מי את בכלל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי את בכלל
מכר
מאות
עותקים
מי את בכלל
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מי את בכלל

4.7 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאויב שלה, ואני חייבת למצוא דרך להפסיק את הקרב הזה. בסיפור הזה אני מפסידה בנוק-אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי. ואני נפלתי בפח".

בקיץ 2017, לאחר חמש שנים סוערות, סיימה יולי נובק את תפקידה כמנכ"לית אירגון שוברים שתיקה ויצאה אל העולם, אל הטבע, אל מקומות אחרים, אל העבר הקרוב והרחוק, אל עומקי הנפש – כדי לנסות למצוא דרך חזרה אל מקום שהיה פעם בית.

זהו סיפור מסע, מניפסט פוליטי, ממוּאר, ספר מתח, סיפור אהבה, עדות אישית וכתב אישום – כל אלה ואף אחד מהם. זהו אוסף של תשובות לשאלות שמפחיד לשאול ושל שאלות שאין עדיין דרך לענות עליהן.

בעיקר, זוהי הזמנה: להצטרף למסע שעובר בקצוֹת הנפש ומתעקש לנוע אל מעֵבר למובן מאליו, מעֵבר לידיעה הנחרצת על מי שחשבנו שאנחנו. שמתעקש להפנות את המבט אל מה שנמצא מעֵבר לעיוורון ולשתיקה.

פרק ראשון

איסלנד

לכתוב במקום לדבר

אין לי כוח לזה עכשיו. זה מה שעבר לי בראש כשהופיעה ההודעה על צג הטלפון. באמת לא היה לי כוח, ולא רק בגלל השעה המאוחרת, ועוד לפני שידעתי מה אני עומדת לראות כשאלחץ על הלינק שצורף להודעה. הנחתי שמשהו טוב זה לא יכול להיות.
״היי, בטח כבר הגיע אלייך, אבל רק למקרה שלא — תדעי שזה רץ חזק ברשת״.
לחצתי על הלינק שהוביל אותי לפוסט בפייסבוק, ובו, תחת המילים ״רשימת פלאפונים אישיים של צוות שוברים שתיקה. מוזמנים להתקשר להגיד להם מה אתם חושבים עליהם״, הופיעו שמות ומספרי טלפון: שלי ושל פעילים נוספים בשוברים שתיקה. וביניהם, כמה מוזר, גם של סבא וסבתא שלי.
הסתכלתי שוב ושוב על המספר שהופיע שם, לצד הכיתוב ״סבתא של יולי נובק״. רציתי לוודא שזה באמת הטלפון שלהם. זה באמת היה.
ההקשר של פירסום מספרי הטלפון שלנו היה ברור: זה היה בחודש מרס, שנת 2016, וכבר ארבעה חודשים התחוללה מהומת אלוהים ציבורית סביב שוברים שתיקה, האירגון שניהלתי אז. בחודשים האלה הפכנו, אנשי האירגון, מאנשים פרטיים — פעילי זכויות אדם, פעילים פוליטיים — למפלצות, לבוגדים, לסייעני טרור, לאויבים גרועים כמו חמאס וחיזבאללה (ואפילו גרועים מהם, יש שאמרו). פירסום מספרי הטלפון שלנו היה תוספת לאינסוף צורות של הטרדות ואיומים שהופנו כלפינו בחודשים האלה. לכאורה, אם כך, לא היה בפירסום הזה שום דבר חדש. אבל להוסיף שם גם את מספר הטלפון של סבא וסבתא שלי — מה הקשר?
הייתי עייפה, השעה היתה מאוחרת, לא היה בי מקום לבירורים נפשיים או פוליטיים, אז סיווגתי את כל זה כ״עוד משהו להתעסק איתו מחר על הבוקר״. גלגלתי ג'וינט וכיביתי את האור. כשעצמתי עיניים, קיוויתי שאני באמת בבית שלי. אלה היו ימים שבהם הרבה דברים כבר לא הרגישו אמיתיים יותר.
 
למחרת, בדרך למשרד, עברתי בתחנת המשטרה והגשתי תלונה על פירסום מספרי הטלפון. השוטר שרשם את התלונה סימן במסוף את סעיפי העבירה הרלוונטיים, שבשלב הזה כבר הכרתי אותם היטב: ״הטרדה באמצעות מיתקן בזק״ ו״איומים״. ידעתי שלא יֵצא שום דבר מהתלונה הזאת. אף פעם לא יצא כלום מהתלונות הרבות־מספור שהגשנו למשטרה בחודשים ההם. בזמן שישבתי שם מולו, תהיתי מה גורם לנו להמשיך ולעשות את הפעולה הזאת, באופן כמעט יומיומי, כמעט מכאני, למרות חוסר התוחלת המשווע שבה. מלבד הרווח הפוליטי שאולי־אולי יהיה לנו כשנוכל להגיד ״הנה, התלוננו בלי סוף, למה לא חקרתם?״ (כלומר, אחרי ואם האיומים ימומשו, ומישהו באמת יעשה משהו רע למישהו מאיתנו). אבל עלה בדעתי שאולי יש פה גם עניין לא מוצהר של סימון השתייכות: כאילו הגשת תלונות למשטרת ישראל מסמנת שאנחנו עדיין שייכים למערכת שפעם היינו חלק אינטגרלי ממנה, ושהיום — כך נדמה — מנסה בכל כוחה לדחוק אותנו החוצה. לסמן שאחרי הכל, אנחנו לא ה״בוגדים״ שמנסים לעשות מאיתנו. סתם, נו, מחשבות נורמליות של בוקר בתוך מציאות מאוד לא־נורמלית.
מתחנת המשטרה המשכתי אל המשרדים של שוברים שתיקה, להתחיל עוד יום עבודה עמוס. מבחינתי סיימתי עם הסיפור הזה.
 
באותו יום, אחר הצהריים, אמא שלי התקשרה. כשראיתי את השם שלה על מסך הטלפון — הופתעתי, ועצם ההפתעה טלטלה אותי לרגע: פתאום הבנתי שזה אירוע חריג, שאמא שלי כבר כמעט לא מתקשרת. כשרק התחיל כל הבלגן היא עוד היתה מנסה, אבל אף פעם לא היה לי זמן לדבר איתה. ואז כבר הפסיקה לנסות.
היא התקשרה בשביל לספר לי שסבא וסבתא שלי קיבלו טלפונים מאנשים שראו את המספר שלהם בפייסבוק.
רתחתי.
התקשרתי אליהם מייד. סבא הרים את הטלפון, וכששמע את הקול שלי אמר, כרגיל, ״שלום ילדה, מה שלומך?״. ואז, בתשובה לשאלה שלי, הוא אמר שכן, באמת היו כמה טלפונים. אחד, למשל, התקשר באמצע הלילה ואמר שאני בבית חולים, שהיתה לי תאונה בחברון.
רציתי לקבור את עצמי. ״אוי סבא, איך אתם? לא נלחצתם, נכון?״.
מהצד השני של הקו שמעתי את סבא צוחק: ״מה פתאום נלחצנו. אני שאלתי אותו באיזה בית חולים את. וכשהוא ענה תל השומר ידעתי שהוא משקר וניתקתי לו בפרצוף".
רציתי לחבק אותו, אבל לא אמרתי כלום, והוא המשיך: ״נו, הרי אם באמת היה קורה לך משהו בחברון, היו לוקחים אותך להדסה, לא לתל השומר. ובכל מקרה, למה שיתקשרו להודיע דווקא לי?״
מלמלתי איזה ״יופי״ ו״אני אוהבת אתכם״, וסגרתי את הטלפון.
איך הם הגיעו אליהם? אפילו אין לנו אותו שם משפחה. ולמה, מכל האנשים בעולם, דווקא לסבא וסבתא? אני מבינה שבמאבק הזה הצבתי את עצמי בקו האש, אבל הם לא אמורים להיות שם, איתי. הרי הם לא בחרו בזה — הם אפילו לא מאמינים בזה.
ואני — אני בחרתי?
 
ברגע אחד, לכאורה לא כזה דרמטי — הרי בסך־הכל היה מדובר בכמה טלפונים, סבא וסבתא התמודדו בחייהם עם דברים הרבה יותר קשים — התערבבו לי החיים בתוך הפוליטיקה. זה קרה כבר עשרות פעמים קודם לכן, ועוד יקרה בעוצמות גבוהות עוד יותר בחודשים שיבואו. אבל משהו ברגע הזה, בזיקוק של העירבוב, באי־ההיגיון שבו, בפער שבין הקלילות שבה המשפחה שלי לוקחת את זה (והרי באמת, ״לא קרה כלום״) לבין התחושה של איבוד שליטה שחשתי מול האירועים — משהו ברגע הזה מילא אותי בדידות. והכעס נצבע בעצב.
ישבתי לבד במשרד, תוהה מה לעשות. רציתי להפריד, לצייר קו ברור בין הפעילות הפוליטית שלי ובין הבית שלי, המשפחה שלי. היה לי ברור שאין לנו במשפחה שום דרך לדבר על הדברים האלה, וגם בגלל זה העדפתי, אם אפשר, פשוט למחוק אותם. אבל אי־אפשר. ידעתי שאי־אפשר. אז בלי לדעת בדיוק מה אני עושה, התמסרתי לעירבוב.
ישבתי במשרד הקטן שלי וכתבתי.
 

 
סבתא רונית, אמא של אמא שלי, נולדה במרקש לפני 83 שנים. היא עלתה לארץ בגיל 18. את אמא שלה, סבתא־רבתא שלי, מסעודה ביטון, אני לא ממש זוכרת — אולי רק איזה זיכרון עמום, של אישה גדולת־ממדים עם עיניים ירוקות ויפות, אבל לא הרבה יותר מזה. בשנת 1951 מסעודה החליטה שדי לה. ושלמרות שהם נצר למשפחת רבנים מכובדת במרוקו, משפחת נחמיאס, היא רוצה לעלות לארץ הקודש. לירושלים. מסעודה היתה אישה עצמאית, היא לקחה את שתי בנותיה ובאה. הן הגיעו למחנה מעבר, ומשם למושב ישרש. בעלה, יוסף, שהתנגד בהתחלה לעלייה לארץ (״למה אנחנו צריכים את זה?״), התגעגע יותר מדי והגיע לארץ כמה חודשים אחריהן. מסעודה ויוסף קבורים בהר הזיתים. האגדה מספרת שסבתא מסעודה טיפסה על ההר ובחרה בעצמה שתי חלקות קבר המשקיפות אל הר הבית. היא רצתה להיות הראשונה בתור ביום שיגיע המשיח.
שנתיים אחרי שסבתא שלי עלתה ארצה, כשהיתה בת עשרים, היא פגשה את סבא משה. השנה היתה 1953. סבא שלי, שהגיע עם אמו ואביו לארץ כמעט עשרים שנים קודם לכן מפולין — גם הם באו ממניעים ציוניים — כבר הספיק להתגייס לאצ״ל, לשבת שנתיים כאסיר מחתרת בכלא לטרון, לראות את המדינה שעליה חלם נעשית למציאות, וללחום במלחמת העצמאות בחטיבת הראל. הוא היה חרמ״שניק, והשתתף בכיבוש הנגב. הוא גאה בזה עד היום. וגם אני גאה בו מאוד. בין היתר, על זה שהוא התאהב בסבתא שלי, המרוקאית, וכמה שזה לא היה מקובל אז — הלך אחרי הלב.
הם התחתנו בהר ציון, אל מול הלגיונרים הירדנים. בהפגנתיות. הִשִׂיא אותם הרב אריה לוין, ״הרב של האסירים״. מדי שנה סבא וסבתא, אמא שלי ושלושת אחיה היו עולים לירושלים, באים אל חדרו הצר של הרב לוין לקבל ממנו ברכה. כך עשו כמעט עד יום מותו.
סבתא עבדה יותר מחמישים שנים במרכז החקלאי, התחילה כמרכזנית זוטרה, ולאט לאט התקדמה כמנהלת חשבונות. היא האדם הכי מסור וחרוץ שאני מכירה. סבא הוא איש שקט וחכם מאוד. אני זוכרת ומוקירה איך בתור ילדה היה לוקח אותי — אותנו, הנכדים — למוזיאון האצ״ל והלח״י. הוא דיבר הרבה על היסטוריה ועל פילוסופיה, ולא פחות מזה — על אידיאולוגיה. כשגדלתי הוא נתן לי לקרוא ספרים. בין השורות סבא לימד אותי על ההיגיון שמאחורי המאבק במימסד הקולוניאלי, ועל מאבק בכלל (כולל מאבק אלים — כזה שיש לי היום ביקורת ביחס אליו, אבל גם לא מעט ענווה). הוא לימד אותי גם על מחירים אישיים קשים שצריך לשלם בשביל הדברים שאתה מאמין בהם.
זו הערוגה שבה גדלתי, ואלה הם סבא וסבתא שלי: אנשים בשנות השמונים לחייהם, לא בשיא הבריאות אבל עם מלא אהבה לחיים. שמספר הטלפון שלהם פורסם בפוסט מסית, ורץ בימים האחרונים בכל קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של הימין. והם יושבים עכשיו בדירה שלהם ומקבלים טלפונים תוקפניים מאנשים שראו את הפוסט הזה, שמישהו כתב אחרי שראה את הכתבה ששודרה בערוץ 2 על שוברים שתיקה, אחרי ששמע את שר הביטחון מורה לפתוח נגדנו בחקירה, ואת יריב לוין קורא לנו בוגדים בפּריים טיים הכל־ישראלי בערוץ 2, ואת יאיר לפיד תופס כרגיל טרמפ.
אז כן, כמו שסבא וסבתא שלי לימדו אותי, יש המון מחירים אישיים שצריך לשלם כשנאבקים על המדינה שלך. אבל בּחיאת רבּק, לא הגיע זמן שמישהו ירסן את חבורת המסיתים הזאת? למה סבא משה וסבתא רונית, שלא מסכימים עם הנכדה שלהם אבל אוהבים אותה וסובלניים גם לדעות שונות משלהם, צריכים להתעורר לפנות בוקר לצלצול טלפון כדי לשמוע שהנכדה שלהם זונה?
ברצינות, ביבי, זו המסורת? זו המורשת שלך? זה מה שאתה מוכן לעשות מן המקום הזה רק בשביל לשמור על הכיסא שלך? ברצינות, בנט, אתם באמת מוכנים לכל זה רק בשביל עוד מאחז על גבעה בשומרון?
שֵם המחתרת של סבא שלי היה ״זאב״, על שם ז'בוטינסקי. דור של ענקים, שלפחות היתה להם אידיאולוגיה, גם אם היא רחוקה שנות אור משלי. והיום, ה״מנהיגים״ של המדינה שלי, בלי בושה ובלי אידיאולוגיה, מוכנים להעמיד בסכנה של ממש את כל מה שסבא וסבתא שלי והדור שלהם לחמו וחלמו עליו — בית לאומי ודמוקרטי לעם היהודי בארץ ישראל.
 

 
סיימתי לכתוב, קראתי עוד פעם, עשיתי עוד כמה תיקונים ופירסמתי בדף הפייסבוק שלי. הוא מייד ״תפס״, הטקסט הזה, הרחוק כל־כך מלהיות יצירה מורכבת. כנראה נגע בהרבה נפשות. עוד באותו יום הוא תורגם לאנגלית ופורסם בבמות שונות.
במבט לאחור, מסתבר שזה אחד הטקסטים הכי נקראים שכתבתי, ואני עדיין לא בטוחה למה. אולי כי כל זה קרה בדיוק בשיא ההתקפה עלינו, בימים שבהם כל ישראלי קם בבוקר עם דעה מוצקה על שוברים שתיקה — הרוב עם דעה מאוד שלילית, וחלק קטן עם מידה של הזדהות ותמיכה. ואולי כי הטקסט הזה הציג לרגע את המציאות כמו שהיא: לא־הגיונית בעליל, אבל איכשהו עדיין מתיישבת עם המיתוסים, הסיפורים, שכוננו אותה.
בדיעבד, זה אחד הטקסטים הכי כנים, והכי לא־מעוררי־מחלוקת שכתבתי מימי.
ורק בדיעבד, אני יודעת שהמילים הללו נכתבו בעיקר מתוך בלבול, תלישות ובדידות, שטושטשו עד שנעלמו מאחורי הלייקים והשיתופים ברשתות.
בינינו, בתוך המשפחה, הטקסט הזה שכתבתי על סבא וסבתא וההטרדות — כמו גם הכאב והפחד החבויים מאחוריו — מעולם לא דוּברו. לא הזכרתי את האירוע הזה שוב לסבא או לסבתא או למישהו מבני משפחתי.
מילים שכתובות כך, ציבוריות, פזורות לכל רועה, הן לעולם אינן שיחה. הן לכל היותר מונולוג, כזה שמזמין הנהון ומאפשר לנו להמשיך הלאה בחיינו. לפעמים, היום אני כבר יודעת, המילים הכתובות הן הדרך היעילה והמתוחכמת שמצאתי כדי לכסות על שתיקה גדולה.
 
כמה ימים אחרי שהתפרסמה האפיזודה של מספרי הטלפונים של סבא וסבתא, קבוצה של יהודים אמריקאים ששמעו על הסיפור החליטו לעשות משהו לכבודם. הם ערכו אלבום ובו מאה טקסטים — קצרים וגם לא כל־כך קצרים — שכתבו לסבי וסבתי אנשים זרים לחלוטין כדי לחזק אותם. ולמרות שבמשפחה מעולם לא דיברנו במפורש על כל הסיפור הזה, בשבעה של סבא, שנפטר שנה וחצי אחר־כך, מישהו הניח את האלבום ההוא — הפוליטי, האנושי, האַנֶקְדוֹטָלי — על שולחן הסלון, לצד ספר לוחמי המחתרות.


נפלתי בפח

זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאויב שלה, ואני חייבת למצוא דרך להפסיק את הקרב הזה. בסיפור הזה אני מפסידה בנוק־אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי.
ואני נפלתי בפח.
 
בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2017 הסתיימו חמש השנים שבהן ניהלתי את אירגון שוברים שתיקה. באותו השבוע סבא שלי מת, ואני — שחוקה ומותשת משנים של מאבק מוזר, מבלבל ומלחיץ — קצת רציתי למות יחד איתו.
היה אפשר לחשוב שאני בדיכאון, רק שזה לא הסתדר עם רמת התיפקוד הגבוהה שלי: מאתיים אחוזים של תיפקוד בעולם המקצועי־הפוליטי, במקביל לקריסה של כל העולמות האחרים. תיפקוד מאוד לא עקבי. קיום מאוד לא עקבי.
ידעתי שהנפש שלי חטפה יותר מדי, וידעתי שאני מתקרבת לקצה יכולת הספיגה, אבל התקשיתי להביט אל מחוץ לַבּוֹר שהרגשתי שאני חיה בו כבר נצח. בדיוק אז, רגע לפני ההתפרקות המוחלטת, במקום למות, לקחתי צ'אנס: עליתי על מטוס עם כרטיס לכיווּן אחד, למעין קרב־מאסף על עצמי. אין לי מה להפסיד, חשבתי, בלאו הכי כל מה שהייתי נשאר מעין זיכרון רחוק, עמום, לא־אמין. כל מה שרציתי זה ללכת אל הקצה — קצה העולם, קצה הצוק, קצה הנפש — ולראות מה יקרה כשאגיע לשם. במקרה הכי גרוע, אמרתי לעצמי, אפול.
 
״אז מה תעשי אחרי שתסיימי את התפקיד בשוברים שתיקה? מה את מתכננת הלאה? תרוצי לכנסת?״
״לנסוע מפה״.
״ואוּ. איזה כיף לך. תיהני״.
אני מהנהנת, ומשנה מהר את נושא השיחה.
ובלב אני חושבת: ממה בדיוק אני אמורה ליהנות? מהבדידות שנדמה שכבר אי־אפשר יהיה להפיג אותה? מהעצב שמציף אותי בלי שאני מצליחה לזהות את מקורו? הגוף כואב לי והלב כואב לי ולא ישנתי כבר חודשים ויש לי בחילה קבועה.
אין שום דבר כיף בלעזוב את המקום שהיה פעם בית.


ארבעים ושתיים

אני מגיעה מתנשפת לראש הגבעה. השעה אחת־עשרה בלילה, והשמש תיכף תתחיל לשקוע. השקיעות המאוחרות האלה של איסלנד מהפנטות אותי.
לפני שבועיים בדיוק, ביום שקברנו את סבא, אחי הקטן הציע שהוא יצטרף אלי למסע — מסע שכבר סיפרתי עליו והודעתי שאצא אליו בקרוב, אבל עוד לא ידעתי איפה הוא יתחיל ואיך ייראה.
 
חזרנו מבית הקברות וישבנו על הספה הלא־הכי־נוחה בסלון שלהם, של סבא וסבתא. הוא הסתכל עלי במבט אגבי, וספק הודיע ספק שאל: ״תגידי יול, מה אם אני אבוא איתך לאיזה שבועיים ראשונים... ככה... רק לצאת איתך מהארץ״.
הרגשתי שאני מתמלאת בתחושת הקלה. למרות שהייתי בטוחה שגם הוא, כמוני, יודע שאת המסע הזה אני אהיה חייבת לעבור לבד, היה משהו מנחם בלהיזכר שקיים גם עולם שבו הלבד הזה לא הכרחי, ושאולי אפשר להקל קצת את תחושת הבדידות שעוטפת אותי. אז עניתי בקול הכי יציב וקוּל שהצלחתי להוציא: ״יאללה, אח שלי, אז אנחנו טסים לאיסלנד בשבוע הבא״.
בעיניים ניסיתי להראות לו כמה אני אסירת תודה.
״איסלנד, אה?״ הוא הגיב בחיוך מופתע. ״יאללה, שיהיה איסלנד״.
למה דווקא איסלנד? לא יודעת, זה מין סוף־העולם כזה, סוג של ירח, אנא עארף. אולי פשוט סתם מקום שמאוד לא קשור למקום ההוא, הזה, שממנו אני מנסה לברוח.
 
