צער ואושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צער ואושר
מכר
אלפי
עותקים
צער ואושר
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

צער ואושר

4.4 כוכבים (72 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 317 עמ' מודפסים
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 45 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כולם אומרים למרתה דברים כל כך יפים: כמה שהיא חכמה. כמה כישרון יש בכתיבה שלה. כמה מוצלח פטריק, בעלה. אבל אז מגיע יום הולדת 39 ומרתה קולטת שאין לה שום אפשרות לעצור את הארבעים. בעצם, אין לה שום אפשרות לעצור משהו. לא את הבדידות, לא את העולם שמסתחרר סביבה, לא את פטריק שמחליט, בוקר אחד, פשוט ללכת ממנה. 

וכך, בגיל ארבעים, שבה מרתה מובסת ומושפלת לבית הוריה. לחדר ילדותה. חוזרת ונחבטת, כמו במנהרת זמן אכזרית, אל הרגע שהתפוצץ בה אי אז כשהיתה בת שבע-עשרה, והותיר אותה במצב שאף רופא או פסיכולוג לא הצליח להסביר לה. או בכלל.

זהו רגע שקיים בו הכול: שיברון לב וחשבון נפש, התרסקות ושאיפה עמוקה, ארוכה, של החיים עצמם. זאת אולי גם ההזדמנות האחרונה של מרתה לגלות אם תוכל לברוא לחייה שלה סוף אחר, טוב יותר.

בכתיבה מבריקה ובמבט חד יצרה מג מייסון האוסטרלית רומן מהפנט ביופיו, שיש בו תוגה והומור, שמחת חיים ואהבה. צער ואושר, שזכה להצלחה עולמית מסחררת ותורגם לעשרות שפות, הוא דיוקן אינטימי בלתי נשכח שחוטף את הלב ואז נצרב בו לאורך זמן.

פרק ראשון

בְּחתונה, זמן קצר אחרי החתונה שלנו, הלכתי בעקבות פטריק בין האורחים בקבלת הפנים הצפופה אל אישה שעמדה לבדה.

הוא אמר שבמקום שאסתכל עליה בעצב כל חמש דקות, כדאי שאגש אליה ואחמיא לה על הכובע שלה.

"גם אם הוא לא מוצא חן בעיני?"

הוא אמר ברור, מרתה. "שום דבר לא מוצא חן בעינייך. בואי."

האישה קיבלה מתאבן מהמלצר והכניסה אותו לפה, ואז הבחינה בנו ובמקביל גילתה שאי אפשר להתמודד עם המתאבן בנגיסה אחת. כשהתקרבנו אליה, היא הרכינה את ראשה וניסתה להסוות את מאמציה לבלוע אותו בשלמותו ואחר כך לפלוט אותו בשלמותו, בעזרת כוס ריקה וצרור מפיות קטנות שהחזיקה בידה האחרת. פטריק הציג אותנו באריכות רבה ככל האפשר, ולמרות זאת היא הגיבה במשפט ששנינו התקשינו להבין. היא נראתה כל כך נבוכה, שהתחלתי לדבר כאילו הקציבו לי דקה על הנושא של כובעי נשים.

האישה ענתה בסדרת הנהונים קצרים, וברגע שהתאפשר לה שאלה אותנו איפה אנחנו גרים ומה אנחנו עושים, ובהנחה שאנחנו נשואים — מתי התחתנו ואיפה נפגשנו לראשונה, וכמות השאלות ומהירותן נועדו להסיט את תשומת לבנו מהדבר הנגוס שנח עכשיו על מפית שמנונית בכף ידה הפתוחה. בזמן שעניתי, היא הציצה בגנבה מעבר לכתפי ותרה בעיניה אחר מקום לשים אותו. כשהשתתקתי היא אמרה שהיא לא בטוחה שהיא מבינה מה זאת אומרת שפטריק ואני לא ממש נפגשנו, "כי הוא תמיד היה בסביבה."

פניתי והסתכלתי על בעלי, שניסה לדלות מכוסו באצבע אחת אובייקט בלתי נראה כלשהו. החזרתי את מבטי אל האישה ואמרתי שפטריק הוא בערך כמו הספה בבית של ההורים. "הקיום שלה הוא פשוט עובדה. את לא שואלת את עצמך איך היא הגיעה אל הבית כי את לא זוכרת שום רגע שהיא לא היתה בו. אפילו עכשיו, אם היא עדיין קיימת, אף אחד לא מקדיש לה מחשבה."

"אם כי, אני מתארת לעצמי," המשכתי לדבר כי האישה לא נראתה כאילו היא עומדת להגיב, "שאם ילחצו עלייך תצליחי לפרט כל אחד ואחד מהפגמים שלה. ומה גרם להם."

פטריק אמר שזה נכון, למרבה הצער. "אין ספק שמרתה יכולה לתת לך רשימת מלאי של כל החסרונות שלי."

האישה צחקה, והעיפה מבט חטוף בתיק שהיה תלוי על זרועה ברצועה קצרה, כאילו היא שוקלת את יתרונותיו ככלי קיבול.

"טוב, מי רוצה עוד סיבוב?" פטריק הצביע עלי בשתי האצבעות המורות ולחץ על הדק בלתי נראה בכל אחד מאגודליו. "מרתה, את בטח לא תתנגדי." הוא הצביע על כוסה של האישה והיא נתנה לו אותה. "את רוצה שאני אקח גם את זה?" הוא שאל, והיא חייכה ונראתה על סף דמעות כשהוא גאל אותה מהמתאבן.

כשפטריק הלך היא אמרה, "את בטח מאושרת שהתחתנת עם גבר כזה." עניתי שנכון ושקלתי להסביר לה את החסרונות הטמונים בנישואים לאדם שכולם חושבים שהוא נחמד, אבל בסוף שאלתי אותה איפה היא קנתה את הכובע המדהים וחיכיתי שפטריק יחזור.

מאז היתה הספה התשובה הקבועה שלנו בכל פעם ששאלו אותנו איך הכרנו. ענינו ככה שמונה שנים, בשינויים קלים. כל מי ששמע צחק.

*

יש גיף שנקרא "הנסיך ויליאם שואל את קייט אם היא רוצה לשתות עוד משהו". אחותי שלחה לי אותו פעם. היא כתבה "קורע!!!!" הם באיזו קבלת פנים. ויליאם לבוש בטוקסידו. הוא מנופף לקייט שבקצה החדר, עושה תנועה של קירוב כוס לשפתיים ואחר כך מצביע על קייט באצבע אחת.

