אנשי האור 1 - פגיון הבזלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשי האור 1 - פגיון הבזלת
מכר
מאות
עותקים
אנשי האור 1 - פגיון הבזלת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אנשי האור 1 - פגיון הבזלת

4.7 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: דורית שטיינר שריג
    • הוצאה: מלודי
    • תאריך הוצאה: ינואר 2022
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 346 עמ' מודפסים

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

    להתחיל מחדש זה מדכא.
    כשעברנו לווירג'יניה לפני שנתי האחרונה בתיכון, הכנתי את עצמי לחיים משעממים מבחינה חברתית ונטולי חיבור נורמלי לאינטרנט. אבל כשהבחנתי בנער הלוהט שגר בבית השכן – גבוה, בעל עיניים ירוקות ומטריפות – הכול השתפר בן־רגע.
    ואז הוא פתח את הפה שלו. דיימון הוא שחצן, יהיר, מרתיח את הדם, ורוב הזמן רציתי לדקור אותו בין העיניים. לא הסתדרנו בכלל. דיימון, מצידו, טרח להבהיר לי היטב שהוא שונא אותי וממש לא מרוצה שאחותו היא החברה הכי טובה שלי. אבל כשזר תקף אותי ודיימון הקפיא את הזמן בתנועת יד... ובכן, משהו בלתי צפוי קרה.
    כעת ההישרדות שלי תלויה בו, ואני צריכה להיצמד אליו כדי להישאר בחיים. כלומר... אם לא אהרוג אותו קודם.
    פגיון הבזלת מאת ג׳ניפר ל׳ ארמנטראוט הוא הספר הראשון בסדרת אנשי האור, סדרת פנטזיה שבה הכול מפתיע ושום דבר אינו כפי שהוא נראה לעין.
    הסדרה כיכבה ברשימות רבי־המכר של ניו יורק טיימס ויו־אס־איי טודיי.
    הסדרה הקודמת של ארמנטראוט, העולם שמעבר, תורגמה גם היא לעברית, והספר הראשון אף עובד לסרט קולנוע.

    ״בלתי צפוי. יפהפה. עלילה מבריקה.״ נשודה רוז, מחברת הסדרה קרועים לגזרים
    "אהבתי את הספר. למעשה, אהבתי כל שנייה בו. לא יכולתי להניח אותו מהיד, ובכל פעם שהיה לי משהו אחר לעשות שאלתי את עצמי אם אני באמת חייבת לעשות את זה או שאולי אני יכולה להמשיך לקרוא. בלעתי את
    הספר תוך יומיים ואז הייתי עצובה מאוד שלא אוכל עוד לקרוא על דיימון וקייטי." K-Books

    פרק ראשון

    1

    עמדתי בחדרי החדש, בהיתי בערמת הארגזים והצטערתי שהאינטרנט עדיין לא היה מחובר. מאז שעברנו לפה לא יכולתי לכתוב כלום בבלוג ביקורות הספרים שלי וזה היה קצת כמו לאבד זרוע או רגל. אימא שלי תמיד אמרה ש'האובססיה המטורפת של קייטי' הוא כל החיים שלי. ברור שהיא קצת הגזימה, אבל הבלוג הזה באמת היה חשוב לי. אימא שלי לא הבינה ספרים כמוני.

    נאנחתי. אנחנו כאן כבר יומיים ועדיין נותרו הרבה ארגזים שלא פרקנו. שנאתי לראות ארגזים ארוזים מפוזרים בבית אפילו יותר מכפי ששנאתי להיות כאן.

    לפחות הפסקתי סוף־סוף לקפוץ בבהלה מכל רחש מאז שעברנו למערב וירג'יניה ולבית הזה, שנראה כאילו נלקח מתוך סרט אימה. היה לו אפילו צריח — אתם קולטים? צריח! מה הייתי אמורה לעשות עם זה?

    קטרמן אפילו לא הייתה עיירה אמיתית. העיר הכי קרובה לכאן היא פטרסבורג — עיירה שיש בה שניים או שלושה רמזורים ונמצאת ליד עוד כמה עיירות שבטח גם בהן לא היה אפילו 'סטארבקס'. והדואר לא הגיע אלינו הביתה. היינו צריכות לנסוע לפטרסבורג כדי להביא אותו.

    פרימיטיביים.

    זה הכה בי כמו אגרוף בפרצוף. פלורידה כבר לא קיימת עבורי. היא נותרה מאחור, מרוחקת מאיתנו מרחק של מיילים רבים, שאותם גמענו במרוץ המטורף של אימא להתחיל מחדש.

    נשענתי על הקיר ושפשפתי את מצחי בכף ידי. זה לא שהתגעגעתי לגיינסוויל, למזג האוויר, לבית הספר הישן או אפילו לדירה שלנו.

    התגעגעתי לאבא.

    ופלורידה הייתה אבא. שם הוא נולד, שם הוא פגש את אימא, ושם הכול היה מושלם... עד שהכול התפרק. עיניי צרבו אבל מיאנתי לבכות. הבכי לא ישנה את העבר, ואבא לא ישמח לראות שאני עדיין בוכה, גם אחרי שלוש שנים.

    התגעגעתי גם לאימא. לאימא כמו שהיא הייתה לפני שאבא מת. לאימא שהייתה מתכרבלת על הספה לידי וקוראת את אחד הרומנים המטופשים שהיא אהבה. זה נראה במרחק של חיים שלמים. זה ללא ספק היה במרחק של מדינה.

    מאז שאבא מת אימא התחילה לעבוד יותר ויותר. פעם היא רצתה להיות בבית, ואז היא פתאום רצתה להיות הכי רחוקה מהבית שאפשר. ואז היא החליטה שאנחנו צריכות לנסוע רחוק.

