כישור הזמן 1 - עין העולם חלק ב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק ב
מכר
מאות
עותקים
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק ב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כישור הזמן 1 - עין העולם חלק ב

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים

תקציר

כישור הזמן סובב לו, עידנים באים ועידנים חולפים ומשאירים אחריהם זיכרונות שהופכים לאגדה. האגדה נמוגה והופכת למיתוס, ואף המיתוס נשכח בסופו של דבר, בזמן שהעידן שהפיח בו רוח חיים חוזר שוב. בעידן השלישי, עידן הנבואה, גם העולם וגם הזמן נמצאים על כף המאזניים. אשר היה, אשר יהיה, אשר הווה – כל אלה עלולים ליפול לידי הצל.

כאשר כפר שדה אמונד מותקף בחג הבל טיין על-ידי טרולוקים, יצורים מפלצתיים הנחשבים לסיוט מסיפורי האגדות, שלושה נערים צעירים מוצאים את עצמם נמלטים מאדון האופל. בעזרת אאס סדאי, עוצר ודמויות נוספות החוברות אליהם, הם יוצאים למסע בריחה כאשר יצורי האופל דולקים אחריהם בכל צעד, לפעמים אפילו לפניהם, לפעמים אפילו בשנתם. 

כך מתחיל ״עין העולם״, הספר הראשון בסדרת המופת ״כישור הזמן״. הסופר רוברט ג׳ורדן טווה חוטים של עולם עשיר בעל היסטוריה ארוכה ודמויות מרתקות. הצטרפו אל רנד, אגווין, מאט ופרין שעוזבים את הכפר הקטן שלהם ומוצאים עולם מסוכן ומופלא, מלא בקסם, במפלצות, באגדות ובנבואות.

זוהי מהדורה מחודשת של הספר ״עין העולם״, הספר הראשון בסדרת ״כישור הזמן״. 

פרק ראשון

פרק 27

מחסה מהסופה

פֶּרִין התרגז בגלל הימים שבילו עם הטוּאַתָ׳אַן, ימים שנסעו בהם דרומה ומזרחה בקצב איטי ונינוח. בני העם הנודד לא ראו כל צורך למהר; הם לא מיהרו מעולם. הקרונות הצבעוניים לא יצאו לדרך לפני שהשמש עלתה גבוה מעל לאופק, והם עצרו כבר בשעות אחר הצהריים, אם הגיעו למקום נוח. הכלבים רצו לצד הקרונות, ולרוב גם הילדים. הם לא התקשו לעמוד בקצב. כל הצעה שיתקדמו למרחק רב יותר או בקצב מהיר יותר, נענתה בצחוק עליז או במשפט כגון: "אה, אבל למה אתה רוצה להעביד את הסוסים המסכנים כל-כך קשה?"

הוא הופתע לגלות שאֵלִיאַס אינו שותף להרגשתו. אליאס סירב לנסוע בקרונות — הוא העדיף ללכת ברגל, לפעמים רץ לבדו בראש הטור — אבל לא הציע להיפרד מהפחחים או להחיש את הקצב.

האיש המזוקן, המשונה, בבגדי העור המוזרים, היה שונה כל-כך מהטואת׳אן העדינים, עד שהיה קל לאתר אותו בכל מקום שנמצא בו בין הקרונות. אפילו מצידו האחר של המחנה לא היה אפשר לראות באליאס את אחד מבני העם, ולא רק בגלל בגדיו. אליאס נע בחן עצל של זאב, חן שהדגישו בגדי העור וכובע הפרווה שלו, והוא הקרין הרגשת סכנה בטבעיות שבה אש מקרינה חום. הניגוד בינו ובין בני העם הנודד היה חריף. הפחחים, הן הצעירים והן הזקנים, היו כולם אנשים עליזים וחינניים. לא הייתה כל סכנה בחן שלהם, רק עונג. ילדיהם רצו סביב והתענגו על התנועה עצמה, אך גם בקרב הקשישים והקשישות היה אפשר לראות צעדים קלילים, הליכה שהייתה ריקוד חינני ושופע הדרת כבוד. כל בני העם נראו כעומדים לפצוח במחול בכל רגע, אפילו כשעמדו במקומם, אפילו בפעמים הנדירות שלא נשמעה מוזיקה בין הקרונות. כינורות וחלילים, דולצימרים וסיטארים ותופים רקמו יחדיו מלודיה וקונטרפונקט סביב הקרונות כמעט בכל שעה משעות היום במחנה, או כשהיו בתנועה. שירים עליזים, מתרוננים, צחקניים, שירים עצובים. בכל שעה שמישהו היה ער במחנה, נשמעה נגינה.

אליאס התקבל בהנהונים ובחיוכים בכל קרון שחלף לידו, ובמילה טובה ליד כל מדורה שעצר בה. אלה היו בוודאי הפנים שהראו בני העם לזרים — פתוחות, חייכניות. אך פרין כבר למד שמתחת לפני השטח הייתה חשדנותם דומה לזו של כבשים מבויתות למחצה. משהו נחבא עמוק מתחת לחיוכים שהופנו אל בני שדה אמונד, משהו שתהה אם הם בטוחים, משהו שנמוג רק במידת-מה בימים שחלפו. החשדנות כלפי אליאס הייתה עזה, כחום קיץ המרצד באוויר, והיא לא נמוגה. הם הביטו בו בגלוי כשלא הסתכל, כאילו לא ידעו בדיוק מה הוא עומד לעשות. בזמן שצעד על פני המחנה, נראו הרגליים המוכנות לפצוח במחול כמוכנות גם להתחיל לנוס.

ואליאס עצמו הרגיש לא נוח עם דרך העלה שלהם, ממש כמו שהם הרגישו לא נוח במחיצתו. פיו עטה עווית קבועה כשהיה במחיצת הטואת׳אן. זו לא הייתה התנשאות, ובוודאי לא בוז, אך הוא נראה כאילו העדיף להיות במקום אחר, בכל מקום שהוא. אבל בכל פעם שפרין העלה את נושא עזיבת המחנה, היה אליאס מרגיע אותו ומציע להישאר רק לעוד כמה ימים.

"היו לכם ימים קשים לפני שפגשתם אותי", אמר אליאס אחרי הפעם השלישית או הרביעית שפרין העלה את הנושא, "ויהיו לכם ימים קשים אף יותר בעתיד, עם טרולוקים וחציאנוש שירדפו אתכם, ואאס סדאי כידידות". הוא חייך ולעס מעוגת התפוחים של אִילָה. פרין עדיין לא הרגיש נוח כשהביט בעיניו הצהובות, אפילו כשחייך. אולי אפילו יותר כשחייך; החיוכים נגעו בעיניו של הצייד לעיתים רחוקות בלבד. אליאס היה שרוע ליד מדורתו של רָאין וסירב לשבת על הגזעים שהוצבו ככיסאות למטרה זו. "אל תמהר כל-כך למסור את עצמך לידי האאס סדאי".

"ומה אם הנמוגנים ימצאו אותנו? מה ימנע מהם זאת אם רק נשב כאן ונחכה? שלושה זאבים לא יוכלו להדוף אותם, והעם הנודד לא יושיט עזרה רבה. הם אפילו לא יגנו על עצמם. הטרולוקים יטבחו אותם וזו תהיה אשמתנו. על כל פנים, אנחנו חייבים לעזוב אותם במוקדם או במאוחר. מוטב שזה יהיה מוקדם".

"משהו אומר לי לחכות. רק כמה ימים".

"משהו!"

"הירגע, נער. קח את החיים כמו שהם. ברח כשתצטרך לברוח, הילחם כשתהיה חייב, נוּח כשאתה יכול".

"על מה אתה מדבר, משהו?"

"תאכל קצת עוגה. אילה לא אוהבת אותי, אבל היא מאכילה אותי טוב כשאני מבקר. תמיד יש אוכל טוב במחנות של העם".

"איזה משהו?" שאל פרין. "אם אתה יודע משהו ואתה לא מספר לנו..."

אליאס קימט את מצחו, הביט בפרוסת העוגה שבידו, ואז הניח אותה וניקה את ידיו. "משהו", אמר בסופו של דבר ומשך בכתפיו כאילו הוא עצמו אינו מבין זאת לגמרי. "משהו אומר לי שזה חשוב שנחכה. אינני מרבה לחוש תחושות כאלה, אבל למדתי לבטוח בהן כשזה קורה. הן הצילו את חיי בעבר. הפעם זה שונה, בדרך כלשהי, אבל זה חשוב. זה ברור. אם אתה רוצה למהר הלאה, בבקשה. לא אני".

הוא לא היה מוכן לומר יותר, ולא משנה כמה פעמים פרין פנה אליו. הוא שכב ליד האש, שוחח עם ראין, אכל, נמנם כשכובעו משוך מעל עיניו, וסירב לדבר על עזיבה. משהו אמר לו לחכות. משהו אמר לו שזה חשוב. הוא ידע מתי יגיע הזמן ללכת. תאכל קצת עוגה, בחור. אל תתרגש. נסה קצת מהנזיד הזה. הירגע.

