נערה לא לקניה

1

דומניקו, בדרך כלל לא היה כל כך מעורב עם התיירים. מעבר לכל הקשור בהרגלי השתייה שלהם, התיירים לא היו חיוניים לתעשיית היין. אך דווקא בבוקר זה, חצה במקרה את החצר, בדרך למשרדו הממוקם מאחורי הבניין הראשי, בדיוק כשחבורת המבקרים האחרונה צעדה מהכרם לעבר המתחם הציבורי שבחזית. פרט לאחת, צעדו כולם ישירות לעבר חדר הטעימות. היא נשארה עומדת בחוץ, ובמלוא הרצינות תחקרה את ברונו, דודו, אשר בגיל ששים כבר שכח אודות גידול גפנים יותר ממה שדומניקו קיווה אי פעם ללמוד.
על אף שהיה מקצועי ביותר ולא נהג לזלזל באף שאלה, שטחית ככל שתהיה, ברונו לא ניחן בסבלנות מרובה לטיפשים. העובדה שנראה שקוע ומתעניין בשיחה לפחות כמו התיירת עצמה, נראתה לדומניקו חריגה והיתה סיבה מספיק טובה לעצור ולהתעניין.
הבחורה היתה גבוהה ודקת-גזרה, ולאו דווקא מרשימה, ונראתה באמצע שנות העשרים לחייה. הוא שם לב לצבע האדמדם של עורה הבהיר והניח, שזה אך מקרוב הגיעה לסרדיניה ועדיין לא הספיקה להתרגל לשמש הקופחת. ואם היא לא רוצה לבלות את יתר חופשתה רתוקה למיטה עם מכת שמש, רצוי גם שתמהר לחבוש כובע. את שערה אספה בזנב-סוס מרושל ובכך חשפה לשמש גם את עורפה ונראתה לו מועדת לפורענות.
גם דודו חשב כך, כפי הנראה, מפני שהנחה אותה אל ספסל בצילו של שיח ההרדוף הקרוב. כשסקרנותו גוברת מרגע לרגע, התמהמה דומניקו בטווח שמיעה.
כשברונו קלט אותו, סימן לו בידו להתקרב. "זה הגבר שאת מחפשת," אמר לה. "האחיין שלי. קודם כל, האנגלית שלו הרבה יותר טובה, וחוץ מזה, מה שהוא לא יודע אודות גידול גפנים והפיכתם ליין משובח, כנראה שלא כדאי לדעת."
"והדוד שלי אף פעם לא מגזים," אמר דומניקו וחייך אליה. "הרשי לי להציג את עצמי, סניוריטה."
כשהרימה אליו את מבטה, נטש אותו לרגע בטחונו הרגיל והשופע. נטול כושר דיבור, לפתע מצא עצמו בוהה בה כרועה צאן פשוט.
היא לא היתה מאוד יפה. לפחות לא על פי המוסכמות המקובלות. בגדיה היו צנועים: חצאית ג'ינס עד הברכיים, חולצת טריקו קצרת שרוולים וסנדלי עור שטוחים. שערה, שאמנם הבהיק כזכוכית, היה בצבע חום חסר כל ייחוד, מותניה צרים כשל נער, חזה קטן. כלל לא דומה לאורטנזיה קוסטנזה העקשנית והמרגיזה, בעלת המראה התוסס והדרמטי וחמוקיה הרכים והבשלים. אם אורטנזיה היתה סמל הנשיות הבוטה והמורעבת, ברייה עדינה זו סימלה את ההיפך הגמור ולמעשה, כמעט נרתעה ממנו.
הוא החליט שהיא מסוג הבחורות שגבר יכול לפסוח עליהן בקלות − עד שיביט אל תוך עיניה הגדולות והמדהימות וימצא עצמו טובע בעמקי זוהרן האפור.
לאחר שהתעשת, המשיך בשיחה, "אני דומניקו סילבג'יו ד'אבלוס. במה אוכל לעזור לך?"
היא התרוממה מהספסל בגמישות חיננית והושיטה לו את ידה. ידה הקטנה, על עצמותיה המעודנות, נבלעה כמעט כולה בידו. "ארלין ראסל," השיבה, וגוון נעים לקולה. "ואם אתה מוכן להקדיש לי חצי שעה מזמנך, אני משתוקקת לנבור קצת בתוך ראשך."
