ההימור האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההימור האחרון

ההימור האחרון

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 36 דק'

שרה ליפץ

שרה ליפץ היתה במשך שלושים ושש שנים מורה ומחנכת. 

תקציר

"'למה ברחת מהבית?'
'לא ברחתי,' עניתי.
הוא הביט לעברי, וידעתי שהוא לא מאמין לי."

לילי פגשה בו במקרה ברחוב ביום בו השתחררה מהצבא. 
היא - נערה צעירה, חסרת עורף משפחתי הנושאת על גבה עבר עגום, והוא - גבר מרשים, רציני, דוקטור למשפטים, עשיר ומבוגר ממנה בעשרים שנה. היא – מחפשת את זהותה ואת עצמה, והוא בעל זהות מגובשת. אישיותם המורכבת וצלקות העבר מובילות את השניים לתפניות מטלטלות והרות גורל במסעם בהווה, מסע ארוך ומפותל שהוא ניסיון לפתוח בחיים חדשים.

ד"ר שרה ליפץ רכשה  את השכלתה האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בעלת תואר ראשון בספרות עברית ותואר דוקטור (ph.D) בלשון עברית.
עסקה במשך שנים רבות בהוראה, בחינוך ובכתיבה.

פרק ראשון

יש כמות קבועה של אסימוני משחק בעולם. הם עוברים מיד ליד תוך כדי משחק, הם יכולים גם להינתן במתנה ואפילו יכולים לעבור בירושה. 
כל תינוק היוצא לאוויר העולם מקבל שקית ובה אסימונים, איתם הוא אמור לשחק את משחק החיים. כל ילד שנולד מקבל בדיוק את אותה כמות אסימונים. יש כאלה המפסידים את רובם בשנה הראשונה של חייהם, יש כאלה המפסידים מעט כל שנה, יש כאלה המפסידים ומרוויחים, מפסידים ומרוויחים, וכך נשארים עם כמות קבועה של אסימונים במשך כל ימי חייהם. ואחרים — מרוויחים ומרוויחים, אוגרים ואוגרים, ומסתובבים עם שקים גדושים באסימוני משחק בצבעים שונים הממחישים את ערכם. עם אסימונים אלה הם יכולים להמר ולהסתכן, והם אינם חוששים להפסיד. הרי יש להם מלאי גדול. 
אני הסתובבתי כל חיי עם מעט מאוד אסימוני משחק, כולם היו בצבע אפור ומספרם הלך ופחת במשך השנים.
בגיל מסוים החלטתי להמר על האסימון האחרון שנותר לי.

ידעתי שיש סיכוי שאפסיד גם אותו.