פרין לא הצליח להירגע. הוא שוטט בלילות בין הקרונות הצבעוניים ודאג, בעיקר מפני שאף אחד מהאחרים לא ראה כל סיבה לדאגה. הטואת׳אן שרו ורקדו, בישלו ואכלו סביב המדורות — פירות ואגוזים, תותי יער וירקות; הם לא אכלו בשר — ועסקו במלאכותיהם כאילו אין להם דאגות כלל. הילדים רצו ושיחקו בכל מקום, התחבאו בין הקרונות, טיפסו על העצים שסביב המחנה, צחקו והתגלגלו על הקרקע עם הכלבים. לאיש מהם לא היו דאגות כלל.

כשהביט בהם, היה כבר ממש להוט להסתלק. ללכת, לפני שנביא עליהם את הציידים. הם קיבלו אותנו ואנחנו גומלים לנדיבותם בכך שאנו מסכנים אותם. להם יש לפחות סיבה לשמוח. שום דבר אינו רודף אחריהם. אבל אנחנו...

הוא התקשה לדבר עם אֶגְוִוין. או שהיא דיברה עם אילה, וראשיהן היו מורכנים יחד בצורה שהבהירה לגברים שהם אינם מוזמנים להצטרף, או שהיא רקדה עם אַרַם והסתחררה לצלילי החלילים והכינורות והתופים, לצלילי הנעימות שקיבצו הטואת׳אן ברחבי העולם, או שיריהם של בני העם עצמם שצליליהם היו חדים תמיד, בין שמהירים ובין שאיטיים. הם הכירו שירים רבים שאת כמה מהם זיהה מהבית, אך שמותיהם היו אחרים מאלה שנתנו להם בשני נהרות. ‘שלוש נערות באחו׳ למשל נקרא בפי הפחחים בשם ‘נערות יפות רוקדות׳, והם אמרו של׳הרוח הצפונית׳ קוראים בארצות מסוימות בשם ‘גשם כבד יורד׳ או ‘נסיגתו של ברין׳ בארצות אחרות. כששאל אותם בלי לחשוב על ‘הפחח לקח את הסירים שלי׳, הם התגלגלו מצחוק. הם הכירו אותו כמובן אבל בשם ‘זרוק את הנוצות׳.

הוא הצליח להבין את הרצון לרקוד לצלילי שיריהם של בני העם. בשדה אמונד נחשב פרין לרקדן סביר בלבד, אבל השירים האלה עוררו את רגליו והוא חשב שכל חייו לא רקד זמן רב כל-כך, קשה כל-כך ויפה כל-כך. השירים המהפנטים גרמו לדמו לזרום בקצב התופים.

בערב השני לשהותם במחנה ראה פרין לראשונה את הנשים רוקדות לצלילי אחד השירים האיטיים. המדורות עמדו לדעוך, הלילה עטף את המחנה, ואצבעות החלו לתופף בקצב איטי על התופים. תחילה תוף אחד, ואז עוד תוף, עד שכל התופים במחנה הכתיבו את הקצב האיטי והעיקש. פרט לקול התופים היה הכול דומם. נערה בשמלה אדומה פסעה אל האור בצעדים מתערסלים והסירה את צעיפה. חרוזים היו תלויים בשׂערה והיא הסירה את נעליה בבעיטה. חליל החל להשמיע מנגינה, קונן חרש, והנערה רקדה. זרועותיה המורמות אחזו בצעיף מאחורי גבה; ירכיה התנודדו כשהִכו רגליה היחפות בקרקע בקצב פעימות התופים. עיניה השחורות של הנערה ננעצו בפרין, וחיוכה היה איטי כריקודה. היא הסתובבה במעגלים קטנים וחייכה אליו מעבר לכתפה.

הוא בלע את רוקו. החום שחש בפניו לא נבע מאש המדורות. נערה שנייה הצטרפה לריקוד, והשנצים המעטרים את צעיפיהן רעדו עם קול התופים ועם רטט ירכיהן האיטי. הן חייכו אליו, והוא כחכח בגרונו בקול ניחר. הוא פחד להביט סביבו; פניו היו אדומות כסלק, וכל מי שלא צפה ברקדניות בוודאי צחק לו. הוא היה בטוח בכך.

הוא החליק מהגזע שישב עליו, ניסה להיראות קר-רוח כאילו רק מחפש תנוחה נוחה יותר, אך בסופו של דבר הצליח להפנות את פניו מהאש, מהרקדניות. בשדה אמונד לא היה דבר שדמה לכך. הריקודים עם הנערות ברחבת הכפר בימי החג לא התקרבו לזה אפילו. לשם שינוי, קיווה שהרוח תתחזק ותצנן את פניו.

הנערות רקדו ושוב חדרו אל שדה הראייה שלו, אלא שעתה היו שלוש. אחת מהן קרצה לעברו קריצה. עיניו נעו לכל עבר בקדחתנות. בשם האור, חשב, מה לעשות? מה רנד היה עושה? הוא מבין בנערות.

הרקדניות צחקו בקולות רכים; חרוזים נקשו כשטִלטלו את שׂערן הארוך, והוא חשב שפניו עומדות לעלות באש. ואז הצטרפה לנערות אישה קצת יותר מבוגרת, להראות להן איך לעשות זאת. פרין נאנק ונכנע ועצם את עיניו. אפילו מאחורי עפעפיו העצומים הוסיף צחוקן להתגרות בו ולדגדג אותו. אפילו מאחורי עפעפיים עצומים היה יכול לראות אותן. זיעה נקוותה על מצחו, והוא התפלל לרוח.

לדברי ראין, הנערות לא הִרבו לרקוד את הריקוד הזה, והנשים כמעט לא רקדו אותו כלל, ולדברי אליאס, רק הודות לסומק שעלה תדיר על פניו של פרין הם זכו לראות את הריקוד הזה בכל לילה מאז ואילך.

"אני חייב להודות לך", אמר אליאס בנימה רצינית לגמרי. "זה שונה בשבילכם, הצעירים, אבל בגילי צריכים יותר מאש כדי לחמם את העצמות". פרין הזעיף פנים. משהו בגבו של אליאס בשעה שפנה לדרכו הבהיר לפרין שגם אם אין רואים זאת על פניו, האיש פשוט הלך וצחק.

פרין למד במהרה שלא כדאי לו להסב את פניו מהרקדניות, אף-על-פי שהקריצות והחיוכים גרמו לו לייחל שיוכל לעשות זאת. אולי הוא היה יכול להתמודד עם רקדנית אחת, אבל חמש או שש, כשכל המחנה צופה... הוא מעולם לא הצליח לגבור לגמרי על הסומק.

ואז החלה אגווין ללמוד את הריקוד. שתיים מהנערות שרקדו בלילה הראשון לימדו אותה ומחאו כפיים בקצב, בשעה שחזרה על הצעדים הרכים ואחזה בצעיף ששאלה מאחת מהן. פרין החל לומר משהו ואז החליט שיהיה נבון יותר לשתוק. כשהוסיפו הנערות את תנועות הירכיים, החלה אגווין לצחוק, ושלוש הנערות נפלו זו בזרועות זו כשהן מצחקקות בפראות. אבל אגווין התמידה, עיניה בהקו וכתמי סומק עזים עלו בלחייה.

ארם הביט בה במבט יוקד, רעב. הטואת׳אן הצעיר ויפה התואר נתן לה מחרוזת של חרוזים כחולים, והיא ענדה אותה כל הזמן. מבטים דאוגים החליפו עתה את החיוכים שעלו על פניה של אילה כשהבחינה לראשונה בעניין שגילה נכדה באגווין. פרין החליט לפקוח עין על אדון ארם הצעיר.

פעם אחת הצליח לתפוס את אגווין לבדה, ליד קרון צבוע בירוק ובצהוב. "את נהנית, מה?" אמר.

"למה לא?" היא נגעה בחרוזים הכחולים סביב צווארה וחייכה אליהם. "לא כולנו חייבים להתאמץ להיות אומללים כל הזמן, כמוך. לא מגיע לנו ליהנות קצת?"

ארם עמד לא רחוק מהם — הוא מעולם לא התרחק מאגווין — זרועותיו היו שלובות על חזהו, חיוך קטן עלה על פניו, חציו הביע שביעות רצון וחציו קרא תיגר. פרין היסה את קולו. "חשבתי שאת רוצה להגיע לטאר ואלון. כאן לא תלמדי איך להיות אאס סדאי".

אגווין הִטתה את ראשה בלהט. "ואני חשבתי שאתה לא אוהב את הרעיון שאהיה אאס סדאי", אמרה במתיקות מופרזת.

"דם ואפר, את חושבת שאנחנו בטוחים כאן? האנשים האלה בטוחים כשאנחנו במחיצתם? נמוגן יוכל למצוא אותנו בכל רגע".

ידה רעדה על החרוזים. היא הורידה אותה ונשמה נשימה עמוקה. "מה שיקרה יקרה, אם נעזוב היום או אם נעזוב בעוד שבוע. בזה אני מאמינה עכשיו. תיהנה, פרין. אולי זאת ההזדמנות האחרונה".

