האש שבוערת ביניהם

פרולוג

אֶלַייזָה

הנער בקפוצ'ון האדום המשיך לבהות בי בתור לקופה. כבר ראיתי אותו לא פעם, כולל מוקדם יותר באותו הבוקר של יום שני. מדי יום הוא וחבריו הסתובבו בסמטה שמאחורי המכולת שבה עבדתי. ראיתי אותם כשהבוס שלי ביקש ממני לפרק קרטונים ולהשליך אותם בחוץ. הנער עם הקפוצ'ון האדום היה שם תמיד עם חבריו, מדי יום ביומו.

הם הקימו המון רעש, קיללו ללא הרף, עישנו סיגריות ועשו בלגן. הוא נראה חריג, כי הבחורים האחרים צחקו וחייכו. הוא נראה מנותק, כאילו מחשבותיו נמצאות הרחק מפה. היה נדיר לראותו מחייך. תהיתי אם הוא ידע בכלל איך לחייך. אולי הוא היה אחד מהאנשים האלה שרק קיימים, אך לא ממש חיים.

לפעמים המבטים שלנו הצטלבו, אך תמיד הסבתי את מבטי ממנו. היה לי קשה להביט בעיניו החומות כי הן נראו עצובות מדי עבור נער בגילו. קמטים ושקיות סגלגלות ועמוקות השתקעו תחת עיניו, ועדיין הוא היה נאה מאוד. נער עייף ויפה תואר. אף נער אינו אמור להיראות מותש כל־כך ומהמם כל־כך בו־זמנית. הייתי די בטוחה שלמרות גילו הצעיר, הוא כבר הספיק לשרוד מאה שנות מאבקים. רק על פי התנוחה שבה עמד, עם כתפיו מעוגלות קדימה וגב כפוף תמידית, הבחנתי שהוא שבע קרבות, הרבה יותר מרוב האנשים בעולם.

אבל לא כל כולו נראה שבור.

שערו הכהה באורך בינוני נראה תמיד מושלם. תמיד. לפעמים הוא שלף מסרק קטן והעביר אותו דרך תלתליו, כאילו היה מוסכניק עם שיער משוח בברילנטין בנוסח שנות החמישים. הוא תמיד התלבש באותו סגנון: חולצת טריקו חלקה בצבע לבן או שחור ולפעמים גם הקפוצ'ון האדום. מכנסי הג'ינס שלו היו תמיד שחורים כמו גם נעליו, שנשרכו בשרוכים לבנים. לא הבנתי למה המראה היומיומי שלו הצליח לצמרר אותי.

הבחנתי גם בידיו, ששיחקו עם מצית שהוא הדליק וכיבה ללא הרף. תהיתי אם הוא בכלל מודע למעשיו. זה היה נראה כאילו הלהבה שפורצת מהמצית היא המשך טבעי לקיומו.

הבעה בנאלית, עיניים עייפות, שיער מושלם ומצית ביד. איזה שם היה מתאים למישהו כמוהו? אולי האנטר? סוג של ילד רע — כפי שהנחתי שהוא אכן היה. או גאס, גאס המוסכניק. ואולי מיקי — כי זה נשמע מתוק, בניגוד מוחלט למראהו, והייתה לי נטייה להתענג על פערים כאלה.

אבל שמו לא היה ממש חשוב.

מה שכן היה חשוב, זה שהוא עמד מולי. פניו הביעו המון רגש, כפי שמעולם לא ראיתי אותו כשהסתובב בסמטה. לחייו היו אדומות כסלק, אצבעותיו התנועעו בעצבנות ועיניו שידרו מבוכה עזה כשניסה להעביר שוב ושוב את כרטיס האשראי שלו, ונדחה בכל פעם מחדש. אשראי מוגבל. בכל ניסיון הוא נעשה מדוכדך יותר. אשראי מוגבל. הוא נגס בשפתו התחתונה. "זה לא הגיוני", הוא מלמל לעצמו.