* * *

ביום הראשון להיותי אזרחית מן השורה, בתום שירות של שנתיים ימים בצבא, כמעט סוממתי ונחטפתי.
כנערה שגדלה באמצע שום מקום, תל-אביב נראתה בעיניי עיר גדולה וקסומה בארץ רחוקה ובלתי מוכרת. עיר ובה מכוני יופי, מכונים לטיפולים אסתטיים, מכונים לניו אייג'ינג בהם מצטופפות נשים עשירות ומשועממות הצמאות להיראות צעירות מגילן. ויש בה חנויות גאות ויפות. שפע של חנויות בגדלים שונים ומסוגים שונים המשדרות אושר ועושר. וגם תהלוכה של מסעדות, לצד אופניים שעונים על עמוד.
עוד בהיותי נערה צעירה בגיל העשרה החלטתי להיות אחראית לחיי, עניינית, תכליתית, עצמאית וממש לא כמו אימא שלי. לכן, כבר ביום בו פשטתי את המדים, רצתי לכיוון האוטובוס שייקח אותי לרחוב רוטשילד. שם, אמרו לי, יש מסעדה נחמדה שמחפשת מלצרית. איני יודעת בדיוק איך הגעתי לרחוב דיזנגוף. לא לשם רציתי להגיע. ירדתי בתחנה הלא נכונה או עליתי לאוטובוס הלא נכון. 
שמש של חודש אוגוסט צרבה את השמיים והייתה לי תחושה שהיום לא יהיה יום מוצלח במיוחד.
היה משהו מלהיב אך גם מסוכן בעיר התוססת הזאת. ריח עוגות טריות נמהל בריח אדי עשן הדיזל שפלטו המוניות והאוטובוסים. על הכביש שמשמאלי נעו כלי רכב דו גלגליים שעשו כל מאמץ לעקוף את האוטובוסים, את המוניות ואת המכוניות שנסעו פגוש אל פגוש, וצפרו והרעישו ומיהרו. על המדרכה מימיני זרמו נהרות של אנשים צעירים ויפים, אך גם זקנים שנאחזו בכל כוחם בחיים. אנשים מכל המינים, מכל הצבעים ומכל הגזעים, לבושים במיטב מחלצותיהם או במיטב בגדיהם המרופטים, טיילו להנאתם או פסעו משם לכאן ומכאן לשם ללא מטרה. אנשים התבוננו בחלונות הראווה של בוטיקים אופנתיים, שבהם ניצבו בובות יחפות לבושות בבגדים יפים ומקושטות במיטב האקססוריז: צעיפים, כובעים, תכשיטים ותיקים, עד כי עיני האנשים יצאו מחוריהן. רבים גדשו את בתי הקפה והמסעדות, וחלקם פילסו את דרכם בין הכיסאות והשולחנות של אותם בתי הקפה והמסעדות שנגעו זה בגב זה. שאלתי את עצמי, מה, אף אחד לא עובד בעיר הזאת מלבד נותני השירות בחנויות הבגדים, בחנויות הנעליים או בחנויות המספקות מזון? וכולם, טוב, כמעט כולם אחזו בפלאפונים, לא הסירו את עיניהם מהמסך, דיברו, הסתכלו, קראו, ענו, שיחקו, האזינו וחיפשו. לא הבנתי את הצורך העז הזה שלהם להתעסק באינטנסיביות שכזו, ועוד בארשת פנים רצינית, בפלאפונים שלהם. 
לי לא היה פלאפון. 
הסתדרתי עד כה בלעדיו. 
גם הקבצנים, שישבו על שמיכה קרועה או על פיסת קרטון מלוכלכת, וחשפו את מומיהם לעיני כל כשהם ממלמלים בקשה לנדבה, הסתדרו בלעדיו. 
מצאתי את תל-אביב על רחובותיה, העיר ללא הפסקה, חיה, תוססת, רועשת ושמחה. מצאתי את העיר שתושביה אינם עובדים אלא גודשים את הרחובות, את בתי הקפה ואת הכבישים. 
ואני, בחצאית אפורה ובחולצת בד לבנה, אותה החצאית ואותה החולצה שיצאתי מביתי לבושה בהן ביום שהתגייסתי לצבא, חשתי בעליבותי כשהסתובבתי כך בין כל האנשים היפים והתחככתי בהם. אחזתי בידי תיק שהכיל את כל אוצרותיי הדלים: מעט בגדים, רובם מהוהים, שתי מגבות ותיק רחצה. חלק מהציוד היה ציוד צבאי. מה שלא היה ציוד צבאי רכשתי בתווי השי שקיבלתי בערבי חגים. אך האוצרות היקרים לי ביותר היו תעודת הבגרות שלי, תוצאות המבחן הפסיכומטרי שעשיתי תוך כדי שירותי הצבאי ואישור ששילמתי את דמי ההרשמה לאוניברסיטת בר-אילן. 
בצבא, בשעות של בדידות בערבים האין סופיים, מוחי היה פנוי למחשבות בנוגע לעתידי. לקראת סיום השירות הוטרדתי מהעובדה שעדין לא נרשמתי ללימודים. הציקה לי אי הידיעה לאיזה מסלול אירשם לאוניברסיטה. כעסתי על עצמי שאיני יודעת אפילו מה אני רוצה ללמוד. אך ידעתי שמה שאלמד לא יהיה לשם הנאה בלבד אלא בייחוד לשם רכישת מקצוע, כדי שאוכל בעתיד להתפרנס בכבוד.
לא רציתי להיות מורה, כך שספרות, היסטוריה או מתמטיקה ירדו מעל הפרק. 
בכל הזדמנות שוטטתי לי באינטרנט כדי לקבל רעיונות מה כדאי ללמוד, ולברר סופית בנוגע לרישום, בנוגע לאמצעי תשלום ובנוגע למלגת לימודים. כל מאווי היה להירשם ללימודים, להיות סטודנטית וללמוד לקראת תואר ראשון. 
אולי פסיכולוגיה? אולי משפטים? אולי קרימינולוגיה? התלבטתי שוב ושוב ביני לבין עצמי. החיפוש עזר לי להחליט והניב תוצאות. כן, קרימינולוגיה, זהו, אני שלמה עם עצמי. אוכל למצוא עבודה במשטרה או בשב"ס. קרימינולוגיה, נראה לי תחום מעניין. תחום המשלב תחומים מגוונים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומשפטים. 
כשגמלה ההחלטה בליבי התחלתי לטפל בהליך הרישום לאוניברסיטה. התברר, לצערי, שאין אפשרות ללמוד קרימינולוגיה באוניברסיטת 
תל-אביב. בלית ברירה נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן. חשתי מפח נפש קל, כי חלומי היה לגור בתל-אביב, לעבוד בתל-אביב וללמוד בעיר הגדולה. למרות שלא הגשמתי את חלומי במלואו הייתי שלמה עם בחירתי. 

