גבירותיי ורבותיי, מהפך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גבירותיי ורבותיי, מהפך
הוספה למועדפים

גבירותיי ורבותיי, מהפך

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אלחנן שפייזר
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

תקציר

"מפקד הפלמ"ח, ארגון שהוביל את הסזון נגד מחתרות הימין, הביט מספסלי האופוזיציה על מפקד לח"י התופס את כיסא יו"ר הכנסת. דף חדש נפתח בתולדות מדינת ישראל"

במשך שלושים שנות ישיבה באופוזיציה תכנן מנחם בגין, יו"ר תנועת החֵרות, כיצד יעצב מחדש את ישראל ואת זהותה. ממדינה סוציאליסטית, חילונית, שרבים מאזרחיה חשים שהיא מנוכרת כלפיהם – למדינה משגשגת שאופייה התרבותי היהודי מודגש. ברית מזהירה שהצליח לרקום בין "המשפחה הלוחמת", "ישראל השנייה", הליברלים חסידי המשק החופשי, הדתיים והחרדים  – היא שהבשילה את המהפך של 1977. ברית זו היא גם היסוד המארגן את הפוליטיקה הישראלית מאז ועד היום.
גבירותיי ורבותיי, מהפך! עוקב אחר סיפור העלילה הדרמטי של ארבע שנות ממשלת בגין הראשונה, שבהן שקדו בגין וחבריו על מימוש תוכניותיהם. החזון רב-הפנים הועמד במבחנים קשים ובלתי-פוסקים: אווירה בינלאומית עוינת, התנגדות מצד ממסד ותיק ובעל עוצמה, הזדמנות חסרת תקדים לחוזה שלום תמורת נסיגה מקפת, ומתח בין צורכי המשק לבין קשייו המיידיים של הציבור משכבות המצוקה. ובכל זאת, הברית צלחה את המים הסוערים, ומארבע השנים ההן נולדה ישראל חדשה.

* מדוע התעקש בגין למנות רמטכ"ל ונשיא מעדות המזרח?
* איך נופץ הטאבו החרדי ארוך השנים על הצטרפות לקואליציה?
* מה עמד מאחורי בקשת בגין להיקבר בהר הזיתים ולא בהר הרצל?
* איך תוכנן הסכם השלום עם מצרים לשמש להאצת יישוב יש״ע?


ד"ר משה פוקסמן-שע"ל הוא היסטוריון המתמחה בימין הציוני ובהיסטוריה פוליטית של מדינת ישראל. מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת של המכללה האקדמית הדסה. פרסם בכתבי עת בארץ ובחו"ל מאמרים רבים העוסקים בדמותו של מנחם בגין. 

פרק ראשון

1.
הדרך למהפך

פאתי השמיים נצבעו אדום והשמש החלה שוקעת אל ימה של תל־אביב, שכיאה לחודש דצמבר היה נטוש ממתרחצים. הדופק העירוני של העיר החל להאט מקצבו הסוער לקראת השבת שבפתח. מעבר לאופק הגיח, במסלול לכיוון דרום, מטוס פנטום של חיל האוויר. בעקבותיו טסה שלישיית מטוסים שכמותה לא נראתה עד כה בשמי ישראל. היו אלה שלושת מטוסי ה־F15 החדישים, שהמריאו ימים אחדים קודם לכן מארצות הברית, ועם נחיתתם שִדרגו את חיל האוויר הישראלי לשני בעולם המחזיק במטוסים כאלו.

עשרות קילומטרים דרומית לחוף תל־אביב, בבסיס חיל האוויר תל־נוף, המתין קהל גדול בהתרגשות גוברת לטקס קבלת הפנים למטוסים החדשים. לאירוע הוזמנו פחות משלוש מאות איש, אך אלפים גדשו את הרחבה הסמוכה למסלולי הנחיתה. שנים של אמברגו אירופי הסתיימו בהחלטת הממשל האמריקני לספק לישראל את המטוס שיבטיח את יתרונה האסטרטגי עוד שנים קדימה. בין הבאים היו חיילי הבסיס ובני המשפחות של צוותי האוויר שבאו לחזות במעמד ההיסטורי, וכן ראש הממשלה וצמרת צה"ל. לדידה של מערכת הביטחון, הגעת מטוסי הקרב עתה, בשלהי 1976, שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, טמנה בחובה הבטחה לשיקום ביטחונו העצמי של חיל האוויר. טילי קרקע־אוויר של צבאות מצרים וסוריה עשו שמות במטוסי הפנטום והסקייהוק של החיל. יותר מרבע מהמטוסים שהמריאו לקרב לא שבו לבסיסם, ועשרות רבות של אנשי צוות אוויר קיפחו את חייהם או נפלו בשבי האויב. הגעת המטוסים החדשים נועדה לשוב ולזקוף את כנף החיל שטילי האויב הצליחו לכופף, כפי שתיאר זאת האלוף עזר ויצמן בעת מלחמת ההתשה, אִמרה שקיבלה משנה תוקף במלחמת יום הכיפורים.

עיתוני ישראל עקבו אחר הגעת המטוסים ודיווחו לקוראים על דרכם מארצות הברית לעבר ישראל. הסקרנות הציבורית הטבעית יצרה ציפייה לאומית ודרבנה את ההמונים להגיע לאירוע הסגור. ראש הממשלה יצחק רבין הביט בהתקהלות מלשכתו המרווחת של מפקד בסיס תל־נוף, הדליק סיגריה נוספת והביט בעצבנות בשעונו. השעה 15:00, שבה היו אמורים המטוסים לנחות, חלפה זה מכבר, וממגדל הפיקוח נמסר לקהל, שהחל מאבד את סבלנותו, כי ישנו עיכוב קצר. כמעט חצי שעה לאחר שעת הנחיתה המתוכננת הופיעו המטוסים באופק. אנשי משרד ראש הממשלה ביקשו מהרמטכ"ל מוטה גור וממפקד חיל האוויר בני פלד לקצר בדבריהם מתוך התחשבות ברגשות הציבור הדתי. אך לכולם היה ברור כי הכוונה הייתה להתחשבות ברגשי הקואליציה של ראש הממשלה ובסיעות הדתיות. טייסי חיל האוויר האמריקני, שלא היו מודעים לשבת המתקרבת או לבעיות הקואליציוניות של ראש הממשלה, החליטו לפצות את הקהל על האיחור. מפקד הלהק האמריקני נחת על המסלול, ומייד שב והמריא והפגין לפני הקהל הרב תרגילים אירובטיים שדחו עוד יותר את תחילת הטקס.

ראשון הנואמים היה מפקד חיל האוויר. האלוף בני פלד עלה על במת הנאומים ונשא מבטו לעבר המטוסים החדשים שזה עתה נחתו. ההתרגשות שבמעמד החזירה אותו כמעט שלושים שנה לאחור, אל ליל מאי 48' שבו נחת על המסלול מטוס תובלה צ'כי ובבטנו מטוס הקרב הראשון של ישראל, מפורק לחלקים. פלד, שהיה אז מכונאי צעיר, הוזעק לבסיס והרכיב בידיים רועדות את חלקי המטוס. המטוס הורכב במהירות שיא והמריא מייד לתקיפה נואשת של שיירות הצבא המצרי הקרֵבות וסוגרות על תל־אביב. עתה הביט פלד בגאווה אל האלפים החוגגים את הצטרפות המטוס החזק ביותר בעולם לאגרוף האווירי של מדינת ישראל. פלד, שלא חיבב נאומים ארוכים, התייחס באירוניה לסיטואציה הפוליטית וקבע כי אומנם לדברים שביקש לומר תידרש כשעה, אך בשל קדושת השבת לא יעמיס על הקהל. "ציון דרך חשוב מאוד", הכריז מפקד חיל האוויר, באנדרסטייטמנט האופייני לו, בפני ההמונים. הרמטכ"ל מוטה גור, שנאם אחריו, הרשה לעצמו קצת יותר חגיגיות, וקבע כי מדינת ישראל שאחרי קבלת המטוסים היא "מדינה אחרת". ספק אם ידע איזו משמעות מיוחדת יקבלו דבריו אלה, לאו דווקא מהבחינה הצבאית. אחרון הדוברים, ראש הממשלה רבין, מאדריכלי היחסים האסטרטגיים המתהדקים עם ארצות הברית, הגדיר את הטקס כ"חג למדינת ישראל". לאחר הדברים הקצרים פנה ראש הממשלה בליווי מפקד החיל והרמטכ"ל להצטלם ליד המטוסים לצורך הכותרות של עיתוני יום ראשון, וקהל האלפים פנה לשולחנות הכיבוד שעליהם עמלו טבחי הבסיס.

עצבנותו של ראש הממשלה ואנשי לשכתו לא בכדי הייתה; על ההתרגשות שליוותה את השבוע החולף העיבו איומי הח"כים החרדים ובראשם ח"כ הרב קלמן כהנא מהחזית הדתית התורתית. ח"כ כהנא, מחותמי מגילת העצמאות ומוותיקי הנציגות החרדית בכנסת, פנה לרמטכ"ל כבר בתחילת השבוע בבקשות דחופות לבטל את הטקס ההמוני שיועד לשעה הסמוכה לכניסת השבת. כהנא טען כי גם אם הטקס עצמו יסתיים בטרם תיכנס השבת, הרי שהמשימות הנדרשות לאחריו יובילו בהכרח לחילול השבת בצה"ל ובקרב האורחים הרבים שיחזרו לביתם לאחר כניסת השבת. ההתעלמות של צה"ל מפניותיו בנושא לא ריפו את ידי חבר הכנסת הוותיק, והוא המשיך ופנה לחבריו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

בראש הוועדה עמד מי שלימים יהיה הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ח"כ יצחק נבון. נבון, איש מפא"י שהגיע מבית ירושלמי מסורתי, נמצא בקשרים הדוקים עם המנהיגות החרדית עוד מימי קום המדינה. הוא עוד זכר כיצד, בהיותו ראש לשכתו של דוד בן־גוריון, התלווה לראש הממשלה בפגישה ההיסטורית עם מנהיג היהדות החרדית, החזון אי"ש. הפגישה נערכה בתחילת שנות החמישים בבני־ברק, שהייתה אז עיר מעורבת, ובמהלכה ביקש בן־גוריון לשאול את בן שיחו "איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?" החזון אי"ש לא נרתע מן המעמד ולא הסכים להתכופף או להתפשר לפני בן־גוריון. "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול", אמר, "וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא — יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". בן־גוריון, שלא רווה נחת מתשובתו של מי שנחשב לגדול הפוסקים, ניסה לשכנע את המנהיג הישיש ודיבר על מצוות יישוב הארץ, וביתר שאת על מצוות ההגנה על החיים שהחילונים נושאים בה — "מה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" ואולם טיעוניו של בן־גוריון נפלו על אוזניים אדוקות, והחזון אי"ש חתם את הוויכוח תוך ציטוט הפסוק "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז, א). בן־גוריון חובב המקרא לא התקשה להבין את הרמז העבה. צה"ל חושב שהוא המגן, אך הוא רק כלי בידי ה', שהוא המגן האמיתי על המדינה, הנוטה לנו חסד בזכות שומרי מצוותיו ולומדי תורתו.1

פגישה זו סימלה את הקרע הפוליטי והאידיאולוגי שנפער בין אגודת ישראל החרדית לבין הממשלה החילונית בראשות בן־גוריון. בתחילת שנות החמישים עזבה אגודת ישראל את הממשלה והקפידה להישאר באופוזיציה ולא להשתתף בממשלות החילוניות שקמו לאחר מכן. ח"כ קלמן כהנא שפנה ליצחק נבון, היה מתלמידיו של החזון אי"ש ואף נשלח בשמו למשימות שונות הקשורות בשמירת ההלכה. כמעט חצי יובל לאחר הגעתו ההיסטורית של ראש הממשלה לבית החזון אי"ש הגיע תלמידו של החזון אי"ש לדבר על לב נציגה של המדינה החילונית במשרדו בכנסת בירושלים. ח"כ נבון, שבילדותו חבש את ספסלי בית המדרש, זכר את הפגישה ההיסטורית ואת שאלתו של בן־גוריון שנותרה תלויה ללא מענה. הוא הבין את החשיבות של מניעת חילול השבת ההמוני בעיני הסיעות החרדיות והדתיות. על כן פנה למשרד ראש הממשלה בשם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בבקשה לדחות את הטקס ההמוני למועד אחר.

הבקשות לדחיית הטקס הגיעו לדיון בלשכת ראש הממשלה, שם התלבטו בעניין. על הכף עמדו ההשלכות הארגוניות של הדחייה כלפי המוזמנים הרבים וכלפי הטייסים האמריקנים. בה בעת הבינו בלשכת רבין את חשיבות השבת למצביעים הדתיים ואת מצבה העדין של השותפה הדתית הבכירה בקואליציה, המפד"ל. חברי הכנסת של מפלגה זאת יתקשו לקבל חילול שבת המוני, ויציבות הקואליציה עלולה להיפגע כתוצאה מכך. בתום הדיון הוחלט על פשרה בדמות טקס מצומצם ככל האפשר. מלשכת ראש הממשלה הודיעו ליו"ר ועדת חוץ וביטחון כי הוחלט להיענות לפנייתו ולהמיר את הטקס הממלכתי בטקס צה"לי פנימי שיסתיים לפני כניסת השבת. בלשכתו של רבין העדיפו במילא לקיים את הטקס בצנעה יחסית, ולו כדי ליהנות מהעדרותו של שר הביטחון, שמעון פרס, ששהה באותה העת בביקור עבודה בארצות הברית.

עמדה זו נבעה לא מעט מהאירועים שהתרחשו חודשים אחדים קודם לכן בעקבות שחרור חטופי אנטבה. בלשכת רבין זכרו היטב כיצד בטרם נגעו גלגלי מטוסי חיל האוויר במסלול בלוד, מיהרו דובריו של שר הביטחון פרס לתדרך את העיתונאים על הססנותו של רבין ועל הלחץ שהפעיל פרס לנקוט פעולה צבאית. הפעם, החליטו בלשכה, יופנה הזרקור אך ורק אל רבין, שבשבתו כשגריר בארה"ב היה אחראי לשדרוג היחסים עם הממשל האמריקני. אלא שמימוש ההחלטה על הורדת הפרופיל הציבורי של הטקס התבררה כמשימה בלתי אפשרית. אומנם השתתפות נשיא המדינה, שרי הממשלה וחברי ועדת חוץ וביטחון בוטלה, אך מוזמנים רבים אחרים התעקשו להגיע.

תחילת הסוף

במוצאי שבת הדליק קלמן כהנא את מכשיר הרדיו בסלון ביתו, כדי להאזין למהדורת החדשות של שבע. המהדורה נפתחה בדיווח על הטקס החגיגי שנערך בבסיס חיל האוויר ועל האלפים הרבים שבאו לקבל את פני מטוסי הקרב החדשים. ח"כ כהנא רתח מזעם. התמונות בעיתוני היום למוחרת והדיווחים על הטקס שנערך עד כניסת השבת עצמה החריפו את תחושת העלבון. כעסו של הרב כהנא לא נבע מחילול השבת בלבד, אלא גם מהעלבון האישי על הפרת ההבטחה שניתנה לו.

ביום שלישי 14 בדצמבר עלה חבר הכנסת קלמן כהנא על דוכן הנואמים במליאת הכנסת. "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה", פתח כהנא והחל מנמק בכעס את הצעת האי־אמון בממשלה. "לא ייתכן, לדעתי, לתת אמון בממשלה, אשר כדי להציל את יוקרתה בציבור, מוכנה להגיע לחילול שבת בטקס ממלכתי ומוכנה להטעות את המזהירים אותה מראש, רק כדי לקיים מופע ראווה אשר ספק רב אם גם ללא חילול השבת היה מוצדק". ח"כ כהנא המשיך בהתרגשות, "כאשר שמעתי במוצאי שבת בשעה שבע את השידור שבו סופר על הטקס שהשתתפו בו שלושת אלפים מוזמנים וחיללו את השבת באצטלה ממלכתית, רציתי להתפרץ ולצעוק: ממשלת כחש וכזב, ממשלה המתכחשת לשבת קודש, ממשלה המוכנה לכזב ולהטעות". כהנא המשיך ודרש מחברי הבית, "מתוך כאב לב זה הנני בא ותובע מחברי הבית להצטרף להצעת אי אמון בממשלה".2 למרות נאומו מלא התוכחה של ח"כ כהנא, עיקר ההתעניינות הופנתה לעבר ספסלי מפלגת הציונות הדתית, המפד"ל. הצבעת אי האמון העמידה במבחן את מחויבותה של המפלגה לקדושת השבת מחד גיסא ולקואליציה מאידך גיסא.

