מתחת לגשר

1
נסמן סימן על מצחנו

חרדת ההחמצה
באיזו מידה ניתן להפריד ביניכם לבין הטלפון הסלולרי שלכם? האם לעתים קשה לכם לבחור בפעילות מסוימת מתוך חשש להחמיץ משהו טוב יותר שאולי מתרחש באותה עת? עד כמה חזק הדחף שלכם לבדוק הודעות בנייד וברשתות חברתיות בכל זמן נתון - בנהיגה, בשעת האוכל, תוך כדי מפגשים חברתיים ואפילו בשירותים? במקרה שאחת משאלות אלו עוררה בכם הזדהות, ייתכן ש"חרדת ההחמצה" הסתננה לחייכם, וכדאי להתוודע לאופן שבו היא מפעילה אתכם.

בעשור האחרון עלתה בשיח הפסיכולוגי תופעה חדשה: "חרדת ההחמצה", ובלעז - (FOMO  (Fear of Missing Out . במילון אוקספורד היא מוגדרת כחרדתו של האדם מלהחמיץ התרחשות מרגשת או חשובה שמתקיימת במקום אחר ממקום הימצאו. בעל חרדת ההחמצה חושש שאם יבחר ברגע נוכחי בפעילות מסוימת, הוא יפספס דבר־מה משובח יותר המתרחש במקביל.

חרדת ההחמצה כוללת לא רק חשש מאי לקיחת חלק באירועים ובחוויות, אלא גם פחד "שלא לדעת שמשהו קורה". בעידן הדיגיטלי של שפע מידע מהיר וזמין, רבים נענים בחיוב לעומס גדול מדי של מידע לא מפני שהם באמת חפצים בכך, אלא כיוון שהם חוששים להחמיץ משהו. חרדה זו משמשת תירוץ לשימוש מוגבר ברשתות חברתיות ובמסכים, ומובילה להסחת דעת קבועה בעת ביצוע משימות כדוגמת למידה ונהיגה. האדם הסובל מחרדת החמצה חש דריכות מתמדת בחיפוש אחר פעילות מעניינת או חשובה יותר, שבעבורה יתנתק מהמציאות הנוכחית ויעבור לאחרת, ואז לעוד אחת קורצת יותר וכן הלאה ללא מנוח. כל זאת כדי להבטיח ששום התרחשות לא תחמוק חלילה מתודעתו. הוא חש דרוך, כיוון שבכל רגע מונחת בפניו אפשרות לחוות את הקיום באופן מרגש או מעניין יותר.

המחיר שנובע מהלך רוח זה הוא יקר למדי: חרדת ההחמצה פוגעת בתהליכי קבלת החלטות, עקב ריבוי האפשרויות המבלבלות והקורצות.²⁶ היא מחבלת ביכולת ליהנות מן הרגע הנוכחי וקשורה לירידה בשביעות הרצון הכללית מהחיים. כשהאדם מלהטט בין נהיגה, עבודה, אכילה ומבול ההודעות והמיילים, הוא אינו יכול להתענג לרגע מתכול השמים או ממתיקות התפוח. יכולת הקשב שלו נפגעת אנושות, חוט המחשבה נקטע ללא הרף והוא לא נמצא במלואו בשום מקום. ניסיונו להספיק לחוות את כל העולמות עלול לגרום לכך שלא יחווה אף עולם באופן מחובר ונינוח.

אמנם "חרדת ההחמצה" היא מונח מודרני, אך שורשיה עתיקי יומין ונעוצים בצורך האנושי כל כך לדעת, להתחדש, לכבוש את העולם, להשיג ולקנות. מחד גיסא טמונה בכך ברכה, שכן זהו מנוע הממריץ התפתחות וחדשנות, מאידך גיסא, כשמנוע זה יוצא מכלל איזון ומשתלט על האדם, הוא עלול להפוך לחרב פיפיות.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם
אי שם בתוככי גן העדן ישב לו האדם הראשון וצפה מסוף העולם ועד סופו. מוקף מכל עבריו שפע, קשוב לפכפוך מי נהרות מתוקים וטועם מפירות ערבים לחך. אדם בעל שיעור קומה גדול כל כך, עד שהאור שזרח מתפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. כל העולם היה מונח בכף ידו, פרט לדבר אחד: עץ הדעת טוב ורע. ודווקא את זה הוא לא רצה להחמיץ. בעודו משקיף על העץ שפריו יכול להפוך אותו ליודע טוב ורע כאלוקים, התקשה להתאפק. ומי יודע, אולי בעקבותיו גם אנו, צאצאיו הקטנים, לכודים עד היום במלתעות חרדת ההחמצה, הולכים שבי אחר החשש שלא לדעת.