היא ליטפה את לחיו בעצב. ואז הושיט ארם את ידו, והיא רצה אליו בעודה צוחקת שוב. כשרצו אל צלילי הכינורות, שלח ארם חיוך של ניצחון מעבר לכתפו אל פרין, כמנסה לומר היא לא שלך, אבל היא תהיה שלי.

הם נכבשו כולם בקסמם של בני העם הנודד, חשב פרין. אליאס צודק. הם לא צריכים לנסות להמיר אותך לדרך העלֶה. זה מחלחל לתוכך.

אילה העיפה בו מבט אחד כשעמד ברוח ושלפה גלימת צמר חמה מהקרון; גלימה ירוקה כהה, שמח פרין לראות, אחרי כל האדומים והצהובים. כשהניח אותה סביב כתפיו והשתומם לגלות שהיא די גדולה בשבילו, אמרה אילה בקפדנות: "היא יכולה להתאים טוב יותר". היא הביטה בגרזן שבחגורתו, וכשנשאה את עיניה, היו אלה עיניים עגומות מעל לחיוכה. "היא יכולה להתאים הרבה יותר טוב".

כל הפחחים עשו את זה. חיוכיהם לא נעלמו מעולם, מעולם לא היה היסוס בקולם כשהזמינו אותך להצטרף אליהם למשקה או להאזין לנגינה, אך עיניהם נגעו תמיד בגרזן, והוא היה יכול לחוש מה הם חושבים. כלי של אלימות. לא הייתה כל הצדקה לאלימות כלפי בן אנוש אחר. דרך העלה.

לפעמים הוא רצה לצעוק עליהם. בעולם יש טרולוקים ונמוגנים. יש כאלה שיתלשו כל עלה, ודרך העלה תישרף באש שבעיניו של בעלזמון. הוא המשיך לשאת את הגרזן בעקשנות. הוא הקפיד להפשיל את גלימתו לאחור, אפילו כשנשבה רוח, כדי שחצי-הסהר של הלהב יהיה גלוי לעין. אליאס הביט מדי פעם במבט שואל בנשק שהיה תלוי על מותניו וחייך אליו. עיניו הצהובות קראו את מחשבותיו. זה כמעט גרם לו לכסות את הגרזן. כמעט.

מחנה הטואת׳אן היה מקור תמידי לרוגז, אבל חלומותיו לפחות היו רגילים. לפעמים היה מתעורר שטוף זיעה מחלום על טרולוקים ונמוגנים שפשטו על המחנה, שרפו את הקרונות הצבעוניים, אנשים נפלו בשלוליות של דם, גברים, נשים וילדים רצו וצרחו ומתו בלי לנסות להגן על עצמם מפני החרבות המעוקלות המכות בהם. הוא היה מתיישב בחשכה, לילה אחרי לילה, מתנשף ומושיט את ידו לגרזינו לפני שהבין שהקרונות אינם עולים באש, שאין סביבו דמויות מעוותות שנוהמות מעל גופות קטנות וקרועות הזרוקות על הקרקע. אך הסיוטים האלה היו רגילים, ובאורח משונה שאב מהם נחמה. אם היה מקום בחלומותיו לאדון האופל, זה היה בסיוטים האלה, אך הוא לא הופיע בהם. בעלזמון חדל לפקוד את חלומותיו. רק סיוטים רגילים.

כשהיה ער לא שכח את קיומם של הזאבים. הם שמרו על מרחק מהמחנה ומהשיירה, אבל הוא ידע תמיד היכן הם. הוא היה מסוגל להרגיש את הבוז שרחשו לכלבים ששמרו על הטואת׳אן. חיות רעשניות ששכחו למה נועדו מלתעותיהן, ששכחו את טעמו של הדם החם; הכלבים הפחידו אולי בני אנוש, אך הם היו קורסים באימה אם הלהק היה מתקרב למחנה. ובכל יום הייתה הידיעה הזאת חדה וצלולה יותר.

מנומרת הלכה ואיבדה את סבלנותה מיום ליום. אליאס רצה לקחת את בני האנוש דרומה, והיה שווה לעשות זאת, אבל העיכוב הרגיז אותה. היא רצתה לסיים את המסע האיטי הזה. זאבים נוצרו למהירות, והיא לא אהבה להיות רחוקה מהלהק זמן רב כל-כך. חוסר הסבלנות יקד גם בזאב השני, רוח. הציד היה גרוע בסביבה הזאת, והוא לא אהב לחיות על עכברי שדה, חיות הראויות לגורים הלומדים לצוד או לזאבים זקנים וחלושים שאינם יכולים עוד להרוג איילה. רוח חשב לפעמים שכווייה צדק; צריך להשאיר את הבעיות האנושיות לבני האנוש. אך הוא נזהר ממחשבות כאלה כשמנומרת הייתה בסביבה, ובמיוחד כשקפצן היה לידו. קפצן היה לוחם מצולק ומאפיר שהשנים הִקנו לו חוכמה וניסיון שפיצו על הדברים שגזל ממנו הגיל. בני האנוש לא עניינו אותו, אבל מנומרת רצתה לעשות את הדבר הזה, וקפצן יחכה בסבלנות כשהיא תחכה, וירוץ כשהיא תרוץ. זאב או אדם, שור או דוב, כל מה שיקרא תיגר על מנומרת ימצא את מלתעותיו של קפצן מוכנות לשלוח אותו לשנת הנצח. זו הייתה תמצית החיים בשביל קפצן, ורוח היה זהיר, ומנומרת הייתה נבונה דיה להתעלם מהמחשבות של שניהם.

כל זה היה ברור לגמרי בתודעתו של פרין. הוא ייחל בלהט להגיע לקאמלין, למצוא את מוריין, להגיע לטאר ואלון. אפילו אם לא היו שם תשובות, יגיע לפחות הסוף לדבר הזה. אליאס הביט בו, והוא היה בטוח שהגבר צהוב העיניים יודע. בבקשה, שיהיה לזה סוף.

החלום החל בצורה נעימה יותר מרוב החלומות האחרונים. הוא היה במטבחה של אלסבט לוהאן, ליד השולחן, והשחיז את גרזינו על אבן משחזת. גברת לוהאן מעולם לא הרשתה שיבצעו עבודות נפחות בתוך הבית, ומר לוהאן היה מוציא אפילו את סכיני המטבח החוצה כשנזקקו להשחזה, אך עתה הייתה שקועה בבישול ולא אמרה מילה בקשר לגרזן. היא לא אמרה דבר אפילו כשנכנס זאב מתוך הבית והתכרבל בין פרין ובין הדלת היוצאת לחצר. פרין המשיך להשחיז; בקרוב יגיע הזמן להשתמש בגרזן.

הזאב קם פתאום, נהם ממעמקי גרונו והפרווה העבותה על עורפו סמרה. בעלזמון נכנס למטבח מהחצר. גברת לוהאן המשיכה לבשל בשלווה.

פרין קם על רגליו, הניף את הגרזן, אך בעלזמון התעלם מהנשק והתרכז במקום זה בזאב. להבות פיזזו במקום שהיו עיניו אמורות להימצא. "זה מה שיש לך כדי להתגונן? ובכן, ניצבתי מול זה בעבר. פעמים רבות".

הוא כופף אצבע והזאב יילל כשפרצה אש מעיניו, מאוזניו, מפיו ומעורו. צחנת בשר שרוף ושיער חרוך מילאה את המטבח. אלסבט לוהאן הרימה את מכסה אחד הסירים ובחשה את תכולתו בכף עץ.

פרין שמט את הגרזן, קפץ קדימה וניסה לכבות את הלהבות בידיו. הזאב התפורר לאפר שחור בין כפות ידיו. הוא בהה בערמת הפחם חסרת הצורה שעל הרצפה המבריקה במטבחה של גברת לוהאן ונסוג. הוא רצה לנגב את הפיח השמנוני מידיו, אך המחשבה שיהיה עליו לנגב את ידיו על בגדיו עוררה בו בחילה. הוא הרים את הגרזן ואחז בידית עד שפרקי אצבעותיו כאבו.

"עזוב אותי!" צעק. גברת לוהאן הקישה עם הכף על שפת הסיר וכיסתה אותו שוב בעודה מזמזמת לעצמה.

"אינך יכול לברוח מפני", אמר בעלזמון. "אינך יכול להתחבא. אם אתה האחד, אתה שלי". החום מהאש שבפניו אילץ את פרין לסגת עד שגבו נצמד לקיר הרחוק. גברת לוהאן פתחה את התנור ובדקה את הלחם. "עין העולם תבלע אותך", אמר בעלזמון. "אני מסמן אותך כשלי!" הוא הטיח את ידו הקפוצה כאילו זרק משהו; כשנפתחו אצבעותיו, עף עורב אל פניו של פרין.

פרין צרח כשהמקור השחור חורר את עינו השמאלית...

...והתיישב. הוא אחז בפניו, קרונותיהם של בני העם הנודד השקועים בשינה מקיפים אותו. הוא הוריד את ידו לאט. לא היה כאב, לא דם. אך הוא זכר, זכר את הכאב הנוקב.