ראש הממשלה יצחק רבין, שיצא לשרת את מדינת ישראל כשגריר בוושינגטון כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים למשך חמש שנים, לא הפנים את עומק השינוי שהתחולל בחברה הישראלית בהעדרו. החיבור מחדש למקומות כמו שילה, בית־לחם, חברון והעיר העתיקה בירושלים הוביל לשינוי ביחסם של חלקים רבים של החברה הישראלית ליהודה ושומרון. השינוי הגדול ביותר התחולל בציבור המסורתי והדתי, ובעיקר במפד"ל שהייתה שותפה מרכזית בממשלת רבין. כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים זכר רבין את המפד"ל כממוקמת בצד היוני של הממשלה, ונציגיה היו דוברי המתינות המדינית וריסון הצעדים הצבאיים. עמדות מדיניות אלו אף שימשו מרכיב מרכזי ב"ברית ההיסטורית" בין מפא"י החילונית־סוציאליסטית למפד"ל המסורתית, ואפשרו את ההתגברות על ההבדלים בנושאי דת ומדינה. המפד"ל של שנת 1976, ללא מנהיגה היוֹני, חיים משה שפירא, הלכה ונסחפה אחרי תנועת גוש אמונים, התומכת בארץ ישראל השלמה, ורבים מבני הדור הצעיר של המפלגה תמכו בתנועה ואף הצטרפו לפעילותה. עמדות אלו טמנו בחובן את זרעי הפירוד בין מחנה הפועלים לציונות הדתית, זרעים שהצמיחו שורשים וחיכו להזדמנות הנכונה לפרוץ מעל לפני השטח.

לאחר שסיים ח"כ כהנא את נימוקיו בזכות הצעת אי האמון, נפתח הדיון. אל הח"כים החרדים וחברי הליכוד הצטרפו גם מפלגות שמאל כמו ר"צ בראשות שולמית אלוני ומפלגת מוקד בראשות מאיר פעיל. סיעות אלו היו שותפות, מטעמיהן שלהן, לחוסר הנוחות לנוכח מה שנתפס בעיניהן כחגיגת הכוח ששטפה את המדינה. ח"כ פעיל האשים את הממשלה ב"טיפוח פולחן הנשק", וח"כ אלוני ראתה באירוע סימן לכך שהממשלה "מפגינה בראוותנות את אי־ביטחונה".3 לאחר שסיימו הדוברים השונים את הצגת עמדותיהם, עלה ראש הממשלה יצחק רבין לענות בשם הממשלה. רבין עלה לדוכן הכנסת בחליפה אפורה והחל את נאומו כמי שכפאו שד. ראש הממשלה עשה ככל יכולתו כדי לא להפוך את הסוגיה למחלוקת אידיאולוגית וניסה לערער על העובדות. הוא הסביר לחברי הכנסת כי מבחינה טכנית לא נעשה חילול שבת, היות והטקס הסתיים לפני כניסת שבת והוא אף הגיע לביתו שברמת־אביב קודם לכן. ראש האופוזיציה בגין שאל באירוניה אם הגיע לביתו במטוס F15 ועורר גל צחוק, ורבין, שרצה לחזור לכיסאו מאחורי שולחן הממשלה, הגיב ב"לא" יבש.

למרות ההתפתלויות של ראש הממשלה הפכה דווקא המפד"ל, בשל החלטתה להימנע בהצבעה, למוקד הדיון בכנסת, ונתקלה בהתקפה מצד ספסלי האופוזיציה ומצד חבריה לקואליציה כאחד. שמואל תמיר מהמרכז החופשי שבאופוזיציה הלם באנשי המפד"ל מימין על סירובם לתמוך בהצבעת האי־אמון וקרא לעברם, "מדהים להיווכח כיצד מפלגה כמפד"ל אינה מזדהה עם ההצעה". משמאל התקיף אותם ח"כ הרב מנחם הכהן, רבה של ההסתדרות ויו"ר סיעת העובד הדתי, על סירובם להתנגד להצעת האי־האמון למרות היותם חברי הקואליציה, "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים — לכו אחריו, אם הבעל הקואליציוני הוא האלוקים — לכו אחריו. איזה מין מוסר הוא זה? איזה יושר ציבורי ואיזה מוסר דתי הוא לשבת בממשלה ולהימנע בהצבעת אי האמון בה?"4

הסערה החיצונית שבעינה עמדה המפד"ל איימה לזעזע את קורות הבית פנימה. חברי סיעת המפד"ל דחו את דרישת יו"ר המפלגה, שר הפנים יוסף בורג, להצביע עם הממשלה. בצעד חסר תקדים החליט בורג להצביע בניגוד לדעת חברי סיעתו, ואף הוציא הודעה אישית שבה קבע כי דעתו המצפונית אינה מתיישבת עם כך ששר יכול להימנע בעת הצבעת אי אמון בממשלה שבה הוא מכהן ולהישאר בה. בורג, נציג הציונות הדתית הוותיקה, חשש לפגוע בברית רבת השנים עם מפלגות הפועלים. לאור זאת הצביע עם חבריו לממשלה והסביר כי הוא מקבל את התנצלותו של ראש הממשלה ואת הסבריו.

למוחרת ההצבעה התקיימה ישיבה סוערת של הנהלת המפד"ל שהוכיחה את בדידותו הפוליטית של היו"ר בתוך מפלגתו, ויותר מכך, את בדידות דרכו המדינית בה. יוסף בורג היה מראשי סיעת 'לַמִּפנה' במפלגה הדתית־לאומית, סיעה שתמכה בהמשך שיתוף הפעולה עם מפלגות הפועלים והוסיפה לדגול במתינות מדינית. הכעס על הסיטואציה שבה נאלצה המפלגה להימנע בהצבעה בכנסת וכך להיתקל בביקורת מכל הכיוונים, התפרץ. בורג ידע את הלך הרוח ועל כן איחר לישיבה כדי לאפשר לחברי מפלגתו להוציא קיטור. מתחריו הפוליטיים, ובראשם שר הבריאות יצחק רפאל, שביקשו לשוות לתנועה קו ימני יותר ושאפו להדיח את בורג, ניצלו את האירועים כדי לדרוש מועד לבחירות פנימיות. סגן ראש עירית תל־אביב, חיים מנחם בסוק, דמות נערצת במפלגה ומלוחמי המחתרת בגטו וילנה, הטיח בבורג כי מעשיו משרתים את שונאי המפד"ל הטוענים כי היא הופכת את ענייני הדת לפוליטיקה. השר רפאל קבע כי בורג נכשל בלשונו בהודעה האישית שהוציא לעיתונות, ודרש כי "יתקן את עצמו".5 הישיבה התלהטה והידרדרה למסכת של צעקות ועלבונות הדדיים בין הצדדים הניצים. זבולון המר, שר הסעד הטרי שנמנה עם החוגים הניציים במפלגה, נאלץ להתערב ואיים על החברים כי חברי ההנהלה לא יגיעו לישיבות שבהן יש "איומים ועלבונות".6 לאחר שהמר הרגיע את הרוחות ביקש בורג את רשות הדיבור. מנהיג המפלגה ביקש להזכיר לחברים את חשיבות הברית עם המערך, וכיצד בזכות ברית זאת הצביעה, אך לאחרונה, הקואליציה החילונית נגד הצעת החוק של נישואין אזרחיים שניסתה להעלות בכנסת ח"כ שולמית אלוני. בסיום הישיבה ועל מנת לנסות לתקן את הרושם המאכזב של בוחריה מצעדיה האחרונים, החליטה הנהלת המפד"ל, בלחץ האגף הניצי, להוציא הודעת סיכום לוחמנית. הודעה זו קבעה כי נציגי המפלגה יתבעו מהממשלה להכיר במאחז קדום שבשומרון כיישוב קבע לכל דבר, ולהושיט לו את כל העזרה הדרושה לפיתוחו ולקידומו.

סחריר זה, שנועד למשוך את תשומת הלב הפוליטית והציבורית מפרשת האי־אמון לנושא חדש, רק החמיר את המצב. דרישת המפד"ל מהממשלה להכיר במאחז שהוקם לאחר התנגשות עימה, וזאת דווקא לאחר הימנעות המפד"ל מתמיכה בממשלה שהיא חברה בה בהצבעת אי־אמון, העלתה עוד יותר את חמתו של יצחק רבין. תנועת גוש אמונים, שהמפד"ל הלכה ונעשתה מזוהה עימה יותר ויותר, נתפסה על ידי רבין כלא פחות מאיום על הדמוקרטיה הישראלית. בספרו 'פנקס שירות' כינה רבין את התנועה שיזמה את העליות על הקרקע בשומרון בניגוד להוראות הממשלה "סרטן", הוא התייחס אליה כפורעת חוק וכל המסייעים לה היו לדידו עבריינים. רבין אף לא יכול היה להתעלם משיתוף הפעולה שהתרקם בין שר הביטחון פרס לבכירי גוש אמונים. הוא ראה בו מהלך ציני שנועד לערער את מעמדו ומעמד ממשלתו, ותרגיל פוליטי שיסלול את דרכו של פרס לכיסא יושב ראש המפלגה. לאנשי המפד"ל, שבעיניו נראתה כתנועה מקצינה ההולכת ונעשית לזרוע הפוליטית של גוש אמונים, ביקש רבין להמחיש שלא יתפשר על שלטון החוק ועל מנהיגותו: לא על כיבוד החלטות הממשלה בנושא ההתיישבות ביש"ע ולא על מחויבות המפלגה לתמוך בממשלה בעת הצבעות אי האמון בכנסת.

על כן, אף כי הקואליציה צלחה את הצבעת אי האמון ברוב מוצק של 55 קולות מול 48, החליט רבין לפטר את שרי המפד"ל ולפעול להקדמת הבחירות. לעמדה עקרונית זאת נלווה גם שיקול פוליטי קר: פגיעה במפלגה החדשה ד"ש, שהלכה וצברה אהדה בקרב הציבור על חשבון המערך. הכוונה הייתה להקדים את הבחירות בטרם תוכל ד"ש להכות שורש ולהתארגן כראוי לקראת הבחירות שנועדו להיערך רק לקראת סוף שנת 1977. צעד פוליטי זה יזכה לימים, מפי מחנה פרס במפלגה, בכינוי האירוני "התרגיל המבריק".

המערכת הפוליטית גלשה לסחרור מסוכן, ושני האנשים שיכלו לעצור את הקריסה היו נטולי יכולת ההשפעה. הראשון, ראש המפד"ל, זקן השבט המתקרב לגיל שבעים, יוסף בורג, גילה שאין לו הכוח הפוליטי לכפות על חבריו להנהגת המפלגה להצביע עם הממשלה שהם היו חברים בה. השני, שר הביטחון שמעון פרס בעל הניסיון הפוליטי, שהבין כי פיטורי שרי המפד"ל הם שגיאה שתשחק לידי בגין ותדחוף את המפד"ל לברית עם הליכוד, שהה אז כאמור בארצות הברית בביקור מדיני. הוא לא הצליח להפעיל מרחוק את מלוא השפעתו על רבין ומקורביו. פרס ובורג הבינו כי לאור המציאות הפוליטית, צעד פוליטי זה עשוי להיות גט הכריתות האידיאולוגי בין המפד"ל, ו'הפועל המזרחי' שהייתה כוח מרכזי בה, לבין מפלגות הפועלים. ברית זו שירתה היטב את שני הצדדים במשך עשורים רבים אך כעת הייתה שברירית מתמיד. מכתבי הפיטורין שנחתו על שולחנותיהם של שרי המפד"ל בחתימת ידו של יצחק רבין היו עלבון אחד יותר מדי לשותפה הנאמנה, וערערו את יחסי הכוחות במפלגה. שר הסעד המפוטר, זבולון המר, הגיב להחלטת רבין ואמר, "אני כשלעצמי אין לי טענות כלפי מפלגת העבודה בעניין שותפות היסטורית מפני שיש לי השגות והערכות על מימושה ועל האמת שלה". והוא המשיך, "אבל כלפי המפד"ל הוותיקה, חבריי הוותיקים, ששמרו אמונים לשותפות הזאת, נתנה מפלגת העבודה סטירת לחי".7 המר צדק בניתוחו הפוליטי. מכתבי הפיטורים שמו קץ לברית ההיסטורית שעיצבה את שלושת העשורים הראשונים של המדינה, ופתחו תקופה חדשה שבה מצאה הציונות הדתית בית במחנה פוליטי אחר.

כדור השלג

כדור השלג של מהפך 77', שהחל להתגלגל בהצעת האי־אמון של קלמן כהנא, היה אחד משניים. בעוד הוא מתחיל את דרכו במסדרונות הכנסת נכנסה אל בית המשפט המחוזי בתל־אביב פרקליטת המחוז, עורכת הדין ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן. חמושה במטרייה ובמעיל עקפה את העיתונאים שהמתינו לה והחלה להתקדם בצעדים נחושים לעבר האולם המרכזי. פרקליטת המחוז נשמה נשימה עמוקה לפני שפתחה את דלתות אולם בית המשפט והתייצבה אל מול מי שנחשב לאחד האישים החזקים במשק הישראלי, אשר ידלין. בידיה נשאה הפרקליטה המנוסה צרור כרוך של ניירות ועליו הכותרת "כתב אישום בגין קבלת שוחד בסך 280 אלף לירות ומעשי מרמה". מולה התייצב אשר ידלין, מאושיות מפלגת העבודה, מזכ"ל קופת החולים הכללית, מי שהיה למזכ"ל משק העובדים העצום והאדם שרבין ביקש למנות לנגיד בנק ישראל ואולי אף לשר אוצר. ידלין, ממושכי החוטים של הפוליטיקה הישראלית, היה בן לאחת המשפחות המקושרות והחזקות במדינה. אבי אשתו היה אליהו גולומב מפקד ההגנה, ודוד אשתו — ראש הממשלה לשעבר משה שרת. הוא מקורב ללוי אשכול בזמנו, ובן דודו של שר החינוך אהרן ידלין. תחושת עוצמה זו תורגמה לתחושת חסינות כוזבת שהובילה את ידלין להאמין כי הוא ניצב מעל החוק.

כתב האישום לא היה רק נגד אשר ידלין האיש; הוא היה נגד אשר ידלין הסמל. סמל להסתאבותה של מפלגת הפועלים ולהסתאבות המנגנון שהוקם כדי להיטיב עם העובד והפך עם השנים למקור לקידום פוליטי וכלכלי של קבוצת מקורבים ועסקנים. סרן (מיל') מוטי אשכנזי היה לסמל המחאה נגד ממשלת גולדה על כישלונותיה המדיניים והצבאיים; משפטו של אשר ידלין נתפס כסמל לחשיפת השחיתות השלטונית שנבעה מהתמשכות שלטונה של מפא"י לגלגוליה.

בעוד המשפט המתוקשר של אשר ידלין מתנהל בבית המשפט, החליטה הכנסת בעקבות צעדיו של ראש הממשלה רבין, להתפזר ולצאת לבחירות. בשבוע שבו העבירה הכנסת את חוק פיזור הכנסת השמינית וקבעה את תאריך הבחירות ל־17 במאי 1977, עסקו העיתונים דווקא בישיבה סודית שהתקיימה בבית ראש הממשלה. הישיבה החשאית נערכה במוצאי שבת, והשתתפו בה היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה, שר המשפטים וראש הממשלה. למוחרת בבוקר, בישיבת הממשלה השבועית, היה מי שחשף בפני שר השיכון אברהם עופר, איש ההגנה וממקימי המשמרת הצעירה של מפא"י, כי הדיון הלילי נגע לעניינו. השר עופר התמודד עם שמועות שנפוצו על חקירת מחלקת ההונאה במשטרה בעניין כהונתו כמנכ"ל שיכון עובדים. החקירה התמקדה בחשדות בדבר מסירת דירות המיועדות לזוגות צעירים — לבודדים שאינם זכאים להן, ובשוחד שקיבל לכאורה מקבלנים פרטיים שעבדו בפרויקט. שמועות אלו היו לכלי לניגוח הממשלה בידי האופוזיציה. שאילתות בעניין החקירה הופנו לשר המשטרה; וח"כ אהוד אולמרט, שהיה ממובילי המלחמה בשחיתות, העלה הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת, ודרש הודעה מוסמכת בעניין.