"את מתעניינת בתעשיית היין?"
"הרבה יותר מזה." היא הרשתה לעצמה חיוך מהיר ומעט עגמומי. "לאחרונה נפל לידי כרם, אתה מבין, אבל הוא במצב ירוד למדי, ואני זקוקה לייעוץ כיצד ניתן לשקמו."
עתה חייך גם הוא, ואמר, "את וודאי לא חושבת שזה נושא שניתן למצות בכמה מילים ספורות, סניוריטה."
"כלל וכלל לא. אבל אני מוכנה לעשות כל מה שיידרש על מנת להצליח, ומכיוון שבשלב מסוים אהיה חייבת להתחיל, אינני רואה מקום מתאים יותר מהמקום הזה, שבו אפילו טירונית שכמותי מסוגלת לזהות מומחיות רצינית."
"תבלה איתה שעה," מלמל דודו תוך שהוא עובר לסרדו, השפה שבה נהגו המקומיים לשוחח. "היא צמאה כמו ספוג למידע, לא כמו היתר שצמאים בעיקר ליין שהם טועמים על חשבוננו."
"אין לי זמן."
"יש לך זמן! תזמין אותה לארוחת צהריים."
מבטה רפרף בין שני הגברים. על אף שכמובן, לא הבינה את חילופי הדברים ביניהם, זיהתה בברור את מורת הרוח שנראתה עתה על פניו של דומניקו.
הבעתה שלה שיקפה אכזבה מוחלטת והיא מלמלה, "תסלח לי בבקשה, סניור סילבג'יו ד'אבלוס. אני ממש חסרת התחשבות וחצופה." לאחר מכן, פנתה שוב אל דודו ושלחה אליו חיוך. "תודה שהקדשת לי מזמנך, סניור. זה מאוד יפה מצידך."
שלא כמוני, שמתנהג בגסות ובחוסר תרבות משווע, חשב דומניקו, וחץ אמפתיה כלפי אכזבתה הברורה פילח את מורת רוחו. "למעשה," שמע את עצמו אומר לפני שיכול היה להתחרט, "אני יכול להקדיש לך כשעה לפני פגישות אחר הצהריים שלי. אני לא מבטיח שאוכל לטפל בכל מה שמטריד אותך בזמן קצר זה, אך לפחות אוכל להפנות אותך למישהו שיוכל לעזור לך."
הוא לא הצליח להוליך אותה שולל באבירות המאוחרת שלו. היא אספה את המצלמה והמחברת שהשאירה על הספסל, והשיבה, "זה בסדר, סניור. הבנתי שיש לך דברים חשובים יותר לעשות."
"לאכול, אני מוכרח," אמר, מודד במבטו את גזרתה הדקיקה מדי, "וכפי שזה נראה לי, גם את. אני מציע שננצל את ההזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה."
היא נאבקה בגאוותה להשליך בפניו את הזמנתו, אך יצר המעשיות גבר עליה. "אם כך, אז אני מודה לך שוב מקרב לב," אמרה מעט לחוצה. "אני באמת אסירת תודה."
הוא אחז במרפקה והפנה אותה לעבר הג'יפ שחנה ליד הדלתות הכפולות והעצומות של היקב, אשר בעדן יוכנס בקרוב בציר הענבים לסחיטה. אם חששה מעט לזנק אל תוך ג'יפ עם גבר זר, הצליחה להסתיר זאת היטב ורק שאלה, "לאן נוסעים?"
"לביתי שנמצא במרחק של כחמישה קילומטרים הלאה לאורך החוף."
"אז עכשיו אני כבר ממש מרגישה מפריעה! חשבתי שנאכל במסעדה של היקב."
"זה מיועד רק לתיירים."
"וזה בדיוק מה שאני."
הוא הכניס את הג'יפ למהלך והתחיל לנסוע לאורך הדרך הסלולה המובילה לאחוזתו. "לא, סניוריטה. היום, את אורחת שלי."
 
הוא פשוט אלוף בלשון המעטה, החליטה ארלין.