    לפחות מאז שהגענו לג'ורג'יה, היא הייתה נחושה להיות מעורבת ונוכחת יותר בחיי, על אף שעדיין עבדה בטירוף.

    לעזאזל עם הארגזים, החלטתי להתעלם מהדחף הכפייתי האופייני לי. ריח של משהו מוכר הכה באפי. הבישול של אימא. זה לא טוב. לא טוב בכלל.

    שעטתי במורד המדרגות.

    היא עמדה ליד הכיריים, לבושה במדי חדר הניתוח המנוקדים שלה. רק היא הייתה מסוגלת ללבוש נקודות מכף רגל עד ראש ועדיין להיראות טוב. יש לה שיער חלק בצבע בלונד זוהר ועיניים נוצצות בצבע חום־אגוז. אפילו במדי חדר הניתוח היא גרמה לי להיראות משעממת, עם עיניי האפורות ושערי החום וחסר הייחוד.

    ואיכשהו גם יצאתי יותר... עגולה ממנה. היו לי ירכיים עתירות קימורים, שפתיים מלאות ועיניים ענקיות שאימא אהבה, אבל גרמו לי להיראות כמו בובות הכרוב האלה שילדות אוהבות.

    אימא הסתובבה ונופפה לעברי בכף עץ, משפריצה על הכיריים ביצים מבושלות למחצה. "בוקר טוב, מתוקה."

    בהיתי בבלגן ותהיתי איך להשתלט על המצב בלי לפגוע ברגשותיה. היא ניסתה לעשות דברים של אימהות. זה היה רציני. זו הייתה התקדמות.

    "חזרת מוקדם."

    "עבדתי כמעט משמרת כפולה מאתמול בלילה עד היום ואני אמורה לעבוד מיום רביעי עד שבת, מאחת־‏עשרה ועד תשע בבוקר. זה משאיר לי שלושה ימי חופש. אני חושבת אולי לקחת משרה חלקית במרפאה כאן באזור או אולי בווינצ'סטר." היא גירדה את הביצים מהמחבת לשתי צלחות והניחה מולי את מחוות הרצון הטוב החצי־שרופה שלה.

    ממש נפלא. נראה שמאוחר מדי להתערב, אז פניתי לחטט בקופסה שעמדה על הדלפק וסומנה במילה-'סכו"ם'.

    "את יודעת שאני לא אוהבת להשתעמם, אני מתכוונת לבדוק אותם בקרוב."

    כן. ידעתי.

    רוב ההורים היו בוודאי מעדיפים לכרות לעצמם את זרוע שמאל לפני שהיו בכלל חושבים להשאיר נערה מתבגרת לבד בבית כל הזמן, אבל לא אימא שלי. היא סמכה עליי כי אף פעם לא נתתי לה סיבה לא לסמוך. וזה לא שלא ניסיתי. טוב, אולי בעצם לא.

    אני באמת משעממת.

    אומנם בקרב חבריי בפלורידה לא נחשבתי לטיפוס השקט, אבל אף פעם לא הברזתי משיעורים, תמיד שמרתי על ממוצע ציונים גבוה ובאופן כללי הייתי ילדה טובה. לא כי פחדתי לעשות משהו פראי או מופרע, פשוט לא רציתי להוסיף על הקשיים של אימא. לפחות לא בתקופה ההיא.

    לקחתי שתי כוסות ומילאתי אותן במיץ תפוזים שאימא כנראה קנתה בדרכה הביתה. "את רוצה שאעשה קניות היום? אין כלום בבית."

    היא הנהנה ודיברה בפה מלא ביצים, "את חושבת על הכול. כדאי באמת לקפוץ לקניות." היא לקחה את הארנק שלה מהשולחן והוציאה ממנו כסף. "זה אמור להספיק."

    הכנסתי את הכסף לכיס מכנסי הג'ינס שלי בלי לספור אותו. ממילא היא תמיד נתנה לי יותר מדי. "תודה," מלמלתי.

    היא רכנה קדימה בעיניים נוצצות. "אממ...הבוקר ראיתי משהו... מעניין."

    רק אלוהים יודע מה היא עומדת להגיד. חייכתי. "מה?"

    "שמת לב שיש שני נערים בערך בגילך בבית הסמוך?"

    כלבת הציד שבי נכנסה לפעולה ואוזניי הזדקרו. "באמת?"

    "לא יצאת מהבית, הא?" היא חייכה. "הייתי בטוחה שבשלב הזה כבר תתלבשי על ערוגת הפרחים המכוערת בכניסה."

    "זה בתוכניות, אבל הארגזים האלה לא יפרקו את עצמם." הפניתי אליה מבט נוקב. אהבתי את האישה הזאת, אבל ברור היה שהיא תשכח משהו בכלל לא שולי כזה. "אז מה הסיפור עם הנערים?"

    "כן. הייתה שם נערה שנראתה בערך בגיל שלך, והיה גם בן." היא חייכה ונעמדה. "והוא חתיך לוהט."

    חתיכת ביצה נתקעה לי בגרון. זה די מגעיל לשמוע את אימא מדברת על בנים בגילי.

    "חתיך לוהט? אימא, זה נשמע מוזר שאת אומרת את זה."

    אימא התרחקה מהדלפק, לקחה את הצלחת שלה ופנתה לעבר הכיור. "מותק, אני אולי זקנה, אבל העיניים עדיין עובדות, והן עבדו מצוין קודם."

    התכווצתי. אוקיי, ממש מגעיל. "את נהיית לי קוגרית? את עוברת איזשהו משבר אמצע החיים שאמור להדאיג אותי?"