"אני יכולה לנסות אצלי בקופה אם אתה רוצה. לפעמים המכשירים האלה משתגעים." חייכתי לעברו אך הוא לא חייך חזרה. פניו התקשחו ושפתיו נמתחו לפס צר, ולמרות זאת, הוא הושיט לי את כרטיסו. העברתי אותו בקופה וגבותיי התכווצו. אשראי מוגבל.

"כתוב כאן שאין מספיק כסף על הכרטיס."

"אולי תספרי לי משהו שאני לא יודע?"

גס רוח.

"זה בולשיט." הוא נשף, כולו רוטט. "רק ביום שני נכנס לנו כסף לחשבון."

מי זה 'לנו'? זה ממש לא העסק שלך, אלייזה. "יש לך אולי עוד כרטיס?"

"אם היה לי עוד כרטיס, את לא חושבת שכבר הייתי מנסה אותו?" הוא נבח, וגרם לי לנוע בכיסאי בעצבנות. האנטר. הוא חייב להיות האנטר. צייד. ילד רע, אכזרי. או אולי טראביס. קראתי פעם ספר עם דמות בשם טראביס, שהיה ממש בחור רע. טראביס היה כל־כך רע עד שנאלצתי לסגור את הספר כדי לא להסמיק ולצרוח בו־זמנית.

הוא שאף אוויר, בחן את האנשים שעמדו מאחוריו בתור, ואז מבטו ננעל עליי. "אני מצטער. לא התכוונתי לצעוק."

"זה בסדר," עניתי.

"לא. זה לא. אני מצטער. אני יכול להשאיר את החרא הזה כאן לשנייה? אני צריך להתקשר לאימא שלי."

"כן. כמובן. אני רק אעצור את ההזמנה שלך, ואתה יכול להמשיך עם ההזמנה אחרי שהעניינים יסתדרו. אל תדאג."

הוא כמעט חייך, ואני כמעט יצאתי מאיזון. לא ידעתי שהוא מסוגל כמעט לעשות לי את זה. אולי זו הייתה רק העווית בשפתיו, אבל כשהן התעקלו מעט, הוא נראה מדהים. תיארתי לעצמי שהוא לא חייך לעיתים מזומנות.

כאשר הוא פסע הצידה כדי לצלצל לאמו, ניסיתי כמיטב יכולתי לא לצותת לשיחה. טיפלתי בקניות של הלקוחות הבאים, אבל העיניים והאוזניים החטטניות שלי פילסו שוב ושוב את דרכן חזרה אליו.

"אימא, תקשיבי. אני מרגיש כמו אידיוט מזוין. העברתי שוב ושוב את הכרטיס אבל הוא לא עובר."

"אני יודע את הקוד הסודי. הכנסתי אותו."

"השתמשת בכרטיס אתמול?" הוא שאל. "בשביל מה? מה קנית?"

בזמן שאימו דיברה, הוא הסיט את הטלפון מפניו וגלגל את עיניו, ואז החזיר את הטלפון לאוזנו.

"למה את מתכוונת שקנית שלושים ושניים ארגזים של קוקה קולה?!" הוא צעק. "מה, לכל הרוחות, נעשה עם שלושים ושניים ארגזי קולה?" כולם במכולת פנו לעברו. עיניו פגשו את שלי, והוא שוב התמלא במבוכה. חייכתי. הוא הזדעף. יפה תואר באופן שובה לב. הוא הפנה את גבו ממני באיטיות וחזר לשיחת הטלפון. "מה בדיוק אנחנו אמורים לאכול בחודש הבא?"

"כן. אני מקבל משכורת מחר, אבל זה לא מספיק ל... לא, אימא. אני לא רוצה עוד פעם לבקש כסף מקָאלֶן. אל תנתקי. תקשיבי. אני צריך לשלם שכירות. אין שום דרך שאני יכול — " הפוגה. "אימא, תסתמי את הפה שלך, בסדר?! בזבזת את הכסף של האוכל שלנו על קוקה קולה!"

