם בדי עמל, עמד עוד רגע מחטט בארנקו, משים פנים שזה החיפוש הרגעי בין מדורי הארנק שמעכב אותו עוד קצת ליד השולחן, ורק כשפשטה במעלה הרגליים תחושה מחודשת תחב את הארנק אל הכיס האחורי, יצא מבית הקפה והחל ללכת הלאה בקשיון עצמות, שהתרכך והוגמש ככל שהתמשכה הדרך הביתה.
המבואה, פינת הסלון, המטבח הקטן עם שולחן אוכל לשניים. הוא הדליק את האורות וכולם לבשו את צבעיהם לכבודו, נכונים לשרת אותו לפי רצונו. והוא צחק הערב לא מעט, צחק צחוק טוב ובריא בין הרבה צוחקים בריאים אחרים, וגם בהליכה הביתה נשמעו סביב לא מעט צחוק, מפגני שמחה, פרצי צעקות של הנאה מופלגת, ואתם — פנה רגע בבדיחות הדעת אל הספה, הסלון, המטבח — מה קרה שאתם כל כך רציניים? אחרי ביקור קצר בשירותים גרונו שיווע למים והוא ניגש אל המטבח, לקח לו כוס נקייה מהמדף שמעל הכיור, מזג בה מי ברז ושתה בגמיעה ארוכה, קרירות לחה מפכה מדופנות הזכוכית אל כף ידו ואל כל איבריו הקשים, הצמאים. הוא הניח את הכוס הריקה על השיש לצד הכיור ואמר לפנות אל הסלון ולשלטט בטלוויזיה, אבל כתם צבע חזק פלש פתאום אל זווית עינו, ועוד לפני שהפך את פניו לרכז בו את מבטו, לבו זינק בחזהו והרעים פעימה. ואז ראה אותה מבצבצת מקערת החומר שבקצהו של השיש בין תפוחי עץ חיוורים ובננה נפוחה אחת שהעלתה חברבורות, קלמנטינה עגלגלה וזוהרת, כדור כתום והדוּר כמו שמש מעל הים. הוא ניגש וחטף אותה בידו, שמא תתרבב ברקבובית הבננה, או במתק הזר של התפוחים, ואפילו ייטבעו בה עיטורי הפרחים הכחולים שאשתו לשעבר ציירה אז על הקערה שלה בקורס הקדרות. עור השקערורית של ידו הצטמרר בעונג ממגעה של הקליפה הגמישה, הגבשושית, עיניו התבסמו מצבעה הלוהט, שמכרבל את הפרי הכמוס באחידות מגוננת. הוא דרך את אגודלו אל טבורה הקטן, שיקע את הציפורן בשולי בליטתו וחצב פנימה בעדינות מהקליפה החיצונית דרך הציפה, נזהר עד מאוד שלא לפצוע את בשר הפרי, ומשם קילף אותה מזה ומזה עד שהשתפלו קליפותיה תחתיה כמו צווארון מלכותי, ובמשיכה קלה ניתק מתוכן את הראש הרך, הענוג, הבתולי.
הוא הניח את הקליפה לצד הקערה וברכיו פקו. הנה, לידתה של ההברקה הקומית, הנה היא, שלמה בידו, ככה אמר להם הסטנדאפיסט על הבמה, הוא אמר להם וזה לא היה מצחיק, הוא סיפר להם פתאום בגילוי לב בלי כוונה, בשבריר הרגע בין בדיחה לבדיחה, אבל מה עושים עכשיו? מה צריך לעשות עכשיו עם ההברקה הזאת בתוך היד? ככה, לבד פה, כשאין צחוקים ואין קהל, רק שולחן אוכל ישן וכורסה בלויה וטלוויזיה כבויה ובננה שעבר זמנה, כולם כאלה רציניים, מה יש להם, כל העולם צוחק בחוץ ודווקא פה בפנים, כל כך הרבה רצינות בבית קטן אחד. אד צלול הזדקף מהפרי הרך עד אפו ודיגדג בנחיריו, ושפתיו נימוחו ותפחו מדם, ושוב נקבה הציפורן בראש הפרי וחתרה מטה בין מחיצות הפלחים הדבוקים עד שהתפרדו זה מזה בשסע ארוך, ורסס מתוק פרץ מכלאם.
אבל כשביקש לפלוח לו פלח יפה ולהגיש אותו שלם לתוך פיו, השתבש משהו אגב תנועתו הנרגשת, והפלח גרר איתו קטע נכבד מן הפלח השכן והפרי שוסע בגסות ופתאום זבו כל איבריו, עד שהמיץ גלש מעבר לידו ולסנטרו וטיפטף על חולצתו, על מכנסיו, ניקד את הרצפה שלרגליו. הוא ניגב את הסנטר בגב היד ובלע את הפלח הכתום בחיפזון, לא יכול לסבול את העיסה הדביקה שהחלה להיקרש תחת הפרי שבכפו וסביב שפתיו ועשה צעד אחד לעבר הכיור, להמשיך לפלח את הקלמנטינה מעל פתח הניקוז ולשטוף את הידיים, אבל עוד הוא מגשש לשם בידיו נמרחה סוליית הנעל על הרצפה המוכתמת ורגלו החליקה הצידה כמו גלגל בלי בלמים, וגם הרגל השניה, נו, זאת שתמיד־תמיד פוחזת בעקבות אחותה, גם היא איבדה את אחיזתה בקרקע ושתיהן יחד מוטטו אותו אפיים ארצה, עד שהשתטח על גבו ועיניו פעורות מעלה, אל נורת הניאון הממותחת על התקרה. קו האור הלבן הכה באישוניו וראשו דאב. הוא סובב אותו בכבדות הצידה, אומד בזהירות את עוצמת הכאב בעורפו ולאורך גבו. רגליו היו נתונות בשלוות מוות, מוטלות כמטילי עופרת על הרצפה, זוקרות מעלה חרטומי נעליים מטומטמים, נטויים בפישוק לימין ולשמאל בגחמה של צ׳רלי צ׳פלין. מצחיק, מצחיק. ידו היתה דביקה ורטבובית והוא גרר אליה מבט כבד עד שהשיגו עיניו את קצהּ. כפו השמוטה אי־שם עוד היתה מאוגרפת קשות, לופתת בתוכה את הכדור הממוכמך בעיקשות גאה ומושלת, ממאנת להסכין עם חרפת התאונה. פרי צעיר בקליפה זקנה. לב בתוך לב.

