לוחם יהודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוחם יהודי
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"עשינו מצוד אחר הנאצים, פתאום בא סמל המחנה ואמר: 'הימלר שבוי'. לא האמנתי. ביקשתי לראותו. הופיע איזה פקידון קטן, בעל עיניים צוננות כמו שני גושי קרח, נעמד דום ואמר בגרמנית: 'אני היינריך הימלר'. קשה היה להכירו. הוא גילח את שפמו, את עינו כיסתה רטייה שחורה. הפשטנו אותו ועל גופו גילינו כמוסת רעל..."
כך מתאר קצין המודיעין הבריטי, חיים הרצוג, את מפגשו עם היינריך הימלר – מבכירי הפושעים הנאצים, שפיקד בין היתר על הגסטפו והוביל את מבצע "הפתרון הסופי" לעם היהודי. 
לוחם יהודי מביא את סיפורו של החייל והמפקד חיים הרצוג בשנים 1938-1948, העשור שבו הוטל העם היהודי אל תהומות השואה האינסופיים, ומהם עשה מאמצים על-אנושיים להעפיל אל תקומה לאומית. זהו העשור שבו הצטרף הנער חיים הרצוג לארגון ההגנה, התנדב לצבא הבריטי, לחם בשורותיו נגד הכיבוש הנאצי באירופה והשתתף בשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, נטל חלק במלחמת העצמאות כמפקד בצה"ל שזה עתה הוקם, והניח את היסודות לחיל המודיעין הישראלי שעליו פיקד פעמיים. לימים יכהן חיים הרצוג כנשיא מדינת ישראל. 
עורכי הספר השכילו לשזור את סיפורו האישי של הרצוג עם הסיפור הציוני-לאומי ולהנגיש סיפורים אלה לציבור. הספר, המבוסס על מחקר היסטורי מקיף ועל תעודות מקוריות, חושף פרטים עלומים רבים על עשור משמעותי בחיי עם ישראל, ובכך תורם תרומה חשובה למחקר ההיסטורי על אודות התקופה הדרמטית של המעבר משואת העם היהודי לתקומתו בארץ ישראל.   

פרק ראשון

פתח דבר

בספרו האוטוביוגרפי דרך חיים העיד על עצמו אבי משפחתנו, חיים הרצוג ז"ל, הנשיא השישי של מדינת ישראל, באלה המילים: "במרוצת חיי עסקתי בדברים רבים - הייתי מדינאי, דיפלומט, איש עסקים, פרשן, פרקליט, איש משפחה - אבל דומה שאני רואה את עצמי, יותר מכול, כחייל. אני סבור כי מי שיש לו מטרה נעלה, אינו יכול להפגין התנהגות אצילית יותר מן הנכונות להילחם על המטרה הזאת, ואפילו להקריב את חייו למענה".

ספר זה הוא סיפורו של חיים הרצוג החייל, אשר לחם כל חייו למען מה שהוא ראה כמטרה הנעלה מכול - להגן על העם היהודי באשר הוא ולהיאבק למען כינונה של ממלכתיות יהודית ושגשוגה במכורתו ההיסטורית של עם ישראל. את האמונה הזו הוא ספג בבית אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הגדול בתורה ובחוכמה, ומכוחה הצטרף ל"הגנה", התנדב לצבא הבריטי, לחם בשורותיו נגד הכיבוש הנאצי בקרבות קשים באירופה, השתתף בשחרור גרמניה ומחנה הריכוז ברגן־בלזן, נטל חלק פעיל במלחמת העצמאות כקצין ומפקד בצבא ההגנה לישראל שזה עתה קם, והניח את היסודות למערך המודיעין הצבאי של צה"ל, שעליו פיקד פעמיים. בצה"ל שירת עד לדרגת אלוף ושימש בין השאר כנספח צבאי בארצות הברית, מפקד חטיבת ירושלים, ראש מטה ומ"מ אלוף פיקוד הדרום, וראש אמ"ן. הוא כיהן גם כמושל הצבאי הראשון של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

מתוך פרקי החיים הסוערים הללו של החייל היהודי חיים הרצוג ("ויויאן", ככינוי שהודבק לו בצבא הבריטי) מתמקד הספר בעשור ייחודי ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל - הֶרֶף הָעַיִן ההיסטורי שבו הוטל העם היהודי אל תהומות השואה הנוראה ובמאמץ עילאי עוצר נשימה העפיל ממנה אלי תקומה לאומית. הגורל הועיד לו תפקיד דווקא בתקופה כה הרת משמעות, הן במיגור מחוללי השואה והן בשׁוּרות מחוללי התקומה. הוא לא השקיף מרחוק על התפתחות האירועים, אלא נטל בהם חלק פעיל, ובכל מקום שבו היה, הותיר את חותמו.

ברוח החינוך שספג בבית הוריו, ובהשפעת התקופה והסביבה בהן צמח, נמזגו באבי משפחתנו ניגודים מרתקים שהשתלבו לכלל מרקם אישיותי יוצא דופן. הוא היה ספרא וסיפא, אחז בחרב וחתר לשלום, טיפח תודעה יהודית עמוקה תוך היותו רחב אופקים ואיש העולם הגדול, הקרין חזות מאופקת אך סער בפנימיותו, והתאפיין בצניעות לצד הכרת ערך עצמי ומנהיגות שקטה. את המזיגה הזו הביא לכלל ביטוי במסכת חיים עשירה אשר השתרעה מבית אביו הרב באירלנד, דרך שדות המלחמה באירופה, הלחימה על עצמאות ישראל, בניין המדינה וחיזוקה - בואכה משכן נשיאי ישראל בירושלים. במסכת חיים זו נחלץ להגן על עמו בשדות הקרב ובשער האומות. חוט מקשר השתרע בין לחימתו בנאצים כחייל אוחז נשק לבין לחימתו כדיפלומט בהחלטת האו"ם אשר הגדירה את הציונות כצורה של גזענות, תוך שהוא קורע אותה לגזרים מעל במת העצרת הכללית.

את הספר ערך עמי ביד אמונה שלומי חסקי מהוצאת "ידיעות ספרים". הספר הערוך נסמך על מחקר היסטורי רב שנים ומעמיק של ההיסטוריון והעיתונאי הידוע שלמה נקדימון, כמו גם על מקורות נוספים.

לוחם יהודי שוזר יחדיו את הסיפור האישי והלאומי, וחושף פרקים לא ידועים כל צורכם כדוגמת המעקב אחר ועדת האו"ם אשר הניחה את היסודות להחלטת החלוקה ולכינון המדינה היהודית. אנו שמחים על תרומה חשובה זו למחקר ההיסטורי של התקופה.

אנו אסירי תודה לכל מי שסייעו להפוך את הספר הזה מרעיון למציאות. שלמי תודה מיוחדים לדוד קוליץ יבל"א, ידיד משפחתנו וחברו של אבינו המנוח, אשר תמיכתו אפשרה את הפרויקט.

יבואו על הברכה שותפינו הנאמנים בהוצאת "ידיעות ספרים" - המנכ"ל דב איכנולד, רותי בן־ארי וקותי טפר. תודתנו גם לחברי הנהלת עמותת "יד חיים הרצוג" ולמזכירת העמותה, לאה גולדברג.

ספר זה הוא הנצחה נאותה לזכרו ולמורשתו של חיים הרצוג כלוחם וקצין יהודי, הנצחה שהוא כה ראוי לה.

בימים אלה אנו פועלים בשותפות עם ממשלת ישראל להקים בלטרון את "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" אשר יישא את שמו. המוזיאון ישלב בין סיפורם הכללי של כמיליון וחצי חיילים יהודים שהשתתפו במלחמה לבין סיפורו של חיים הרצוג כקצין בצבא הבריטי במלחמה באירופה וכקצין בצה"ל בקרבות לטרון במלחמת העצמאות.

יותר מכול ספר זה מגלם צוואה רוחנית. "זכיתי", כתב חיים הרצוג, "לראות את העם היהודי מגיח מהמעמקים המבעיתים של השואה וממריא אל הגבהים של מדינת ישראל הריבונית, בארץ ישראל. לכן, אינני יכול לראות את עצמאות ישראל כדבר המובן מאליו. בכל שנותי... שאבתי השראה מאמונתי בנצח ישראל ובחובה לפעול למענו".

ואכן, בעיניו, לא די למאמין להסתפק באמונתו ולקוות לטוב, אלא שומה עליו להתגייס באופן פעיל למימוש יעדיו.

זוהי צוואתו של מי שהאמין בכל מאודו בצורך שלא לשקוט על השמרים, אלא לפעול ללא הרף למען שימורה ושיפורה של מדינת ישראל כך שתהא יהודית ודמוקרטית, חזקה ובעלת חברה צודקת, מרכז ובית ליהדות העולם ו"אור לגויים".

זכרו ומורשתו יהיו נר לרגלינו ואור לנתיבותינו.

תא"ל (במיל') מיכאל הרצוג

תל אביב, אוקטובר 2021

1
שבועת אמונים על תנ"ך במרתף חשוך

חיים הרצוג, כמעט בן 16, פתח את הפתק שיד אלמונית תחבה לכף ידו.

"תגיע לבית הספר אליאנס. שם יחכו לך".

ביום ובשעה הנקובים, כשהגיע לבית הספר שהקימה חברת "כל ישראל חברים" ברחוב יפו 97 בירושלים, ניגש אליו צעיר אלמוני וביקש ממנו להתלוות אליו.

חיים צעד בעקבותיו וירד עמו למרתפו האפל של בית הספר, והחל מרגע זה אירוע רדף אירוע במהירות מסחררת.

מאי־שם הושיטו לעברו רובה - כלי הנשק הראשון שאחז אי־פעם בידיו - ואחר הוצעד עם נערים אחרים שנכחו במקום אל חדר שריח כבד של טחב עמד בחללו.