מעלוני התיירות שאספה, למדה שוויגנה סילבג'יו ד'אבלוס, כרם ויקב שהיה שייך לאותה משפחה זה שלושה דורות, הנו מהטובים ביותר בסרדיניה ומתגאה במיקום מעולה על רצועת החוף, בקצה הצפוני ביותר של האי, ומעט ממערב לעיר סנטה תרזה גלורה.
הסמל שעיטר את שערי הברזל בכניסה לאחוזה, כלל לא הפתיע אותה. הסמל והבניין אשר חזיתו היפיפייה אכסנה בחובה יקב עדכני, חדר טעימות, חנות ומסעדת גן, היו פחות או יותר מה שציפתה ממפעל שהתגאה בייצור "יינות באיכות מושלמת וברמה בינלאומית".
אך כשנסעו ועברו שער ברזל נוסף, והתפתלו בדרך גישה פרטית וצרה, וחלפו על פני מגורים החולשים על שטח נרחב ורק לבסוף, הגיעו לבניין בהיר ומכוסה קישוטי טיח שהשקיף על החוף, התקשתה שלא לבהות נכחה בפה פעור, כמו התיירת חסרת הנימוס שבודאי חשב שהיא, אל מה שהוא קרא לו בפשטות "ביתי", ואשר בעיניה נראה כלא פחות מארמון.
נסתר מעיני כל יתר בני האדם שהסתובבו במתחם על ידי כמה דונמים של גן עם צמחייה עבותה ופורחת, התנשא הבית מעל לנוף בזוויות אלגנטיות ובקווים מעוגלים שנועדו לנצל את מלוא יפי הנוף. בצידו האחד, השתרע חוף סמרלדה עוצר הנשימה; בצידו השני, דונמים על גבי דונמים של כרמים מטפסים במעלה הגבעות.
דרך חדר כניסה ראשי, הוביל אותה אל מרפסת רחבה ומחופה שמתחתיה נצץ ים בצבע ירוק עז כמו צבעה של אבן הברקת אשר על שמה, בצורה כה הולמת, גם נקרא. הוא הצביע על מספר כורסאות קש מרופדות בכריות עמוקות ונוחות. "שבי לך שם עד שאארגן לנו ארוחת צהריים."
"בבקשה אל תטרח יותר מדי," מחתה, מודעת היטב לכך שהיא מכבידה עליו די והותר ליום אחד.
הוא חייך ושלף טלפון אלחוטי מעל תושבתו שעל שולחן הצד. "אין בעיה. אני מזמין לנו משהו מהבית הראשי."
טוב, זה הרי ברור, אידיוטית! נזפה בעצמה, מסוחררת מעט מעוצמת החיוך ההוא. האם באמת חשבה שייעלם אל המטבח, יעטה סינר וישלוף מטעם מעודן אשר הכין במו ידיו? והאם הוא מוכרח להיות כה יפה תואר, עד שיקשה עליה לחשוב בהיגיון? היא תיארה לעצמה שיהיה גבוה וכהה ועם זה עוד היתה מסתדרת, אך עיניו הכחולות והמדהימות הקנו משיכה נוספת לפנים שכבר בורכו ביותר גבריות ויופי מאשר הגיעו לגבר אחד.
לאחר שיחה קצרה, הניח את הטלפון והעסיק את עצמו אצל בר המשקאות. "זהו, הכול מאורגן. מה תרצי לשתות?"
"משקה ארוך וצונן, בבקשה," אמרה, ונופפה על עצמה כנגד חום שלאו דווקא נבע ממזג האוויר.
הוא שמט כמה קוביות קרח אל תוך שתי כוסות קריסטל גבוהות, מילא אותן עד לחציין ביין לבן שהוציא ממקרר הבר, והשלים את המשקה בקילוח עדין של סודה. "וורמנטינו מענבים שלנו," העיר, והתיישב במושב שלידה והשיק בעדינות את כוסו אל שלה. "מרענן ולא חזק מדי. טוב, אז ספרי לי סניוריטה איך נפל בגורלך אותו כרם שהזכרת?"
"ירשתי אותו."
"מתי?"
"לפני עשרה ימים."
"והוא נמצא כאן, על האי?"
"לא. הוא בקנדה − אני קנדית."
"אהה, אני מבין."