אוטובוס, שאולי ייקח אותי לרחוב רוטשילד, עמד בתחנה. הבנתי שאם אני רוצה להספיק לעלות עליו עליי להחיש צעדיי. אני הייתי רחוקה אך מספר צעדים ממנו, כמעט מרחק נגיעה. אבל עשיתי טעות נוראה. במקום לשים לב לדרך הבטתי מבט אחד פזור דעת ומיותר לצד, מבט שגרם לי לשקוע עד צוואר בצרה צרורה. מצאתי את עצמי בזרועותיו של גבר חסון בעל שיער כהה ומשקפי שמש שהסתירו את עיניו. הוא הצמיד את כף ידו לפניי. למרות שהתקשיתי לנשום, הצלחתי להריח ריח משכר של סם בלתי מוכר. הגבר הוביל אותי בנחישות לשירותים של מסעדה סמוכה. 
ליבי הגביר את פעימותיו, חשתי חולשה וראשי היה ריק. לא ניסיתי לזעוק לעזרה כי היד שהוצמדה לפרצופי כיסתה את פי ואת אפי. באותם רגעים לא ידעתי מה לעשות והפקרתי את עצמי בידיו של החוטף. תמונות של אונס ורצח התרוצצו בראשי.
הוא דחף אותי לשירותים של אחת המסעדות הסמוכות ופתח את ברז המים, כנראה כדי שלא ישמעו את צעקותיי כאשר אוכל או כאשר ארצה לצעוק.
הוא הסיר את היד מעל פניי, ושטף אותה תחת זרם המים שקלח מהברז. הבטתי במראה וראיתי את הדם שניגר. לא ידעתי מהיכן ניגר הדם ולא חשתי כל כאב. כנראה מרוב בעתה. שידרתי מצוקה, והוא הזדרז לשאול: "את בסדר?" 
רק לאחר שנרגעתי הבנתי, שריח הסם היה ריח בגדיו שהדיפו בושם גברי בעל ניחוח שזעק יוקרה, ריח שמעולם לא הרחתי. והבנתי שהחוטף היה זה שנתקלתי בו בלי משים תוך כדי ריצה. הנהנתי קלות בראשי כדי לסמן שאני חשה בטוב. 
ניגבתי את פניי בנייר לניגוב ידיים שהיה תלוי על מתקן מט לנפול, והוא הוביל אותי אל מחוץ לשירותים. רק אז הבחנתי בזוג רגליים מושלמות ושזופות, נעוצות בתוך נעלי עקב שחורות. הרגליים היו שייכות לבלונדינית תמירה, לבושה חצאית מחויטת שחורה וחולצה מכופתרת לבנה. הבלונדינית בעלת העבר החום עם תסרוקת הקרֶה ניגשה לגבר, נגעה קלות בכתפו ושאלה אותו: "הסתדרת?"
היא יכלה לנגוע בכתפי ולשאול אותי איך אני מרגישה, אך בחרה לפנות אליו.
שיער ראשי ועיניי היו בצבע חול ים. כך היה בעבר, וכך יהיה, כנראה, גם בעתיד, ושערי יישאר בצבע זה עד שיאפיר וילבין. אף פעם לא הבנתי את פשר רצונם של אנשים לשנות את חיצוניותם, לעטות מסכה, להתחפש, לחתוך, להקטין, להגדיל, להזריק או לצבוע.
"בואי נשב ונשתה משהו", אמר בקול עמוק ושקט. "את רועדת." התיישבתי. איני יודעת למה, אבל התיישבתי. השתדלתי להבין אם בגלל שרגליי רעדו או בגלל טון הדיבור הנחוש וההחלטי שלו. כעסתי על עצמי. כל חיי השתדלתי לעשות כל מה שאמרו לי לעשות. "כי ככה מתנהגת ילדה טובה", אמרה לי אימא. ואני רציתי להיות ילדה טובה. כשאגיע לגיל שמונה עשרה אהיה עצמאית ואעשה רק את מה שאני חושבת לנכון, הבטחתי לעצמי