ענת עינהר, ילידת 1970, פתח תקוה. מעצבת, מאיירת וקומיקסאית. פרסמה סיפורים בכתב העת "קשת החדשה" וטור קומיקס באתר "וואלה!" ובכתב העת "מסמרים". גרה בתל אביב.

עוד על הספר

אף יהודי ענת עינהר

איש בקהל

לרגעים לא היה יכול לסבול את הגמישות של הגבר שעל הבמה, ובלית ברירה מילט את מבטו אל הווילון האדום הגדול המכסה מקצה עד קצה את הקלעים, אחרת היה נאלץ לתקוע מבט ברגליים, ברגליו שלו ממש, נחות שוות זו לצד זו ומשתרבבות מהמושב מטה, מחכות לתורן בצפיפות הספוגית של האולם, טובלות בטשטוש הצל, רובצות תחתיו, זוג כלבות נרגנות. אבל הגבר זינק אל שדה הראייה שוב ושוב, מתקיל אותו, גולש ימינה שמאלה במהירות בל תיאמן, מנמיך, מגביה, פתאום משתטח תחתיו, צלליתו שדונית ומשתרבטת כהרף עין על רקע הווילון האדום ומתקשקשת על כיפת העין, נעלי האדידס הלבנות שלו שורקות על קורות העץ של הבמה, והכל גמיש אצלו, רגלי הקפיץ, הידיים הבוחשות באוויר כמו להבי ברזל, הגב הנערי, שרירי הפנים, אפילו הג׳ינס והחולצה השחורה צימחו שרירים ארוכים, כל־יכולים. פתאום בין בדיחה לבדיחה דיבר הגבר בגילוי לב מפתיע, אמר משהו מתחת לאפו ולראשונה הערב לא התכוון כלל להצחיק, מילמל שכושר האלתור שלו הוא כמו קילוף קלמנטינה, אז דימה באגודלו פציעת קליפה קטנה בקצה הציפורן, ומיד אחר כך, אמר הגבר, הקליפה נושרת במלואה והקלמנטינה, היא ההברקה הקומית, שלמה בידו. איש לא צחק אבל הוא, שם בקהל, נפעם מהגילוי הזה, שנפלט כמעט כשגיאה, כמין הרהור פנימי שאיננו במקומו, וחש בכף ידו רכות קטיפתית של קלמנטינה עירומה, שברירית כמו ראש של ולד.
הוא לא יכול שלא להפוך בַּהתאמה בין שמו של הגבר לבין הופעתו. שם פרטי שחר שם משפחה חסון. הכל חדש בצמד השמות האלה, הכל צעיר וזורח, גמיש. אולי אם לו עצמו היה שם אחר... גיחך רגע בלבו, והגיחוך ירד בגרונו רע ומר, נרגן כמו שתי הרגליים שלו, מחליא נורא לעומת הצחוק הבריא שהתלקח סביב, בקהל, והוא רצה להידבק בצחוק הזה, ולרגעים בודדים אמנם נדבק בו, צחק עם כולם וכתפיו הרעידו, דגדוג חשמלי הבזיק לאורך רגליו.
