פרק 1
אוקיי. בלי פאניקה. בלי פאניקה. זה רק חשבון ויזה. זאת פיסת נייר. בסך הכול כמה מספרים. כלומר, כמה מפחידים כבר יכולים להיות כמה מספרים?
אני בוהה החוצה מחלון המשרד באוטובוס שנוסע ברחוב אוקספורד ומנסה לשכנע את עצמי לפתוח את המעטפה הלבנה שמונחת על שולחן הכתיבה המבולגן שלי. זאת רק פיסת נייר, אני אומרת לעצמי בפעם האלף. ואני לא טיפשה, נכון? אני יודעת בדיוק מה יהיה הסכום של חשבון הוויזה הזה.
פחות או יותר. באופן כללי.
הוא יהיה בסביבות... מאתיים פאונד. שלוש מאות, אולי. כן, אולי שלוש מאות. שלוש מאות חמישים גג.
אני עוצמת עיניים בלי משים ומתחילה לחשב. היתה החליפה ההיא בג'יגזו. והיתה ארוחת ערב עם סוז בקוואגלינו'ז. והיה השטיח האדום־צהוב המהמם ההוא. השטיח עלה מאתיים פאונד, עכשיו כשאני חושבת על זה. אבל הוא לגמרי היה שווה כל פני — כולם התפעלו ממנו. או לפחות סוז התפעלה.
והחליפה בג'יגזו היתה במבצע — בהנחה של שלושים אחוז. אז שם בעצם חסכתי כסף.
אני פוקחת עיניים ומושיטה יד אל החשבון. כשהאצבעות שלי נוגעות בנייר אני נזכרת בעדשות המגע החדשות. תשעים וחמישה פאונד. די הרבה. אבל, כאילו, הייתי חייבת לקנות אותן, לא? מה אני אמורה לעשות, לראות הכול מטושטש?
והייתי חייבת לקנות גם תמיסה חדשה ונרתיק חמוד ואייליינר היפואלרגני. אז זה כבר מעלה את זה ל... ארבע מאות?
קלייר אדוארדס מרימה את מבטה מהדואר שלה ליד השולחן הסמוך לשלי. היא ממיינת את כל המכתבים לערימות מסודרות, כמו שהיא עושה בכל בוקר. היא מהדקת אותם בגומייה משרדית ושמה עליהם תוויות שכתובים עליהן דברים כמו "לענות מיד" ו"לא דחוף אבל תגיבי". אני מתעבת את קלייר אדוארדס.
"הכול טוב, בקי?" היא שואלת.
"הכול בסדר," אני עונה בעליזות. "סתם קוראת מכתב."
אני מושיטה בקלילות את ידי אל המעטפה, אבל האצבעות שלי לא ממש שולפות ממנה את החשבון. הן נשארות לפותות סביבה בזמן שמוחי מתמלא — כמו בכל חודש — בחלום הסודי שלי.
רוצים לדעת מה החלום הסודי שלי? הוא מבוסס על סיפור שקראתי פעם בעיתון על בלבול שאירע בבנק. אהבתי כל כך את הסיפור הזה, עד שגזרתי והדבקתי אותו על דלת ארון הבגדים שלי. שני חשבונות של כרטיסי אשראי נשלחו לאנשים הלא נכונים, וגם — תקלטו את זה — כל אחד מהאנשים שילם את החשבון הלא נכון בלי לשים לב. הם שילמו אחד את החשבונות של השני בלי לבדוק אותם בכלל.
ומאז שקראתי את הסיפור הזה, החלום הסודי שלי הוא שאותו הדבר יקרה לי. שאיזו זקנה רפת שכל בקורנוול תקבל את החשבון המפלצתי שלי ותשלם אותו בלי להסתכל עליו בכלל. ולי ישלחו את החשבון שלה, על שלוש קופסאות שימורים של מזון חתולים ב-59 פני כל אחת. שאותו, כמובן, אשלם בלי היסוס. מה שצודק צודק, אחרי הכול.
חיוך עולה לי על הפרצוף בעודי בוהה מהחלון. אני משוכנעת שהחודש זה יקרה — החלום הסודי שלי עומד להתגשם. אבל כשאני מוציאה בסופו של דבר את החשבון מהמעטפה — בעיקר בגלל הסקרנות שעל פניה של קלייר — החיוך שלי מתעמעם ונעלם כליל. אני מרגישה גוש חם בגרון. אני חושבת שאולי זו פאניקה.