הוא נרעד, ופתאום אליאס היה שפוף לצידו באפלולית שלפני השחר וידו הייתה מושטת, כמו להעיר אותו. מעבר לעצים, במקום שבו חנו הקרונות, ייללו הזאבים, קריאה חדה אחת שעולה משלושה גרונות. הוא היה שותף לתחושותיהם. אש. כאב. אש. שנאה. שנאה. הרג!

"כן", אמר אליאס בלחש. "הגיע הזמן. קום, נער. הגיע הזמן ללכת".

פרין נחלץ משמיכותיו. בזמן שגִלגל אותן יצא ראין מהקרון ושפשף את עיניו. המחפש הביט בשמיים וקפא באמצע המדרגות כשידיו עדיין נשואות לפניו. רק עיניו נעו כשבחן את השמיים בדריכות, אבל פרין לא הבין במה הוא מביט. כמה עננים ריחפו במזרח, צבועים בוורוד באור השמש העומדת לזרוח, אך פרט להם לא היה ברקיע דבר. ראין הקשיב והריח את האוויר, אך פרט לרוח שבין העצים לא נשמע כל צליל, וחוץ מריח העשן הקלוש ממדורות הלילה לא היה כל ריח.

אליאס חזר עם חפציו המועטים, וראין ירד מהקרון. "אנחנו צריכים לשנות את כיוון הנסיעה שלנו, ידידי הוותיק". המחפש הביט שוב בשמיים באי-נוחות. "היום אנחנו נלך בדרך אחרת. האם תבואו איתנו?" אליאס נד בראשו לשלילה, וראין הנהן כאילו ידע זאת מראש. "ובכן, שמור על עצמך, ידידי הוותיק. יש היום משהו..." הוא החל שוב להביט למעלה, אך הפנה בחזרה את מבטו לפני שעלו עיניו מעל גגות הקרונות. "אני חושב שהקרונות יפנו מזרחה. אולי כל הדרך עד לשׂדרת העולם. אולי נמצא סְטֶדִינְג ונישאר שם לזמן-מה".

"צרות לעולם אינן נכנסות לסְטֶדִינְג", הסכים אליאס. "אבל האוֹגִירים אינם מסבירי פנים במיוחד לזרים".

"כולם מקבלים את העם הנודד", אמר ראין וחייך. "מלבד זאת, אפילו לאוגירים יש סירים שצריכים תיקון. בואו, נאכל ארוחת בוקר ונדבר על זה".

"אין זמן", אמר אליאס. "גם אנחנו ממשיכים היום. ברגע שנוכל. זה יום לתזוזה, ככל הנראה".

ראין ניסה לשכנע אותו להישאר לאכול, וכשיצאו אילה ואגווין מהקרון, הצטרפה גם אילה לניסיונות השכנוע, אך לא בלהט של בעלה. היא אמרה את כל המילים הנכונות, אך נימוסיה היו קפואים, והיה ברור שהיא מעדיפה לראות את גבו של אליאס, אף שהייתה שמֵחה לשמור על אגווין.

אגווין לא הבחינה במבטים העצובים שנעצה בה אילה. היא שאלה מה קורה, ופרין הכין את עצמו לכך שהיא תבקש להישאר עם הטואת׳אן, אבל כשאליאס הסביר לה, היא פשוט הִנהנה במהורהר ומיהרה בחזרה לקרון לאסוף את חפציה.

ראין פרש לבסוף את זרועותיו. "בסדר, מעולם לא הנחתי לאורח לעזוב את המחנה בלי משתה פרידה, אבל..." עיניו נישאו שוב בהיסוס אל השמיים. "ובכן, גם אנחנו צריכים לצאת מוקדם לדרך, אני חושב. אולי נאכל תוך כדי נסיעה. אבל הנח לכולם לפחות להיפרד לשלום".

אליאס החל למחות, אך ראין כבר מיהר מקרון לקרון, הלם על הדלתות והעיר את כולם. עד שהגיע אחד הפחחים והביא את בלה, כבר נאסף כל המחנה, כולם בבגדיהם היפים ביותר, מסה של צבעים שגרמה לקרון האדום-צהוב של ראין ואילה להיראות כמעט חיוור. הכלבים הגדולים שוטטו בין האנשים בלשונות משורבבות וחיפשו מישהו שיגרד את אוזניהם, ופרין והאחרים לחצו יד אחר יד וספגו חיבוק אחר חיבוק. הנערות שרקדו כל לילה לא הסתפקו בלחיצות ידיים, וחיבוקיהן גרמו לפרין להצטער פתאום שהוא עוזב — עד שנזכר בכל האחרים שמביטים בו, ואז קיבלו פניו גוון שהזכיר מאוד את צבע קרונו של המחפש.

ארם משך את אגווין הצידה. פרין לא שמע מה הצעיר אמר לה, אך היא נענעה כל הזמן בראשה, תחילה לאט, ואז בתקיפות רבה יותר, כשהחל הצעיר להחוות בידיו בתנועות מפצירות. פניו שינו את הבעתן מתחינה לוויכוח, אך אגווין הוסיפה לנענע בראשה בעקשנות עד שאילה הצילה אותה, ונזפה בנכדה בכמה מילים נוקבות. ארם הזעיף פנים, פילס את דרכו בקרב הקהל ונטש את החבורה. אילה הביטה בו בהיסוס, כמעט קראה לו לחזור בחזרה. גם היא חשה הקלה, חשב פרין. היא שמחה שהוא אינו רוצה ללכת איתנו — עם אגווין.

אחרי שלחץ כל יד במחנה פעם אחת לפחות וחיבק כל נערה פעמיים לפחות, החל הקהל להתרחק ופינה חלל קטן סביב ראין ואילה ושלושת האורחים.

"באתם בשלום", זמרר ראין וקד ברשמיות כשידיו צמודות לחזהו. "לכו עתה בשלום. תמיד תהיו ברוכים ליד מדורותינו. דרך העלה היא שלום".

"שלום ישרור עליכם תמיד", ענה אליאס, "ועל כל העם". הוא היסס, ואז הוסיף: "אני אמצא את השיר, או שאחר ימצא את השיר, אך השיר עוד יוּשר, השנה, או בשנה הבאה. כשם שהיה, כך יהיה, לנצח ולעולמי עד".

ראין מצמץ בהפתעה, ואילה נראתה המומה לגמרי, אבל כל הטואת׳אן האחרים מלמלו בתשובה: "לנצח ולעולמי עד ועד קץ כל הזמנים". ראין ואשתו מיהרו לומר את המשפט אחרי כולם.

ואז הגיע הזמן לפרוש. כמה ברכות שלום אחרונות, כמה איחולים אחרונים, כמה חיוכים וקריצות, והם יצאו מהמחנה. ראין ליווה אותם עד קצה החורשה כששני כלבים צועדים לצידו.

"באמת, ידידי הוותיק, עליך לשמור על עצמך. היום הזה... יש רוע בעולם, אני חושש, וגם אם אתה מעמיד פנים, הרי שאינך מרושע כל-כך עד שהרוע הזה לא יבלע אותך".

"שלום עליך", אמר אליאס.

"ועליך", ענה ראין בעצבות.

לאחר שראין הסתלק, הביט אליאס בזעם בשני הצעירים כשגילה שהם מתבוננים בו. "ובכן, אינני מאמין בשיר הטיפשי שלהם", נהם. "אין צורך לגרום להם להרגיש רע ולהרוס להם את הטקס, נכון? אמרתי לכם שהם מאוד רשמיים לפעמים".

"כמובן", אמרה אגווין בעדינות. "אין צורך". אליאס פנה מהם ורטן לעצמו.

מנומרת, רוח וקפצן באו לברך את אליאס, לא התחנפו והשתובבו כמו הכלבים, אלא בצורה מכובדת, כפגישה בין שווים. פרין הבין את מה שעבר ביניהם. עיני אש. כאב. ניבי-לב. מוות. ניבי-לב. הוא ידע למה הם מתכוונים. אדון האופל. הם סיפרו לאליאס על חלומו. חלומם.

הוא נרעד כשהזאבים רצו לפניהם וסרקו את השטח. הגיע תורה של אגווין לרכוב על בלה, והוא פסע לצידה. אליאס הוביל, כרגיל, בקצב מהיר וקבוע.

פרין לא רצה לחשוב על חלומו. הוא חשב שהזאבים שומרים על חלומותיו. לא מושלם. קַבֵּל. בלב מלא. בתודעה מלאה. אתה עדיין נאבק. תהיה מושלם רק כשתקבל.

הוא הדף את הזאבים מתודעתו ומצמץ בהפתעה. הוא לא ידע שהוא יכול לעשות זאת. הוא היה נחוש שלא להניח להם לחזור. אפילו בחלומות? הוא לא היה בטוח אם זו הייתה מחשבתו שלו או שלהם.

אגווין עדיין ענדה את החרוזים הכחולים שנתן לה ארם, ואת שׂערה עיטרו פרחים אדומים קטנים, עוד מתנה מהטואת׳אן הצעיר. פרין היה בטוח שארם ניסה לשכנע אותה להישאר עם בני העם הנודד. הוא שמח שלא נכנעה לו, אך היה שמח אף יותר אם הייתה מפסיקה ללטף כל הזמן את החרוזים.