"הדבר הזה עם האצבע," כתבה אחותי. "זה פטריק, חד משמעית."

"זה דווקא ויליאם, אבל כן, כדימוי," עניתי.

היא שלחה לי אמוג'ים של סמיילי מגלגל עיניים, כוסות שמפניה ואצבעות בצורת אקדח.

ביום שחזרתי לגור עם ההורים שלי מצאתי שוב את הגיף. הסתכלתי עליו חמשת אלפים פעם בערך.

*

לאחותי קוראים אינגריד. היא צעירה ממני בחמישה־עשר חודשים והכירה את בעלה כשנפלה מול הבית שלו בעודו מוציא את פחי הזבל לרחוב. היא בהיריון עם ילדה הרביעי. בהודעה שבישרה לי שזה עוד בן היא שלחה אמוג'ים של חציל, דובדבנים ומספריים פתוחים. "היימיש הולך לכרות את צינור הזרע, לגמרי לא כדימוי," היא כתבה.

כשהיינו ילדות כולם חשבו שאנחנו תאומות. השתוקקנו ללבוש בגדים זהים, אבל אמא סירבה. "למה לא?" שאלה אינגריד.

"כי כולם יחשבו שזה היה הרעיון שלי." היא סקרה את החדר שהיינו בו. "שום דבר כאן לא היה רעיון שלי."

אחר כך, כשהיינו בעיצומו של גיל ההתבגרות, אמא אמרה שרואים שאינגריד הולכת לקבל את כל הציצי, ולכן נותר רק לקוות שאני אקבל בסוף את כל השכל. שאלנו אותה מה יותר טוב. היא אמרה שלקבל את שניהם או לא לקבל שום דבר. רק אחד מהם זה תמיד מתכון לאסון.

אחותי ואני עדיין דומות. הסנטרים שלנו דומים במרובעות המוגזמת שלהם, אבל לדברי אמא זה יוצא איכשהו בסדר. לשיער שלנו יש נטייה דומה להתפרע, ובעיקרון הוא תמיד היה ארוך והיה לו מין צבע בלונדיני כזה, עד היום שבו מלאו לי שלושים ותשע וקלטתי בבוקר שאני לא יכולה לעצור את הארבעים. אחר הצהריים הסתפרתי עד סנטרי המרובע מדי, וכשחזרתי הביתה חמצנתי את השיער בחומרים שקניתי בסופרמרקט. אינגריד הגיעה תוך כדי החמצון והשתמשה בשאריות החומר. שתינו מתקשות עם התחזוקה. אינגריד אמרה שמבחינת היקף העבודה כבר היה עדיף עוד תינוק.

מגיל צעיר ידעתי שגם אם אנחנו דומות מאוד, כולם חושבים שאינגריד יותר יפה. אמרתי את זה פעם לאבא. "עליה יסתכלו אולי ראשונה," הוא ענה, "אבל עלייך ירצו להסתכל יותר."

*

באוטו בדרך הביתה מהמסיבה האחרונה שפטריק ואני היינו בה, אמרתי, "כשאתה עושה את הדבר הזה עם האצבעות מתחשק לי לירות בך באקדח אמיתי." הקול שלי היה יבש ומרושע ושנאתי אותו — וגם את פטריק שענה, "מעולה, תודה," בלי שום טיפת רגש.

"לא בפרצוף. יותר כמו יריית אזהרה בברך או משהו כזה, כדי שתוכל להמשיך לעבוד."

הוא אמר טוב לדעת והקליד את הכתובת שלנו בגוגל מפות.

גרנו אז בבית באוקספורד כבר שבע שנים, והזכרתי לו את זה. הוא שתק. הסתכלתי עליו כשישב במושב הנהג וחיכה בשלווה להזדמנות להשתלב בתנועה. "עכשיו אתה עושה את הדבר הזה עם השיניים."

"יש לי רעיון, מרתה. מה דעתך שלא נדבר עד שנגיע הביתה." הוא הוציא את הנייד שלו מהמעמד והכניס אותו בשתיקה לתא הכפפות.

אמרתי עוד משהו, הושטתי את היד והגברתי את החימום לדרגה הגבוהה ביותר. כשהאוויר באוטו נעשה מחניק, כיביתי את החימום ופתחתי את החלון עד הסוף. הוא היה מכוסה קרח והשמיע קול גריסה כשנפתח.

פעם זאת היתה בדיחה בינינו, שבכל תחום אני מתנדנדת מקיצוניות לקיצוניות והוא, לעומת זאת, חי את כל חייו על קו האמצע. לפני שיצאתי מהאוטו אמרתי, "הנורה הכתומה עדיין דולקת." פטריק ענה שהוא יקנה שמן מחר, דומם את המנוע והלך הביתה בלי לחכות לי.

*

שכרנו את הבית בחוזה לתקופה קצרה בלבד, למקרה שהעניינים לא יסתדרו ואני ארצה לחזור ללונדון. פטריק הציע את אוקספורד כי הוא למד בה באוניברסיטה וחשב שבהשוואה למקומות אחרים, לערי שינה במחוזות המקיפים את לונדון, יהיה לי קל יותר לרכוש כאן חברים. הארכנו את החוזה בחצי שנה, ארבע־עשרה פעמים — כאילו בכל רגע העניינים עלולים לא להסתדר.

המתווך אמר לנו שבית כמו שלנו נקרא "בית מנהלים" ושהשכונה היא "שכונת מנהלים", ולכן הם תפורים עלינו — אם כי אף אחד מאיתנו לא מנהל. אחד מאיתנו הוא רופא מומחה בטיפול נמרץ. האחרת כותבת טור אוכל משעשע במגזין "וֵייטרוֹז" וחוותה תקופה שבה חיפשה בגוגל "כמה עולה לילה בבית חולים פרטי לבריאות הנפש" כשבעלה היה בעבודה.

האופי המנַהלי של הבית התבטא, במובנים פיזיים, במרחבים של אפור ובשלל שקעים איכותיים, ובמובנים אישיים, בתחושת אי נוחות תמידית בכל פעם שנשארתי בו לבדי. רק בחצי החדר שבקומה העליונה לא הרגשתי כאילו יש מאחורי מישהו, כי הוא היה קטן ובחלון היה עץ דולב. בקיץ הסתיר העץ את "בתי המנהלים" הזהים שבעברו האחר של הרחוב ללא מוצא, ובסתיו עפו פנימה עלים מתים ומיתנו קצת את חומרת השטיח. בחצי החדר ההוא עבדתי, אם כי כמו שלעתים קרובות הזכירו לי זרים בנסיבות חברתיות — לכתוב אפשר בכל מקום.