אולי אם גילי היה יושב עכשיו לידו, גועה בצחוק כמו כולם, אולי אז היה ראשו פחות עכור ומעונן, פחות היה בורח אל הווילון, לא מתעלם בכוח מהרגליים שבצללים. הוא קיווה לקחת איתו את גילי, ראה במודעה בעיתון שמועד ההופעה תואם את יום ההולדת של הנער, ופעימת כאב סחטה את רקותיו. אני אקנה לנו כרטיסים, אמר לו אחר כך, כשבא אליו לאכול צהריים, רגע התמהמה על הכיסא לפני שקם להביא את המלחיה שנשכחה על השיש, וגילי כיווץ את המצח, העלה שם כמה שורות ריקות. אמא כבר קבעה לי משהו, לא אמרה לך? הנער הניח יד מנחמת, גדולה, על כתפו. אבל תלך אבא, קח איתך חבר, תעשה חיים, למה לא? הוא הגיב במנוד ראש: אולי באמת. אולי. שלא ליפול על הנער בן השש־עשרה במלוא הכובד. אולי עליו לא עושה השם הזה, שחר חסון, רושם כל כך גדול. בנו הוא שחר. בנו הוא חסון. מה הוא צריך כרטיס בשביל זה. ממילא כשהם כך בשניים, גילי לא צוחק כמעט אף פעם. אבל עם החברים והחברות שלו, איתם הוא בטח צוחק בדרך הטבע, בלי שיזדקק לשם כך למופע חיצוני, לליצן מקצועי, לניצוץ הקלמנטינה. הוא קם מהכיסא ונשען רגע על שולחן המטבח. האוכל היה תפל ודרש עוד מלח, הוא ראה את בנו אוכל מתוך נימוס, מהשפתיים ישר לגרון. המלחיה היתה מחוץ להישג היד. הוא נעמד וכרגיל לאחרונה, רגליו התאבנו. דמדומים ירדו עליהן. המוח פקד: זוזו, ובאי־רצון, בגמגום עצבים, פשט בהן לאטו כושר התנועה ורק אז, נוקשות ודחוסות כקבי עץ, ניאותו לגשת לעבר המלחיה שעל השיש. הוא ידע שגילי לא שם לב. מה לשחר ולדמדומים. מה לחסון ולנרפה. נדמה שרק רגליו, בדרכן החולנית, מארחות לו חברה מדי ערב, כשבלית ברירה הוא קם ממושבו שבמטבח או מכורסת הטלוויזיה והן מתקשות תחתיו וממאנות לזוז, כאילו כל עוד לא יכיר עד הסוף בקשייהן לא יעשו כרצונו. אחרי שגילי חזר לבית אמו שב וחיפש את המודעה בעמודים האחוריים של העיתון. הסטנדאפיסט תקע בו מבט מזמין ממלבן הפרסומת הגדול, ובה בעת הודיע לו אותו מבט שאין הוא אלא אחד מני רבים, עוד אחד שדיפדף היום בעיתון. יבוא או לא יבוא — מסיבת הצחוק שבאולם לא תיגרע — מה פתאום.
והנה הוא עכשיו, בכל זאת כאן, באולם, והגבר על הבמה, חסון, כן, משתלח בחן בנער בר מצווה מרמת השרון ובאביו, יבואן שעוני יוקרה, וכעת הוא יורד על ברכיו וגורר את יד שמאל לאורך רצפת הבמה, כאילו היא משועבדת לשעון יד ענקי שכבד מרוב יהלומים ויציקות זהב טהור, וכולם זזים בכיסאות וצוחקים ואפילו הוא מצחקק קצת, ולאו דווקא בגלל העוקץ של הבדיחה אלא מתוך היענות לא נשלטת לגל הצחוק המקציף סביבו.
אתה לא יודע מה מצחיק אצלי, קול קטן מצייץ בתוכו בהמולה, פונה מתוך תוכו לגבר שמתרוצץ על הבמה, וכבר הניח ליבואן השעונים ועבר להתעמר בצעירה בת תשע־עשרה שהודתה שעד עצם היום הזה אין לה מושג איך קוראים שעון אנלוגי. עזוב את זה, קולו הקטן מתעקש להישמע בחלל ראשו ולהפציר משם בחסון, אתה לא יודע כמה זה מצחיק אצלי, כשאני קם סוף־סוף וקדימה, מנסה להתחיל ללכת. ואז, הרגליים... כן, זה מצחיק, אם מתבוננים בזה מצד הבדיחה: מה שקורה הוא שתוקפת אותן מחלת ים פתאום, את שתי הרגליים האלה, הקרקע נמסה תחתיהן כמו קרח בשמש, נוזלת להן מכל הצדדים. מתנערת מאחיזתן כמו מזבוב על תחת של פרה. מצחיק, מצחיק. דמיונו צייר לו את הסטנדאפיסט מלחך עשב בשפתיים משורבבות ועוטה ארשת בהמית, אווילית, אחר כך זוקר את ישבנו ושולח לעברו יד ארוכה מדומה לזנב, וצולף במיאוס ברגלי הזבוב הזערוריות המדגדגות באחוריו.
זרם חשמלי זימזם בכל גופו, פירכס בעצמותיו בבושה ובהתרגשות. אולי, אם פתאום יוטל דווקא עליו זרקור מבטו של הסטנדאפיסט, אם יֵעשה הוא מוקד הבדיחות והחיקויים והלעג המסתחבק, אולי דבר־מה סוף כל סוף יתקומם שם, בשתי הרגליים, משהו ימרוד בקשיון שלהן, יתסיס בהן דם של פורענות, יזניק אותן בבת אחת ויניע אותן לרוץ מטה בכל המדרגות עד קדמת הבמה ולהוכיח לכל רואה שכן, זאת היתה רק בדיחה, רק צחוקים, וההתנוונות הזאת שלא הולכת לשום מקום — מצחיק, מצחיק — אינה אלא מהתלה זמנית, והנה, הבדרן פה רק ניסה להתבדח על חשבון מה שעובר על הרגליים האלה ועכשיו הן לא מפסיקות להשתולל. הוא נחדר בדחף לקום ממקומו. להתנצל בשקט באוזני שכניו מימין ולהתחיל לחתור החוצה ולהיפלט משורת המושבים בתואנה כלשהי, לצאת לשירותים, לצאת לעשן, מה שזה לא יהיה, העיקר להמריא בזה הרגע על רתיחת הדלק שמתבשל עכשיו במנועי הרגליים. אבל כשהחל לקפוץ את שרירי הירכיים, כשביסס את סוליות הנעליים על הרצפה המוצקה וערך בתוכן את בהונותיו, כבר אז גלש לאורכן רמז קל של התנגדות, של המריה.