הדף שחור מרוב אותיות דפוס. טור של שמות מוכרים חולף לנגד עיני כמו מיני־קניון. אני מנסה לקלוט את כולם, אבל הם זזים מהר מדי. תורנטונס, אני מצליחה לראות במבט חטוף. תורנטונס שוקולדים? מה עשיתי לעזאזל בתורנטונס שוקולדים? אני אמורה להיות בדיאטה. החשבון הזה בטח לא נכון. לא יכול להיות שזה שלי. פשוט לא יכול להיות שבזבזתי את כל הכסף הזה.
בלי פאניקה! אני צועקת בלב. העיקר בלי פאניקה. פשוט תקראי כל שורה לאט, אחת אחרי השנייה. אני נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להתרכז ולהיות שלווה ומתחילה לקרוא מההתחלה.
ו"ה סמית (טוב, זה בסדר. כולם צריכים ציוד משרדי)
בוטס — רשת פארם (כנ"ל)
ספקסייבר אופטיקה (חיוני)
אודבּינס משקאות חריפים (בקבוק יין — חיוני)
אאור פרייס — חנות מוזיקה (מה עשיתי שם?! אה, כן. האלבום החדש של השרלטנז. טוב, הייתי חייבת אותו, לא?)
בלה פסטה (ארוחת ערב עם קייטלין)
אודבינס משקאות חריפים (בקבוק יין — חיוני)
תחנת דלק אסו (טוב, דלק לא נחשב)
מסעדת קוואגלינו'ז (יקר — אבל זה היה חד־פעמי)
פּרֶט־א־מנזֶ'ה סנדוויצ'ים (בפעם ההיא שנגמר לי המזומן)
אודבינס משקאות חריפים (בקבוק יין — חיוני)
ראגז־טוּ־ריצֶ'ז (מה? אה כן, השטיח. אוף עם השטיח הזה)
לה סנזה (תחתונים וחזייה סקסיים לדייט עם ג'יימס)
אייג'נט פרובוקטור (תחתונים וחזייה עוד יותר סקסיים לדייט עם ג'יימס. הא. בכלל לא הייתי צריכה אותם בסוף)
בודי שופ (המברשת ההיא להסרת העור המת שאני חייבת להשתמש בה כבר)
נקסט (חולצה לבנה די משעממת — אבל היא היתה במבצע)
מילֶטס ציוד ספורט...
אני קופאת במקומי. מילטס? אני אף פעם לא נכנסת למילטס. מה יש לי לעשות במילטס? אני בוהה בתמיהה בפירוט האשראי, מקמטת את המצח ומנסה לחשוב — ואז בבת אחת, אני מבינה בדיוק מה קרה. עכשיו הכול ברור לי. מישהו אחר השתמש בכרטיס שלי.
אלוהים אדירים. אני, רבקה בלומווד, נפלתי קורבן לפשע.
עכשיו הכול מסתדר. איזה עבריין גנב לי את כרטיס האשראי וזייף את החתימה שלי. מי יודע איפה עוד הוא השתמש בו? לא פלא שפירוט האשראי שלי ממש שחור מרוב מספרים! מישהו או מישהי יצאו למסע בזבוזים ברחבי לונדון עם הכרטיס שלי — והוא או היא חושבים שהם יחמקו מזה בלי עונש.
אבל איך הם הצליחו לעשות את זה? אני מחפשת את הארנק בתיק שלי, פותחת אותו — וכרטיס הוויזה שלי בתוכו, מחזיר לי מבט. אני מוציאה אותו ומסתכלת עליו בהרהור. מישהו בטח גנב אותו מהארנק שלי, השתמש בו — ואז החזיר אותו למקום. וזה בטח מישהו שאני מכירה. אומייגד. מי?
אני שולחת מבט חשדני סביב המשרד. מי שזה לא יהיה, הוא לא הסכין הכי חדה במגירה. להשתמש בכרטיס שלי במילטס ציוד ספורט! אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. כאילו אני אקנה שם אי־פעם.
"בחיים שלי אפילו לא נכנסתי למילטס!" אני אומרת בקול רם.
"כן נכנסת," אומרת קלייר.
"מה?" אני פונה אליה. אני לא מרוצה במיוחד שהיא מפריעה לי באמצע. "לא נכון."
"קנית את מתנת הפרידה למייקל במילטס, לא?"