אלומת אור שבקעה מתוך עששית שברה את האפלה, אך לא היה בה כדי לגלות את תווי פניהם של היושבים מעברו השני של השולחן.

לקול פקודת דום מתחו הנערים את גבם, ומיד לאחר מכן נקרא כל אחד מהם בתורו לצאת מתוך השורה ולצעוד לעבר השולחן. וכך, בעוד שמאלו אוחזת ברובה, נתבקש כל נער להניח את יד ימינו על ספר תנ"ך, וקול סמכותי שישב מאחורי השולחן דקלם את השבועה.

"אני נשבע!" אמר האיש, וחיים, במבטא אירי בולט, חזר עם שאר הנערים על מילותיו של הקול האלמוני, "להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חירות ציון ועל גאולת ישראל".

אל השבועה נלוותה גם התחייבות לשמור על סודות ארגון ההגנה, שאותם אין לגלות לשום אדם, אף לא לקרובים אליו ביותר, וכדי להמחיש כי אין אלה מילים נטולות משמעות, התחייב הנשבע: "אם חס וחלילה אכשל בלשוני אתן על כך את הדין!"

באותן דקות שבהן הושבע לחבר ב"ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל" - הכוח הצבאי המרכזי של היישוב היהודי בארץ - הרהר חיים כיצד היה מגיב אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לו נכח בטקס ההשבעה הדרמטי.

"אילו היה בגילי היה נוהג בדיוק כמוני!" עלתה מקרבו במהירות התשובה.

משפחת הרצוג ראתה במו עיניה כיצד לחמו האירים על חירותם מעול הבריטים. חיים, יליד בלפסט שבצפון אירלנד, היה בן שלוש כשנחשף לראשונה לאותה מלחמת אזרחים עקובה מדם. באחד הימים שמע יריות, יצא לחצר בית מגוריו וראה עגלון נורה למוות בעגלתו עמוסת הפירות. היה זה הזיכרון הראשון בחייו. ייתכן כי חוט דמיוני קישר בין המלחמה באירלנד (1922-1923) לבין מלחמת היהודים לחירותם כעבור כשני עשורים.

לא אחת העיד חיים כי בזכות השיחות הליליות שקיים בילדותו עם אביו, גדל להיות פטריוט ארצישראלי. "לחינוך הדתי שלי הצטרפה תחושה כובשת של האפשרות לעצמאות יהודית, הכרוכה בלחימה ממשית", סיפר לימים.

ובאשר לאמא שרה - הרבנית; האם גם היא היתה מגיבה כמו אביו?

"בוודאי", אמר חיים, ונזכר כיצד באחד הימים, עת ליווה את אמו לקניות בירושלים, היה הזבן בחנות במקרה מהיחידה שלו בהגנה. "משום מה נראה לו שעליו להצהיר על כך באוזני אמי, שאמנם לא הסתירה את חששותיה, אבל לא עשתה שום ניסיון להחזירני ל'מוטב'", נזכר.

לימים קיבל הבכור לבית הרצוג חיזוק מוחשי להשערתו שאביו היה נוהג כמוהו. נציגה הבכיר של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הנציב העליון החמישי והאחרון, הגנרל אלן ג' קנינגהאם, שפך את מרי שיחו באוזני הרב על המכות שארגוני המחתרות היהודיים מכים בממשלו, אך נדחה על ידי הרב במענה קשיח. בפי הרב היתה גם הצעה לפתרון: "עליכם לנהוג באזרחים היהודים באותה הדרך שבה נהגתם באירלנד, כלומר להעניק עצמאות", אמר. אלא שבעת שנתקיימה שיחה זו, ב-1 בפברואר 1947, היו הבריטים רחוקים ממחשבה על הענקת שמץ של ריבונות ליישוב היהודי בארץ ישראל.

כמו הרב, גם הקהילה היהודית באירלנד תמכה במאבקם של בני ארצם הלא־יהודים.

ואכן, לאחר קבלת עצמאותה, ביקרו בבית משפחת הרצוג מנהיגי המחתרת האירית, שהיו מעתה לראשי המדינה, בראשם אימון דה ואלירה (שעמו קשר הרב קשרי ידידות אמיצה), כדי להביע את תודתם.

חיים הלוי הרצוג סיים שתי מערכות חינוך בבלפסט. הראשונה, יהודית מסורתית, ב"חיידר", ששימש גם מוקד לפעילות חברתית, ובכלל זה ויכוחים שהתנהלו בעברית וטוויית קשרים עם ארגוני נוער בעלי זיקה לציונות.

מנגד, את חינוכו הכללי קיבל בשני קולג'ים: בית הספר הכללי לבנות "אלכסנדרה", שבין כתליו פעל גן ילדים משותף לשני המינים ("יום הלימודים הראשון שלי ציין את כניסתי לעולם הלא־יהודי", סיפר כעבור שנים). השני, קולג' ווסלי - מוסד לימוד פרוטסטנטי לבנים ולבנות, שתפילות הבוקר שלו היו "יפות לכל בני הדתות".

מסתבר כי הרצוג הצעיר היטיב ללמוד: הוא הגיע למקום ראשון בתחרות על פרס הלמידה בווסלי, ולפיכך פטר את הוריו מהצורך לשלם שכר לימוד.

ראוי לציין כי היהודים, כמיעוט ובעלי אינטלקט גבוה, זוהו עם המיעוט הפרוטסטנטי, הן בשל בידולו מהרוב הקתולי והן בזכות רמתו החינוכית הגבוהה.

מסתבר שכבר אז התבלט חיים בארגון פעילות ציונית, בלימוד עברית, ובעיסוק בספורט בכלל ובאִגרוף בפרט. אף שאגרוף לא היה עיסוק אופייני לבנו של רב, האב הרב היה גאה מאוד שבנו בכורו זכה בתואר אלוף במשקל תרנגול בסניף אגודת הספורט מכבי המקומי, ואף ראה בכך צעידה בעקבותיהם של לוחמים יהודים גדולים מן העבר. ההתאגרפות הצביעה על תו סוער באופיו של חיים, מתחת לחזותו המאופקת דרך כלל.

ב-1934, כשסיים חיים את לימודי הבגרות של אירלנד ובריטניה, ביקשו ממנו הוריו כי בטרם ישתלם בלימודים כלליים ויבחר מקצוע כאוות נפשו, יבצע הכרה עם היהדות באופן מעמיק יותר וילמד בישיבה בעלת שם. הם הציעו לבנם לבחור בין לימוד בארץ ישראל - שבה פעלו באותה עת שתי ישיבות נודעות לתהילה: "מרכז הרב", שאותה הקים הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ו"חברון", שפעלה בעיר האבות, ולאחר מאורעות תרפ"ט עברה לירושלים - או לחלופין ללמוד בעיר מונטריי שבשווייץ, שם פעלה ישיבה ששמה הלך לפניה, או בישיבת "מיר" שבפולין (שנודעה כ"ישיבת ראשי הישיבות). חיים, שאביו חינך אותו מראשית ימיו לאהבת ארץ ישראל, בחר לצאת לירושלים.

היתה זו גם בחירה של הגורל. באותה עת נפטר סבו, אבי אביו, הרב יואל לייב הרצוג, שהיה רבה הראשי של לידס, בריטניה, ואחר כך רב הקהילות החרדיות בפריז, צרפת, ושהרבה לדרוש בשבחה של ארץ ישראל. הרב אף הוזמן על ידי ד"ר בנימין זאב הרצל לשמש ציר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אלא שמפאת מחלת בנו, יצחק אייזיק, נאלץ להישאר בביתו.

לאחר פטירתו החליטה משפחת הרצוג לטמון את עצמותיו בהר הזיתים בירושלים, ובמאי 1935 ליוותה המשפחה, ובתוכה חיים, את ארון הסב לארץ הקודש באוניית הנוסעים מארייט פאשה.

בימי שהותו בירושלים סיפר הרב הרצוג לרב אברהם קוק כי הביא עמו את בנו בכורו ללמוד בירושלים, וכי בנו השני, יעקב דוד, יצטרף לאחיו כאשר יסיים את מסכת לימודיו בדבלין.

ואכן, חיים נשאר ללמוד בירושלים, והוריו ביקשו ממכריהם, סוניה וד"ר ישעיהו וולפסברג (ואחר כך אביעד), להשכיר לבנם חדר בביתם הגדול. היה זה בית ערבי ישן ברחוב הנביאים, מול בית החולים הדסה, שמיקומו - ליד הכנסייה האתיופית משובבת העין, בסמוך לחצר העתיקה שבמרכזה בור מים שמימיו נשאבו במשאבה ידנית - קסם לחיים מאוד.

אבל בחדר שנועד להשכרה התגורר כבר סטודנט, ובעל הבית שאל אותו אם ייאות לחלוק את מגוריו עם סטודנט צעיר ממנו. כששמע הסטודנט מי עתיד אולי להיות שכנו, לא הסתיר את התלהבותו. "זו תהיה ההזדמנות שלי ללמוד אנגלית!" קפץ משמחה.

היה זה מפגש בין סטודנט בוגר מחיים בשלוש שנים, יהושע יוסטמן, בנו של משה יוסטמן, עורך העיתון היהודי הגדול "היינט" בפולין, לבין בנו של רבה הראשי של אירלנד.

את לימודיו התורניים החל חיים במכינה המכשירה הצטרפות ללימודים מן המניין בישיבת מרכז הרב.

"מצאתי את עצמי בימי הביניים", שִחזר כעבור למעלה מ-60 שנה. "הישיבות שקמו בארץ ישראל היו, בעיקרו של דבר, בנות דמותן של הישיבות הגדולות במזרח אירופה - אפופות באדיקות רבה ומנותקות לחלוטין, ברוב המובנים, מכל מגע עם החיים הציוניים המודרניים. אני, שהגעתי מרקע אורתודוקסי מערבי, כמו הוכיתי בהלם. לא הייתי מוכן כהוא־זה לסביבה שלתוכה נקלעתי. הגעתי מעולם אחר, מבית ספר מעורב, ממסיבות של בני נעורים וממשחקי רוגבי. ועכשיו הייתי [במכינה של ישיבת מרכז הרב]* בשכונה הנושנה אבן יהושע, ליד כיכר השבת, בתוך בית כנסת קטן שהיה משתלב להפליא בציוריו של מרק שאגאל".