הוא הרפה מהן. הרפה מרעיון הגדלות שתקף אותו ברגע של כוח מדומה. הציץ רגע במסך הטלפון. אולי גילי כבר שם לב להודעה שהוא שלח לו: מזל טוב ילד גדול שלי, ולא מזמן, כחצי שעה אחרי תחילת המופע הוסיף: היית נהנה פה, הבחור הזה מצחיק מאוד, ובסוף המשפט הדביק פרצוף מתפקע מצחוק, עם שתי דמעות כחולות ניתזות מזוויות עיניו. שם, על הבמה הרחוקה, הסטנדאפיסט המשיך בענייניו, רץ, קופץ כמו שד, אף לא לרגע אינו משעמם את הקהל; אבל הוא לא האזין לו יותר, כל התבדחות שהרעימה מהמיקרופון נדמתה עכשיו תפלה ואפילו רופסת, סחוטה לעייפה. גם הצחוק לא סחף אותו עוד, ולרגע מבהיל אחד הוא ידע, אם רק יעמיק את האזנתו בפרץ הגרוני המתפרע סביבו במאות הדהודים, או אז תאבד לקולות האלה זיקת השמחה וההנאה והם ילבשו מעטה של אימה שישנק את נשמתו. והנה היו לו רגליו למפלט מפתיע, והוא השתופף מטה, תחת מהומת הראשים הצוחקים, וקבר את מצחו בין ברכיו הכבדות.
אף על פי שהסטנדאפיסט שנה ואמר שאין לו לאן ללכת הלילה, וככל שתלויים הדברים בו, הוא יישאר כאן על הבמה עד שייכנע אחרון הצופים, ובתוך כך צחק בעצמו צחוק לא בלתי מאיים, להבהיר לקהל שדבריו נאמרים במלוא הכוונה, אבל היתה גם היוואשות נוגה, תפורה בחוט חיוור בין נימי צחוקו; למרות כל זאת, כעבור כשלוש שעות המופע בא אל סופו. למזלו מוּקם מושבו באמצע השורה, והצופים פרשו ימינה מזה ושמאלה מזה, מאפשרים לו לא להיחפז אחריהם, לצאת בזמנו שלו, בזמן שיעתרו לו רגליו, ליתר דיוק. גילי ענה סוף־סוף: תודה אבא. שמח שנהנית. שומר לך מהעוגה. ולסיום, לב אדום קטן בתוך לב אדום גדול.
הוא התרומם לאט. הישיבה היתה ממושכת ונדמה כאילו לא התהלך ימים רבים ומחזור הדם שלו התקצר בינתיים, התנהל במסלולים מנומנמים בין ראשו לבטנו בלבד. שתי ידיו נאחזו בראש המשענת של המושב מלפניו והוא נתמך בו בכל הכובד והתרומם לאטו עד שהזדקף באולם המואר בפנסים צהבהבים, חולמניים. צופים אחרונים הזדחלו אל דלתות היציאה, עודם אפופים בהתעלות שתזזה שם דקות ארוכות אחרי הסתלקות המופע, נזכרים ברגעי השיא בקול רם, ממשיכים לסחוט את הצחוק עד הטיפה האחרונה. פועלי במה ניקו עכשיו את זירת ההתפרעות מאבק נעליו של הבדרן ומשלוליות המים שניתזו מבקבוקי השתייה שלו, אולי גם מנקבוביות הזיעה הנמרצות, ניתקו את כבלי החשמל מהמגברים ומהרמקולים ופינו את הציוד, מסרו זה לזה הוראות קצרות בשפת סימנים פרטית. דווקא הדקות האלה, בשולי המאורע הגדול, החניקו רגע את נשימתו. משהו בעיסוק השקט, הענייני, אפילו הענָיו לעומת מה שהתחולל כאן לפני שעה קלה, הזכירו לו את גילי שלו, שבמשך תקופה קצרה ניגן בגיטרה בס עם להקה של חברים מבית הספר, ובהופעה היחידה שהוא, אביו, זכה לראות, עמד בנו בירכתי הבמה שבאולם הספורט, כמה צעדים מאחורי הסולן והגיטריסט שבקדמת הבמה, כולו שקוע בפריטת אצבעותיו על ארבעת המיתרים הארוכים, שפוף ראש ושערו החלק צונח על פניו כמו ברישול ומחביא אותו מעיני הקהל, ושמא מסתיר את הקהל מעיניו של גילי, ובתוך תוככי הקהל — שני הנצים: אמו בקצה האחד ואביו בקצה השני. עכשיו מחט את עפעפיו שעייפו והחל לשאת את רגליו הכבדות החוצה, אל המדרגות שהציעו לו שני מוצאים, למעלה ולמטה. הוא העדיף לטפס, להמריץ מחדש את הדם ולהימנע ממעידה במורד הדרך. ממדרגה למדרגה כוחו התחזק, וכשחצה את חמש המדרגות האחרונות הרפה גם מאחיזת המעקה, תחילה ביד מרחפת מעל מוט הברזל המתמיד מעלה, ולבסוף השיב את ידו לצד גופו, ממש כשם שיעשה אדם צעיר, בן תשחורת, כן, גם חסון.