ולא קיימתי. בצבא, במשך שנתיים, עשיתי כל מה שאמרו לי לעשות, למרות שמלאו לי כבר שמונה עשרה שנים. שנתיים. "תקשרי אותי עם... סיימי לכתוב את הדוח, תדפיסי את כל החומר עוד היום, שלחי את זה במייל עכשיו, דחוף, ל... הכיני לי קפה. שכפלי פעמיים את הדפים האלה, תייקי את המקור, ותכיני לי עוד כוס קפה, ותודיעי ל... ש...." ואני הכנתי קפה, התקשרתי, הקלדתי, הדפסתי, שלחתי, תייקתי, הכנתי עוד כוס קפה, שכפלתי, הבאתי, הורדתי, הודעתי, לקחתי, החזרתי, שיבצתי... ושתקתי. "לא עוד!" הבטחתי לעצמי. "איני רוצה להיות מריונטה!" זעק משהו בתוכי. החלטתי להפסיק ללכת בראש מורכן, בעיניים מושפלות ובגו כפוף. והינה מצאתי את עצמי מתיישבת בדיוק כמו שהוא הורה לי. אך הישרתי מבט וזקפתי ראשי.
הוא הזמין לעצמו אספרסו, לבלונדינית הוא הזמין, בלי לשאול אותה, סודה, ולי — לימונדה קרה. כך, בלי לשאול. ברור שהוא יודע מהן העדפותיו בתחום השתייה. ואם הוא מכיר את הרגליים הארוכות והשזופות — סביר שידע מה היא מעדיפה. אך איך הוא ידע מה אני חשקתי לשתות באותו בוקר מטלטל. מדוע לא שאל אותי. ברור שהייתי בוחרת לשתות לימונדה קרה, כי הייתי צמאה למשהו מתוק ומרענן. 
"רוצות עוגה, משהו?" שאל 
שתינו לא רצינו עוגה ולא רצינו משהו.
כשהונח הקפה לפניו, הוא הרים את משקפי השמש והניחם מעל ראשו. רק כשעשה זאת הבחנתי בצבע עיניו. 
הבלונדינית לא הפסיקה להתבונן בו בעיניים כלות. לו היו עיניים שחורות.
"איך קוראים לך?" שאל אותי.
"לילי."
"לילי, לאן מיהרת בחוסר זהירות שכזה?" שאל תוך כדי קירוב השפתיים לספל הקפה. 
סיפרתי לו, למרות ששמעתי נזיפה בדבריו. אולי בגלל ששמי המתנגן בפיו נשמע ערב למדי, ואולי בגלל שקולו היה עמוק ושקט.
"את צריכה להחליף חולצה, יש עליה כתמי דם. את רוצה טרמפ הביתה?" הרכנתי את ראשי וראיתי שהחולצה זרועה בטיפות דם שכלל לא הבחנתי בהן עד כה.
"אין לי בשלב זה בית", עניתי. "יש לי חולצה בתיק. אחליף אותה בשירותים."
"מה זאת אומרת אין לך בית?" חקר.
חשתי מבוכה ואי נעימות לספר לזר שכמעט חטף וסימם אותי, למה אין לי בית ומדוע אני בתקופה חשוכה בחיי.
"סיפור ארוך", עניתי.
"איפה ישנת עד עכשיו?" שאל.
"בצבא. היום השתחררתי. בצבא הוכרתי כחיילת בודדה, כחיילת חסרת עורף משפחתי, כהגדרתם. דאגו לי למקום מגורים."
"אז איפה תשני הלילה?" המשיך לחקור, והיה נדמה לי שדאגה כנה נשמעה בקולו.
כשהוא דיבר הבטתי בעיניו השחורות, שרצינות ואחריות נבעו מהן כמים זכים מתוך מעיין, והבחנתי בפיו, שכבר ממבט ראשון ברור היה לי שפה זה לא ידע חיוך. אולי מעולם לא, אולי רק לאחרונה. פה, שעל אף שלא הייתה בו הבעה — הוא הביע רבות. רק לא ידעתי באותו רגע מה. זו הייתה חידה בעיניי.