בסופו של דבר אמר: "על מה דיברת זמן רב כל-כך עם אילה? בזמן שלא רקדת עם הברנש ההוא בעל הרגליים הארוכות, היית איתה, כאילו היה לכן איזה סוד".

"אילה נתנה לי עצות איך להיות אישה", ענתה אגווין בפיזור-נפש. הוא החל לצחוק והיא נעצה בו מבט מצועף, מסוכן. אך הוא לא ראה את מבטה.

"עצות! אף אחד לא אומר לנו איך להיות גברים. אנחנו פשוט כאלה".

"זאת", אמרה אגווין, "בוודאי הסיבה שאתם עושים זאת רע כל-כך". לפניהם החל אליאס לצחקק בקול.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
כישור הזמן 1 - עין העולם חלק ב רוברט ג'ורדן

פרק 27

מחסה מהסופה

פֶּרִין התרגז בגלל הימים שבילו עם הטוּאַתָ׳אַן, ימים שנסעו בהם דרומה ומזרחה בקצב איטי ונינוח. בני העם הנודד לא ראו כל צורך למהר; הם לא מיהרו מעולם. הקרונות הצבעוניים לא יצאו לדרך לפני שהשמש עלתה גבוה מעל לאופק, והם עצרו כבר בשעות אחר הצהריים, אם הגיעו למקום נוח. הכלבים רצו לצד הקרונות, ולרוב גם הילדים. הם לא התקשו לעמוד בקצב. כל הצעה שיתקדמו למרחק רב יותר או בקצב מהיר יותר, נענתה בצחוק עליז או במשפט כגון: "אה, אבל למה אתה רוצה להעביד את הסוסים המסכנים כל-כך קשה?"

הוא הופתע לגלות שאֵלִיאַס אינו שותף להרגשתו. אליאס סירב לנסוע בקרונות — הוא העדיף ללכת ברגל, לפעמים רץ לבדו בראש הטור — אבל לא הציע להיפרד מהפחחים או להחיש את הקצב.

האיש המזוקן, המשונה, בבגדי העור המוזרים, היה שונה כל-כך מהטואת׳אן העדינים, עד שהיה קל לאתר אותו בכל מקום שנמצא בו בין הקרונות. אפילו מצידו האחר של המחנה לא היה אפשר לראות באליאס את אחד מבני העם, ולא רק בגלל בגדיו. אליאס נע בחן עצל של זאב, חן שהדגישו בגדי העור וכובע הפרווה שלו, והוא הקרין הרגשת סכנה בטבעיות שבה אש מקרינה חום. הניגוד בינו ובין בני העם הנודד היה חריף. הפחחים, הן הצעירים והן הזקנים, היו כולם אנשים עליזים וחינניים. לא הייתה כל סכנה בחן שלהם, רק עונג. ילדיהם רצו סביב והתענגו על התנועה עצמה, אך גם בקרב הקשישים והקשישות היה אפשר לראות צעדים קלילים, הליכה שהייתה ריקוד חינני ושופע הדרת כבוד. כל בני העם נראו כעומדים לפצוח במחול בכל רגע, אפילו כשעמדו במקומם, אפילו בפעמים הנדירות שלא נשמעה מוזיקה בין הקרונות. כינורות וחלילים, דולצימרים וסיטארים ותופים רקמו יחדיו מלודיה וקונטרפונקט סביב הקרונות כמעט בכל שעה משעות היום במחנה, או כשהיו בתנועה. שירים עליזים, מתרוננים, צחקניים, שירים עצובים. בכל שעה שמישהו היה ער במחנה, נשמעה נגינה.

אליאס התקבל בהנהונים ובחיוכים בכל קרון שחלף לידו, ובמילה טובה ליד כל מדורה שעצר בה. אלה היו בוודאי הפנים שהראו בני העם לזרים — פתוחות, חייכניות. אך פרין כבר למד שמתחת לפני השטח הייתה חשדנותם דומה לזו של כבשים מבויתות למחצה. משהו נחבא עמוק מתחת לחיוכים שהופנו אל בני שדה אמונד, משהו שתהה אם הם בטוחים, משהו שנמוג רק במידת-מה בימים שחלפו. החשדנות כלפי אליאס הייתה עזה, כחום קיץ המרצד באוויר, והיא לא נמוגה. הם הביטו בו בגלוי כשלא הסתכל, כאילו לא ידעו בדיוק מה הוא עומד לעשות. בזמן שצעד על פני המחנה, נראו הרגליים המוכנות לפצוח במחול כמוכנות גם להתחיל לנוס.

ואליאס עצמו הרגיש לא נוח עם דרך העלה שלהם, ממש כמו שהם הרגישו לא נוח במחיצתו. פיו עטה עווית קבועה כשהיה במחיצת הטואת׳אן. זו לא הייתה התנשאות, ובוודאי לא בוז, אך הוא נראה כאילו העדיף להיות במקום אחר, בכל מקום שהוא. אבל בכל פעם שפרין העלה את נושא עזיבת המחנה, היה אליאס מרגיע אותו ומציע להישאר רק לעוד כמה ימים.

"היו לכם ימים קשים לפני שפגשתם אותי", אמר אליאס אחרי הפעם השלישית או הרביעית שפרין העלה את הנושא, "ויהיו לכם ימים קשים אף יותר בעתיד, עם טרולוקים וחציאנוש שירדפו אתכם, ואאס סדאי כידידות". הוא חייך ולעס מעוגת התפוחים של אִילָה. פרין עדיין לא הרגיש נוח כשהביט בעיניו הצהובות, אפילו כשחייך. אולי אפילו יותר כשחייך; החיוכים נגעו בעיניו של הצייד לעיתים רחוקות בלבד. אליאס היה שרוע ליד מדורתו של רָאין וסירב לשבת על הגזעים שהוצבו ככיסאות למטרה זו. "אל תמהר כל-כך למסור את עצמך לידי האאס סדאי".

"ומה אם הנמוגנים ימצאו אותנו? מה ימנע מהם זאת אם רק נשב כאן ונחכה? שלושה זאבים לא יוכלו להדוף אותם, והעם הנודד לא יושיט עזרה רבה. הם אפילו לא יגנו על עצמם. הטרולוקים יטבחו אותם וזו תהיה אשמתנו. על כל פנים, אנחנו חייבים לעזוב אותם במוקדם או במאוחר. מוטב שזה יהיה מוקדם".

"משהו אומר לי לחכות. רק כמה ימים".

"משהו!"

"הירגע, נער. קח את החיים כמו שהם. ברח כשתצטרך לברוח, הילחם כשתהיה חייב, נוּח כשאתה יכול".

"על מה אתה מדבר, משהו?"

"תאכל קצת עוגה. אילה לא אוהבת אותי, אבל היא מאכילה אותי טוב כשאני מבקר. תמיד יש אוכל טוב במחנות של העם".

"איזה משהו?" שאל פרין. "אם אתה יודע משהו ואתה לא מספר לנו..."

אליאס קימט את מצחו, הביט בפרוסת העוגה שבידו, ואז הניח אותה וניקה את ידיו. "משהו", אמר בסופו של דבר ומשך בכתפיו כאילו הוא עצמו אינו מבין זאת לגמרי. "משהו אומר לי שזה חשוב שנחכה. אינני מרבה לחוש תחושות כאלה, אבל למדתי לבטוח בהן כשזה קורה. הן הצילו את חיי בעבר. הפעם זה שונה, בדרך כלשהי, אבל זה חשוב. זה ברור. אם אתה רוצה למהר הלאה, בבקשה. לא אני".

הוא לא היה מוכן לומר יותר, ולא משנה כמה פעמים פרין פנה אליו. הוא שכב ליד האש, שוחח עם ראין, אכל, נמנם כשכובעו משוך מעל עיניו, וסירב לדבר על עזיבה. משהו אמר לו לחכות. משהו אמר לו שזה חשוב. הוא ידע מתי יגיע הזמן ללכת. תאכל קצת עוגה, בחור. אל תתרגש. נסה קצת מהנזיד הזה. הירגע.

פרין לא הצליח להירגע. הוא שוטט בלילות בין הקרונות הצבעוניים ודאג, בעיקר מפני שאף אחד מהאחרים לא ראה כל סיבה לדאגה. הטואת׳אן שרו ורקדו, בישלו ואכלו סביב המדורות — פירות ואגוזים, תותי יער וירקות; הם לא אכלו בשר — ועסקו במלאכותיהם כאילו אין להם דאגות כלל. הילדים רצו ושיחקו בכל מקום, התחבאו בין הקרונות, טיפסו על העצים שסביב המחנה, צחקו והתגלגלו על הקרקע עם הכלבים. לאיש מהם לא היו דאגות כלל.

כשהביט בהם, היה כבר ממש להוט להסתלק. ללכת, לפני שנביא עליהם את הציידים. הם קיבלו אותנו ואנחנו גומלים לנדיבותם בכך שאנו מסכנים אותם. להם יש לפחות סיבה לשמוח. שום דבר אינו רודף אחריהם. אבל אנחנו...