סביבי קולות של רוח. מולי עוד ועוד הרים משוגעים ועננים שמשחקים עם קווי אופק, נוזלים מהרכסים אל הוואדיות. מאחורַי העמק, מישור ארוך עד אינסוף. ומתוכו, ומעליו — הקשתות.
מגיחות ונעלמות. נולדות ומתות.
קראתי פעם שכדי לראות קשת בשמים צריך לעמוד בין השמש לטיפות הגשם. הקרניים שיוצאות מהשמש נשברות בתוך טיפות המים פעמיים, בכניסה וביציאה, ומתפזרות החוצה כשהן מפורקות לשבעת הצבעים המרכיבים כל קרן אור. ככה הן מגיעות אלינו, הקרניים: מפורקות. את הצבעים המופרדים אנחנו קולטים לפי הזווית שבין המבט והטיפות. בארבעים ושתיים מעלות בדיוק מופיע הצבע האדום, ומשם לכל אחד משבעת הצבעים יש זווית ייחודית לו. לכן הקשת גם היא תמיד ייחודית — קיימת רק מפּרספּקטיבה מסוימת, ורק עבור עיניים מסוימות. וגם זה, רק לרגע. כי כשמשהו זז (תמיד משהו זז — המבט, או הטיפות, או הלב), היא שוב איננה. וכאילו מעולם לא היתה.
בעצם, היא מעולם לא היתה.
 
עוד רגע חצות על הגבעה האיסלנדית, והשמש מתקרבת לאיטה אל קצה השמים. טפטוף בלתי־נראה ובלתי־פוסק נמצא בכל מקום, בתוכו צצות עוד ועוד קשתות. לפעמים הן מופיעות הרחק בעמק ולפעמים במרחק הושטת יד.
אני מוציאה מהתיק את התנ״ך הקטן, זה ששימש אותי משיעורי תורה בכיתה ב' ועד הבגרות. מתישהו, בשנות הנעורים המאוחרות — בעיקר בזכות הדפים הדקים, הכמעט־שקופים, וכריכת הפלסטיק הגמישה — הוא הפך מ״תנ״ך של לימודים״ ל״תנ״ך של מסעות״. מאז הוא נסע איתי להודו ולאפריקה ולדרום אמריקה, היה איתי כשטיפסתי על ההרים בסיני, והוא תמיד איתי כשאני הולכת במדבר שלי — מדבר יהודה — המקום שבו, עדיין ולמרות הכל, אני מרגישה הכי קרובה לאלוהים. זה תנ״ך מושלם למסעות. מלא בסימוני רגעים ודרכים — עם אוזניים לדפים וקשקושים בעיפרון — לפעמים מחשבות, לפעמים סתם סימון של פסוקים ששווה לזכור ולחזור אליהם כשצריך להבין משהו מחדש.
אני פותחת את ספר בראשית, פרק ט, וקוראת בקול שמתערבב עם הרוח והגשם: ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
אני נושמת פנימה אוויר קר ומרימה את העיניים מהספר אל השמים והאופק והקשתות שביניהם. איזו מין ברית משונה זו? הרי היא מבוססת על דבר שנמצא רק בתוך הראש, וגם שם — בקושי מופיע לרגע, ונעלם.
על כריכת הפלסטיק של התנ״ך הזה, בצבע כחול כהה, מוטבע סמל צה״ל. בעמוד הראשון כתובה שנת ההוצאה: 1972. ובעמוד השני, על דף שכבר כמעט התפורר לגמרי, מודפסים דבריו של הרב הראשי לצה״ל: ״בעִתוֹת רגיעה ובימי סער, בקָרְבֵנוּ למלחמה מול אויבים בשער, נשאב השראה ועידוד, עוז ותעצומות מתורת ה' ונמצא בה ישע, פּדוּת וגאולה״.
קצת קשה לדעת אם לקרוא את המילים הללו כברכה או כאזהרה לקראת הבאות. שנה וקצת אחרי שאבא שלי קיבל את התנ״ך הזה לידיו (בסוף הטירונות? בסיום המסלול? מעולם לא שאלתי), הוא כבר היה עמוק בתוך תופת המלחמה הארורה ההיא, שרק במקרה חזר ממנה בחיים, בניגוד לאלפים אחרים שלא שבו. אחד מהם היה תלי — שהיה בן־זוגה של אמא שלי — שנעלם בחולות סיני.
עשרות שנים אחרי שנגמרה מלחמת יום הכיפורים, ואחרות התחילו והסתיימו אף הן, פרופ' חנה יבלונקה עתידה לכנות את בני דורה — הדור של הורי, שנולדו בישראל בשנים הראשונות למדינה — ״ילדים בסדר־גמור״. אולי רק במקרה הייתי שם, לראות את אמי מדפדפת בספר של יבלונקה הנושא את השם הזה, מהנהנת וממלמלת, כאילו לעצמה: ״כן, ככה בדיוק היינו לפני המלחמה, יפים ותמימים, וגם אחריה — היינו בסדר גמור״. ואני לא רציתי להפריע, או להכאיב, אז לא שאלתי, רק חשבתי לעצמי: איזה מחירים משלמים בשביל להמשיך ולחיות, לייצר חיים נורמליים, מתוך מצב שהוא הכל חוץ מנורמלי? איך ממשיכים לחיות אחרי המלחמה?
 
אז אולי אני בכלל צריכה לכתוב אלייך, אמא?
מישהי פעם אמרה לי שזה די מדהים לראות איך את כל השתיקות שלא יכולתי, שאני לא יכולה, לשבור בבית — אני שוברת מול הציבור. שם, בחוץ, אני אומרת את האמת כמו שהיא, דורשת להתמודד איתה, גם כשהיא חרא. ובבית? בבית שקט. בבית תמיד ״הכל בסדר״. גם כשהכל לא בסדר. גם כשהכל ממש לא בסדר.
ואולי זה בכלל משהו שנמצא בעקֵבות שהשאירו לנו האמהות שלנו, בחיבורים שנטוו בין הדורות, והתארגן בינינו באופן הזה? ואולי זו, השתיקה, היא פשוט הדרך שלנו לשרוד?


מחיר השרידות

איסלנד מלאה בשדות לבה. אי געשי שהכל מבעבע בו בפנים, ולפעמים גם בחוץ. אי שממשיך להיווצר מתוך תופת שמתפרצת וקופאת.
שדות הלבה של איסלנד מכוסים טחב. שטיחי ענק שצובעים את האופק בצבע ירוק זוהר, חייזרי. הטחב האיסלנדי, על שש מאות סוגיו השונים — יותר ממחצית מצמחיית האי — נמצא בכל מקום, משַׂחק עם העיניים והמוח. זה אחד הצמחים החסונים ביותר שקיימים, ולכן דווקא פה באיסלנד — בתנאי קור קיצוניים, לפעמים בלי לילה, לפעמים בלי יום — הוא שורד.
למדתי שחוסן זו מילה משונה, אני חוששת שהיא תמיד נושאת מידה של כאב. לשרידות תמיד יש מחיר.
בשנים האחרונות, ככל ששקעתי אל תוך המאבק בכיבוש, וככל שלהיות ישראלית שמתנגדת לכיבוש הפך להיות דבר מסוכן בשבילי, השַלתי מעצמי באופן לא־אלגנטי ולא־מרוסן את כל מי ומה שלא היו קשורים ישירות להישרדות של ה״עכשיו״. ראיתי איך דברים שהרכיבו את העצמי הקודם שלי הולכים ונעלמים: חברים הפכו לזרים, את המשפחה שלי כבר כמעט לא ראיתי. אבדה לי ההנאה ממזון, ואז בכלל היכולת להזין את עצמי, אבד לי הביטחון של הבית והביחד של זוגיות. בלי להתכוון צמצמתי את עצמי ביסודיות לדבר אחד בסיסי — ל״אני״ פוליטי המשוקע כולו בלשרוד ובלהיאבק. כל עיסוק אחר היה מיותר, בזבוז של אנרגיה.
בלי ספק, הדבר שהיה הכי בעייתי לאבד זו האמונה. בכולם. בכל. בי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נעצרתי להתפלל, לדבר עם האלוהים. פעם הייתי עושה את זה כמעט כל יום. ועכשיו, אפילו פה, מול הרוח והקשתות והשמים הבוערים אני לא מצליחה להאמין. המילים עוד נעולות בתוכי. התפילות חסומות.
אני מסתכלת על השמש שצובעת את כל תקרת השמים בגוֹנֵי מלחמה. עוד רגע היא סוף־סוף תשקע, ויחד איתה ייעלמו צבעי הדם והעיוורון, הכעס הרעיל שהפך לשנאה. ויהיה, ולוּ לזמן קצר, וגם אם רק לכמה רגעים, לילה.


את תלמדי

״רק אל תכתבי שטוח, יול, תיכנסי לעומק. זה יכאב, אבל אל תפחדי מהכאב, תסמכי עלי, הוא יעבור״.
של מי הקול הזה? היא בעדי או נגדי? לאן היא דוחפת אותי — לגאולה או עמוק יותר אל תוך התהום?
פשוט תתחילי. בלי לפחד ממה שיהיה. בלי לפחד ממה שהיה. תתחילי מהמילים, תני להן לדבר את עצמן ותמשיכי משם. בלי להסתיר. בלי לעצור. תהיי מוכנה להיות לבד בתוך האמת. לא לברוח ממנה, לא לברוח מעצמך. את יודעת שזה יכאב, אבל גם ככה כואב. ואת תִלמדי לחיות איתם — עם הכאב, ועם האמת על מי שאת בעולם.


פתאום כל־כך קשה לדבר

יולי 2017. סבא משה היה בן שמונים וארבע, והסרטן — שסבא, כך התברר, ידע על קיומו כבר יותר מעשר שנים ולא סיפר לאף אחד — הסרטן החליט שדי. לא היה הרבה מה לעשות. מהרגע שסבא נכנס לבית החולים היה ברור שזה סוף. עצוב ובנאלי. סבא עמד למות, ואני ניסיתי, מאוחר מדי, באופן מעט שלומיאלי, לתפוס איתו עוד רגע או שניים, להציל ממנו משהו. נדמה לי שדרכו ניסיתי גם להציל משהו מעצמי. אולי להיזכר.
ישבתי איתם בבית החולים, עם סבא שלי הגוסס ועם סבתא שלא זזה מהמיטה שלו, נושאת פחד וכאב משלה. וככה, שלושתנו — בכאב של העכשיו, בפחד ממה שיבוא, ובניסיון עקר לעשות חשבון נפש על מה שהיה — מצאנו מקלט לחרדה. קשה להסביר את זה, ואין דימוי שיבהיר, אבל אני יודעת, פשוט יודעת, שיש קשר בין העולמות שבהם שוטטנו שלושתנו באותם ימים הפוכים. העולמות האלה קשורים לכל הדברים שלא דיברנו עליהם, אבל הם היו שם איתנו, בחדר ההוא בפנימית ט' באיכילוב: ההדחקות, המסכות של ״הכל בסדר״, המאבקים הצודקים, הסליחות שלא נאמרו בזמן. וגם הם רק אַדווֹת של מה שבאמת היה שם. קשר דם, אולי קוראים לזה.
וקשה, פתאום כל־כך קשה לדבר.
סבא משה אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה יותר מהסוג החושב, חַשבן גדול. כשהיה מדבר, זה תמיד היה במילים מעטות, שלכל אחת משקל אדיר. לא פעם כשהייתי מקשיבה לו חשבתי לעצמי כמה מדהים זה: אדם שכל המחשבות שלו יוצאות גמישות ורכות, לא מעוררות התנגדות. כאילו מה שלא יגיד ימצא כבר את דרכו להחליק דרך החומות המקיפות אותנו, בני־האדם, ולהגיע אל המען שלו. סבא משה היה אדם שקל להקשיב לו.
אבל על מיטת בית החולים, בפיג'מה הכחולה הקצת־מלוכלכת, אפוף ריחות של גוף המתקרב אל סופו, השיניים התותבות מחוץ לפה — היה קשה מאוד להבין את המילים שאמר. זה קרע לי את הלב, להקשיב לו בלי להבין. הרגשתי שותפה לבזבוז של דעת, לפשע שאין לי שליטה עליו.
אלה היו ימים שבהם הייתי עסוקה בעיקר בלפחד: עוד רגע אסיים את התפקיד, אעזוב את שוברים שתיקה, ואסגור פרק חיים שהשאיר אותי מפורקת בלי שאני מתחילה אפילו להבין את משמעות הפירוק הזה. הייתי מבועתת ממה שיבוא מבחוץ וממה שיֵצא מתוכי ברגע שאעזוב. הכל נראה כל־כך מסובך, ומצאתי את עצמי בהמתנה נטולת ידיעה, שהימים יעברו. ובו בזמן, באזור אחר בנפש, הייתי דרוכה לאפשרות שדווקא עכשיו, רגע לפני שזה נגמר, יבוא הדבר שציפיתי לו, שהתכוננתי אליו: כל־כך הרבה זמן חיכיתי למוות הזה, שהובטח לי במאות הודעות נאצה וקללות ברחוב, שהיה כמעט לא הגיוני שכל התקופה הזאת פשוט תסתיים, סתם, ככה.
בתוך הבלגן הזה, הפנימי והחיצוני, להיות איתם בבית החולים — במקום שבו הדבר היחיד שוודאי בחיים האלה נמצא בהישג־יד — הפך לסוג של נחמה.
 
בשבת בבוקר, בבית החולים, סיפרתי לסבא וסבתא על האירוע של שוברים שתיקה שיתחיל ממש עוד מעט. ״הרבה אנשים ישתתפו, ובמשך חמש שעות יעלו לבמה בזה אחר זה להקריא עדויות של חיילים על מה שקורה בשטחים. כבר עשינו אירועים כאלה בעבר, זה לא ביג דיל״.
תוך כדי דיבור הרגשתי איך אני מצמצמת את החשיבות של הדבר שאני עושה. בשילוב של מבוכה והימנעות, הפכתי את הפעולה שהיתה אז כל המהות שלי למשהו זניח, ל״לא ביג דיל״.
בדיעבד, ברור לי שהיתה זו טעות להניח שאם אדבר על משהו בנון־שלאנטיות, זה יספיק כדי לבטל את עומק הקונפליקט המוטען בו. טעות, כי כשאני עושה את זה אני מוחקת לא רק את משמעות הדבר, אלא גם את הרגש שמוליד את המשמעות הזאת. זה לא אפקטיבי, אבל יותר מזה — זה לא הגון.
ידעתי שסבא וסבתא, כמו שאר בני המשפחה שלי, מתמודדים עם הבחירה שלי להיות דבר שונה מאוד ממה שהם היו רוצים שאהיה. אבל אצלם זה אחרת: סבא וסבתא שלי הם אנשי ימין אמיתיים, ימין של פעם, שיושב על יסודות וסנטימנטים אותנטיים. זהו ימין אידיאולוגי ועמוק, שאינו דתי אבל מכיל חיבור חזק למסורת, שמגיע ישר מן הבטן. האידיאולוגיה הציונית שלהם ספוגה בזיכרונות אישיים: הגלות והכיסופים למולדת, חרדת השואה, וגם הזיכרון של ההגעה לארץ ישראל וההקמה של מדינת ישראל. הם מאמינים שמדינה חזקה וצבא חזק לישראל הם תנאי הכרחי להישרדותנו, תנאי שקוֹדֵם במוסריות שלו להרבה דברים אחרים. לא פעם חשבתי על כך שהם, בניגוד אלי, הרוויחו בעצם חוויית החיים שלהם את זכותם לאידיאולוגיה הזאת, שבאותם ימים נראתה לי שונה מאוד משלי.
ידעתי שהלב של סבא שלי מתכווץ כשהוא שומע אותי אומרת את המילה הזאת — ״השטחים״. סבא האמין בקדושת הארץ ובכך שהיא שייכת ״לנו״, לעם היהודי, ממש כפי שאנחנו שייכים לה. הוא האמין שיש לנו עדיפות, זכות ראשונים, על האדמה הזאת. ידעתי שכשהוא שומע אותי קוראת למקום הזה, לחלקי מולדת, ״שטחים״, זה שׂורט משהו עמוק בנפשו. ובכל זאת עשיתי את זה שוב ושוב. הכאבתי. וכעסתי שזה מכאיב. איך הם לא מבינים?
ואיך לא הבנתי אני?
היו לסבא ולי הרבה שיחות פוליטיות. הרבה זמן ניסיתי לגשר על הפער, באמת שניסיתי. אבל בשנים האחרונות הניסיון הזה הלך ודעך, עד שנעלם. בשנים שהפכתי להיות ״אויבת המדינה״, וככל שהתחדדה בי התחושה שהמישטר הישראלי מנסה לחסל אותי — איבדתי את היכולת להקשיב לדעות שונות משלי. וככל שאני הפסקתי להקשיב, לא השארתי להם באמת ברירה. זו מי שאני, כולי: לא אדם, אלא עמדה פוליטית נחרצת, כואבת וכועסת. סגורה. טייק איט אור ליב איט. והם לקחו.
מכיווּנים שונים, הפוכים, הגענו — סבא ואני — להכרה שהתפקיד שלנו בעולם הוא להילחם על מקום שנוכל לקרוא לו בית. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על ההחלטה של סבא, האינטלקטואל העדין, להצטרף בתור נער צעיר לאצ״ל. על המשמעות של להיות חלק מפּלג כזה, רדיקלי, אלים. הבחירה הזאת (ואני תוהה אם זו באמת היתה בחירה מצידו, חבל שלא שאלתי את השאלה הזאת כשעוד היה בחיים) דורשת פשרות ותשלום מחירים אישיים לא־צפויים ולא־זניחים. היא יכולה, די בקלות, לקחת לך את החיים. אבל נדמה לי שזו בחירה שגם מייצרת סוג של שקט: כי למקם את עצמך מחוץ למערכת החולה — בעמדה שמבקשת לפרק אותה כדי שניתן יהיה לבנות במקומה מערכת חדשה, בריאה — מאפשר לזהות את העצמי באופן שלא נגזר לחלוטין מהמרחב, כלומר ממה שאחרים קבעו בשבילך. יש בעמדה הזאת אותנטיות מהסוג שאי־אפשר להשיג בשום דרך אחרת.
 
בבית החולים סבא הביט בי ובקול השקט שלו אמר לאט: ״הקשיבי ילדה, את ואני, אנחנו אותו הדבר. לשנינו חשובים המדינה והפרט. אבל לי המדינה חשובה יותר מהפרט. ולך הפרט חשוב יותר מהמדינה״.
נשמתי עמוק את המילים שלו ולא אמרתי כלום. גם כי ראיתי שקשה לו לדבר, גם כי הכל בער ולחץ מדי בתוכי, ובעיקר כי היה לי מלא רעש בראש. רעש של עוד־רגע־מתחיל־אירוע־שאני־ממש־רוצה־שיעבור־בשלום־בלי־שאף־אחד־ימות. הייתי כל־כולי ב״עכשיו״, ברגע הזה, ולא היה לי מקום לפילוסופיה.
לתומי חשבתי שהוא מדבר איתי פילוסופיה.
הלוואי שהייתי מסוגלת אז להקשיב, לחשוב איתו ביחד, לבקש ממנו עזרה להבין, להתיר את הסבך שאני תקועה בו. אבל לא הייתי. וייקח לי עוד זמן רב להבין שהוא ממש לא דיבר אלי פילוסופיה, אלא ניסה לומר משהו עמוק ואינטימי על פוליטיקה וזהות, על מי שאני ומי שאנחנו. הלוואי שלא הייתי צריכה לדלג ככה בין יבשות ולהגיע עד לצד השני של העולם בשביל להיזכר במילים הפשוטות ההן של סבא, ולהעז — באיחור ניכר — לתפוס את קצה החבל שהוא הניח אז, במאמץ ובנדיבות, למולי.


סתם אחת עם תיק על הגב

אחרי כמה ימים של נסיעה נינוחה לאורך כבישים שלא נראים כמו כבישים, שׂחייה בבריכות חמות שבוקעות מתוך השלג, ומשחקי מחבואים בתוך ערימות של סלעים זוהרים באלף גוונים של חלודה וירוקת — אחי ואני מחליטים להרגיש את האי הזה גם דרך הרגליים.
השעה ארבע לפנות בוקר והשעון מצלצל. אנחנו ברֵייקיאוויק, הבירה הלא־מרגשת של איסלנד. התרמילים כבר ארוזים למסע של שמונים קילומטרים בהרים: שקי שינה שמבטיחים לשמור אותנו חמים בלילה עד למינוס עשר מעלות, מזרנים מוקצפים, אוהל, כלי בישול, מזון שבחלוקה מדוקדקת יספיק לשישה ימים. רק כשאני מעמיסה את התרמיל על הגב נוחתת עלי ההכרה שאני עומדת לטפס עכשיו במשך ימים ארוכים עם המשקל הזה על הר. אני מזכירה לעצמי שבזמן שחילקנו בינינו את הציוד, הדברים הכבדים נכנסו לתרמיל של אחי. אני לא רוצה לדמיין איך הוא מרגיש עכשיו. אני לחוצה אבל משתיקה את הלחץ.
״התרגשות ולחץ הם אותה התחושה, זה רק שֵם אחר שאנחנו נותנים להם, וזה מה שעושה את כל ההבדל״. דברים שהאח הקטן שלי אומר על הדרך, ועוזרים לי לעשות סדר.
הרבה זמן לא טיילתי ככה, עם ציוד על הגב. כשהייתי צעירה יותר הייתי מטיילת המון. בעיקר במדבר. תיק על הגב ויאללה. עם השנים, החבורה שנהגתי לטייל איתה התפזרה: העיר סגרה עלינו, הגוף התבגר, והחיים עצמם — מטלות, לו״זים — נעשו תירוץ זמין. מדי פעם עוד יצאתי לטבע, אבל לעיתים רחוקות יותר ויותר, עד שכבר כמעט ולא. והנה עכשיו, באיסלנד, אני שוב משחקת אותה גיבורה: בטח שאני מסוגלת ללכת שישה ימים בהרים עם ציוד על הגב — אז מה אם אני ממש לא בכושר. ובטח שאני יכולה לישון בחוץ באוהל, לא מפחיד אותי הקור, ולא מפחיד אותי השלג. אבל האמת היא שהם דווקא כן מפחידים אותי, ואני בכלל לא בטוחה שהגוף שלי מסוגל עכשיו להחזיק מעמד במסע כזה.
כבר עם הצעדים הראשונים, ואז לאורך שעות הצעידה הארוכות, משחקי המשקל שלי עם העולם ועם התיק שמונח לי על הכתפיים לא פוסקים אפילו לרגע. לפעמים נדמה לי שכל הקיום שלי מתמצה ביחס המשקל שביני לבין התרמיל. אני שוקלת עכשיו חמישים קילו (בשנתיים האחרונות ירדתי עשרה ועליתי שניים, אני עדיין במינוס), ושוב כועסת על עצמי שאיפשרתי ללחץ של השנים האחרונות לגרום לי להפסיק לאכול. לרגעים אני ממש מיואשת. וממשיכה לצעוד.
 