השר עופר, שטען להגנתו כי אין אמת בשמועות, גילה לפתע שאיש אינו מעוניין בקרבתו. מי שהיה ראש מטה הבחירות של העבודה בבחירות הקודמות, הודר מכל תפקיד במערכת הבחירות הנוכחית. הצעותיו החוזרות ונשנות להופיע בפני הפעילים ובסניפי המפלגה נדחו בנימוס. מפלגתו הפנתה לו עורף. הנחמה היחידה נמצאה בידיעות שהגיעו לשר השיכון כי המשטרה מתקשה להשיג ראיות לעברות שנעשו לכאורה על ידו. הודעה על כך שאין בסיס לטענות כלפיו והחומר שנאסף נגדו אינו מצדיק חקירה, הייתה אמורה להתפרסם בכל יום. ברגע האחרון, לפני פרסום ההודעה המזכה, הגיע עד המדינה בפרשת ידלין, עו"ד חיים גושן, ובפיו מידע חדש על השר עופר. מידע זה הביא לישיבה הבהולה בבית ראש הממשלה ולהחלטת רבין לסגת מכוונתו לפרסם את ההודעה המטהרת. עופר גילה את הדבר בישיבת הממשלה, נכנס בסערה ללשכת ראש הממשלה ודרש לשים קץ לשמועות. כאשר הבין למוחרת כי הודעה כזאת לא תגיע, הוא שחרר את נהגו האישי ושם פעמיו לביתו בשכונת אפקה בצפון תל־אביב. שם ניגש אל הכספת, הקיש את הקוד הסודי והוציא את אקדחו האישי. לאחר מכן התיישב בשולחן העבודה והחל מנסח מכתב פרידה ממשפחתו. לאחר שחתם את המכתב נכנס שר השיכון לרכבו ופנה מערבה לחוף תל־ברוך, שם נמצא כעבור שעות מספר ללא רוח חיים.

לאחר ההלוויה הממלכתית שנערכה בתל־אביב בגשם סוחף ואף תחת ברד עז, נכנס שר הביטחון שמעון פרס למכוניתו ונסע אל עבר קיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל. פרס, שהתחייב להופיע בפני חברי הקיבוץ באספה שנקבעה מראש, שקע במחשבות ברכב השרד המפלס דרכו צפונה במזג האוויר הקודר. למרות הגשם הכבד נאספו מרבית חברי הקיבוץ, ממעוזי תנועת העבודה, לשמוע דברי חיזוק וחזון מפי שר הביטחון. ואולם פרס, שהגיע לקיבוץ תחת הרושם הקשה שהותירו ההצעה לפיזור הכנסת, השלכות ההאשמות בפלילים על בכירי המפלגה והתאבדותו של עופר, נתפס למרה שחורה. הסקרים העידו על מגמת צניחה בתמיכת הציבור במפלגתו, והוא שיתף את חברי הקיבוץ בנבואותיו השחורות, "אנו עלולים לספוג בבחירות מכה קשה שלא ידענו כמוה". אל מול התדהמה שהשתררה המשיך פרס ואמר, "זו הפעם הראשונה שאנו עומדים בפני אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה".8 כשסיים את דבריו תהו חלק מהחברים אם הייתה זו המרה השחורה לנוכח מאורעות היום, או ניסיון מכוון להציג תמונת מצב קודרת כדי להשיג תמיכה בשינוי מן היסוד ובהחלפת ראש הממשלה המכהן ומנהיג המפלגה יצחק רבין במועמד חדש ושמו שמעון פרס. ימים ספורים לאחר מכן, עם פיזור הכנסת, הודיע שמעון פרס על כוונתו להתמודד על משרת יו"ר המפלגה מול רבין.

הכרזתו של פרס על התמודדות פנימית נגד ראש ממשלה מכהן נתפסה בעת ההיא כמהלומה נוספת למעמדה של המפלגה. חוגים שונים במפלגה, ובראשם גולדה מאיר, טענו כי מאבק פנימי בעת הלא־פשוטה הזאת יחליש את המפלגה. הם ביקשו מפרס לחזור בו מכוונתו להתמודד, אך הוא סירב. מקורבי יצחק רבין האשימו את פרס כי זה זמן הוא פועל על מנת "לכפות על המפלגה התמודדות" בעוד רבין פועל לליכוד המפלגה למרות "מכשולים מיותרים מבפנים".9 יצחק בן־אהרון, מוותיקי המפלגה, שנתפס כאחד המנהיגים האידיאולוגים של תנועת הפועלים, יצא בגלוי נגד פרס. יגאל אלון הצטרף אליו וקרא להיזהר מ"שועלים פוליטיים מיומנים"10 המבקשים להשתלט על המנגנונים.

ככל שחלפו הימים נראה כי שמעון פרס בכישוריו הפוליטיים מצליח לצבור תאוצה. חברי תנועת המושבים והמשמרת הצעירה הודיעו על תמיכה במועמדותו, ואפילו אבא אבן הסיר את מועמדותו שלו וחבר אליו. בליכוד צפו כי מדובר באפשרות ריאלית והחלו לתכנן קמפיין נגד שמעון פרס כמועמד הנגדי. היריבות קרעה את מפלגת העבודה ואיימה לפרק את הבריתות שהרכיבו אותה — וזאת בשעה שדיווחים לא נוחים ממשיכים להגיע ממשפטו של מזכ"ל חברת העובדים אשר ידלין: הלה טען במשפטו כי חלק מכספי השוחד שקיבל הועברו ישירות לקופת המפלגה. היריבות בין רבין ופרס הובילה לגיוס כללי של השורות. מתוך כרבע מיליון חברי מפלגה, 160 אלף חברים הגיעו לקלפיות כדי לבחור את נציגיהם לוועידת המפלגה שתבחר את מועמדה לראשות הממשלה. ב־23 בפברואר 1977 התכנסו 2,300 צירי הוועידה ו־570 חברי המרכז בבנייני האומה בירושלים לבחירת היו"ר. כניסתו של פרס לאולם הוועידה הבוחרת לוותה במחיאות כפיים ממושכות שגרמו לדאגה בקרב ראש הממשלה רבין ומקורביו, שישבו במרכז האולם. ספירת הקולות הייתה צמודה: לפרקים הוביל פרס ולפרקים רבין. רק לאחר שנספרו הקולות האחרונים היה אפשר להודיע כי ראש הממשלה יצחק רבין זכה במועמדות בהשיגו 1,445 קולות, יתרון של 41 קולות בלבד על פני יריבו שמעון פרס.

הדיווחים על המצב הבעייתי שבו נמצא השמאל הישראלי עשו את שלהם והובילו להתגייסות כלל עולמית לניצחון המפלגה שנתפסה כאחת מהמפלגות הסוציאליסטיות החזקות בעולם הדמוקרטי. כוכבי העל של העולם הסוציאליסטי התייצבו בוועידת המפלגה — לטקס הפתיחה או לדיונים עצמם — כדי להביע את תמיכתם בהחלטותיה ובמועמד שתבחר. חתן פרס נובל לשלום וקנצלר גרמניה לשעבר וילי ברנדט התייצב בירושלים וכמוהו ראש ממשלת שוודיה לשעבר אולף פלמה. ראש הממשלה המכהן של הולנד וקנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי התפנו מהנהגת מדינותיהם ונחתו בישראל. פרנסואה מיטראן, המועמד הסוציאליסטי לנשיאות צרפת ומהפנים המוכרות של השמאל העולמי, הגיע להביע תמיכה עם פליפה גונזלס, ראש המפלגה הסוציאליסטית הספרדית שייבחר כעבור שנים אחדות לראש ממשלתה. ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב החדש, מיהר לשלוח לרבין, שנבחר מחדש, הזמנה לביקור ממלכתי בבית הלבן, חודשיים בלבד לפני מועד הבחירות — וזאת לקול מחאות האופוזיציה שקראה לדחיית ביקור ראש הממשלה עד לאחר הבחירות.

כשהתפזר אבק הכוכבים ומנהיגי העולם הסוציאליסטי טסו איש איש לביתו נותרה מפלגת העבודה מסוכסכת בתוך עצמה. לאור התוצאות הצמודות דרש שמעון פרס לשבץ את אנשיו במחצית מכלל התפקידים במפלגה, בהם הרשימה לכנסת. מקורבי רבין לעומת זאת הרהרו בקול שאולי ייטב לשר הביטחון פרס לקבל בממשלה הבאה דווקא את תפקיד שר הרווחה לאור נאומו בוועידה שעסק בעניין בהרחבה. ראש מטה רבין השר חיים ברלב התלונן שבעוד למפלגות האחרות יש בקושי מועמד אחד לראשות הממשלה, למפלגת העבודה יש שניים. מחוץ למפלגת העבודה נתפסו התוצאות הצמודות כהצבעת אי אמון של המפלגה בדרכה שלה.

בעבור חופן דולרים

לאחר הוועידה נראה היה כי מעמדו של רבין מתחזק. בתחילת מארס אף המריא לביקורו הרשמי בבית הלבן. בעת הביקור עשה ג'ימי קרטר כל אשר לאל ידו כדי לחזק את מעמדו של רבין. בכל שלוש הפעמים שבהן הגיע רבין לבית הלבן במהלך ביקורו, טרח קרטר והמתין לו בפתח הבית. ראש הממשלה התקבל בטקס רשמי על מדשאות הבית הלבן, שם חלק לו קרטר שבחים רבים בפני יותר ממאתיים איש שהוזמנו במיוחד לטקס קבלת הפנים. בערב נערכה לכבוד רבין ארוחה רשמית ובסופה הדהים קרטר את הנוכחים בהזמינו את ראש הממשלה לסיים את הערב בשיחה אישית בדירה הפרטית של הנשיא בבית הלבן. כתב הלוס אנג'לס טיימס סיכם את הביקור בכותרת, "זריקת עידוד פומבית לראש הממשלה לקראת הבחירות במאי".11 רבין עצמו טען בפני הכתבים שהתלוו אליו כי הצליח ליצור מערכת יחסים מיוחדת עם קרטר, דבר שיסייע לישראל בעתיד, והוא בטוח שהישג זה יתבטא "בהישגים יפים בבחירות".12 כאשר תדרך רבין את הכתבים שהתלוו לביקור, ספק אם ידע כי דווקא ביקור זה הוא שיחרוץ את גורלו הפוליטי לשנים רבות קדימה.

ביקור רבין בארה"ב והאירועים הרבים שנקבעו סביבו הביאו אחד מן הקצינים הזוטרים במשלחת הצבאית הישראלית בוושינגטון ליצור קשר עם העיתונאי דן מרגלית שסיקר את הביקור. לאור הטקסים והחגיגות סביב הזוג רבין, התקשה סרן יורם סתר, שהיה אחראי על טיפול במנהלה הקשורה לעסקת מטוסי ה־F15 לשמור בסוד את אשר נודע לו תקופה קצרה קודם לכן. סתר יצר קשר עם דן מרגלית וביקש לדווח לו, תוך הימנעות מחשיפה אישית, כי לאה רבין ממשיכה להחזיק חשבון בנשיונל בנק בוושינגטון. ניהול חשבון זה עמד בניגוד לחוק שאסר על אזרחים ישראלים לנהל חשבונות מטבע חוץ מחוץ למדינת ישראל ללא אישור מיוחד. דן מרגלית ביקש לוודא את העניין, ניגש לבנק וביקש להפקיד חמישים דולר בחשבונה של גברת רבין; ויומיים לאחר נחיתת ראש הממשלה בארץ פרסם את קיום החשבון בכתבה בעמוד הראשון של עיתון הארץ. תגובת רעיית ראש הממשלה לכתבה הגיעה באמצעות עורך דינה ולפיה מדובר היה בחשבון פעוט המכיל בקושי 2,000 דולר, שריד נשכח מתקופת כהונתם הרשמית בארצות הברית. בתחילה נראה הדבר כידיעה עיתונאית חסרת משמעות ואפילו יריבי המפלגה בכנסת משמאל ומימין סירבו להתרגש מהעניין. פרשני העיתונים הסבירו לקוראים כי במקרים כאלה של חשבונות קטנים ורדומים, העניין ייסגר בקנס כספי, "כופר", שגברת רבין תשלם לאוצר המדינה.

ואולם אז התפרסמה כתבה נוספת שבה דיווח דן מרגלית כי דודה של לאה רבין, שהיה תושב ארה"ב וקיבל לידיו את הניירת הנוגעת לחשבון, השמיד את המסמכים הרלוונטיים — ונורות אזהרה החלו להידלק בקרב פקידי האוצר. בבדיקות שנערכו במשרד החלו להתגלות פרטים חדשים ובעלי משמעות רבה לאין שיעור מאלה שנודעו עד כה. מהדו"חות שהגיעו למשרד האוצר בירושלים עלה כי גברת רבין לא דייקה בתגובתה לעיתונות, וכי גם אם כרגע נשארו בחשבון אלפיים דולר הרי זמן קצר קודם לכן הגיע הסכום בחשבון לכדי עשרות אלפי דולרים. נוסף על כך התברר שהחשבון היה פעיל גם בתקופה שבה חי הזוג רבין בארץ, לאחר סיום תפקידו של רבין כשגריר ישראל בוושינגטון, ונמשך ממנו כסף באופן תדיר. עוד נקבע שהחשבון היה על שם שני בני הזוג ולא רק על שם לאה רבין, גם אם האחרונה הייתה הפעילה המרכזית בו. שר האוצר יהושע רבינוביץ, מוותיקי מפא"י, שפרטי החשבון הובאו לפניו, הבין את הבעייתיות בעניין אך ביקש להתייחס לעניין כעבֵרה מנהלית שיש לסיים את העיסוק בה במהרה ובקנס כספי. הסדר זה של הימנעות מהעמדה לדין היה חייב לעבור את משרדו של היועץ המשפטי לממשלה, ואולם האחרון התגלה כמשוכה שאין להתגבר עליה. בניגוד ליועצים הקודמים, הפעם ישב בלשכת היועץ פרופסור צעיר למשפטים ושמו אהרן ברק. קודמיו של ברק הגיעו ממסגרות פוליטיות או ציבוריות, ונטו לאיזונים בין החלטות משפטיות לשיקולים ציבוריים. ברק, לעומת זאת, הגיע מן העולם התאורטי: מן האקדמיה. לדידו של הפרופסור בן הארבעים, העקרונות המשפטיים שולטים בכיפה ועומדים מעל כל נורמה חברתית או אחרת. ברק הודיע נחרצות לשר האוצר רבינוביץ, המבוגר ממנו בכחצי יובל שנים, כי לא רק שלא יוכל להגן על החלטה כזאת בבג"ץ — אלא שאם תתקבל הוא אף עשוי להיות מאלה שיעתרו נגדה.

יצחק רבין, ששהותו בארה"ב הפכה אותו לאוהד כדורסל מושבע, עקב באותם ימים בהנאה אחר שורת הניצחונות של מכבי תל־אביב בגביע אירופה. המשחקים הצמודים שבהם ניצחה מכבי שימשו לו מנוחה ממסע הבחירות המפרך והסחת דעת מהידיעות על החקירה המאיימת בעניין חשבון הדולרים. ההזדהות עם הקבוצה הייתה כה גדולה, שמטה המערך בראשותו פרסם ביום משחק הגמר מודעה ובה השווה את הדרך של מכבי תל־אביב לצמרת לדרכו של המערך בראשות רבין. דווקא בערב הגמר, זמן קצר לפני פתיחת המשחק, בעוד יצחק רבין מתכונן לבלות את הערב מול מסך הטלוויזיה בסלון המשפחה, ביקש אהרן ברק פגישה דחופה. ברק, שמשחקי כדורסל לא סקרנוהו במיוחד, הגיע לביתה של משפחת רבין ברמת־אביב. בקורקטיות מקצועית חסרת רגש הודיע ברק ליצחק רבין, שאיתו עבד בצמוד בשנתיים האחרונות, כי לאור ממצאי התחקיר של משרד האוצר נראה כי אין מנוס מהעמדת רעייתו למשפט, וכנראה גם העמדתו שלו. רבין הבין כי לנוכח פרשות השחיתות שאינן חדלות לרדוף את מפלגתו, העמדת ראש ממשלה מכהן לדין פלילי, לראשונה בתולדות המדינה, עשויה להפוך לפרשה אחת יותר מדי. הוא נפרד מברק והודיע ליועציו כי הוא מעוניין להגיע לאולפן הטלוויזיה בתל־אביב כדי להודיע הודעה חשובה. מכוניתו של רבין עשתה דרכה במרכז תל־אביב בין ההמונים שנהרו לכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) כדי לחגוג את הזכייה ההיסטורית של מכבי תל־אביב בגביע אירופה. מעט יותר מחודש לפני הבחירות הדהים יו"ר המערך וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל את הציבור בהודעת התפטרות.