הוא התקשה לדבר עם אֶגְוִוין. או שהיא דיברה עם אילה, וראשיהן היו מורכנים יחד בצורה שהבהירה לגברים שהם אינם מוזמנים להצטרף, או שהיא רקדה עם אַרַם והסתחררה לצלילי החלילים והכינורות והתופים, לצלילי הנעימות שקיבצו הטואת׳אן ברחבי העולם, או שיריהם של בני העם עצמם שצליליהם היו חדים תמיד, בין שמהירים ובין שאיטיים. הם הכירו שירים רבים שאת כמה מהם זיהה מהבית, אך שמותיהם היו אחרים מאלה שנתנו להם בשני נהרות. ‘שלוש נערות באחו׳ למשל נקרא בפי הפחחים בשם ‘נערות יפות רוקדות׳, והם אמרו של׳הרוח הצפונית׳ קוראים בארצות מסוימות בשם ‘גשם כבד יורד׳ או ‘נסיגתו של ברין׳ בארצות אחרות. כששאל אותם בלי לחשוב על ‘הפחח לקח את הסירים שלי׳, הם התגלגלו מצחוק. הם הכירו אותו כמובן אבל בשם ‘זרוק את הנוצות׳.

הוא הצליח להבין את הרצון לרקוד לצלילי שיריהם של בני העם. בשדה אמונד נחשב פרין לרקדן סביר בלבד, אבל השירים האלה עוררו את רגליו והוא חשב שכל חייו לא רקד זמן רב כל-כך, קשה כל-כך ויפה כל-כך. השירים המהפנטים גרמו לדמו לזרום בקצב התופים.

בערב השני לשהותם במחנה ראה פרין לראשונה את הנשים רוקדות לצלילי אחד השירים האיטיים. המדורות עמדו לדעוך, הלילה עטף את המחנה, ואצבעות החלו לתופף בקצב איטי על התופים. תחילה תוף אחד, ואז עוד תוף, עד שכל התופים במחנה הכתיבו את הקצב האיטי והעיקש. פרט לקול התופים היה הכול דומם. נערה בשמלה אדומה פסעה אל האור בצעדים מתערסלים והסירה את צעיפה. חרוזים היו תלויים בשׂערה והיא הסירה את נעליה בבעיטה. חליל החל להשמיע מנגינה, קונן חרש, והנערה רקדה. זרועותיה המורמות אחזו בצעיף מאחורי גבה; ירכיה התנודדו כשהִכו רגליה היחפות בקרקע בקצב פעימות התופים. עיניה השחורות של הנערה ננעצו בפרין, וחיוכה היה איטי כריקודה. היא הסתובבה במעגלים קטנים וחייכה אליו מעבר לכתפה.

הוא בלע את רוקו. החום שחש בפניו לא נבע מאש המדורות. נערה שנייה הצטרפה לריקוד, והשנצים המעטרים את צעיפיהן רעדו עם קול התופים ועם רטט ירכיהן האיטי. הן חייכו אליו, והוא כחכח בגרונו בקול ניחר. הוא פחד להביט סביבו; פניו היו אדומות כסלק, וכל מי שלא צפה ברקדניות בוודאי צחק לו. הוא היה בטוח בכך.

הוא החליק מהגזע שישב עליו, ניסה להיראות קר-רוח כאילו רק מחפש תנוחה נוחה יותר, אך בסופו של דבר הצליח להפנות את פניו מהאש, מהרקדניות. בשדה אמונד לא היה דבר שדמה לכך. הריקודים עם הנערות ברחבת הכפר בימי החג לא התקרבו לזה אפילו. לשם שינוי, קיווה שהרוח תתחזק ותצנן את פניו.

הנערות רקדו ושוב חדרו אל שדה הראייה שלו, אלא שעתה היו שלוש. אחת מהן קרצה לעברו קריצה. עיניו נעו לכל עבר בקדחתנות. בשם האור, חשב, מה לעשות? מה רנד היה עושה? הוא מבין בנערות.

הרקדניות צחקו בקולות רכים; חרוזים נקשו כשטִלטלו את שׂערן הארוך, והוא חשב שפניו עומדות לעלות באש. ואז הצטרפה לנערות אישה קצת יותר מבוגרת, להראות להן איך לעשות זאת. פרין נאנק ונכנע ועצם את עיניו. אפילו מאחורי עפעפיו העצומים הוסיף צחוקן להתגרות בו ולדגדג אותו. אפילו מאחורי עפעפיים עצומים היה יכול לראות אותן. זיעה נקוותה על מצחו, והוא התפלל לרוח.

לדברי ראין, הנערות לא הִרבו לרקוד את הריקוד הזה, והנשים כמעט לא רקדו אותו כלל, ולדברי אליאס, רק הודות לסומק שעלה תדיר על פניו של פרין הם זכו לראות את הריקוד הזה בכל לילה מאז ואילך.

"אני חייב להודות לך", אמר אליאס בנימה רצינית לגמרי. "זה שונה בשבילכם, הצעירים, אבל בגילי צריכים יותר מאש כדי לחמם את העצמות". פרין הזעיף פנים. משהו בגבו של אליאס בשעה שפנה לדרכו הבהיר לפרין שגם אם אין רואים זאת על פניו, האיש פשוט הלך וצחק.

פרין למד במהרה שלא כדאי לו להסב את פניו מהרקדניות, אף-על-פי שהקריצות והחיוכים גרמו לו לייחל שיוכל לעשות זאת. אולי הוא היה יכול להתמודד עם רקדנית אחת, אבל חמש או שש, כשכל המחנה צופה... הוא מעולם לא הצליח לגבור לגמרי על הסומק.

ואז החלה אגווין ללמוד את הריקוד. שתיים מהנערות שרקדו בלילה הראשון לימדו אותה ומחאו כפיים בקצב, בשעה שחזרה על הצעדים הרכים ואחזה בצעיף ששאלה מאחת מהן. פרין החל לומר משהו ואז החליט שיהיה נבון יותר לשתוק. כשהוסיפו הנערות את תנועות הירכיים, החלה אגווין לצחוק, ושלוש הנערות נפלו זו בזרועות זו כשהן מצחקקות בפראות. אבל אגווין התמידה, עיניה בהקו וכתמי סומק עזים עלו בלחייה.

ארם הביט בה במבט יוקד, רעב. הטואת׳אן הצעיר ויפה התואר נתן לה מחרוזת של חרוזים כחולים, והיא ענדה אותה כל הזמן. מבטים דאוגים החליפו עתה את החיוכים שעלו על פניה של אילה כשהבחינה לראשונה בעניין שגילה נכדה באגווין. פרין החליט לפקוח עין על אדון ארם הצעיר.

פעם אחת הצליח לתפוס את אגווין לבדה, ליד קרון צבוע בירוק ובצהוב. "את נהנית, מה?" אמר.

"למה לא?" היא נגעה בחרוזים הכחולים סביב צווארה וחייכה אליהם. "לא כולנו חייבים להתאמץ להיות אומללים כל הזמן, כמוך. לא מגיע לנו ליהנות קצת?"

ארם עמד לא רחוק מהם — הוא מעולם לא התרחק מאגווין — זרועותיו היו שלובות על חזהו, חיוך קטן עלה על פניו, חציו הביע שביעות רצון וחציו קרא תיגר. פרין היסה את קולו. "חשבתי שאת רוצה להגיע לטאר ואלון. כאן לא תלמדי איך להיות אאס סדאי".

אגווין הִטתה את ראשה בלהט. "ואני חשבתי שאתה לא אוהב את הרעיון שאהיה אאס סדאי", אמרה במתיקות מופרזת.

"דם ואפר, את חושבת שאנחנו בטוחים כאן? האנשים האלה בטוחים כשאנחנו במחיצתם? נמוגן יוכל למצוא אותנו בכל רגע".

ידה רעדה על החרוזים. היא הורידה אותה ונשמה נשימה עמוקה. "מה שיקרה יקרה, אם נעזוב היום או אם נעזוב בעוד שבוע. בזה אני מאמינה עכשיו. תיהנה, פרין. אולי זאת ההזדמנות האחרונה".

היא ליטפה את לחיו בעצב. ואז הושיט ארם את ידו, והיא רצה אליו בעודה צוחקת שוב. כשרצו אל צלילי הכינורות, שלח ארם חיוך של ניצחון מעבר לכתפו אל פרין, כמנסה לומר היא לא שלך, אבל היא תהיה שלי.

הם נכבשו כולם בקסמם של בני העם הנודד, חשב פרין. אליאס צודק. הם לא צריכים לנסות להמיר אותך לדרך העלֶה. זה מחלחל לתוכך.

אילה העיפה בו מבט אחד כשעמד ברוח ושלפה גלימת צמר חמה מהקרון; גלימה ירוקה כהה, שמח פרין לראות, אחרי כל האדומים והצהובים. כשהניח אותה סביב כתפיו והשתומם לגלות שהיא די גדולה בשבילו, אמרה אילה בקפדנות: "היא יכולה להתאים טוב יותר". היא הביטה בגרזן שבחגורתו, וכשנשאה את עיניה, היו אלה עיניים עגומות מעל לחיוכה. "היא יכולה להתאים הרבה יותר טוב".