הפסקה קצרה. תנועות יד מוטרפות של כעס. "לא! לא, לא אכפת לי אם זה היה דיאט קולה או זירו!" הוא נאנח, מעביר את אצבעותיו בשערו. הוא הניח את הטלפון לכמה שניות על הרצפה, עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה. הוא הרים שוב את הטלפון. "זה בסדר. אני אמצא פתרון. אני מנתק עכשיו. לא. אני לא כועס, אימא. באמת. אני רק סוגר עכשיו. כן. אני יודע. זה בסדר. אני לא כועס, טוב? אני מצטער שצעקתי. אני מצטער. אני לא כועס." הוא הנמיך את קולו, אבל לא יכולתי להפסיק להאזין. "אני מצטער."

הוא חזר אליי, בדיוק כשסיימתי לעזור ללקוח האחרון בתור. הוא משך בכתפו השמאלית ופסע קרוב יותר, כשהוא משפשף את עורפו. "אני לא חושב שאני יכול לקנות את המוצרים האלה היום. מצטער. אני יכול להחזיר אותם למדפים. סליחה, סליחה."

בטני התכווצה. "זה בסדר. באמת. אני אטפל בזה. בכל מקרה, אני מסיימת עכשיו לעבוד. אני אשים את כל הדברים חזרה."

הוא הזעיף את פניו. הלוואי שהיה מפסיק לעשות זאת. "בסדר. מצטער." הלוואי שהוא גם היה מפסיק להתנצל.

כשהוא עזב, הצצתי בשקיות הקניות. בדיקת המצרכים בשקיות שברה את ליבי. מחיר המוצרים הסתכם ב-11 דולר, ואפילו זה היה יקר מדי עבורו. אטריות ראמן, דגני בוקר, חלב, חמאת בוטנים וכיכר לחם — מוצרים שלא הייתי מהססת לרגע האם לקנות אותם. את לעולם לא יודעת כמה טוב לך עד שאת לא רואה כמה רע למישהו אחר.

"היי!" צעקתי, כשאני רודפת אחריו אל מגרש החניה. "היי! שכחת את אלה."

הוא הסתובב באיטיות ועיניו הוצרו בבלבול.

"השקיות שלך," הסברתי, כשאני מוסרת לו אותן. "שכחת את השקיות שלך."

"יכולים לפטר אותך."

"מה?"

"על גניבת מצרכים," הוא אמר.

היססתי לשנייה, מבולבלת מכך שהוא הסיק מייד שגנבתי את האוכל. "לא גנבתי אותם. שילמתי עליהם."

הוא בהה בי נדהם. "למה שתעשי את זה? את אפילו לא מכירה אותי."

"אני יודעת שאתה מנסה לדאוג לאימא שלך."

הוא צבט את גשר אפו, מנענע את ראשו מצד לצד. "אני אחזיר לך."

"לא, עזוב." נענעתי בראשי. "זה לא סיפור גדול."

הוא נשך את שפתו התחתונה, והחליק את ידו על עיניו. "אני אשלם לך חזרה. אבל... תודה רבה. תודה רבה... אהה..." עיניו נחתו על החזה שלי ולשנייה אחת, חשתי לא בנוח עד שהבנתי שהוא קורא את שמי מהתגית שענדתי. "תודה, אלייזה."

"בבקשה."

הוא הסתובב והלך לדרכו.

"מה איתך?!" צעקתי לעברו, משהקת פעם או פעמיים — או אולי חמישים פעם.

"מה איתי?" הוא שאל, עדיין בגבו אליי כשהוא ממשיך להתרחק.

"איך קוראים לך?"

האנטר?

גאס?

טראביס?

מיקי?!

הוא בהחלט יכול היה להיות מיקי.

"לוֹגָן," הוא אמר והמשיך ללכת, מבלי להסתובב לאחור. תחבתי את צווארון החולצה שלי לפי ולעסתי אותו — הרגל מגונה, שאימי כל הזמן התלוננה עליו, אבל היא לא נכחה שם — ופרפרים זעירים השתלטו על הבטן שלי.

לוגן.

כעת, כשחשבתי על כך, הוא באמת נראה כמו לוגן.