"לא יודעת. אני מקווה שלא ברחוב."
"מה האלטרנטיבה?" המשיך לשאול.
"אולי לחזור לאן שאני לא רוצה לחזור, אולי למצוא איזו אכסניה זולה. אמרו לי שיש בתל-אביב ליד הקריה, ברחוב הרכבת, אם איני טועה, מקום טוב לישון בו. "הוסטל אברהם". לאחר שאסיים את ענייניי אפנה לשם לברר כמה עולה לישון שם לילה ואם יש מקום לינה פנוי. ואם לא, אולי אמצא חדר זול במלון זול. אני ממש לא מתמצאת באזור. אני גם צריכה למצוא דחוף עבודה. אין לי מספיק כסף לישון יום אחרי יום באכסניות או בבתי מלון, אפילו אם הם זולים." 
איני יודעת מה גרם לי לשתף איש זר בכל הפרטים האלה, שהם די אישיים ומביכים. תמוה בעיניי שעניתי על שאלותיו ולא קמתי והסתלקתי. אני, דווקא אני, שנהגתי כל חיי לשתוק, להסתיר, להסוות ולכסות כדי להגן על פרטיותי — סיפרתי.
הכסף הזָמִין שברשותי היה מהמשכורות הצבאיות שחסכתי במהלך שירותי הצבאי כחיילת בודדה. אף פעם לא קניתי שתייה או ממתק בקנטינה. חסכתי בדבקות שקל ועוד שקל ועוד שקל. "יותר חשוב לחסוך גרוש אפור ליום שחור", אמרה לי אימי כשביקשתי ממנה שתקנה לי ממתק או צעצוע. ואני ינקתי, ספגתי והפנמתי את כל מה שהיא אמרה לי. ידעתי שאזדקק לכסף זה כשאשתחרר מהצבא. ידעתי שלא יהיה מי שיעזור לי מבחינה כלכלית. ידעתי מהן זכויותיי, מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. הקפדתי לממש את כל זכויותיי, בייחוד את אלה הכספיות, מתווי השי ועד ההטבות הכספיות החד פעמיות שהגיעו לי כחיילת בודדה. ידעתי איך אני רוצה לנצל את מענק השחרור ואת דמי הפיקדון שקיבלתי — לא על לינה בחדר מעופש.
נכנסתי לשירותים כדי להחליף חולצה. כשיצאתי הם כבר עמדו ללכת, והיא המשיכה לנעוץ בו מבטים עורגים. משקפי השמש כיסו את עיניו השחורות. ואז הוא פנה אליי ואמר בקול לוחש אך תקיף, אולי כדי שהרגליים המושלמות לא תשמענה: 
"אני חושב שזה לא נכון לישון במלון זול, בייחוד כשאינך מכירה את העיר הגדולה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה, ומיותר לומר שלא כדאי לישון ברחוב. כך, שאם לא תמצאי מקום ראוי ללון בו, ניפגש כאן בשעה שמונה בערב. נחשוב על פתרון נכון. אולי אתעכב טיפה במשרד, אבל אני אגיע."
הייתי המומה. הוא הצליח להפחיד אותי. ניטלה ממני יכולת הדיבור. הייתה לי הרגשה שאני הוזה. שתקתי. 
הוא דיבר כל כך יפה. לראשונה בחיי הבנתי איזה כוח יש למילים מהוקצעות הנאמרות בעברית תמה. כמה משכנע יכול להיות דיבור עטוף במשפטים הנאמרים בשקט, בשטף ובביטחון.
אפופת תחושות מוזרות של בלבול, של אפסות ושל בדידות העפתי מבט כלפי מעלה ושיננתי את שם הרחוב, את מספר הבית ואת שמו של בית הקפה. 