    אימא שטפה את הצלחת שלה ושלחה אליי מבט מעבר לכתפה. "קייטי, אני מקווה שתעשי מאמץ להכיר אותם. אני חושבת שיהיה נחמד אם תמצאי לך חברים לפני שהלימודים בבית הספר יתחילו." היא עצרה רגע ופיהקה. "הם יוכלו להכיר לך את האזור, לא?"

    סירבתי לחשוב על היום הראשון ללימודים, בגלל 'הילדה החדשה' וכל זה. זרקתי את הביצים הלא אכולות שלי לפח. "כן. זה יכול להיות נחמד. אבל אני לא רוצה ללכת ולדפוק בדלת שלהם ולהתחנן שיהיו חברים שלי."

    "זה לא נקרא להתחנן. במיוחד אם תלבשי את אחת משמלות הקיץ היפות ההן שנהגת ללבוש בפלורידה במקום את זה." היא משכה באמרת חולצתי. "זה יהיה יותר כמו לפלרטט."

    השפלתי מבט. על החולצה שלי היה כתוב 'הבלוג שלי יותר שווה מהוולוג שלך'. לא הבנתי מה לא בסדר בזה. "ואם אלך לשם בתחתונים?"

    היא טפחה על סנטרה בהרהור. "זה ללא ספק יותיר רושם."

    "אימא!" צחקתי, "את אמורה לצעוק עליי ולהגיד לי שזה רעיון גרוע!"

    "מותק, אני יודעת שאת לא עושה שטויות. אבל ברצינות, תשתדלי."

    לא הייתי בטוחה איזו השתדלות הייתי אמורה לעשות.

    היא שוב פיהקה. "טוב מותק, אני הולכת לישון."

    "בסדר. אלך לקנות לנו כמה דברים טעימים." ואולי קצת אדמה ושתילים. הערוגה בחוץ באמת הייתה איומה.

    "קייטי?" אימא עצרה בפתח הדלת.

    "כן?"

    צל התפשט על פניה והקדיר את עיניה. "אני יודעת שהמעבר הזה קשה לך, במיוחד לפני השנה האחרונה בתיכון, אבל זה היה הדבר הטוב ביותר עבורנו. לא יכולנו יותר להישאר שם, בדירה ההיא, בלעדיו. הגיע הזמן שנחזור לחיות. זה מה שאבא שלך היה רוצה."

    הגוש בגרון שחשבתי שהשארתי בפלורידה חזר אליי. "אני יודעת, אימא. אני בסדר."

    "באמת?" אצבעותיה נסגרו לאגרופים. אור השמש שחדר מהחלון התנוצץ על טבעת הזהב שעל אצבעה.

    הנהנתי במהירות כדי להרגיע אותה. "אני בסדר. אני אלך לשכנים. אולי הם יוכלו להגיד לי איפה נמצאת החנות. את יודעת. אשתדל."

    "מצוין! אם את צריכה משהו צלצלי אליי, בסדר?" עיניה של אימא דמעו כשפיהקה שוב. "אני אוהבת אותך, חמודה."

    התחלתי להגיד לה שגם אני אוהבת אותה, אבל היא נעלמה במעלה המדרגות לפני שהמילים הצליחו להתגבש ולצאת מפי.

    לפחות היא השתדלה להשתנות, ואני הייתי נחושה לפחות לנסות להשתלב בשינוי הזה ולא להתחבא בחדרי עם המחשב כל היום כפי שאימא חששה שאעשה. אבל להתחבר עם ילדים שלא פגשתי מעולם לא היה הקטע שלי. העדפתי לקרוא ספר או את התגובות של קוראי הבלוג שלי.

    נשכתי שפתיים. יכולתי לשמוע את קולו של אבי אומר לי את משפט העידוד החביב עליו.

    קדימה, קיטי־קט, אל תהיי צופה מהצד.

    הזדקפתי ומשכתי את כתפיי לאחור. אבא אף פעם לא נתן לחיים לחלוף על פניו.

    לשאול איפה נמצאת החנות הקרובה היה תירוץ תמים מספיק כדי להציג את עצמי, ואם אימא צדקה והם באמת בגילי, אולי זה לא יהיה צעד עקום כל־כך. זה היה טיפשי, אבל החלטתי לעשות את זה.

    חציתי את המדשאה ואת החנייה במהירות, לפני שאאבד את האומץ. זינקתי אל המרפסת רחבת הידיים, פתחתי את דלת הרשת, דפקתי בדלת ופסעתי לאחור תוך שאני מיישרת את קמטי החולצה שלי. אני קולית. אני יכולה לעשות את זה. אין שום דבר מוזר בלבקש הנחיות איך להגיע לאן שהוא.

    צעדים כבדים התקרבו אל הדלת מצידה השני ואז היא נפתחה בתנופה ומצאתי עצמי מביטה בחזה רחב, שזוף ושרירי. חזה עירום. השפלתי מבט ונשימתי פחות או יותר נעצרה. מכנסי הג'ינס היו תלויים נמוך על מותניו וחשפו קו דק של שיער כהה שהתחיל מתחת לטבור ונעלם מתחת לחגורת מכנסיו.

    הבטן שלו הייתה עשויה קוביות־קוביות, מושלמת ומזמינה נגיעה. לא בטן מהסוג שהייתי מצפה לראות אצל נער בן שבע־עשרה, שעל פי החשדות שלי זה היה גילו. אבל לא יכולתי להתלונן. גם לא יכולתי לדבר. הצלחתי רק לבהות.

    בסופו של דבר מבטי פנה שוב למעלה, שם מצאתי ריסים עבותים שהצלו על עצמות לחיים גבוהות והסתירו את צבע עיניו כשהוא השפיל את מבטו אליי. הייתי חייבת לגלות מה צבע עיניו.

    "אני יכול לעזור לך?" שפתיים מלאות, ראויות לנשיקה, נטו כלפי מטה באי־שביעות רצון.