שנה קודם קפצתי לבית החולים לבקר חברה שילדה. הגעתי ישר מהמשרד, עם התיק והמחשב, ויותר מדי דברים על הראש. לפני שעליתי למחלקת יולדות ניגשתי אל דוכן הקפה הקטן בכניסה, עוד אספרסו לא יזיק. העיניים שלי ושל הבחור המגודל שמאחורי הדלפק נפגשו, ואז זה קרה בשניות. עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, ראיתי את העיניים נפערות ואת הפנים מתעוותות והוא התחיל למלמל בהלם: ״את... זו את...״. מתחת לחולצת הטי־שירט שלגופו ראיתי ציציות מבצבצות. לא הורדתי את המבט, ובטון הכי נינוח שהצלחתי לגייס אמרתי: ״אפשר אספרסו ארוך בבקשה?״. הוא עדיין לא זז, אבל ראיתי איך הבעת הפנים שלו מתחלפת בבלבול. הוא המשיך למלמל, כאילו אני לא שם, כאילו אף אחד לא שם: ״עם כל הרעש והצלצולים... השוברים שתיקה הזה... בסוף את סתם אחת עם תיק על הגב״.
הסתובבתי והלכתי. עם תיק על הגב, ובלי תוספת קפאין לדם.
 
את המשפט הזה אני מזכירה לעצמי שוב ושוב כשאני צועדת בהרים האיסלנדיים: ״סתם אחת עם תיק על הגב״. איכשהו פה, בין הפסגות המושלגות, המפלים שחוצים את המדבריות, העשן שעולה מהאדמה והירוק הזוהר שמנצנץ מכל הכיוונים — קל לי להבין אותו: כי באמת, מה אני אם לא סתם אחת, צועדת בארץ לא שלה, עם תיק על הגב. ועם חבר אחד, אח, לדרך.


פשוט להמשיך ללכת

היום הראשון היה קשה, אבל כצפוי הוא היה כלום לעומת היום השני. להתעורר כשהרוח מכה ביריעות האוהל, השרירים כבר תפוסים, השמש בשמים חזקה ומסנוורת, אבל האוויר קר, כמעט קפוא. הכל מסביב מלא שלג והנעליים מצופות בשכבה דקה, כמעט בלתי־נראית, של קרח. אנחנו מבשלים דייסה מתובלת בפירות יבשים לארוחת בוקר. רק כשאנחנו מתחילים לקפל את שקי השינה ואת האוהל אני נזכרת כמה אני אוהבת את התחושה הזאת, של היום השני של מסע רגלי: זה הרגע הכי כואב ועייף, אבל יש משהו מנחם בידיעה שכבר אין ברירה. אין התלבטויות, צריך פשוט להמשיך ללכת.
כבר שלוש שעות שאנחנו צועדים בקצב מונוטוני, סביבנו סוג־של־מדבר: פה ושם מתנשא הר צחיח, מדי פעם מפציע נקיק ובו נחל גועש, כמו מסיפור אחר, אבל פרט לזה רק סלעים וסלעים עמוק אל תוך האופק. חוץ מהצעדים שלנו והרוח, הכל שקט.
ואז, כאילו פתאום, בלי הכנה, הוא סוגר עלי, המדבר. אינסוף מדבר, ואני סגורה בתוך קופסה. מרגישה איך משהו מתחיל לגרד בקצוות של מכלי הקיבול שלי. ואני יודעת מה יבוא עוד רגע, מה תמיד בא אחרי הגירוד הזה: הזעם. יש רק אדם אחד שצועד איתי פה, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהזעם הזה יֵצא עליו. באמת לא מגיע לו. ברגעים אחרונים של שליטה אני מזכירה לעצמי להתרחק. ממש עכשיו. פשוט להתרחק. ״אח שלי, לֵךְ קצת קדימה, אני מאיטה את הקצב, אדביק אותך בהמשך״.
אני רואה אותו מתלבט לרגע, נדמה לי שאיזו עווית של דאגה מרפרפת על פניו, אבל אז הוא שוב מחייך, ואומר: ״אין בעיה, אוחתי, מה שתגידי״.
הוא צועד קצת לפנַי ואז הרבה לפנַי. ותוך דקות כבר נעלם מאחורי איזו גבעה. ואני מזדחלת מאחור, עוצרת לרגעים, בוהה, ואז צועדת הלאה במדבר עם התיק הכבד מדי. והשמש מכה בי במעט החלקים החשופים של הגוף, שורפת. והקור צובט. אני רוצה לתת לכעס שמפעפע בתוכי לצאת, ומרגישה איך אין לו לאן. מדי פעם אני בועטת הכי חזק שאני יכולה באיזו אבן שלא עשתה לי כלום. וכועסת גם על זה.
הליכות ארוכות בטבע מאפשרות להיכנס למצב מדיטטיבי שלא מבטל שום דבר מהרגע, ממה שקורה מסביב, אלא מאפשר להיות בו, ובו בזמן דוחף אותך אל קצה התודעה וחושף אמת נטולת מילים.
 
אני נושמת עמוק, נותנת לעצמי עוד רגע, ואז בודקת בִּפְנים: נדמה לי שהוא עבר, הגל הזה. אני מביטה לשמים, השמש עדיין גבוהה אף־על־פי שבטח כבר הגיע ערב. אני ממשיכה ללכת עד שאני רואה אותו בראש גבעה, יושב שעון על סלע, קורא בספר שלו. כשאני מתקרבת הוא מרים אלי את המבט. ״הי אוחתי, התגעגעתי״. גם אני מחייכת אליו.


תגידי, זה מסוכן?

ביום שבת ההוא בבית החולים, רגע לפני שקמתי ללכת, סבתא שאלה אותי בשקט — כאילו כדי שסבא לא ישמע (והוא שמע): ״תגידי, חמד שלי, זה לא מסוכן, האירוע הזה שאתם עושים היום... מקריאים איזה דברים, אמרת?״
צחקתי בזיוף כמעט מושלם. ״כן, סבתא, מקריאים עדויות. ואין מה לדאוג, יש לנו הרבה אבטחה. והמשטרה תהיה שם. זה הכי לא מסוכן״.
לא שיקרתי, לפחות לא באופן מלא. באמת דאגנו להרבה אבטחה. ובאמת היו שם הרבה כוחות משטרה. האם זה הפך את כל העניין ללא־מסוכן? ואיך בכלל אפשר כבר לדעת מה מסוכן?
זה היה קיץ 2017, ואני הייתי אחרי חמש שנים של מנכ״לות של שוברים שתיקה. בשנים הללו, ובעיקר בשנתיים האחרונות, האירגון הפך להיות אחד הגופים המושמצים והמותקפים ביותר בישראל, ובהתאמה — גם לאחד השנואים על הציבור הישראלי. בשנים האלה התרחשו הרבה דברים שלא יכולתי לדמיין שיקרו. בין היתר, הואשמתי ביחד עם שאר חברי האירגון בריגול אחרי צה״ל ובסיוע למדינות אויב; גילינו כי אנשים שהתחזו לחברים שלנו בעצם נשכרו על־ידי אירגוני ימין לעקוב אחרינו, וכתוצאה מזה עשרות שיחות פרטיות שלנו זלגו אל כלי התקשורת, הוצאו מהֶקשר ושימשו תירוץ לשלל האשמות שווא; במקביל התמודדנו עם הליך משפטי סבוך ומדאיג שנקטה מולנו פרקליטות המדינה, במטרה לגרום לנו להסגיר לידי המשטרה הצבאית חיילים שמסרו לנו עדות וביקשו שנשמור את פרטיהם חסויים; שב״כ, בהוראה ישירה מראש הממשלה, פתח נגדנו בחקירה על פגיעה בביטחון המדינה; ממשלת ישראל הספיקה לחוקק כמה חוקים שנועדו למנוע מאיתנו להרצות במסגרות חינוך ותרבות ולהגביל את היכולת שלנו לגייס תרומות; אירועים ציבוריים שקיימנו פוצצו באלימות פעם אחר פעם; שרי הממשלה ואירגוני ימין ניסו להשתיק אותנו בכל דרך — בין היתר, בניסיונות להטיל סנקציות על מוסד או אדם שהעז לארח אותנו או להשכיר לנו מקום לפעילות. בקלות יכולתי להמשיך את הרשימה, היא עוד ארוכה.
וברקע כל האירועים הלא־זניחים הללו היו האִיוּמים. הרבה פעמים הם היו קונקרטיים מאוד, וכבר שנתיים לא חדלו לזרום אל תיבות המייל והטלפונים שלנו. אנשים איחלו לנו צורות שונות של מוות, הבטיחו לפוצץ אירועים, ולפעמים הבטיחו לפוצץ אותנו. לפעמים היה קשה מאוד להבדיל בין ההבטחות. כשאַת נמצאת תחת איום מתמיד, היכולת להבחין בין אזעקות שווא, מטאפוריות, למשהו שבאמת יכול לפגוע, כמעט לא קיימת. נגיד, כשאת מתעוררת ומוצאת בטלפון הודעות כמו ״מגיע לך כדור בראש על כל מה שאת עושה״, או ״אויבים צריך לחסל. אמן במהרה בימינו״ — מה זה אומר? שמישהו אשכרה מתכוון לעשות משהו, או שזה סתם אדם כועס ומבוהל שמוציא קיטור? ואולי זה בכלל לא רציני? הרי כולם חוטפים ככה, אז מה את עושה סיפור? עדיף שתתעלמי. אבל מה אם זה — דווקא זה — מישהו שמתכוון באמת למה שהוא אומר?
אז כשאמרתי לסבתא ש״אין מה לדאוג״, לא לגמרי שיקרתי — פשוט כי יש דברים שאין ברירה אלא להתרגל אליהם. וממילא, אני לא חושבת שאפשר לדעת כל הזמן שאת מפחדת כל הזמן.
 
בדרך לאירוע עצרתי בקומת הכניסה של בית החולים, קניתי לי קפה, התיישבתי על ספסל, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ניסיתי, כמו בסרטים, ״לשנות פאזה״ — לצאת מתפקיד הנכדה המנחמת ולעבור לתפקיד האקטיביסטית הלוחמת, לעזוב את סבא וסבתא מאחור בשביל להשתתף באירוע הציבורי האחרון שלי עם שוברים שתיקה. אבל הטרנספורמציה הזאת, שלכאורה כבר הייתי מורגלת בה, היתה הפעם קשה במיוחד.
האמת, אני בכלל לא רציתי לקיים את האירוע הזה, הקראת עדויות לציון 50 שנים לכיבוש. לא רק בגלל העייפות, לא רק בגלל הפחד, אלא בעיקר בגלל איזה זמזום שהלך והתגבר בתוכי, שהחזיר אלי שוב ושוב את השאלה על מה אנחנו נלחמים בעצם: על סיום הכיבוש, או על זכותנו להביע ביקורת על הכיבוש?
בשנים האחרונות, ככל שגברו ההתקפות על שוברים שתיקה, נדרשו מאיתנו יותר ויותר אנרגיה ומשאבים כדי לוודא שהאירגון ממשיך להתקיים, כלומר לשרוד. למרות שהמשכתי להגיד אז לכולם שהמאבק הוא אותו מאבק, ושהזכות שלנו להתנגד לכיבוש היא חלק מהמאבק לשיחרור העם הפלסטיני מן המישטר הצבאי הישראלי — בעצמי כבר לא הייתי משוכנעת. ידעתי שיש יחס בין התופעות, אבל לא הייתי בטוחה מהו. לא היתה לי תיאוריה פוליטית מספיק משכנעת להסביר את היחס הזה — בין העיסוק העצמי שלנו בזכותנו הדמוקרטית לחופש ביטוי לבין הדיכוי של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים — והמציאות לא השאירה לי די זמן לחשוב על תיאוריה כזו. הסתפקתי במה שיש.
 
ברגע של כנות, המקדים את המאוחר, אני יודעת שהיו שם כבר אז נשים חכמות שביקשו לסמן בשבילי את הקשר הנסתר הזה. הן רמזו לי שהפתרון נמצא לא מעֵבר לקו הירוק, אלא בתוכו. ושהַסתירה שאני מנסה לזהות תלויה על מדי צה״ל, שגם אחרי שהורדנו אותם עדיין הם מה שנותן לנו את זכות הדיבור. ועוד ועוד מילות חוכמה שהן הרעיפו עלי ושניערתי מעצמי מייד. לא יכולתי להרשות לעצמי להסתבך עוד יותר. עדיין לא היה לזה מקום.
 
על הספסל מחוץ לבית החולים הדלקתי סיגריה וניסיתי להיזכר למה אני עושה את מה שאני עושה. היה לי כל־כך הרבה רעש בראש, שזה דרש המון מאמץ, אבל הייתי חייבת לסמן לעצמי את ההיגיון שמאחורי הפעולה הפוליטית שאני משתתפת בה, לפני שאני נוסעת לשם. חששתי שאם ההיגיון שעומד מאחוריה לא ימוקם לי מחדש באופן חזק וברור בתוך הראש, הפחד עלול להשתלט והעייפות עלולה להפיל, ואז הם יראו כולם שככה, בקלות, ויתרתי. וזה, אסור שזה יקרה.
נו, הרי פעם ידעתי בדיוק מה אנחנו עושים, מה אני עושה. אז כל מה שצריך זה להיזכר, ככה אמרתי לעצמי. נו, פשוט תיזכרי.


למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים

שמונה שנים אחרי שנוסד שוברים שתיקה, אירגון של חיילים ישראלים שמתנגדים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה, התמניתי למנכ״לית של האירגון. זה קרה די במקרה. השנה היתה 2012, ואני בדיוק הגשתי לאוניברסיטה את עבודת התֵזה שלי לתואר השני, והוצאתי רישיון לעריכת דין אחרי שנת התמחות אצל פרקליט המדינה. בשנה הזאת הבנתי שבכלל לא מתאים לי להיות עורכת דין, אבל גם שאין לי מושג מה כן. כשנתקלתי במודעה ״דרוש מנכ״ל לאירגון שוברים שתיקה״, חשבתי שזה משהו שכדאי לי לנסות. מאחר שלא העזתי לקוות שאקבל את התפקיד, גם לא עצרתי לפחד ממה שהוא יביא איתו. שלחתי קורות חיים, ואחרי סידרה של ראיונות, התקבלתי.
כשהצטרפתי לשוברים שתיקה, אחד הדברים הראשונים שהרשימו אותי היתה ההבנה העמוקה, המודעת, של רציונל הפעולה הפוליטית של האירגון: שימוש בעדויות של החיילים ששירתו בשטחים כדי להתנגד לכיבוש על בסיס אי־המוסריות הטבועה בו, הנחשפת בבהירות מצמררת בעדויות של אלה שמוציאים אותו אל הפועל.
הרעיון להציג את המציאות הזאת דרך עדויות החיילים לא נובע בהכרח מכך שהיא מוסתרת. אבל מאחר שיש מי שלא רוצה שנסתכל עליה, ובעיקר לא על החלקים המכוערים שלה — אלה שמפרקים לכל מי שמשתתף בה את הגוף ואת הנפש — התפקיד של שוברים שתיקה מאז הקמתו היה דווקא להאיר אותה. הנחנו שהשתיקה הציבורית ביחס ל״איך נעשה הכיבוש״ ולמשמעויות האתיות שלו, היא חלק ממה שמאפשר לו להמשיך, ואם החיילים הם אלה שיספרו כמה רוע ואכזריות כרוכים בכיבוש הזה — יהיה אפשר לסדוק את השתיקה. לפחות במישור הזה, שוברים שתיקה מעולם לא לקחו חלק במשׂחק שמשַׂחק רוב הציבור הישראלי — משׂחק של הדחקה והצטדקות ביחס לכל מה שמתרחש מאחורי הקו הירוק. השבר שביקשנו לחולל — בנורמה הזאת, בעיוורון הזה, הכפוי והנרכש — הוא שבר עמוק. והעדויות היו הכלי באמצעותו ניסינו לחולל אותו.
״שבירת השתיקה״ האישית של האדם שעשה את העוול היא מעשה שלא מפסיק לנוע מן האישי אל הפוליטי ובחזרה. עדויות החיילים שאוסף ומפרסם האירגון הן הדבר שלא מאפשר להפריד בין השניים, כי הן מתארות מציאות שהיא כולה אישית וכולה פוליטית. כששׂמים ביחד את אלפי הסיפורים המתוארים בעדויות מקבלים תמונה גדולה הרבה יותר מן המקרה היחיד, תמונה שיש לה משמעות אדירה: הכיבוש הצבאי הישראלי כמנגנון פוליטי — מחושב, משוכלל ומתוכנן — שבו בני־אדם מיישמים את המדיניות בעצמם, בגופם, וכופים את העקרונות ואת ההיגיון של המנגנון הזה על בני־אדם אחרים, והכל באופן מאוד אישי. פסיפס העדויות הזה מבהיר ש״הכיבוש״ הוא לא משהו שנעשה מעצמו, באיזו אינרציה הכרחית, אלא משהו שאנחנו — בני־האדם שהם אנחנו — עושים באופן מכוּון, כחלק מפרויקט פוליטי; ומכאן, ביקשנו לטעון, באותה מידה שאנחנו, כציבור, כעם, ״בוחרים״ להמשיך ולקיים את המנגנון הזה, אנחנו יכולים גם לבחור להפסיק לקיים אותו, ולסיים את הכיבוש.
 
כשקיבלתי את התפקיד, לא מעט אנשים, בתוך האירגון ומחוצה לו, הרימו גבה על הבחירה: הייתי בת שלושים, כבר טיפה מבוגרת מדי בשבילם, בקושי מוכרת במעגלי השמאל, והכי חשוב — אישה. ועוד אחת שלא שירתה בשטחים. איך אצליח לנהל אירגון שבנוי על אתוס של לוחמים? איך אצליח לנהל אירגון שהקפיד במשך כל שנות פעילותו שהדוברים שלו בתקשורת, בציבור, יהיו כולם ״עדים״, לוחמים שחזרו מן השטח ועשו בעצמם את הצעד האמיץ של ״שבירת השתיקה״?
מכיוון שאת חמש שנות השירות הצבאי שלי בצה״ל עשיתי בבסיסי חיל האוויר הישראלי, ולא ״בשטחים״, ומכיוון שלא הייתי לוחמת, ולא הסתכלתי לאף פלסטיני בלבן של העיניים — לא התאמתי להיות ״עדה״. בהתחלה זה נשמע לי כמו הבחנה מלאכותית ואפילו קצת נעלבתי: חמש שנים בצבא זה לא מספיק לכם? אבל לאט־לאט הבנתי שמאחורי ההבחנה הזאת, שמשאירה אותי מחוץ למאגר העדים של שוברים שתיקה, ישנו היגיון פוליטי, המבסס הבחנה אחרת, פוליטית ועמוקה הרבה יותר: ההבחנה בין מדינת ישראל, שגבולותיה נקבעו בסוף מלחמת 1948, לבין השטחים שכבשנו ב-1967. את ההבחנה הזאת, השנייה, יכולתי לקבל בלי להתווכח ובלי לחשוד: בין ישראל הלגיטימית ובין הכיבוש הלא־לגיטימי. ובהתאמה: בין צה״ל הלגיטימי שמגן על ישראל לצה״ל הכובש, שאם הוא עסוק בלהגן על מישהו — אז זה רק על המתנחלים, ובוודאי שלא "עלינו".
הלוואי שיכולתי להגיד כבר אז שהסתירה בדברים הללו ברורה לי. הלוואי שכבר אז הייתי רואה את האשליה שמוחזקת באמצעות סימון קווי ההפרדה הדמיוניים האלה: בין ״שם״ ל״כאן״, בין ״השטחים הכבושים״ ו״ישראל״, בינינו לבין ״המתנחלים״. אבל לא ראיתי. הרעיון של שוברים שתיקה התאים בול לנרטיב הפוליטי הציוני שהכרתי והאמנתי בו: זה שמזהה בכיבוש שמעבר לקו הירוק את מה שמשחית אותנו כחברה, והופך אותנו — כלומר, את הילדים־חיילים שלנו — למפלצות. בסיפור הזה, הכיבוש של 1967 הוא גם הדבר שפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. והכיבוש הזה, ורק הוא, הוא הדבר שצריך לעצור.
 
על המקום שלי בשוברים שתיקה, גם כמנהלת, וגם כחלק מהאירגון — הייתי צריכה להילחם. ראיתי בזה אתגר מרענן, אפילו מרגש. אמרתי לעצמי שאם אהיה מנהלת מספיק טובה, זה יהיה חשוב יותר מן העובדה שאני לא ״עדה״, שאני לא באמת ״אחת משלהם״. וזה בערך עבד. אבל עד שזה עבד, המציאות כבר השתנתה, והדבר הזה כבר לא היה כל־כך חשוב.
שלוש שנים אחרי שהצטרפתי לאירגון, בשנת 2015, כשההתקפות על שוברים שתיקה תפסו תאוצה, מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מייצגת את האירגון בתקשורת, מול הציבור. וגם זה קרה, אם נודה על האמת, בעיקר כי במלחמה כמו במלחמה — כל מי שמסוגל להילחם נשלח לחזית. ובמקרה של המלחמה שלנו, אפילו אישה שעשתה את כל השירות הצבאי שלה בתוך הקו הירוק, בלי להרוג או לפגוע בשום פלסטיני. לכאורה.
בכל אופן, מרגע שזה קרה, הזיהוי שלי עם האירגון נהיה מהר מאוד שלם ומוחלט. כל התקפה על האירגון נחוותה אצלי כמו התקפה אישית עלי, ולהפך — כל התקפה אישית היתה מבחינתי התקפה על האירגון. אין יותר ״אני״ פרטי, רק ״אני״ פוליטי. וכל פעולה, כל מחשבה, כל סיכון שנלקח, כל רגש — תמיד ייבחן לאור המטרה הפוליטית, תמיד יידרש להצדקה פוליטית. אנחנו במלחמה עכשיו, אין זמן לשטויות.
 