* במהלך הספר יש הרבה הערות המופיעות בתוך סוגריים מרובעים. הערות אלה הן הבהרות העורכים לציטוטים המופיעים בספר.

המכינה כללה ארבע כיתות, ולמעשה ארבעה שולחנות, כשבראש כל אחד מהם ישב מלמד.

שפת ההוראה היתה אמנם עברית, אך המכינה עצמה היתה מעין שיקוף של עיירה יהודית קטנה במזרח אירופה בראשית המאה. להמחשת הדברים סיפר חיים כי יום אחד רכב על אופניים שאולים ונדהם מתדהמת חבריו.

"מסופקני אם הייתי מעורר מידה גדולה יותר של תדהמה או פחד אילו הבאתי עמי כריך בשר חזיר", התלוצץ.

לא חלף זמן רב וחיים הגיע למסקנה שהמכינה אכן פועלת בהווה, אך רחוקה מרחק רב מרוח הזמן ואינה מייצגת דבר מכל מה שחונך להאמין בו בבית אביו האורתודוקסי, ובעיקר - לא רדיפת דעת ותרבות, אלא הגבלתן. "נקל היה לי להבין שלא על הרקע הזה יהיה אפשר לפתח את היעדים הלאומיים שלנו".

חרף זאת, נחרת בזיכרונו הפרט הבא: "רוב תלמידי הישיבות בעת ההיא היו חברים באחד מארגוני המחתרת וקיבלו הכשרה צבאית על פי מושגי הימים ההם".

מהמכינה עבר הרצוג ללמוד בישיבת חברון - כנסת ישראל. אולם, בשל הטבח הנורא שערכו ערביי חברון ב-1929, כחלק מפרעות תרפ"ט, בתושביה היהודים ובכללם בתלמידי הישיבה, נדדה זו, על תלמידיה, לשכונת גאולה בירושלים. אם סבתו של חיים, פיה הילמן, נפצעה קשה באותו טבח וחייה ניצלו לאחר שהשימה עצמה מתה וכוסתה בגופות הרוגים.

אף על פי שגם ישיבה זו דמתה לישיבות הגדולות במזרח אירופה, היא עלתה בעיניו על מרכז הרב; בצד תלמוד לימדו בה גם את ספרות המוסר, ואף על פי שהשיעורים התנהלו ביידיש, רבים מהתלמידים, בכללם לא מעט מבני עדות המזרח, שנו את תלמודם בעברית.

חרף המחסור במתקנים מודרניים רבים, ולמרות הניהול הרשלני והעוני, תיאר חיים לימים: "איני יכול להשתחרר מהרושם שישיבה זו היתה יעילה בהרבה מהישיבות בנות ימינו. היא גם הוציאה מתוכה אישים גדולים ותלמידי חכמים מובהקים, ומספר תלמידיה שהצטרפו לארגוני המחתרת היה גבוה במיוחד".

בה בעת השתלב חיים בבני עקיבא, תנועת הנוער של המזרחי, אליה היה קשור אביו הרב. משבגר, שהה חיים פרק זמן בקבוצת הכשרה, שממנה יצאו מייסדי קבוצת יבנה, אם הקבוצות הדתיות, וקיבוץ טירת צבי.

ביטוי לרשמיו מאותה תקופה פורסם ב-23 ביולי 1937 במהדורת סוף השבוע של העיתון העברי בשפה האנגלית "פלסטין פוסט", תחת הכותרת "מעוז אורתודוקסי".

בטרם עברה הקבוצה ליישוב הקבע בעמק בית שאן, שהו חבריה בכפר יעבץ שבגוש תל מונד, וחיים, ברשימתו, תיאר רגעים מהווי המעוז:

"אחרי ארוחת הערב פונים יצחק, תלמיד ישיבה לשעבר מפרנקפורט, וקבוצת חברים לבית הכנסת, שם מבאר להם יצחק את רזי התלמוד... את השיעור מלווים ויכוחים לוהטים... צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הבוקעים מאחד החדרים, מושכים חובבי מוזיקה רבים לחדרו של יעקב - המוזיקאי האהוב שלנו שמוצאו מהמבורג. לשמחתנו, הביא איתו ארצה את כינורו ואת הגרמופון שלו... אוסף התקליטים שלו אִפשר למצוא בו את הלהיטים האחרונים של ג'ק הילטון... את ה'ארואיקה' של בטהובן... את שירו האחרון של בינג קרוסבי ואת יצירות המופת של קרוזו... מכונסת בחדר האוכל קבוצת חברים... וכולם מעיינים בגיליונות 'הארץ' ו'דבר'. על הרצפה בוער פרימוס ועליו קומקום רותח... לוגמים מן התה החם ושותים בצמא את החדשות...

"בקרוב נעקור מפה. הקרן הקיימת הקצתה סוף־סוף חלקת קרקע בעמק בית שאן... נבחרנו להיות המתיישבים הראשונים ביישוב החדש [טירת צבי]... יעקב יהיה שם עם הגרמופון והכינור, ויצחק עם ספרייתו, ומבחינה זו הכול יהיה כמו בימים עברו".

פגישתו עם יוסטמן, שעמו חלק את חדר מגוריו, הביאה את הרצוג, תלמיד הישיבה הצעיר, גם להיכרות ראשונה עם הפעילות הביטחונית. יוסטמן היה חבר בארגון ההגנה, ואחרי שתהה על קנקנו של חברו לחדר, ראה בו מועמד מתאים לחבור לארגון וחשף בפניו את השתייכותו אליו.

"אני הכנסתי את חיים להגנה!" התגאה לימים.

"דימיתי", נזכר חיים, "שכל אחד ממכרַי היה כזה... במובנים מסוימים היתה זו מעין אגודת ידידים, היית חבר במחתרת - היית בעניינים".

ברם, חיים לא העלה בדעתו כי גם בעל דירתו, וולפסברג־אביעד, היה ב"עניינים" ואף שימש חבר ועד ההגנה בירושלים.

בארגון ההגנה נמנה חיים עם אנשי הפלוגה הדתית, שאפשרה לצעירים שומרי מצוות לקיים את אורח החיים שעליו התחנכו ובד בבד לעסוק בעשייה ביטחונית. במסגרת פלוגה זו השתתף באימוני נשק, בשדאות ובתרגילי סדר, ומיד אחר כך הציבו מפקד הפלוגה, שבחיי היומיום עבד כפקיד בבנק המזרחי, לשמירה ברובע היהודי של העיר העתיקה.

מספר תושביה היהודים של העיר העתיקה הלך והתמעט מאז מהומות הדמים (שתחילתן בראשית שנות ה-20 ושיאן ב-1929) והיא סומנה כרובע עצמאי במיפוי הביטחוני. גם במהלך השנים הבאות חווה האזור מתקפות רבות, ובייחוד באפריל 1936 עם חידוש מהומות הדמים על ידי ערביי ארץ ישראל בכל רחבי הארץ; מהומות שכונו בחלוף הזמן "המרד הערבי הגדול".

הרצוג הצעיר, שהתרחק לאטו מאורח החיים האורתודוקסי בבית הוריו, החליט לעבור מהפלוגה הדתית לארגון ההגנה הכללי, תוך שהוא ממשיך בתפקידי השמירה בעיר העתיקה.

עמדתו היתה ממוקמת בבניין בית החולים משגב לדך - בניין בן למעלה מ-80 שנה, שהוקם בתרומתם של צאצאי "הנדיב הידוע", אדמונד דה רוטשילד.

באותה תקופה עבר עם משפחת וולפסברג־אביעד לרחוב קרן קיימת לישראל 25, ואת דרכו לעמדה עשה באוטובוס מספר 2, שמבנהו נוצר במיוחד למעבר ברחובות הצרים של הרובע הארמני והרובע היהודי בואכה שער יפו.

באותה עת מילא חיים את משמרתו בגפו או בחברת עמית נוסף, כשכל משמרת נמשכה כתריסר שעות. "היינו שני אנשים ורובה אחד", נזכר בגיחוך.

במהלך תורנות השמירה הרהר לא אחת בשאלה כיצד הסתפקה מפקדת ההגנה בירושלים בהצבת כוח כה דל מול המון ערבי שאחת היתה מגמתו: לעקור כל סממן עברי בכל מקום שבו הוא נמצא.

השמירה באזורים העירוניים לא נערכה מתוך ביצורים או עמדות מבוטנות, כך שלוחמי ההגנה נצטוו לשמור על עין פקוחה, מתוך הנחה שערנות מופגנת תרתיע את האויב.

"הואיל והערבים ידעו להעריך את כוחות ההגנה, הם הרגישו בהם יפה ופחדו מפניהם", סיפר בחלוף השנים.

בינתיים הושג הסכם בין המוסדות הלאומיים של היישוב לבין הבריטים, לפיו יהודים ישותפו בפעילות המבצעית של המשטרה הבריטית.

במסגרת הסכם זה שולבו היהודים בזרועות לוחמות שונות, כשלמעשה תחת הכותרת "חיל הנוטרים" פעלו משטרת היישובים העבריים, יחידת המשמרות הנעים, השוטרים המיוחדים והגפירים, כאשר מקור הסמכות של כל אלה היה ארגון ההגנה.

ב-5 בפברואר 1938 מונה הרצוג ל"שוטר מיוחד" מספר 896 והוצב במשטרת ירושלים.