אך למעשה, לא הבין דבר. ללא ספק תהה מה מעשיה בסרדיניה כשהאינטרסים שלה נמצאים בצידו השני של העולם.
"העניין הוא," מיהרה להסביר לפני שיגיע למסקנה שהיא סתם עוד חובבנית שאינה שווה את זמנו, "שפשוט כבר שילמתי עבור חופשתי כאן, ומכיוון שהירושה הזו נחתה עלי באופן בלתי צפוי, חשבתי שלא כדאי למהר ולהגיע להחלטות לפני שאדבר עם כמה מומחים, ומסתבר שכאן בסרדיניה יש רבים כאלה. מעולם לא הייתי טיפוס פזיז ואימפולסיבי, כך שכרגע זה ודאי לא הזמן להתחיל להיות כזו."
"אין לך כל ניסיון בגידול גפנים?"
"כלל וכלל לא. אני מזכירה משפטית וחיה בטורונטו. ואם לומר את האמת, אני עדיין המומה מכך שעתה אני בעלת בית וגם אי אילו דונמים של כרמים בקולומביה הבריטית − שהיא המחוז המערבי ביותר בקנדה למקרה שאינך יודע."
"אני מכיר את קולומביה הבריטית," הודיע לה בקיצור נמרץ, כאילו שלכל תינוק בחיתוליו אמור להיות ידע גיאוגרפי מעמיק אודות המדינה השנייה בגודלה בעולם. "האם ראית את המקום בעצמך, או שאת סומכת על מקור מידע שני באשר למצבו?"
"ביליתי שם כמה ימים בשבוע שעבר."
"ומה למדת מכך?"
"שום דבר, פרט לעובדה שהוא מאוד מוזנח − אה כן, וגם שאיזה איש מבוגר, משהו בין שומר למנהל ושני כלבי צייד עזובים, נכללים בירושה שלי."
הוא גלגל מעלה את עיניו המשגעות, כמו רצה לומר, אלוהים, למה דווקא אני? "מותר לשאול מה יש בדעתך לעשות עימם?"
"אני לא מתכוונת לנטוש אותם, אם זה מה שאתה מנסה להציע."
"אני לא מציע שום דבר בסגנון, סניוריטה ראסל. אני רק מנסה לאמוד את ההיקף של," ומפני שחסרה לו מילה מדויקת יותר, "של מה שאת 'לוקחת על עצמך'. כמה דונמים יש ברשותך את יודעת?"
"עשרים ושמונה."
"ואיזה סוג ענבים גדלים שם?"
"אני לא יודעת." ואז, לפני שהספיק לנער חוצנו ממנה בשאט נפש ולומר לה שתלך לנדנד למישהו אחר, מפני שסבלנותו כבר פוקעת, הוסיפה, "סניור סילבג'יו ד'אבלוס, אני מבינה שלאדם כמוך שגדל מוקף בתעשייה שהופכת גפנים ליין, קשה אולי להבין, אתה בטח התחלת לספוג את הידע הזה בעודך בעריסה, אך אני ירוקה לגמרי. יש לי אמנם רצון עז ללמוד, אך עלי להתחיל מנקודה מסוימת, ולכן עכשיו אני יושבת כאן איתך."
הוא הקשיב לה בהבעה נטולת כל רגש. "ואת לגמרי בטוחה שיש לך את כוח הסבל הדרוש כדי להגשים את האמביציות שלך?"
"לגמרי."
הוא התבונן בה במבט מרוכז שערער את שלוותה. "אז אם כל מה שסיפרת לי נכון, אני חייב להזהיר אותך שגם לו היית מומחית, הפרויקט שאת לוקחת על עצמך הוא בעל ממדים עצומים והצלחתו כלל אינה מובטחת. ואת בעצמך מודה שאת רחוקה מאוד מלהיות מומחית."
"נכון וגם לרגע לא חשבתי שזה עומד להיות קל," היא התחבטה מעט, מרותקת לחלוטין אל עיניו הבורקות בכחול, עד שבקושי הצליחה לחבר שתי מילים יחדיו. "אבל אני מתכוונת לכל מילה שאני אומרת. ההצלחה במשימה זו חשובה לי מסיבות רבות, ולו רק מהסיבה שרווחתם של אנשים נוספים תלויה בה. אני נחושה בדעתי לעשות זאת למרות כל הקשיים הכרוכים בדבר."