העורך של טור האוכל המשעשע שלי היה שולח לי הערות כמו, "לא הבנתי את הרמז" ו"נא לנסח מחדש". הוא השתמש בעקוב אחר שינויים. הייתי לוחצת על "קבל", "קבל", "קבל". אחרי שהוא מחק את כל הבדיחות נשאר רק טור אוכל. לפי לינקדאין העורך שלי נולד ב-1995.

*

המסיבה שחזרנו ממנה הביתה היתה יום ההולדת הארבעים שלי. פטריק הוא שארגן אותה, כי אמרתי לו שאני לא בנויה לזה עכשיו, לקטע של חגיגות.

"אנחנו צריכים להסתער על היום," הוא אמר.

"מה אתה אומר."

פעם שמענו ברכבת פודקאסט בזוג אוזניות אחד. פטריק קיפל את הסוודר שלו לכרית והשענתי את הראש על הכתף שלו. שמענו את הארכיבישוף מקנטרברי בתוכנית "דזרט איילנד דיסקְס". הוא סיפר על מותה של בתו הבכורה בתאונת דרכים שנים קודם לכן.

המגישה שאלה אותו איך הוא מתמודד עם האובדן. הארכיבישוף ענה שבימים כמו יום השנה למותה, חג המולד, יום ההולדת שלה, הוא למד שצריך להסתער על היום "כדי שהיום לא יסתער עלינו."

פטריק אימץ את הרעיון בהתלהבות. הוא התחיל לחזור עליו בכל הזדמנות. הוא חזר על המשפט גם כשגיהץ את החולצה שלו לפני המסיבה. הייתי במיטה שלנו וצפיתי בלפטופ בפרק ישן של "בֵּייק אוף" שכבר ראיתי. אחת המתחרות מוציאה מהמקפיא אלסקה אפויה של מתחרה אחר, והעוגה נמסה בתבנית. האירוע הגיע לעמודים הראשונים של העיתונים: "חבלה מכוונת באוהל של בייק אוף".

כשהפרק שודר לראשונה אינגריד סימסה לי. היא כתבה שעכשיו היא תיאלץ למות בידיעה שאלסקה אפויה הוצאה מהמקפיא בזדון. עניתי שאני עוד יושבת על הגדר. היא שלחה לי את כל האמוג'ים של העוגות ואמוג'י של ניידת משטרה.

פטריק גמר לגהץ, ניגש למיטה והתיישב לא לגמרי לידי. הוא צפה בי צופה בתוכנית. "אנחנו צריכים..."

לחצתי על מקש הרווח. "פטריק, לא נראה לי שיש טעם ליישם הפעם את הרעיון של הבישוף מאיפה שלא יהיה. זה רק היום הולדת שלי. אף אחד לא מת."

"אני פשוט מנסה לשמור על גישה חיובית."

"טוב." לחצתי שוב על מקש הרווח.

כעבור רגע הוא אמר לי שכבר כמעט רבע ל. "לא כדאי שתתחילי להתארגן? אני רוצה שנגיע לשם ראשונים. מרתה?"

סגרתי את המחשב. "אני יכולה ללכת עם מה שעלי?" טייטס וקרדיגן בדוגמה מקושקשת, לא זוכרת מה לבשתי מתחת. הרמתי את עיני וראיתי שפגעתי בו. "סליחה, סליחה, סליחה. אני מתלבשת."

פטריק הזמין את הקומה העליונה באיזה בר שאהבנו ללכת אליו. לא רציתי שנגיע לשם ראשונים ואני אתלבט אם לחכות לאורחים בישיבה או בעמידה ואשאל את עצמי אם מישהו יגיע בכלל, ואז ארגיש מבוכה בשביל מי שאתרע מזלו והגיע ראשון. ידעתי שאמא שלי לא תהיה, כי אמרתי לפטריק לא להזמין אותה.

ארבעים וארבעה איש הגיעו, ביחידות של שניים. אחרי גיל שלושים המספרים תמיד זוגיים. זה היה בנובמבר, והקור היה מקפיא. אף אחד לא מיהר להיפרד מהמעיל. רוב הנוכחים היו חברים של פטריק. אני לא שמרתי על קשר עם החברות שלי מבית הספר, מהאוניברסיטה ומכל העבודות שעסקתי בהן מאז. הן ילדו בזו אחר זו ואני לא, וכבר לא היה לנו על מה לדבר. בדרך למסיבה פטריק אמר שאם מישהו כן יתחיל במקרה לספר לי על הילדים שלו, שאנסה אולי להיראות מתעניינת.

הם עמדו בחדר ושתו נגרוני — 2017 היתה "שנת הנגרוני" — צחקו בקול רם מאוד ונשאו נאומים ספונטניים כשבכל פעם פוסע דובר אחד קדימה מכל דבוקה, כאילו הוא נציג הקבוצה. נכנסתי לשירותי הנכים ובכיתי.

אינגריד אמרה לי שפְרָגָפֶּנפוֹביה היא פחד מימי הולדת. היא קראה את זה ב"הידעת" על פס נייר הדבק של איזו תחבושת היגיינית. לדבריה הפסים האלה הם מקור הגירוי האינטלקטואלי העיקרי שלה בימים אלה, הדבר היחיד שיש לה זמן לקרוא. בנאום שלה היא אמרה, "כולנו יודעים שמרתה יודעת להקשיב נהדר, בעיקר כשהיא הדוברת." פטריק כתב משהו על כרטיסיות.

אין רגע מסוים שבו נעשיתי הרעיה שאני, אבל אם היו מכריחים אותי לבחור, הרגע שבו חציתי את החדר וביקשתי מבעלי לא לקרוא בקול את מה שכתב בכרטיסיות האלה בהחלט היה אחד הטוענים לכתר.

מי שהיה צופה בנישואים שלי מהצד היה חושב שלא עשיתי כל מאמץ להיות רעיה טובה או טובה יותר. ואילו ראה אותי בערב ההוא היה חושב שהחלטתי להיות מי שאני ושהשגתי את המטרה בתום שנים של מאמץ מרוכז. הוא לא היה יודע שמרבית חיי הבוגרים וכל שנות נישואי ניסיתי להיעשות בדיוק ההפך ממי שאני.

*

למחרת בבוקר אמרתי לפטריק שאני מצטערת על הכול. הוא הכין קפה ולקח את הספל לסלון, אבל עדיין לא נגע בו כשנכנסתי. הוא ישב בקצה הספה. התיישבתי ואספתי את הרגליים תחתי, אבל כשפניתי אליו התנוחה נראתה לי מתחננת, והחזרתי רגל אחת לרצפה.