בחוץ, ברחוב הראשי המנוקד אורות והבזקים, כך, במין מעשה תעתועים, נדמה לו שכולם, כל עוברי האורח וכל מי שמעבירים את זמנם באכילה וסביאה, אפילו הכלבים והחתולים השוטים, עדיין אחוזים התבדרות וצחקוקים. כאילו התגנבה רוחו של הסטנדאפיסט אל לועותיהם הפועמים, אל עיניהם הנוצצות. כולם־כולם מבודרים. מצחיק, מצחיק. עכשיו היו רגליו טובות, נתונות לרצון אדונן. ולמי יהיה אדון אם לא להן, לשתי הרגליים הפועלות תחתיו ונושאות אותו בצייתנות הביתה. אתם לא יודעים מה מצחיק אצלי, סקר בעיניו את המדרכות, מעברי החציה, דוכני השווארמה, בתי הקפה. כל עוד הוא הולך כך עם הזרם, כפי שכולם הולכים להם בלא קושי, לא עליו הם צוחקים. אבל פתאום, מאחורי אחת הוויטרינות של בית קפה פינתי גדול, הצטיירו מבעד לזגוגית פנים מוכרים לו, מוכרים מאוד, עד כדי כך שאילו היו הפנים האלה חולפים עכשיו על פניו שלו, ודאי היה מברכם לשלום לבבי. אם כך התמזל מזלו. מפני שהסטנדאפיסט אינו מכיר אותו כשם שהוא מכיר את הסטנדאפיסט, ואפילו קודם, באולם, כשעוד ניתנה ההזדמנות, עינו לא איתרה אותו בתוך הקהל, לא השכילה לראות שמשהו, שם למטה, מתחת למישור הראשים והכתפיים הצפופות, מצחיק אצלו. ואולי עכשיו — התהייה כבר הניעה אותו קדימה בעודה מתנסחת בראשו — אולי עכשיו הוא יראה, ורגליו עוקפות את הוויטרינה וניגשות אל פתחו של בית הקפה ותרות אחר מקום פנוי ומישירות אל השולחן הסמוך לשולחנו של הסטנדאפיסט והנה גם כיסא פנוי והנה מתכופפות ברכיו והוא מתיישב שם, גבו אל המשענת וידיו משולשלות בטלות לצד הגוף, עודן מעכלות את תפקידן במקום הלא קרוא הזה. עכשיו ראה את הסטנדאפיסט מהצדודית, גם בשעת הישיבה גופו קופצני וחסר מנוח, נעליו הלבנות זזות קצת פה קצת שם לרגלי מושב הפלסטיק הכחול המחריק תחתיו, מולו יושב גבר אחר, זורח כמו ירח שטוף שמש, ובעיניו ברק שונה מהברק הדלוק של הסטנדאפיסט, זה הברק של הערצה, ולכל הפחות התבסמות, וביניהם שתי כוסות בירה גבוהות וכמה צלוחיות של סרדינים, ברבוניות וזיתים. ומה אתה נועץ עיניים כמו פפראצי, גער בעצמו וגרר את מבטו אל גיליון התפריט שנח לפניו, מרפרף בין השורות אחר פרט כלשהו, תיאור מפולפל של מנה זו או אחרת, לחפר שם את סקרנותו הסוררת. כשהשעין לפניו את מרפקו השולחן נרעד, הזדעזע קלות על רגלו הלא־יציבה, אבל אוזניו התחדדו מאליהן, פיצוי לא נשלט על הסבת המבט המאולפת, ורווח לו כאשר התייצב מולו מלצר צעיר, אולי בן גילו של גילי ממש, בירך אותו בערב טוב ושאל מה ירצה להזמין. הוא הזדקף בכיסאו, אסיר תודה לנער הרזה, הממושקף, שכמה פצעוני בגרות, פֹּה קטן ושם גדול יותר, הגלידו על עורו המתוח. אצבעותיו מוללו בהתלבטות את שולי הגיליון הממורטט, זיעה דקה הופרשה ביניהן וגלשה גם אל טבעת העור החיוורת השקועה בבסיס קמיצתו, זכר עיקש לטבעת נישואין שהוסרה בחמת זעם לפני כמה שנים טובות. אבל הסתננותו לבית הקפה העבירה בו רגשה שהפכה את בטנו, וכל שביקש היה קפה הפוך, וכששאל הצעיר אם ירצה פרוסת עוגה לצד הקפה ניפנף בידו לשלילה במחווה מופרזת, כאילו גירש מעליו זבובון חטטני, ומיד התנצל בגמגום, ושוב הכיר טובה למלצר האדיש הזה, שנד בראשו ונטל את הנייר המאוס מהשולחן העקמומי, וּודאי בא לעבוד כאן רק מפני שכך ציוו הוריו. מרגע שהצעיר הסתלק שוב הזדחלו אל שמיעתו הקולות מהשולחן הסמוך. הפעם תקע את עיניו ברגליו הנטועות זו לצד זו לפני הכיסא, הרי אפשר לסמוך על שתי אלה שלא יברחו לו לשום מקום. קולו של הסטנדאפיסט לא הרכין קומה במקום הזה, שבו כולם יושבים באותו מפלס, בלי מקומות מובחרים וגם בלי במה מורמת מעם; עדיין היה מלא ובוטח וגבוה במקצת, נוטה לנסוק ולהצטרד ברגעים של התפלאות או מחאה, אבל דווקא שכנו לשולחן הִרבה לדבר עכשיו, וקולו אמנם נמוך אבל חי מאוד, רוקד בלא הרף עם קולו של הכוכב, נישא על קצף הבירה, לא מרפה מידו. רק לפני חודש ראיתי אותו בוויצמן הולך עם הבן שלו, אמר עכשיו החבר של הסטנדאפיסט. מה