    קולו היה עמוק ובוטח. קול של מישהו שרגיל לכך שאנשים מקשיבים ומצייתים לו ללא עוררין. ריסיו התרוממו וחשפו עיניים ירוקות ובוהקות, שפשוט לא יכלו להיות אמיתיות. היה להן צבע של אזמרגד שבלט במיוחד על רקע עורו השזוף.

    "הלו?!" הוא אמר שוב, הניח יד אחת על המשקוף ורכן קדימה, "את מסוגלת לדבר?"

    שאפתי שאיפה עמוקה ופסעתי לאחור. גל של סומק מביך שטף את פניי.

    הנער הרים זרוע, הסיט קווצת שיער גלי ממצחו והציץ מעבר לכתפי ואחר כך הביט בי שוב. "רצית לומר משהו?"

    עד שמצאתי את קולי כבר רציתי למות. "אני... רציתי לדעת אם אתה יודע איפה נמצא הסופרמרקט הקרוב. קוראים לי קייטי ועברתי לגור בבית השכן." הצבעתי על הבית ומלמלתי כמו סתומה. "כאילו, לפני יומיים — "

    "אני יודע."

    או־קיי.

    "אז קיוויתי שאולי אמצא מישהו שיגיד לי איך להגיע לסופרמרקט ואולי גם לאיזה מקום שמוכר שתילים וכאלה."

    "שתילים."

    מאיזושהי סיבה זה לא נשמע כאילו הוא שאל אותי שאלה, אבל בכל זאת מיהרתי לענות. "כן, פשוט הערוגה הזאת מקדימה — "

    הוא לא אמר כלום, רק הרים גבה בבוז. "או־קיי."

    המבוכה הלכה והתפוגגה ואת מקומה תפס נחשול הולך וגדל של כעס. "אז זהו, אני צריכה ללכת לקנות שתילים — "

    "בשביל הערוגה. הבנתי." הוא השעין את האגן שלו על המשקוף ושילב זרועות. משהו ריצד בעיניו הירוקות. לא כעס, משהו אחר.

    נשמתי עמוק. אם הבחור הזה יקטע את דבריי עוד פעם אחת... סיגלתי לעצמי את טון הדיבור שבו אימא נהגה להשתמש כשהייתי קטנה ושיחקתי בחפצים חדים. "הייתי רוצה למצוא סופרמרקט וחנות לחומרי גינון."

    "את מודעת לזה שבעיירה הזאת יש רק רמזור אחד, נכון?" שתי גבותיו התרוממו אל קו שערו כעת, כאילו הוא שאל את עצמו אם ייתכן שאני עד כדי כך טיפשה. ואז הבנתי את הריצוד שראיתי בעיניו. זה היה לגלוג, בתוספת מנה הגונה של התנשאות.

    לרגע אחד כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות בו. מן הסתם הוא הבחור הכי חתיך שראיתי אי פעם במציאות, והוא גם חתיכת אידיוט. לך תבין. "אתה יודע, כל מה שרציתי זה הוראות איך להגיע לסופרמרקט. אני מבינה שזה זמן לא טוב."

    צד אחד של שפתיו התרומם. "כל זמן הוא זמן לא טוב לדפוק לי בדלת, ילדה."

    "ילדה?" עיניי נפערו לרווחה. גבה כהה ולגלגנית התרוממה שוב. התחלתי לשנוא את הגבה הזאת. "אני לא ילדה. אני בת שבע־עשרה."

    "ברצינות?" הוא מצמץ. "את נראית בת שתים־עשרה. אולי שלוש־עשרה. לאחותי יש איזו בובה שדי מזכירה אותך. גם לה יש עיניים ענקיות חסרות הבעה."

    הזכרתי לו בובה? בובה חסרת הבעה? חום צרב את חזי והתפשט אל גרוני. "כן, וואו. מצטערת להפריע. לא אדפוק לך בדלת שוב, תאמין לי." התחלתי לפנות ללכת משם לפני שאכנע לרצון הבוער להכניס לו אגרוף. או לבכות.

    "היי," הוא קרא אחריי.

    עצרתי על המדרגה התחתונה, אבל סירבתי להסתובב ולתת לו לראות עד כמה הייתי נסערת. "מה?"

    "תעלי על כביש שתיים ותפני לכביש מאתיים עשרים צפון, לא דרום. זה ייקח אותך לפטרסבורג." הוא נשף נשיפה נרגזת, כאילו הרגע הוא עשה לי טובה ענקית. "סופרמרקט 'פודלנד' נמצא בתוך העיירה. אי אפשר להחמיץ אותו. טוב, אולי את יכולה. ויש חנות של כלי עבודה ממש בסמוך לסופרמרקט, נראה לי. בטח יש להם דברים שאפשר לשתול."

    "תודה," מלמלתי והוספתי בשקט, "אידיוט."

    הוא צחק צחוק עמוק וגרוני. "זה לא הכי נשי מצידך, קיטי־קט."

    הסתובבתי אליו במהירות. "אל תקרא לי ככה בחיים," התפרצתי.

    "זה טוב יותר מלקרוא למישהו אידיוט, לא?" הוא דחף את הדלת. "זה היה ביקור נחמד. אזכר בו בחיבה עוד ימים רבים."

    או־קיי. מספיק ודי.

    "אתה יודע, אתה צודק. טעיתי כשקראתי לך אידיוט כי 'אידיוט' זו מילה עדינה מדי בשבילך." חייכתי במתיקות. "אתה מנוול."

    "מנוול?" הוא חזר. "כמה מקסים."

    זקרתי מולו את האצבע האמצעית שלי.