"אני לא עושה את זה בכוונה." שמתי במאמץ את ידי על שלו. זאת היתה הפעם הראשונה שנגעתי בו במתכוון זה חמישה חודשים. "פטריק, באמת, זה לא בשליטתי."

"ולמרות זאת את מצליחה איכשהו להיות מקסימה לאחותך." הוא ניער את ידי מעליו ואמר שהוא הולך לקנות עיתון. הוא לא חזר חמש שעות.

אני עדיין בת ארבעים. סוף חורף 2018. כבר לא שנת הנגרוני. פטריק עזב יומיים אחרי המסיבה.

 

סקירות וביקורות

עד עצם היום הזה אל תטעו בעטיפה ובשם הגנרי: 'צער ואושר' הוא ספר מצחיק ומהנה במיוחד

בשנות ה-‭,90‬ כששמענו מאהוד בנאי על  "הילד בן ‭ ,"30‬הרמנו גבה (גבה של אמפתיה, כמובן). מאז נמתחו הנעורים אפילו יותר, הם עשויים להימשך עד שלנער או לנערה יש כבר ילדים משל עצמם ואולי אפילו אחר כך. כעת לפנינו רומן התבגרות שלגיבורה שלו מלאו זה עתה ‭ .40 ‬

אז הילדה, מרתה, בת ‭ 40‬והיא חוזרת לספה בבית הוריה אחרי התפרקות נישואיה, שם היא מסתכלת לאחור ומנסה להבין מה השתבש. הפעם הקודמת שלה על הספה הייתה בגיל ‭ ,17‬אז חוותה את ההתמוטטות הנפשית הראשונה שלה. מסעה לאורך 20 ומשהו השנים הבאות יהיה רצוף דיכאונות ומשברים. אוהו, למי יש כוח - אפשר לשמוע אתכם עד פה - אבל למרות התיאור הזה, למרות שמו הגנרי לכאורה, ולמרות העטיפה המושכת כטיפול שורש, 'צער ואושר' הוא ספר מצחיק ומהנה במיוחד, רומן שמצליח להגיש את השילוב הסותר, לכאורה: "חסר רחמים" ו"מלא חמלה". הקיום של שני אלו יחד הוא מה שהופך יצירה לרגישה, מרגשת אפילו, אך לא דביקה או צדקנית. כן, קשה להיזכר, אך האפשרות הזו קיימת.

בגלל העיסוק שלו במחלת נפש - שאינה מוזכרת בשמה, אלא בסימון רווח - יהיו שיגררו את 'צער ואושר' למחוזות הספר ה"חשוב". זה אינו ספר חשוב, הוא אינו "מדבר על התמודדות עם מחלת נפש" או על "חיים תחת אבחון לקוי" או כל בונבון חינוכי אחר: הוא סיפור ספציפי ואמין במיוחד על אישה צעירה, על אהבה, זוגיות, משפחה והכמיהה לא לפשל את הגלגול, לנתב את העסק בלי להגיע לטוטאל-לוס. על אף שהיא מדוכאת "קלות, מתונות, קשות, לשבוע, לשבועיים, לחצי שנה, לשנה שלמה", מרתה נקראת, בחלקים נרחבים מהרומן, ככל צעירה נוירוטית נבונה ומצחיקה אחרת, עם משפטים כמו "איבדתי את בתוליי לדוקטורנט שבתום תקופת המבחן שלי הוטלה עליו המשימה, 'לאתר את כל הפערים שלי ולמלא אותם'".

מייסון האוסטרלית, כתבה ספר אנגלי מאוד, שמתרחש בלונדון ובאוקספורד. למרות שהוא בהחלט טלוויזיוני - מהסוג שאפשר כבר לתקצב את ההפקה בזמן הקריאה - 'צער ואושר' הוא  יותר ‭ BBC3‬מנטפליקס. יש כאן צ'יק-ליט רציני, שהושווה לסדרת ספרי פטריק מלרוז. למרות העדכניות שבו (הודעות טקסט, קוק באיביזה) 'צער ואושר' - ששמו מהדהד, במחשבה שנייה, שמות כמו 'על תבונה ורגישות' - הוא אכן מעין גרסה מודרנית של ג'יין אוסטן: קשרי המשפחה וענייני כסף ומעמד, דמות "הדודה" האמידה והשתלטנית, העובדה שמרתה נישאת לאותה דמות ויקטוריאנית ידועה של צעיר מנומס אך חסר נכסים שהוא "ידיד המשפחה", שאף יוצא, בשלב מסוים, עם בת דודתה. יש כאן בעל אחד נכון שממתין הרבה  זמן ממש מתחת לאף ובעל אחד לא נכון - ג'ונתן סטרונג, דמות מופתית, סוחר "אמנות פסטורלית לאוליגרכים" ודוש בהגדרה המילונית, מהסוג שמציע נישואים בסוף מצגת שקופיות: "ג'ונתן הסכים אמנם להיות במקום מבודד ושקט", נזכרת מרתה בירח הדבש שלהם, "אבל לא היה מסוגל להיות ימים שלמים רק שנינו. אני לא הייתי מסוגלת להיות לילות שלמים רק חמש-מאותינו במועדונים שהוא בילה בהם לטענתו פעם-פעמיים, אבל תמיד  התברר שהוא מוכר בהם מאוד". גם שאר גלריית הדמויות שבראה מייסון מענגת: אביה האוהב והכנוע מכונה "סילביה פלאת ממין זכר", אמה - עם יותר מקורטוב של הורות נרקיסיסטית - היא פסלת אלכוהוליסטית בוהמיינית שעובדת רק עם חומרים  ממוחזרים ("מעטים מאוד הדברים בבית של ההורים שלי שמתפקדים בהתאם למטרתם המקורית"), מערכת היחסים עם אחותה המצחיקה היא מהמתוקות שנכתבו. כבכל צ'יק-ליט שמכבד את עצמו, יש למרתה גם חבר גיי. כאן הוא מבוגר, מקסים, "שוחר קטיפה" ש"לא סומך על אף אדם שלא חווה התמוטטות עצבים אחת לפחות". הם מעבירים את פגישותיהם במשחק של כתיבת סיפורים קצרצרים לפי אותיות הא"ב, מילה לכל אות.