כל הפחחים עשו את זה. חיוכיהם לא נעלמו מעולם, מעולם לא היה היסוס בקולם כשהזמינו אותך להצטרף אליהם למשקה או להאזין לנגינה, אך עיניהם נגעו תמיד בגרזן, והוא היה יכול לחוש מה הם חושבים. כלי של אלימות. לא הייתה כל הצדקה לאלימות כלפי בן אנוש אחר. דרך העלה.

לפעמים הוא רצה לצעוק עליהם. בעולם יש טרולוקים ונמוגנים. יש כאלה שיתלשו כל עלה, ודרך העלה תישרף באש שבעיניו של בעלזמון. הוא המשיך לשאת את הגרזן בעקשנות. הוא הקפיד להפשיל את גלימתו לאחור, אפילו כשנשבה רוח, כדי שחצי-הסהר של הלהב יהיה גלוי לעין. אליאס הביט מדי פעם במבט שואל בנשק שהיה תלוי על מותניו וחייך אליו. עיניו הצהובות קראו את מחשבותיו. זה כמעט גרם לו לכסות את הגרזן. כמעט.

מחנה הטואת׳אן היה מקור תמידי לרוגז, אבל חלומותיו לפחות היו רגילים. לפעמים היה מתעורר שטוף זיעה מחלום על טרולוקים ונמוגנים שפשטו על המחנה, שרפו את הקרונות הצבעוניים, אנשים נפלו בשלוליות של דם, גברים, נשים וילדים רצו וצרחו ומתו בלי לנסות להגן על עצמם מפני החרבות המעוקלות המכות בהם. הוא היה מתיישב בחשכה, לילה אחרי לילה, מתנשף ומושיט את ידו לגרזינו לפני שהבין שהקרונות אינם עולים באש, שאין סביבו דמויות מעוותות שנוהמות מעל גופות קטנות וקרועות הזרוקות על הקרקע. אך הסיוטים האלה היו רגילים, ובאורח משונה שאב מהם נחמה. אם היה מקום בחלומותיו לאדון האופל, זה היה בסיוטים האלה, אך הוא לא הופיע בהם. בעלזמון חדל לפקוד את חלומותיו. רק סיוטים רגילים.

כשהיה ער לא שכח את קיומם של הזאבים. הם שמרו על מרחק מהמחנה ומהשיירה, אבל הוא ידע תמיד היכן הם. הוא היה מסוגל להרגיש את הבוז שרחשו לכלבים ששמרו על הטואת׳אן. חיות רעשניות ששכחו למה נועדו מלתעותיהן, ששכחו את טעמו של הדם החם; הכלבים הפחידו אולי בני אנוש, אך הם היו קורסים באימה אם הלהק היה מתקרב למחנה. ובכל יום הייתה הידיעה הזאת חדה וצלולה יותר.

מנומרת הלכה ואיבדה את סבלנותה מיום ליום. אליאס רצה לקחת את בני האנוש דרומה, והיה שווה לעשות זאת, אבל העיכוב הרגיז אותה. היא רצתה לסיים את המסע האיטי הזה. זאבים נוצרו למהירות, והיא לא אהבה להיות רחוקה מהלהק זמן רב כל-כך. חוסר הסבלנות יקד גם בזאב השני, רוח. הציד היה גרוע בסביבה הזאת, והוא לא אהב לחיות על עכברי שדה, חיות הראויות לגורים הלומדים לצוד או לזאבים זקנים וחלושים שאינם יכולים עוד להרוג איילה. רוח חשב לפעמים שכווייה צדק; צריך להשאיר את הבעיות האנושיות לבני האנוש. אך הוא נזהר ממחשבות כאלה כשמנומרת הייתה בסביבה, ובמיוחד כשקפצן היה לידו. קפצן היה לוחם מצולק ומאפיר שהשנים הִקנו לו חוכמה וניסיון שפיצו על הדברים שגזל ממנו הגיל. בני האנוש לא עניינו אותו, אבל מנומרת רצתה לעשות את הדבר הזה, וקפצן יחכה בסבלנות כשהיא תחכה, וירוץ כשהיא תרוץ. זאב או אדם, שור או דוב, כל מה שיקרא תיגר על מנומרת ימצא את מלתעותיו של קפצן מוכנות לשלוח אותו לשנת הנצח. זו הייתה תמצית החיים בשביל קפצן, ורוח היה זהיר, ומנומרת הייתה נבונה דיה להתעלם מהמחשבות של שניהם.

כל זה היה ברור לגמרי בתודעתו של פרין. הוא ייחל בלהט להגיע לקאמלין, למצוא את מוריין, להגיע לטאר ואלון. אפילו אם לא היו שם תשובות, יגיע לפחות הסוף לדבר הזה. אליאס הביט בו, והוא היה בטוח שהגבר צהוב העיניים יודע. בבקשה, שיהיה לזה סוף.

החלום החל בצורה נעימה יותר מרוב החלומות האחרונים. הוא היה במטבחה של אלסבט לוהאן, ליד השולחן, והשחיז את גרזינו על אבן משחזת. גברת לוהאן מעולם לא הרשתה שיבצעו עבודות נפחות בתוך הבית, ומר לוהאן היה מוציא אפילו את סכיני המטבח החוצה כשנזקקו להשחזה, אך עתה הייתה שקועה בבישול ולא אמרה מילה בקשר לגרזן. היא לא אמרה דבר אפילו כשנכנס זאב מתוך הבית והתכרבל בין פרין ובין הדלת היוצאת לחצר. פרין המשיך להשחיז; בקרוב יגיע הזמן להשתמש בגרזן.

הזאב קם פתאום, נהם ממעמקי גרונו והפרווה העבותה על עורפו סמרה. בעלזמון נכנס למטבח מהחצר. גברת לוהאן המשיכה לבשל בשלווה.

פרין קם על רגליו, הניף את הגרזן, אך בעלזמון התעלם מהנשק והתרכז במקום זה בזאב. להבות פיזזו במקום שהיו עיניו אמורות להימצא. "זה מה שיש לך כדי להתגונן? ובכן, ניצבתי מול זה בעבר. פעמים רבות".

הוא כופף אצבע והזאב יילל כשפרצה אש מעיניו, מאוזניו, מפיו ומעורו. צחנת בשר שרוף ושיער חרוך מילאה את המטבח. אלסבט לוהאן הרימה את מכסה אחד הסירים ובחשה את תכולתו בכף עץ.

פרין שמט את הגרזן, קפץ קדימה וניסה לכבות את הלהבות בידיו. הזאב התפורר לאפר שחור בין כפות ידיו. הוא בהה בערמת הפחם חסרת הצורה שעל הרצפה המבריקה במטבחה של גברת לוהאן ונסוג. הוא רצה לנגב את הפיח השמנוני מידיו, אך המחשבה שיהיה עליו לנגב את ידיו על בגדיו עוררה בו בחילה. הוא הרים את הגרזן ואחז בידית עד שפרקי אצבעותיו כאבו.

"עזוב אותי!" צעק. גברת לוהאן הקישה עם הכף על שפת הסיר וכיסתה אותו שוב בעודה מזמזמת לעצמה.

"אינך יכול לברוח מפני", אמר בעלזמון. "אינך יכול להתחבא. אם אתה האחד, אתה שלי". החום מהאש שבפניו אילץ את פרין לסגת עד שגבו נצמד לקיר הרחוק. גברת לוהאן פתחה את התנור ובדקה את הלחם. "עין העולם תבלע אותך", אמר בעלזמון. "אני מסמן אותך כשלי!" הוא הטיח את ידו הקפוצה כאילו זרק משהו; כשנפתחו אצבעותיו, עף עורב אל פניו של פרין.

פרין צרח כשהמקור השחור חורר את עינו השמאלית...

...והתיישב. הוא אחז בפניו, קרונותיהם של בני העם הנודד השקועים בשינה מקיפים אותו. הוא הוריד את ידו לאט. לא היה כאב, לא דם. אך הוא זכר, זכר את הכאב הנוקב.

הוא נרעד, ופתאום אליאס היה שפוף לצידו באפלולית שלפני השחר וידו הייתה מושטת, כמו להעיר אותו. מעבר לעצים, במקום שבו חנו הקרונות, ייללו הזאבים, קריאה חדה אחת שעולה משלושה גרונות. הוא היה שותף לתחושותיהם. אש. כאב. אש. שנאה. שנאה. הרג!

"כן", אמר אליאס בלחש. "הגיע הזמן. קום, נער. הגיע הזמן ללכת".

פרין נחלץ משמיכותיו. בזמן שגִלגל אותן יצא ראין מהקרון ושפשף את עיניו. המחפש הביט בשמיים וקפא באמצע המדרגות כשידיו עדיין נשואות לפניו. רק עיניו נעו כשבחן את השמיים בדריכות, אבל פרין לא הבין במה הוא מביט. כמה עננים ריחפו במזרח, צבועים בוורוד באור השמש העומדת לזרוח, אך פרט להם לא היה ברקיע דבר. ראין הקשיב והריח את האוויר, אך פרט לרוח שבין העצים לא נשמע כל צליל, וחוץ מריח העשן הקלוש ממדורות הלילה לא היה כל ריח.