    הוא צחק שוב וכופף את ראשו. כמה קווצות שיער נפלו קדימה וכמעט הסתירו את עיניו הירוקות והעוצמתיות. "תרבותי מאוד מצידך, קִיטֶן1. אני בטוח שיש לך עוד שורה ארוכה של כינויים ומחוות גוף עבורי, אבל אני לא מעוניין."

    באמת היה לי עוד הרבה לומר ולהראות, אבל אספתי את כבודי העצמי, הסתובבתי ופסעתי לעבר ביתי בלי לתת לו את העונג לראות עד כמה מעוצבנת הייתי. תמיד הייתה לי נטייה להימנע מעימותים, אבל לבחור הזה היה כישרון מיוחד ללחוץ על הכפתור שהדליק את הכלבה שבי. כשהגעתי למכונית שלי פתחתי את הדלת בפראות.

    "להתראות, קִיטֶן!" הוא קרא אחריי בצחוק וטרק את דלת ביתו.

    דמעות של זעם ושל מבוכה צרבו את עיניי. הכנסתי את המפתחות לחריץ ההתנעה והכנסתי את הגיר להילוך אחורי.

    "תשתדלי," אימא שלי אמרה. זה מה שקורה כשאת משתדלת.

     

     

    עוד על הספר

    • תרגום: דורית שטיינר שריג
    • הוצאה: מלודי
    • תאריך הוצאה: ינואר 2022
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 346 עמ' מודפסים
    אנשי האור 1 - פגיון הבזלת ג'ניפר ארמנטראוט

    1

    עמדתי בחדרי החדש, בהיתי בערמת הארגזים והצטערתי שהאינטרנט עדיין לא היה מחובר. מאז שעברנו לפה לא יכולתי לכתוב כלום בבלוג ביקורות הספרים שלי וזה היה קצת כמו לאבד זרוע או רגל. אימא שלי תמיד אמרה ש'האובססיה המטורפת של קייטי' הוא כל החיים שלי. ברור שהיא קצת הגזימה, אבל הבלוג הזה באמת היה חשוב לי. אימא שלי לא הבינה ספרים כמוני.

    נאנחתי. אנחנו כאן כבר יומיים ועדיין נותרו הרבה ארגזים שלא פרקנו. שנאתי לראות ארגזים ארוזים מפוזרים בבית אפילו יותר מכפי ששנאתי להיות כאן.

    לפחות הפסקתי סוף־סוף לקפוץ בבהלה מכל רחש מאז שעברנו למערב וירג'יניה ולבית הזה, שנראה כאילו נלקח מתוך סרט אימה. היה לו אפילו צריח — אתם קולטים? צריח! מה הייתי אמורה לעשות עם זה?

    קטרמן אפילו לא הייתה עיירה אמיתית. העיר הכי קרובה לכאן היא פטרסבורג — עיירה שיש בה שניים או שלושה רמזורים ונמצאת ליד עוד כמה עיירות שבטח גם בהן לא היה אפילו 'סטארבקס'. והדואר לא הגיע אלינו הביתה. היינו צריכות לנסוע לפטרסבורג כדי להביא אותו.

    פרימיטיביים.

    זה הכה בי כמו אגרוף בפרצוף. פלורידה כבר לא קיימת עבורי. היא נותרה מאחור, מרוחקת מאיתנו מרחק של מיילים רבים, שאותם גמענו במרוץ המטורף של אימא להתחיל מחדש.

    נשענתי על הקיר ושפשפתי את מצחי בכף ידי. זה לא שהתגעגעתי לגיינסוויל, למזג האוויר, לבית הספר הישן או אפילו לדירה שלנו.

    התגעגעתי לאבא.

    ופלורידה הייתה אבא. שם הוא נולד, שם הוא פגש את אימא, ושם הכול היה מושלם... עד שהכול התפרק. עיניי צרבו אבל מיאנתי לבכות. הבכי לא ישנה את העבר, ואבא לא ישמח לראות שאני עדיין בוכה, גם אחרי שלוש שנים.

    התגעגעתי גם לאימא. לאימא כמו שהיא הייתה לפני שאבא מת. לאימא שהייתה מתכרבלת על הספה לידי וקוראת את אחד הרומנים המטופשים שהיא אהבה. זה נראה במרחק של חיים שלמים. זה ללא ספק היה במרחק של מדינה.

    מאז שאבא מת אימא התחילה לעבוד יותר ויותר. פעם היא רצתה להיות בבית, ואז היא פתאום רצתה להיות הכי רחוקה מהבית שאפשר. ואז היא החליטה שאנחנו צריכות לנסוע רחוק.

    לפחות מאז שהגענו לג'ורג'יה, היא הייתה נחושה להיות מעורבת ונוכחת יותר בחיי, על אף שעדיין עבדה בטירוף.

    לעזאזל עם הארגזים, החלטתי להתעלם מהדחף הכפייתי האופייני לי. ריח של משהו מוכר הכה באפי. הבישול של אימא. זה לא טוב. לא טוב בכלל.

    שעטתי במורד המדרגות.

    היא עמדה ליד הכיריים, לבושה במדי חדר הניתוח המנוקדים שלה. רק היא הייתה מסוגלת ללבוש נקודות מכף רגל עד ראש ועדיין להיראות טוב. יש לה שיער חלק בצבע בלונד זוהר ועיניים נוצצות בצבע חום־אגוז. אפילו במדי חדר הניתוח היא גרמה לי להיראות משעממת, עם עיניי האפורות ושערי החום וחסר הייחוד.

    ואיכשהו גם יצאתי יותר... עגולה ממנה. היו לי ירכיים עתירות קימורים, שפתיים מלאות ועיניים ענקיות שאימא אהבה, אבל גרמו לי להיראות כמו בובות הכרוב האלה שילדות אוהבות.