יחידת השוטרים המיוחדים לא לבשו מדים אלא ענדו סרט על זרועם, ובמסגרת תפקידם הורשו לשאת נשק והשתתפו בשמירה, אך לא קיבלו שכר.

מרחב שמירתו של הנוטר חיים היה בארנונה, שכונת מגורים דרומית וגבוהה. מיקומה היה בין שכונת תלפיות, שהותקפה פעמים אחדות על ידי פורעים ערבים, לבין קיבוץ רמת רחל המחודש. שבע שנים קודם לכן הוצת הקיבוץ על ידי פורעים ערבים שהתגוררו בכפרים סמוכים, כך שעיניהם של חיים וחבריו צפו בדרך כלל אל הכפר הערבי הגדול והעתיק צור באהר, שרמת רחל הוקמה על חלק מאדמותיו, שנרכשו בכסף מלא. "פטרלנו בלילה בדרכי העפר ובדקנו כל מי שנע אל הכפר וממנו", תיאר.

מסתבר כי פעילות ביטחונית רצופה זו, שהוטלה על מספר אנשים כה קטן, יצרה גם מתחים.

"פעם", נזכר יוסטמן, "התמרמר חיים על כך שאחד המפקדים דיבר אליו לא יפה, ובתגובה וכסוג של נקמה מתוקה, אמר את המשפט האלמותי: 'אני אחזור לכאן בתור גנרל'".

ואכן, כעבור 18 שנים חזר הרצוג לירושלים כדי לפקד על חטיבה 16, אשר היתה מופקדת על הגנת העיר, ויחלפו עוד שבע שנים והוא יענוד על כתפיו דרגות אלוף, גנרל בצבא ההגנה לישראל.

בטרם שקע בפעילותו בארגון ההגנה, סייע חיים לבחירת אביו לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, כיורשו של הרב קוק. היתה זו מערכת בחירות קשה, וכמקובל במקומותינו, מתובלת במחלוקת קשה, תוך ניסיון להפוך את תואר הדוקטור הצמוד לתוארו הרם כרב בישראל לסמל חילוני, ובכך לפגוע בסיכוייו. הרב הרצוג עצמו לא השתתף במערכת הבחירות והמתין לתוצאות בבית מגוריו בבלומפילד אווניו 33 ברובע פורטובלו שבדבלין.

ב-10 בדצמבר 1936 נערכו הבחירות למשרה המכובדת, וכשתמו הסתבר כי הרוב מקרב 70 חברי הגוף הבוחר העניק את תמיכתו לרב הראשי של אירלנד, שמולו התמודד על הכהונה הרב יעקב משה חרל"פ, שנחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב קוק.

חיים רץ כחץ מקשת להביא את הבשורה לסבו, הרב הילמן, שהתגורר בשכונת רחביה, אך כשהתקרב לבית כבר שמע צהלות שמחה. מתברר כי הידיעה שדווחה לרב הישיש בטלפון פשטה כאש בשדה קוצים, ובמהרה מצא עצמו הנכד מלווה את סבו לסניף הדואר המקומי כדי למסור במו ידיו מברק ברכה שניסח לחתנו בדבלין.

זמן קצר לאחר היוודע התוצאות הפליגו הרב והרבנית לבית הרצוג באונייה מאירלנד לחיפה, אך טרם הגיעו ארצה פגשו בנמל באלכסנדריה את בכורם חיים, שבא לקבלם והושיט לאביו שתי איגרות. האחת, מהסב, הרב הילמן; השנייה, ממנהיג תנועת המזרחי, הרב מאיר ברלין (לימים בר־אילן). הראשונה, איגרת משפחתית, בעוד שהשנייה עניינית, כמעין מבוא לקראת התפקיד.

חיים דיווח לאביו על ההכנות בירושלים לאירוע ההכתרה, ובין השאר סיפר על אודות התביעה להעביר את משרדי הרבנות למשכן הולם, חרף המחסור בתקציב בקופת הממסד היישובי.

עם הגיעה של האונייה לחיפה, יצאה שיירת מלוויו הארוכה של הרב לירושלים, ונעצרה במוצא, ליד ביתו של זקן המקום, האיכר שמואל ברוזה. הלה פתח את דלת רכבו של הרב והכריז:

"הריני מתכבד בזה להזמין את כבוד תורתו הנעלה לסור אל הבית, שבו קיבלנו את פניו של ד"ר בנימין זאב הרצל בעת עלותו לירושלים [ב-2.11.1898]. בבית זה קיבלנו גם את פני הרב קוק כאשר עלה לכהן כרב ראשי לארצנו הקדושה. ועתה נקבל בו את פני כבודו, ייבדל לחיים טובים וארוכים".

הרב הראשי החדש פסע אל חצר ביתו של האיכר, שם המתינו לבואו רוב רבני ירושלים ונכבדיה. בתום קבלת פנים מרגשת יצאו הרב ומלוויו לירושלים, שם נמשכו החגיגות, עד ליום ההכתרה.

וכך תיאר חיים את יום הכתרת אביו לרב הראשי של ארץ ישראל:

"אני רואה בעיני רוחי את התהלוכה המפוארת כאשר אבא צועד דרך שער יפו, לאורך רחוב דוד המלך, בראש אבירי התורה ונכבדי הקהל, ובראשם צועד הקוואס בצלאל [מעבשביץ], מכה במטהו ומודיע ברבים כי 'הנה הולך שר התורה'. היה זה יום חורפי. גשם קל ירד, גשם של ברכה. נכנסנו אל תוך ה'חורבה' המפוארת ונתקבלנו על ידי הגבאים והקהל... גדולי רבני ירושלים הצטופפו בקהל עם יקירי ירושלים ונציגי השלטון ומדינות זרות במעמד היסטורי זה. ואז עלה אבי לשאת את דברו ועמד ליד ארון הקודש המפואר. לפתע בקעו העננים ושמש החלה זורחת וקרן אור פרצה בעד חלון למעלה והאירה עליו ממש, כאילו ירדה השכינה ועטפה אותו. אז נשא את אחת הדרשות המזהירות שלו וקיבל עליו כתר תורה".

כבר בתחילת כהונתו הקפיד הרב הראשי הרצוג לא להשקיע את מרבית זמנו רק בדל"ת אמות של לימוד והלכה, אלא שימש באופן א־פוליטי כאחד ממנהיגי היישוב, ובשל כך עורר לעתים קשב אצל הציבור אף יותר מהמנהיגים הפוליטיים עצמם. הוא היה מעורב בשגרת החיים הציבוריים מול ממשלת המנדט ומילא שליחויות דיפלומטיות מטעם הנהגת היישוב, כולל שיחות עם מושלי המחוז ועם הנציבים העליונים.

מנהיגי היישוב נועצו בו בנושאים שונים, ובין השאר אף ביקשוהו להפעיל את השפעתו על השלטונות הבריטיים כדי שיומתק דינם של יהודים שנכלאו בשל פעילותם למען יהודי הארץ. בשנות מלחמת העולם השנייה, עת החלו להגיע ידיעות על גורל יהודי אירופה, עסק הרב הראשי בפעולות הצלה, קיים מגעים בעולם הרחב עם אישים במערב ובמזרח, ואף יזם פגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט. בתום המלחמה יצא הרב למסע הצלה בן חודשים ארוכים באירופה החרבה, שבמסגרתו החזיר לעמם מאות ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים מאימת הנאצים.

תכולת בית משפחת הרצוג שבדבלין הועברה למשכנה החדש ברחוב בן יהודה, שבו שכנה גם לשכתו הפרטית של הרב. חיים סייע לאמו במיון זרם הדואר האינסופי, עזר בעבודות מזכירות לאביו, והיה עד להקמת רבנות ראשית ובית דין רבני גדול לערעורים, שגילו אוזן קשבת לתקופה המודרנית.

כשחזר לחזות באביו מקרוב, הפעם בבגרותו, חש חיים כי יש לו רבות ללמוד ממנו. הרב שאב ממעיינות ההשכלה ולמד שפות קלאסיות (הוא שלט ברמה כזו או אחרת ב-12 שפות) וכן מתמטיקה באוניברסיטאות פריז ולונדון, ובזו האחרונה אף קיבל תואר דוקטור בביולוגיה ימית.

נפשו ולבו של הבכור לבית הרצוג היו נתונים באותם ימים למסכת האירועים הביטחוניים, שכללו גזירות חדשות שנחקקו על ידי ממשלת בריטניה, ושהרחיקו יותר ויותר את הכמיהה להקמת בית לאומי יהודי.

חיים, שהיה שותף לאירועים הללו הן בתפקידיו בהגנה והן בפעילות בבית הוריו, ידע בוודאות שלא יפסע בעקבות אביו - הרבנות לא היתה משאת נפשו, וככל שהרחיב את הסיוע לאביו, גברה בתוכו התחושה שהוא משמש "פקיד של הרבנות". לעתים אף הרגיש, כך כתב, כאילו ניהל חיים כפולים, שכן על אף חינוכו האורתודוקסי, פזל לסגנון החיים שאפיין את בני גילו.

לימים החל להשתחרר ממילוי מצוות, כמו לדוגמה הנחת תפילין. "לעתים תכופות חזרתי מפעילות בהגנה רק בשעות הקטנות של הלילה. בכל הכֵּנות נבצר ממני לומר שנעשיתי באותם ימים לחסיד נלהב של תפילת שחר מוקדמת. היה בכך, לא אכחד, מעין סיוט", שִחזר תקופה זו.

אחיו, יעקב, עם סיום לימודיו התיכוניים בדבלין, יצטרף למשפחתו בארץ ישראל כאשר חיים כבר ישהה בבריטניה, ובכך למעשה יבוא על מקומו כעוזרו של הרב הראשי. נראה היה כי לעומת חיים, העדיף יעקב לצעוד בנתיב הרבני.