התפטרות רבין הכתה את הציבור הישראלי ואת המערכת הפוליטית בהלם. במערך הבינו כי התמודדות חדשה במפלגה בשעה זו, כשהבחירות בפתח, אינה אפשרית. שמעון פרס ניצל את המצב ודרש כי בהיותו מספר שתיים במפלגה המועמדות תימסר לו מיידית. אולם רבים במפלגה חשו איבה עזה כלפי שמעון פרס ודרכו, ואף רמזו כי הוא היה מעורב בחשיפת הפרשה. יצחק בן־אהרן קרא לא לתת הכשר "לגיליוטינה של קבוצות בלשים וחתרנים",13 ונשמעו קולות שקראו ליגאל אלון להתמודד על התפקיד. לאחר שכנועים רבים מצד הנהגת המפלגה, והבטחה של פרס לאלון כי אם ירכיב את הממשלה יוכל אלון לבחור ראשון כל תפקיד שיבקש, הסכים האחרון לוותר על ההתמודדות ופרס מונה למועמד המערך לראשות הממשלה. לאור זאת הודיע רבין כי הוא יוצא לחופשה, וכי שמעון פרס יתפוס את מקומו בלשכת ראש הממשלה בירושלים. האופוזיציה לא עמדה מנגד והתקיפה את המערך ללא רחם. הליכוד יצא במודעות תעמולה שכותרתן "לנקות את הלכלוך — להחליף את השלטון", וגם מפלגת ד"ש הצטרפה לחגיגה במודעות ענק שכותרתן "אנו לא עושים חשבונות אישיים (גם לא במטבע חוץ) אבל יש לנו חשבון עם המערך האחראי לשיטה הגורמת לשחיתות".

הסוף

נוסף על כל הצרות שמפלגת העבודה נתקלה בהן, הקדמת הבחירות על מנת למנוע מד"ש להתארגן התגלתה כשגיאה. המפלגה החדשה זעזעה את המערכת הפוליטית המסורתית עד היסוד והפגינה יכולת ארגון מטאורית. בתוך שבועות ספורים מרגע הקמתה הצטרפו לד"ש עשרות אלפי חברים חדשים. פריימריז פתוחים שערכה המפלגה הובילו להגדלת התמיכה הציבורית בחלופה החדשה והמרעננת אל מול המערכת הפוליטית המסורתית והמאובנת. הסחף לעבר המפלגה הוביל לאופטימיות הולכת וגואה בקרב ראשיה. ערב הבחירות הצהיר יו"ר המפלגה, הרמטכ"ל לשעבר יגאֵל ידין, כי הוא מצפה שתוצאות הבחירות יהיו כאלה שאף אחד לא יוכל להרכיב ממשלה בלי ד"ש, ובזחיחות הדעת אף הוסיף כי אולי ד"ש עצמה תהיה זו שתרכיב את הממשלה ההבאה. ההישג המרכזי של ד"ש היה יצירת רשימה משותפת שבה ניצבו בחמישייה הראשונה זה לצד זה אלוף (מיל') מאיר עמית, ממפקדי ההגנה — ושמואל תמיר, ממפקדי אצ"ל בירושלים. הראשון, שכיהן כמנכ"ל מפעלי התעשייה של ההסתדרות ולמעשה היה אחראי על ליבו הפועם של משק הפועלים, יצא נגד מפלגת העבודה ומנגנוניה. השני היה ממייסדי תנועת החֵרוּת,14 שיצא עתה נגד תנועתו ומנהיגה מנחם בגין. בהמשך הרשימה הופיע משמאל אלוף (מיל') מאיר זורע, איש מפ"ם ממייסדי קיבוץ מעגן־מיכאל — ואחריו נציג הימין, בנימין הלוי, שופט בית המשפט העליון לשעבר, שקבע בפסק דין דרמטי כי ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשטן ולאחר מכן התפטר מתפקידו הרם והצטרף לרשימת גח"ל בראשות מנחם בגין לכנסת, עד שעזב והצטרף לד"ש.

ד"ש הכתה ללא רחם במפלגת העבודה תוך שהיא מביאה את הקרב הפוליטי לתוך הבית ונלחמת על הקהל הוותיק שזוהה עם המפלגה עוד מתקופתו של דוד בן־גוריון. אפילו העיתון דבר, שהתיאור "עיתון פועלי ארץ ישראל מיסודו של ברל כצנלסון" עדיין התנוסס תחת כותרתו, התמלא במודעות התעמולה של ד"ש נגד המערך. במודעות שפרסמה שם המפלגה נזהרו מלתקוף את האופי הסוציאליסטי של המפלגה, והתמקדו בקיפאון ובהסתאבות. מודעות ובהן תמונתו של מאיר עמית, ראש המוסד המיתולוגי ומי שהיה עד לא מכבר מנכ"ל מפעלי העובדים בישראל, כיכבו בדפי העיתון. במודעות תקף עמית את ממשלת המערך על "חוסר היכולת" ויותר מכך על "חוסר הנכונות" לקיים מדיניות כלכלית שתוביל לצמיחה במשק. "חוסר נכונות" שנבע מהכניעה לקבוצות לחץ, וחמור מכך, מהפיכת הרעיון של שמירה על מושכות השלטון ל"מטרה המרכזית" של המפלגה. לראשונה בתולדות המערכת הפוליטית בישראל הוקמה יש מאין מפלגת מרכז בעלת יומרות לשנות את המערכת הפוליטית מהיסוד. ד"ש, שהורָתה בגלי האכזבה משלטונה הארוך של מפלגת העבודה, החליפה את האידיאולוגיה של ברל כצנלסון ושל זאב ז'בוטינסקי בדרישה לרפורמות מבניות כגון שינוי שיטת הבחירות, חוקה ומלחמה בשחיתות.

עלייתה של ד"ש כמפלגת מרכז שבכוחה להביא לסיומה של הגמוניית השמאל הישראלי הדאיגה לא רק את הממסד הפוליטי השמאלי אלא גם את התנועה הקיבוצית. אנשי התנועה הקיבוצית נהנו עד כה מדלת פתוחה ומאוזן קשובה מצד ההנהגה, והקיבוץ הארצי המזוהה עם קיבוצי השומר הצעיר הבין את השלכותיו האפשריות של מהפך פוליטי על התנועה הקיבוצית. הלך הרוח נגד מפלגת העבודה הביא את התנועה לפרסום מודעות אזהרה מיוחדות מפני הצבעת המחאה שכותרתן "הצבעת המחאה שלך היא קול נטו לימין!" במודעות אלו פנו ראשי התנועה הקיבוצית לחברים מתוך הבנה לכעסם: "אתה מרוגז על מחדלים. כואב על כישלונות. מתקומם נגד פרשיות שחיתות. ואתה רוצה להצביע הצבעת מחאה". אבל, הזהירו ראשי הקיבוץ את החברים, "יש מי שמחכה לך". ולאלו שלא הבינו הוסברה הסכנה: "הימין מחכה לך". בהמשך התחלפה האזהרה באיום, "הם ישתמשו בהצבעת המחאה שלך להרחיק את השלום, להגדיל את הפער", ואף חמור מכך, "לחסל את ערכי תנועת העבודה". הקיבוץ הארצי קבע כי אכן "נחוצה מחאה, הכרחי מאבק להתחדשות", אך הצבעת המחאה לא תשרת את המטרות הללו. הרתיעה מהימין הייתה לכלי מרכזי בתעמולה של המערך נגד ד"ש והליכוד כאחד, תעמולה שמטרתה להסיט את הדיון במערכת הבחירות ממחדלי השלטון לאיום הטמון בשלטון הימין.

מכל מפלגות השמאל שתעמולתן התמקדה בהרתעת הציבור מהשלכות עליית הליכוד לשלטון, הייתה ר"צ בראשות שולמית אלוני האפוקליפטית והבוטה ביותר. ראשי הקמפיין של המפלגה השאירו מעט מקום לדמיון בהציבם במודעות המפלגה תמונות גדולות של מצוק מצדה, מקום שם חפר יגאל ידין, כארכיאולוג, בעשור הקודם, לצד הסיסמה "הפעם אל תיקח חלק בצעדה למצדה". "אינך רוצה מלחמה, אינך רוצה בשלטון הימין הקנאי", צעקו מודעות המפלגה. "אתה בן חורין!" "הרב כהנא, גוש אמונים ומפד"ל — מצעידים אותנו למלחמה, לחורבן למצדה".15

בסוף השבוע האחרון של מערכת הבחירות, הפכה המגמה המסתמנת של התחזקות הליכוד והיחלשות המערך לתוצאה מובהקת בסקרים. ביום חמישי עדכן עזר ויצמן את בגין כי בסקרים שערך המטה עולה כי הליכוד מוביל על המערך בפער של חמישה מנדטים. הליכוד, לפי הסקרים הפנימיים שערך, צפוי לקבל 42-41 מנדטים, אילו המערך רק 37-36. בגין, שהיה שבע אכזבות, ניסה לצנן את ההתלהבות במטה — אך ריחו של מהפך החל להתפשט במערכת הפוליטית. ברח' הירקון 110 בתל־אביב, מטה המערך, החלו להבין כי מערכת בחירות זאת עלולה לסמן את קיצה של הדומיננטיות המפלגתית. למרות הערכות אופטימיות שפוזרו לעיתונאים, נראה כי המודעה שאפיינה את מצב הרוח במטה הייתה המודעה האחרונה של הקמפיין, שפורסמה ביום הבחירות עצמו בכל העיתונים. במסגרת שחורה הופיעה המילה סוף בגדול, ומשני צדדיה נראה מסך תיאטרון הסוגר על הבמה. הכיתוב שהופיע למטה היה מלנכולי אף הוא: "סוף מערכת הבחירות — מאי 1977. האם יהיה זה סוף שהוא סוף? סוף להרבה דברים יפים וחשובים, מובנים מאליהם (כאילו), שנוצרו בארץ הזאת בהרבה יוזמה ומאמץ?"16

המגמה של התחזקות הליכוד והיחלשות המערך בימים האחרונים של מערכת הבחירות הפכה למציאות מפתיעה. חיים יבין הדהים את האומה בהודעה כי הליכוד ניצח בבחירות בפער של כמעט עשרה מנדטים על פני המערך, והכריז על מהפך. למרות החגיגות שפרצו במטה הליכוד במצודת זאב בתל־אביב ותחושת האבל שהשתררה במטה המערך ברחוב הירקון, נמנעו מנחם בגין ושמעון פרס מתגובה עד לקבלת תוצאות האמת. בשעות הקטנות של הלילה, עזב מנחם בגין את דירתו ברחוב רוזנבאום 1 בתל־אביב, שאליה עבר כדירת מסתור עוד בהיותו המפקד הנרדף של מחתרת האצ"ל, ופנה עם רעייתו ושתי בנותיו לעבר מטה המפלגה. בתום נסיעה בת דקות אחדות נכנס כדרכו פעמים אין ספור למצודת זאב, אך הפעם כראש הממשלה המיועד של מדינת ישראל.

ב־7 ביוני, לאחר שהתייעץ עם ראשי הסיעות שעלו לרגל למשכנו בשכונת רחביה בירושלים, הטיל הנשיא אפרים קציר את משימת הרכבת הממשלה על ח"כ מנחם בגין. פחות משבועיים לאחר מכן הציג בגין את ממשלתו לאישור הכנסת. הכנסת אישרה את הממשלה החדשה ברוב של 63 תומכים מול 53 מתנגדים, ובגין היה רשמית לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. התגובות בעולם היו קשות. סגן עורך הטיימס הבריטי קבע כי הטרור משתלם ואף השווה את מנחם בגין למחבלי אש"ף: "לכשתכונס ועידת ז'נבה ייוצגו בה ישראל ואש"ף על ידי שני מנהיגי טרור ותיקים". הדיילי אקספרס קבע: "בגין אבי הטרור המודרני".17 לה מונד הצרפתי קבע כי ניצחון הליכוד הוא מכשול בדרך לשלום, ובאיטליה השוו את הליכוד ואת בגין לתנועה הפשיסטית, דבר שגרר מחאות מצד הקהילה היהודית. מזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים קבע כי סיכויי השלום במזרח התיכון הורעו כתוצאה מניצחון הליכוד. לא רק באירופה הובעו סימני חרדה מהמתרחש. שלושה ימים לאחר הבחירות הופיעו בניו־יורק טיימס ידיעות כי ממשל קרטר הורה להקפיא את ייצור הנשק המשותף עם ישראל עד אשר יתבהרו העניינים. נחום ברנע, כתב עיתון דבר בוושינגטון, דיווח כי בעוד כלפי חוץ הממשל מודיע כי אינו מודאג מתוצאות הבחירות, הרי בעילום שם מזהירים פקידי הממשל שהדבר עשוי להביא למלחמה.

המצוקה שבה נמצא הליכוד לנוכח ההתקפות הקשות מבית ומחוץ התבטאה במודעה שפרסמה המפלגה בכל העיתונים היומיים ביום שישי 20 במאי, שלושה ימים לאחר הבחירות. תחת הכותרת "דף חדש נפתח בהיסטוריה של ישראל" התחייב הליכוד, "על מדינת ישראל נשמור מכל משמר. את שלטון החוק והדמוקרטיה נעמיק ונבצר". נוסף על כך ביקש הליכוד להרגיע את הרוחות וכתב, "יהיה לבבכם שקט ובוטח למרות ההשמצות הנשמעות עתה".18

נציגי מפלגות הפועלים, שלא הורגלו לאייש את ספסלי האופוזיציה, היו מזועזעים מן השינוי עד עמקי נשמתם. ח"כ שולמית אלוני טענה כי היא חוששת שעתה תוחמר הצנזורה, תשונה תוכנית הלימודים בבתי הספר, הפיקוח על הטלוויזיה יחריף, ואולי אף "ישרפו כמה ספרים". ח"כ ישראל קרגמן מהמערך קבע כי לישראל צפויה "ממשלה לאומנית קלריקאלית הרחוקה מאוד מערכי מפלגת העבודה". דוד הכהן, מבכירי המפלגה, קבע כי עליית הליכוד היא תוצאה של השתלטות סמים, רצח, מאפיות ועולם תחתון על המדינה, וכי אינו רואה מי יוכל להיכנס עם בגין לקואליציה או מי יוכל לדבר איתו בארצות הברית.19 אפילו הרמטכ"ל הביע חשש שתוצאות הבחירות יפורשו לא נכון על ידי מדינות ערב, והן יחשבו שמדובר בשעת כושר לתקוף את ישראל. ההבנה כי אבדה ההגמוניה חלחלה לתודעתם של חברי המערך עם כינוס הישיבה הראשונה של הכנסת התשיעית, שקמה לאחר המהפך הפוליטי. בישיבה זאת ביקשו חברי הליכוד לקבל את המושבים בצידו השמאלי של האולם. מושבים אלו היו שמורים למפלגת השלטון, ובמשך כמעט שלושה עשורים מאז הקמת המדינה היו לנחלתה הבלעדית של מפא"י לגלגוליה. חברי המערך סירבו לעזוב את מושביהם זה עשורים מספר, אך לאחר מחאות, בקשות ואף איומים בהחרמת הדיון, נאלצו לעבור לצידו השני של האולם ולחבוש את ספסלי האופוזיציה. ח"כ יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ארגון שהוביל את הסזון נגד מחתרות הימין, הביט מספסלי האופוזיציה על מפקד לח"י יצחק שמיר התופס את כיסא יושב ראש הכנסת ומנהל ביד רמה את ישיבותיה. דף חדש נפתח בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הערות

1. תום שגב, מדינה בכל מחיר, סיפור חייו של דוד בן־גוריון, בן־שמן: כתר, 2005, עמ' 451.

2. דיון בהצעת סיעת החזית הדתית התורתית להביע אי אמון לממשלה, דברי הכנסת, 14 בדצמבר 1976.

3. שם.

4. שם.

5. "סערת רוחות בהנהלת המפד"ל", דבר, 16 בדצמבר 1976.

6. שם.

7. "בורג, רפאל והמר חדלו לכהן כשרים", דבר, 21 בדצמבר 1976.

8. דליה מזורי, "פרס: אנו עומדים לפני אובדן ההגמוניה של העבודה", מעריב, 6 בינואר 1977.

9. "שמעון פרס: רבין צריך להשאר בהנהגה בכל מקרה", דבר, 12 בינואר 1972.