***

כעבור כמה ימים הוא שב כדי להחזיר לי את הכסף. ואז הוא החל להופיע מדי שבוע כדי לקנות כיכר לחם או אטריות ראמן או חפיסת גומי לעיסה. הוא תמיד הגיע לקופה שלי. בשלב מסוים לוגן ואני התחלנו לדבר זה עם זה במהלך הקניות, ואז קלטנו שאחיו למחצה יוצא עם אחותי כבר תקופה ארוכה. בהזדמנות אחת הוא כמעט חייך. ואז בפעם אחרת, אני נשבעת שהוא אפילו צחק. חילופי המילים הקצרצרים בינינו התפתחו עם הזמן לשיחות ארוכות, והתיידדנו.

כאשר יצאתי מהעבודה, הוא נהג לשבת על שפת המדרכה בחניון, ממתין לי, ואז המשכנו את השיחות שלנו, במהלכן העור של שנינו נשרף מהשמש היוקדת. נפרדנו מדי לילה כשמעלינו כבר נצצו הכוכבים.

פגשתי את החבר הכי טוב שלי בתור לקופה במכולת. והחיים שלי השתנו לתמיד.

חלק אחד

הנשמה שלו עלתה בלהבות

והוא חרך כל מי שהתקרב אליו.

היא התקרבה אליו,

בלי לחשוש מכך שהם צפויים להפוך לאפר.

1
לוגן

שנתיים, שבע בנות זוג, שני בני זוג, תשע פרידות וחברוּת אחת הדוקה יותר לאחר מכן
צפיתי בסרט דוקומנטרי על פשטידות.

שעתיים מחיי בוזבזו על ישיבה מול טלוויזיה זעירה תוך צפייה בסרט מספריית הדי.וי.די על ההיסטוריה של הפשטידות. התברר כי הפשטידה הייתה קיימת כבר בתקופת המצרים הקדמונים. הפשטידה הראשונה שתועדה הוכנה על ידי הרומאים, שעשו אותה מבצק שיפון עם גבינת עזים ודבש. זה נשמע דוחה לגמרי, אבל איכשהו, בסוף הסרט הדוקומנטרי, כל מה שרציתי היה את הפשטידה המזורגגת הזאת.

לא הייתי חובב נלהב של פשטידות, יותר בעניין של עוגות, אבל ברגע הזה יכולתי לחשוב אך ורק על בצק פריך.

היו לי גם את כל המצרכים הדרושים כדי לעלות לדירה שלנו ולהכין את הפשטידה. מי שמנעה ממני לעשות זאת הייתה שֵיי, כעת חברתי לשעבר, שבשעות האחרונות שידרתי לה מסרים סותרים.

הייתי ממש גרוע בפרידות מבחורות. בדרך כלל הייתי כותב להן בפשטות "לא עובד, סליחה" או חותך את הקשר בשיחת טלפון בת חמש שניות, אבל עם הבחורה הזאת הייתי מנוע מכך, כי אלייזה אמרה לי שפרידה דרך הטלפון זה הדבר הכי איום ונורא שמישהו יכול לעשות.

אז פגשתי את שֵיי פנים אל פנים. רעיון מזעזע.

שיי, שיי, שיי. הלוואי שלא היה לי צורך לעשות איתה סקס באותו הלילה — אבל שכבנו. שלוש פעמים. לאחר שנפרדתי ממנה. אבל כעת השעה הייתה אחרי אחת לפנות בוקר ו...

היא. לא. הסכימה. לעזוב.

היא גם לא הפסיקה לדבר.

הגשם הקר לא הפסיק לרדת בזמן שעמדנו ליד הבניין שבו גרתי. כל מה שרציתי היה להגיע כבר לחדר השינה שלי ולהירגע. מה כבר ביקשתי? לעשן קצת גראס, להתחיל לצפות בדוקו חדש ולהכין פשטידה אחת או חמש.

רציתי להיות לבד. איש לא אהב להיות לבד יותר ממני. הטלפון הסלולרי שלי צפצף, וראיתי את שמה של אלייזה מתנוסס על המסך בליווי הודעת טקסט.