בהרהוריו העצמיים, הגיע חיים למסקנה כי "לא אגיע לשום דבר בכל הנוגע לרכישת השכלה אם לא אצא מירושלים". הוא נועץ בהוריו ואלה הסכימו כי עליו לצאת לחוץ־לארץ כדי להמשיך את לימודיו במקצוע שבו בחר - משפטים. חיים אמנם נרשם תחילה לבית הספר למשפטים שכוננה ממשלת המנדט בירושלים, אך היעד היה אוניברסיטת לונדון, שאת ספסליה חבק אביו.

"ההחלטה היתה קשה לי. ביציאה מן הארץ בעיצומו של המאבק המר בין היהודים לבין הערבים היה בעיני משהו מן העריקה מהחזית", שִחזר חיים כעבור 60 שנה, כשמאחוריו קריירה צבאית מרשימה וקריירה אזרחית עתירה, שבשיאה שימש נשיא מדינת היהודים.

ועם זאת, חיים גילה גם תעוזה אישית בכך שנפרד מחממה משפחתית מחבקת כאן, בארץ ישראל, כדי לנחות בעולם שהחל רועד.

 

 

עוד על הספר

לוחם יהודי שלומי חסקי, מיכאל הרצוג

פתח דבר

בספרו האוטוביוגרפי דרך חיים העיד על עצמו אבי משפחתנו, חיים הרצוג ז"ל, הנשיא השישי של מדינת ישראל, באלה המילים: "במרוצת חיי עסקתי בדברים רבים - הייתי מדינאי, דיפלומט, איש עסקים, פרשן, פרקליט, איש משפחה - אבל דומה שאני רואה את עצמי, יותר מכול, כחייל. אני סבור כי מי שיש לו מטרה נעלה, אינו יכול להפגין התנהגות אצילית יותר מן הנכונות להילחם על המטרה הזאת, ואפילו להקריב את חייו למענה".

ספר זה הוא סיפורו של חיים הרצוג החייל, אשר לחם כל חייו למען מה שהוא ראה כמטרה הנעלה מכול - להגן על העם היהודי באשר הוא ולהיאבק למען כינונה של ממלכתיות יהודית ושגשוגה במכורתו ההיסטורית של עם ישראל. את האמונה הזו הוא ספג בבית אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הגדול בתורה ובחוכמה, ומכוחה הצטרף ל"הגנה", התנדב לצבא הבריטי, לחם בשורותיו נגד הכיבוש הנאצי בקרבות קשים באירופה, השתתף בשחרור גרמניה ומחנה הריכוז ברגן־בלזן, נטל חלק פעיל במלחמת העצמאות כקצין ומפקד בצבא ההגנה לישראל שזה עתה קם, והניח את היסודות למערך המודיעין הצבאי של צה"ל, שעליו פיקד פעמיים. בצה"ל שירת עד לדרגת אלוף ושימש בין השאר כנספח צבאי בארצות הברית, מפקד חטיבת ירושלים, ראש מטה ומ"מ אלוף פיקוד הדרום, וראש אמ"ן. הוא כיהן גם כמושל הצבאי הראשון של יהודה ושומרון ומזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

מתוך פרקי החיים הסוערים הללו של החייל היהודי חיים הרצוג ("ויויאן", ככינוי שהודבק לו בצבא הבריטי) מתמקד הספר בעשור ייחודי ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל - הֶרֶף הָעַיִן ההיסטורי שבו הוטל העם היהודי אל תהומות השואה הנוראה ובמאמץ עילאי עוצר נשימה העפיל ממנה אלי תקומה לאומית. הגורל הועיד לו תפקיד דווקא בתקופה כה הרת משמעות, הן במיגור מחוללי השואה והן בשׁוּרות מחוללי התקומה. הוא לא השקיף מרחוק על התפתחות האירועים, אלא נטל בהם חלק פעיל, ובכל מקום שבו היה, הותיר את חותמו.

ברוח החינוך שספג בבית הוריו, ובהשפעת התקופה והסביבה בהן צמח, נמזגו באבי משפחתנו ניגודים מרתקים שהשתלבו לכלל מרקם אישיותי יוצא דופן. הוא היה ספרא וסיפא, אחז בחרב וחתר לשלום, טיפח תודעה יהודית עמוקה תוך היותו רחב אופקים ואיש העולם הגדול, הקרין חזות מאופקת אך סער בפנימיותו, והתאפיין בצניעות לצד הכרת ערך עצמי ומנהיגות שקטה. את המזיגה הזו הביא לכלל ביטוי במסכת חיים עשירה אשר השתרעה מבית אביו הרב באירלנד, דרך שדות המלחמה באירופה, הלחימה על עצמאות ישראל, בניין המדינה וחיזוקה - בואכה משכן נשיאי ישראל בירושלים. במסכת חיים זו נחלץ להגן על עמו בשדות הקרב ובשער האומות. חוט מקשר השתרע בין לחימתו בנאצים כחייל אוחז נשק לבין לחימתו כדיפלומט בהחלטת האו"ם אשר הגדירה את הציונות כצורה של גזענות, תוך שהוא קורע אותה לגזרים מעל במת העצרת הכללית.

את הספר ערך עמי ביד אמונה שלומי חסקי מהוצאת "ידיעות ספרים". הספר הערוך נסמך על מחקר היסטורי רב שנים ומעמיק של ההיסטוריון והעיתונאי הידוע שלמה נקדימון, כמו גם על מקורות נוספים.

לוחם יהודי שוזר יחדיו את הסיפור האישי והלאומי, וחושף פרקים לא ידועים כל צורכם כדוגמת המעקב אחר ועדת האו"ם אשר הניחה את היסודות להחלטת החלוקה ולכינון המדינה היהודית. אנו שמחים על תרומה חשובה זו למחקר ההיסטורי של התקופה.

אנו אסירי תודה לכל מי שסייעו להפוך את הספר הזה מרעיון למציאות. שלמי תודה מיוחדים לדוד קוליץ יבל"א, ידיד משפחתנו וחברו של אבינו המנוח, אשר תמיכתו אפשרה את הפרויקט.

יבואו על הברכה שותפינו הנאמנים בהוצאת "ידיעות ספרים" - המנכ"ל דב איכנולד, רותי בן־ארי וקותי טפר. תודתנו גם לחברי הנהלת עמותת "יד חיים הרצוג" ולמזכירת העמותה, לאה גולדברג.

ספר זה הוא הנצחה נאותה לזכרו ולמורשתו של חיים הרצוג כלוחם וקצין יהודי, הנצחה שהוא כה ראוי לה.

בימים אלה אנו פועלים בשותפות עם ממשלת ישראל להקים בלטרון את "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" אשר יישא את שמו. המוזיאון ישלב בין סיפורם הכללי של כמיליון וחצי חיילים יהודים שהשתתפו במלחמה לבין סיפורו של חיים הרצוג כקצין בצבא הבריטי במלחמה באירופה וכקצין בצה"ל בקרבות לטרון במלחמת העצמאות.

יותר מכול ספר זה מגלם צוואה רוחנית. "זכיתי", כתב חיים הרצוג, "לראות את העם היהודי מגיח מהמעמקים המבעיתים של השואה וממריא אל הגבהים של מדינת ישראל הריבונית, בארץ ישראל. לכן, אינני יכול לראות את עצמאות ישראל כדבר המובן מאליו. בכל שנותי... שאבתי השראה מאמונתי בנצח ישראל ובחובה לפעול למענו".

ואכן, בעיניו, לא די למאמין להסתפק באמונתו ולקוות לטוב, אלא שומה עליו להתגייס באופן פעיל למימוש יעדיו.

זוהי צוואתו של מי שהאמין בכל מאודו בצורך שלא לשקוט על השמרים, אלא לפעול ללא הרף למען שימורה ושיפורה של מדינת ישראל כך שתהא יהודית ודמוקרטית, חזקה ובעלת חברה צודקת, מרכז ובית ליהדות העולם ו"אור לגויים".

זכרו ומורשתו יהיו נר לרגלינו ואור לנתיבותינו.

תא"ל (במיל') מיכאל הרצוג

תל אביב, אוקטובר 2021

1
שבועת אמונים על תנ"ך במרתף חשוך

חיים הרצוג, כמעט בן 16, פתח את הפתק שיד אלמונית תחבה לכף ידו.

"תגיע לבית הספר אליאנס. שם יחכו לך".

ביום ובשעה הנקובים, כשהגיע לבית הספר שהקימה חברת "כל ישראל חברים" ברחוב יפו 97 בירושלים, ניגש אליו צעיר אלמוני וביקש ממנו להתלוות אליו.

חיים צעד בעקבותיו וירד עמו למרתפו האפל של בית הספר, והחל מרגע זה אירוע רדף אירוע במהירות מסחררת.

מאי־שם הושיטו לעברו רובה - כלי הנשק הראשון שאחז אי־פעם בידיו - ואחר הוצעד עם נערים אחרים שנכחו במקום אל חדר שריח כבד של טחב עמד בחללו.

אלומת אור שבקעה מתוך עששית שברה את האפלה, אך לא היה בה כדי לגלות את תווי פניהם של היושבים מעברו השני של השולחן.

לקול פקודת דום מתחו הנערים את גבם, ומיד לאחר מכן נקרא כל אחד מהם בתורו לצאת מתוך השורה ולצעוד לעבר השולחן. וכך, בעוד שמאלו אוחזת ברובה, נתבקש כל נער להניח את יד ימינו על ספר תנ"ך, וקול סמכותי שישב מאחורי השולחן דקלם את השבועה.

"אני נשבע!" אמר האיש, וחיים, במבטא אירי בולט, חזר עם שאר הנערים על מילותיו של הקול האלמוני, "להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חירות ציון ועל גאולת ישראל".

אל השבועה נלוותה גם התחייבות לשמור על סודות ארגון ההגנה, שאותם אין לגלות לשום אדם, אף לא לקרובים אליו ביותר, וכדי להמחיש כי אין אלה מילים נטולות משמעות, התחייב הנשבע: "אם חס וחלילה אכשל בלשוני אתן על כך את הדין!"