הוא עשה שם? קנה לילד גביע בגלידה אריה, רק וניל, הוא אמר לי, אף פעם לא שוקולד, כי זה ילד שגם שיורד עליו גשם הוא חוזר עם כתמים, והסטנדאפיסט הניח לפניו את כוס הבירה הכבדה, נשען לאחור בזווית ארוכה ומיתח את זרועותיו, אחר פשט את שתי כפות ידיו על שערו השחור ואמר בנשיפה משתוממת: יה אללה, וחברו המשיך ואמר, וככה סתם לפני שבוע אני יוצא מהמשרד להפסקת צהריים בארומה ורואה בעיתון את המודעה, עם השמות של אמא ואבא שלו מודיעים בצער וכל זה, ואת השם שלו באותיות ענקיות כמו לבֵנים, נתקע לי האוכל בגרון אני אומר לך, כמעט נחנקתי על המקום, ככה תוך שניה בנאדם מת בתאונת אופנוע בכביש שש, והמלצר הצעיר צץ פתאום מעל השולחן המתנדנד, גחן מעט והניח תחת אפו את הקפה ההפוך ביד רהויה, עד שהחלב גלש מעבר לשפת הספל וזלג מטה אל הצלוחית ונקווה שם בבעבוע חמים. סליחה, נחפז הצעיר להתנצל ושלף מטלית מכיסו האחורי, ברקע המשיכו הדיבורים בשולחן הסמוך ונדמה לו שאם ייפרם לו חוט ההאזנה, או אז ייקרע מעליו משהו יקר לאין שיעור, אולי רגליו, אולי אפילו נשמת אפו, ושוב נופף לצעיר הגולמני בסלחנות קצרת רוח, הזיח את הצלוחית והספל הרחק ממנו ומהמטלית שבידו והבהיר שהכל בסדר, הקפה שבכוס נשאר אותו קפה. אם תצטרך עוד משהו, חב המלצר לציין, אבל סוף כל סוף פנה משם לענייניו, ועל ציפוי הפורמייקה של השולחן עוד בורקים כמה מעגלים לחים שציירה שם המטלית המדובללת. הוא הרכין את צווארו ובהה במרקם החלבי שהתערער בתוך הספל אבל לא מיהר ללגום ממנו, כך או כך הזמין משהו רק כדי לתרץ שם את ישיבתו, ורק שאף אל נחיריו את הניחוח המעורר ובינתיים, באוזנו, צמד הקולות מהשולחן הסמוך שבו ונקלעו לצמה מהודקת ועבותה כל כך, עד שנדמה לו שהוא מסוגל לקפוץ סביבה את ידו ולמשוך בחוזקה. חשבתי, אמר החבר של הסטנדאפיסט, איך אף אחד לא העז להתקרב אליו בבית ספר, כי הוא היה, אתה זוכר? לא רק אלוף הקראטה במכון בעיר אלא אלוף ישראל לנוער במשך איזה שנתיים, זוכר? אף אחד לא העז להתקרב אליו. עד ש... אתה מבין מה אני מנסה להגיד לך? כאילו כל המכות שלא דפקו לו כל השנים בבית ספר, הכל הגיע בבת אחת וגמרנו, מבין? פני הירח הרחבים הצטעפו עכשיו בסומק חולני, לח, מפוחד, עד שעלה בדעתו, שם, בעוד הוא מאזין להם ולוגם לגימה ראשונה חרישית מההפוך, שאולי גם מהבחור המגודל הזה נחסכו כמה וכמה מכות בבית הספר, והנה ניעור בו הפחד מפני מכה אחת גדולה שתסלק את החשבון. הסטנדאפיסט ניענע בראשו, לא בחיוב אלא בשלילה שמזדהה עמוקות עם שורש האבסורד של מותו של אלוף הקראטה, אבל פתאום הזדקף על כיסאו וגילגל בחיפזון את שרוול ימינו במעלה הכתף עד שנחשפה זרועו השחומה, או אז כופף אליו את המרפק ושריר הקיבורת צמח והתקמר תחת עורו לכיפה מוצקה ומפותחת, והוא שאל את חברו המודאג, ומה הוא היה עושה עם השרירים בידיים, מה? את זה אתה זוכר? שהוא היה מצייר בטוש עיגול אדום גדול באמצע השריר ומנפח אותו הכי בולט שאפשר ואומר לנו תפֵסו ת'שָד, תפֵסו ת'שָד, וזאת היתה הפעם היחידה שכולם היו רצים ומתנפלים עליו ותופסים וצובטים את השד והוא היה צוחק כל כך עד שהשריר היה נמס בחזרה בתוך היד, אל תגיד לי שדווקא את זה אתה לא זוכר, הסטנדאפיסט הקפיץ עכשיו את גיבוע השריר תחת קפל שרוולו ופתאום סובב את ראשו וסקר את סביבותיו במעגל גדול, משלח לכל עבר חיוך זוהר, בימתי, תר מכוח ההרגל אחר תשומת לבו של קהל אי בזה, שיראה מה מצחיק אצלו, ולוּ גם קהל בן איש אחד. והוא, בשולחן הסמוך, שאך לפני שעה קלה צפה באולם במעשי הקונדס של הסטנדאפיסט כאחרון המעריצים, התיק ממנו את מבטו חיש מיד והטביע אותו במי הקפה עד שעיניו התפזלו בחמת כאב. יש לגילי שלי יום הולדת, רצה להישיר מבט ולצעוק אל הסטנדאפיסט בשיגיון פתאומי; אבל לא מגילויי לב תבוא הישועה, אלא מהרגע שבו הוא ישלם את החשבון ויקום לעיני הסטנדאפיסט ויושם לצחוק והזרם החשמלי המבזה, המסעיר, יצית את רגליו וסוף־סוף ישלח אותן לחופשי.