אליאס חזר עם חפציו המועטים, וראין ירד מהקרון. "אנחנו צריכים לשנות את כיוון הנסיעה שלנו, ידידי הוותיק". המחפש הביט שוב בשמיים באי-נוחות. "היום אנחנו נלך בדרך אחרת. האם תבואו איתנו?" אליאס נד בראשו לשלילה, וראין הנהן כאילו ידע זאת מראש. "ובכן, שמור על עצמך, ידידי הוותיק. יש היום משהו..." הוא החל שוב להביט למעלה, אך הפנה בחזרה את מבטו לפני שעלו עיניו מעל גגות הקרונות. "אני חושב שהקרונות יפנו מזרחה. אולי כל הדרך עד לשׂדרת העולם. אולי נמצא סְטֶדִינְג ונישאר שם לזמן-מה".

"צרות לעולם אינן נכנסות לסְטֶדִינְג", הסכים אליאס. "אבל האוֹגִירים אינם מסבירי פנים במיוחד לזרים".

"כולם מקבלים את העם הנודד", אמר ראין וחייך. "מלבד זאת, אפילו לאוגירים יש סירים שצריכים תיקון. בואו, נאכל ארוחת בוקר ונדבר על זה".

"אין זמן", אמר אליאס. "גם אנחנו ממשיכים היום. ברגע שנוכל. זה יום לתזוזה, ככל הנראה".

ראין ניסה לשכנע אותו להישאר לאכול, וכשיצאו אילה ואגווין מהקרון, הצטרפה גם אילה לניסיונות השכנוע, אך לא בלהט של בעלה. היא אמרה את כל המילים הנכונות, אך נימוסיה היו קפואים, והיה ברור שהיא מעדיפה לראות את גבו של אליאס, אף שהייתה שמֵחה לשמור על אגווין.

אגווין לא הבחינה במבטים העצובים שנעצה בה אילה. היא שאלה מה קורה, ופרין הכין את עצמו לכך שהיא תבקש להישאר עם הטואת׳אן, אבל כשאליאס הסביר לה, היא פשוט הִנהנה במהורהר ומיהרה בחזרה לקרון לאסוף את חפציה.

ראין פרש לבסוף את זרועותיו. "בסדר, מעולם לא הנחתי לאורח לעזוב את המחנה בלי משתה פרידה, אבל..." עיניו נישאו שוב בהיסוס אל השמיים. "ובכן, גם אנחנו צריכים לצאת מוקדם לדרך, אני חושב. אולי נאכל תוך כדי נסיעה. אבל הנח לכולם לפחות להיפרד לשלום".

אליאס החל למחות, אך ראין כבר מיהר מקרון לקרון, הלם על הדלתות והעיר את כולם. עד שהגיע אחד הפחחים והביא את בלה, כבר נאסף כל המחנה, כולם בבגדיהם היפים ביותר, מסה של צבעים שגרמה לקרון האדום-צהוב של ראין ואילה להיראות כמעט חיוור. הכלבים הגדולים שוטטו בין האנשים בלשונות משורבבות וחיפשו מישהו שיגרד את אוזניהם, ופרין והאחרים לחצו יד אחר יד וספגו חיבוק אחר חיבוק. הנערות שרקדו כל לילה לא הסתפקו בלחיצות ידיים, וחיבוקיהן גרמו לפרין להצטער פתאום שהוא עוזב — עד שנזכר בכל האחרים שמביטים בו, ואז קיבלו פניו גוון שהזכיר מאוד את צבע קרונו של המחפש.

ארם משך את אגווין הצידה. פרין לא שמע מה הצעיר אמר לה, אך היא נענעה כל הזמן בראשה, תחילה לאט, ואז בתקיפות רבה יותר, כשהחל הצעיר להחוות בידיו בתנועות מפצירות. פניו שינו את הבעתן מתחינה לוויכוח, אך אגווין הוסיפה לנענע בראשה בעקשנות עד שאילה הצילה אותה, ונזפה בנכדה בכמה מילים נוקבות. ארם הזעיף פנים, פילס את דרכו בקרב הקהל ונטש את החבורה. אילה הביטה בו בהיסוס, כמעט קראה לו לחזור בחזרה. גם היא חשה הקלה, חשב פרין. היא שמחה שהוא אינו רוצה ללכת איתנו — עם אגווין.

אחרי שלחץ כל יד במחנה פעם אחת לפחות וחיבק כל נערה פעמיים לפחות, החל הקהל להתרחק ופינה חלל קטן סביב ראין ואילה ושלושת האורחים.

"באתם בשלום", זמרר ראין וקד ברשמיות כשידיו צמודות לחזהו. "לכו עתה בשלום. תמיד תהיו ברוכים ליד מדורותינו. דרך העלה היא שלום".

"שלום ישרור עליכם תמיד", ענה אליאס, "ועל כל העם". הוא היסס, ואז הוסיף: "אני אמצא את השיר, או שאחר ימצא את השיר, אך השיר עוד יוּשר, השנה, או בשנה הבאה. כשם שהיה, כך יהיה, לנצח ולעולמי עד".

ראין מצמץ בהפתעה, ואילה נראתה המומה לגמרי, אבל כל הטואת׳אן האחרים מלמלו בתשובה: "לנצח ולעולמי עד ועד קץ כל הזמנים". ראין ואשתו מיהרו לומר את המשפט אחרי כולם.

ואז הגיע הזמן לפרוש. כמה ברכות שלום אחרונות, כמה איחולים אחרונים, כמה חיוכים וקריצות, והם יצאו מהמחנה. ראין ליווה אותם עד קצה החורשה כששני כלבים צועדים לצידו.

"באמת, ידידי הוותיק, עליך לשמור על עצמך. היום הזה... יש רוע בעולם, אני חושש, וגם אם אתה מעמיד פנים, הרי שאינך מרושע כל-כך עד שהרוע הזה לא יבלע אותך".

"שלום עליך", אמר אליאס.

"ועליך", ענה ראין בעצבות.

לאחר שראין הסתלק, הביט אליאס בזעם בשני הצעירים כשגילה שהם מתבוננים בו. "ובכן, אינני מאמין בשיר הטיפשי שלהם", נהם. "אין צורך לגרום להם להרגיש רע ולהרוס להם את הטקס, נכון? אמרתי לכם שהם מאוד רשמיים לפעמים".

"כמובן", אמרה אגווין בעדינות. "אין צורך". אליאס פנה מהם ורטן לעצמו.

מנומרת, רוח וקפצן באו לברך את אליאס, לא התחנפו והשתובבו כמו הכלבים, אלא בצורה מכובדת, כפגישה בין שווים. פרין הבין את מה שעבר ביניהם. עיני אש. כאב. ניבי-לב. מוות. ניבי-לב. הוא ידע למה הם מתכוונים. אדון האופל. הם סיפרו לאליאס על חלומו. חלומם.

הוא נרעד כשהזאבים רצו לפניהם וסרקו את השטח. הגיע תורה של אגווין לרכוב על בלה, והוא פסע לצידה. אליאס הוביל, כרגיל, בקצב מהיר וקבוע.

פרין לא רצה לחשוב על חלומו. הוא חשב שהזאבים שומרים על חלומותיו. לא מושלם. קַבֵּל. בלב מלא. בתודעה מלאה. אתה עדיין נאבק. תהיה מושלם רק כשתקבל.

הוא הדף את הזאבים מתודעתו ומצמץ בהפתעה. הוא לא ידע שהוא יכול לעשות זאת. הוא היה נחוש שלא להניח להם לחזור. אפילו בחלומות? הוא לא היה בטוח אם זו הייתה מחשבתו שלו או שלהם.

אגווין עדיין ענדה את החרוזים הכחולים שנתן לה ארם, ואת שׂערה עיטרו פרחים אדומים קטנים, עוד מתנה מהטואת׳אן הצעיר. פרין היה בטוח שארם ניסה לשכנע אותה להישאר עם בני העם הנודד. הוא שמח שלא נכנעה לו, אך היה שמח אף יותר אם הייתה מפסיקה ללטף כל הזמן את החרוזים.

בסופו של דבר אמר: "על מה דיברת זמן רב כל-כך עם אילה? בזמן שלא רקדת עם הברנש ההוא בעל הרגליים הארוכות, היית איתה, כאילו היה לכן איזה סוד".

"אילה נתנה לי עצות איך להיות אישה", ענתה אגווין בפיזור-נפש. הוא החל לצחוק והיא נעצה בו מבט מצועף, מסוכן. אך הוא לא ראה את מבטה.

"עצות! אף אחד לא אומר לנו איך להיות גברים. אנחנו פשוט כאלה".

"זאת", אמרה אגווין, "בוודאי הסיבה שאתם עושים זאת רע כל-כך". לפניהם החל אליאס לצחקק בקול.