באותן דקות שבהן הושבע לחבר ב"ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל" - הכוח הצבאי המרכזי של היישוב היהודי בארץ - הרהר חיים כיצד היה מגיב אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לו נכח בטקס ההשבעה הדרמטי.

"אילו היה בגילי היה נוהג בדיוק כמוני!" עלתה מקרבו במהירות התשובה.

משפחת הרצוג ראתה במו עיניה כיצד לחמו האירים על חירותם מעול הבריטים. חיים, יליד בלפסט שבצפון אירלנד, היה בן שלוש כשנחשף לראשונה לאותה מלחמת אזרחים עקובה מדם. באחד הימים שמע יריות, יצא לחצר בית מגוריו וראה עגלון נורה למוות בעגלתו עמוסת הפירות. היה זה הזיכרון הראשון בחייו. ייתכן כי חוט דמיוני קישר בין המלחמה באירלנד (1922-1923) לבין מלחמת היהודים לחירותם כעבור כשני עשורים.

לא אחת העיד חיים כי בזכות השיחות הליליות שקיים בילדותו עם אביו, גדל להיות פטריוט ארצישראלי. "לחינוך הדתי שלי הצטרפה תחושה כובשת של האפשרות לעצמאות יהודית, הכרוכה בלחימה ממשית", סיפר לימים.

ובאשר לאמא שרה - הרבנית; האם גם היא היתה מגיבה כמו אביו?

"בוודאי", אמר חיים, ונזכר כיצד באחד הימים, עת ליווה את אמו לקניות בירושלים, היה הזבן בחנות במקרה מהיחידה שלו בהגנה. "משום מה נראה לו שעליו להצהיר על כך באוזני אמי, שאמנם לא הסתירה את חששותיה, אבל לא עשתה שום ניסיון להחזירני ל'מוטב'", נזכר.

לימים קיבל הבכור לבית הרצוג חיזוק מוחשי להשערתו שאביו היה נוהג כמוהו. נציגה הבכיר של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הנציב העליון החמישי והאחרון, הגנרל אלן ג' קנינגהאם, שפך את מרי שיחו באוזני הרב על המכות שארגוני המחתרות היהודיים מכים בממשלו, אך נדחה על ידי הרב במענה קשיח. בפי הרב היתה גם הצעה לפתרון: "עליכם לנהוג באזרחים היהודים באותה הדרך שבה נהגתם באירלנד, כלומר להעניק עצמאות", אמר. אלא שבעת שנתקיימה שיחה זו, ב-1 בפברואר 1947, היו הבריטים רחוקים ממחשבה על הענקת שמץ של ריבונות ליישוב היהודי בארץ ישראל.

כמו הרב, גם הקהילה היהודית באירלנד תמכה במאבקם של בני ארצם הלא־יהודים.

ואכן, לאחר קבלת עצמאותה, ביקרו בבית משפחת הרצוג מנהיגי המחתרת האירית, שהיו מעתה לראשי המדינה, בראשם אימון דה ואלירה (שעמו קשר הרב קשרי ידידות אמיצה), כדי להביע את תודתם.

חיים הלוי הרצוג סיים שתי מערכות חינוך בבלפסט. הראשונה, יהודית מסורתית, ב"חיידר", ששימש גם מוקד לפעילות חברתית, ובכלל זה ויכוחים שהתנהלו בעברית וטוויית קשרים עם ארגוני נוער בעלי זיקה לציונות.

מנגד, את חינוכו הכללי קיבל בשני קולג'ים: בית הספר הכללי לבנות "אלכסנדרה", שבין כתליו פעל גן ילדים משותף לשני המינים ("יום הלימודים הראשון שלי ציין את כניסתי לעולם הלא־יהודי", סיפר כעבור שנים). השני, קולג' ווסלי - מוסד לימוד פרוטסטנטי לבנים ולבנות, שתפילות הבוקר שלו היו "יפות לכל בני הדתות".

מסתבר כי הרצוג הצעיר היטיב ללמוד: הוא הגיע למקום ראשון בתחרות על פרס הלמידה בווסלי, ולפיכך פטר את הוריו מהצורך לשלם שכר לימוד.

ראוי לציין כי היהודים, כמיעוט ובעלי אינטלקט גבוה, זוהו עם המיעוט הפרוטסטנטי, הן בשל בידולו מהרוב הקתולי והן בזכות רמתו החינוכית הגבוהה.

מסתבר שכבר אז התבלט חיים בארגון פעילות ציונית, בלימוד עברית, ובעיסוק בספורט בכלל ובאִגרוף בפרט. אף שאגרוף לא היה עיסוק אופייני לבנו של רב, האב הרב היה גאה מאוד שבנו בכורו זכה בתואר אלוף במשקל תרנגול בסניף אגודת הספורט מכבי המקומי, ואף ראה בכך צעידה בעקבותיהם של לוחמים יהודים גדולים מן העבר. ההתאגרפות הצביעה על תו סוער באופיו של חיים, מתחת לחזותו המאופקת דרך כלל.

ב-1934, כשסיים חיים את לימודי הבגרות של אירלנד ובריטניה, ביקשו ממנו הוריו כי בטרם ישתלם בלימודים כלליים ויבחר מקצוע כאוות נפשו, יבצע הכרה עם היהדות באופן מעמיק יותר וילמד בישיבה בעלת שם. הם הציעו לבנם לבחור בין לימוד בארץ ישראל - שבה פעלו באותה עת שתי ישיבות נודעות לתהילה: "מרכז הרב", שאותה הקים הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, ו"חברון", שפעלה בעיר האבות, ולאחר מאורעות תרפ"ט עברה לירושלים - או לחלופין ללמוד בעיר מונטריי שבשווייץ, שם פעלה ישיבה ששמה הלך לפניה, או בישיבת "מיר" שבפולין (שנודעה כ"ישיבת ראשי הישיבות). חיים, שאביו חינך אותו מראשית ימיו לאהבת ארץ ישראל, בחר לצאת לירושלים.

היתה זו גם בחירה של הגורל. באותה עת נפטר סבו, אבי אביו, הרב יואל לייב הרצוג, שהיה רבה הראשי של לידס, בריטניה, ואחר כך רב הקהילות החרדיות בפריז, צרפת, ושהרבה לדרוש בשבחה של ארץ ישראל. הרב אף הוזמן על ידי ד"ר בנימין זאב הרצל לשמש ציר בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אלא שמפאת מחלת בנו, יצחק אייזיק, נאלץ להישאר בביתו.

לאחר פטירתו החליטה משפחת הרצוג לטמון את עצמותיו בהר הזיתים בירושלים, ובמאי 1935 ליוותה המשפחה, ובתוכה חיים, את ארון הסב לארץ הקודש באוניית הנוסעים מארייט פאשה.

בימי שהותו בירושלים סיפר הרב הרצוג לרב אברהם קוק כי הביא עמו את בנו בכורו ללמוד בירושלים, וכי בנו השני, יעקב דוד, יצטרף לאחיו כאשר יסיים את מסכת לימודיו בדבלין.

ואכן, חיים נשאר ללמוד בירושלים, והוריו ביקשו ממכריהם, סוניה וד"ר ישעיהו וולפסברג (ואחר כך אביעד), להשכיר לבנם חדר בביתם הגדול. היה זה בית ערבי ישן ברחוב הנביאים, מול בית החולים הדסה, שמיקומו - ליד הכנסייה האתיופית משובבת העין, בסמוך לחצר העתיקה שבמרכזה בור מים שמימיו נשאבו במשאבה ידנית - קסם לחיים מאוד.

אבל בחדר שנועד להשכרה התגורר כבר סטודנט, ובעל הבית שאל אותו אם ייאות לחלוק את מגוריו עם סטודנט צעיר ממנו. כששמע הסטודנט מי עתיד אולי להיות שכנו, לא הסתיר את התלהבותו. "זו תהיה ההזדמנות שלי ללמוד אנגלית!" קפץ משמחה.

היה זה מפגש בין סטודנט בוגר מחיים בשלוש שנים, יהושע יוסטמן, בנו של משה יוסטמן, עורך העיתון היהודי הגדול "היינט" בפולין, לבין בנו של רבה הראשי של אירלנד.

את לימודיו התורניים החל חיים במכינה המכשירה הצטרפות ללימודים מן המניין בישיבת מרכז הרב.

"מצאתי את עצמי בימי הביניים", שִחזר כעבור למעלה מ-60 שנה. "הישיבות שקמו בארץ ישראל היו, בעיקרו של דבר, בנות דמותן של הישיבות הגדולות במזרח אירופה - אפופות באדיקות רבה ומנותקות לחלוטין, ברוב המובנים, מכל מגע עם החיים הציוניים המודרניים. אני, שהגעתי מרקע אורתודוקסי מערבי, כמו הוכיתי בהלם. לא הייתי מוכן כהוא־זה לסביבה שלתוכה נקלעתי. הגעתי מעולם אחר, מבית ספר מעורב, ממסיבות של בני נעורים וממשחקי רוגבי. ועכשיו הייתי [במכינה של ישיבת מרכז הרב]* בשכונה הנושנה אבן יהושע, ליד כיכר השבת, בתוך בית כנסת קטן שהיה משתלב להפליא בציוריו של מרק שאגאל".

* במהלך הספר יש הרבה הערות המופיעות בתוך סוגריים מרובעים. הערות אלה הן הבהרות העורכים לציטוטים המופיעים בספר.

המכינה כללה ארבע כיתות, ולמעשה ארבעה שולחנות, כשבראש כל אחד מהם ישב מלמד.

שפת ההוראה היתה אמנם עברית, אך המכינה עצמה היתה מעין שיקוף של עיירה יהודית קטנה במזרח אירופה בראשית המאה. להמחשת הדברים סיפר חיים כי יום אחד רכב על אופניים שאולים ונדהם מתדהמת חבריו.