האכילה מפרי עץ הדעת הובילה לעונש הקשור בעמל הקיומי שנכפה על האדם הראשון וצאצאיו. כיוון שרצה לדעת כאלוקים והפר את צו הבורא, נידון להתקיים תחת מציאות התובעת ממנו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".²⁷ בעוד שבגן העדן ניזון האדם מפירות העץ שאכילתם אינה דורשת יגיעה מקדימה, הגירוש מגן העדן והמעבר לגידול דגן תבעו טרחה מרובה: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל".²⁸

קללת האדם קשורה לדגן, וישנה פרשנות שלפיה עץ הדעת היה חיטה.²⁹ המין האנושי תלוי בדגן כדי לשבוע, ולשם כך עליו לטרוח ולהתייגע. גם בימינו, כאשר חלק נכבד מאוכלוסיית העולם אינו צריך עוד לזרוע ולקצור, להרקיד וללוש במו ידיו כדי לאכול את לחמו, עודנו לכודים במלכודת של עשייה קדחתנית. פלאי הטכנולוגיה אשר יכלו לשחרר אותנו מעמל רב, לא השקיטו את קצב המרוץ. האדם בן זמננו עלול למצוא את עצמו לכוד ברדיפה שאין לה גבול, כשהוא מוסיף על עצמו במו ידיו עונשים וקללות שלא נגזרו משמים, אלא הומצאו בידי בשר ודם.

מרוץ העכברים
התשוקה לשעוט קדימה אל עבר אוצרותינו, לדעת עוד ולעשות עוד, עלולה לטעת בלבנו אשליה שעלינו להיות במרוץ מתמיד. אם נתבונן בשגרת חיינו, ייתכן שנזהה בה שמץ מחוויה המוכרת בשם "מרוץ העכברים": העכברים רצים להם בתוך גלגל, וככל שקצב מרוצתם גובר והולך, כך הגלגל מסתובב מהר יותר. בתגובה לכך הם מגבירים עוד יותר את הקצב ומכלים את כוחם. לעכברים האומללים נדמה שאם רק יגבירו עוד קצת את מהירותם, יגיעו לסוף הדרך ויוכלו להרפות. אך ציפייתם אינה מתממשת: ככל שהם רצים מהר יותר, כך המרוץ הופך לקשוח יותר.

הדפוס האמור יכול לאפיין לא רק עכברים, אלא גם בני אדם. קצב הנשימה המהיר נתפס בחברה המודרנית כטעם לוואי מריר אך הכרחי לקיום. לכאורה נדמה שאין מנוס ממאמץ בלתי פוסק אם ברצוננו להתקדם. אך מדי פעם, מבזיקה תחושה שטמונים כאן זרעי שיגעון: אמנם בזיעת אפינו נאכל לחם, אך האם נועדנו לחיות כעכברים הרצים ללא הרף בגלגל מתיש?

האדם המודרני נוטה להיות כל כך אובססיבי בעניין העשייה, שלא נשאר לו זמן או דמיון כדי "פשוט להיות".³⁰ אך תנועה בלתי פוסקת עלולה לחבל באיזון הנפשי ובבריאות הגוף. לעתים אנו מודעים לכך, נאנחים לרגע קט על הנזק שאנו מסבים לעצמנו אך ממהרים למשוך בכתפינו בתחושה שאין ברירה, זו דרכו של עולם, כך חיים כולם. האומנם הידיעה שכך בוחרים רבים להתנהל מעידה על טיב הדרך ואמיתותה?

תבואה מְשַׁגַּעַת
רבי נחמן מברסלב סיפר מעשה על אודות תבואה מְשַׁגַּעַת. נוכל לשאול את מילותיו ולפתוח מתוכן צוהר להתבוננות אחרת במרוץ העכברים ובחרדת ההחמצה:³¹

שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת - מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי - נדע מהסימן שאנחנו משוגע.³²

רבי נחמן סיפר מעשה על עולם שעתיד לצאת מדעתו, עולם אשר שיגעונו ידוע מראש ובלתי נמנע. במציאות הזו, בני האדם החפצים לחיות ייאלצו להיות ניזונים מתבואה מְשַׁגַּעַת, שכן הדגן הוא משאב שמרבית העולם אינו יכול להתקיים בלעדיו. כאשר נדהר כמאתיים שנה קדימה מן הימים שבהם סיפר רבי נחמן את סיפור התבואה המשגעת, היישר אל חברת השפע הדיגיטלית, היצרנית ועתירת המידע, נמצא את האדם "הנורמלי": זה ש"כמו כולם" מחזיק בטלפון חכם ומחובר אליו מרבית שעות היממה, חשוב לו להיות זמין והוא "צריך" להגיב בזריזות. אדם יצרני, חרוץ ועובד לכל הפחות חמישה ימים ארוכים בשבוע. מעודכן און־ליין לא רק בחדשות המקומיות, אלא גם במתרחש בכל קצווי הגלובוס.

אם זיהינו שמץ מעצמנו בתיאור הנ"ל, נוכל להתבונן סביב ולהיווכח שאנו נורמטיביים לחלוטין: מוקפים מימיננו ומשמאלנו עוד טיפוסים נורמטיביים כמונו, אשר אינם מסתפקים בקללת: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" המקורית, אלא מוסיפים עליה כיד הדמיון הטובה עמל ויגיעה. אחוזים בחרדת החמצה, לכודים במרוץ עכברים, מאמינים שזו הדרך להגיע להגשמה עצמית ולמציאת אוצרות חיינו.