אלייזה: האם המעשה הטוב נעשה?

גיחכתי לעצמי, כשאני יודע שהיא מתכוונת לפרידה שלי משיי.

אני: כן

התבוננתי בשלושת הנקודות שהופיעו על מסך הטלפון שלי, שהעידו על כך שהיא מקלידה, מחכה לראות את תגובתה של אלייזה.

אלייזה: אבל לא שכבת איתה, נכון?

עוד נקודות.

אלייזה: אוי ואבוי, שכבת איתה, נכון?

ואז הופיעו עוד נקודות.

אלייזה: מסרים סותרים!

לא יכולתי שלא לגחך כי היא הכירה אותי טוב יותר מכל אחד אחר. אלייזה ואני היינו החברים הכי טובים בשנתיים האחרונות על אף שהיינו הפוכים לחלוטין זה מזה. אחותה הגדולה יצאה עם אחי קָאלֶן, ובהתחלה אלייזה ואני היינו משוכנעים שאין לנו שום דבר במשותף. היא ישבה בשלווה בכנסייה, בעוד אני עישנתי גראס מעבר לפינה. היא האמינה באלוהים בעוד אני רקדתי עם שדים. ציפה לה עתיד מזהיר בעוד אני הייתי לכוד בעבר.

ובכל זאת, היו לנו כמה דברים במשותף, שאיכשהו הצליחו לחבר בינינו. אימא שלה לא חיבבה אותה במיוחד. אימא שלי שנאה אותי. אבא שלה היה דפוק. אבא שלי היה השטן. כאשר קלטנו את הדברים הקטנים שיש לנו במשותף בילינו יותר זמן יחד, מתקרבים זה לזה יותר ויותר מדי יום. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, השיא של ימיי העלובים.

אני: שכבתי איתה פעם אחת

אלייזה: פעמיים

אני: כן, פעמיים

אלייזה: שלוש פעמים, לוגן? אלוהים ישמור

"עם מי אתה מדבר?" שיי רטנה, קוטעת את הבהייה שלי בטלפון. "עם מי כל־כך חשוב לך לדבר דווקא עכשיו?"

"אלייזה," אמרתי באדישות.

"אלוהים אדירים. באמת?! היא פשוט משתלטת עליך לגמרי!" שיי התלוננה. זה לא היה חדש לי. כל בחורה שיצאתי איתה בשנתיים האחרונות הביעה כך או אחרת את קנאתה המוגזמת ביחסיי עם אלייזה. "אתה בטוח מזיין אותה.״

"נכון. צודקת," אמרתי. זה היה השקר הראשון. אלייזה לא הייתה קלה להשגה, וגם אם היא הייתה, היא לא התכוונה לעשות לי חיים קלים. היו לה דרישות — דרישות שלא יכולתי למלא. בנוסף, היו לי דרישות לגבי היחסים שאלייזה ניהלה — דרישות שאף בחור לא היה יכול למלא. הגיע לה הטוב ביותר, ורוב האנשים בטרו־פולס, וויסקונסין, יכלו להציע לה רק פירורים.

"אתה בטח נפרד ממני בגללה."

"כן, נכון." זה היה השקר השני. קיבלתי את ההחלטות שלי בעצמי, כשאלייזה תמיד גיבתה אותי בלי להסס, אף שהיא תמיד הביעה את דעתה והודיעה לי כשפישלתי במערכות היחסים שלי. היא הייתה לעיתים בוטה בצורה מכאיבה.

"אבל היא לעולם לא תהיה איתך באמת. היא בחורה טובה ואתה — אתה חתיכת חרא!" שיי בכתה.

"את צודקת." לראשונה אמרתי את האמת.