האותנטיות הכרחית כדי לייצר פעולה פוליטית רלוונטית. והאותנטיות היא תמיד פנימית. כשפעולה פוליטית אינה אותנטית — בהתכוונות שלה, או ברעיון שעומד מאחוריה — היא מאבדת את משמעותה.
פעולות פוליטיות שדורשות מאיתנו לשים את הגוף — כלומר, את העצמי, את האני הפרטי — בתוך המגרש הפוליטי, הן המעניינות והמאתגרות ביותר בעיני. זה קורה בהפגנות, זה קורה כשאת נמצאת בשטח, עומדת מול חיילים או שוטרים, וזה קרה, לי ולאחרים, גם על במה במרכז תל־אביב.
את השימוש במתודה של הקראה המונית פומבית של עדויות של חיילים ששברו שתיקה, כפעולה פוליטית, פיתחנו די במקרה: בתחילת שנת 2014 התלבטנו איך לציין עשור להקמת האירגון. בסופו של ערב של סיעור מוחות מתַסכל במיוחד, שלא עלו בו שום רעיונות יצירתיים, אמר אחד מהחברים שליוו את האירגון מראשיתו, טיפה בעצבים: ״יודעים מה, לא איכפת לי מה נעשה כל עוד נשמיע את העדויות. מצידי, נעמיד בכיכר העיר ארגז פלסטיק ושמישהו יעמוד עליו ויקריא עדויות. ומי שלא רוצה, שלא יקשיב״.
אז זה פחות או יותר מה שעשינו. רק לא על ארגז, על במה. ולא מישהו אחד עמד עליה, אלא שלוש מאות אנשים. במשך עשר שעות רצופות עלו אל הבמה בזה אחר זה אנשים והקריאו קטעים מתוך עדויות שאסף האירגון במשך עשור. העדויות הדהדו שם בכיכר התל־אביבית באותו יום באינטנסיביות חונקת במונוטוניות שלה, מונוטוניות שלא נעצרה לרגע, ממש כמו הכיבוש. לפעמים היתה הכיכר כמעט ריקה, ולפעמים עמדו או ישבו מסביב לבמה מאות אנשים והקשיבו. זה היה מרגש, וידעתי שאלה שעות משמעותיות.
להקריא עדות של חייל המתאר איך היה שותף להוצאת הכיבוש לפועל, זהו סוג של לקיחת אחריות לא רק על המילים, אלא בעיקר על המשמעות שלהן. כשמקריאים עדות ככה, על במה, אפשר להרגיש את לקיחת האחריות הזאת בגוף, וזו לא תחושה נעימה. אבל נדמה לי שאי־הנוחות הזאת היא בדיוק מה שהופך את הפעולה לאותנטית.
 
טוב, מספיק. נדמה לי שנזכרתי למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.


מראה שחורה

באותו יום שבת, בקיץ 2017, ממש לפני שעזבתי את שוברים שתיקה, עשינו את זה פעם נוספת: הקראת עדויות המונית, הפעם במשך חמש שעות רצופות, לציון חמישה עשורים של כיבוש צבאי על השטחים הפלסטינים. קראנו לאירוע ״מראה שחורה״.
רק כשהגעתי לרחבת הדשא שמול הקריה, וראיתי את הבמה עומדת מוכנה, הרגשתי בפעם הראשונה שזה באמת הסוף. עמדתי מהצד והסתכלתי על המכונה שבנינו, המכונה שעוד רגע מפסיקה להיות ״שלי״, ואולי מעולם לא היתה. הסתכלתי על האנשים האלה, שהיו בשנים האחרונות סוג של משפחה בשבילי, בחולצות השחורות עם הסוגריים הירוקים. הסתכלתי עליהם מתרוצצים, ערניים ודרוכים, מתקתקים את האירוע בדיוק כמו שתוכנן. ידעתי שהם עושים משהו לא כי ״צריך״, אלא כי הם מאמינים, יודעים, שיש לו ערך בעולם. הייתי גאה, אבל בעיקר ניסיתי להכיל את העצב, שנלחם בי עכשיו מבפנים.
הבנתי שזה הסוף של הסיפור הזה מבחינתי. ויחד עם זה הגיעה גם ההבנה שהוא עומד להימשך בלעדַי. וזו היתה הבנה חדורת עצב. כי מה יישאר כשייפער החור הזה? מה יישאר בי אחרי שאפסיק להיות הדבר הזה שהפכתי את עצמי להיות, ושהפך, עם הזמן, להיות אני? אני לא זוכרת איך אפשר להיות משהו אחר. אני לא בטוחה שאני יכולה שוב להיות משהו אחר.


כן אבל לא

הלילה האיסלנדי מזדחל לאט. טעיתי להניח שהוא זהה ללילות שאני מכירה — שקט ונטול צבע.
אני מתעוררת מחלום. הנשימות כבדות, אבל אני רגועה. לוקח לי שנייה להיזכר איפה אני, כלומר הגוף מזכיר לי: הגב והרגליים — הכל תפוס. ומשהו רדום, אולי זרוע ימין? אולי רק הכתף? זה אוהל קטנטן, וזה הלילה השלישי שאחי ואני, צמודים זה לזו, מוצאים בתוכו מפלט מהקור.
זה לא היה בדיוק סיוט, החלום שהעיר אותי. הוא היה מסוג החלומות שרחוקים מדי מהמציאות מכדי להפחיד וקרובים אליה מספיק כדי להכאיב. אני מנסה להעריך את הסיכוי שאזכור את פרטי החלום גם מחר בבוקר לעומת המשמעות של להוציא את היד משק השינה ולנסות למצוא תנוחה שתאפשר לי לכתוב. אני יודעת שלא אזכור.
בפשר החלומות כותב פרויד שכשאנחנו חולמים על דברים שהם כמו משהו אבל הם לא, כשאנחנו יודעים בחלום שמשהו ״הוא זה אבל הוא לא״, זה עשוי להיות בגלל שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים להכיר ולגעת בדבר עצמו. אז הוא שם, קיים, אבל גם לא. ככה זה כשכואב מדי, ככה זה כשמפחיד מדי. ובגלל ה״כן אבל לא״ הזה ידעתי שאני חייבת לכתוב את החלום, למרות העייפות ולמרות הכאב. כי הבית שבו התרחש החלום היה הבית שלי, אבל גם לא הבית שלי. היו לו שתי קומות וגינה, ואני הרי גרה, אני גרתי, בדירה תל־אביבית רגילה, כזו שעולים אליה בהמון מדרגות ואף פעם לא מכירים את השכנים. ואת זה אני רוצה לכתוב: להזכיר לעצמי שאני לא יכולה כרגע לגעת בבית שלי, שכואב שם מדי.
אז אני קמה ומוציאה את המחברת מהתיק, וכותבת. והכתף כואבת בזמן הכתיבה, ועם כל מילה שנכתבת הכאב מחריף ומתפשט. והוא כבר לא רק בכתף ובגב וברגל, אלא עמוק בפנים. ואני בוכה. כי כל מה שקרה שם — בחלום המשונה הזה, בין הרים מושלגים, באוהל קטן מדי, בשעה מאוחרת מדי — היה הכי אמיתי וקרוב. ועצוב. וככל שאני כותבת, מתגנבת איזו תחושת השלמה, ואני יודעת שיש קרבות שחייבים להפסיק. אבל אני שונאת להפסיד. ואיכשהו, ההפסד הזה מרגיש משמעותי יותר מכל היתר.
 
סיימתי לכתוב, ועכשיו אני רק בוהה בתקרת האוהל, שנמצאת כמה סנטימטרים מעל הראש שלי, ותוהה איך לעזאזל אני חוזרת לישון. בחוץ קור אימים, בטח מינוס חמש או עשר מעלות. בפנים חם. והכל עדיין כואב.
יותר משבוע באיסלנד, ועדיין לא ראיתי חושך וכוכבים. והנה, עכשיו אמצע הלילה ואני גם ככה אבודה. אולי זו ההזדמנות שלי? אני שמה כובע גרב על הראש, פותחת בשקט את הרוכסן של האוהל וזוחלת החוצה. איכשהו זה הגיוני בדיוק כמו כל דבר אחר שיכולתי לעשות עכשיו.
הדבר הראשון שאני רואה מחוץ לאוהל הוא דווקא לא חושך, אלא המון אור. אני מחפשת את הירח ולא מוצאת. לוקח לי רגע להבין שמה שאני רואה זה בדיוק זה: אור. המון אור שזז בלי הפסקה. מה לעזאזל קורה פה, בשמים האלה של קצה העולם?
אני דוחפת את הראש לאוהל. ״אח שלי, קום מהר, אתה חייב לראות את זה״.
תוך דקה אנחנו כבר מטפסים על ההר. בהתלהבות של ילדים שקיבלו בהפתעה כרטיס ללונה פארק, אנחנו קופצים על הסלעים עד שאנחנו מגיעים למישור רחב, חשוך ומואר. מעלינו מיליון כוכבים וביניהם ובין הפסגות המושלגות שמסביב קורה משהו. קורה הכל. כל מה שקיוויתי שיקרה כשהחלטתי על איסלנד, אבל כולם אמרו לי שהסיכוי בעונה הזאת נמוך והמליצו להוריד ציפיות. אז הורדתי.
השמים נצבעים בספירלות ובפסים שהולכים ובאים. מרחוק מבזיק איזה קו בוהק מהפנט, עומד רגע ומפזר את עצמו במרחב. הצבעים האלה, התנועות הבלתי־פוסקות של חלקיקי האור, ממקמים אותי בנקודה מדויקת שבין חשיבות עצמית מופרזת (״רק בשבילך השמים רוקדים עכשיו, רק בשבילך!״), לבין צניעות מוחלטת, כמעט ביטול עצמי (״הרי לא היית אמורה לראות את זה בכלל, כל המופע הזה היה מתנהל גם בלעדייך, גם בלי החלום שהעיר, גם בלי הכאב שדקר״). אני רוצה להמשיך לזוז לשם, להתקרב. אבל אין לאן. זה פשוט כאן, מעלי. הזוהר.
השמים נרגעו קצת, וגם אני. ובתוך האוהל שוב חם. אני לא נכנסת לשק השינה ולא מורידה את המעיל. רק שוכבת על הגב שעדיין כואב, ומנסה להבין מה קרה בשעתיים האחרונות, איפה הייתי. תוהה לעצמי אם אולי שווה לבחון שוב את המסקנות ההן, שרדפו את החלום — על תבוסה, השלמה. הרי הכל יכול להשתנות ברגע, לא משנה כמה אני רוצה לסגור, לחתום, להשאיר מאחור. ואולי דווקא בשביל זה חלמתי? להזכיר לעצמי שאני לא מוכנה לוותר עליו עדיין, על הבית?
בבוקר, ברגע שאחי פוקח עיניים הוא אומר: ״יול, תשמעי קטע, חלמתי שאת מעירה אותי באמצע הלילה ואנחנו מטפסים על ההר כמו שני מפגרים להסתכל על השמים״.
אנחנו צוחקים, ואיכשהו היום הזה, הרביעי מתוך שישה ימי המסע הרגלי שלנו, בין הרים מושלגים לבריכות בוערות, מתחיל בלי כאב.


לתת מקום לשנאה

זה היה יום ראשון בשבוע. והיום הראשון שלי ״לא בתפקיד״. אני כבר לא שוברים שתיקה, ואין לי מושג מה זה אומר.
על הבוקר נסעתי לבקר את סבא. הוא שכב על מיטה בחדר העבודה שלו, מחובר למכשיר הנשמה. הוא היה הכי רזה שראיתי אותו אי־פעם, הכי גוף. הוא התקשה לנשום, והיה ברור שכבר אין סיכוי לדבר. כבר כמה ימים שהוא לא דיבר. באותם רגעים הוא היה איש חלש מאוד.
ישבתי שם שעה, אולי פחות, אולי יותר. ״סבא, אני חייבת ללכת״, אמרתי בסוף. הוא הרים את העיניים אלי, בלי להזיז את הראש. לחצתי לו חזק את היד. ״אני אוהבת אותך סבא״. הוא הסתכל עלי, וראיתי שהוא מתאמץ כשאמר ״גם אני אוהב אותך״. זה כמעט לא הגיוני, אבל כן, המילים נשמעו בבירור. הסתכלתי לו עמוק בעיניים כשעזבתי לו את היד. בדרך החוצה חיבקתי את סבתא.
עליתי על האופנוע ונסעתי חזרה לעיר, לסידורים: לסיים לארוז את החיים שלי בארגזים, לקנות כרטיס טיסה לאנשהו, ולעוף מפה.
פחות משעה אחר־כך הופיעה על צג הטלפון שלי ההודעה: ״יול, סבא מת״. בהיתי במסך, ניסיתי להרגיש משהו, אבל הכאב כָּאַב רק עד לנקודה מסוימת מתחת לעור, ונעצר שם. זה כמעט דִגדג.
את הדרך חזרה אליהם נסעתי ״על ברייל״. העיניים שלי לא ראו כלום. החניתי את האופנוע מתחת לבניין. הורדתי את הקסדה ובהיתי קדימה בבניין האפור שמולי. רק לפני רגע הייתי פה, ועכשיו הוא כבר מת. היה חם. השמש שרפה לי את הכתפיים והמכנסיים נדבקו לי לתחת. ברחתי אל הצל שמתחת לבניין ועמדתי שם, חצי מתחבאת.
ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות: לעלות לדירה שלהם, לחבק את סבתא שלי ואת אמא שלי, שבטח כבר הגיעה, להיות מה שהן צריכות שאהיה עכשיו, להתאבל איתן. אבל לא רציתי לעשות את זה, וההוריקן שהסתובב לי בבטן ממש לא עזר. נשמתי עמוק. ניסיתי להזכיר לעצמי שתיכף זה נגמר: אני לא יודעת בדיוק מה, אבל עוד רגע זה ייגמר, אני חייבת לברוח מפה. אבל אחר־כך, כי עכשיו אני חייבת לעלות למעלה. סבא מת.
בתוך הדירה היה שֶקֶט מוזר ועצוב. כמה אנשים ישבו בסלון. גם אמא שלי. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, חיבוק קצר. לא מספיק חם, לא מספיק קרוב — אבא שלה מת עכשיו, סבא שלי מת עכשיו. מדהים כמה מרחק אפשר לשמור כדי לא לגעת איפה שכואב באמת.
האווירה היתה משונָה, משונה־מחורבנת. זה תמיד ככה, מוות טרי הוא תמיד דבר משונֶה. ותמיד מחורבן.
נכנסתי שוב לחדר שרק לפני כמה שעות יצאתי ממנו. סבתא ישבה על כיסא ליד המיטה והחזיקה לסבא המת שלי את היד. חיבקתי אותה, והסתכלתי עליו. הוא נראה רגיל וזה היה מוזר. אבל הוא עדיין היה מחובר למכונת ההנשמה, ואמרתי לעצמי שזה מה ששומר אותו ככה — כמו שהוא. כמו שהיה.
התיישבתי ליד סבתא. היא בכתה. החזקתי לה את היד, וביד השנייה היא החזיקה אותו.
תמצית של פרידה.
סבתא לחצה לי את היד חזק. הרגשתי את הכאב, כמו עובר ממנה אלי, ואיתו האשמה, והכל ביחד, מעורבב. ולא יכולתי לזוז משם. ״אני פה, סבתא״, אמרתי בשקט מדי פעם, ״אני לא הולכת״. וכל פעם שאמרתי, עלה בי עוד גל של בחילה. הרי אין הבטחה יותר חלולה מזו: אין לי מושג אם אשאר בסביבה או לא. המשכתי למלמל ״אני פה סבתא״ ורק רציתי שזה ייגמר. שנפסיק כבר לשבת שם, בחדר הקטן הזה, עם סבא המת. בכיתי, וזה לא עזר. הלוואי שידעתי איך עושים את זה. הלוואי שידעתי איך נפרדים.
האמבולנס הגיע. אמא שלי נכנסה לחדר וניגשה לסבתא. ״אמא, בואי, צריכים לקחת אותו״.
הייתי אסירת תודה. הרגשתי כאילו עוד שנייה אתפוצץ מבפנים. אף אחד לא יכול להיות איתי עכשיו.
ברגע שהשתחררתי מהלפיתה של סבתא, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהדירה. עליתי על האופנוע, בקושי ראיתי משהו עם הדמעות. נסעתי ליפו.
 
כשהייתי קטנה סבא היה לוקח אותנו, הנכדים, למוזיאון האצ״ל. היינו שם כמה פעמים, אהבתי את זה. סבא היה מוליך אותנו במוזיאון, מספר אנקדוטות, מחנך. הערצתי אותו. הסיפור הזה, ששמעתי ממנו, היה הכל: זה היה הסיפור על מה שניסו לעשות מהמקום הזה, מה שהוא יכול היה להיות, אמור היה להיות. אלו היו סיפורים של מאבק אותנטי, שלוקחים בו סיכונים, ומשלמים מחירים. ושאפשר גם למות בו, לאבד כמעט הכל, או למצוא את עצמך בצינוק לכמה שנים. ושאפשר גם להמשיך ממנו הלאה, לעשות חיים שלמים.
 
כשהגעתי ליפו, אספתי גלשן וירדתי למים. הגלים נמוכים, סתם גלים, אבל אני נלחמתי בהם, באלימות. קרעתי לעצמי את הידיים בחתירה פראית מכוערת, בלעתי מים בלי סוף. מתקדמת כמה מטרים, ואז גל נשבר מעלי, מעיף אותי לאחור. ושוב ושוב. רק כשהרגשתי מותשת לגמרי יצאתי לחוף. לא תפסתי אף גל, הייתי עסוקה מדי בלריב.
התיישבתי על החול וגלגלתי סיגריה, בוהה במעט האנשים שסביבי. מישהו צעק משהו במרחק, לא הצלחתי לשמוע מה, אבל צליל הצעקה חדר דרך הגלים. וזה הספיק. הזעם עלה בי. נשבר ברגע אחד, החוצה ממני.
ואז התחילו הצעקות, כמעט צרחות, מתחתית הגרון. ״תמותו! תמותו! אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם על מה שאתם עושים, ועל מה שעשיתם לי! ולהם! תסבלו! אני שונאת אתכם! חארות! מפלצות! שונאת כל מולקולה שמרכיבה את מי שאתם!״
לקח לי רגע להבין שהקול שלי הוא שצורח ככה. כמו מטורפת, על החוף, באמצע היום. הלב שלי דפק חזק, ולא הסתובבתי לראות מי מסתכל עלי. נדמה לי שהגלים מתגברים. נכנסתי שוב למים. בלי הגלשן. רציתי שהגלים יכו בי עוד. רציתי לטבוע בהם. גם ככה היתה לי הרגשה שאני טובעת, בתוך ים של שנאה. אי־אפשר לחיות ככה.
לא יכולתי לספר על זה לאף אחד. זה נשמע משוגע מדי. ואני, הרי, לא אמורה להשתגע. בטח לא ככה.
כעסתי על עצמי, על העיסוק האובססיבי שלי בסימפטומים, במקום בדבר עצמו. על הריכוז העצמי שלי, שכמו תגובה אלרגית, מעין תופעת לוואי של הניסיון לשרוד את הדבר הזה — מחק את כולם. הם שם ולא שם. אין לאף אחד מהם מקום — לא לאמא שלי שרק עכשיו איבדה את אבא שלה, לא לחבר'ה משוברים שתיקה שעזבתי היום באיזה אופן עקום... רק לאין־כוח שלי יש מקום. ולשנאה. ולזעם.
 
למחרת, בבוקר הלוויה, קמתי מוקדם ויצאתי לשבת באיזה בית קפה, לנסות לכתוב מילות פרידה מסבא. מדי פעם אחד המלצרים ניגש אלי ושאל אם אני בסדר. ״כן, אני בסדר״, עניתי, למרות שלא הייתי. הייתי מפורקת. ומבוהלת. ועצובה. וכעסתי על עצמי כל־כך. אבל הייתי חייבת את זה, לו ולה.
כתבתי על המיפגשים האחרונים שלנו בבית החולים, כשסבא כבר היה חלש מאוד, ועל מעט המילים שאמר לי בחייו, שעיצבו לי את התודעה והנפש. על כמה מוזרה הגנטיקה, ועל הדברים שלא נמצאים בתאים או בחומר, אלא ברוח. ועל כך שאני יודעת שאת האמונה בדרך ואת הנכונות לשלם עליה מחירים קיבלתי ישר ממנו, לדם שלי, למרות שאף אחד לא התכוון שהיא תדלג ככה בקלילות בין הדורות ותנחת דווקא אצלי בעורקים. ועל כמה שאני אסירת תודה על כך.
בערב, בבית הקברות, מול עשרות אנשים שאיני מכירה, התפללתי בקול שאמצא בעצמי גם משהו מאותן צניעות וענווה שאיפיינו אותו, תכונות שפחות באות לי בטבעיות. ושנזכה כולנו לאותה ידיעה עמוקה של מקומנו בעולם שאפפה אותו: מהסוג שלא מקטינה את האדם, אלא מגדילה אותו והופכת לדבר שמתפשט במרחב וגורם לעולם להתרכך בתגובה. בסוף איחלתי שנזכה ללמוד משניהם, מסבא ומסבתא, שיעור באהבה, באיך אפשר לאהוב באומץ ובמסירות, מבלי לציית לאף גבול דמיוני.
כשדיברתי שם, בבית הקברות, הרמתי מדי פעם את הראש להסתכל על סבתא. אבל בכל פעם שהמבט שלה פגש בשלי, מיהרתי לחזור אל הדף הרועד שבידי.
יש דברים שנועדו להיכתב. אחרי שנים ארוכות של שתיקה, יש דברים שלא ניתן לומר תוך היישר מבט.


