נמלט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נמלט
מכר
מאות
עותקים
נמלט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ניסיון חיסול של מרגל־העל הרוסי, שקיבל מקלט מדיני בארה”ב, פותח תיבת פנדורה. אינטרסים מושחתים פועלים לשינוי מדיניות הממשל לטובת תאגידים מסחריים. סמי קדמי – סוכן המוסד העצמאי להכעיס – נזרק ללב המאפליה ונאלץ להילחם על חייו וחיי אהוביו, המאוימים בידי רוצחים אכזריים. הכסף הגדול מדבר. בשטח ההפקר האפור שבין החוק לפשע, בין סחיטה של ראשי הקרמלין לשיתופי פעולה של רשויות החוק עם ארגוני פשע, מתנהל עולם מקביל על פי חוקים משלו.

ניו־המפשייר – ניו־יורק – לוס אנג’לס – וושינגטון - פריז – לונדון – וירושלים; ברכבות מהירות ובמטוסים, במרתפי עינויים ובמשרדי פאר מתנהלת ברקע חיינו מלחמת הצללים הנסתרת מעין. הספר נמלט ממשיך את עלילות סמי קדמי תוך תיאור ריאליסטי של עולם הריגול הבינלאומי.

על רב־המכר הראשון בטרילוגיה ”בשירות המוסד” נכתב על־ידי שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד: ”סיפור המעשה הוא מלאכת מחשבת... מתח, סימני שאלה, הפתעות ותפניות בלתי צפויות בעלילה...”

דוד ארבל, בכיר לשעבר במוסד, כתב: ”מותחן מודיעין מהטובים שקראתי.”

פרק ראשון

1

האיש המת התעורר ויצא מקברו. שמו היה נורמן הצ’רסון ג’וניור, רווק מסתגר בסביבות גיל שישים, שמור היטב. הוא התגורר זה כמה חודשים בבית מגורים נאה ברחוב נורת בלץ’ בהאנובר ניו המפשייר שבארצות הברית. ממלכתו כללה שמונה חדרים מרווחים מתחת לגג מתכת מושחר, דמוי אבן צפחה, שבמרכזו הזדקרה ארובת לבנים אדומות. החלונות הרחבים נתחמו במסגרות אלומיניום צבועות לבן, ודרכן אפשר היה להשקיף על המדשאות המטופחות, על שני עצי המייפל ועל עץ האלם היחיד המיתמר מעליהם. בצל העץ נפרשה כשטיח ערוגת פרחים צרה וארוכה בצבעי סגול, כחול וצהוב בוהקים. חמישה מחדרי הבית המרווח לא היו בשימוש, ואסופת הרהיטים האקלקטית נסתרה תחת כיסויי בד כותנה בהיר.

את שעות הבוקר הצוננות הקפיד מר הצ’רסון להתחיל בצעדה נמרצת לאורך שביל הבטון היצוק לאורך רחוב ווילוק עד למיין סטריט. שם היה שותה את קפה הבוקר שלו בדירט־קאובוי קפה לאחר שקנה את גיליון הניו יורק טיימס בחנות של מכללת דרטמות הסמוכה. אישה שניסתה לבוא עימו בדברים באחד הבקרים למדה שהוא יועץ ארגוני שפרש לגמלאות. לשאלת המשך שלה השיב בקיצור נמרץ שאת מרבית חייו הבוגרים העביר בנסיעות. האישה נסוגה ברגע שהבינה שהוא אינו פרטנר אפשרי להיכרות אינטימית או אפילו לידידות מזדמנת. הוא אהב לקרוא בעיון את כל מדורי העיתון עד האחרון שבהם ולהאזין להמולת הסטודנטים המתגודדים סביב שולחנות עמוסים, בעוד הוא מצפה לשעה אחת בצהריים, שבה יוכל לפסוע בנחת במורד הרחוב לעבר קואופ־פוד־סטורס בפינת רחוב לבנון וכביש 120, ובאגף האוכל המוכן לבחור לאט וביישוב הדעת, מתוך מגוון תבשילים מהבילים, את ארוחת הצהריים. אז היה יושב לאכול בשולחן האוכל המשותף בפינה הדרומית של החנות ומתבונן במכוניות החולפות בכביש הכניסה הדרומי לעיר. שגרת החיים שממנה לא זכה ליהנות במהלך חייו הקודמים הייתה לו לברכה. הוא למד להעריך את סדר היום הצנוע, החוזר על עצמו בדייקנות חסרת ריגושים.

ביום השביעי של כל חודש זוגי, בשתי דקות לשעה שמונה בערב, הייתה מכונית הונדה כסופה עוצרת במרחק שני בלוקים מהחנות של מכללת דרטמות ברחוב הראשי. האיש שיצא ממנה, ונראה כמו מרצה במכללה הסמוכה, היה פוסע במעלה הרחוב לעבר החנות ועוצר להעיף מבט על בגדי הספורט המוצגים בחלון הראווה. בחזית החנות כבר היה עומד ומחכה לו נורמן, מתבונן באותם בגדי ספורט. למעט קשר עין חטוף לצורך זיהוי לא החליפו השניים מבטים. אם היה על איש הקשר להתחלף — דבר שלא קרה — היה עליו להזדהות בעזרת מילת קוד. אם לא הוחלפו מילים בין השניים היה פירוש הדבר שנורמן הצ’רסון מרוצה מהסידור החדש. אם היה נורמן מבקש לרמוז על קשיים כלשהם, היה מתייחס במשפט קצר למחירו של אחד מפריטי הלבוש שבחלון ומעיר, ״קצת יקר, לא?״ ופירוש הדבר היה שעליהם להיפגש לשיחה. אז היה איש ההונדה אמור להופיע עם מכוניתו בחלקו המערבי המרוחק, הריק בדרך כלל, של מגרש החניה של קואופ־פוד־סטורס בבוקר יום המחרת בשעה עשר בדיוק ושם אמור היה להצטרף אליו נורמן לשיחה במושב האחורי של מכוניתו. פרוטוקול של קשר לשעת חירום נקבע גם הוא, אך לא נעשה בו שימוש עד אותו רגע שבו אילצו הנסיבות את נורמן הצ’רסון לוותר על חייו החדשים ולקום לתחייה כניקולא הרטמן, שלפני מספר חודשים נדרס למוות על ידי משאית ביוסטון, טקסס, ונקבר בטקס צנוע בבית הקברות גלנווד.