אלייזה הייתה בחורה טובה, ואני הייתי הבחור שלא היה לו שום סיכוי לזכות בה. לפעמים כשהייתי מסתכל על השערות המוטרפות, הבלונדיניות והמתולתלות שלה, המוח שלי לא יכל שלא לחשוב איך זה יהיה להחזיק אותה קרוב אליי ולטעום באיטיות את שפתיה. אולי בעולם אחר הייתי יכול להיות מספיק טוב עבורה. אם לא הייתי מתוסבך כבר כילד והיו לי חיים מסודרים אז אולי הייתי מתקבל לקולג' ומנהל קריירה, והיה לי משהו להתגאות בו. אז הייתי יכול להזמין אותה לדייט, לקחת אותה למסעדה מפוארת, ולהגיד לה שתזמין כל דבר מהתפריט כי כסף לא מהווה בעיה.

הייתי אומר לה שעיניה הכחולות תמיד מחייכות, גם כאשר היא זועפת, ושאני אוהב את האופן בו היא לועסת את צווארון חולצות הטריקו שלה כשהיא משועממת או חרדה.

הייתי יכול להיות מישהו שראוי לאהבה, והיא הייתה נותנת לי לאהוב אותה בחזרה. ביקום מקביל אולי. אבל היה לי רק את הכאן ועכשיו, היכן שאלייזה היא החברה הכי טובה שלי. מזלי שלפחות היה לי אותה בצורה הזאת.

"אמרת שאתה אוהב אותי!" שיי ייבבה, מאפשרת לדמעות לזלוג על לחייה.

כמה זמן היא בכתה? היא הייתה בכיינית מקצועית, הבחורה הזאת. בחנתי את פניה בזמן שהחלקתי את ידיי לתוך כיסי הג'ינס שלי. לעזאזל. היא נראתה כמו בלגן אחד גדול. היא עוד הייתה מסטולית מתחילת הערב, והאיפור שלה נמרח על כל פניה.

"אני לא אמרתי את זה, שיי."

"כן, אמרת! אמרת את זה יותר מפעם אחת!" היא נשבעה.

"את ממציאה את החרא הזה." הייתי טורח להתחקות אחר הזיכרון שלי כדי להבין אם שלוש המילים האלה נפלטו מפי בשלב מסוים, אבל ידעתי היטב שזה לא קרה. לא אהבתי. בקושי חיבבתי. אצבעותיי מיששו את הרקה שלי. שיי ממש הייתה צריכה להיכנס למכונית שלה ולנסוע הרחק מכאן, כמה שיותר רחוק.

"אני לא טיפשה, לוגן. אני יודעת מה אמרת!" המילים שלה נאמרו בביטחון, מתוך אמונה שאני אוהב אותה. מה שבסך הכול היה די עצוב. "אמרת את זה מוקדם יותר הערב! זוכר? אמרת שאתה פאקינג אוהב אותי!"

מוקדם יותר הערב? אוי, חרא.

"שיי, אמרתי שאני אוהב לזיין אותך. לא שאני פאקינג אוהב אותך."

"אותו דבר."

"תאמיני לי, זה לא."

היא הניפה את התיק שלה לעברי ואפשרתי לתיק להכות בי. האמת היא שזה הגיע לי. היא הניפה אותו פעם נוספת ונתתי לזה לקרות שוב. היא הניפה את התיק בפעם השלישית ואז כבר תפסתי את התיק ומשכתי אותו — יחד איתה — לעברי. ידי נחתה על גבה התחתון, שהתקמר למגעי. לחצתי את גופה קרוב אליי. נשימותיה היו כבדות ודמעות עדיין התגלגלו במורד לחייה.

"אל תבכי," לחשתי, מפעיל את הקסם שלי כדי לנסות לגרום לה ללכת. "את יפה מדי בשביל לבכות."

"אתה כזה מניאק, לוגן."

"וזו בדיוק הסיבה שאת לא צריכה להיות איתי."

"אנחנו פרודים כבר שלוש שעות, והפכת להיות אדם שונה לגמרי."

"זה מצחיק," מלמלתי. "כי בפעם האחרונה שבדקתי, את זו שהשתנית, מאז שהיית עם ניק."

"אוי תתקדם כבר. זאת הייתה טעות. אפילו לא עשינו סקס. אתה הבחור היחיד ששכבתי איתו בששת החודשים האחרונים."

"אה, יצאנו במשך שמונה חודשים."