לא צריכה כל־כך הרבה

אחרי שבועיים באיסלנד האח שלי הקטן חוזר הביתה, ואני ממשיכה בלעדיו. בערב לפני הטיסה אני מרוקנת את התיק כמעט לגמרי: אני לא צריכה כל־כך הרבה דברים, ולא רוצה לסחוב על הגב מה שלא חייבת.

סקירות וביקורות

כרוניקה של מאבק מיכל ישראלי Mako 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
האם כל הדרכים השמאלניות מובילות לדרום אפריקה קרולינה לנדסמן הארץ 23/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
יולי נובק הפכה לאויבת המדינה, וברחה מכאן. זה רק גרם לה ללכת יותר רחוק שני ליטמן הארץ 19/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כרוניקה של מאבק מיכל ישראלי Mako 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
האם כל הדרכים השמאלניות מובילות לדרום אפריקה קרולינה לנדסמן הארץ 23/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
יולי נובק הפכה לאויבת המדינה, וברחה מכאן. זה רק גרם לה ללכת יותר רחוק שני ליטמן הארץ 19/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מי את בכלל יולי נובק

איסלנד

לכתוב במקום לדבר

אין לי כוח לזה עכשיו. זה מה שעבר לי בראש כשהופיעה ההודעה על צג הטלפון. באמת לא היה לי כוח, ולא רק בגלל השעה המאוחרת, ועוד לפני שידעתי מה אני עומדת לראות כשאלחץ על הלינק שצורף להודעה. הנחתי שמשהו טוב זה לא יכול להיות.
״היי, בטח כבר הגיע אלייך, אבל רק למקרה שלא — תדעי שזה רץ חזק ברשת״.
לחצתי על הלינק שהוביל אותי לפוסט בפייסבוק, ובו, תחת המילים ״רשימת פלאפונים אישיים של צוות שוברים שתיקה. מוזמנים להתקשר להגיד להם מה אתם חושבים עליהם״, הופיעו שמות ומספרי טלפון: שלי ושל פעילים נוספים בשוברים שתיקה. וביניהם, כמה מוזר, גם של סבא וסבתא שלי.
הסתכלתי שוב ושוב על המספר שהופיע שם, לצד הכיתוב ״סבתא של יולי נובק״. רציתי לוודא שזה באמת הטלפון שלהם. זה באמת היה.
ההקשר של פירסום מספרי הטלפון שלנו היה ברור: זה היה בחודש מרס, שנת 2016, וכבר ארבעה חודשים התחוללה מהומת אלוהים ציבורית סביב שוברים שתיקה, האירגון שניהלתי אז. בחודשים האלה הפכנו, אנשי האירגון, מאנשים פרטיים — פעילי זכויות אדם, פעילים פוליטיים — למפלצות, לבוגדים, לסייעני טרור, לאויבים גרועים כמו חמאס וחיזבאללה (ואפילו גרועים מהם, יש שאמרו). פירסום מספרי הטלפון שלנו היה תוספת לאינסוף צורות של הטרדות ואיומים שהופנו כלפינו בחודשים האלה. לכאורה, אם כך, לא היה בפירסום הזה שום דבר חדש. אבל להוסיף שם גם את מספר הטלפון של סבא וסבתא שלי — מה הקשר?
הייתי עייפה, השעה היתה מאוחרת, לא היה בי מקום לבירורים נפשיים או פוליטיים, אז סיווגתי את כל זה כ״עוד משהו להתעסק איתו מחר על הבוקר״. גלגלתי ג'וינט וכיביתי את האור. כשעצמתי עיניים, קיוויתי שאני באמת בבית שלי. אלה היו ימים שבהם הרבה דברים כבר לא הרגישו אמיתיים יותר.
 
למחרת, בדרך למשרד, עברתי בתחנת המשטרה והגשתי תלונה על פירסום מספרי הטלפון. השוטר שרשם את התלונה סימן במסוף את סעיפי העבירה הרלוונטיים, שבשלב הזה כבר הכרתי אותם היטב: ״הטרדה באמצעות מיתקן בזק״ ו״איומים״. ידעתי שלא יֵצא שום דבר מהתלונה הזאת. אף פעם לא יצא כלום מהתלונות הרבות־מספור שהגשנו למשטרה בחודשים ההם. בזמן שישבתי שם מולו, תהיתי מה גורם לנו להמשיך ולעשות את הפעולה הזאת, באופן כמעט יומיומי, כמעט מכאני, למרות חוסר התוחלת המשווע שבה. מלבד הרווח הפוליטי שאולי־אולי יהיה לנו כשנוכל להגיד ״הנה, התלוננו בלי סוף, למה לא חקרתם?״ (כלומר, אחרי ואם האיומים ימומשו, ומישהו באמת יעשה משהו רע למישהו מאיתנו). אבל עלה בדעתי שאולי יש פה גם עניין לא מוצהר של סימון השתייכות: כאילו הגשת תלונות למשטרת ישראל מסמנת שאנחנו עדיין שייכים למערכת שפעם היינו חלק אינטגרלי ממנה, ושהיום — כך נדמה — מנסה בכל כוחה לדחוק אותנו החוצה. לסמן שאחרי הכל, אנחנו לא ה״בוגדים״ שמנסים לעשות מאיתנו. סתם, נו, מחשבות נורמליות של בוקר בתוך מציאות מאוד לא־נורמלית.
מתחנת המשטרה המשכתי אל המשרדים של שוברים שתיקה, להתחיל עוד יום עבודה עמוס. מבחינתי סיימתי עם הסיפור הזה.
 
באותו יום, אחר הצהריים, אמא שלי התקשרה. כשראיתי את השם שלה על מסך הטלפון — הופתעתי, ועצם ההפתעה טלטלה אותי לרגע: פתאום הבנתי שזה אירוע חריג, שאמא שלי כבר כמעט לא מתקשרת. כשרק התחיל כל הבלגן היא עוד היתה מנסה, אבל אף פעם לא היה לי זמן לדבר איתה. ואז כבר הפסיקה לנסות.
היא התקשרה בשביל לספר לי שסבא וסבתא שלי קיבלו טלפונים מאנשים שראו את המספר שלהם בפייסבוק.
רתחתי.
התקשרתי אליהם מייד. סבא הרים את הטלפון, וכששמע את הקול שלי אמר, כרגיל, ״שלום ילדה, מה שלומך?״. ואז, בתשובה לשאלה שלי, הוא אמר שכן, באמת היו כמה טלפונים. אחד, למשל, התקשר באמצע הלילה ואמר שאני בבית חולים, שהיתה לי תאונה בחברון.
רציתי לקבור את עצמי. ״אוי סבא, איך אתם? לא נלחצתם, נכון?״.
מהצד השני של הקו שמעתי את סבא צוחק: ״מה פתאום נלחצנו. אני שאלתי אותו באיזה בית חולים את. וכשהוא ענה תל השומר ידעתי שהוא משקר וניתקתי לו בפרצוף".
רציתי לחבק אותו, אבל לא אמרתי כלום, והוא המשיך: ״נו, הרי אם באמת היה קורה לך משהו בחברון, היו לוקחים אותך להדסה, לא לתל השומר. ובכל מקרה, למה שיתקשרו להודיע דווקא לי?״
מלמלתי איזה ״יופי״ ו״אני אוהבת אתכם״, וסגרתי את הטלפון.
איך הם הגיעו אליהם? אפילו אין לנו אותו שם משפחה. ולמה, מכל האנשים בעולם, דווקא לסבא וסבתא? אני מבינה שבמאבק הזה הצבתי את עצמי בקו האש, אבל הם לא אמורים להיות שם, איתי. הרי הם לא בחרו בזה — הם אפילו לא מאמינים בזה.
ואני — אני בחרתי?
 
ברגע אחד, לכאורה לא כזה דרמטי — הרי בסך־הכל היה מדובר בכמה טלפונים, סבא וסבתא התמודדו בחייהם עם דברים הרבה יותר קשים — התערבבו לי החיים בתוך הפוליטיקה. זה קרה כבר עשרות פעמים קודם לכן, ועוד יקרה בעוצמות גבוהות עוד יותר בחודשים שיבואו. אבל משהו ברגע הזה, בזיקוק של העירבוב, באי־ההיגיון שבו, בפער שבין הקלילות שבה המשפחה שלי לוקחת את זה (והרי באמת, ״לא קרה כלום״) לבין התחושה של איבוד שליטה שחשתי מול האירועים — משהו ברגע הזה מילא אותי בדידות. והכעס נצבע בעצב.
ישבתי לבד במשרד, תוהה מה לעשות. רציתי להפריד, לצייר קו ברור בין הפעילות הפוליטית שלי ובין הבית שלי, המשפחה שלי. היה לי ברור שאין לנו במשפחה שום דרך לדבר על הדברים האלה, וגם בגלל זה העדפתי, אם אפשר, פשוט למחוק אותם. אבל אי־אפשר. ידעתי שאי־אפשר. אז בלי לדעת בדיוק מה אני עושה, התמסרתי לעירבוב.
ישבתי במשרד הקטן שלי וכתבתי.
 

 
סבתא רונית, אמא של אמא שלי, נולדה במרקש לפני 83 שנים. היא עלתה לארץ בגיל 18. את אמא שלה, סבתא־רבתא שלי, מסעודה ביטון, אני לא ממש זוכרת — אולי רק איזה זיכרון עמום, של אישה גדולת־ממדים עם עיניים ירוקות ויפות, אבל לא הרבה יותר מזה. בשנת 1951 מסעודה החליטה שדי לה. ושלמרות שהם נצר למשפחת רבנים מכובדת במרוקו, משפחת נחמיאס, היא רוצה לעלות לארץ הקודש. לירושלים. מסעודה היתה אישה עצמאית, היא לקחה את שתי בנותיה ובאה. הן הגיעו למחנה מעבר, ומשם למושב ישרש. בעלה, יוסף, שהתנגד בהתחלה לעלייה לארץ (״למה אנחנו צריכים את זה?״), התגעגע יותר מדי והגיע לארץ כמה חודשים אחריהן. מסעודה ויוסף קבורים בהר הזיתים. האגדה מספרת שסבתא מסעודה טיפסה על ההר ובחרה בעצמה שתי חלקות קבר המשקיפות אל הר הבית. היא רצתה להיות הראשונה בתור ביום שיגיע המשיח.
שנתיים אחרי שסבתא שלי עלתה ארצה, כשהיתה בת עשרים, היא פגשה את סבא משה. השנה היתה 1953. סבא שלי, שהגיע עם אמו ואביו לארץ כמעט עשרים שנים קודם לכן מפולין — גם הם באו ממניעים ציוניים — כבר הספיק להתגייס לאצ״ל, לשבת שנתיים כאסיר מחתרת בכלא לטרון, לראות את המדינה שעליה חלם נעשית למציאות, וללחום במלחמת העצמאות בחטיבת הראל. הוא היה חרמ״שניק, והשתתף בכיבוש הנגב. הוא גאה בזה עד היום. וגם אני גאה בו מאוד. בין היתר, על זה שהוא התאהב בסבתא שלי, המרוקאית, וכמה שזה לא היה מקובל אז — הלך אחרי הלב.
הם התחתנו בהר ציון, אל מול הלגיונרים הירדנים. בהפגנתיות. הִשִׂיא אותם הרב אריה לוין, ״הרב של האסירים״. מדי שנה סבא וסבתא, אמא שלי ושלושת אחיה היו עולים לירושלים, באים אל חדרו הצר של הרב לוין לקבל ממנו ברכה. כך עשו כמעט עד יום מותו.
סבתא עבדה יותר מחמישים שנים במרכז החקלאי, התחילה כמרכזנית זוטרה, ולאט לאט התקדמה כמנהלת חשבונות. היא האדם הכי מסור וחרוץ שאני מכירה. סבא הוא איש שקט וחכם מאוד. אני זוכרת ומוקירה איך בתור ילדה היה לוקח אותי — אותנו, הנכדים — למוזיאון האצ״ל והלח״י. הוא דיבר הרבה על היסטוריה ועל פילוסופיה, ולא פחות מזה — על אידיאולוגיה. כשגדלתי הוא נתן לי לקרוא ספרים. בין השורות סבא לימד אותי על ההיגיון שמאחורי המאבק במימסד הקולוניאלי, ועל מאבק בכלל (כולל מאבק אלים — כזה שיש לי היום ביקורת ביחס אליו, אבל גם לא מעט ענווה). הוא לימד אותי גם על מחירים אישיים קשים שצריך לשלם בשביל הדברים שאתה מאמין בהם.
זו הערוגה שבה גדלתי, ואלה הם סבא וסבתא שלי: אנשים בשנות השמונים לחייהם, לא בשיא הבריאות אבל עם מלא אהבה לחיים. שמספר הטלפון שלהם פורסם בפוסט מסית, ורץ בימים האחרונים בכל קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של הימין. והם יושבים עכשיו בדירה שלהם ומקבלים טלפונים תוקפניים מאנשים שראו את הפוסט הזה, שמישהו כתב אחרי שראה את הכתבה ששודרה בערוץ 2 על שוברים שתיקה, אחרי ששמע את שר הביטחון מורה לפתוח נגדנו בחקירה, ואת יריב לוין קורא לנו בוגדים בפּריים טיים הכל־ישראלי בערוץ 2, ואת יאיר לפיד תופס כרגיל טרמפ.
אז כן, כמו שסבא וסבתא שלי לימדו אותי, יש המון מחירים אישיים שצריך לשלם כשנאבקים על המדינה שלך. אבל בּחיאת רבּק, לא הגיע זמן שמישהו ירסן את חבורת המסיתים הזאת? למה סבא משה וסבתא רונית, שלא מסכימים עם הנכדה שלהם אבל אוהבים אותה וסובלניים גם לדעות שונות משלהם, צריכים להתעורר לפנות בוקר לצלצול טלפון כדי לשמוע שהנכדה שלהם זונה?
ברצינות, ביבי, זו המסורת? זו המורשת שלך? זה מה שאתה מוכן לעשות מן המקום הזה רק בשביל לשמור על הכיסא שלך? ברצינות, בנט, אתם באמת מוכנים לכל זה רק בשביל עוד מאחז על גבעה בשומרון?
שֵם המחתרת של סבא שלי היה ״זאב״, על שם ז'בוטינסקי. דור של ענקים, שלפחות היתה להם אידיאולוגיה, גם אם היא רחוקה שנות אור משלי. והיום, ה״מנהיגים״ של המדינה שלי, בלי בושה ובלי אידיאולוגיה, מוכנים להעמיד בסכנה של ממש את כל מה שסבא וסבתא שלי והדור שלהם לחמו וחלמו עליו — בית לאומי ודמוקרטי לעם היהודי בארץ ישראל.
 

 
סיימתי לכתוב, קראתי עוד פעם, עשיתי עוד כמה תיקונים ופירסמתי בדף הפייסבוק שלי. הוא מייד ״תפס״, הטקסט הזה, הרחוק כל־כך מלהיות יצירה מורכבת. כנראה נגע בהרבה נפשות. עוד באותו יום הוא תורגם לאנגלית ופורסם בבמות שונות.
במבט לאחור, מסתבר שזה אחד הטקסטים הכי נקראים שכתבתי, ואני עדיין לא בטוחה למה. אולי כי כל זה קרה בדיוק בשיא ההתקפה עלינו, בימים שבהם כל ישראלי קם בבוקר עם דעה מוצקה על שוברים שתיקה — הרוב עם דעה מאוד שלילית, וחלק קטן עם מידה של הזדהות ותמיכה. ואולי כי הטקסט הזה הציג לרגע את המציאות כמו שהיא: לא־הגיונית בעליל, אבל איכשהו עדיין מתיישבת עם המיתוסים, הסיפורים, שכוננו אותה.
בדיעבד, זה אחד הטקסטים הכי כנים, והכי לא־מעוררי־מחלוקת שכתבתי מימי.
ורק בדיעבד, אני יודעת שהמילים הללו נכתבו בעיקר מתוך בלבול, תלישות ובדידות, שטושטשו עד שנעלמו מאחורי הלייקים והשיתופים ברשתות.
בינינו, בתוך המשפחה, הטקסט הזה שכתבתי על סבא וסבתא וההטרדות — כמו גם הכאב והפחד החבויים מאחוריו — מעולם לא דוּברו. לא הזכרתי את האירוע הזה שוב לסבא או לסבתא או למישהו מבני משפחתי.
מילים שכתובות כך, ציבוריות, פזורות לכל רועה, הן לעולם אינן שיחה. הן לכל היותר מונולוג, כזה שמזמין הנהון ומאפשר לנו להמשיך הלאה בחיינו. לפעמים, היום אני כבר יודעת, המילים הכתובות הן הדרך היעילה והמתוחכמת שמצאתי כדי לכסות על שתיקה גדולה.
 
כמה ימים אחרי שהתפרסמה האפיזודה של מספרי הטלפונים של סבא וסבתא, קבוצה של יהודים אמריקאים ששמעו על הסיפור החליטו לעשות משהו לכבודם. הם ערכו אלבום ובו מאה טקסטים — קצרים וגם לא כל־כך קצרים — שכתבו לסבי וסבתי אנשים זרים לחלוטין כדי לחזק אותם. ולמרות שבמשפחה מעולם לא דיברנו במפורש על כל הסיפור הזה, בשבעה של סבא, שנפטר שנה וחצי אחר־כך, מישהו הניח את האלבום ההוא — הפוליטי, האנושי, האַנֶקְדוֹטָלי — על שולחן הסלון, לצד ספר לוחמי המחתרות.


נפלתי בפח

זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאויב שלה, ואני חייבת למצוא דרך להפסיק את הקרב הזה. בסיפור הזה אני מפסידה בנוק־אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי.
ואני נפלתי בפח.
 
בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2017 הסתיימו חמש השנים שבהן ניהלתי את אירגון שוברים שתיקה. באותו השבוע סבא שלי מת, ואני — שחוקה ומותשת משנים של מאבק מוזר, מבלבל ומלחיץ — קצת רציתי למות יחד איתו.
היה אפשר לחשוב שאני בדיכאון, רק שזה לא הסתדר עם רמת התיפקוד הגבוהה שלי: מאתיים אחוזים של תיפקוד בעולם המקצועי־הפוליטי, במקביל לקריסה של כל העולמות האחרים. תיפקוד מאוד לא עקבי. קיום מאוד לא עקבי.
ידעתי שהנפש שלי חטפה יותר מדי, וידעתי שאני מתקרבת לקצה יכולת הספיגה, אבל התקשיתי להביט אל מחוץ לַבּוֹר שהרגשתי שאני חיה בו כבר נצח. בדיוק אז, רגע לפני ההתפרקות המוחלטת, במקום למות, לקחתי צ'אנס: עליתי על מטוס עם כרטיס לכיווּן אחד, למעין קרב־מאסף על עצמי. אין לי מה להפסיד, חשבתי, בלאו הכי כל מה שהייתי נשאר מעין זיכרון רחוק, עמום, לא־אמין. כל מה שרציתי זה ללכת אל הקצה — קצה העולם, קצה הצוק, קצה הנפש — ולראות מה יקרה כשאגיע לשם. במקרה הכי גרוע, אמרתי לעצמי, אפול.
 
״אז מה תעשי אחרי שתסיימי את התפקיד בשוברים שתיקה? מה את מתכננת הלאה? תרוצי לכנסת?״
״לנסוע מפה״.
״ואוּ. איזה כיף לך. תיהני״.
אני מהנהנת, ומשנה מהר את נושא השיחה.
ובלב אני חושבת: ממה בדיוק אני אמורה ליהנות? מהבדידות שנדמה שכבר אי־אפשר יהיה להפיג אותה? מהעצב שמציף אותי בלי שאני מצליחה לזהות את מקורו? הגוף כואב לי והלב כואב לי ולא ישנתי כבר חודשים ויש לי בחילה קבועה.
אין שום דבר כיף בלעזוב את המקום שהיה פעם בית.


ארבעים ושתיים

אני מגיעה מתנשפת לראש הגבעה. השעה אחת־עשרה בלילה, והשמש תיכף תתחיל לשקוע. השקיעות המאוחרות האלה של איסלנד מהפנטות אותי.
לפני שבועיים בדיוק, ביום שקברנו את סבא, אחי הקטן הציע שהוא יצטרף אלי למסע — מסע שכבר סיפרתי עליו והודעתי שאצא אליו בקרוב, אבל עוד לא ידעתי איפה הוא יתחיל ואיך ייראה.
 
חזרנו מבית הקברות וישבנו על הספה הלא־הכי־נוחה בסלון שלהם, של סבא וסבתא. הוא הסתכל עלי במבט אגבי, וספק הודיע ספק שאל: ״תגידי יול, מה אם אני אבוא איתך לאיזה שבועיים ראשונים... ככה... רק לצאת איתך מהארץ״.
הרגשתי שאני מתמלאת בתחושת הקלה. למרות שהייתי בטוחה שגם הוא, כמוני, יודע שאת המסע הזה אני אהיה חייבת לעבור לבד, היה משהו מנחם בלהיזכר שקיים גם עולם שבו הלבד הזה לא הכרחי, ושאולי אפשר להקל קצת את תחושת הבדידות שעוטפת אותי. אז עניתי בקול הכי יציב וקוּל שהצלחתי להוציא: ״יאללה, אח שלי, אז אנחנו טסים לאיסלנד בשבוע הבא״.
בעיניים ניסיתי להראות לו כמה אני אסירת תודה.
״איסלנד, אה?״ הוא הגיב בחיוך מופתע. ״יאללה, שיהיה איסלנד״.
למה דווקא איסלנד? לא יודעת, זה מין סוף־העולם כזה, סוג של ירח, אנא עארף. אולי פשוט סתם מקום שמאוד לא קשור למקום ההוא, הזה, שממנו אני מנסה לברוח.
 