"בסדר גמור." הוא השעין מרפק אחד על מסעד הכורסא ונשען בסנטרו על ידו. "אם כך, אז קחי עט ובואי נתחיל עם הדברים הבסיסיים."
במשך מחצית השעה שנותרה עד שארוחתם הגיעה − לובסטר ים-תיכוני קר ברוטב יין מוקרם, פרוסות אבוקדו ועגבנייה ולחם חם הישר מן התנור ולאחריהם פלטת פירות וגבינות − רשמה במהירות כשמדי פעם הפסיקה כדי לשאול שאלה והכריחה את עצמה להתרכז בנושא הנדון.
אך למרות כל מאמציה, מחשבותיה נדדו ללא הרף. השאלות שהפנתה אליו לא היו אלו שבאמת רצתה לשאול. האם תיאלץ לעקור את כל הגפנים ולהתחיל מחדש, איזה סוג של גפנים תצטרך לשתול במקומן, כמה תצטרך להשקיע לפני שתוכל להחזיר לעצמה את ההשקעה ולהתחיל להרוויח, כל אלו לא נראו לה מעניינות, כמו איך זה שיש לו עיניים מדהימות שכאלה, היכן למד לדבר אנגלית משובחת כל כך, בן כמה הוא, והאם יש איזו אישה מיוחדת שמככבת בחייו.
על אף שכתבה בחריצות כל פיסת מידע שזרק לעברה, מבטה המרדני שב ונדד אל פניו. אל הגומה הקטנה שבסנטרו ואל המבנה החד של עצמות לחייו שנדמו לה יותר ספרדיות מאיטלקיות. אל הברק החום-צהבהב של עורו ולשערו השחור והנוצץ. אל האלגנטיות הכהה והסוחפת של גבותיו ואל האופן שבו ריסיו הארוכים והצפופים מסגרו בצורה כה מושלמת את עיניו הכחולות והתוססות.
"נו, אז לא הצלחתי לרפות את ידייך?" חקר אותה כשהתחילו לאכול.
"הערת את תשומת ליבי למלכודות שאחרת, סביר להניח, כלל לא הייתי מודעת אליהן," השיבה לו, ובחרה את מילותיה בקפידה, "אבל לא, לא הצלחת להרתיע אותי. נהפוך הוא, אני עוד יותר נחושה בדעתי להשיב את הכרם שלי לחיים."
הוא שקל את דבריה לרגע, ואז אמר, "ספרי לי עוד על הדוד הזה שלך. למה, למשל, הניח לגפנים שלו להִדרדר בצורה כל כך קיצונית?"
"אני מניחה שהיה זקן מדי מכדי לדאוג להם כמו שצריך. הוא היה בן שמונים וארבע כשנפטר."
"את מניחה? לא היית קרובה אליו בחייו?"
"לא. אפילו לא ידעתי שהוא קיים עד שעורך הדין שלו יצר איתי קשר בנוגע לרכושו."
"לא היו לו כל קרובים אחרים? מישהו שמתאים יותר ממך להציל את אדמותיו מאבדון?"
"אין לי מושג."
"למה לא?"
היא הביטה בו בתסכול. אני אמורה לשאול כאן את השאלות, לא אתה! התחשק לה לומר לו. "מפני שהיה מצד משפחתו של אבי."
"ושארי-הבשר מצידו של אביך לא עניינו אותך?"
שארי-בשר. ביטוי כה מיושן שבנוסף למבטאו המקסים, בכל זאת נתן לה תחושה שאנגלית אינה שפת אם עבורו. "בקושי הכרתי את אבא שלי," אמרה, והכריחה את עצמה להתרכז שוב בנושא שעל הפרק. "הוא נפטר כשהייתי בת שבע."
הוא זקף גבה מתנשאת. "אני זוכר קרובי משפחה ואירועים רבים מהגיל הזה."
"מפני שלא כמו משפחתי, המשפחה שלך נשארה ביחד."
"ההורים שלך היו גרושים?"