אני בוהה בה ומרגישה את החיוך שלי נעלם. שיט. כמובן. מעיל הגשם הכחול שקניתי למייקל. מעיל הגשם הכחול הדפוק שקניתי לו במילטס.
כשמייקל, סגן העורך שלנו, עזב לפני שלושה שבועות, התנדבתי לקנות את מתנת הפרידה שלו. הלכתי לחנות עם המעטפה החומה, שהיתה מלאה במטבעות ובשטרות, ובחרתי מעיל גשם (תאמינו לי, הוא בדיוק הטיפוס). וברגע האחרון, עכשיו אני נזכרת, החלטתי לשלם בכרטיס אשראי ולשמור לעצמי את כל המזומנים כי זה יותר נוח.
אני זוכרת בבהירות איך דליתי מהמעטפה ארבעה שטרות של חמישה פאונד והנחתי אותם בזהירות בארנק שלי, מיינתי את מטבעות הפאונד והכנסתי אותם לתא המטבעות בארנק, ואת שאר המטבעות חסרי הערך שפכתי לתחתית התיק. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "אה, יופי. אני לא אצטרך ללכת לכספומט". חשבתי ששישים פאונד יספיקו לי למשך שבועות.
אז מה קרה להם? לא יכול להיות שפשוט בזבזתי שישים פאונד בלי להרגיש, נכון?
"למה את שואלת בכלל?" שואלת קלייר ורוכנת קדימה. אני רואה את עיני הנץ הקטנות והסקרניות שלה נוצצות מאחורי המשקפיים. היא יודעת שאני מסתכלת על חשבון הוויזה שלי. "סתם," אני אומרת ומדפדפת בזריזות לעמוד השני של פירוט כרטיס האשראי.
אבל היא קטעה לי את קו המחשבה. במקום לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל — להסתכל על התשלום המינימלי הנדרש ולהתעלם לגמרי מהסכום הסופי — אני מוצאת את עצמי נועצת מבט ישירות במספר שכתוב בשורה התחתונה.
תשע מאות ארבעים ותשעה פאונד ושישים ושלושה פני. הוא כתוב שם בבירור, שחור על גבי לבן.
אני בוהה בו בשקט במשך חצי דקה לפני שאני דוחפת את החשבון בחזרה למעטפה. אני באמת מרגישה באותו רגע שלפיסת הנייר הזאת אין שום קשר אלי. אולי, אם אתרשל ואניח לה ליפול על הרצפה שמאחורי המחשב שלי, היא תיעלם. המנקים יטאטאו אותה ואני אוכל לטעון שבכלל לא קיבלתי אותה. הם לא יכולים לחייב אותי על חשבון שבכלל לא קיבלתי, נכון?
אני כבר כותבת מכתב בראש. "מנכ"ל ויזה היקר. לא הבנתי את המכתב שלך. על איזה חשבון אתה מדבר? מעולם לא קיבלתי שום חשבון מהחברה שלך. נימת דבריך לא מצאה חן בעיני וכדאי שאזהיר אותך, אני הולכת לכתוב לאן רובינסון מתוכנית הצרכנות 'כלב שמירה'".
או שאוכל לעבור לגור בחו"ל.
"בקי?" הראש שלי מזנק למעלה ואני רואה את קלייר נועצת בי מבט. "גמרת את הכתבה על לוידס?"
"כמעט," אני משקרת. היא ממשיכה להסתכל עלי, ואני מרגישה מחויבת להעלות את הכתבה על מסך המחשב שלי, רק כדי להפגין רצון טוב. אבל היא עדיין לא מורידה ממני את העיניים, לעזאזל.
"חוסכים יכולים ליהנות מגישה מיידית", אני מקלידה, והמילים מופיעות על המסך. אני מעתיקה ישירות מההודעה לעיתונות שמונחת לפני. "נוסף על כך, החשבון מציע חבילות של תעריפי ריבית למשקיעים יותר מ-5,000 פאונד".
אני מקלידה נקודה, לוגמת מהקפה ומעבירה לדף השני של ההודעה לעיתונות.
זה מה שאני עושה, אגב. אני עיתונאית במגזין כלכלי. משלמים לי כסף כדי להגיד לאנשים אחרים איך להתנהל עם הכסף שלהם.