סביבי קולות של רוח. מולי עוד ועוד הרים משוגעים ועננים שמשחקים עם קווי אופק, נוזלים מהרכסים אל הוואדיות. מאחורַי העמק, מישור ארוך עד אינסוף. ומתוכו, ומעליו — הקשתות.
מגיחות ונעלמות. נולדות ומתות.
קראתי פעם שכדי לראות קשת בשמים צריך לעמוד בין השמש לטיפות הגשם. הקרניים שיוצאות מהשמש נשברות בתוך טיפות המים פעמיים, בכניסה וביציאה, ומתפזרות החוצה כשהן מפורקות לשבעת הצבעים המרכיבים כל קרן אור. ככה הן מגיעות אלינו, הקרניים: מפורקות. את הצבעים המופרדים אנחנו קולטים לפי הזווית שבין המבט והטיפות. בארבעים ושתיים מעלות בדיוק מופיע הצבע האדום, ומשם לכל אחד משבעת הצבעים יש זווית ייחודית לו. לכן הקשת גם היא תמיד ייחודית — קיימת רק מפּרספּקטיבה מסוימת, ורק עבור עיניים מסוימות. וגם זה, רק לרגע. כי כשמשהו זז (תמיד משהו זז — המבט, או הטיפות, או הלב), היא שוב איננה. וכאילו מעולם לא היתה.
בעצם, היא מעולם לא היתה.
 
עוד רגע חצות על הגבעה האיסלנדית, והשמש מתקרבת לאיטה אל קצה השמים. טפטוף בלתי־נראה ובלתי־פוסק נמצא בכל מקום, בתוכו צצות עוד ועוד קשתות. לפעמים הן מופיעות הרחק בעמק ולפעמים במרחק הושטת יד.
אני מוציאה מהתיק את התנ״ך הקטן, זה ששימש אותי משיעורי תורה בכיתה ב' ועד הבגרות. מתישהו, בשנות הנעורים המאוחרות — בעיקר בזכות הדפים הדקים, הכמעט־שקופים, וכריכת הפלסטיק הגמישה — הוא הפך מ״תנ״ך של לימודים״ ל״תנ״ך של מסעות״. מאז הוא נסע איתי להודו ולאפריקה ולדרום אמריקה, היה איתי כשטיפסתי על ההרים בסיני, והוא תמיד איתי כשאני הולכת במדבר שלי — מדבר יהודה — המקום שבו, עדיין ולמרות הכל, אני מרגישה הכי קרובה לאלוהים. זה תנ״ך מושלם למסעות. מלא בסימוני רגעים ודרכים — עם אוזניים לדפים וקשקושים בעיפרון — לפעמים מחשבות, לפעמים סתם סימון של פסוקים ששווה לזכור ולחזור אליהם כשצריך להבין משהו מחדש.
אני פותחת את ספר בראשית, פרק ט, וקוראת בקול שמתערבב עם הרוח והגשם: ״וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
אני נושמת פנימה אוויר קר ומרימה את העיניים מהספר אל השמים והאופק והקשתות שביניהם. איזו מין ברית משונה זו? הרי היא מבוססת על דבר שנמצא רק בתוך הראש, וגם שם — בקושי מופיע לרגע, ונעלם.
על כריכת הפלסטיק של התנ״ך הזה, בצבע כחול כהה, מוטבע סמל צה״ל. בעמוד הראשון כתובה שנת ההוצאה: 1972. ובעמוד השני, על דף שכבר כמעט התפורר לגמרי, מודפסים דבריו של הרב הראשי לצה״ל: ״בעִתוֹת רגיעה ובימי סער, בקָרְבֵנוּ למלחמה מול אויבים בשער, נשאב השראה ועידוד, עוז ותעצומות מתורת ה' ונמצא בה ישע, פּדוּת וגאולה״.
קצת קשה לדעת אם לקרוא את המילים הללו כברכה או כאזהרה לקראת הבאות. שנה וקצת אחרי שאבא שלי קיבל את התנ״ך הזה לידיו (בסוף הטירונות? בסיום המסלול? מעולם לא שאלתי), הוא כבר היה עמוק בתוך תופת המלחמה הארורה ההיא, שרק במקרה חזר ממנה בחיים, בניגוד לאלפים אחרים שלא שבו. אחד מהם היה תלי — שהיה בן־זוגה של אמא שלי — שנעלם בחולות סיני.
עשרות שנים אחרי שנגמרה מלחמת יום הכיפורים, ואחרות התחילו והסתיימו אף הן, פרופ' חנה יבלונקה עתידה לכנות את בני דורה — הדור של הורי, שנולדו בישראל בשנים הראשונות למדינה — ״ילדים בסדר־גמור״. אולי רק במקרה הייתי שם, לראות את אמי מדפדפת בספר של יבלונקה הנושא את השם הזה, מהנהנת וממלמלת, כאילו לעצמה: ״כן, ככה בדיוק היינו לפני המלחמה, יפים ותמימים, וגם אחריה — היינו בסדר גמור״. ואני לא רציתי להפריע, או להכאיב, אז לא שאלתי, רק חשבתי לעצמי: איזה מחירים משלמים בשביל להמשיך ולחיות, לייצר חיים נורמליים, מתוך מצב שהוא הכל חוץ מנורמלי? איך ממשיכים לחיות אחרי המלחמה?
 
אז אולי אני בכלל צריכה לכתוב אלייך, אמא?
מישהי פעם אמרה לי שזה די מדהים לראות איך את כל השתיקות שלא יכולתי, שאני לא יכולה, לשבור בבית — אני שוברת מול הציבור. שם, בחוץ, אני אומרת את האמת כמו שהיא, דורשת להתמודד איתה, גם כשהיא חרא. ובבית? בבית שקט. בבית תמיד ״הכל בסדר״. גם כשהכל לא בסדר. גם כשהכל ממש לא בסדר.
ואולי זה בכלל משהו שנמצא בעקֵבות שהשאירו לנו האמהות שלנו, בחיבורים שנטוו בין הדורות, והתארגן בינינו באופן הזה? ואולי זו, השתיקה, היא פשוט הדרך שלנו לשרוד?


מחיר השרידות

איסלנד מלאה בשדות לבה. אי געשי שהכל מבעבע בו בפנים, ולפעמים גם בחוץ. אי שממשיך להיווצר מתוך תופת שמתפרצת וקופאת.
שדות הלבה של איסלנד מכוסים טחב. שטיחי ענק שצובעים את האופק בצבע ירוק זוהר, חייזרי. הטחב האיסלנדי, על שש מאות סוגיו השונים — יותר ממחצית מצמחיית האי — נמצא בכל מקום, משַׂחק עם העיניים והמוח. זה אחד הצמחים החסונים ביותר שקיימים, ולכן דווקא פה באיסלנד — בתנאי קור קיצוניים, לפעמים בלי לילה, לפעמים בלי יום — הוא שורד.
למדתי שחוסן זו מילה משונה, אני חוששת שהיא תמיד נושאת מידה של כאב. לשרידות תמיד יש מחיר.
בשנים האחרונות, ככל ששקעתי אל תוך המאבק בכיבוש, וככל שלהיות ישראלית שמתנגדת לכיבוש הפך להיות דבר מסוכן בשבילי, השַלתי מעצמי באופן לא־אלגנטי ולא־מרוסן את כל מי ומה שלא היו קשורים ישירות להישרדות של ה״עכשיו״. ראיתי איך דברים שהרכיבו את העצמי הקודם שלי הולכים ונעלמים: חברים הפכו לזרים, את המשפחה שלי כבר כמעט לא ראיתי. אבדה לי ההנאה ממזון, ואז בכלל היכולת להזין את עצמי, אבד לי הביטחון של הבית והביחד של זוגיות. בלי להתכוון צמצמתי את עצמי ביסודיות לדבר אחד בסיסי — ל״אני״ פוליטי המשוקע כולו בלשרוד ובלהיאבק. כל עיסוק אחר היה מיותר, בזבוז של אנרגיה.
בלי ספק, הדבר שהיה הכי בעייתי לאבד זו האמונה. בכולם. בכל. בי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נעצרתי להתפלל, לדבר עם האלוהים. פעם הייתי עושה את זה כמעט כל יום. ועכשיו, אפילו פה, מול הרוח והקשתות והשמים הבוערים אני לא מצליחה להאמין. המילים עוד נעולות בתוכי. התפילות חסומות.
אני מסתכלת על השמש שצובעת את כל תקרת השמים בגוֹנֵי מלחמה. עוד רגע היא סוף־סוף תשקע, ויחד איתה ייעלמו צבעי הדם והעיוורון, הכעס הרעיל שהפך לשנאה. ויהיה, ולוּ לזמן קצר, וגם אם רק לכמה רגעים, לילה.


את תלמדי

״רק אל תכתבי שטוח, יול, תיכנסי לעומק. זה יכאב, אבל אל תפחדי מהכאב, תסמכי עלי, הוא יעבור״.
של מי הקול הזה? היא בעדי או נגדי? לאן היא דוחפת אותי — לגאולה או עמוק יותר אל תוך התהום?
פשוט תתחילי. בלי לפחד ממה שיהיה. בלי לפחד ממה שהיה. תתחילי מהמילים, תני להן לדבר את עצמן ותמשיכי משם. בלי להסתיר. בלי לעצור. תהיי מוכנה להיות לבד בתוך האמת. לא לברוח ממנה, לא לברוח מעצמך. את יודעת שזה יכאב, אבל גם ככה כואב. ואת תִלמדי לחיות איתם — עם הכאב, ועם האמת על מי שאת בעולם.


פתאום כל־כך קשה לדבר

יולי 2017. סבא משה היה בן שמונים וארבע, והסרטן — שסבא, כך התברר, ידע על קיומו כבר יותר מעשר שנים ולא סיפר לאף אחד — הסרטן החליט שדי. לא היה הרבה מה לעשות. מהרגע שסבא נכנס לבית החולים היה ברור שזה סוף. עצוב ובנאלי. סבא עמד למות, ואני ניסיתי, מאוחר מדי, באופן מעט שלומיאלי, לתפוס איתו עוד רגע או שניים, להציל ממנו משהו. נדמה לי שדרכו ניסיתי גם להציל משהו מעצמי. אולי להיזכר.
ישבתי איתם בבית החולים, עם סבא שלי הגוסס ועם סבתא שלא זזה מהמיטה שלו, נושאת פחד וכאב משלה. וככה, שלושתנו — בכאב של העכשיו, בפחד ממה שיבוא, ובניסיון עקר לעשות חשבון נפש על מה שהיה — מצאנו מקלט לחרדה. קשה להסביר את זה, ואין דימוי שיבהיר, אבל אני יודעת, פשוט יודעת, שיש קשר בין העולמות שבהם שוטטנו שלושתנו באותם ימים הפוכים. העולמות האלה קשורים לכל הדברים שלא דיברנו עליהם, אבל הם היו שם איתנו, בחדר ההוא בפנימית ט' באיכילוב: ההדחקות, המסכות של ״הכל בסדר״, המאבקים הצודקים, הסליחות שלא נאמרו בזמן. וגם הם רק אַדווֹת של מה שבאמת היה שם. קשר דם, אולי קוראים לזה.
וקשה, פתאום כל־כך קשה לדבר.
סבא משה אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה יותר מהסוג החושב, חַשבן גדול. כשהיה מדבר, זה תמיד היה במילים מעטות, שלכל אחת משקל אדיר. לא פעם כשהייתי מקשיבה לו חשבתי לעצמי כמה מדהים זה: אדם שכל המחשבות שלו יוצאות גמישות ורכות, לא מעוררות התנגדות. כאילו מה שלא יגיד ימצא כבר את דרכו להחליק דרך החומות המקיפות אותנו, בני־האדם, ולהגיע אל המען שלו. סבא משה היה אדם שקל להקשיב לו.
אבל על מיטת בית החולים, בפיג'מה הכחולה הקצת־מלוכלכת, אפוף ריחות של גוף המתקרב אל סופו, השיניים התותבות מחוץ לפה — היה קשה מאוד להבין את המילים שאמר. זה קרע לי את הלב, להקשיב לו בלי להבין. הרגשתי שותפה לבזבוז של דעת, לפשע שאין לי שליטה עליו.
אלה היו ימים שבהם הייתי עסוקה בעיקר בלפחד: עוד רגע אסיים את התפקיד, אעזוב את שוברים שתיקה, ואסגור פרק חיים שהשאיר אותי מפורקת בלי שאני מתחילה אפילו להבין את משמעות הפירוק הזה. הייתי מבועתת ממה שיבוא מבחוץ וממה שיֵצא מתוכי ברגע שאעזוב. הכל נראה כל־כך מסובך, ומצאתי את עצמי בהמתנה נטולת ידיעה, שהימים יעברו. ובו בזמן, באזור אחר בנפש, הייתי דרוכה לאפשרות שדווקא עכשיו, רגע לפני שזה נגמר, יבוא הדבר שציפיתי לו, שהתכוננתי אליו: כל־כך הרבה זמן חיכיתי למוות הזה, שהובטח לי במאות הודעות נאצה וקללות ברחוב, שהיה כמעט לא הגיוני שכל התקופה הזאת פשוט תסתיים, סתם, ככה.
בתוך הבלגן הזה, הפנימי והחיצוני, להיות איתם בבית החולים — במקום שבו הדבר היחיד שוודאי בחיים האלה נמצא בהישג־יד — הפך לסוג של נחמה.
 
בשבת בבוקר, בבית החולים, סיפרתי לסבא וסבתא על האירוע של שוברים שתיקה שיתחיל ממש עוד מעט. ״הרבה אנשים ישתתפו, ובמשך חמש שעות יעלו לבמה בזה אחר זה להקריא עדויות של חיילים על מה שקורה בשטחים. כבר עשינו אירועים כאלה בעבר, זה לא ביג דיל״.
תוך כדי דיבור הרגשתי איך אני מצמצמת את החשיבות של הדבר שאני עושה. בשילוב של מבוכה והימנעות, הפכתי את הפעולה שהיתה אז כל המהות שלי למשהו זניח, ל״לא ביג דיל״.
בדיעבד, ברור לי שהיתה זו טעות להניח שאם אדבר על משהו בנון־שלאנטיות, זה יספיק כדי לבטל את עומק הקונפליקט המוטען בו. טעות, כי כשאני עושה את זה אני מוחקת לא רק את משמעות הדבר, אלא גם את הרגש שמוליד את המשמעות הזאת. זה לא אפקטיבי, אבל יותר מזה — זה לא הגון.
ידעתי שסבא וסבתא, כמו שאר בני המשפחה שלי, מתמודדים עם הבחירה שלי להיות דבר שונה מאוד ממה שהם היו רוצים שאהיה. אבל אצלם זה אחרת: סבא וסבתא שלי הם אנשי ימין אמיתיים, ימין של פעם, שיושב על יסודות וסנטימנטים אותנטיים. זהו ימין אידיאולוגי ועמוק, שאינו דתי אבל מכיל חיבור חזק למסורת, שמגיע ישר מן הבטן. האידיאולוגיה הציונית שלהם ספוגה בזיכרונות אישיים: הגלות והכיסופים למולדת, חרדת השואה, וגם הזיכרון של ההגעה לארץ ישראל וההקמה של מדינת ישראל. הם מאמינים שמדינה חזקה וצבא חזק לישראל הם תנאי הכרחי להישרדותנו, תנאי שקוֹדֵם במוסריות שלו להרבה דברים אחרים. לא פעם חשבתי על כך שהם, בניגוד אלי, הרוויחו בעצם חוויית החיים שלהם את זכותם לאידיאולוגיה הזאת, שבאותם ימים נראתה לי שונה מאוד משלי.
ידעתי שהלב של סבא שלי מתכווץ כשהוא שומע אותי אומרת את המילה הזאת — ״השטחים״. סבא האמין בקדושת הארץ ובכך שהיא שייכת ״לנו״, לעם היהודי, ממש כפי שאנחנו שייכים לה. הוא האמין שיש לנו עדיפות, זכות ראשונים, על האדמה הזאת. ידעתי שכשהוא שומע אותי קוראת למקום הזה, לחלקי מולדת, ״שטחים״, זה שׂורט משהו עמוק בנפשו. ובכל זאת עשיתי את זה שוב ושוב. הכאבתי. וכעסתי שזה מכאיב. איך הם לא מבינים?
ואיך לא הבנתי אני?
היו לסבא ולי הרבה שיחות פוליטיות. הרבה זמן ניסיתי לגשר על הפער, באמת שניסיתי. אבל בשנים האחרונות הניסיון הזה הלך ודעך, עד שנעלם. בשנים שהפכתי להיות ״אויבת המדינה״, וככל שהתחדדה בי התחושה שהמישטר הישראלי מנסה לחסל אותי — איבדתי את היכולת להקשיב לדעות שונות משלי. וככל שאני הפסקתי להקשיב, לא השארתי להם באמת ברירה. זו מי שאני, כולי: לא אדם, אלא עמדה פוליטית נחרצת, כואבת וכועסת. סגורה. טייק איט אור ליב איט. והם לקחו.
מכיווּנים שונים, הפוכים, הגענו — סבא ואני — להכרה שהתפקיד שלנו בעולם הוא להילחם על מקום שנוכל לקרוא לו בית. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על ההחלטה של סבא, האינטלקטואל העדין, להצטרף בתור נער צעיר לאצ״ל. על המשמעות של להיות חלק מפּלג כזה, רדיקלי, אלים. הבחירה הזאת (ואני תוהה אם זו באמת היתה בחירה מצידו, חבל שלא שאלתי את השאלה הזאת כשעוד היה בחיים) דורשת פשרות ותשלום מחירים אישיים לא־צפויים ולא־זניחים. היא יכולה, די בקלות, לקחת לך את החיים. אבל נדמה לי שזו בחירה שגם מייצרת סוג של שקט: כי למקם את עצמך מחוץ למערכת החולה — בעמדה שמבקשת לפרק אותה כדי שניתן יהיה לבנות במקומה מערכת חדשה, בריאה — מאפשר לזהות את העצמי באופן שלא נגזר לחלוטין מהמרחב, כלומר ממה שאחרים קבעו בשבילך. יש בעמדה הזאת אותנטיות מהסוג שאי־אפשר להשיג בשום דרך אחרת.
 
בבית החולים סבא הביט בי ובקול השקט שלו אמר לאט: ״הקשיבי ילדה, את ואני, אנחנו אותו הדבר. לשנינו חשובים המדינה והפרט. אבל לי המדינה חשובה יותר מהפרט. ולך הפרט חשוב יותר מהמדינה״.
נשמתי עמוק את המילים שלו ולא אמרתי כלום. גם כי ראיתי שקשה לו לדבר, גם כי הכל בער ולחץ מדי בתוכי, ובעיקר כי היה לי מלא רעש בראש. רעש של עוד־רגע־מתחיל־אירוע־שאני־ממש־רוצה־שיעבור־בשלום־בלי־שאף־אחד־ימות. הייתי כל־כולי ב״עכשיו״, ברגע הזה, ולא היה לי מקום לפילוסופיה.
לתומי חשבתי שהוא מדבר איתי פילוסופיה.
הלוואי שהייתי מסוגלת אז להקשיב, לחשוב איתו ביחד, לבקש ממנו עזרה להבין, להתיר את הסבך שאני תקועה בו. אבל לא הייתי. וייקח לי עוד זמן רב להבין שהוא ממש לא דיבר אלי פילוסופיה, אלא ניסה לומר משהו עמוק ואינטימי על פוליטיקה וזהות, על מי שאני ומי שאנחנו. הלוואי שלא הייתי צריכה לדלג ככה בין יבשות ולהגיע עד לצד השני של העולם בשביל להיזכר במילים הפשוטות ההן של סבא, ולהעז — באיחור ניכר — לתפוס את קצה החבל שהוא הניח אז, במאמץ ובנדיבות, למולי.


סתם אחת עם תיק על הגב

אחרי כמה ימים של נסיעה נינוחה לאורך כבישים שלא נראים כמו כבישים, שׂחייה בבריכות חמות שבוקעות מתוך השלג, ומשחקי מחבואים בתוך ערימות של סלעים זוהרים באלף גוונים של חלודה וירוקת — אחי ואני מחליטים להרגיש את האי הזה גם דרך הרגליים.
השעה ארבע לפנות בוקר והשעון מצלצל. אנחנו ברֵייקיאוויק, הבירה הלא־מרגשת של איסלנד. התרמילים כבר ארוזים למסע של שמונים קילומטרים בהרים: שקי שינה שמבטיחים לשמור אותנו חמים בלילה עד למינוס עשר מעלות, מזרנים מוקצפים, אוהל, כלי בישול, מזון שבחלוקה מדוקדקת יספיק לשישה ימים. רק כשאני מעמיסה את התרמיל על הגב נוחתת עלי ההכרה שאני עומדת לטפס עכשיו במשך ימים ארוכים עם המשקל הזה על הר. אני מזכירה לעצמי שבזמן שחילקנו בינינו את הציוד, הדברים הכבדים נכנסו לתרמיל של אחי. אני לא רוצה לדמיין איך הוא מרגיש עכשיו. אני לחוצה אבל משתיקה את הלחץ.
״התרגשות ולחץ הם אותה התחושה, זה רק שֵם אחר שאנחנו נותנים להם, וזה מה שעושה את כל ההבדל״. דברים שהאח הקטן שלי אומר על הדרך, ועוזרים לי לעשות סדר.
הרבה זמן לא טיילתי ככה, עם ציוד על הגב. כשהייתי צעירה יותר הייתי מטיילת המון. בעיקר במדבר. תיק על הגב ויאללה. עם השנים, החבורה שנהגתי לטייל איתה התפזרה: העיר סגרה עלינו, הגוף התבגר, והחיים עצמם — מטלות, לו״זים — נעשו תירוץ זמין. מדי פעם עוד יצאתי לטבע, אבל לעיתים רחוקות יותר ויותר, עד שכבר כמעט ולא. והנה עכשיו, באיסלנד, אני שוב משחקת אותה גיבורה: בטח שאני מסוגלת ללכת שישה ימים בהרים עם ציוד על הגב — אז מה אם אני ממש לא בכושר. ובטח שאני יכולה לישון בחוץ באוהל, לא מפחיד אותי הקור, ולא מפחיד אותי השלג. אבל האמת היא שהם דווקא כן מפחידים אותי, ואני בכלל לא בטוחה שהגוף שלי מסוגל עכשיו להחזיק מעמד במסע כזה.
כבר עם הצעדים הראשונים, ואז לאורך שעות הצעידה הארוכות, משחקי המשקל שלי עם העולם ועם התיק שמונח לי על הכתפיים לא פוסקים אפילו לרגע. לפעמים נדמה לי שכל הקיום שלי מתמצה ביחס המשקל שביני לבין התרמיל. אני שוקלת עכשיו חמישים קילו (בשנתיים האחרונות ירדתי עשרה ועליתי שניים, אני עדיין במינוס), ושוב כועסת על עצמי שאיפשרתי ללחץ של השנים האחרונות לגרום לי להפסיק לאכול. לרגעים אני ממש מיואשת. וממשיכה לצעוד.
 