פניתי לדרכי לחפש את עתידי, מסרבת להיכנע לגורלי הנסתר האורב לי בפינה.

שרה ליפץ

שרה ליפץ היתה במשך שלושים ושש שנים מורה ומחנכת. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 516 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 36 דק'
ההימור האחרון שרה ליפץ

יש כמות קבועה של אסימוני משחק בעולם. הם עוברים מיד ליד תוך כדי משחק, הם יכולים גם להינתן במתנה ואפילו יכולים לעבור בירושה. 
כל תינוק היוצא לאוויר העולם מקבל שקית ובה אסימונים, איתם הוא אמור לשחק את משחק החיים. כל ילד שנולד מקבל בדיוק את אותה כמות אסימונים. יש כאלה המפסידים את רובם בשנה הראשונה של חייהם, יש כאלה המפסידים מעט כל שנה, יש כאלה המפסידים ומרוויחים, מפסידים ומרוויחים, וכך נשארים עם כמות קבועה של אסימונים במשך כל ימי חייהם. ואחרים — מרוויחים ומרוויחים, אוגרים ואוגרים, ומסתובבים עם שקים גדושים באסימוני משחק בצבעים שונים הממחישים את ערכם. עם אסימונים אלה הם יכולים להמר ולהסתכן, והם אינם חוששים להפסיד. הרי יש להם מלאי גדול. 
אני הסתובבתי כל חיי עם מעט מאוד אסימוני משחק, כולם היו בצבע אפור ומספרם הלך ופחת במשך השנים.
בגיל מסוים החלטתי להמר על האסימון האחרון שנותר לי.

ידעתי שיש סיכוי שאפסיד גם אותו.