"מה אתה, גאון מתמטי? זה לא נחשב."

מערכת היחסים שלי עם שיי הייתה הארוכה ביותר שניהלתי בשנתיים האחרונות. רוב הבנות שרדו מקסימום חודש, אבל עם שיי הצלחתי להגיע לשמונה חודשים ויומיים. לא הבנתי את הסיבה לכך, מלבד העובדה שחייה היו כמעט העתק מושלם של חיי. אימא שלה הייתה רחוקה מלהיות יציבה ואביה היה בכלא. לא היה לה שום מודל לחיקוי, ואחותה גורשה מהבית על ידי אימא שלהן, אחרי שנכנסה להיריון מאיזה דביל.

אולי הצד האפל שבי ראה וכיבד את הצד האפל שלה לזמן קצר. החיבור בינינו היה הגיוני. אבל ככל שחלף הזמן, הבנתי שדווקא בגלל הדמיון בינינו אנחנו ממש לא מתאימים. שנינו היינו מתוסבכים מדי. להיות עם שיי היה כמו להסתכל במראה ולראות את כל הצלקות שלך בוהות בך בחזרה.

"שיי, בואי לא נעשה את זה. אני עייף."

"אוקיי. שכחתי. אתה מר מושלם. אנשים עושים טעויות בחיים," שיי הסבירה.

"התמזמזת עם חבר שלי, שיי."

"זה היה רק מזמוז. לא יותר. ועשיתי את זה רק בגלל שבגדת בי."

"אני אפילו לא יודע איך להתחיל להגיב, בהתחשב בכך שמעולם לא בגדתי בך."

"אולי לא מבחינה מינית אבל מבחינה רגשית, לוגן. אף פעם לא ממש היית נוכח ומחויב. זה הכול באשמתה של אלייזה. בגללה מעולם לא התחייבת אליי. היא כזאת כלבה מפג — "

ידי הונחה על פיה, עוצרת את דבריה. "אני מציע שלא תגידי את מה שאת מתכוונת לומר." הסרתי את ידי והיא נותרה שקטה. "אמרתי לך מהיום הראשון מי אני. זו אשמתך שחשבת שתוכלי לשנות אותי."

"אתה לעולם לא תהיה מאושר עם אף אחת, נכון? כי אתה תקוע על בחורה שלעולם לא תהיה שלך. אתה תגמור לבד, עצוב ומריר. ואז תבין מה היה לך כשהיית איתי."

"את יכולה פשוט לעזוב?" נאנחתי, כשאני מבריש את ידי על פניי. האשמתי את אלייזה בכל מה שקורה.

'תיפרד ממנה פנים אל פנים, לוֹ. זו הדרך היחידה שבה נוקט גבר אמיתי. אתה לא יכול לעשות את זה בטלפון.'

לפעמים, הרעיונות שלה היו פשוט איומים.

שיי המשיכה לבכות. לעזאזל, הדמעות האלה. לא יכולתי להתמודד עם דמעות. לאחר כמה משיכות אף מנוזלות היא הביטה לרצפה, ואז זקפה את גבה ונעצה בי מבט מלא ביטחון שכמו הופיע משום מקום. "אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."

העמדתי פני מזועזע. "להיפרד?" כבר נפרדנו!

"אני פשוט מרגישה שאנחנו שני אנשים שהולכים לכיוונים מנוגדים."

"אוקיי," אמרתי.

אצבעותיה התעופפו לעבר שפתיי והיא השתיקה אותי, אף שבכלל לא דיברתי. "אל תהיה כזה רגשן. אני ממש מצטערת, לוגן. אבל זה פשוט לא יעבוד."

גיחכתי לעצמי, על כך שהצלחתי לגרום לה לחשוב שרעיון הפרידה הגיע ממנה. פסעתי לאחור ומיקמתי את ידיי על צווארי. "את צודקת. את טובה מדי בשבילי."

למה את עדיין כאן?