    אימא הסתובבה ונופפה לעברי בכף עץ, משפריצה על הכיריים ביצים מבושלות למחצה. "בוקר טוב, מתוקה."

    בהיתי בבלגן ותהיתי איך להשתלט על המצב בלי לפגוע ברגשותיה. היא ניסתה לעשות דברים של אימהות. זה היה רציני. זו הייתה התקדמות.

    "חזרת מוקדם."

    "עבדתי כמעט משמרת כפולה מאתמול בלילה עד היום ואני אמורה לעבוד מיום רביעי עד שבת, מאחת־‏עשרה ועד תשע בבוקר. זה משאיר לי שלושה ימי חופש. אני חושבת אולי לקחת משרה חלקית במרפאה כאן באזור או אולי בווינצ'סטר." היא גירדה את הביצים מהמחבת לשתי צלחות והניחה מולי את מחוות הרצון הטוב החצי־שרופה שלה.

    ממש נפלא. נראה שמאוחר מדי להתערב, אז פניתי לחטט בקופסה שעמדה על הדלפק וסומנה במילה-'סכו"ם'.

    "את יודעת שאני לא אוהבת להשתעמם, אני מתכוונת לבדוק אותם בקרוב."

    כן. ידעתי.

    רוב ההורים היו בוודאי מעדיפים לכרות לעצמם את זרוע שמאל לפני שהיו בכלל חושבים להשאיר נערה מתבגרת לבד בבית כל הזמן, אבל לא אימא שלי. היא סמכה עליי כי אף פעם לא נתתי לה סיבה לא לסמוך. וזה לא שלא ניסיתי. טוב, אולי בעצם לא.

    אני באמת משעממת.

    אומנם בקרב חבריי בפלורידה לא נחשבתי לטיפוס השקט, אבל אף פעם לא הברזתי משיעורים, תמיד שמרתי על ממוצע ציונים גבוה ובאופן כללי הייתי ילדה טובה. לא כי פחדתי לעשות משהו פראי או מופרע, פשוט לא רציתי להוסיף על הקשיים של אימא. לפחות לא בתקופה ההיא.

    לקחתי שתי כוסות ומילאתי אותן במיץ תפוזים שאימא כנראה קנתה בדרכה הביתה. "את רוצה שאעשה קניות היום? אין כלום בבית."

    היא הנהנה ודיברה בפה מלא ביצים, "את חושבת על הכול. כדאי באמת לקפוץ לקניות." היא לקחה את הארנק שלה מהשולחן והוציאה ממנו כסף. "זה אמור להספיק."

    הכנסתי את הכסף לכיס מכנסי הג'ינס שלי בלי לספור אותו. ממילא היא תמיד נתנה לי יותר מדי. "תודה," מלמלתי.

    היא רכנה קדימה בעיניים נוצצות. "אממ...הבוקר ראיתי משהו... מעניין."

    רק אלוהים יודע מה היא עומדת להגיד. חייכתי. "מה?"

    "שמת לב שיש שני נערים בערך בגילך בבית הסמוך?"

    כלבת הציד שבי נכנסה לפעולה ואוזניי הזדקרו. "באמת?"

    "לא יצאת מהבית, הא?" היא חייכה. "הייתי בטוחה שבשלב הזה כבר תתלבשי על ערוגת הפרחים המכוערת בכניסה."

    "זה בתוכניות, אבל הארגזים האלה לא יפרקו את עצמם." הפניתי אליה מבט נוקב. אהבתי את האישה הזאת, אבל ברור היה שהיא תשכח משהו בכלל לא שולי כזה. "אז מה הסיפור עם הנערים?"

    "כן. הייתה שם נערה שנראתה בערך בגיל שלך, והיה גם בן." היא חייכה ונעמדה. "והוא חתיך לוהט."

    חתיכת ביצה נתקעה לי בגרון. זה די מגעיל לשמוע את אימא מדברת על בנים בגילי.

    "חתיך לוהט? אימא, זה נשמע מוזר שאת אומרת את זה."

    אימא התרחקה מהדלפק, לקחה את הצלחת שלה ופנתה לעבר הכיור. "מותק, אני אולי זקנה, אבל העיניים עדיין עובדות, והן עבדו מצוין קודם."

    התכווצתי. אוקיי, ממש מגעיל. "את נהיית לי קוגרית? את עוברת איזשהו משבר אמצע החיים שאמור להדאיג אותי?"

    אימא שטפה את הצלחת שלה ושלחה אליי מבט מעבר לכתפה. "קייטי, אני מקווה שתעשי מאמץ להכיר אותם. אני חושבת שיהיה נחמד אם תמצאי לך חברים לפני שהלימודים בבית הספר יתחילו." היא עצרה רגע ופיהקה. "הם יוכלו להכיר לך את האזור, לא?"

    סירבתי לחשוב על היום הראשון ללימודים, בגלל 'הילדה החדשה' וכל זה. זרקתי את הביצים הלא אכולות שלי לפח. "כן. זה יכול להיות נחמד. אבל אני לא רוצה ללכת ולדפוק בדלת שלהם ולהתחנן שיהיו חברים שלי."

    "זה לא נקרא להתחנן. במיוחד אם תלבשי את אחת משמלות הקיץ היפות ההן שנהגת ללבוש בפלורידה במקום את זה." היא משכה באמרת חולצתי. "זה יהיה יותר כמו לפלרטט."

    השפלתי מבט. על החולצה שלי היה כתוב 'הבלוג שלי יותר שווה מהוולוג שלך'. לא הבנתי מה לא בסדר בזה. "ואם אלך לשם בתחתונים?"

    היא טפחה על סנטרה בהרהור. "זה ללא ספק יותיר רושם."