10. שם.

11. אוסוולד ג'ונסטון, "קארטר העניק זריקת עידוד לרבין לקראת הבחירות", מעריב, 9 במארס 1977.

12. בן פיליפ, "רבין עומד להכריז בשובו הערב שמסעו ופגישותיו עם קרטר היו הצלחה גדולה", מעריב, 13 במארס 1977.

13. "מפם תחליט היום", דבר, 11 באפריל 1977.

14. שמה של התנועה והמפלגה יופיע כאן ולהלן בכתיב חסר, חרות, כפי שאנשיה נהגו לאיית את שמה, ולא חירות כמקובל כיום.

15. "הפעם אל תקח חלק בצעד למצדה", מעריב, 10 במאי 1977.

16. "סוף — המסך יורד", דבר, 17 במאי 1977.

17. "טיימס — הטרור משתלם", מעריב, 20 במאי 1977.

18. מעריב, 20 במאי 1977.

19. "דוד הכהן על הסיבות למפולת המערך", דבר, 19 במאי 1977.

סקירות וביקורות

45 שנה למהפך | מדוע השמאל עדיין מתקשה להתאושש מאז 1977? רוית הכט הארץ 17/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
היה מהפך, אבל אין לי ארץ אחרת אריק בלום מעריב 11/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אלחנן שפייזר
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

45 שנה למהפך | מדוע השמאל עדיין מתקשה להתאושש מאז 1977? רוית הכט הארץ 17/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
היה מהפך, אבל אין לי ארץ אחרת אריק בלום מעריב 11/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
גבירותיי ורבותיי, מהפך משה פוקסמן־שע״ל

1.
הדרך למהפך

פאתי השמיים נצבעו אדום והשמש החלה שוקעת אל ימה של תל־אביב, שכיאה לחודש דצמבר היה נטוש ממתרחצים. הדופק העירוני של העיר החל להאט מקצבו הסוער לקראת השבת שבפתח. מעבר לאופק הגיח, במסלול לכיוון דרום, מטוס פנטום של חיל האוויר. בעקבותיו טסה שלישיית מטוסים שכמותה לא נראתה עד כה בשמי ישראל. היו אלה שלושת מטוסי ה־F15 החדישים, שהמריאו ימים אחדים קודם לכן מארצות הברית, ועם נחיתתם שִדרגו את חיל האוויר הישראלי לשני בעולם המחזיק במטוסים כאלו.

עשרות קילומטרים דרומית לחוף תל־אביב, בבסיס חיל האוויר תל־נוף, המתין קהל גדול בהתרגשות גוברת לטקס קבלת הפנים למטוסים החדשים. לאירוע הוזמנו פחות משלוש מאות איש, אך אלפים גדשו את הרחבה הסמוכה למסלולי הנחיתה. שנים של אמברגו אירופי הסתיימו בהחלטת הממשל האמריקני לספק לישראל את המטוס שיבטיח את יתרונה האסטרטגי עוד שנים קדימה. בין הבאים היו חיילי הבסיס ובני המשפחות של צוותי האוויר שבאו לחזות במעמד ההיסטורי, וכן ראש הממשלה וצמרת צה"ל. לדידה של מערכת הביטחון, הגעת מטוסי הקרב עתה, בשלהי 1976, שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, טמנה בחובה הבטחה לשיקום ביטחונו העצמי של חיל האוויר. טילי קרקע־אוויר של צבאות מצרים וסוריה עשו שמות במטוסי הפנטום והסקייהוק של החיל. יותר מרבע מהמטוסים שהמריאו לקרב לא שבו לבסיסם, ועשרות רבות של אנשי צוות אוויר קיפחו את חייהם או נפלו בשבי האויב. הגעת המטוסים החדשים נועדה לשוב ולזקוף את כנף החיל שטילי האויב הצליחו לכופף, כפי שתיאר זאת האלוף עזר ויצמן בעת מלחמת ההתשה, אִמרה שקיבלה משנה תוקף במלחמת יום הכיפורים.

עיתוני ישראל עקבו אחר הגעת המטוסים ודיווחו לקוראים על דרכם מארצות הברית לעבר ישראל. הסקרנות הציבורית הטבעית יצרה ציפייה לאומית ודרבנה את ההמונים להגיע לאירוע הסגור. ראש הממשלה יצחק רבין הביט בהתקהלות מלשכתו המרווחת של מפקד בסיס תל־נוף, הדליק סיגריה נוספת והביט בעצבנות בשעונו. השעה 15:00, שבה היו אמורים המטוסים לנחות, חלפה זה מכבר, וממגדל הפיקוח נמסר לקהל, שהחל מאבד את סבלנותו, כי ישנו עיכוב קצר. כמעט חצי שעה לאחר שעת הנחיתה המתוכננת הופיעו המטוסים באופק. אנשי משרד ראש הממשלה ביקשו מהרמטכ"ל מוטה גור וממפקד חיל האוויר בני פלד לקצר בדבריהם מתוך התחשבות ברגשות הציבור הדתי. אך לכולם היה ברור כי הכוונה הייתה להתחשבות ברגשי הקואליציה של ראש הממשלה ובסיעות הדתיות. טייסי חיל האוויר האמריקני, שלא היו מודעים לשבת המתקרבת או לבעיות הקואליציוניות של ראש הממשלה, החליטו לפצות את הקהל על האיחור. מפקד הלהק האמריקני נחת על המסלול, ומייד שב והמריא והפגין לפני הקהל הרב תרגילים אירובטיים שדחו עוד יותר את תחילת הטקס.

ראשון הנואמים היה מפקד חיל האוויר. האלוף בני פלד עלה על במת הנאומים ונשא מבטו לעבר המטוסים החדשים שזה עתה נחתו. ההתרגשות שבמעמד החזירה אותו כמעט שלושים שנה לאחור, אל ליל מאי 48' שבו נחת על המסלול מטוס תובלה צ'כי ובבטנו מטוס הקרב הראשון של ישראל, מפורק לחלקים. פלד, שהיה אז מכונאי צעיר, הוזעק לבסיס והרכיב בידיים רועדות את חלקי המטוס. המטוס הורכב במהירות שיא והמריא מייד לתקיפה נואשת של שיירות הצבא המצרי הקרֵבות וסוגרות על תל־אביב. עתה הביט פלד בגאווה אל האלפים החוגגים את הצטרפות המטוס החזק ביותר בעולם לאגרוף האווירי של מדינת ישראל. פלד, שלא חיבב נאומים ארוכים, התייחס באירוניה לסיטואציה הפוליטית וקבע כי אומנם לדברים שביקש לומר תידרש כשעה, אך בשל קדושת השבת לא יעמיס על הקהל. "ציון דרך חשוב מאוד", הכריז מפקד חיל האוויר, באנדרסטייטמנט האופייני לו, בפני ההמונים. הרמטכ"ל מוטה גור, שנאם אחריו, הרשה לעצמו קצת יותר חגיגיות, וקבע כי מדינת ישראל שאחרי קבלת המטוסים היא "מדינה אחרת". ספק אם ידע איזו משמעות מיוחדת יקבלו דבריו אלה, לאו דווקא מהבחינה הצבאית. אחרון הדוברים, ראש הממשלה רבין, מאדריכלי היחסים האסטרטגיים המתהדקים עם ארצות הברית, הגדיר את הטקס כ"חג למדינת ישראל". לאחר הדברים הקצרים פנה ראש הממשלה בליווי מפקד החיל והרמטכ"ל להצטלם ליד המטוסים לצורך הכותרות של עיתוני יום ראשון, וקהל האלפים פנה לשולחנות הכיבוד שעליהם עמלו טבחי הבסיס.

עצבנותו של ראש הממשלה ואנשי לשכתו לא בכדי הייתה; על ההתרגשות שליוותה את השבוע החולף העיבו איומי הח"כים החרדים ובראשם ח"כ הרב קלמן כהנא מהחזית הדתית התורתית. ח"כ כהנא, מחותמי מגילת העצמאות ומוותיקי הנציגות החרדית בכנסת, פנה לרמטכ"ל כבר בתחילת השבוע בבקשות דחופות לבטל את הטקס ההמוני שיועד לשעה הסמוכה לכניסת השבת. כהנא טען כי גם אם הטקס עצמו יסתיים בטרם תיכנס השבת, הרי שהמשימות הנדרשות לאחריו יובילו בהכרח לחילול השבת בצה"ל ובקרב האורחים הרבים שיחזרו לביתם לאחר כניסת השבת. ההתעלמות של צה"ל מפניותיו בנושא לא ריפו את ידי חבר הכנסת הוותיק, והוא המשיך ופנה לחבריו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

בראש הוועדה עמד מי שלימים יהיה הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ח"כ יצחק נבון. נבון, איש מפא"י שהגיע מבית ירושלמי מסורתי, נמצא בקשרים הדוקים עם המנהיגות החרדית עוד מימי קום המדינה. הוא עוד זכר כיצד, בהיותו ראש לשכתו של דוד בן־גוריון, התלווה לראש הממשלה בפגישה ההיסטורית עם מנהיג היהדות החרדית, החזון אי"ש. הפגישה נערכה בתחילת שנות החמישים בבני־ברק, שהייתה אז עיר מעורבת, ובמהלכה ביקש בן־גוריון לשאול את בן שיחו "איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?" החזון אי"ש לא נרתע מן המעמד ולא הסכים להתכופף או להתפשר לפני בן־גוריון. "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול", אמר, "וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא — יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". בן־גוריון, שלא רווה נחת מתשובתו של מי שנחשב לגדול הפוסקים, ניסה לשכנע את המנהיג הישיש ודיבר על מצוות יישוב הארץ, וביתר שאת על מצוות ההגנה על החיים שהחילונים נושאים בה — "מה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" ואולם טיעוניו של בן־גוריון נפלו על אוזניים אדוקות, והחזון אי"ש חתם את הוויכוח תוך ציטוט הפסוק "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז, א). בן־גוריון חובב המקרא לא התקשה להבין את הרמז העבה. צה"ל חושב שהוא המגן, אך הוא רק כלי בידי ה', שהוא המגן האמיתי על המדינה, הנוטה לנו חסד בזכות שומרי מצוותיו ולומדי תורתו.1

פגישה זו סימלה את הקרע הפוליטי והאידיאולוגי שנפער בין אגודת ישראל החרדית לבין הממשלה החילונית בראשות בן־גוריון. בתחילת שנות החמישים עזבה אגודת ישראל את הממשלה והקפידה להישאר באופוזיציה ולא להשתתף בממשלות החילוניות שקמו לאחר מכן. ח"כ קלמן כהנא שפנה ליצחק נבון, היה מתלמידיו של החזון אי"ש ואף נשלח בשמו למשימות שונות הקשורות בשמירת ההלכה. כמעט חצי יובל לאחר הגעתו ההיסטורית של ראש הממשלה לבית החזון אי"ש הגיע תלמידו של החזון אי"ש לדבר על לב נציגה של המדינה החילונית במשרדו בכנסת בירושלים. ח"כ נבון, שבילדותו חבש את ספסלי בית המדרש, זכר את הפגישה ההיסטורית ואת שאלתו של בן־גוריון שנותרה תלויה ללא מענה. הוא הבין את החשיבות של מניעת חילול השבת ההמוני בעיני הסיעות החרדיות והדתיות. על כן פנה למשרד ראש הממשלה בשם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בבקשה לדחות את הטקס ההמוני למועד אחר.

הבקשות לדחיית הטקס הגיעו לדיון בלשכת ראש הממשלה, שם התלבטו בעניין. על הכף עמדו ההשלכות הארגוניות של הדחייה כלפי המוזמנים הרבים וכלפי הטייסים האמריקנים. בה בעת הבינו בלשכת רבין את חשיבות השבת למצביעים הדתיים ואת מצבה העדין של השותפה הדתית הבכירה בקואליציה, המפד"ל. חברי הכנסת של מפלגה זאת יתקשו לקבל חילול שבת המוני, ויציבות הקואליציה עלולה להיפגע כתוצאה מכך. בתום הדיון הוחלט על פשרה בדמות טקס מצומצם ככל האפשר. מלשכת ראש הממשלה הודיעו ליו"ר ועדת חוץ וביטחון כי הוחלט להיענות לפנייתו ולהמיר את הטקס הממלכתי בטקס צה"לי פנימי שיסתיים לפני כניסת השבת. בלשכתו של רבין העדיפו במילא לקיים את הטקס בצנעה יחסית, ולו כדי ליהנות מהעדרותו של שר הביטחון, שמעון פרס, ששהה באותה העת בביקור עבודה בארצות הברית.

עמדה זו נבעה לא מעט מהאירועים שהתרחשו חודשים אחדים קודם לכן בעקבות שחרור חטופי אנטבה. בלשכת רבין זכרו היטב כיצד בטרם נגעו גלגלי מטוסי חיל האוויר במסלול בלוד, מיהרו דובריו של שר הביטחון פרס לתדרך את העיתונאים על הססנותו של רבין ועל הלחץ שהפעיל פרס לנקוט פעולה צבאית. הפעם, החליטו בלשכה, יופנה הזרקור אך ורק אל רבין, שבשבתו כשגריר בארה"ב היה אחראי לשדרוג היחסים עם הממשל האמריקני. אלא שמימוש ההחלטה על הורדת הפרופיל הציבורי של הטקס התבררה כמשימה בלתי אפשרית. אומנם השתתפות נשיא המדינה, שרי הממשלה וחברי ועדת חוץ וביטחון בוטלה, אך מוזמנים רבים אחרים התעקשו להגיע.

תחילת הסוף

במוצאי שבת הדליק קלמן כהנא את מכשיר הרדיו בסלון ביתו, כדי להאזין למהדורת החדשות של שבע. המהדורה נפתחה בדיווח על הטקס החגיגי שנערך בבסיס חיל האוויר ועל האלפים הרבים שבאו לקבל את פני מטוסי הקרב החדשים. ח"כ כהנא רתח מזעם. התמונות בעיתוני היום למוחרת והדיווחים על הטקס שנערך עד כניסת השבת עצמה החריפו את תחושת העלבון. כעסו של הרב כהנא לא נבע מחילול השבת בלבד, אלא גם מהעלבון האישי על הפרת ההבטחה שניתנה לו.

ביום שלישי 14 בדצמבר עלה חבר הכנסת קלמן כהנא על דוכן הנואמים במליאת הכנסת. "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה", פתח כהנא והחל מנמק בכעס את הצעת האי־אמון בממשלה. "לא ייתכן, לדעתי, לתת אמון בממשלה, אשר כדי להציל את יוקרתה בציבור, מוכנה להגיע לחילול שבת בטקס ממלכתי ומוכנה להטעות את המזהירים אותה מראש, רק כדי לקיים מופע ראווה אשר ספק רב אם גם ללא חילול השבת היה מוצדק". ח"כ כהנא המשיך בהתרגשות, "כאשר שמעתי במוצאי שבת בשעה שבע את השידור שבו סופר על הטקס שהשתתפו בו שלושת אלפים מוזמנים וחיללו את השבת באצטלה ממלכתית, רציתי להתפרץ ולצעוק: ממשלת כחש וכזב, ממשלה המתכחשת לשבת קודש, ממשלה המוכנה לכזב ולהטעות". כהנא המשיך ודרש מחברי הבית, "מתוך כאב לב זה הנני בא ותובע מחברי הבית להצטרף להצעת אי אמון בממשלה".2 למרות נאומו מלא התוכחה של ח"כ כהנא, עיקר ההתעניינות הופנתה לעבר ספסלי מפלגת הציונות הדתית, המפד"ל. הצבעת אי האמון העמידה במבחן את מחויבותה של המפלגה לקדושת השבת מחד גיסא ולקואליציה מאידך גיסא.

ראש הממשלה יצחק רבין, שיצא לשרת את מדינת ישראל כשגריר בוושינגטון כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים למשך חמש שנים, לא הפנים את עומק השינוי שהתחולל בחברה הישראלית בהעדרו. החיבור מחדש למקומות כמו שילה, בית־לחם, חברון והעיר העתיקה בירושלים הוביל לשינוי ביחסם של חלקים רבים של החברה הישראלית ליהודה ושומרון. השינוי הגדול ביותר התחולל בציבור המסורתי והדתי, ובעיקר במפד"ל שהייתה שותפה מרכזית בממשלת רבין. כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים זכר רבין את המפד"ל כממוקמת בצד היוני של הממשלה, ונציגיה היו דוברי המתינות המדינית וריסון הצעדים הצבאיים. עמדות מדיניות אלו אף שימשו מרכיב מרכזי ב"ברית ההיסטורית" בין מפא"י החילונית־סוציאליסטית למפד"ל המסורתית, ואפשרו את ההתגברות על ההבדלים בנושאי דת ומדינה. המפד"ל של שנת 1976, ללא מנהיגה היוֹני, חיים משה שפירא, הלכה ונסחפה אחרי תנועת גוש אמונים, התומכת בארץ ישראל השלמה, ורבים מבני הדור הצעיר של המפלגה תמכו בתנועה ואף הצטרפו לפעילותה. עמדות אלו טמנו בחובן את זרעי הפירוד בין מחנה הפועלים לציונות הדתית, זרעים שהצמיחו שורשים וחיכו להזדמנות הנכונה לפרוץ מעל לפני השטח.