"אוה, כן, והמלחמות ביניהם מעולם לא נפסקו," אמרה, ונזכרה בבהירות רבה בהשתפכויות העוקצניות של אמה בכל פעם שארלין ביקשה לבקר את אביה או לשוחח עימו בטלפון. "הייתי אז בת ארבע, ואמא שלי דאגה לכך שנגור רחוק מאוד מאבא שלי, כדי שלא אוכל לראות אותו לעיתים קרובות."
דומניקו סילבג'יו ד'אבלוס נענע בראשו בחלחלה. "אני בכלל לא יכול לתאר לעצמי דבר כזה. כשגבר ואישה בוראים יחד ילד, על רווחתו או רווחתה להיות תמיד בסדר העדיפות הראשון, הרבה לפני אושרם האישי של ההורים."
"פילוסופיה יפה מאוד בתיאוריה, סניור, אבל לצערי לא תמיד כל כך קלה לביצוע כשבני זוג מוצאים את עצמם מנוגדים זה לזו באופן בלתי ניתן לגישור."
"זה רק מדגיש כמה חשוב לבחור נכון מלכתחילה, את לא חושבת?"
היא צחקה. "אתה כנראה לא נשוי!"
"לא," אמר, ונתן בה שוב את אותו מבט מטריד. "ואת?"
"לא. אבל אני מציאותית מספיק כדי להבין שגם אם אהיה, טבעת נישואים אינה מבטיחה שהנישואים יחזיקו מעמד."
"לדעתי זה לא נקרא להיות מציאותית," פסק. "אני מכנה זאת תבוסתנות."
"אז אתה כנראה אידיאליסט שכבר לא כל כך מחובר למציאות."
"ממש לא," השיב. "ההורים שלי נשואים באושר רב במשך שלושים ותשע שנים, וגם הוריהם לפניהם חיו כך במשך כמעט חצי מאה. ויש לי ארבע אחיות, כולן מאושרות ושמחות בחיי נישואיהן."
"אבל אתה עדיין רווק."
"לא בגלל שאני מתנגד לנישואים. מצב בריאותו של אבי לא כל כך טוב ולקחתי על עצמי את ניהול החברה מוקדם מהצפוי, וזה מעסיק את רוב זמני ומותיר לי מעט מאוד זמן לחיי אהבה רציניים. אך אני אדע לזהות את האישה הנכונה כאשר תיקרה בדרכי, ואני אתחייב כלפיה לכל חיי, למרות כל הקשיים שאנו עלולים להיתקל בהם − והם יהיו מעטים, אני בטוח. את זאת אוודא היטב לפני שאניח טבעת על אצבעה."
"נשמע כאילו שיש לך רשימה של דרישות מדויקת שבהן יהיה עליה לעמוד כדי להיות ראויה להיקרא אשתך, נכון?"
"ברור," השיב, כאילו שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "אושר, מיניות וצורה חיצונית חשובים פחות מהתאמה."
"כמעט כמו להאמין בנישואים בשידוך."
"אני לא בז לכך."
"אז אני מרחמת על זו שתהיה אשתך."
עתה, היה תורו לצחוק. "תרחמי על עצמך, סניוריטה," הצהיר, ושמט את המפית שלו. "את זו שמוכנה למכור את נשמתך למטרה אבודה."
"נהפוך הוא, סניור. אני עושה בדיוק מה שאתה טוען שתעשה כשתשא אישה. אני דבקה בהחלטתי למרות הקשיים שעומדים בפני. ההבדל היחיד הוא שאני לוקחת על עצמי כרם ולא בעל."
הוא הביט בה במשך רגע ארוך ושקט. לבסוף, אמר, "אם כך, מכיוון שאת מסרבת להניח לי להרתיע אותך, אני מניח שעלי לעשות כל שביכולתי על מנת לסייע בידייך."
"מבחינתי כבר עשית זאת." היא הצביעה על המחברת שבידה. "נתת לי כמה עצות בעלות ערך רב."