    "אימא!" צחקתי, "את אמורה לצעוק עליי ולהגיד לי שזה רעיון גרוע!"

    "מותק, אני יודעת שאת לא עושה שטויות. אבל ברצינות, תשתדלי."

    לא הייתי בטוחה איזו השתדלות הייתי אמורה לעשות.

    היא שוב פיהקה. "טוב מותק, אני הולכת לישון."

    "בסדר. אלך לקנות לנו כמה דברים טעימים." ואולי קצת אדמה ושתילים. הערוגה בחוץ באמת הייתה איומה.

    "קייטי?" אימא עצרה בפתח הדלת.

    "כן?"

    צל התפשט על פניה והקדיר את עיניה. "אני יודעת שהמעבר הזה קשה לך, במיוחד לפני השנה האחרונה בתיכון, אבל זה היה הדבר הטוב ביותר עבורנו. לא יכולנו יותר להישאר שם, בדירה ההיא, בלעדיו. הגיע הזמן שנחזור לחיות. זה מה שאבא שלך היה רוצה."

    הגוש בגרון שחשבתי שהשארתי בפלורידה חזר אליי. "אני יודעת, אימא. אני בסדר."

    "באמת?" אצבעותיה נסגרו לאגרופים. אור השמש שחדר מהחלון התנוצץ על טבעת הזהב שעל אצבעה.

    הנהנתי במהירות כדי להרגיע אותה. "אני בסדר. אני אלך לשכנים. אולי הם יוכלו להגיד לי איפה נמצאת החנות. את יודעת. אשתדל."

    "מצוין! אם את צריכה משהו צלצלי אליי, בסדר?" עיניה של אימא דמעו כשפיהקה שוב. "אני אוהבת אותך, חמודה."

    התחלתי להגיד לה שגם אני אוהבת אותה, אבל היא נעלמה במעלה המדרגות לפני שהמילים הצליחו להתגבש ולצאת מפי.

    לפחות היא השתדלה להשתנות, ואני הייתי נחושה לפחות לנסות להשתלב בשינוי הזה ולא להתחבא בחדרי עם המחשב כל היום כפי שאימא חששה שאעשה. אבל להתחבר עם ילדים שלא פגשתי מעולם לא היה הקטע שלי. העדפתי לקרוא ספר או את התגובות של קוראי הבלוג שלי.

    נשכתי שפתיים. יכולתי לשמוע את קולו של אבי אומר לי את משפט העידוד החביב עליו.

    קדימה, קיטי־קט, אל תהיי צופה מהצד.

    הזדקפתי ומשכתי את כתפיי לאחור. אבא אף פעם לא נתן לחיים לחלוף על פניו.

    לשאול איפה נמצאת החנות הקרובה היה תירוץ תמים מספיק כדי להציג את עצמי, ואם אימא צדקה והם באמת בגילי, אולי זה לא יהיה צעד עקום כל־כך. זה היה טיפשי, אבל החלטתי לעשות את זה.

    חציתי את המדשאה ואת החנייה במהירות, לפני שאאבד את האומץ. זינקתי אל המרפסת רחבת הידיים, פתחתי את דלת הרשת, דפקתי בדלת ופסעתי לאחור תוך שאני מיישרת את קמטי החולצה שלי. אני קולית. אני יכולה לעשות את זה. אין שום דבר מוזר בלבקש הנחיות איך להגיע לאן שהוא.

    צעדים כבדים התקרבו אל הדלת מצידה השני ואז היא נפתחה בתנופה ומצאתי עצמי מביטה בחזה רחב, שזוף ושרירי. חזה עירום. השפלתי מבט ונשימתי פחות או יותר נעצרה. מכנסי הג'ינס היו תלויים נמוך על מותניו וחשפו קו דק של שיער כהה שהתחיל מתחת לטבור ונעלם מתחת לחגורת מכנסיו.

    הבטן שלו הייתה עשויה קוביות־קוביות, מושלמת ומזמינה נגיעה. לא בטן מהסוג שהייתי מצפה לראות אצל נער בן שבע־עשרה, שעל פי החשדות שלי זה היה גילו. אבל לא יכולתי להתלונן. גם לא יכולתי לדבר. הצלחתי רק לבהות.

    בסופו של דבר מבטי פנה שוב למעלה, שם מצאתי ריסים עבותים שהצלו על עצמות לחיים גבוהות והסתירו את צבע עיניו כשהוא השפיל את מבטו אליי. הייתי חייבת לגלות מה צבע עיניו.

    "אני יכול לעזור לך?" שפתיים מלאות, ראויות לנשיקה, נטו כלפי מטה באי־שביעות רצון.

    קולו היה עמוק ובוטח. קול של מישהו שרגיל לכך שאנשים מקשיבים ומצייתים לו ללא עוררין. ריסיו התרוממו וחשפו עיניים ירוקות ובוהקות, שפשוט לא יכלו להיות אמיתיות. היה להן צבע של אזמרגד שבלט במיוחד על רקע עורו השזוף.

    "הלו?!" הוא אמר שוב, הניח יד אחת על המשקוף ורכן קדימה, "את מסוגלת לדבר?"

    שאפתי שאיפה עמוקה ופסעתי לאחור. גל של סומק מביך שטף את פניי.

    הנער הרים זרוע, הסיט קווצת שיער גלי ממצחו והציץ מעבר לכתפי ואחר כך הביט בי שוב. "רצית לומר משהו?"

    עד שמצאתי את קולי כבר רציתי למות. "אני... רציתי לדעת אם אתה יודע איפה נמצא הסופרמרקט הקרוב. קוראים לי קייטי ועברתי לגור בבית השכן." הצבעתי על הבית ומלמלתי כמו סתומה. "כאילו, לפני יומיים — "

    "אני יודע."