* * *

ביום הראשון להיותי אזרחית מן השורה, בתום שירות של שנתיים ימים בצבא, כמעט סוממתי ונחטפתי.
כנערה שגדלה באמצע שום מקום, תל-אביב נראתה בעיניי עיר גדולה וקסומה בארץ רחוקה ובלתי מוכרת. עיר ובה מכוני יופי, מכונים לטיפולים אסתטיים, מכונים לניו אייג'ינג בהם מצטופפות נשים עשירות ומשועממות הצמאות להיראות צעירות מגילן. ויש בה חנויות גאות ויפות. שפע של חנויות בגדלים שונים ומסוגים שונים המשדרות אושר ועושר. וגם תהלוכה של מסעדות, לצד אופניים שעונים על עמוד.
עוד בהיותי נערה צעירה בגיל העשרה החלטתי להיות אחראית לחיי, עניינית, תכליתית, עצמאית וממש לא כמו אימא שלי. לכן, כבר ביום בו פשטתי את המדים, רצתי לכיוון האוטובוס שייקח אותי לרחוב רוטשילד. שם, אמרו לי, יש מסעדה נחמדה שמחפשת מלצרית. איני יודעת בדיוק איך הגעתי לרחוב דיזנגוף. לא לשם רציתי להגיע. ירדתי בתחנה הלא נכונה או עליתי לאוטובוס הלא נכון. 
שמש של חודש אוגוסט צרבה את השמיים והייתה לי תחושה שהיום לא יהיה יום מוצלח במיוחד.
היה משהו מלהיב אך גם מסוכן בעיר התוססת הזאת. ריח עוגות טריות נמהל בריח אדי עשן הדיזל שפלטו המוניות והאוטובוסים. על הכביש שמשמאלי נעו כלי רכב דו גלגליים שעשו כל מאמץ לעקוף את האוטובוסים, את המוניות ואת המכוניות שנסעו פגוש אל פגוש, וצפרו והרעישו ומיהרו. על המדרכה מימיני זרמו נהרות של אנשים צעירים ויפים, אך גם זקנים שנאחזו בכל כוחם בחיים. אנשים מכל המינים, מכל הצבעים ומכל הגזעים, לבושים במיטב מחלצותיהם או במיטב בגדיהם המרופטים, טיילו להנאתם או פסעו משם לכאן ומכאן לשם ללא מטרה. אנשים התבוננו בחלונות הראווה של בוטיקים אופנתיים, שבהם ניצבו בובות יחפות לבושות בבגדים יפים ומקושטות במיטב האקססוריז: צעיפים, כובעים, תכשיטים ותיקים, עד כי עיני האנשים יצאו מחוריהן. רבים גדשו את בתי הקפה והמסעדות, וחלקם פילסו את דרכם בין הכיסאות והשולחנות של אותם בתי הקפה והמסעדות שנגעו זה בגב זה. שאלתי את עצמי, מה, אף אחד לא עובד בעיר הזאת מלבד נותני השירות בחנויות הבגדים, בחנויות הנעליים או בחנויות המספקות מזון? וכולם, טוב, כמעט כולם אחזו בפלאפונים, לא הסירו את עיניהם מהמסך, דיברו, הסתכלו, קראו, ענו, שיחקו, האזינו וחיפשו. לא הבנתי את הצורך העז הזה שלהם להתעסק באינטנסיביות שכזו, ועוד בארשת פנים רצינית, בפלאפונים שלהם. 
לי לא היה פלאפון. 
הסתדרתי עד כה בלעדיו. 
גם הקבצנים, שישבו על שמיכה קרועה או על פיסת קרטון מלוכלכת, וחשפו את מומיהם לעיני כל כשהם ממלמלים בקשה לנדבה, הסתדרו בלעדיו. 
מצאתי את תל-אביב על רחובותיה, העיר ללא הפסקה, חיה, תוססת, רועשת ושמחה. מצאתי את העיר שתושביה אינם עובדים אלא גודשים את הרחובות, את בתי הקפה ואת הכבישים. 
ואני, בחצאית אפורה ובחולצת בד לבנה, אותה החצאית ואותה החולצה שיצאתי מביתי לבושה בהן ביום שהתגייסתי לצבא, חשתי בעליבותי כשהסתובבתי כך בין כל האנשים היפים והתחככתי בהם. אחזתי בידי תיק שהכיל את כל אוצרותיי הדלים: מעט בגדים, רובם מהוהים, שתי מגבות ותיק רחצה. חלק מהציוד היה ציוד צבאי. מה שלא היה ציוד צבאי רכשתי בתווי השי שקיבלתי בערבי חגים. אך האוצרות היקרים לי ביותר היו תעודת הבגרות שלי, תוצאות המבחן הפסיכומטרי שעשיתי תוך כדי שירותי הצבאי ואישור ששילמתי את דמי ההרשמה לאוניברסיטת בר-אילן. 
בצבא, בשעות של בדידות בערבים האין סופיים, מוחי היה פנוי למחשבות בנוגע לעתידי. לקראת סיום השירות הוטרדתי מהעובדה שעדין לא נרשמתי ללימודים. הציקה לי אי הידיעה לאיזה מסלול אירשם לאוניברסיטה. כעסתי על עצמי שאיני יודעת אפילו מה אני רוצה ללמוד. אך ידעתי שמה שאלמד לא יהיה לשם הנאה בלבד אלא בייחוד לשם רכישת מקצוע, כדי שאוכל בעתיד להתפרנס בכבוד.
לא רציתי להיות מורה, כך שספרות, היסטוריה או מתמטיקה ירדו מעל הפרק. 
בכל הזדמנות שוטטתי לי באינטרנט כדי לקבל רעיונות מה כדאי ללמוד, ולברר סופית בנוגע לרישום, בנוגע לאמצעי תשלום ובנוגע למלגת לימודים. כל מאווי היה להירשם ללימודים, להיות סטודנטית וללמוד לקראת תואר ראשון. 
אולי פסיכולוגיה? אולי משפטים? אולי קרימינולוגיה? התלבטתי שוב ושוב ביני לבין עצמי. החיפוש עזר לי להחליט והניב תוצאות. כן, קרימינולוגיה, זהו, אני שלמה עם עצמי. אוכל למצוא עבודה במשטרה או בשב"ס. קרימינולוגיה, נראה לי תחום מעניין. תחום המשלב תחומים מגוונים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומשפטים. 
כשגמלה ההחלטה בליבי התחלתי לטפל בהליך הרישום לאוניברסיטה. התברר, לצערי, שאין אפשרות ללמוד קרימינולוגיה באוניברסיטת 
תל-אביב. בלית ברירה נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן. חשתי מפח נפש קל, כי חלומי היה לגור בתל-אביב, לעבוד בתל-אביב וללמוד בעיר הגדולה. למרות שלא הגשמתי את חלומי במלואו הייתי שלמה עם בחירתי. 