לאחר שסיים ח"כ כהנא את נימוקיו בזכות הצעת אי האמון, נפתח הדיון. אל הח"כים החרדים וחברי הליכוד הצטרפו גם מפלגות שמאל כמו ר"צ בראשות שולמית אלוני ומפלגת מוקד בראשות מאיר פעיל. סיעות אלו היו שותפות, מטעמיהן שלהן, לחוסר הנוחות לנוכח מה שנתפס בעיניהן כחגיגת הכוח ששטפה את המדינה. ח"כ פעיל האשים את הממשלה ב"טיפוח פולחן הנשק", וח"כ אלוני ראתה באירוע סימן לכך שהממשלה "מפגינה בראוותנות את אי־ביטחונה".3 לאחר שסיימו הדוברים השונים את הצגת עמדותיהם, עלה ראש הממשלה יצחק רבין לענות בשם הממשלה. רבין עלה לדוכן הכנסת בחליפה אפורה והחל את נאומו כמי שכפאו שד. ראש הממשלה עשה ככל יכולתו כדי לא להפוך את הסוגיה למחלוקת אידיאולוגית וניסה לערער על העובדות. הוא הסביר לחברי הכנסת כי מבחינה טכנית לא נעשה חילול שבת, היות והטקס הסתיים לפני כניסת שבת והוא אף הגיע לביתו שברמת־אביב קודם לכן. ראש האופוזיציה בגין שאל באירוניה אם הגיע לביתו במטוס F15 ועורר גל צחוק, ורבין, שרצה לחזור לכיסאו מאחורי שולחן הממשלה, הגיב ב"לא" יבש.

למרות ההתפתלויות של ראש הממשלה הפכה דווקא המפד"ל, בשל החלטתה להימנע בהצבעה, למוקד הדיון בכנסת, ונתקלה בהתקפה מצד ספסלי האופוזיציה ומצד חבריה לקואליציה כאחד. שמואל תמיר מהמרכז החופשי שבאופוזיציה הלם באנשי המפד"ל מימין על סירובם לתמוך בהצבעת האי־אמון וקרא לעברם, "מדהים להיווכח כיצד מפלגה כמפד"ל אינה מזדהה עם ההצעה". משמאל התקיף אותם ח"כ הרב מנחם הכהן, רבה של ההסתדרות ויו"ר סיעת העובד הדתי, על סירובם להתנגד להצעת האי־האמון למרות היותם חברי הקואליציה, "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים — לכו אחריו, אם הבעל הקואליציוני הוא האלוקים — לכו אחריו. איזה מין מוסר הוא זה? איזה יושר ציבורי ואיזה מוסר דתי הוא לשבת בממשלה ולהימנע בהצבעת אי האמון בה?"4

הסערה החיצונית שבעינה עמדה המפד"ל איימה לזעזע את קורות הבית פנימה. חברי סיעת המפד"ל דחו את דרישת יו"ר המפלגה, שר הפנים יוסף בורג, להצביע עם הממשלה. בצעד חסר תקדים החליט בורג להצביע בניגוד לדעת חברי סיעתו, ואף הוציא הודעה אישית שבה קבע כי דעתו המצפונית אינה מתיישבת עם כך ששר יכול להימנע בעת הצבעת אי אמון בממשלה שבה הוא מכהן ולהישאר בה. בורג, נציג הציונות הדתית הוותיקה, חשש לפגוע בברית רבת השנים עם מפלגות הפועלים. לאור זאת הצביע עם חבריו לממשלה והסביר כי הוא מקבל את התנצלותו של ראש הממשלה ואת הסבריו.

למוחרת ההצבעה התקיימה ישיבה סוערת של הנהלת המפד"ל שהוכיחה את בדידותו הפוליטית של היו"ר בתוך מפלגתו, ויותר מכך, את בדידות דרכו המדינית בה. יוסף בורג היה מראשי סיעת 'לַמִּפנה' במפלגה הדתית־לאומית, סיעה שתמכה בהמשך שיתוף הפעולה עם מפלגות הפועלים והוסיפה לדגול במתינות מדינית. הכעס על הסיטואציה שבה נאלצה המפלגה להימנע בהצבעה בכנסת וכך להיתקל בביקורת מכל הכיוונים, התפרץ. בורג ידע את הלך הרוח ועל כן איחר לישיבה כדי לאפשר לחברי מפלגתו להוציא קיטור. מתחריו הפוליטיים, ובראשם שר הבריאות יצחק רפאל, שביקשו לשוות לתנועה קו ימני יותר ושאפו להדיח את בורג, ניצלו את האירועים כדי לדרוש מועד לבחירות פנימיות. סגן ראש עירית תל־אביב, חיים מנחם בסוק, דמות נערצת במפלגה ומלוחמי המחתרת בגטו וילנה, הטיח בבורג כי מעשיו משרתים את שונאי המפד"ל הטוענים כי היא הופכת את ענייני הדת לפוליטיקה. השר רפאל קבע כי בורג נכשל בלשונו בהודעה האישית שהוציא לעיתונות, ודרש כי "יתקן את עצמו".5 הישיבה התלהטה והידרדרה למסכת של צעקות ועלבונות הדדיים בין הצדדים הניצים. זבולון המר, שר הסעד הטרי שנמנה עם החוגים הניציים במפלגה, נאלץ להתערב ואיים על החברים כי חברי ההנהלה לא יגיעו לישיבות שבהן יש "איומים ועלבונות".6 לאחר שהמר הרגיע את הרוחות ביקש בורג את רשות הדיבור. מנהיג המפלגה ביקש להזכיר לחברים את חשיבות הברית עם המערך, וכיצד בזכות ברית זאת הצביעה, אך לאחרונה, הקואליציה החילונית נגד הצעת החוק של נישואין אזרחיים שניסתה להעלות בכנסת ח"כ שולמית אלוני. בסיום הישיבה ועל מנת לנסות לתקן את הרושם המאכזב של בוחריה מצעדיה האחרונים, החליטה הנהלת המפד"ל, בלחץ האגף הניצי, להוציא הודעת סיכום לוחמנית. הודעה זו קבעה כי נציגי המפלגה יתבעו מהממשלה להכיר במאחז קדום שבשומרון כיישוב קבע לכל דבר, ולהושיט לו את כל העזרה הדרושה לפיתוחו ולקידומו.

סחריר זה, שנועד למשוך את תשומת הלב הפוליטית והציבורית מפרשת האי־אמון לנושא חדש, רק החמיר את המצב. דרישת המפד"ל מהממשלה להכיר במאחז שהוקם לאחר התנגשות עימה, וזאת דווקא לאחר הימנעות המפד"ל מתמיכה בממשלה שהיא חברה בה בהצבעת אי־אמון, העלתה עוד יותר את חמתו של יצחק רבין. תנועת גוש אמונים, שהמפד"ל הלכה ונעשתה מזוהה עימה יותר ויותר, נתפסה על ידי רבין כלא פחות מאיום על הדמוקרטיה הישראלית. בספרו 'פנקס שירות' כינה רבין את התנועה שיזמה את העליות על הקרקע בשומרון בניגוד להוראות הממשלה "סרטן", הוא התייחס אליה כפורעת חוק וכל המסייעים לה היו לדידו עבריינים. רבין אף לא יכול היה להתעלם משיתוף הפעולה שהתרקם בין שר הביטחון פרס לבכירי גוש אמונים. הוא ראה בו מהלך ציני שנועד לערער את מעמדו ומעמד ממשלתו, ותרגיל פוליטי שיסלול את דרכו של פרס לכיסא יושב ראש המפלגה. לאנשי המפד"ל, שבעיניו נראתה כתנועה מקצינה ההולכת ונעשית לזרוע הפוליטית של גוש אמונים, ביקש רבין להמחיש שלא יתפשר על שלטון החוק ועל מנהיגותו: לא על כיבוד החלטות הממשלה בנושא ההתיישבות ביש"ע ולא על מחויבות המפלגה לתמוך בממשלה בעת הצבעות אי האמון בכנסת.

על כן, אף כי הקואליציה צלחה את הצבעת אי האמון ברוב מוצק של 55 קולות מול 48, החליט רבין לפטר את שרי המפד"ל ולפעול להקדמת הבחירות. לעמדה עקרונית זאת נלווה גם שיקול פוליטי קר: פגיעה במפלגה החדשה ד"ש, שהלכה וצברה אהדה בקרב הציבור על חשבון המערך. הכוונה הייתה להקדים את הבחירות בטרם תוכל ד"ש להכות שורש ולהתארגן כראוי לקראת הבחירות שנועדו להיערך רק לקראת סוף שנת 1977. צעד פוליטי זה יזכה לימים, מפי מחנה פרס במפלגה, בכינוי האירוני "התרגיל המבריק".

המערכת הפוליטית גלשה לסחרור מסוכן, ושני האנשים שיכלו לעצור את הקריסה היו נטולי יכולת ההשפעה. הראשון, ראש המפד"ל, זקן השבט המתקרב לגיל שבעים, יוסף בורג, גילה שאין לו הכוח הפוליטי לכפות על חבריו להנהגת המפלגה להצביע עם הממשלה שהם היו חברים בה. השני, שר הביטחון שמעון פרס בעל הניסיון הפוליטי, שהבין כי פיטורי שרי המפד"ל הם שגיאה שתשחק לידי בגין ותדחוף את המפד"ל לברית עם הליכוד, שהה אז כאמור בארצות הברית בביקור מדיני. הוא לא הצליח להפעיל מרחוק את מלוא השפעתו על רבין ומקורביו. פרס ובורג הבינו כי לאור המציאות הפוליטית, צעד פוליטי זה עשוי להיות גט הכריתות האידיאולוגי בין המפד"ל, ו'הפועל המזרחי' שהייתה כוח מרכזי בה, לבין מפלגות הפועלים. ברית זו שירתה היטב את שני הצדדים במשך עשורים רבים אך כעת הייתה שברירית מתמיד. מכתבי הפיטורין שנחתו על שולחנותיהם של שרי המפד"ל בחתימת ידו של יצחק רבין היו עלבון אחד יותר מדי לשותפה הנאמנה, וערערו את יחסי הכוחות במפלגה. שר הסעד המפוטר, זבולון המר, הגיב להחלטת רבין ואמר, "אני כשלעצמי אין לי טענות כלפי מפלגת העבודה בעניין שותפות היסטורית מפני שיש לי השגות והערכות על מימושה ועל האמת שלה". והוא המשיך, "אבל כלפי המפד"ל הוותיקה, חבריי הוותיקים, ששמרו אמונים לשותפות הזאת, נתנה מפלגת העבודה סטירת לחי".7 המר צדק בניתוחו הפוליטי. מכתבי הפיטורים שמו קץ לברית ההיסטורית שעיצבה את שלושת העשורים הראשונים של המדינה, ופתחו תקופה חדשה שבה מצאה הציונות הדתית בית במחנה פוליטי אחר.

כדור השלג

כדור השלג של מהפך 77', שהחל להתגלגל בהצעת האי־אמון של קלמן כהנא, היה אחד משניים. בעוד הוא מתחיל את דרכו במסדרונות הכנסת נכנסה אל בית המשפט המחוזי בתל־אביב פרקליטת המחוז, עורכת הדין ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן. חמושה במטרייה ובמעיל עקפה את העיתונאים שהמתינו לה והחלה להתקדם בצעדים נחושים לעבר האולם המרכזי. פרקליטת המחוז נשמה נשימה עמוקה לפני שפתחה את דלתות אולם בית המשפט והתייצבה אל מול מי שנחשב לאחד האישים החזקים במשק הישראלי, אשר ידלין. בידיה נשאה הפרקליטה המנוסה צרור כרוך של ניירות ועליו הכותרת "כתב אישום בגין קבלת שוחד בסך 280 אלף לירות ומעשי מרמה". מולה התייצב אשר ידלין, מאושיות מפלגת העבודה, מזכ"ל קופת החולים הכללית, מי שהיה למזכ"ל משק העובדים העצום והאדם שרבין ביקש למנות לנגיד בנק ישראל ואולי אף לשר אוצר. ידלין, ממושכי החוטים של הפוליטיקה הישראלית, היה בן לאחת המשפחות המקושרות והחזקות במדינה. אבי אשתו היה אליהו גולומב מפקד ההגנה, ודוד אשתו — ראש הממשלה לשעבר משה שרת. הוא מקורב ללוי אשכול בזמנו, ובן דודו של שר החינוך אהרן ידלין. תחושת עוצמה זו תורגמה לתחושת חסינות כוזבת שהובילה את ידלין להאמין כי הוא ניצב מעל החוק.

כתב האישום לא היה רק נגד אשר ידלין האיש; הוא היה נגד אשר ידלין הסמל. סמל להסתאבותה של מפלגת הפועלים ולהסתאבות המנגנון שהוקם כדי להיטיב עם העובד והפך עם השנים למקור לקידום פוליטי וכלכלי של קבוצת מקורבים ועסקנים. סרן (מיל') מוטי אשכנזי היה לסמל המחאה נגד ממשלת גולדה על כישלונותיה המדיניים והצבאיים; משפטו של אשר ידלין נתפס כסמל לחשיפת השחיתות השלטונית שנבעה מהתמשכות שלטונה של מפא"י לגלגוליה.

בעוד המשפט המתוקשר של אשר ידלין מתנהל בבית המשפט, החליטה הכנסת בעקבות צעדיו של ראש הממשלה רבין, להתפזר ולצאת לבחירות. בשבוע שבו העבירה הכנסת את חוק פיזור הכנסת השמינית וקבעה את תאריך הבחירות ל־17 במאי 1977, עסקו העיתונים דווקא בישיבה סודית שהתקיימה בבית ראש הממשלה. הישיבה החשאית נערכה במוצאי שבת, והשתתפו בה היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה, שר המשפטים וראש הממשלה. למוחרת בבוקר, בישיבת הממשלה השבועית, היה מי שחשף בפני שר השיכון אברהם עופר, איש ההגנה וממקימי המשמרת הצעירה של מפא"י, כי הדיון הלילי נגע לעניינו. השר עופר התמודד עם שמועות שנפוצו על חקירת מחלקת ההונאה במשטרה בעניין כהונתו כמנכ"ל שיכון עובדים. החקירה התמקדה בחשדות בדבר מסירת דירות המיועדות לזוגות צעירים — לבודדים שאינם זכאים להן, ובשוחד שקיבל לכאורה מקבלנים פרטיים שעבדו בפרויקט. שמועות אלו היו לכלי לניגוח הממשלה בידי האופוזיציה. שאילתות בעניין החקירה הופנו לשר המשטרה; וח"כ אהוד אולמרט, שהיה ממובילי המלחמה בשחיתות, העלה הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת, ודרש הודעה מוסמכת בעניין.

השר עופר, שטען להגנתו כי אין אמת בשמועות, גילה לפתע שאיש אינו מעוניין בקרבתו. מי שהיה ראש מטה הבחירות של העבודה בבחירות הקודמות, הודר מכל תפקיד במערכת הבחירות הנוכחית. הצעותיו החוזרות ונשנות להופיע בפני הפעילים ובסניפי המפלגה נדחו בנימוס. מפלגתו הפנתה לו עורף. הנחמה היחידה נמצאה בידיעות שהגיעו לשר השיכון כי המשטרה מתקשה להשיג ראיות לעברות שנעשו לכאורה על ידו. הודעה על כך שאין בסיס לטענות כלפיו והחומר שנאסף נגדו אינו מצדיק חקירה, הייתה אמורה להתפרסם בכל יום. ברגע האחרון, לפני פרסום ההודעה המזכה, הגיע עד המדינה בפרשת ידלין, עו"ד חיים גושן, ובפיו מידע חדש על השר עופר. מידע זה הביא לישיבה הבהולה בבית ראש הממשלה ולהחלטת רבין לסגת מכוונתו לפרסם את ההודעה המטהרת. עופר גילה את הדבר בישיבת הממשלה, נכנס בסערה ללשכת ראש הממשלה ודרש לשים קץ לשמועות. כאשר הבין למוחרת כי הודעה כזאת לא תגיע, הוא שחרר את נהגו האישי ושם פעמיו לביתו בשכונת אפקה בצפון תל־אביב. שם ניגש אל הכספת, הקיש את הקוד הסודי והוציא את אקדחו האישי. לאחר מכן התיישב בשולחן העבודה והחל מנסח מכתב פרידה ממשפחתו. לאחר שחתם את המכתב נכנס שר השיכון לרכבו ופנה מערבה לחוף תל־ברוך, שם נמצא כעבור שעות מספר ללא רוח חיים.