עוד על הספר

נמלט יצחק צפל ישורון

1

האיש המת התעורר ויצא מקברו. שמו היה נורמן הצ’רסון ג’וניור, רווק מסתגר בסביבות גיל שישים, שמור היטב. הוא התגורר זה כמה חודשים בבית מגורים נאה ברחוב נורת בלץ’ בהאנובר ניו המפשייר שבארצות הברית. ממלכתו כללה שמונה חדרים מרווחים מתחת לגג מתכת מושחר, דמוי אבן צפחה, שבמרכזו הזדקרה ארובת לבנים אדומות. החלונות הרחבים נתחמו במסגרות אלומיניום צבועות לבן, ודרכן אפשר היה להשקיף על המדשאות המטופחות, על שני עצי המייפל ועל עץ האלם היחיד המיתמר מעליהם. בצל העץ נפרשה כשטיח ערוגת פרחים צרה וארוכה בצבעי סגול, כחול וצהוב בוהקים. חמישה מחדרי הבית המרווח לא היו בשימוש, ואסופת הרהיטים האקלקטית נסתרה תחת כיסויי בד כותנה בהיר.

את שעות הבוקר הצוננות הקפיד מר הצ’רסון להתחיל בצעדה נמרצת לאורך שביל הבטון היצוק לאורך רחוב ווילוק עד למיין סטריט. שם היה שותה את קפה הבוקר שלו בדירט־קאובוי קפה לאחר שקנה את גיליון הניו יורק טיימס בחנות של מכללת דרטמות הסמוכה. אישה שניסתה לבוא עימו בדברים באחד הבקרים למדה שהוא יועץ ארגוני שפרש לגמלאות. לשאלת המשך שלה השיב בקיצור נמרץ שאת מרבית חייו הבוגרים העביר בנסיעות. האישה נסוגה ברגע שהבינה שהוא אינו פרטנר אפשרי להיכרות אינטימית או אפילו לידידות מזדמנת. הוא אהב לקרוא בעיון את כל מדורי העיתון עד האחרון שבהם ולהאזין להמולת הסטודנטים המתגודדים סביב שולחנות עמוסים, בעוד הוא מצפה לשעה אחת בצהריים, שבה יוכל לפסוע בנחת במורד הרחוב לעבר קואופ־פוד־סטורס בפינת רחוב לבנון וכביש 120, ובאגף האוכל המוכן לבחור לאט וביישוב הדעת, מתוך מגוון תבשילים מהבילים, את ארוחת הצהריים. אז היה יושב לאכול בשולחן האוכל המשותף בפינה הדרומית של החנות ומתבונן במכוניות החולפות בכביש הכניסה הדרומי לעיר. שגרת החיים שממנה לא זכה ליהנות במהלך חייו הקודמים הייתה לו לברכה. הוא למד להעריך את סדר היום הצנוע, החוזר על עצמו בדייקנות חסרת ריגושים.

ביום השביעי של כל חודש זוגי, בשתי דקות לשעה שמונה בערב, הייתה מכונית הונדה כסופה עוצרת במרחק שני בלוקים מהחנות של מכללת דרטמות ברחוב הראשי. האיש שיצא ממנה, ונראה כמו מרצה במכללה הסמוכה, היה פוסע במעלה הרחוב לעבר החנות ועוצר להעיף מבט על בגדי הספורט המוצגים בחלון הראווה. בחזית החנות כבר היה עומד ומחכה לו נורמן, מתבונן באותם בגדי ספורט. למעט קשר עין חטוף לצורך זיהוי לא החליפו השניים מבטים. אם היה על איש הקשר להתחלף — דבר שלא קרה — היה עליו להזדהות בעזרת מילת קוד. אם לא הוחלפו מילים בין השניים היה פירוש הדבר שנורמן הצ’רסון מרוצה מהסידור החדש. אם היה נורמן מבקש לרמוז על קשיים כלשהם, היה מתייחס במשפט קצר למחירו של אחד מפריטי הלבוש שבחלון ומעיר, ״קצת יקר, לא?״ ופירוש הדבר היה שעליהם להיפגש לשיחה. אז היה איש ההונדה אמור להופיע עם מכוניתו בחלקו המערבי המרוחק, הריק בדרך כלל, של מגרש החניה של קואופ־פוד־סטורס בבוקר יום המחרת בשעה עשר בדיוק ושם אמור היה להצטרף אליו נורמן לשיחה במושב האחורי של מכוניתו. פרוטוקול של קשר לשעת חירום נקבע גם הוא, אך לא נעשה בו שימוש עד אותו רגע שבו אילצו הנסיבות את נורמן הצ’רסון לוותר על חייו החדשים ולקום לתחייה כניקולא הרטמן, שלפני מספר חודשים נדרס למוות על ידי משאית ביוסטון, טקסס, ונקבר בטקס צנוע בבית הקברות גלנווד.