"כבודה של התיאוריה מונח במקומה, סניוריטה, אבל שום דבר לא משתווה לניסיון מעשי. ובמקרה זה, יש לי בשבילך הצעה שתעניין אותך. הצעה, שארחיק לכת ואומר, שאף לא תוכלי להרשות לעצמך לסרב לה. אקח אותך כמתלמדת לתקופת שהותך הקצרה כאן − נאמר משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים. זה אומר שתבלי זמן ניכר מהיום בעבודה במקום לבלות כתיירת, אך אם את נחושה בדעתך כפי שאת אומרת − "
"אוה, בוודאי שכן!" קראה, ותשומת ליבה נתונה במידה שווה לרווח המעשי שטמון בהצעתו ולתוכנית המרגשת שבלבלות זמן נוסף בחברתו.
"אז זה מה שאני מציע שנעשה."
הוא המשיך ותאר בפניה בקווים כלליים את הדרך שבה יש עליה להתחיל. העובדה שהראה נדיבות לב יוצאת מגדר הרגיל, כמובן לא נעלמה מעיניה, אך ארלין לא יכלה שלא לשים לב, לא רק למה שאמר, אלא גם לאופן שבו התגלגלו הדברים מבין שפתיו המעוצבות להפליא, ולדרך המיוחדת של ביטויים.
וזו לא היתה מחשבתה היחידה. הוא דיבר מתוך להט של מקצוען אמיתי אודות תעשיית היין. האם יתברר שידע גם לאהוב בלהט שכזה? תהתה.
"סניורה?" קולו, עמוק ומעט משועשע, החזיר אותה למציאות. "האם סיימנו לעת עתה, או שיש עוד משהו שאת רוצה לדעת?"
לא משהו שקשור לגידול גפנים, זה בטוח!
"לא, תודה רבה."
נבוכה, תחבה את המחברת לתוך התיק והתרוממה מהשולחן. הצצה חטופה בשעונה הראתה שהשעה כמעט ארבע. ארוחת הצהריים בת השעתיים שהבטיח לה התארכה והתמשכה אל שעות אחר הצהריים. "אלוהים אדירים, תראה מה השעה! לא היה לי שמץ של מושג שכל כך מאוחר, אני באמת מתנצלת. נראה לי שניצלתי לרעה את הכנסת האורחים שלך."
"כלל וכלל לא," השיב חלקלקות ובעצמו נעמד.
היא היתה גבוהה, אך הוא היה גבוה ממנה. מטר שמונים ומעלה. רזה ובנוי לתלפיות, בטנו שרירית ושטוחה כמגהץ. מידות גופו, חלומו של כל חייט, צר במקומות הנכונים; רחב וחזק במקומות המתאימים.
כשליווה אותה בחזרה אל הג'יפ, שאל, "יש לך תוכניות נוספות להיום?"
"לא משהו מיוחד. הגענו רק אתמול ועוד לא ממש התאפסנו, אבל רצוי שאחזור למלון."
"את לא נמצאת כאן לבד?"
"לא."
"אם כך, אז אני זה שצריך להתנצל על שהשתלטתי על חלק ניכר מזמנך." הוא טרק את דלתה וטיפס אל מושב הנהג. "מחר מתחיל בציר הענבים, וזה אומר שנהיה בשדות כל היום. לבשי נעליים יציבות יותר מאלו שאת נועלת עתה. וכן, רצוי שתבחרי לך ביגוד שיסוכך עלייך מפני השמש. את בעלת עור בהיר מאוד."
בהיר? לידו הרגישה חסרת כל צבע. חסרת ערך. אך עצם העובדה שבכלל שם לב אליה היתה גורמת לה לזרוח, לו לא סיכם ואמר, "ובמיוחד, תדאגי לחבוש כובע. לא אני ולא אף אחד אחר מהעובדים צריך שתתעלפי לנו ממכת שמש."
חוסר סבלנותו הברור והפתאומי והצורך העז שלו להיפטר ממנה, רמס את דמיונותיה הרומנטיים ביעילות רבה יותר מאשר לו היו שופכים על פניה דלי מים קרים. "הבנתי. אתה אפילו לא תרגיש שאני שם."
"את יכולה להיות בטוחה שאני ארגיש, סניורינה," השיב בכנות מבלי להניד עפעף. "אני מתכוון לשים עלייך עין צמודה מאוד. את תלמדי כל מה שיש בידי ללמד אותך בזמן הקצר שעומד לרשותנו, אך זה לא יהיה על חשבון היבול שלי."