שנה קודם קפצתי לבית החולים לבקר חברה שילדה. הגעתי ישר מהמשרד, עם התיק והמחשב, ויותר מדי דברים על הראש. לפני שעליתי למחלקת יולדות ניגשתי אל דוכן הקפה הקטן בכניסה, עוד אספרסו לא יזיק. העיניים שלי ושל הבחור המגודל שמאחורי הדלפק נפגשו, ואז זה קרה בשניות. עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, ראיתי את העיניים נפערות ואת הפנים מתעוותות והוא התחיל למלמל בהלם: ״את... זו את...״. מתחת לחולצת הטי־שירט שלגופו ראיתי ציציות מבצבצות. לא הורדתי את המבט, ובטון הכי נינוח שהצלחתי לגייס אמרתי: ״אפשר אספרסו ארוך בבקשה?״. הוא עדיין לא זז, אבל ראיתי איך הבעת הפנים שלו מתחלפת בבלבול. הוא המשיך למלמל, כאילו אני לא שם, כאילו אף אחד לא שם: ״עם כל הרעש והצלצולים... השוברים שתיקה הזה... בסוף את סתם אחת עם תיק על הגב״.
הסתובבתי והלכתי. עם תיק על הגב, ובלי תוספת קפאין לדם.
 
את המשפט הזה אני מזכירה לעצמי שוב ושוב כשאני צועדת בהרים האיסלנדיים: ״סתם אחת עם תיק על הגב״. איכשהו פה, בין הפסגות המושלגות, המפלים שחוצים את המדבריות, העשן שעולה מהאדמה והירוק הזוהר שמנצנץ מכל הכיוונים — קל לי להבין אותו: כי באמת, מה אני אם לא סתם אחת, צועדת בארץ לא שלה, עם תיק על הגב. ועם חבר אחד, אח, לדרך.


פשוט להמשיך ללכת

היום הראשון היה קשה, אבל כצפוי הוא היה כלום לעומת היום השני. להתעורר כשהרוח מכה ביריעות האוהל, השרירים כבר תפוסים, השמש בשמים חזקה ומסנוורת, אבל האוויר קר, כמעט קפוא. הכל מסביב מלא שלג והנעליים מצופות בשכבה דקה, כמעט בלתי־נראית, של קרח. אנחנו מבשלים דייסה מתובלת בפירות יבשים לארוחת בוקר. רק כשאנחנו מתחילים לקפל את שקי השינה ואת האוהל אני נזכרת כמה אני אוהבת את התחושה הזאת, של היום השני של מסע רגלי: זה הרגע הכי כואב ועייף, אבל יש משהו מנחם בידיעה שכבר אין ברירה. אין התלבטויות, צריך פשוט להמשיך ללכת.
כבר שלוש שעות שאנחנו צועדים בקצב מונוטוני, סביבנו סוג־של־מדבר: פה ושם מתנשא הר צחיח, מדי פעם מפציע נקיק ובו נחל גועש, כמו מסיפור אחר, אבל פרט לזה רק סלעים וסלעים עמוק אל תוך האופק. חוץ מהצעדים שלנו והרוח, הכל שקט.
ואז, כאילו פתאום, בלי הכנה, הוא סוגר עלי, המדבר. אינסוף מדבר, ואני סגורה בתוך קופסה. מרגישה איך משהו מתחיל לגרד בקצוות של מכלי הקיבול שלי. ואני יודעת מה יבוא עוד רגע, מה תמיד בא אחרי הגירוד הזה: הזעם. יש רק אדם אחד שצועד איתי פה, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהזעם הזה יֵצא עליו. באמת לא מגיע לו. ברגעים אחרונים של שליטה אני מזכירה לעצמי להתרחק. ממש עכשיו. פשוט להתרחק. ״אח שלי, לֵךְ קצת קדימה, אני מאיטה את הקצב, אדביק אותך בהמשך״.
אני רואה אותו מתלבט לרגע, נדמה לי שאיזו עווית של דאגה מרפרפת על פניו, אבל אז הוא שוב מחייך, ואומר: ״אין בעיה, אוחתי, מה שתגידי״.
הוא צועד קצת לפנַי ואז הרבה לפנַי. ותוך דקות כבר נעלם מאחורי איזו גבעה. ואני מזדחלת מאחור, עוצרת לרגעים, בוהה, ואז צועדת הלאה במדבר עם התיק הכבד מדי. והשמש מכה בי במעט החלקים החשופים של הגוף, שורפת. והקור צובט. אני רוצה לתת לכעס שמפעפע בתוכי לצאת, ומרגישה איך אין לו לאן. מדי פעם אני בועטת הכי חזק שאני יכולה באיזו אבן שלא עשתה לי כלום. וכועסת גם על זה.
הליכות ארוכות בטבע מאפשרות להיכנס למצב מדיטטיבי שלא מבטל שום דבר מהרגע, ממה שקורה מסביב, אלא מאפשר להיות בו, ובו בזמן דוחף אותך אל קצה התודעה וחושף אמת נטולת מילים.
 
אני נושמת עמוק, נותנת לעצמי עוד רגע, ואז בודקת בִּפְנים: נדמה לי שהוא עבר, הגל הזה. אני מביטה לשמים, השמש עדיין גבוהה אף־על־פי שבטח כבר הגיע ערב. אני ממשיכה ללכת עד שאני רואה אותו בראש גבעה, יושב שעון על סלע, קורא בספר שלו. כשאני מתקרבת הוא מרים אלי את המבט. ״הי אוחתי, התגעגעתי״. גם אני מחייכת אליו.


תגידי, זה מסוכן?

ביום שבת ההוא בבית החולים, רגע לפני שקמתי ללכת, סבתא שאלה אותי בשקט — כאילו כדי שסבא לא ישמע (והוא שמע): ״תגידי, חמד שלי, זה לא מסוכן, האירוע הזה שאתם עושים היום... מקריאים איזה דברים, אמרת?״
צחקתי בזיוף כמעט מושלם. ״כן, סבתא, מקריאים עדויות. ואין מה לדאוג, יש לנו הרבה אבטחה. והמשטרה תהיה שם. זה הכי לא מסוכן״.
לא שיקרתי, לפחות לא באופן מלא. באמת דאגנו להרבה אבטחה. ובאמת היו שם הרבה כוחות משטרה. האם זה הפך את כל העניין ללא־מסוכן? ואיך בכלל אפשר כבר לדעת מה מסוכן?
זה היה קיץ 2017, ואני הייתי אחרי חמש שנים של מנכ״לות של שוברים שתיקה. בשנים הללו, ובעיקר בשנתיים האחרונות, האירגון הפך להיות אחד הגופים המושמצים והמותקפים ביותר בישראל, ובהתאמה — גם לאחד השנואים על הציבור הישראלי. בשנים האלה התרחשו הרבה דברים שלא יכולתי לדמיין שיקרו. בין היתר, הואשמתי ביחד עם שאר חברי האירגון בריגול אחרי צה״ל ובסיוע למדינות אויב; גילינו כי אנשים שהתחזו לחברים שלנו בעצם נשכרו על־ידי אירגוני ימין לעקוב אחרינו, וכתוצאה מזה עשרות שיחות פרטיות שלנו זלגו אל כלי התקשורת, הוצאו מהֶקשר ושימשו תירוץ לשלל האשמות שווא; במקביל התמודדנו עם הליך משפטי סבוך ומדאיג שנקטה מולנו פרקליטות המדינה, במטרה לגרום לנו להסגיר לידי המשטרה הצבאית חיילים שמסרו לנו עדות וביקשו שנשמור את פרטיהם חסויים; שב״כ, בהוראה ישירה מראש הממשלה, פתח נגדנו בחקירה על פגיעה בביטחון המדינה; ממשלת ישראל הספיקה לחוקק כמה חוקים שנועדו למנוע מאיתנו להרצות במסגרות חינוך ותרבות ולהגביל את היכולת שלנו לגייס תרומות; אירועים ציבוריים שקיימנו פוצצו באלימות פעם אחר פעם; שרי הממשלה ואירגוני ימין ניסו להשתיק אותנו בכל דרך — בין היתר, בניסיונות להטיל סנקציות על מוסד או אדם שהעז לארח אותנו או להשכיר לנו מקום לפעילות. בקלות יכולתי להמשיך את הרשימה, היא עוד ארוכה.
וברקע כל האירועים הלא־זניחים הללו היו האִיוּמים. הרבה פעמים הם היו קונקרטיים מאוד, וכבר שנתיים לא חדלו לזרום אל תיבות המייל והטלפונים שלנו. אנשים איחלו לנו צורות שונות של מוות, הבטיחו לפוצץ אירועים, ולפעמים הבטיחו לפוצץ אותנו. לפעמים היה קשה מאוד להבדיל בין ההבטחות. כשאַת נמצאת תחת איום מתמיד, היכולת להבחין בין אזעקות שווא, מטאפוריות, למשהו שבאמת יכול לפגוע, כמעט לא קיימת. נגיד, כשאת מתעוררת ומוצאת בטלפון הודעות כמו ״מגיע לך כדור בראש על כל מה שאת עושה״, או ״אויבים צריך לחסל. אמן במהרה בימינו״ — מה זה אומר? שמישהו אשכרה מתכוון לעשות משהו, או שזה סתם אדם כועס ומבוהל שמוציא קיטור? ואולי זה בכלל לא רציני? הרי כולם חוטפים ככה, אז מה את עושה סיפור? עדיף שתתעלמי. אבל מה אם זה — דווקא זה — מישהו שמתכוון באמת למה שהוא אומר?
אז כשאמרתי לסבתא ש״אין מה לדאוג״, לא לגמרי שיקרתי — פשוט כי יש דברים שאין ברירה אלא להתרגל אליהם. וממילא, אני לא חושבת שאפשר לדעת כל הזמן שאת מפחדת כל הזמן.
 
בדרך לאירוע עצרתי בקומת הכניסה של בית החולים, קניתי לי קפה, התיישבתי על ספסל, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ניסיתי, כמו בסרטים, ״לשנות פאזה״ — לצאת מתפקיד הנכדה המנחמת ולעבור לתפקיד האקטיביסטית הלוחמת, לעזוב את סבא וסבתא מאחור בשביל להשתתף באירוע הציבורי האחרון שלי עם שוברים שתיקה. אבל הטרנספורמציה הזאת, שלכאורה כבר הייתי מורגלת בה, היתה הפעם קשה במיוחד.
האמת, אני בכלל לא רציתי לקיים את האירוע הזה, הקראת עדויות לציון 50 שנים לכיבוש. לא רק בגלל העייפות, לא רק בגלל הפחד, אלא בעיקר בגלל איזה זמזום שהלך והתגבר בתוכי, שהחזיר אלי שוב ושוב את השאלה על מה אנחנו נלחמים בעצם: על סיום הכיבוש, או על זכותנו להביע ביקורת על הכיבוש?
בשנים האחרונות, ככל שגברו ההתקפות על שוברים שתיקה, נדרשו מאיתנו יותר ויותר אנרגיה ומשאבים כדי לוודא שהאירגון ממשיך להתקיים, כלומר לשרוד. למרות שהמשכתי להגיד אז לכולם שהמאבק הוא אותו מאבק, ושהזכות שלנו להתנגד לכיבוש היא חלק מהמאבק לשיחרור העם הפלסטיני מן המישטר הצבאי הישראלי — בעצמי כבר לא הייתי משוכנעת. ידעתי שיש יחס בין התופעות, אבל לא הייתי בטוחה מהו. לא היתה לי תיאוריה פוליטית מספיק משכנעת להסביר את היחס הזה — בין העיסוק העצמי שלנו בזכותנו הדמוקרטית לחופש ביטוי לבין הדיכוי של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים — והמציאות לא השאירה לי די זמן לחשוב על תיאוריה כזו. הסתפקתי במה שיש.
 
ברגע של כנות, המקדים את המאוחר, אני יודעת שהיו שם כבר אז נשים חכמות שביקשו לסמן בשבילי את הקשר הנסתר הזה. הן רמזו לי שהפתרון נמצא לא מעֵבר לקו הירוק, אלא בתוכו. ושהַסתירה שאני מנסה לזהות תלויה על מדי צה״ל, שגם אחרי שהורדנו אותם עדיין הם מה שנותן לנו את זכות הדיבור. ועוד ועוד מילות חוכמה שהן הרעיפו עלי ושניערתי מעצמי מייד. לא יכולתי להרשות לעצמי להסתבך עוד יותר. עדיין לא היה לזה מקום.
 
על הספסל מחוץ לבית החולים הדלקתי סיגריה וניסיתי להיזכר למה אני עושה את מה שאני עושה. היה לי כל־כך הרבה רעש בראש, שזה דרש המון מאמץ, אבל הייתי חייבת לסמן לעצמי את ההיגיון שמאחורי הפעולה הפוליטית שאני משתתפת בה, לפני שאני נוסעת לשם. חששתי שאם ההיגיון שעומד מאחוריה לא ימוקם לי מחדש באופן חזק וברור בתוך הראש, הפחד עלול להשתלט והעייפות עלולה להפיל, ואז הם יראו כולם שככה, בקלות, ויתרתי. וזה, אסור שזה יקרה.
נו, הרי פעם ידעתי בדיוק מה אנחנו עושים, מה אני עושה. אז כל מה שצריך זה להיזכר, ככה אמרתי לעצמי. נו, פשוט תיזכרי.


למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים

שמונה שנים אחרי שנוסד שוברים שתיקה, אירגון של חיילים ישראלים שמתנגדים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה, התמניתי למנכ״לית של האירגון. זה קרה די במקרה. השנה היתה 2012, ואני בדיוק הגשתי לאוניברסיטה את עבודת התֵזה שלי לתואר השני, והוצאתי רישיון לעריכת דין אחרי שנת התמחות אצל פרקליט המדינה. בשנה הזאת הבנתי שבכלל לא מתאים לי להיות עורכת דין, אבל גם שאין לי מושג מה כן. כשנתקלתי במודעה ״דרוש מנכ״ל לאירגון שוברים שתיקה״, חשבתי שזה משהו שכדאי לי לנסות. מאחר שלא העזתי לקוות שאקבל את התפקיד, גם לא עצרתי לפחד ממה שהוא יביא איתו. שלחתי קורות חיים, ואחרי סידרה של ראיונות, התקבלתי.
כשהצטרפתי לשוברים שתיקה, אחד הדברים הראשונים שהרשימו אותי היתה ההבנה העמוקה, המודעת, של רציונל הפעולה הפוליטית של האירגון: שימוש בעדויות של החיילים ששירתו בשטחים כדי להתנגד לכיבוש על בסיס אי־המוסריות הטבועה בו, הנחשפת בבהירות מצמררת בעדויות של אלה שמוציאים אותו אל הפועל.
הרעיון להציג את המציאות הזאת דרך עדויות החיילים לא נובע בהכרח מכך שהיא מוסתרת. אבל מאחר שיש מי שלא רוצה שנסתכל עליה, ובעיקר לא על החלקים המכוערים שלה — אלה שמפרקים לכל מי שמשתתף בה את הגוף ואת הנפש — התפקיד של שוברים שתיקה מאז הקמתו היה דווקא להאיר אותה. הנחנו שהשתיקה הציבורית ביחס ל״איך נעשה הכיבוש״ ולמשמעויות האתיות שלו, היא חלק ממה שמאפשר לו להמשיך, ואם החיילים הם אלה שיספרו כמה רוע ואכזריות כרוכים בכיבוש הזה — יהיה אפשר לסדוק את השתיקה. לפחות במישור הזה, שוברים שתיקה מעולם לא לקחו חלק במשׂחק שמשַׂחק רוב הציבור הישראלי — משׂחק של הדחקה והצטדקות ביחס לכל מה שמתרחש מאחורי הקו הירוק. השבר שביקשנו לחולל — בנורמה הזאת, בעיוורון הזה, הכפוי והנרכש — הוא שבר עמוק. והעדויות היו הכלי באמצעותו ניסינו לחולל אותו.
״שבירת השתיקה״ האישית של האדם שעשה את העוול היא מעשה שלא מפסיק לנוע מן האישי אל הפוליטי ובחזרה. עדויות החיילים שאוסף ומפרסם האירגון הן הדבר שלא מאפשר להפריד בין השניים, כי הן מתארות מציאות שהיא כולה אישית וכולה פוליטית. כששׂמים ביחד את אלפי הסיפורים המתוארים בעדויות מקבלים תמונה גדולה הרבה יותר מן המקרה היחיד, תמונה שיש לה משמעות אדירה: הכיבוש הצבאי הישראלי כמנגנון פוליטי — מחושב, משוכלל ומתוכנן — שבו בני־אדם מיישמים את המדיניות בעצמם, בגופם, וכופים את העקרונות ואת ההיגיון של המנגנון הזה על בני־אדם אחרים, והכל באופן מאוד אישי. פסיפס העדויות הזה מבהיר ש״הכיבוש״ הוא לא משהו שנעשה מעצמו, באיזו אינרציה הכרחית, אלא משהו שאנחנו — בני־האדם שהם אנחנו — עושים באופן מכוּון, כחלק מפרויקט פוליטי; ומכאן, ביקשנו לטעון, באותה מידה שאנחנו, כציבור, כעם, ״בוחרים״ להמשיך ולקיים את המנגנון הזה, אנחנו יכולים גם לבחור להפסיק לקיים אותו, ולסיים את הכיבוש.
 
כשקיבלתי את התפקיד, לא מעט אנשים, בתוך האירגון ומחוצה לו, הרימו גבה על הבחירה: הייתי בת שלושים, כבר טיפה מבוגרת מדי בשבילם, בקושי מוכרת במעגלי השמאל, והכי חשוב — אישה. ועוד אחת שלא שירתה בשטחים. איך אצליח לנהל אירגון שבנוי על אתוס של לוחמים? איך אצליח לנהל אירגון שהקפיד במשך כל שנות פעילותו שהדוברים שלו בתקשורת, בציבור, יהיו כולם ״עדים״, לוחמים שחזרו מן השטח ועשו בעצמם את הצעד האמיץ של ״שבירת השתיקה״?
מכיוון שאת חמש שנות השירות הצבאי שלי בצה״ל עשיתי בבסיסי חיל האוויר הישראלי, ולא ״בשטחים״, ומכיוון שלא הייתי לוחמת, ולא הסתכלתי לאף פלסטיני בלבן של העיניים — לא התאמתי להיות ״עדה״. בהתחלה זה נשמע לי כמו הבחנה מלאכותית ואפילו קצת נעלבתי: חמש שנים בצבא זה לא מספיק לכם? אבל לאט־לאט הבנתי שמאחורי ההבחנה הזאת, שמשאירה אותי מחוץ למאגר העדים של שוברים שתיקה, ישנו היגיון פוליטי, המבסס הבחנה אחרת, פוליטית ועמוקה הרבה יותר: ההבחנה בין מדינת ישראל, שגבולותיה נקבעו בסוף מלחמת 1948, לבין השטחים שכבשנו ב-1967. את ההבחנה הזאת, השנייה, יכולתי לקבל בלי להתווכח ובלי לחשוד: בין ישראל הלגיטימית ובין הכיבוש הלא־לגיטימי. ובהתאמה: בין צה״ל הלגיטימי שמגן על ישראל לצה״ל הכובש, שאם הוא עסוק בלהגן על מישהו — אז זה רק על המתנחלים, ובוודאי שלא "עלינו".
הלוואי שיכולתי להגיד כבר אז שהסתירה בדברים הללו ברורה לי. הלוואי שכבר אז הייתי רואה את האשליה שמוחזקת באמצעות סימון קווי ההפרדה הדמיוניים האלה: בין ״שם״ ל״כאן״, בין ״השטחים הכבושים״ ו״ישראל״, בינינו לבין ״המתנחלים״. אבל לא ראיתי. הרעיון של שוברים שתיקה התאים בול לנרטיב הפוליטי הציוני שהכרתי והאמנתי בו: זה שמזהה בכיבוש שמעבר לקו הירוק את מה שמשחית אותנו כחברה, והופך אותנו — כלומר, את הילדים־חיילים שלנו — למפלצות. בסיפור הזה, הכיבוש של 1967 הוא גם הדבר שפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. והכיבוש הזה, ורק הוא, הוא הדבר שצריך לעצור.
 
על המקום שלי בשוברים שתיקה, גם כמנהלת, וגם כחלק מהאירגון — הייתי צריכה להילחם. ראיתי בזה אתגר מרענן, אפילו מרגש. אמרתי לעצמי שאם אהיה מנהלת מספיק טובה, זה יהיה חשוב יותר מן העובדה שאני לא ״עדה״, שאני לא באמת ״אחת משלהם״. וזה בערך עבד. אבל עד שזה עבד, המציאות כבר השתנתה, והדבר הזה כבר לא היה כל־כך חשוב.
שלוש שנים אחרי שהצטרפתי לאירגון, בשנת 2015, כשההתקפות על שוברים שתיקה תפסו תאוצה, מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מייצגת את האירגון בתקשורת, מול הציבור. וגם זה קרה, אם נודה על האמת, בעיקר כי במלחמה כמו במלחמה — כל מי שמסוגל להילחם נשלח לחזית. ובמקרה של המלחמה שלנו, אפילו אישה שעשתה את כל השירות הצבאי שלה בתוך הקו הירוק, בלי להרוג או לפגוע בשום פלסטיני. לכאורה.
בכל אופן, מרגע שזה קרה, הזיהוי שלי עם האירגון נהיה מהר מאוד שלם ומוחלט. כל התקפה על האירגון נחוותה אצלי כמו התקפה אישית עלי, ולהפך — כל התקפה אישית היתה מבחינתי התקפה על האירגון. אין יותר ״אני״ פרטי, רק ״אני״ פוליטי. וכל פעולה, כל מחשבה, כל סיכון שנלקח, כל רגש — תמיד ייבחן לאור המטרה הפוליטית, תמיד יידרש להצדקה פוליטית. אנחנו במלחמה עכשיו, אין זמן לשטויות.
 