היא התקדמה לעברי והברישה את קצות אצבעותיה לאורך שפתיי. "אתה תמצא מישהי טובה. אני יודעת את זה. אני מתכוונת, סביר להניח שהיא תיראה כמו קופה, אבל עדיין." היא רצה לעבר מכוניתה, פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. כאשר המכונית החלה לנסוע, הבטן שלי התכווצה והתמלאתי חרטה. התחלתי לרוץ לעבר מכוניתה בגשם השוטף, צועק את שמה.

"שיי! שיי!" נופפתי בידיי אל תוך החשיכה, כשאני חוצה בריצה לפחות חמישה רחובות לפני שהיא נעצרה ברמזור אדום. דפקתי על חלון הנהג והיא צרחה בבהלה.

"לוגן! מה לעזאזל אתה עושה?!" היא צעקה, תוך כדי פתיחת החלון. הבלבול שלה הפך לחיוך מרוצה והיא הצרה את עיניה. "אתה רוצה שנחזור, נכון? ידעתי."

"אני..." התנשמתי. לא הייתי טיפוס אתלטי בכלל. זה היה יותר תחום המומחיות של אחי. ניסיתי לחזור לנשום, כשאני אוחז בידיי את קצה החלון של מכוניתה. "א... אני... צ־צריך..."

"אתה צריך מה, בייבי? מה אתה צריך?" היא שאלה, מעבירה את ידה בעדינות על לחיי.

"פשטידה."

היא נעה לאחור בכיסאה, מבולבלת. "מה?"

"פשטידה. המצרכים לפשטידה שקנינו לפני כן. הם נמצאים במכונית שלך, מאחור."

"אתה צוחק עליי?!" היא צווחה. "רדפת אחריי כל הדרך בשביל מצרכים לפשטידה?!"

הגבה שלי התרוממה. "אממ... כן?"

היא הושיטה את ידה לעבר החלק האחורי של מכוניתה, חטפה משם את השקית, הרימה אותה והטיחה אותה בחזה שלי. "פשוט לא ייאמן! הינה קח את החרא הטיפשי שלך."

גיחכתי. "תודה."

המכונית שלה התרחקה, ולא יכולתי שלא לצחוק, כששמעתי אותה צועקת, "אתה חייב לי עשרים דולר בשביל גבינת העיזים הזאת!"

בשנייה שפסעתי אל תוך הדירה, שלפתי את הטלפון הסלולרי ושלחתי הודעה.

אני: בפעם הבאה שאני נפרד מבחורה, אני אעשה את זה בהודעת טקסט

אלייזה: עד כדי כך גרוע?

אני: מזעזע

אלייזה: אני מרחמת עליה. היא באמת חיבבה אותך

אני: היא בגדה בי!

אלייזה: ועדיין שכבת איתה שלוש פעמים

אני: בצד של מי את?

נקודות.

אלייזה: היא כזאת מפלצת! אני כל־כך שמחה שהיא מחוץ לחיים שלך. לאף אחד לא מגיע לצאת עם אדם כזה פסיכוטי. היא מגעילה. אני מקווה שהיא תדרוך בטעות על חתיכות לגו לשארית חייה

זו הייתה התגובה שהייתי צריך.

אלייזה: אוהבת אותך, החבר הכי טוב שלי

קראתי את המילים וניסיתי להתעלם מהצביטה שחשתי בחזה. אוהבת אותך. מעולם לא התבטאתי ככה, גם לא בפני אימא או קָאלֶן. אבל לפעמים, כאשר אלייזה מארי וולטרס אמרה שהיא אוהבת אותי, די הצטערתי שלא יכולתי לענות לה באותו המטבע.

אבל לא אהבתי.

בקושי חיבבתי.

לפחות זה היה השקר שסיפרתי לעצמי מדי יום ביומו כדי לא להיפגע. רוב האנשים חשבו שאהבה היא פרס, אבל אני כבר הבנתי איך הדברים עובדים. ראיתי איך אימא שלי אוהבת את אבי במשך השנים, ושום דבר טוב מעולם לא צמח מזה. אהבה לא הייתה ברכה אלא קללה, וברגע שהזמנת אותה אל תוך לבך, היא רק הותירה כוויה.