לאחר ההלוויה הממלכתית שנערכה בתל־אביב בגשם סוחף ואף תחת ברד עז, נכנס שר הביטחון שמעון פרס למכוניתו ונסע אל עבר קיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל. פרס, שהתחייב להופיע בפני חברי הקיבוץ באספה שנקבעה מראש, שקע במחשבות ברכב השרד המפלס דרכו צפונה במזג האוויר הקודר. למרות הגשם הכבד נאספו מרבית חברי הקיבוץ, ממעוזי תנועת העבודה, לשמוע דברי חיזוק וחזון מפי שר הביטחון. ואולם פרס, שהגיע לקיבוץ תחת הרושם הקשה שהותירו ההצעה לפיזור הכנסת, השלכות ההאשמות בפלילים על בכירי המפלגה והתאבדותו של עופר, נתפס למרה שחורה. הסקרים העידו על מגמת צניחה בתמיכת הציבור במפלגתו, והוא שיתף את חברי הקיבוץ בנבואותיו השחורות, "אנו עלולים לספוג בבחירות מכה קשה שלא ידענו כמוה". אל מול התדהמה שהשתררה המשיך פרס ואמר, "זו הפעם הראשונה שאנו עומדים בפני אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה".8 כשסיים את דבריו תהו חלק מהחברים אם הייתה זו המרה השחורה לנוכח מאורעות היום, או ניסיון מכוון להציג תמונת מצב קודרת כדי להשיג תמיכה בשינוי מן היסוד ובהחלפת ראש הממשלה המכהן ומנהיג המפלגה יצחק רבין במועמד חדש ושמו שמעון פרס. ימים ספורים לאחר מכן, עם פיזור הכנסת, הודיע שמעון פרס על כוונתו להתמודד על משרת יו"ר המפלגה מול רבין.

הכרזתו של פרס על התמודדות פנימית נגד ראש ממשלה מכהן נתפסה בעת ההיא כמהלומה נוספת למעמדה של המפלגה. חוגים שונים במפלגה, ובראשם גולדה מאיר, טענו כי מאבק פנימי בעת הלא־פשוטה הזאת יחליש את המפלגה. הם ביקשו מפרס לחזור בו מכוונתו להתמודד, אך הוא סירב. מקורבי יצחק רבין האשימו את פרס כי זה זמן הוא פועל על מנת "לכפות על המפלגה התמודדות" בעוד רבין פועל לליכוד המפלגה למרות "מכשולים מיותרים מבפנים".9 יצחק בן־אהרון, מוותיקי המפלגה, שנתפס כאחד המנהיגים האידיאולוגים של תנועת הפועלים, יצא בגלוי נגד פרס. יגאל אלון הצטרף אליו וקרא להיזהר מ"שועלים פוליטיים מיומנים"10 המבקשים להשתלט על המנגנונים.

ככל שחלפו הימים נראה כי שמעון פרס בכישוריו הפוליטיים מצליח לצבור תאוצה. חברי תנועת המושבים והמשמרת הצעירה הודיעו על תמיכה במועמדותו, ואפילו אבא אבן הסיר את מועמדותו שלו וחבר אליו. בליכוד צפו כי מדובר באפשרות ריאלית והחלו לתכנן קמפיין נגד שמעון פרס כמועמד הנגדי. היריבות קרעה את מפלגת העבודה ואיימה לפרק את הבריתות שהרכיבו אותה — וזאת בשעה שדיווחים לא נוחים ממשיכים להגיע ממשפטו של מזכ"ל חברת העובדים אשר ידלין: הלה טען במשפטו כי חלק מכספי השוחד שקיבל הועברו ישירות לקופת המפלגה. היריבות בין רבין ופרס הובילה לגיוס כללי של השורות. מתוך כרבע מיליון חברי מפלגה, 160 אלף חברים הגיעו לקלפיות כדי לבחור את נציגיהם לוועידת המפלגה שתבחר את מועמדה לראשות הממשלה. ב־23 בפברואר 1977 התכנסו 2,300 צירי הוועידה ו־570 חברי המרכז בבנייני האומה בירושלים לבחירת היו"ר. כניסתו של פרס לאולם הוועידה הבוחרת לוותה במחיאות כפיים ממושכות שגרמו לדאגה בקרב ראש הממשלה רבין ומקורביו, שישבו במרכז האולם. ספירת הקולות הייתה צמודה: לפרקים הוביל פרס ולפרקים רבין. רק לאחר שנספרו הקולות האחרונים היה אפשר להודיע כי ראש הממשלה יצחק רבין זכה במועמדות בהשיגו 1,445 קולות, יתרון של 41 קולות בלבד על פני יריבו שמעון פרס.

הדיווחים על המצב הבעייתי שבו נמצא השמאל הישראלי עשו את שלהם והובילו להתגייסות כלל עולמית לניצחון המפלגה שנתפסה כאחת מהמפלגות הסוציאליסטיות החזקות בעולם הדמוקרטי. כוכבי העל של העולם הסוציאליסטי התייצבו בוועידת המפלגה — לטקס הפתיחה או לדיונים עצמם — כדי להביע את תמיכתם בהחלטותיה ובמועמד שתבחר. חתן פרס נובל לשלום וקנצלר גרמניה לשעבר וילי ברנדט התייצב בירושלים וכמוהו ראש ממשלת שוודיה לשעבר אולף פלמה. ראש הממשלה המכהן של הולנד וקנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי התפנו מהנהגת מדינותיהם ונחתו בישראל. פרנסואה מיטראן, המועמד הסוציאליסטי לנשיאות צרפת ומהפנים המוכרות של השמאל העולמי, הגיע להביע תמיכה עם פליפה גונזלס, ראש המפלגה הסוציאליסטית הספרדית שייבחר כעבור שנים אחדות לראש ממשלתה. ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב החדש, מיהר לשלוח לרבין, שנבחר מחדש, הזמנה לביקור ממלכתי בבית הלבן, חודשיים בלבד לפני מועד הבחירות — וזאת לקול מחאות האופוזיציה שקראה לדחיית ביקור ראש הממשלה עד לאחר הבחירות.

כשהתפזר אבק הכוכבים ומנהיגי העולם הסוציאליסטי טסו איש איש לביתו נותרה מפלגת העבודה מסוכסכת בתוך עצמה. לאור התוצאות הצמודות דרש שמעון פרס לשבץ את אנשיו במחצית מכלל התפקידים במפלגה, בהם הרשימה לכנסת. מקורבי רבין לעומת זאת הרהרו בקול שאולי ייטב לשר הביטחון פרס לקבל בממשלה הבאה דווקא את תפקיד שר הרווחה לאור נאומו בוועידה שעסק בעניין בהרחבה. ראש מטה רבין השר חיים ברלב התלונן שבעוד למפלגות האחרות יש בקושי מועמד אחד לראשות הממשלה, למפלגת העבודה יש שניים. מחוץ למפלגת העבודה נתפסו התוצאות הצמודות כהצבעת אי אמון של המפלגה בדרכה שלה.

בעבור חופן דולרים

לאחר הוועידה נראה היה כי מעמדו של רבין מתחזק. בתחילת מארס אף המריא לביקורו הרשמי בבית הלבן. בעת הביקור עשה ג'ימי קרטר כל אשר לאל ידו כדי לחזק את מעמדו של רבין. בכל שלוש הפעמים שבהן הגיע רבין לבית הלבן במהלך ביקורו, טרח קרטר והמתין לו בפתח הבית. ראש הממשלה התקבל בטקס רשמי על מדשאות הבית הלבן, שם חלק לו קרטר שבחים רבים בפני יותר ממאתיים איש שהוזמנו במיוחד לטקס קבלת הפנים. בערב נערכה לכבוד רבין ארוחה רשמית ובסופה הדהים קרטר את הנוכחים בהזמינו את ראש הממשלה לסיים את הערב בשיחה אישית בדירה הפרטית של הנשיא בבית הלבן. כתב הלוס אנג'לס טיימס סיכם את הביקור בכותרת, "זריקת עידוד פומבית לראש הממשלה לקראת הבחירות במאי".11 רבין עצמו טען בפני הכתבים שהתלוו אליו כי הצליח ליצור מערכת יחסים מיוחדת עם קרטר, דבר שיסייע לישראל בעתיד, והוא בטוח שהישג זה יתבטא "בהישגים יפים בבחירות".12 כאשר תדרך רבין את הכתבים שהתלוו לביקור, ספק אם ידע כי דווקא ביקור זה הוא שיחרוץ את גורלו הפוליטי לשנים רבות קדימה.

ביקור רבין בארה"ב והאירועים הרבים שנקבעו סביבו הביאו אחד מן הקצינים הזוטרים במשלחת הצבאית הישראלית בוושינגטון ליצור קשר עם העיתונאי דן מרגלית שסיקר את הביקור. לאור הטקסים והחגיגות סביב הזוג רבין, התקשה סרן יורם סתר, שהיה אחראי על טיפול במנהלה הקשורה לעסקת מטוסי ה־F15 לשמור בסוד את אשר נודע לו תקופה קצרה קודם לכן. סתר יצר קשר עם דן מרגלית וביקש לדווח לו, תוך הימנעות מחשיפה אישית, כי לאה רבין ממשיכה להחזיק חשבון בנשיונל בנק בוושינגטון. ניהול חשבון זה עמד בניגוד לחוק שאסר על אזרחים ישראלים לנהל חשבונות מטבע חוץ מחוץ למדינת ישראל ללא אישור מיוחד. דן מרגלית ביקש לוודא את העניין, ניגש לבנק וביקש להפקיד חמישים דולר בחשבונה של גברת רבין; ויומיים לאחר נחיתת ראש הממשלה בארץ פרסם את קיום החשבון בכתבה בעמוד הראשון של עיתון הארץ. תגובת רעיית ראש הממשלה לכתבה הגיעה באמצעות עורך דינה ולפיה מדובר היה בחשבון פעוט המכיל בקושי 2,000 דולר, שריד נשכח מתקופת כהונתם הרשמית בארצות הברית. בתחילה נראה הדבר כידיעה עיתונאית חסרת משמעות ואפילו יריבי המפלגה בכנסת משמאל ומימין סירבו להתרגש מהעניין. פרשני העיתונים הסבירו לקוראים כי במקרים כאלה של חשבונות קטנים ורדומים, העניין ייסגר בקנס כספי, "כופר", שגברת רבין תשלם לאוצר המדינה.

ואולם אז התפרסמה כתבה נוספת שבה דיווח דן מרגלית כי דודה של לאה רבין, שהיה תושב ארה"ב וקיבל לידיו את הניירת הנוגעת לחשבון, השמיד את המסמכים הרלוונטיים — ונורות אזהרה החלו להידלק בקרב פקידי האוצר. בבדיקות שנערכו במשרד החלו להתגלות פרטים חדשים ובעלי משמעות רבה לאין שיעור מאלה שנודעו עד כה. מהדו"חות שהגיעו למשרד האוצר בירושלים עלה כי גברת רבין לא דייקה בתגובתה לעיתונות, וכי גם אם כרגע נשארו בחשבון אלפיים דולר הרי זמן קצר קודם לכן הגיע הסכום בחשבון לכדי עשרות אלפי דולרים. נוסף על כך התברר שהחשבון היה פעיל גם בתקופה שבה חי הזוג רבין בארץ, לאחר סיום תפקידו של רבין כשגריר ישראל בוושינגטון, ונמשך ממנו כסף באופן תדיר. עוד נקבע שהחשבון היה על שם שני בני הזוג ולא רק על שם לאה רבין, גם אם האחרונה הייתה הפעילה המרכזית בו. שר האוצר יהושע רבינוביץ, מוותיקי מפא"י, שפרטי החשבון הובאו לפניו, הבין את הבעייתיות בעניין אך ביקש להתייחס לעניין כעבֵרה מנהלית שיש לסיים את העיסוק בה במהרה ובקנס כספי. הסדר זה של הימנעות מהעמדה לדין היה חייב לעבור את משרדו של היועץ המשפטי לממשלה, ואולם האחרון התגלה כמשוכה שאין להתגבר עליה. בניגוד ליועצים הקודמים, הפעם ישב בלשכת היועץ פרופסור צעיר למשפטים ושמו אהרן ברק. קודמיו של ברק הגיעו ממסגרות פוליטיות או ציבוריות, ונטו לאיזונים בין החלטות משפטיות לשיקולים ציבוריים. ברק, לעומת זאת, הגיע מן העולם התאורטי: מן האקדמיה. לדידו של הפרופסור בן הארבעים, העקרונות המשפטיים שולטים בכיפה ועומדים מעל כל נורמה חברתית או אחרת. ברק הודיע נחרצות לשר האוצר רבינוביץ, המבוגר ממנו בכחצי יובל שנים, כי לא רק שלא יוכל להגן על החלטה כזאת בבג"ץ — אלא שאם תתקבל הוא אף עשוי להיות מאלה שיעתרו נגדה.

יצחק רבין, ששהותו בארה"ב הפכה אותו לאוהד כדורסל מושבע, עקב באותם ימים בהנאה אחר שורת הניצחונות של מכבי תל־אביב בגביע אירופה. המשחקים הצמודים שבהם ניצחה מכבי שימשו לו מנוחה ממסע הבחירות המפרך והסחת דעת מהידיעות על החקירה המאיימת בעניין חשבון הדולרים. ההזדהות עם הקבוצה הייתה כה גדולה, שמטה המערך בראשותו פרסם ביום משחק הגמר מודעה ובה השווה את הדרך של מכבי תל־אביב לצמרת לדרכו של המערך בראשות רבין. דווקא בערב הגמר, זמן קצר לפני פתיחת המשחק, בעוד יצחק רבין מתכונן לבלות את הערב מול מסך הטלוויזיה בסלון המשפחה, ביקש אהרן ברק פגישה דחופה. ברק, שמשחקי כדורסל לא סקרנוהו במיוחד, הגיע לביתה של משפחת רבין ברמת־אביב. בקורקטיות מקצועית חסרת רגש הודיע ברק ליצחק רבין, שאיתו עבד בצמוד בשנתיים האחרונות, כי לאור ממצאי התחקיר של משרד האוצר נראה כי אין מנוס מהעמדת רעייתו למשפט, וכנראה גם העמדתו שלו. רבין הבין כי לנוכח פרשות השחיתות שאינן חדלות לרדוף את מפלגתו, העמדת ראש ממשלה מכהן לדין פלילי, לראשונה בתולדות המדינה, עשויה להפוך לפרשה אחת יותר מדי. הוא נפרד מברק והודיע ליועציו כי הוא מעוניין להגיע לאולפן הטלוויזיה בתל־אביב כדי להודיע הודעה חשובה. מכוניתו של רבין עשתה דרכה במרכז תל־אביב בין ההמונים שנהרו לכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) כדי לחגוג את הזכייה ההיסטורית של מכבי תל־אביב בגביע אירופה. מעט יותר מחודש לפני הבחירות הדהים יו"ר המערך וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל את הציבור בהודעת התפטרות.