הוא רכן אל הספל ושאב מהקרקעית לגימה אחרונה, מתוקה מדי, וכשהניח לספל וביקש לסמן למלצר שיביא חשבון, נדהם לראות את הסטנדאפיסט ואת החבר שלו גוררים לאחור את כיסאותיהם הכחולים וקמים בבת אחת, ואפילו לא הגישו שום חשבון לשולחנם, ושתי כוסות הבירה מלאות כדי רבע, והקעריות נוצצות בשאריות ובמשקעי שמן רדודים, וכמה מפיות נייר לבנות מושלכות הנה והנה על השולחן, זו קמוטה לכדור ואחרת פרושה חלקה כמו מכתב שטרם נכתב. המלצר הצעיר הבחין בידו המורמת וסימן באצבע ואגודל שעוד רגע יתפנה ויבוא, ובה בעת התמהמהו הסטנדאפיסט וחברו בפתח הקפה, וגבר גבה קומה ונכבד בבגדיו המגוהצים, הילוכו הזקוף מעיד עליו שהוא בעל הבית, יצא אליהם מבפנים וחיבק קודם את הכוכב ואחר כך את בן לווייתו אגב טפיחות שכם מופגנות, והוא יכול לשמוע חילופי צחוקים מצלצלים שם, אף שהבדיחה לא הגיעה אל אוזניו. אין מה לחכות עכשיו למלצר המגושם הזה, גמר בלבו במררה, הוא יקום ויהי מה וילך לשלם בקופה תכף ומיד, לא סתם הוא ביזבז פה את הזמן, יש לו משהו להראות לסטנדאפיסט הזה, משהו מצחיק, מאוד מצחיק, וכבר התהדקו ידיו סביב שפתי השולחן וחזהו נרכן אליהן כדי לרתום את גופו למאמץ ההתרוממות, אבל ספל החרסינה שיקשק על הצלוחית ולוח העץ העגול נרעד על רגלו הרעועה, ואילו רגליו שלו, שם, מתחת למהומת השולחן, ננעלו ימין ושמאל במרי נחרץ. ידו נקמצה לאגרוף והלמה על השולחן המפרכס. שקיק סוכר קרוע ניתר קלות ופלט החוצה רסס גרגירים כמו פה שחפני. "פאק יו לייטר," תקע הסטנדאפיסט ברכת שלום אחרונה ובעל הבית טילטל את אצבעו בנזיפה מתבדחת, "אתה... אמרו לי שצריך להיזהר ממך," ושוב, נעלי האדידס הלבנות, רוקדות על מקומן בחדווה ובקוצר רוח, מהבהבות חטופות על מפתן הקפה ובחלוף הרגע נגוזות כאבק.
שוב פתח את ההודעה ששלח לו בנו. לב בתוך לב. קטן כל כך בתחתית המסך, נקודת אין־ממש על רקע השולחן, בית הקפה, הרחוב המשופע בחלונות ראווה, מסלולים, דיבורים, גלגלים, פנסים, רמזורים, נקודות, נקודות, נקודות. אבל זו הנקודה הקטנה שלו. הוא הגיש את כרית אצבעו אל המקלדת והחל לקפץ בין האותיות החלקלקות: גילי, לא תאמין את מי פגשתי פה במקרה בבית הקפה, את הכוכב הגדול בכבודו ובעצמו, סיפרתי לו עליך, גילי, ומיד חשה אותה אצבע אל מקש המחיקה ולא הרפתה עד שנמוגו כל האותיות מהסוף לראשית, ולא נותר שם אלא לב בתוך לב כמקודם, לב אדום ודולק כמו פצעון מפצעוניו של המלצר הגמלוני שלו. הוא זקף מבט וחיפש את הצעיר, וכעבור זמן־מה שילם לו את החשבון וחיכה שיסתלק ולא ירחף סביבו אף אחד, ובתמיכת משענתו של הכיסא הסמוך אל כיסאו, קם בדי עמל, עמד עוד רגע מחטט בארנקו, משים פנים שזה החיפוש הרגעי בין מדורי הארנק שמעכב אותו עוד קצת ליד השולחן, ורק כשפשטה במעלה הרגליים תחושה מחודשת תחב את הארנק אל הכיס האחורי, יצא מבית הקפה והחל ללכת הלאה בקשיון עצמות, שהתרכך והוגמש ככל שהתמשכה הדרך הביתה.