כמובן, זו לא הקריירה שתמיד חלמתי עליה. אף אחד שכותב על מימון אישי לא חלם כל חייו לעשות את זה. אנשים אומרים שהם "התגלגלו" לתחום של מימון אישי. הם משקרים. מה שהם מתכוונים זה שהם לא הצליחו להשיג עבודה בכתיבה על משהו מעניין יותר. הם מתכוונים שהם הגישו מועמדות למשרות ב"טיימס" וב"אקספרס" וב"מארי קלייר" וב"ווג" וב"ג'י־קיו" וב"לודד", והתשובה שהם קיבלו היתה "תסתלקו לנו מהעיניים."
אז הם התחילו להגיש מועמדות למגזינים שעוסקים במתכת ובהכנת גבינות ובתוכניות השקעה. והם קיבלו עבודה בתור מזכירי מערכת הכי עלובים שיש עם משכורת עוד יותר עלובה והם היו אסירי תודה. והם נשארו שם מאז והתחילו לכתוב על מתכת, או על גבינה, או על השקעות וחסכונות — כי זה כל מה שהם יודעים לעשות. אני בעצמי התחלתי לעבוד במגזין עם השם הקליט "כתב העת להשקעות אישיות". למדתי איך להעתיק הודעות לעיתונות ואיך להנהן במסיבות עיתונאים ואיך לשאול שאלות שנשמעות כאילו אני יודעת על מה אני מדברת. אחרי שנה וחצי — תאמינו או לא — ציידת ראשים העבירה אותי למגזין "לחסוך בחוכמה".
כמובן, אני עדיין לא יודעת שום דבר על כספים. האנשים שמחכים בתחנת האוטובוס יודעים על כספים יותר ממני. תלמידים בבית הספר יודעים יותר ממני. אני עושה את העבודה הזאת כבר שלוש שנים, ואני עדיין מחכה שמישהו יעלה עלי.
באותו יום אחר הצהריים, פיליפ העורך קורא בשמי, ואני מזנקת בבהלה.
"רבקה?" הוא אומר. "אני רוצה לדבר איתך." והוא מסמן לי לגשת אל השולחן שלו. הקול שלו נשמע נמוך יותר פתאום, כמעט קושר קשר, והוא מחייך אלי כאילו הוא עומד למסור לי בשורות טובות.
אומייגד, אני חושבת. קידום. בטוח. הוא יודע שזה לא הוגן שאני מרוויחה פחות מקלייר, אז הוא הולך לקדם אותי לרמה שלה. או אפילו מעליה. והוא אומר לי את זה בדיסקרטיות כדי שקלייר לא תקנא.
אני מתקשה למחוק את החיוך הרחב שמתפשט לי על הפרצוף ואני קמה והולכת אל השולחן שלו, שבמרחק שלושה מטרים בערך. אני מנסה להישאר רגועה אבל כבר מתכננת מה אקנה בהעלאת השכר שאקבל. אני אקנה את המעיל המסתובב ההוא בוויסלס. וגם זוג מגפיים שחורים עם עקב גבוה מפייד־א־טר. אולי אני אצא לחופשה. ואני אשלם סוף־סוף את חשבון הוויזה הארור הזה. אני כמעט מרחפת מרוב הקלה. ידעתי שהכול יסתדר...
"רבקה?" הוא דוחף לי כרטיס ביקור. "אני לא יכול להגיע למסיבת העיתונאים הזאת," הוא אומר. "אבל היא עשויה להיות די מעניינת. את מוכנה ללכת? זה בברנדון תקשורת."
אני מרגישה את ההבעה הצוהלת שלי מחליקה מעל פני כמו ג'לי. הוא לא מקדם אותי. אני לא מקבלת העלאה בשכר. אני מרגישה נבגדת. אז למה הוא חייך אלי ככה? הוא בטח ידע שהוא מעורר בי תקוות. מנוול חסר רגישות.
"הכול בסדר?" שואל פיליפ.
"כן," אני ממלמלת. אבל אני לא מצליחה לחייך. לנגד עיני, המעיל המסתובב ומגפי העקב החדשים שלי נמסים לשלולית, כמו המכשפה הרעה מן המערב. אין קידום. רק מסיבת עיתונאים בנושא... אני מציצה בכרטיס. קרן השקעות חדשה. איך מישהו יכול בכלל לתאר את זה כמשהו מעניין?
"את יכולה לכתוב על זה לחדשות," אומר פיליפ.
"אוקיי," אני אומרת, מושכת בכתפי והולכת משם.