האותנטיות הכרחית כדי לייצר פעולה פוליטית רלוונטית. והאותנטיות היא תמיד פנימית. כשפעולה פוליטית אינה אותנטית — בהתכוונות שלה, או ברעיון שעומד מאחוריה — היא מאבדת את משמעותה.
פעולות פוליטיות שדורשות מאיתנו לשים את הגוף — כלומר, את העצמי, את האני הפרטי — בתוך המגרש הפוליטי, הן המעניינות והמאתגרות ביותר בעיני. זה קורה בהפגנות, זה קורה כשאת נמצאת בשטח, עומדת מול חיילים או שוטרים, וזה קרה, לי ולאחרים, גם על במה במרכז תל־אביב.
את השימוש במתודה של הקראה המונית פומבית של עדויות של חיילים ששברו שתיקה, כפעולה פוליטית, פיתחנו די במקרה: בתחילת שנת 2014 התלבטנו איך לציין עשור להקמת האירגון. בסופו של ערב של סיעור מוחות מתַסכל במיוחד, שלא עלו בו שום רעיונות יצירתיים, אמר אחד מהחברים שליוו את האירגון מראשיתו, טיפה בעצבים: ״יודעים מה, לא איכפת לי מה נעשה כל עוד נשמיע את העדויות. מצידי, נעמיד בכיכר העיר ארגז פלסטיק ושמישהו יעמוד עליו ויקריא עדויות. ומי שלא רוצה, שלא יקשיב״.
אז זה פחות או יותר מה שעשינו. רק לא על ארגז, על במה. ולא מישהו אחד עמד עליה, אלא שלוש מאות אנשים. במשך עשר שעות רצופות עלו אל הבמה בזה אחר זה אנשים והקריאו קטעים מתוך עדויות שאסף האירגון במשך עשור. העדויות הדהדו שם בכיכר התל־אביבית באותו יום באינטנסיביות חונקת במונוטוניות שלה, מונוטוניות שלא נעצרה לרגע, ממש כמו הכיבוש. לפעמים היתה הכיכר כמעט ריקה, ולפעמים עמדו או ישבו מסביב לבמה מאות אנשים והקשיבו. זה היה מרגש, וידעתי שאלה שעות משמעותיות.
להקריא עדות של חייל המתאר איך היה שותף להוצאת הכיבוש לפועל, זהו סוג של לקיחת אחריות לא רק על המילים, אלא בעיקר על המשמעות שלהן. כשמקריאים עדות ככה, על במה, אפשר להרגיש את לקיחת האחריות הזאת בגוף, וזו לא תחושה נעימה. אבל נדמה לי שאי־הנוחות הזאת היא בדיוק מה שהופך את הפעולה לאותנטית.
 
טוב, מספיק. נדמה לי שנזכרתי למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.


מראה שחורה

באותו יום שבת, בקיץ 2017, ממש לפני שעזבתי את שוברים שתיקה, עשינו את זה פעם נוספת: הקראת עדויות המונית, הפעם במשך חמש שעות רצופות, לציון חמישה עשורים של כיבוש צבאי על השטחים הפלסטינים. קראנו לאירוע ״מראה שחורה״.
רק כשהגעתי לרחבת הדשא שמול הקריה, וראיתי את הבמה עומדת מוכנה, הרגשתי בפעם הראשונה שזה באמת הסוף. עמדתי מהצד והסתכלתי על המכונה שבנינו, המכונה שעוד רגע מפסיקה להיות ״שלי״, ואולי מעולם לא היתה. הסתכלתי על האנשים האלה, שהיו בשנים האחרונות סוג של משפחה בשבילי, בחולצות השחורות עם הסוגריים הירוקים. הסתכלתי עליהם מתרוצצים, ערניים ודרוכים, מתקתקים את האירוע בדיוק כמו שתוכנן. ידעתי שהם עושים משהו לא כי ״צריך״, אלא כי הם מאמינים, יודעים, שיש לו ערך בעולם. הייתי גאה, אבל בעיקר ניסיתי להכיל את העצב, שנלחם בי עכשיו מבפנים.
הבנתי שזה הסוף של הסיפור הזה מבחינתי. ויחד עם זה הגיעה גם ההבנה שהוא עומד להימשך בלעדַי. וזו היתה הבנה חדורת עצב. כי מה יישאר כשייפער החור הזה? מה יישאר בי אחרי שאפסיק להיות הדבר הזה שהפכתי את עצמי להיות, ושהפך, עם הזמן, להיות אני? אני לא זוכרת איך אפשר להיות משהו אחר. אני לא בטוחה שאני יכולה שוב להיות משהו אחר.


כן אבל לא

הלילה האיסלנדי מזדחל לאט. טעיתי להניח שהוא זהה ללילות שאני מכירה — שקט ונטול צבע.
אני מתעוררת מחלום. הנשימות כבדות, אבל אני רגועה. לוקח לי שנייה להיזכר איפה אני, כלומר הגוף מזכיר לי: הגב והרגליים — הכל תפוס. ומשהו רדום, אולי זרוע ימין? אולי רק הכתף? זה אוהל קטנטן, וזה הלילה השלישי שאחי ואני, צמודים זה לזו, מוצאים בתוכו מפלט מהקור.
זה לא היה בדיוק סיוט, החלום שהעיר אותי. הוא היה מסוג החלומות שרחוקים מדי מהמציאות מכדי להפחיד וקרובים אליה מספיק כדי להכאיב. אני מנסה להעריך את הסיכוי שאזכור את פרטי החלום גם מחר בבוקר לעומת המשמעות של להוציא את היד משק השינה ולנסות למצוא תנוחה שתאפשר לי לכתוב. אני יודעת שלא אזכור.
בפשר החלומות כותב פרויד שכשאנחנו חולמים על דברים שהם כמו משהו אבל הם לא, כשאנחנו יודעים בחלום שמשהו ״הוא זה אבל הוא לא״, זה עשוי להיות בגלל שאנחנו לא רוצים או לא מסוגלים להכיר ולגעת בדבר עצמו. אז הוא שם, קיים, אבל גם לא. ככה זה כשכואב מדי, ככה זה כשמפחיד מדי. ובגלל ה״כן אבל לא״ הזה ידעתי שאני חייבת לכתוב את החלום, למרות העייפות ולמרות הכאב. כי הבית שבו התרחש החלום היה הבית שלי, אבל גם לא הבית שלי. היו לו שתי קומות וגינה, ואני הרי גרה, אני גרתי, בדירה תל־אביבית רגילה, כזו שעולים אליה בהמון מדרגות ואף פעם לא מכירים את השכנים. ואת זה אני רוצה לכתוב: להזכיר לעצמי שאני לא יכולה כרגע לגעת בבית שלי, שכואב שם מדי.
אז אני קמה ומוציאה את המחברת מהתיק, וכותבת. והכתף כואבת בזמן הכתיבה, ועם כל מילה שנכתבת הכאב מחריף ומתפשט. והוא כבר לא רק בכתף ובגב וברגל, אלא עמוק בפנים. ואני בוכה. כי כל מה שקרה שם — בחלום המשונה הזה, בין הרים מושלגים, באוהל קטן מדי, בשעה מאוחרת מדי — היה הכי אמיתי וקרוב. ועצוב. וככל שאני כותבת, מתגנבת איזו תחושת השלמה, ואני יודעת שיש קרבות שחייבים להפסיק. אבל אני שונאת להפסיד. ואיכשהו, ההפסד הזה מרגיש משמעותי יותר מכל היתר.
 
סיימתי לכתוב, ועכשיו אני רק בוהה בתקרת האוהל, שנמצאת כמה סנטימטרים מעל הראש שלי, ותוהה איך לעזאזל אני חוזרת לישון. בחוץ קור אימים, בטח מינוס חמש או עשר מעלות. בפנים חם. והכל עדיין כואב.
יותר משבוע באיסלנד, ועדיין לא ראיתי חושך וכוכבים. והנה, עכשיו אמצע הלילה ואני גם ככה אבודה. אולי זו ההזדמנות שלי? אני שמה כובע גרב על הראש, פותחת בשקט את הרוכסן של האוהל וזוחלת החוצה. איכשהו זה הגיוני בדיוק כמו כל דבר אחר שיכולתי לעשות עכשיו.
הדבר הראשון שאני רואה מחוץ לאוהל הוא דווקא לא חושך, אלא המון אור. אני מחפשת את הירח ולא מוצאת. לוקח לי רגע להבין שמה שאני רואה זה בדיוק זה: אור. המון אור שזז בלי הפסקה. מה לעזאזל קורה פה, בשמים האלה של קצה העולם?
אני דוחפת את הראש לאוהל. ״אח שלי, קום מהר, אתה חייב לראות את זה״.
תוך דקה אנחנו כבר מטפסים על ההר. בהתלהבות של ילדים שקיבלו בהפתעה כרטיס ללונה פארק, אנחנו קופצים על הסלעים עד שאנחנו מגיעים למישור רחב, חשוך ומואר. מעלינו מיליון כוכבים וביניהם ובין הפסגות המושלגות שמסביב קורה משהו. קורה הכל. כל מה שקיוויתי שיקרה כשהחלטתי על איסלנד, אבל כולם אמרו לי שהסיכוי בעונה הזאת נמוך והמליצו להוריד ציפיות. אז הורדתי.
השמים נצבעים בספירלות ובפסים שהולכים ובאים. מרחוק מבזיק איזה קו בוהק מהפנט, עומד רגע ומפזר את עצמו במרחב. הצבעים האלה, התנועות הבלתי־פוסקות של חלקיקי האור, ממקמים אותי בנקודה מדויקת שבין חשיבות עצמית מופרזת (״רק בשבילך השמים רוקדים עכשיו, רק בשבילך!״), לבין צניעות מוחלטת, כמעט ביטול עצמי (״הרי לא היית אמורה לראות את זה בכלל, כל המופע הזה היה מתנהל גם בלעדייך, גם בלי החלום שהעיר, גם בלי הכאב שדקר״). אני רוצה להמשיך לזוז לשם, להתקרב. אבל אין לאן. זה פשוט כאן, מעלי. הזוהר.
השמים נרגעו קצת, וגם אני. ובתוך האוהל שוב חם. אני לא נכנסת לשק השינה ולא מורידה את המעיל. רק שוכבת על הגב שעדיין כואב, ומנסה להבין מה קרה בשעתיים האחרונות, איפה הייתי. תוהה לעצמי אם אולי שווה לבחון שוב את המסקנות ההן, שרדפו את החלום — על תבוסה, השלמה. הרי הכל יכול להשתנות ברגע, לא משנה כמה אני רוצה לסגור, לחתום, להשאיר מאחור. ואולי דווקא בשביל זה חלמתי? להזכיר לעצמי שאני לא מוכנה לוותר עליו עדיין, על הבית?
בבוקר, ברגע שאחי פוקח עיניים הוא אומר: ״יול, תשמעי קטע, חלמתי שאת מעירה אותי באמצע הלילה ואנחנו מטפסים על ההר כמו שני מפגרים להסתכל על השמים״.
אנחנו צוחקים, ואיכשהו היום הזה, הרביעי מתוך שישה ימי המסע הרגלי שלנו, בין הרים מושלגים לבריכות בוערות, מתחיל בלי כאב.


לתת מקום לשנאה

זה היה יום ראשון בשבוע. והיום הראשון שלי ״לא בתפקיד״. אני כבר לא שוברים שתיקה, ואין לי מושג מה זה אומר.
על הבוקר נסעתי לבקר את סבא. הוא שכב על מיטה בחדר העבודה שלו, מחובר למכשיר הנשמה. הוא היה הכי רזה שראיתי אותו אי־פעם, הכי גוף. הוא התקשה לנשום, והיה ברור שכבר אין סיכוי לדבר. כבר כמה ימים שהוא לא דיבר. באותם רגעים הוא היה איש חלש מאוד.
ישבתי שם שעה, אולי פחות, אולי יותר. ״סבא, אני חייבת ללכת״, אמרתי בסוף. הוא הרים את העיניים אלי, בלי להזיז את הראש. לחצתי לו חזק את היד. ״אני אוהבת אותך סבא״. הוא הסתכל עלי, וראיתי שהוא מתאמץ כשאמר ״גם אני אוהב אותך״. זה כמעט לא הגיוני, אבל כן, המילים נשמעו בבירור. הסתכלתי לו עמוק בעיניים כשעזבתי לו את היד. בדרך החוצה חיבקתי את סבתא.
עליתי על האופנוע ונסעתי חזרה לעיר, לסידורים: לסיים לארוז את החיים שלי בארגזים, לקנות כרטיס טיסה לאנשהו, ולעוף מפה.
פחות משעה אחר־כך הופיעה על צג הטלפון שלי ההודעה: ״יול, סבא מת״. בהיתי במסך, ניסיתי להרגיש משהו, אבל הכאב כָּאַב רק עד לנקודה מסוימת מתחת לעור, ונעצר שם. זה כמעט דִגדג.
את הדרך חזרה אליהם נסעתי ״על ברייל״. העיניים שלי לא ראו כלום. החניתי את האופנוע מתחת לבניין. הורדתי את הקסדה ובהיתי קדימה בבניין האפור שמולי. רק לפני רגע הייתי פה, ועכשיו הוא כבר מת. היה חם. השמש שרפה לי את הכתפיים והמכנסיים נדבקו לי לתחת. ברחתי אל הצל שמתחת לבניין ועמדתי שם, חצי מתחבאת.
ידעתי בדיוק מה אני אמורה לעשות: לעלות לדירה שלהם, לחבק את סבתא שלי ואת אמא שלי, שבטח כבר הגיעה, להיות מה שהן צריכות שאהיה עכשיו, להתאבל איתן. אבל לא רציתי לעשות את זה, וההוריקן שהסתובב לי בבטן ממש לא עזר. נשמתי עמוק. ניסיתי להזכיר לעצמי שתיכף זה נגמר: אני לא יודעת בדיוק מה, אבל עוד רגע זה ייגמר, אני חייבת לברוח מפה. אבל אחר־כך, כי עכשיו אני חייבת לעלות למעלה. סבא מת.
בתוך הדירה היה שֶקֶט מוזר ועצוב. כמה אנשים ישבו בסלון. גם אמא שלי. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, חיבוק קצר. לא מספיק חם, לא מספיק קרוב — אבא שלה מת עכשיו, סבא שלי מת עכשיו. מדהים כמה מרחק אפשר לשמור כדי לא לגעת איפה שכואב באמת.
האווירה היתה משונָה, משונה־מחורבנת. זה תמיד ככה, מוות טרי הוא תמיד דבר משונֶה. ותמיד מחורבן.
נכנסתי שוב לחדר שרק לפני כמה שעות יצאתי ממנו. סבתא ישבה על כיסא ליד המיטה והחזיקה לסבא המת שלי את היד. חיבקתי אותה, והסתכלתי עליו. הוא נראה רגיל וזה היה מוזר. אבל הוא עדיין היה מחובר למכונת ההנשמה, ואמרתי לעצמי שזה מה ששומר אותו ככה — כמו שהוא. כמו שהיה.
התיישבתי ליד סבתא. היא בכתה. החזקתי לה את היד, וביד השנייה היא החזיקה אותו.
תמצית של פרידה.
סבתא לחצה לי את היד חזק. הרגשתי את הכאב, כמו עובר ממנה אלי, ואיתו האשמה, והכל ביחד, מעורבב. ולא יכולתי לזוז משם. ״אני פה, סבתא״, אמרתי בשקט מדי פעם, ״אני לא הולכת״. וכל פעם שאמרתי, עלה בי עוד גל של בחילה. הרי אין הבטחה יותר חלולה מזו: אין לי מושג אם אשאר בסביבה או לא. המשכתי למלמל ״אני פה סבתא״ ורק רציתי שזה ייגמר. שנפסיק כבר לשבת שם, בחדר הקטן הזה, עם סבא המת. בכיתי, וזה לא עזר. הלוואי שידעתי איך עושים את זה. הלוואי שידעתי איך נפרדים.
האמבולנס הגיע. אמא שלי נכנסה לחדר וניגשה לסבתא. ״אמא, בואי, צריכים לקחת אותו״.
הייתי אסירת תודה. הרגשתי כאילו עוד שנייה אתפוצץ מבפנים. אף אחד לא יכול להיות איתי עכשיו.
ברגע שהשתחררתי מהלפיתה של סבתא, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהדירה. עליתי על האופנוע, בקושי ראיתי משהו עם הדמעות. נסעתי ליפו.
 
כשהייתי קטנה סבא היה לוקח אותנו, הנכדים, למוזיאון האצ״ל. היינו שם כמה פעמים, אהבתי את זה. סבא היה מוליך אותנו במוזיאון, מספר אנקדוטות, מחנך. הערצתי אותו. הסיפור הזה, ששמעתי ממנו, היה הכל: זה היה הסיפור על מה שניסו לעשות מהמקום הזה, מה שהוא יכול היה להיות, אמור היה להיות. אלו היו סיפורים של מאבק אותנטי, שלוקחים בו סיכונים, ומשלמים מחירים. ושאפשר גם למות בו, לאבד כמעט הכל, או למצוא את עצמך בצינוק לכמה שנים. ושאפשר גם להמשיך ממנו הלאה, לעשות חיים שלמים.
 
כשהגעתי ליפו, אספתי גלשן וירדתי למים. הגלים נמוכים, סתם גלים, אבל אני נלחמתי בהם, באלימות. קרעתי לעצמי את הידיים בחתירה פראית מכוערת, בלעתי מים בלי סוף. מתקדמת כמה מטרים, ואז גל נשבר מעלי, מעיף אותי לאחור. ושוב ושוב. רק כשהרגשתי מותשת לגמרי יצאתי לחוף. לא תפסתי אף גל, הייתי עסוקה מדי בלריב.
התיישבתי על החול וגלגלתי סיגריה, בוהה במעט האנשים שסביבי. מישהו צעק משהו במרחק, לא הצלחתי לשמוע מה, אבל צליל הצעקה חדר דרך הגלים. וזה הספיק. הזעם עלה בי. נשבר ברגע אחד, החוצה ממני.
ואז התחילו הצעקות, כמעט צרחות, מתחתית הגרון. ״תמותו! תמותו! אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם על מה שאתם עושים, ועל מה שעשיתם לי! ולהם! תסבלו! אני שונאת אתכם! חארות! מפלצות! שונאת כל מולקולה שמרכיבה את מי שאתם!״
לקח לי רגע להבין שהקול שלי הוא שצורח ככה. כמו מטורפת, על החוף, באמצע היום. הלב שלי דפק חזק, ולא הסתובבתי לראות מי מסתכל עלי. נדמה לי שהגלים מתגברים. נכנסתי שוב למים. בלי הגלשן. רציתי שהגלים יכו בי עוד. רציתי לטבוע בהם. גם ככה היתה לי הרגשה שאני טובעת, בתוך ים של שנאה. אי־אפשר לחיות ככה.
לא יכולתי לספר על זה לאף אחד. זה נשמע משוגע מדי. ואני, הרי, לא אמורה להשתגע. בטח לא ככה.
כעסתי על עצמי, על העיסוק האובססיבי שלי בסימפטומים, במקום בדבר עצמו. על הריכוז העצמי שלי, שכמו תגובה אלרגית, מעין תופעת לוואי של הניסיון לשרוד את הדבר הזה — מחק את כולם. הם שם ולא שם. אין לאף אחד מהם מקום — לא לאמא שלי שרק עכשיו איבדה את אבא שלה, לא לחבר'ה משוברים שתיקה שעזבתי היום באיזה אופן עקום... רק לאין־כוח שלי יש מקום. ולשנאה. ולזעם.
 
למחרת, בבוקר הלוויה, קמתי מוקדם ויצאתי לשבת באיזה בית קפה, לנסות לכתוב מילות פרידה מסבא. מדי פעם אחד המלצרים ניגש אלי ושאל אם אני בסדר. ״כן, אני בסדר״, עניתי, למרות שלא הייתי. הייתי מפורקת. ומבוהלת. ועצובה. וכעסתי על עצמי כל־כך. אבל הייתי חייבת את זה, לו ולה.
כתבתי על המיפגשים האחרונים שלנו בבית החולים, כשסבא כבר היה חלש מאוד, ועל מעט המילים שאמר לי בחייו, שעיצבו לי את התודעה והנפש. על כמה מוזרה הגנטיקה, ועל הדברים שלא נמצאים בתאים או בחומר, אלא ברוח. ועל כך שאני יודעת שאת האמונה בדרך ואת הנכונות לשלם עליה מחירים קיבלתי ישר ממנו, לדם שלי, למרות שאף אחד לא התכוון שהיא תדלג ככה בקלילות בין הדורות ותנחת דווקא אצלי בעורקים. ועל כמה שאני אסירת תודה על כך.
בערב, בבית הקברות, מול עשרות אנשים שאיני מכירה, התפללתי בקול שאמצא בעצמי גם משהו מאותן צניעות וענווה שאיפיינו אותו, תכונות שפחות באות לי בטבעיות. ושנזכה כולנו לאותה ידיעה עמוקה של מקומנו בעולם שאפפה אותו: מהסוג שלא מקטינה את האדם, אלא מגדילה אותו והופכת לדבר שמתפשט במרחב וגורם לעולם להתרכך בתגובה. בסוף איחלתי שנזכה ללמוד משניהם, מסבא ומסבתא, שיעור באהבה, באיך אפשר לאהוב באומץ ובמסירות, מבלי לציית לאף גבול דמיוני.
כשדיברתי שם, בבית הקברות, הרמתי מדי פעם את הראש להסתכל על סבתא. אבל בכל פעם שהמבט שלה פגש בשלי, מיהרתי לחזור אל הדף הרועד שבידי.
יש דברים שנועדו להיכתב. אחרי שנים ארוכות של שתיקה, יש דברים שלא ניתן לומר תוך היישר מבט.


לא צריכה כל־כך הרבה

אחרי שבועיים באיסלנד האח שלי הקטן חוזר הביתה, ואני ממשיכה בלעדיו. בערב לפני הטיסה אני מרוקנת את התיק כמעט לגמרי: אני לא צריכה כל־כך הרבה דברים, ולא רוצה לסחוב על הגב מה שלא חייבת.