'צער ואושר' כתוב כמונולוג המובא בפסקאות קצרות יחסית, לעיתים בנות שורות ספורות, חלקן אסוציאציות לנרטיב המרכזי שהוא כרונולוגי בעיקרו. מייסון משאירה על הנייר את האופן שבו עובד מוח - מבריק כשלה - כשהוא מנסה לזכור. סגנון הכתיבה הזה בהחלט מתאים לטמפו של עידן הקריאה בפיד: גוש טקסט, הפוגה קומית/מהורהרת קצרה, גושגושון. זה לא רע, להיות נכון לזמן שלך. הקלילות הזו מצטרפת לתחושת שחזור החוויה של קריאת נעורים על הסחף וההזדהות שבה; על הרצון, הבסיסי כל כך, שהגיבורה שלך תהיה בסדר.

שרון קנטור 7 לילות 18/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן שנון, שמספק הצצה לתוך נפש סוערת ואבודה נטע אחיטוב הארץ 20/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 317 עמ' מודפסים
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 45 דק'

סקירות וביקורות

עד עצם היום הזה אל תטעו בעטיפה ובשם הגנרי: 'צער ואושר' הוא ספר מצחיק ומהנה במיוחד

בשנות ה-‭,90‬ כששמענו מאהוד בנאי על  "הילד בן ‭ ,"30‬הרמנו גבה (גבה של אמפתיה, כמובן). מאז נמתחו הנעורים אפילו יותר, הם עשויים להימשך עד שלנער או לנערה יש כבר ילדים משל עצמם ואולי אפילו אחר כך. כעת לפנינו רומן התבגרות שלגיבורה שלו מלאו זה עתה ‭ .40 ‬

אז הילדה, מרתה, בת ‭ 40‬והיא חוזרת לספה בבית הוריה אחרי התפרקות נישואיה, שם היא מסתכלת לאחור ומנסה להבין מה השתבש. הפעם הקודמת שלה על הספה הייתה בגיל ‭ ,17‬אז חוותה את ההתמוטטות הנפשית הראשונה שלה. מסעה לאורך 20 ומשהו השנים הבאות יהיה רצוף דיכאונות ומשברים. אוהו, למי יש כוח - אפשר לשמוע אתכם עד פה - אבל למרות התיאור הזה, למרות שמו הגנרי לכאורה, ולמרות העטיפה המושכת כטיפול שורש, 'צער ואושר' הוא ספר מצחיק ומהנה במיוחד, רומן שמצליח להגיש את השילוב הסותר, לכאורה: "חסר רחמים" ו"מלא חמלה". הקיום של שני אלו יחד הוא מה שהופך יצירה לרגישה, מרגשת אפילו, אך לא דביקה או צדקנית. כן, קשה להיזכר, אך האפשרות הזו קיימת.

בגלל העיסוק שלו במחלת נפש - שאינה מוזכרת בשמה, אלא בסימון רווח - יהיו שיגררו את 'צער ואושר' למחוזות הספר ה"חשוב". זה אינו ספר חשוב, הוא אינו "מדבר על התמודדות עם מחלת נפש" או על "חיים תחת אבחון לקוי" או כל בונבון חינוכי אחר: הוא סיפור ספציפי ואמין במיוחד על אישה צעירה, על אהבה, זוגיות, משפחה והכמיהה לא לפשל את הגלגול, לנתב את העסק בלי להגיע לטוטאל-לוס. על אף שהיא מדוכאת "קלות, מתונות, קשות, לשבוע, לשבועיים, לחצי שנה, לשנה שלמה", מרתה נקראת, בחלקים נרחבים מהרומן, ככל צעירה נוירוטית נבונה ומצחיקה אחרת, עם משפטים כמו "איבדתי את בתוליי לדוקטורנט שבתום תקופת המבחן שלי הוטלה עליו המשימה, 'לאתר את כל הפערים שלי ולמלא אותם'".

מייסון האוסטרלית, כתבה ספר אנגלי מאוד, שמתרחש בלונדון ובאוקספורד. למרות שהוא בהחלט טלוויזיוני - מהסוג שאפשר כבר לתקצב את ההפקה בזמן הקריאה - 'צער ואושר' הוא  יותר ‭ BBC3‬מנטפליקס. יש כאן צ'יק-ליט רציני, שהושווה לסדרת ספרי פטריק מלרוז. למרות העדכניות שבו (הודעות טקסט, קוק באיביזה) 'צער ואושר' - ששמו מהדהד, במחשבה שנייה, שמות כמו 'על תבונה ורגישות' - הוא אכן מעין גרסה מודרנית של ג'יין אוסטן: קשרי המשפחה וענייני כסף ומעמד, דמות "הדודה" האמידה והשתלטנית, העובדה שמרתה נישאת לאותה דמות ויקטוריאנית ידועה של צעיר מנומס אך חסר נכסים שהוא "ידיד המשפחה", שאף יוצא, בשלב מסוים, עם בת דודתה. יש כאן בעל אחד נכון שממתין הרבה  זמן ממש מתחת לאף ובעל אחד לא נכון - ג'ונתן סטרונג, דמות מופתית, סוחר "אמנות פסטורלית לאוליגרכים" ודוש בהגדרה המילונית, מהסוג שמציע נישואים בסוף מצגת שקופיות: "ג'ונתן הסכים אמנם להיות במקום מבודד ושקט", נזכרת מרתה בירח הדבש שלהם, "אבל לא היה מסוגל להיות ימים שלמים רק שנינו. אני לא הייתי מסוגלת להיות לילות שלמים רק חמש-מאותינו במועדונים שהוא בילה בהם לטענתו פעם-פעמיים, אבל תמיד  התברר שהוא מוכר בהם מאוד". גם שאר גלריית הדמויות שבראה מייסון מענגת: אביה האוהב והכנוע מכונה "סילביה פלאת ממין זכר", אמה - עם יותר מקורטוב של הורות נרקיסיסטית - היא פסלת אלכוהוליסטית בוהמיינית שעובדת רק עם חומרים  ממוחזרים ("מעטים מאוד הדברים בבית של ההורים שלי שמתפקדים בהתאם למטרתם המקורית"), מערכת היחסים עם אחותה המצחיקה היא מהמתוקות שנכתבו. כבכל צ'יק-ליט שמכבד את עצמו, יש למרתה גם חבר גיי. כאן הוא מבוגר, מקסים, "שוחר קטיפה" ש"לא סומך על אף אדם שלא חווה התמוטטות עצבים אחת לפחות". הם מעבירים את פגישותיהם במשחק של כתיבת סיפורים קצרצרים לפי אותיות הא"ב, מילה לכל אות.