"מסופקני אם הייתי מעורר מידה גדולה יותר של תדהמה או פחד אילו הבאתי עמי כריך בשר חזיר", התלוצץ.

לא חלף זמן רב וחיים הגיע למסקנה שהמכינה אכן פועלת בהווה, אך רחוקה מרחק רב מרוח הזמן ואינה מייצגת דבר מכל מה שחונך להאמין בו בבית אביו האורתודוקסי, ובעיקר - לא רדיפת דעת ותרבות, אלא הגבלתן. "נקל היה לי להבין שלא על הרקע הזה יהיה אפשר לפתח את היעדים הלאומיים שלנו".

חרף זאת, נחרת בזיכרונו הפרט הבא: "רוב תלמידי הישיבות בעת ההיא היו חברים באחד מארגוני המחתרת וקיבלו הכשרה צבאית על פי מושגי הימים ההם".

מהמכינה עבר הרצוג ללמוד בישיבת חברון - כנסת ישראל. אולם, בשל הטבח הנורא שערכו ערביי חברון ב-1929, כחלק מפרעות תרפ"ט, בתושביה היהודים ובכללם בתלמידי הישיבה, נדדה זו, על תלמידיה, לשכונת גאולה בירושלים. אם סבתו של חיים, פיה הילמן, נפצעה קשה באותו טבח וחייה ניצלו לאחר שהשימה עצמה מתה וכוסתה בגופות הרוגים.

אף על פי שגם ישיבה זו דמתה לישיבות הגדולות במזרח אירופה, היא עלתה בעיניו על מרכז הרב; בצד תלמוד לימדו בה גם את ספרות המוסר, ואף על פי שהשיעורים התנהלו ביידיש, רבים מהתלמידים, בכללם לא מעט מבני עדות המזרח, שנו את תלמודם בעברית.

חרף המחסור במתקנים מודרניים רבים, ולמרות הניהול הרשלני והעוני, תיאר חיים לימים: "איני יכול להשתחרר מהרושם שישיבה זו היתה יעילה בהרבה מהישיבות בנות ימינו. היא גם הוציאה מתוכה אישים גדולים ותלמידי חכמים מובהקים, ומספר תלמידיה שהצטרפו לארגוני המחתרת היה גבוה במיוחד".

בה בעת השתלב חיים בבני עקיבא, תנועת הנוער של המזרחי, אליה היה קשור אביו הרב. משבגר, שהה חיים פרק זמן בקבוצת הכשרה, שממנה יצאו מייסדי קבוצת יבנה, אם הקבוצות הדתיות, וקיבוץ טירת צבי.

ביטוי לרשמיו מאותה תקופה פורסם ב-23 ביולי 1937 במהדורת סוף השבוע של העיתון העברי בשפה האנגלית "פלסטין פוסט", תחת הכותרת "מעוז אורתודוקסי".

בטרם עברה הקבוצה ליישוב הקבע בעמק בית שאן, שהו חבריה בכפר יעבץ שבגוש תל מונד, וחיים, ברשימתו, תיאר רגעים מהווי המעוז:

"אחרי ארוחת הערב פונים יצחק, תלמיד ישיבה לשעבר מפרנקפורט, וקבוצת חברים לבית הכנסת, שם מבאר להם יצחק את רזי התלמוד... את השיעור מלווים ויכוחים לוהטים... צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הבוקעים מאחד החדרים, מושכים חובבי מוזיקה רבים לחדרו של יעקב - המוזיקאי האהוב שלנו שמוצאו מהמבורג. לשמחתנו, הביא איתו ארצה את כינורו ואת הגרמופון שלו... אוסף התקליטים שלו אִפשר למצוא בו את הלהיטים האחרונים של ג'ק הילטון... את ה'ארואיקה' של בטהובן... את שירו האחרון של בינג קרוסבי ואת יצירות המופת של קרוזו... מכונסת בחדר האוכל קבוצת חברים... וכולם מעיינים בגיליונות 'הארץ' ו'דבר'. על הרצפה בוער פרימוס ועליו קומקום רותח... לוגמים מן התה החם ושותים בצמא את החדשות...

"בקרוב נעקור מפה. הקרן הקיימת הקצתה סוף־סוף חלקת קרקע בעמק בית שאן... נבחרנו להיות המתיישבים הראשונים ביישוב החדש [טירת צבי]... יעקב יהיה שם עם הגרמופון והכינור, ויצחק עם ספרייתו, ומבחינה זו הכול יהיה כמו בימים עברו".

פגישתו עם יוסטמן, שעמו חלק את חדר מגוריו, הביאה את הרצוג, תלמיד הישיבה הצעיר, גם להיכרות ראשונה עם הפעילות הביטחונית. יוסטמן היה חבר בארגון ההגנה, ואחרי שתהה על קנקנו של חברו לחדר, ראה בו מועמד מתאים לחבור לארגון וחשף בפניו את השתייכותו אליו.

"אני הכנסתי את חיים להגנה!" התגאה לימים.

"דימיתי", נזכר חיים, "שכל אחד ממכרַי היה כזה... במובנים מסוימים היתה זו מעין אגודת ידידים, היית חבר במחתרת - היית בעניינים".

ברם, חיים לא העלה בדעתו כי גם בעל דירתו, וולפסברג־אביעד, היה ב"עניינים" ואף שימש חבר ועד ההגנה בירושלים.

בארגון ההגנה נמנה חיים עם אנשי הפלוגה הדתית, שאפשרה לצעירים שומרי מצוות לקיים את אורח החיים שעליו התחנכו ובד בבד לעסוק בעשייה ביטחונית. במסגרת פלוגה זו השתתף באימוני נשק, בשדאות ובתרגילי סדר, ומיד אחר כך הציבו מפקד הפלוגה, שבחיי היומיום עבד כפקיד בבנק המזרחי, לשמירה ברובע היהודי של העיר העתיקה.

מספר תושביה היהודים של העיר העתיקה הלך והתמעט מאז מהומות הדמים (שתחילתן בראשית שנות ה-20 ושיאן ב-1929) והיא סומנה כרובע עצמאי במיפוי הביטחוני. גם במהלך השנים הבאות חווה האזור מתקפות רבות, ובייחוד באפריל 1936 עם חידוש מהומות הדמים על ידי ערביי ארץ ישראל בכל רחבי הארץ; מהומות שכונו בחלוף הזמן "המרד הערבי הגדול".

הרצוג הצעיר, שהתרחק לאטו מאורח החיים האורתודוקסי בבית הוריו, החליט לעבור מהפלוגה הדתית לארגון ההגנה הכללי, תוך שהוא ממשיך בתפקידי השמירה בעיר העתיקה.

עמדתו היתה ממוקמת בבניין בית החולים משגב לדך - בניין בן למעלה מ-80 שנה, שהוקם בתרומתם של צאצאי "הנדיב הידוע", אדמונד דה רוטשילד.

באותה תקופה עבר עם משפחת וולפסברג־אביעד לרחוב קרן קיימת לישראל 25, ואת דרכו לעמדה עשה באוטובוס מספר 2, שמבנהו נוצר במיוחד למעבר ברחובות הצרים של הרובע הארמני והרובע היהודי בואכה שער יפו.

באותה עת מילא חיים את משמרתו בגפו או בחברת עמית נוסף, כשכל משמרת נמשכה כתריסר שעות. "היינו שני אנשים ורובה אחד", נזכר בגיחוך.

במהלך תורנות השמירה הרהר לא אחת בשאלה כיצד הסתפקה מפקדת ההגנה בירושלים בהצבת כוח כה דל מול המון ערבי שאחת היתה מגמתו: לעקור כל סממן עברי בכל מקום שבו הוא נמצא.

השמירה באזורים העירוניים לא נערכה מתוך ביצורים או עמדות מבוטנות, כך שלוחמי ההגנה נצטוו לשמור על עין פקוחה, מתוך הנחה שערנות מופגנת תרתיע את האויב.

"הואיל והערבים ידעו להעריך את כוחות ההגנה, הם הרגישו בהם יפה ופחדו מפניהם", סיפר בחלוף השנים.

בינתיים הושג הסכם בין המוסדות הלאומיים של היישוב לבין הבריטים, לפיו יהודים ישותפו בפעילות המבצעית של המשטרה הבריטית.

במסגרת הסכם זה שולבו היהודים בזרועות לוחמות שונות, כשלמעשה תחת הכותרת "חיל הנוטרים" פעלו משטרת היישובים העבריים, יחידת המשמרות הנעים, השוטרים המיוחדים והגפירים, כאשר מקור הסמכות של כל אלה היה ארגון ההגנה.

ב-5 בפברואר 1938 מונה הרצוג ל"שוטר מיוחד" מספר 896 והוצב במשטרת ירושלים.

יחידת השוטרים המיוחדים לא לבשו מדים אלא ענדו סרט על זרועם, ובמסגרת תפקידם הורשו לשאת נשק והשתתפו בשמירה, אך לא קיבלו שכר.

מרחב שמירתו של הנוטר חיים היה בארנונה, שכונת מגורים דרומית וגבוהה. מיקומה היה בין שכונת תלפיות, שהותקפה פעמים אחדות על ידי פורעים ערבים, לבין קיבוץ רמת רחל המחודש. שבע שנים קודם לכן הוצת הקיבוץ על ידי פורעים ערבים שהתגוררו בכפרים סמוכים, כך שעיניהם של חיים וחבריו צפו בדרך כלל אל הכפר הערבי הגדול והעתיק צור באהר, שרמת רחל הוקמה על חלק מאדמותיו, שנרכשו בכסף מלא. "פטרלנו בלילה בדרכי העפר ובדקנו כל מי שנע אל הכפר וממנו", תיאר.

מסתבר כי פעילות ביטחונית רצופה זו, שהוטלה על מספר אנשים כה קטן, יצרה גם מתחים.