    או־קיי.

    "אז קיוויתי שאולי אמצא מישהו שיגיד לי איך להגיע לסופרמרקט ואולי גם לאיזה מקום שמוכר שתילים וכאלה."

    "שתילים."

    מאיזושהי סיבה זה לא נשמע כאילו הוא שאל אותי שאלה, אבל בכל זאת מיהרתי לענות. "כן, פשוט הערוגה הזאת מקדימה — "

    הוא לא אמר כלום, רק הרים גבה בבוז. "או־קיי."

    המבוכה הלכה והתפוגגה ואת מקומה תפס נחשול הולך וגדל של כעס. "אז זהו, אני צריכה ללכת לקנות שתילים — "

    "בשביל הערוגה. הבנתי." הוא השעין את האגן שלו על המשקוף ושילב זרועות. משהו ריצד בעיניו הירוקות. לא כעס, משהו אחר.

    נשמתי עמוק. אם הבחור הזה יקטע את דבריי עוד פעם אחת... סיגלתי לעצמי את טון הדיבור שבו אימא נהגה להשתמש כשהייתי קטנה ושיחקתי בחפצים חדים. "הייתי רוצה למצוא סופרמרקט וחנות לחומרי גינון."

    "את מודעת לזה שבעיירה הזאת יש רק רמזור אחד, נכון?" שתי גבותיו התרוממו אל קו שערו כעת, כאילו הוא שאל את עצמו אם ייתכן שאני עד כדי כך טיפשה. ואז הבנתי את הריצוד שראיתי בעיניו. זה היה לגלוג, בתוספת מנה הגונה של התנשאות.

    לרגע אחד כל מה שהצלחתי לעשות היה לבהות בו. מן הסתם הוא הבחור הכי חתיך שראיתי אי פעם במציאות, והוא גם חתיכת אידיוט. לך תבין. "אתה יודע, כל מה שרציתי זה הוראות איך להגיע לסופרמרקט. אני מבינה שזה זמן לא טוב."

    צד אחד של שפתיו התרומם. "כל זמן הוא זמן לא טוב לדפוק לי בדלת, ילדה."

    "ילדה?" עיניי נפערו לרווחה. גבה כהה ולגלגנית התרוממה שוב. התחלתי לשנוא את הגבה הזאת. "אני לא ילדה. אני בת שבע־עשרה."

    "ברצינות?" הוא מצמץ. "את נראית בת שתים־עשרה. אולי שלוש־עשרה. לאחותי יש איזו בובה שדי מזכירה אותך. גם לה יש עיניים ענקיות חסרות הבעה."

    הזכרתי לו בובה? בובה חסרת הבעה? חום צרב את חזי והתפשט אל גרוני. "כן, וואו. מצטערת להפריע. לא אדפוק לך בדלת שוב, תאמין לי." התחלתי לפנות ללכת משם לפני שאכנע לרצון הבוער להכניס לו אגרוף. או לבכות.

    "היי," הוא קרא אחריי.

    עצרתי על המדרגה התחתונה, אבל סירבתי להסתובב ולתת לו לראות עד כמה הייתי נסערת. "מה?"

    "תעלי על כביש שתיים ותפני לכביש מאתיים עשרים צפון, לא דרום. זה ייקח אותך לפטרסבורג." הוא נשף נשיפה נרגזת, כאילו הרגע הוא עשה לי טובה ענקית. "סופרמרקט 'פודלנד' נמצא בתוך העיירה. אי אפשר להחמיץ אותו. טוב, אולי את יכולה. ויש חנות של כלי עבודה ממש בסמוך לסופרמרקט, נראה לי. בטח יש להם דברים שאפשר לשתול."

    "תודה," מלמלתי והוספתי בשקט, "אידיוט."

    הוא צחק צחוק עמוק וגרוני. "זה לא הכי נשי מצידך, קיטי־קט."

    הסתובבתי אליו במהירות. "אל תקרא לי ככה בחיים," התפרצתי.

    "זה טוב יותר מלקרוא למישהו אידיוט, לא?" הוא דחף את הדלת. "זה היה ביקור נחמד. אזכר בו בחיבה עוד ימים רבים."

    או־קיי. מספיק ודי.

    "אתה יודע, אתה צודק. טעיתי כשקראתי לך אידיוט כי 'אידיוט' זו מילה עדינה מדי בשבילך." חייכתי במתיקות. "אתה מנוול."

    "מנוול?" הוא חזר. "כמה מקסים."

    זקרתי מולו את האצבע האמצעית שלי.

    הוא צחק שוב וכופף את ראשו. כמה קווצות שיער נפלו קדימה וכמעט הסתירו את עיניו הירוקות והעוצמתיות. "תרבותי מאוד מצידך, קִיטֶן1. אני בטוח שיש לך עוד שורה ארוכה של כינויים ומחוות גוף עבורי, אבל אני לא מעוניין."

    באמת היה לי עוד הרבה לומר ולהראות, אבל אספתי את כבודי העצמי, הסתובבתי ופסעתי לעבר ביתי בלי לתת לו את העונג לראות עד כמה מעוצבנת הייתי. תמיד הייתה לי נטייה להימנע מעימותים, אבל לבחור הזה היה כישרון מיוחד ללחוץ על הכפתור שהדליק את הכלבה שבי. כשהגעתי למכונית שלי פתחתי את הדלת בפראות.

    "להתראות, קִיטֶן!" הוא קרא אחריי בצחוק וטרק את דלת ביתו.

    דמעות של זעם ושל מבוכה צרבו את עיניי. הכנסתי את המפתחות לחריץ ההתנעה והכנסתי את הגיר להילוך אחורי.

    "תשתדלי," אימא שלי אמרה. זה מה שקורה כשאת משתדלת.