'צער ואושר' כתוב כמונולוג המובא בפסקאות קצרות יחסית, לעיתים בנות שורות ספורות, חלקן אסוציאציות לנרטיב המרכזי שהוא כרונולוגי בעיקרו. מייסון משאירה על הנייר את האופן שבו עובד מוח - מבריק כשלה - כשהוא מנסה לזכור. סגנון הכתיבה הזה בהחלט מתאים לטמפו של עידן הקריאה בפיד: גוש טקסט, הפוגה קומית/מהורהרת קצרה, גושגושון. זה לא רע, להיות נכון לזמן שלך. הקלילות הזו מצטרפת לתחושת שחזור החוויה של קריאת נעורים על הסחף וההזדהות שבה; על הרצון, הבסיסי כל כך, שהגיבורה שלך תהיה בסדר.

שרון קנטור 7 לילות 18/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן שנון, שמספק הצצה לתוך נפש סוערת ואבודה נטע אחיטוב הארץ 20/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
צער ואושר מג מייסון

בְּחתונה, זמן קצר אחרי החתונה שלנו, הלכתי בעקבות פטריק בין האורחים בקבלת הפנים הצפופה אל אישה שעמדה לבדה.

הוא אמר שבמקום שאסתכל עליה בעצב כל חמש דקות, כדאי שאגש אליה ואחמיא לה על הכובע שלה.

"גם אם הוא לא מוצא חן בעיני?"

הוא אמר ברור, מרתה. "שום דבר לא מוצא חן בעינייך. בואי."

האישה קיבלה מתאבן מהמלצר והכניסה אותו לפה, ואז הבחינה בנו ובמקביל גילתה שאי אפשר להתמודד עם המתאבן בנגיסה אחת. כשהתקרבנו אליה, היא הרכינה את ראשה וניסתה להסוות את מאמציה לבלוע אותו בשלמותו ואחר כך לפלוט אותו בשלמותו, בעזרת כוס ריקה וצרור מפיות קטנות שהחזיקה בידה האחרת. פטריק הציג אותנו באריכות רבה ככל האפשר, ולמרות זאת היא הגיבה במשפט ששנינו התקשינו להבין. היא נראתה כל כך נבוכה, שהתחלתי לדבר כאילו הקציבו לי דקה על הנושא של כובעי נשים.

האישה ענתה בסדרת הנהונים קצרים, וברגע שהתאפשר לה שאלה אותנו איפה אנחנו גרים ומה אנחנו עושים, ובהנחה שאנחנו נשואים — מתי התחתנו ואיפה נפגשנו לראשונה, וכמות השאלות ומהירותן נועדו להסיט את תשומת לבנו מהדבר הנגוס שנח עכשיו על מפית שמנונית בכף ידה הפתוחה. בזמן שעניתי, היא הציצה בגנבה מעבר לכתפי ותרה בעיניה אחר מקום לשים אותו. כשהשתתקתי היא אמרה שהיא לא בטוחה שהיא מבינה מה זאת אומרת שפטריק ואני לא ממש נפגשנו, "כי הוא תמיד היה בסביבה."

פניתי והסתכלתי על בעלי, שניסה לדלות מכוסו באצבע אחת אובייקט בלתי נראה כלשהו. החזרתי את מבטי אל האישה ואמרתי שפטריק הוא בערך כמו הספה בבית של ההורים. "הקיום שלה הוא פשוט עובדה. את לא שואלת את עצמך איך היא הגיעה אל הבית כי את לא זוכרת שום רגע שהיא לא היתה בו. אפילו עכשיו, אם היא עדיין קיימת, אף אחד לא מקדיש לה מחשבה."

"אם כי, אני מתארת לעצמי," המשכתי לדבר כי האישה לא נראתה כאילו היא עומדת להגיב, "שאם ילחצו עלייך תצליחי לפרט כל אחד ואחד מהפגמים שלה. ומה גרם להם."

פטריק אמר שזה נכון, למרבה הצער. "אין ספק שמרתה יכולה לתת לך רשימת מלאי של כל החסרונות שלי."

האישה צחקה, והעיפה מבט חטוף בתיק שהיה תלוי על זרועה ברצועה קצרה, כאילו היא שוקלת את יתרונותיו ככלי קיבול.

"טוב, מי רוצה עוד סיבוב?" פטריק הצביע עלי בשתי האצבעות המורות ולחץ על הדק בלתי נראה בכל אחד מאגודליו. "מרתה, את בטח לא תתנגדי." הוא הצביע על כוסה של האישה והיא נתנה לו אותה. "את רוצה שאני אקח גם את זה?" הוא שאל, והיא חייכה ונראתה על סף דמעות כשהוא גאל אותה מהמתאבן.

כשפטריק הלך היא אמרה, "את בטח מאושרת שהתחתנת עם גבר כזה." עניתי שנכון ושקלתי להסביר לה את החסרונות הטמונים בנישואים לאדם שכולם חושבים שהוא נחמד, אבל בסוף שאלתי אותה איפה היא קנתה את הכובע המדהים וחיכיתי שפטריק יחזור.

מאז היתה הספה התשובה הקבועה שלנו בכל פעם ששאלו אותנו איך הכרנו. ענינו ככה שמונה שנים, בשינויים קלים. כל מי ששמע צחק.

*

יש גיף שנקרא "הנסיך ויליאם שואל את קייט אם היא רוצה לשתות עוד משהו". אחותי שלחה לי אותו פעם. היא כתבה "קורע!!!!" הם באיזו קבלת פנים. ויליאם לבוש בטוקסידו. הוא מנופף לקייט שבקצה החדר, עושה תנועה של קירוב כוס לשפתיים ואחר כך מצביע על קייט באצבע אחת.

"הדבר הזה עם האצבע," כתבה אחותי. "זה פטריק, חד משמעית."

"זה דווקא ויליאם, אבל כן, כדימוי," עניתי.

היא שלחה לי אמוג'ים של סמיילי מגלגל עיניים, כוסות שמפניה ואצבעות בצורת אקדח.

ביום שחזרתי לגור עם ההורים שלי מצאתי שוב את הגיף. הסתכלתי עליו חמשת אלפים פעם בערך.

*

לאחותי קוראים אינגריד. היא צעירה ממני בחמישה־עשר חודשים והכירה את בעלה כשנפלה מול הבית שלו בעודו מוציא את פחי הזבל לרחוב. היא בהיריון עם ילדה הרביעי. בהודעה שבישרה לי שזה עוד בן היא שלחה אמוג'ים של חציל, דובדבנים ומספריים פתוחים. "היימיש הולך לכרות את צינור הזרע, לגמרי לא כדימוי," היא כתבה.