אורח החיים המודרני ובתוכו העולם הדיגיטלי על שלל השלכותיו כבר מצוי כאן. זו מציאות קיימת שטמונים בה אור וטוב, ולצִדה חושך וסכנה. אי אפשר שלא לטעום מן התבואה הזו, אך בתוך המרוץ כדאי להדליק לעצמנו נורת אזהרה.

רק זה, שנסמן סימן על מצחנו
בסיפורו של רבי נחמן, המלך והמשנה למלך מודעים לשיגעון הקיומי הצפוי והבלתי נמנע. הם בוחרים להצטרף אליו בדרכם הייחודית: לאכול מן התבואה, אך לסמן את סימן השיגעון על מצחם. גם אנו לא נוכל להתחמק מאכילת התבואה, שכן "אדם לעמל יולד", ועודנו מתקיימים תחת קללת "בזעת אפך תאכל לחם", עם תוספת השיגעון הייחודית לעידן הדיגיטלי. אך האם עמל חייב להתקיים בדרך של מרוץ עכברים ופחד מהחמצה, או שיש בידינו בחירה באיזו מידה להתייגע?

ניתן למצוא בסימון אות השיגעון על המצח רמז לכוח הבחירה שהוענק לאדם. מאחורי המצח שוכנות האונות הקדמיות (הפרונטליות) שבמוחנו, החיוניות מאין־כמותן לדעת ולרצון.³³ אונות אלו אחראיות לבחירה ולשליטה, מאפשרות גמישות מחשבתית ומנהלות תפקודים רבים וביניהם הנעה, מצב רוח, שפה וזיכרון. חופש הבחירה מוסיף להתקיים גם בתוך עולם משוגע שלא ניתן להימלט ממנו. האות שתסומן על מצחנו יכולה להעניק לנו תזכורת בדבר השיגעון הפוטנציאלי שכל כך קל ליפול אליו במרוץ החיים המודרני, ולהזכיר לנו שהמציאות אמנם מאתגרת, אך קיימת בתוכה בחירה.

הסימן שעל המצח יכול להיות עבורנו סימן שאלה יומיומי: האם קצב חיינו מאפשר לנו איזון וחיבור למשאבים פנימיים, או שמא החיים נחווים על ידינו כמרוץ עכברים המלווה בחרדת החמצה? במקום להכריז מלחמת חורמה על חרדת ההחמצה, נסכים להודות בינינו לבין עצמנו שזהו "שיגעון נורמטיבי", חלק מחיי הרגש בעידן הדיגיטלי. נלמד לזהות את ההרגשה הזועקת בקרבנו כשאנו מחמיצים דבר־מה, אך לא נאפשר לה לנהל אותנו. נסכים להכיר בתחושת הפספוס שאנו חווים בשל אי יכולתנו להספיק הכול ולדעת הכול במחזור חיים אחד, אך לא ניתן לה להשתלט עלינו.

ומתוך כך, נוכל להזמין לחיינו את ההנאה שבהחמצה כלומר ה-(JOMO  (Joy of Missing Out, מונח חדש שהוגדר כתגובת נגד ל-FOMO. ההנאה שבהחמצה מאפשרת השלמה עם הקיים ברגע הנוכחי והכרה בכך שאיננו צריכים להמשיך ולרדוף אחרי הזנב של עצמנו אפילו כשעומד בפנינו שפע אדיר. ה-JOMO מעודד אותנו לשמוח ברגע העכשווי ולהסתפק בו. לכבות את ההתראות במכשיר הסלולרי, להפסיק לרענן שוב ושוב אתרי חדשות, להישאר בבית ולבלות ערב שקט בקריאה, מבלי להציץ ולבדוק מה קורה ברשתות החברתיות ומבלי להתייסר על החמצת שלל אפשרויות הבילוי המתקיימות ברגע זה מחוץ לכותלי הבית. תודעת "ההנאה שבהחמצה" תעזור לנו לחתום את יום העבודה בשעה התואמת את יכולות הגוף והנפש שלנו, גם אם טרם הספקנו לסיים את כל מה שתכננו. נלמד לומר "לא" לעוד הזדמנויות קורצות, להתנתק, לשמוח בכאן ובעכשיו ולהיות ברגע הזה, פשוט להיות.

***

במסענו בשבילי תחנת ה"חלום" נחקוק לעצמנו סימן על המצח, כשם שעשו המלך ואהובו השני למלך. בכל פעם שנתבונן במראה נבחין בסימן המזכיר לנו כי ידיעה ויגיעה אינן חזות הכול. נזכור שיש עולם יקר מפז המתקיים לצדו של עולם העשייה, עולם שקט של הוויה. ננסה להתיידד עם הרעיון שחרף כל הידע שרכשנו ועוד נרכוש, "תכלית הידיעה שלא נדע".³⁴ נסכים לעצור מדי פעם כדי להיכנס אל תודעת חלום. בחלקיה הבאים של תחנת החלום נתוודע אל מגוון משאבי ויסות, שיסייעו לנו להתאזן גם כשהעולם מסביבנו משתגע.

תרגיל התבוננות בנושא חרדת ההחמצה נוכל למצוא בעמ' 90-92.