"פעם", נזכר יוסטמן, "התמרמר חיים על כך שאחד המפקדים דיבר אליו לא יפה, ובתגובה וכסוג של נקמה מתוקה, אמר את המשפט האלמותי: 'אני אחזור לכאן בתור גנרל'".

ואכן, כעבור 18 שנים חזר הרצוג לירושלים כדי לפקד על חטיבה 16, אשר היתה מופקדת על הגנת העיר, ויחלפו עוד שבע שנים והוא יענוד על כתפיו דרגות אלוף, גנרל בצבא ההגנה לישראל.

בטרם שקע בפעילותו בארגון ההגנה, סייע חיים לבחירת אביו לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, כיורשו של הרב קוק. היתה זו מערכת בחירות קשה, וכמקובל במקומותינו, מתובלת במחלוקת קשה, תוך ניסיון להפוך את תואר הדוקטור הצמוד לתוארו הרם כרב בישראל לסמל חילוני, ובכך לפגוע בסיכוייו. הרב הרצוג עצמו לא השתתף במערכת הבחירות והמתין לתוצאות בבית מגוריו בבלומפילד אווניו 33 ברובע פורטובלו שבדבלין.

ב-10 בדצמבר 1936 נערכו הבחירות למשרה המכובדת, וכשתמו הסתבר כי הרוב מקרב 70 חברי הגוף הבוחר העניק את תמיכתו לרב הראשי של אירלנד, שמולו התמודד על הכהונה הרב יעקב משה חרל"פ, שנחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב קוק.

חיים רץ כחץ מקשת להביא את הבשורה לסבו, הרב הילמן, שהתגורר בשכונת רחביה, אך כשהתקרב לבית כבר שמע צהלות שמחה. מתברר כי הידיעה שדווחה לרב הישיש בטלפון פשטה כאש בשדה קוצים, ובמהרה מצא עצמו הנכד מלווה את סבו לסניף הדואר המקומי כדי למסור במו ידיו מברק ברכה שניסח לחתנו בדבלין.

זמן קצר לאחר היוודע התוצאות הפליגו הרב והרבנית לבית הרצוג באונייה מאירלנד לחיפה, אך טרם הגיעו ארצה פגשו בנמל באלכסנדריה את בכורם חיים, שבא לקבלם והושיט לאביו שתי איגרות. האחת, מהסב, הרב הילמן; השנייה, ממנהיג תנועת המזרחי, הרב מאיר ברלין (לימים בר־אילן). הראשונה, איגרת משפחתית, בעוד שהשנייה עניינית, כמעין מבוא לקראת התפקיד.

חיים דיווח לאביו על ההכנות בירושלים לאירוע ההכתרה, ובין השאר סיפר על אודות התביעה להעביר את משרדי הרבנות למשכן הולם, חרף המחסור בתקציב בקופת הממסד היישובי.

עם הגיעה של האונייה לחיפה, יצאה שיירת מלוויו הארוכה של הרב לירושלים, ונעצרה במוצא, ליד ביתו של זקן המקום, האיכר שמואל ברוזה. הלה פתח את דלת רכבו של הרב והכריז:

"הריני מתכבד בזה להזמין את כבוד תורתו הנעלה לסור אל הבית, שבו קיבלנו את פניו של ד"ר בנימין זאב הרצל בעת עלותו לירושלים [ב-2.11.1898]. בבית זה קיבלנו גם את פני הרב קוק כאשר עלה לכהן כרב ראשי לארצנו הקדושה. ועתה נקבל בו את פני כבודו, ייבדל לחיים טובים וארוכים".

הרב הראשי החדש פסע אל חצר ביתו של האיכר, שם המתינו לבואו רוב רבני ירושלים ונכבדיה. בתום קבלת פנים מרגשת יצאו הרב ומלוויו לירושלים, שם נמשכו החגיגות, עד ליום ההכתרה.

וכך תיאר חיים את יום הכתרת אביו לרב הראשי של ארץ ישראל:

"אני רואה בעיני רוחי את התהלוכה המפוארת כאשר אבא צועד דרך שער יפו, לאורך רחוב דוד המלך, בראש אבירי התורה ונכבדי הקהל, ובראשם צועד הקוואס בצלאל [מעבשביץ], מכה במטהו ומודיע ברבים כי 'הנה הולך שר התורה'. היה זה יום חורפי. גשם קל ירד, גשם של ברכה. נכנסנו אל תוך ה'חורבה' המפוארת ונתקבלנו על ידי הגבאים והקהל... גדולי רבני ירושלים הצטופפו בקהל עם יקירי ירושלים ונציגי השלטון ומדינות זרות במעמד היסטורי זה. ואז עלה אבי לשאת את דברו ועמד ליד ארון הקודש המפואר. לפתע בקעו העננים ושמש החלה זורחת וקרן אור פרצה בעד חלון למעלה והאירה עליו ממש, כאילו ירדה השכינה ועטפה אותו. אז נשא את אחת הדרשות המזהירות שלו וקיבל עליו כתר תורה".

כבר בתחילת כהונתו הקפיד הרב הראשי הרצוג לא להשקיע את מרבית זמנו רק בדל"ת אמות של לימוד והלכה, אלא שימש באופן א־פוליטי כאחד ממנהיגי היישוב, ובשל כך עורר לעתים קשב אצל הציבור אף יותר מהמנהיגים הפוליטיים עצמם. הוא היה מעורב בשגרת החיים הציבוריים מול ממשלת המנדט ומילא שליחויות דיפלומטיות מטעם הנהגת היישוב, כולל שיחות עם מושלי המחוז ועם הנציבים העליונים.

מנהיגי היישוב נועצו בו בנושאים שונים, ובין השאר אף ביקשוהו להפעיל את השפעתו על השלטונות הבריטיים כדי שיומתק דינם של יהודים שנכלאו בשל פעילותם למען יהודי הארץ. בשנות מלחמת העולם השנייה, עת החלו להגיע ידיעות על גורל יהודי אירופה, עסק הרב הראשי בפעולות הצלה, קיים מגעים בעולם הרחב עם אישים במערב ובמזרח, ואף יזם פגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד' רוזוולט. בתום המלחמה יצא הרב למסע הצלה בן חודשים ארוכים באירופה החרבה, שבמסגרתו החזיר לעמם מאות ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים מאימת הנאצים.

תכולת בית משפחת הרצוג שבדבלין הועברה למשכנה החדש ברחוב בן יהודה, שבו שכנה גם לשכתו הפרטית של הרב. חיים סייע לאמו במיון זרם הדואר האינסופי, עזר בעבודות מזכירות לאביו, והיה עד להקמת רבנות ראשית ובית דין רבני גדול לערעורים, שגילו אוזן קשבת לתקופה המודרנית.

כשחזר לחזות באביו מקרוב, הפעם בבגרותו, חש חיים כי יש לו רבות ללמוד ממנו. הרב שאב ממעיינות ההשכלה ולמד שפות קלאסיות (הוא שלט ברמה כזו או אחרת ב-12 שפות) וכן מתמטיקה באוניברסיטאות פריז ולונדון, ובזו האחרונה אף קיבל תואר דוקטור בביולוגיה ימית.

נפשו ולבו של הבכור לבית הרצוג היו נתונים באותם ימים למסכת האירועים הביטחוניים, שכללו גזירות חדשות שנחקקו על ידי ממשלת בריטניה, ושהרחיקו יותר ויותר את הכמיהה להקמת בית לאומי יהודי.

חיים, שהיה שותף לאירועים הללו הן בתפקידיו בהגנה והן בפעילות בבית הוריו, ידע בוודאות שלא יפסע בעקבות אביו - הרבנות לא היתה משאת נפשו, וככל שהרחיב את הסיוע לאביו, גברה בתוכו התחושה שהוא משמש "פקיד של הרבנות". לעתים אף הרגיש, כך כתב, כאילו ניהל חיים כפולים, שכן על אף חינוכו האורתודוקסי, פזל לסגנון החיים שאפיין את בני גילו.

לימים החל להשתחרר ממילוי מצוות, כמו לדוגמה הנחת תפילין. "לעתים תכופות חזרתי מפעילות בהגנה רק בשעות הקטנות של הלילה. בכל הכֵּנות נבצר ממני לומר שנעשיתי באותם ימים לחסיד נלהב של תפילת שחר מוקדמת. היה בכך, לא אכחד, מעין סיוט", שִחזר תקופה זו.

אחיו, יעקב, עם סיום לימודיו התיכוניים בדבלין, יצטרף למשפחתו בארץ ישראל כאשר חיים כבר ישהה בבריטניה, ובכך למעשה יבוא על מקומו כעוזרו של הרב הראשי. נראה היה כי לעומת חיים, העדיף יעקב לצעוד בנתיב הרבני.

בהרהוריו העצמיים, הגיע חיים למסקנה כי "לא אגיע לשום דבר בכל הנוגע לרכישת השכלה אם לא אצא מירושלים". הוא נועץ בהוריו ואלה הסכימו כי עליו לצאת לחוץ־לארץ כדי להמשיך את לימודיו במקצוע שבו בחר - משפטים. חיים אמנם נרשם תחילה לבית הספר למשפטים שכוננה ממשלת המנדט בירושלים, אך היעד היה אוניברסיטת לונדון, שאת ספסליה חבק אביו.

"ההחלטה היתה קשה לי. ביציאה מן הארץ בעיצומו של המאבק המר בין היהודים לבין הערבים היה בעיני משהו מן העריקה מהחזית", שִחזר חיים כעבור 60 שנה, כשמאחוריו קריירה צבאית מרשימה וקריירה אזרחית עתירה, שבשיאה שימש נשיא מדינת היהודים.

ועם זאת, חיים גילה גם תעוזה אישית בכך שנפרד מחממה משפחתית מחבקת כאן, בארץ ישראל, כדי לנחות בעולם שהחל רועד.