המבואה, פינת הסלון, המטבח הקטן עם שולחן אוכל לשניים. הוא הדליק את האורות וכולם לבשו את צבעיהם לכבודו, נכונים לשרת אותו לפי רצונו. והוא צחק הערב לא מעט, צחק צחוק טוב ובריא בין הרבה צוחקים בריאים אחרים, וגם בהליכה הביתה נשמעו סביב לא מעט צחוק, מפגני שמחה, פרצי צעקות של הנאה מופלגת, ואתם — פנה רגע בבדיחות הדעת אל הספה, הסלון, המטבח — מה קרה שאתם כל כך רציניים? אחרי ביקור קצר בשירותים גרונו שיווע למים והוא ניגש אל המטבח, לקח לו כוס נקייה מהמדף שמעל הכיור, מזג בה מי ברז ושתה בגמיעה ארוכה, קרירות לחה מפכה מדופנות הזכוכית אל כף ידו ואל כל איבריו הקשים, הצמאים. הוא הניח את הכוס הריקה על השיש לצד הכיור ואמר לפנות אל הסלון ולשלטט בטלוויזיה, אבל כתם צבע חזק פלש פתאום אל זווית עינו, ועוד לפני שהפך את פניו לרכז בו את מבטו, לבו זינק בחזהו והרעים פעימה. ואז ראה אותה מבצבצת מקערת החומר שבקצהו של השיש בין תפוחי עץ חיוורים ובננה נפוחה אחת שהעלתה חברבורות, קלמנטינה עגלגלה וזוהרת, כדור כתום והדוּר כמו שמש מעל הים. הוא ניגש וחטף אותה בידו, שמא תתרבב ברקבובית הבננה, או במתק הזר של התפוחים, ואפילו ייטבעו בה עיטורי הפרחים הכחולים שאשתו לשעבר ציירה אז על הקערה שלה בקורס הקדרות. עור השקערורית של ידו הצטמרר בעונג ממגעה של הקליפה הגמישה, הגבשושית, עיניו התבסמו מצבעה הלוהט, שמכרבל את הפרי הכמוס באחידות מגוננת. הוא דרך את אגודלו אל טבורה הקטן, שיקע את הציפורן בשולי בליטתו וחצב פנימה בעדינות מהקליפה החיצונית דרך הציפה, נזהר עד מאוד שלא לפצוע את בשר הפרי, ומשם קילף אותה מזה ומזה עד שהשתפלו קליפותיה תחתיה כמו צווארון מלכותי, ובמשיכה קלה ניתק מתוכן את הראש הרך, הענוג, הבתולי.
הוא הניח את הקליפה לצד הקערה וברכיו פקו. הנה, לידתה של ההברקה הקומית, הנה היא, שלמה בידו, ככה אמר להם הסטנדאפיסט על הבמה, הוא אמר להם וזה לא היה מצחיק, הוא סיפר להם פתאום בגילוי לב בלי כוונה, בשבריר הרגע בין בדיחה לבדיחה, אבל מה עושים עכשיו? מה צריך לעשות עכשיו עם ההברקה הזאת בתוך היד? ככה, לבד פה, כשאין צחוקים ואין קהל, רק שולחן אוכל ישן וכורסה בלויה וטלוויזיה כבויה ובננה שעבר זמנה, כולם כאלה רציניים, מה יש להם, כל העולם צוחק בחוץ ודווקא פה בפנים, כל כך הרבה רצינות בבית קטן אחד. אד צלול הזדקף מהפרי הרך עד אפו ודיגדג בנחיריו, ושפתיו נימוחו ותפחו מדם, ושוב נקבה הציפורן בראש הפרי וחתרה מטה בין מחיצות הפלחים הדבוקים עד שהתפרדו זה מזה בשסע ארוך, ורסס מתוק פרץ מכלאם.
אבל כשביקש לפלוח לו פלח יפה ולהגיש אותו שלם לתוך פיו, השתבש משהו אגב תנועתו הנרגשת, והפלח גרר איתו קטע נכבד מן הפלח השכן והפרי שוסע בגסות ופתאום זבו כל איבריו, עד שהמיץ גלש מעבר לידו ולסנטרו וטיפטף על חולצתו, על מכנסיו, ניקד את הרצפה שלרגליו. הוא ניגב את הסנטר בגב היד ובלע את הפלח הכתום בחיפזון, לא יכול לסבול את העיסה הדביקה שהחלה להיקרש תחת הפרי שבכפו וסביב שפתיו ועשה צעד אחד לעבר הכיור, להמשיך לפלח את הקלמנטינה מעל פתח הניקוז ולשטוף את הידיים, אבל עוד הוא מגשש לשם בידיו נמרחה סוליית הנעל על הרצפה המוכתמת ורגלו החליקה הצידה כמו גלגל בלי בלמים, וגם הרגל השניה, נו, זאת שתמיד־תמיד פוחזת בעקבות אחותה, גם היא איבדה את אחיזתה בקרקע ושתיהן יחד מוטטו אותו אפיים ארצה, עד שהשתטח על גבו ועיניו פעורות מעלה, אל נורת הניאון הממותחת על התקרה. קו האור הלבן הכה באישוניו וראשו דאב. הוא סובב אותו בכבדות הצידה, אומד בזהירות את עוצמת הכאב בעורפו ולאורך גבו. רגליו היו נתונות בשלוות מוות, מוטלות כמטילי עופרת על הרצפה, זוקרות מעלה חרטומי נעליים מטומטמים, נטויים בפישוק לימין ולשמאל בגחמה של צ׳רלי צ׳פלין. מצחיק, מצחיק. ידו היתה דביקה ורטבובית והוא גרר אליה מבט כבד עד שהשיגו עיניו את קצהּ. כפו השמוטה אי־שם עוד היתה מאוגרפת קשות, לופתת בתוכה את הכדור הממוכמך בעיקשות גאה ומושלת, ממאנת להסכין עם חרפת התאונה. פרי צעיר בקליפה זקנה. לב בתוך לב.