כשהיינו ילדות כולם חשבו שאנחנו תאומות. השתוקקנו ללבוש בגדים זהים, אבל אמא סירבה. "למה לא?" שאלה אינגריד.

"כי כולם יחשבו שזה היה הרעיון שלי." היא סקרה את החדר שהיינו בו. "שום דבר כאן לא היה רעיון שלי."

אחר כך, כשהיינו בעיצומו של גיל ההתבגרות, אמא אמרה שרואים שאינגריד הולכת לקבל את כל הציצי, ולכן נותר רק לקוות שאני אקבל בסוף את כל השכל. שאלנו אותה מה יותר טוב. היא אמרה שלקבל את שניהם או לא לקבל שום דבר. רק אחד מהם זה תמיד מתכון לאסון.

אחותי ואני עדיין דומות. הסנטרים שלנו דומים במרובעות המוגזמת שלהם, אבל לדברי אמא זה יוצא איכשהו בסדר. לשיער שלנו יש נטייה דומה להתפרע, ובעיקרון הוא תמיד היה ארוך והיה לו מין צבע בלונדיני כזה, עד היום שבו מלאו לי שלושים ותשע וקלטתי בבוקר שאני לא יכולה לעצור את הארבעים. אחר הצהריים הסתפרתי עד סנטרי המרובע מדי, וכשחזרתי הביתה חמצנתי את השיער בחומרים שקניתי בסופרמרקט. אינגריד הגיעה תוך כדי החמצון והשתמשה בשאריות החומר. שתינו מתקשות עם התחזוקה. אינגריד אמרה שמבחינת היקף העבודה כבר היה עדיף עוד תינוק.

מגיל צעיר ידעתי שגם אם אנחנו דומות מאוד, כולם חושבים שאינגריד יותר יפה. אמרתי את זה פעם לאבא. "עליה יסתכלו אולי ראשונה," הוא ענה, "אבל עלייך ירצו להסתכל יותר."

*

באוטו בדרך הביתה מהמסיבה האחרונה שפטריק ואני היינו בה, אמרתי, "כשאתה עושה את הדבר הזה עם האצבעות מתחשק לי לירות בך באקדח אמיתי." הקול שלי היה יבש ומרושע ושנאתי אותו — וגם את פטריק שענה, "מעולה, תודה," בלי שום טיפת רגש.

"לא בפרצוף. יותר כמו יריית אזהרה בברך או משהו כזה, כדי שתוכל להמשיך לעבוד."

הוא אמר טוב לדעת והקליד את הכתובת שלנו בגוגל מפות.

גרנו אז בבית באוקספורד כבר שבע שנים, והזכרתי לו את זה. הוא שתק. הסתכלתי עליו כשישב במושב הנהג וחיכה בשלווה להזדמנות להשתלב בתנועה. "עכשיו אתה עושה את הדבר הזה עם השיניים."

"יש לי רעיון, מרתה. מה דעתך שלא נדבר עד שנגיע הביתה." הוא הוציא את הנייד שלו מהמעמד והכניס אותו בשתיקה לתא הכפפות.

אמרתי עוד משהו, הושטתי את היד והגברתי את החימום לדרגה הגבוהה ביותר. כשהאוויר באוטו נעשה מחניק, כיביתי את החימום ופתחתי את החלון עד הסוף. הוא היה מכוסה קרח והשמיע קול גריסה כשנפתח.

פעם זאת היתה בדיחה בינינו, שבכל תחום אני מתנדנדת מקיצוניות לקיצוניות והוא, לעומת זאת, חי את כל חייו על קו האמצע. לפני שיצאתי מהאוטו אמרתי, "הנורה הכתומה עדיין דולקת." פטריק ענה שהוא יקנה שמן מחר, דומם את המנוע והלך הביתה בלי לחכות לי.

*

שכרנו את הבית בחוזה לתקופה קצרה בלבד, למקרה שהעניינים לא יסתדרו ואני ארצה לחזור ללונדון. פטריק הציע את אוקספורד כי הוא למד בה באוניברסיטה וחשב שבהשוואה למקומות אחרים, לערי שינה במחוזות המקיפים את לונדון, יהיה לי קל יותר לרכוש כאן חברים. הארכנו את החוזה בחצי שנה, ארבע־עשרה פעמים — כאילו בכל רגע העניינים עלולים לא להסתדר.

המתווך אמר לנו שבית כמו שלנו נקרא "בית מנהלים" ושהשכונה היא "שכונת מנהלים", ולכן הם תפורים עלינו — אם כי אף אחד מאיתנו לא מנהל. אחד מאיתנו הוא רופא מומחה בטיפול נמרץ. האחרת כותבת טור אוכל משעשע במגזין "וֵייטרוֹז" וחוותה תקופה שבה חיפשה בגוגל "כמה עולה לילה בבית חולים פרטי לבריאות הנפש" כשבעלה היה בעבודה.

האופי המנַהלי של הבית התבטא, במובנים פיזיים, במרחבים של אפור ובשלל שקעים איכותיים, ובמובנים אישיים, בתחושת אי נוחות תמידית בכל פעם שנשארתי בו לבדי. רק בחצי החדר שבקומה העליונה לא הרגשתי כאילו יש מאחורי מישהו, כי הוא היה קטן ובחלון היה עץ דולב. בקיץ הסתיר העץ את "בתי המנהלים" הזהים שבעברו האחר של הרחוב ללא מוצא, ובסתיו עפו פנימה עלים מתים ומיתנו קצת את חומרת השטיח. בחצי החדר ההוא עבדתי, אם כי כמו שלעתים קרובות הזכירו לי זרים בנסיבות חברתיות — לכתוב אפשר בכל מקום.

העורך של טור האוכל המשעשע שלי היה שולח לי הערות כמו, "לא הבנתי את הרמז" ו"נא לנסח מחדש". הוא השתמש בעקוב אחר שינויים. הייתי לוחצת על "קבל", "קבל", "קבל". אחרי שהוא מחק את כל הבדיחות נשאר רק טור אוכל. לפי לינקדאין העורך שלי נולד ב-1995.

*

המסיבה שחזרנו ממנה הביתה היתה יום ההולדת הארבעים שלי. פטריק הוא שארגן אותה, כי אמרתי לו שאני לא בנויה לזה עכשיו, לקטע של חגיגות.

"אנחנו צריכים להסתער על היום," הוא אמר.