התפטרות רבין הכתה את הציבור הישראלי ואת המערכת הפוליטית בהלם. במערך הבינו כי התמודדות חדשה במפלגה בשעה זו, כשהבחירות בפתח, אינה אפשרית. שמעון פרס ניצל את המצב ודרש כי בהיותו מספר שתיים במפלגה המועמדות תימסר לו מיידית. אולם רבים במפלגה חשו איבה עזה כלפי שמעון פרס ודרכו, ואף רמזו כי הוא היה מעורב בחשיפת הפרשה. יצחק בן־אהרן קרא לא לתת הכשר "לגיליוטינה של קבוצות בלשים וחתרנים",13 ונשמעו קולות שקראו ליגאל אלון להתמודד על התפקיד. לאחר שכנועים רבים מצד הנהגת המפלגה, והבטחה של פרס לאלון כי אם ירכיב את הממשלה יוכל אלון לבחור ראשון כל תפקיד שיבקש, הסכים האחרון לוותר על ההתמודדות ופרס מונה למועמד המערך לראשות הממשלה. לאור זאת הודיע רבין כי הוא יוצא לחופשה, וכי שמעון פרס יתפוס את מקומו בלשכת ראש הממשלה בירושלים. האופוזיציה לא עמדה מנגד והתקיפה את המערך ללא רחם. הליכוד יצא במודעות תעמולה שכותרתן "לנקות את הלכלוך — להחליף את השלטון", וגם מפלגת ד"ש הצטרפה לחגיגה במודעות ענק שכותרתן "אנו לא עושים חשבונות אישיים (גם לא במטבע חוץ) אבל יש לנו חשבון עם המערך האחראי לשיטה הגורמת לשחיתות".

הסוף

נוסף על כל הצרות שמפלגת העבודה נתקלה בהן, הקדמת הבחירות על מנת למנוע מד"ש להתארגן התגלתה כשגיאה. המפלגה החדשה זעזעה את המערכת הפוליטית המסורתית עד היסוד והפגינה יכולת ארגון מטאורית. בתוך שבועות ספורים מרגע הקמתה הצטרפו לד"ש עשרות אלפי חברים חדשים. פריימריז פתוחים שערכה המפלגה הובילו להגדלת התמיכה הציבורית בחלופה החדשה והמרעננת אל מול המערכת הפוליטית המסורתית והמאובנת. הסחף לעבר המפלגה הוביל לאופטימיות הולכת וגואה בקרב ראשיה. ערב הבחירות הצהיר יו"ר המפלגה, הרמטכ"ל לשעבר יגאֵל ידין, כי הוא מצפה שתוצאות הבחירות יהיו כאלה שאף אחד לא יוכל להרכיב ממשלה בלי ד"ש, ובזחיחות הדעת אף הוסיף כי אולי ד"ש עצמה תהיה זו שתרכיב את הממשלה ההבאה. ההישג המרכזי של ד"ש היה יצירת רשימה משותפת שבה ניצבו בחמישייה הראשונה זה לצד זה אלוף (מיל') מאיר עמית, ממפקדי ההגנה — ושמואל תמיר, ממפקדי אצ"ל בירושלים. הראשון, שכיהן כמנכ"ל מפעלי התעשייה של ההסתדרות ולמעשה היה אחראי על ליבו הפועם של משק הפועלים, יצא נגד מפלגת העבודה ומנגנוניה. השני היה ממייסדי תנועת החֵרוּת,14 שיצא עתה נגד תנועתו ומנהיגה מנחם בגין. בהמשך הרשימה הופיע משמאל אלוף (מיל') מאיר זורע, איש מפ"ם ממייסדי קיבוץ מעגן־מיכאל — ואחריו נציג הימין, בנימין הלוי, שופט בית המשפט העליון לשעבר, שקבע בפסק דין דרמטי כי ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשטן ולאחר מכן התפטר מתפקידו הרם והצטרף לרשימת גח"ל בראשות מנחם בגין לכנסת, עד שעזב והצטרף לד"ש.

ד"ש הכתה ללא רחם במפלגת העבודה תוך שהיא מביאה את הקרב הפוליטי לתוך הבית ונלחמת על הקהל הוותיק שזוהה עם המפלגה עוד מתקופתו של דוד בן־גוריון. אפילו העיתון דבר, שהתיאור "עיתון פועלי ארץ ישראל מיסודו של ברל כצנלסון" עדיין התנוסס תחת כותרתו, התמלא במודעות התעמולה של ד"ש נגד המערך. במודעות שפרסמה שם המפלגה נזהרו מלתקוף את האופי הסוציאליסטי של המפלגה, והתמקדו בקיפאון ובהסתאבות. מודעות ובהן תמונתו של מאיר עמית, ראש המוסד המיתולוגי ומי שהיה עד לא מכבר מנכ"ל מפעלי העובדים בישראל, כיכבו בדפי העיתון. במודעות תקף עמית את ממשלת המערך על "חוסר היכולת" ויותר מכך על "חוסר הנכונות" לקיים מדיניות כלכלית שתוביל לצמיחה במשק. "חוסר נכונות" שנבע מהכניעה לקבוצות לחץ, וחמור מכך, מהפיכת הרעיון של שמירה על מושכות השלטון ל"מטרה המרכזית" של המפלגה. לראשונה בתולדות המערכת הפוליטית בישראל הוקמה יש מאין מפלגת מרכז בעלת יומרות לשנות את המערכת הפוליטית מהיסוד. ד"ש, שהורָתה בגלי האכזבה משלטונה הארוך של מפלגת העבודה, החליפה את האידיאולוגיה של ברל כצנלסון ושל זאב ז'בוטינסקי בדרישה לרפורמות מבניות כגון שינוי שיטת הבחירות, חוקה ומלחמה בשחיתות.

עלייתה של ד"ש כמפלגת מרכז שבכוחה להביא לסיומה של הגמוניית השמאל הישראלי הדאיגה לא רק את הממסד הפוליטי השמאלי אלא גם את התנועה הקיבוצית. אנשי התנועה הקיבוצית נהנו עד כה מדלת פתוחה ומאוזן קשובה מצד ההנהגה, והקיבוץ הארצי המזוהה עם קיבוצי השומר הצעיר הבין את השלכותיו האפשריות של מהפך פוליטי על התנועה הקיבוצית. הלך הרוח נגד מפלגת העבודה הביא את התנועה לפרסום מודעות אזהרה מיוחדות מפני הצבעת המחאה שכותרתן "הצבעת המחאה שלך היא קול נטו לימין!" במודעות אלו פנו ראשי התנועה הקיבוצית לחברים מתוך הבנה לכעסם: "אתה מרוגז על מחדלים. כואב על כישלונות. מתקומם נגד פרשיות שחיתות. ואתה רוצה להצביע הצבעת מחאה". אבל, הזהירו ראשי הקיבוץ את החברים, "יש מי שמחכה לך". ולאלו שלא הבינו הוסברה הסכנה: "הימין מחכה לך". בהמשך התחלפה האזהרה באיום, "הם ישתמשו בהצבעת המחאה שלך להרחיק את השלום, להגדיל את הפער", ואף חמור מכך, "לחסל את ערכי תנועת העבודה". הקיבוץ הארצי קבע כי אכן "נחוצה מחאה, הכרחי מאבק להתחדשות", אך הצבעת המחאה לא תשרת את המטרות הללו. הרתיעה מהימין הייתה לכלי מרכזי בתעמולה של המערך נגד ד"ש והליכוד כאחד, תעמולה שמטרתה להסיט את הדיון במערכת הבחירות ממחדלי השלטון לאיום הטמון בשלטון הימין.

מכל מפלגות השמאל שתעמולתן התמקדה בהרתעת הציבור מהשלכות עליית הליכוד לשלטון, הייתה ר"צ בראשות שולמית אלוני האפוקליפטית והבוטה ביותר. ראשי הקמפיין של המפלגה השאירו מעט מקום לדמיון בהציבם במודעות המפלגה תמונות גדולות של מצוק מצדה, מקום שם חפר יגאל ידין, כארכיאולוג, בעשור הקודם, לצד הסיסמה "הפעם אל תיקח חלק בצעדה למצדה". "אינך רוצה מלחמה, אינך רוצה בשלטון הימין הקנאי", צעקו מודעות המפלגה. "אתה בן חורין!" "הרב כהנא, גוש אמונים ומפד"ל — מצעידים אותנו למלחמה, לחורבן למצדה".15

בסוף השבוע האחרון של מערכת הבחירות, הפכה המגמה המסתמנת של התחזקות הליכוד והיחלשות המערך לתוצאה מובהקת בסקרים. ביום חמישי עדכן עזר ויצמן את בגין כי בסקרים שערך המטה עולה כי הליכוד מוביל על המערך בפער של חמישה מנדטים. הליכוד, לפי הסקרים הפנימיים שערך, צפוי לקבל 42-41 מנדטים, אילו המערך רק 37-36. בגין, שהיה שבע אכזבות, ניסה לצנן את ההתלהבות במטה — אך ריחו של מהפך החל להתפשט במערכת הפוליטית. ברח' הירקון 110 בתל־אביב, מטה המערך, החלו להבין כי מערכת בחירות זאת עלולה לסמן את קיצה של הדומיננטיות המפלגתית. למרות הערכות אופטימיות שפוזרו לעיתונאים, נראה כי המודעה שאפיינה את מצב הרוח במטה הייתה המודעה האחרונה של הקמפיין, שפורסמה ביום הבחירות עצמו בכל העיתונים. במסגרת שחורה הופיעה המילה סוף בגדול, ומשני צדדיה נראה מסך תיאטרון הסוגר על הבמה. הכיתוב שהופיע למטה היה מלנכולי אף הוא: "סוף מערכת הבחירות — מאי 1977. האם יהיה זה סוף שהוא סוף? סוף להרבה דברים יפים וחשובים, מובנים מאליהם (כאילו), שנוצרו בארץ הזאת בהרבה יוזמה ומאמץ?"16

המגמה של התחזקות הליכוד והיחלשות המערך בימים האחרונים של מערכת הבחירות הפכה למציאות מפתיעה. חיים יבין הדהים את האומה בהודעה כי הליכוד ניצח בבחירות בפער של כמעט עשרה מנדטים על פני המערך, והכריז על מהפך. למרות החגיגות שפרצו במטה הליכוד במצודת זאב בתל־אביב ותחושת האבל שהשתררה במטה המערך ברחוב הירקון, נמנעו מנחם בגין ושמעון פרס מתגובה עד לקבלת תוצאות האמת. בשעות הקטנות של הלילה, עזב מנחם בגין את דירתו ברחוב רוזנבאום 1 בתל־אביב, שאליה עבר כדירת מסתור עוד בהיותו המפקד הנרדף של מחתרת האצ"ל, ופנה עם רעייתו ושתי בנותיו לעבר מטה המפלגה. בתום נסיעה בת דקות אחדות נכנס כדרכו פעמים אין ספור למצודת זאב, אך הפעם כראש הממשלה המיועד של מדינת ישראל.

ב־7 ביוני, לאחר שהתייעץ עם ראשי הסיעות שעלו לרגל למשכנו בשכונת רחביה בירושלים, הטיל הנשיא אפרים קציר את משימת הרכבת הממשלה על ח"כ מנחם בגין. פחות משבועיים לאחר מכן הציג בגין את ממשלתו לאישור הכנסת. הכנסת אישרה את הממשלה החדשה ברוב של 63 תומכים מול 53 מתנגדים, ובגין היה רשמית לראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. התגובות בעולם היו קשות. סגן עורך הטיימס הבריטי קבע כי הטרור משתלם ואף השווה את מנחם בגין למחבלי אש"ף: "לכשתכונס ועידת ז'נבה ייוצגו בה ישראל ואש"ף על ידי שני מנהיגי טרור ותיקים". הדיילי אקספרס קבע: "בגין אבי הטרור המודרני".17 לה מונד הצרפתי קבע כי ניצחון הליכוד הוא מכשול בדרך לשלום, ובאיטליה השוו את הליכוד ואת בגין לתנועה הפשיסטית, דבר שגרר מחאות מצד הקהילה היהודית. מזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים קבע כי סיכויי השלום במזרח התיכון הורעו כתוצאה מניצחון הליכוד. לא רק באירופה הובעו סימני חרדה מהמתרחש. שלושה ימים לאחר הבחירות הופיעו בניו־יורק טיימס ידיעות כי ממשל קרטר הורה להקפיא את ייצור הנשק המשותף עם ישראל עד אשר יתבהרו העניינים. נחום ברנע, כתב עיתון דבר בוושינגטון, דיווח כי בעוד כלפי חוץ הממשל מודיע כי אינו מודאג מתוצאות הבחירות, הרי בעילום שם מזהירים פקידי הממשל שהדבר עשוי להביא למלחמה.

המצוקה שבה נמצא הליכוד לנוכח ההתקפות הקשות מבית ומחוץ התבטאה במודעה שפרסמה המפלגה בכל העיתונים היומיים ביום שישי 20 במאי, שלושה ימים לאחר הבחירות. תחת הכותרת "דף חדש נפתח בהיסטוריה של ישראל" התחייב הליכוד, "על מדינת ישראל נשמור מכל משמר. את שלטון החוק והדמוקרטיה נעמיק ונבצר". נוסף על כך ביקש הליכוד להרגיע את הרוחות וכתב, "יהיה לבבכם שקט ובוטח למרות ההשמצות הנשמעות עתה".18

נציגי מפלגות הפועלים, שלא הורגלו לאייש את ספסלי האופוזיציה, היו מזועזעים מן השינוי עד עמקי נשמתם. ח"כ שולמית אלוני טענה כי היא חוששת שעתה תוחמר הצנזורה, תשונה תוכנית הלימודים בבתי הספר, הפיקוח על הטלוויזיה יחריף, ואולי אף "ישרפו כמה ספרים". ח"כ ישראל קרגמן מהמערך קבע כי לישראל צפויה "ממשלה לאומנית קלריקאלית הרחוקה מאוד מערכי מפלגת העבודה". דוד הכהן, מבכירי המפלגה, קבע כי עליית הליכוד היא תוצאה של השתלטות סמים, רצח, מאפיות ועולם תחתון על המדינה, וכי אינו רואה מי יוכל להיכנס עם בגין לקואליציה או מי יוכל לדבר איתו בארצות הברית.19 אפילו הרמטכ"ל הביע חשש שתוצאות הבחירות יפורשו לא נכון על ידי מדינות ערב, והן יחשבו שמדובר בשעת כושר לתקוף את ישראל. ההבנה כי אבדה ההגמוניה חלחלה לתודעתם של חברי המערך עם כינוס הישיבה הראשונה של הכנסת התשיעית, שקמה לאחר המהפך הפוליטי. בישיבה זאת ביקשו חברי הליכוד לקבל את המושבים בצידו השמאלי של האולם. מושבים אלו היו שמורים למפלגת השלטון, ובמשך כמעט שלושה עשורים מאז הקמת המדינה היו לנחלתה הבלעדית של מפא"י לגלגוליה. חברי המערך סירבו לעזוב את מושביהם זה עשורים מספר, אך לאחר מחאות, בקשות ואף איומים בהחרמת הדיון, נאלצו לעבור לצידו השני של האולם ולחבוש את ספסלי האופוזיציה. ח"כ יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ארגון שהוביל את הסזון נגד מחתרות הימין, הביט מספסלי האופוזיציה על מפקד לח"י יצחק שמיר התופס את כיסא יושב ראש הכנסת ומנהל ביד רמה את ישיבותיה. דף חדש נפתח בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הערות

1. תום שגב, מדינה בכל מחיר, סיפור חייו של דוד בן־גוריון, בן־שמן: כתר, 2005, עמ' 451.

2. דיון בהצעת סיעת החזית הדתית התורתית להביע אי אמון לממשלה, דברי הכנסת, 14 בדצמבר 1976.

3. שם.

4. שם.

5. "סערת רוחות בהנהלת המפד"ל", דבר, 16 בדצמבר 1976.

6. שם.

7. "בורג, רפאל והמר חדלו לכהן כשרים", דבר, 21 בדצמבר 1976.

8. דליה מזורי, "פרס: אנו עומדים לפני אובדן ההגמוניה של העבודה", מעריב, 6 בינואר 1977.

9. "שמעון פרס: רבין צריך להשאר בהנהגה בכל מקרה", דבר, 12 בינואר 1972.

10. שם.

11. אוסוולד ג'ונסטון, "קארטר העניק זריקת עידוד לרבין לקראת הבחירות", מעריב, 9 במארס 1977.

12. בן פיליפ, "רבין עומד להכריז בשובו הערב שמסעו ופגישותיו עם קרטר היו הצלחה גדולה", מעריב, 13 במארס 1977.

13. "מפם תחליט היום", דבר, 11 באפריל 1977.

14. שמה של התנועה והמפלגה יופיע כאן ולהלן בכתיב חסר, חרות, כפי שאנשיה נהגו לאיית את שמה, ולא חירות כמקובל כיום.

15. "הפעם אל תקח חלק בצעד למצדה", מעריב, 10 במאי 1977.

16. "סוף — המסך יורד", דבר, 17 במאי 1977.

17. "טיימס — הטרור משתלם", מעריב, 20 במאי 1977.

18. מעריב, 20 במאי 1977.

19. "דוד הכהן על הסיבות למפולת המערך", דבר, 19 במאי 1977.