"מה אתה אומר."

פעם שמענו ברכבת פודקאסט בזוג אוזניות אחד. פטריק קיפל את הסוודר שלו לכרית והשענתי את הראש על הכתף שלו. שמענו את הארכיבישוף מקנטרברי בתוכנית "דזרט איילנד דיסקְס". הוא סיפר על מותה של בתו הבכורה בתאונת דרכים שנים קודם לכן.

המגישה שאלה אותו איך הוא מתמודד עם האובדן. הארכיבישוף ענה שבימים כמו יום השנה למותה, חג המולד, יום ההולדת שלה, הוא למד שצריך להסתער על היום "כדי שהיום לא יסתער עלינו."

פטריק אימץ את הרעיון בהתלהבות. הוא התחיל לחזור עליו בכל הזדמנות. הוא חזר על המשפט גם כשגיהץ את החולצה שלו לפני המסיבה. הייתי במיטה שלנו וצפיתי בלפטופ בפרק ישן של "בֵּייק אוף" שכבר ראיתי. אחת המתחרות מוציאה מהמקפיא אלסקה אפויה של מתחרה אחר, והעוגה נמסה בתבנית. האירוע הגיע לעמודים הראשונים של העיתונים: "חבלה מכוונת באוהל של בייק אוף".

כשהפרק שודר לראשונה אינגריד סימסה לי. היא כתבה שעכשיו היא תיאלץ למות בידיעה שאלסקה אפויה הוצאה מהמקפיא בזדון. עניתי שאני עוד יושבת על הגדר. היא שלחה לי את כל האמוג'ים של העוגות ואמוג'י של ניידת משטרה.

פטריק גמר לגהץ, ניגש למיטה והתיישב לא לגמרי לידי. הוא צפה בי צופה בתוכנית. "אנחנו צריכים..."

לחצתי על מקש הרווח. "פטריק, לא נראה לי שיש טעם ליישם הפעם את הרעיון של הבישוף מאיפה שלא יהיה. זה רק היום הולדת שלי. אף אחד לא מת."

"אני פשוט מנסה לשמור על גישה חיובית."

"טוב." לחצתי שוב על מקש הרווח.

כעבור רגע הוא אמר לי שכבר כמעט רבע ל. "לא כדאי שתתחילי להתארגן? אני רוצה שנגיע לשם ראשונים. מרתה?"

סגרתי את המחשב. "אני יכולה ללכת עם מה שעלי?" טייטס וקרדיגן בדוגמה מקושקשת, לא זוכרת מה לבשתי מתחת. הרמתי את עיני וראיתי שפגעתי בו. "סליחה, סליחה, סליחה. אני מתלבשת."

פטריק הזמין את הקומה העליונה באיזה בר שאהבנו ללכת אליו. לא רציתי שנגיע לשם ראשונים ואני אתלבט אם לחכות לאורחים בישיבה או בעמידה ואשאל את עצמי אם מישהו יגיע בכלל, ואז ארגיש מבוכה בשביל מי שאתרע מזלו והגיע ראשון. ידעתי שאמא שלי לא תהיה, כי אמרתי לפטריק לא להזמין אותה.

ארבעים וארבעה איש הגיעו, ביחידות של שניים. אחרי גיל שלושים המספרים תמיד זוגיים. זה היה בנובמבר, והקור היה מקפיא. אף אחד לא מיהר להיפרד מהמעיל. רוב הנוכחים היו חברים של פטריק. אני לא שמרתי על קשר עם החברות שלי מבית הספר, מהאוניברסיטה ומכל העבודות שעסקתי בהן מאז. הן ילדו בזו אחר זו ואני לא, וכבר לא היה לנו על מה לדבר. בדרך למסיבה פטריק אמר שאם מישהו כן יתחיל במקרה לספר לי על הילדים שלו, שאנסה אולי להיראות מתעניינת.

הם עמדו בחדר ושתו נגרוני — 2017 היתה "שנת הנגרוני" — צחקו בקול רם מאוד ונשאו נאומים ספונטניים כשבכל פעם פוסע דובר אחד קדימה מכל דבוקה, כאילו הוא נציג הקבוצה. נכנסתי לשירותי הנכים ובכיתי.

אינגריד אמרה לי שפְרָגָפֶּנפוֹביה היא פחד מימי הולדת. היא קראה את זה ב"הידעת" על פס נייר הדבק של איזו תחבושת היגיינית. לדבריה הפסים האלה הם מקור הגירוי האינטלקטואלי העיקרי שלה בימים אלה, הדבר היחיד שיש לה זמן לקרוא. בנאום שלה היא אמרה, "כולנו יודעים שמרתה יודעת להקשיב נהדר, בעיקר כשהיא הדוברת." פטריק כתב משהו על כרטיסיות.

אין רגע מסוים שבו נעשיתי הרעיה שאני, אבל אם היו מכריחים אותי לבחור, הרגע שבו חציתי את החדר וביקשתי מבעלי לא לקרוא בקול את מה שכתב בכרטיסיות האלה בהחלט היה אחד הטוענים לכתר.

מי שהיה צופה בנישואים שלי מהצד היה חושב שלא עשיתי כל מאמץ להיות רעיה טובה או טובה יותר. ואילו ראה אותי בערב ההוא היה חושב שהחלטתי להיות מי שאני ושהשגתי את המטרה בתום שנים של מאמץ מרוכז. הוא לא היה יודע שמרבית חיי הבוגרים וכל שנות נישואי ניסיתי להיעשות בדיוק ההפך ממי שאני.

*

למחרת בבוקר אמרתי לפטריק שאני מצטערת על הכול. הוא הכין קפה ולקח את הספל לסלון, אבל עדיין לא נגע בו כשנכנסתי. הוא ישב בקצה הספה. התיישבתי ואספתי את הרגליים תחתי, אבל כשפניתי אליו התנוחה נראתה לי מתחננת, והחזרתי רגל אחת לרצפה.

"אני לא עושה את זה בכוונה." שמתי במאמץ את ידי על שלו. זאת היתה הפעם הראשונה שנגעתי בו במתכוון זה חמישה חודשים. "פטריק, באמת, זה לא בשליטתי."

"ולמרות זאת את מצליחה איכשהו להיות מקסימה לאחותך." הוא ניער את ידי מעליו ואמר שהוא הולך לקנות עיתון. הוא לא חזר חמש שעות.

אני עדיין בת ארבעים. סוף חורף 2018. כבר לא שנת הנגרוני. פטריק עזב יומיים אחרי המסיבה.