אוטובוס, שאולי ייקח אותי לרחוב רוטשילד, עמד בתחנה. הבנתי שאם אני רוצה להספיק לעלות עליו עליי להחיש צעדיי. אני הייתי רחוקה אך מספר צעדים ממנו, כמעט מרחק נגיעה. אבל עשיתי טעות נוראה. במקום לשים לב לדרך הבטתי מבט אחד פזור דעת ומיותר לצד, מבט שגרם לי לשקוע עד צוואר בצרה צרורה. מצאתי את עצמי בזרועותיו של גבר חסון בעל שיער כהה ומשקפי שמש שהסתירו את עיניו. הוא הצמיד את כף ידו לפניי. למרות שהתקשיתי לנשום, הצלחתי להריח ריח משכר של סם בלתי מוכר. הגבר הוביל אותי בנחישות לשירותים של מסעדה סמוכה. 
ליבי הגביר את פעימותיו, חשתי חולשה וראשי היה ריק. לא ניסיתי לזעוק לעזרה כי היד שהוצמדה לפרצופי כיסתה את פי ואת אפי. באותם רגעים לא ידעתי מה לעשות והפקרתי את עצמי בידיו של החוטף. תמונות של אונס ורצח התרוצצו בראשי.
הוא דחף אותי לשירותים של אחת המסעדות הסמוכות ופתח את ברז המים, כנראה כדי שלא ישמעו את צעקותיי כאשר אוכל או כאשר ארצה לצעוק.
הוא הסיר את היד מעל פניי, ושטף אותה תחת זרם המים שקלח מהברז. הבטתי במראה וראיתי את הדם שניגר. לא ידעתי מהיכן ניגר הדם ולא חשתי כל כאב. כנראה מרוב בעתה. שידרתי מצוקה, והוא הזדרז לשאול: "את בסדר?" 
רק לאחר שנרגעתי הבנתי, שריח הסם היה ריח בגדיו שהדיפו בושם גברי בעל ניחוח שזעק יוקרה, ריח שמעולם לא הרחתי. והבנתי שהחוטף היה זה שנתקלתי בו בלי משים תוך כדי ריצה. הנהנתי קלות בראשי כדי לסמן שאני חשה בטוב. 
ניגבתי את פניי בנייר לניגוב ידיים שהיה תלוי על מתקן מט לנפול, והוא הוביל אותי אל מחוץ לשירותים. רק אז הבחנתי בזוג רגליים מושלמות ושזופות, נעוצות בתוך נעלי עקב שחורות. הרגליים היו שייכות לבלונדינית תמירה, לבושה חצאית מחויטת שחורה וחולצה מכופתרת לבנה. הבלונדינית בעלת העבר החום עם תסרוקת הקרֶה ניגשה לגבר, נגעה קלות בכתפו ושאלה אותו: "הסתדרת?"
היא יכלה לנגוע בכתפי ולשאול אותי איך אני מרגישה, אך בחרה לפנות אליו.
שיער ראשי ועיניי היו בצבע חול ים. כך היה בעבר, וכך יהיה, כנראה, גם בעתיד, ושערי יישאר בצבע זה עד שיאפיר וילבין. אף פעם לא הבנתי את פשר רצונם של אנשים לשנות את חיצוניותם, לעטות מסכה, להתחפש, לחתוך, להקטין, להגדיל, להזריק או לצבוע.
"בואי נשב ונשתה משהו", אמר בקול עמוק ושקט. "את רועדת." התיישבתי. איני יודעת למה, אבל התיישבתי. השתדלתי להבין אם בגלל שרגליי רעדו או בגלל טון הדיבור הנחוש וההחלטי שלו. כעסתי על עצמי. כל חיי השתדלתי לעשות כל מה שאמרו לי לעשות. "כי ככה מתנהגת ילדה טובה", אמרה לי אימא. ואני רציתי להיות ילדה טובה. כשאגיע לגיל שמונה עשרה אהיה עצמאית ואעשה רק את מה שאני חושבת לנכון, הבטחתי לעצמי ולא קיימתי. בצבא, במשך שנתיים, עשיתי כל מה שאמרו לי לעשות, למרות שמלאו לי כבר שמונה עשרה שנים. שנתיים. "תקשרי אותי עם... סיימי לכתוב את הדוח, תדפיסי את כל החומר עוד היום, שלחי את זה במייל עכשיו, דחוף, ל... הכיני לי קפה. שכפלי פעמיים את הדפים האלה, תייקי את המקור, ותכיני לי עוד כוס קפה, ותודיעי ל... ש...." ואני הכנתי קפה, התקשרתי, הקלדתי, הדפסתי, שלחתי, תייקתי, הכנתי עוד כוס קפה, שכפלתי, הבאתי, הורדתי, הודעתי, לקחתי, החזרתי, שיבצתי... ושתקתי. "לא עוד!" הבטחתי לעצמי. "איני רוצה להיות מריונטה!" זעק משהו בתוכי. החלטתי להפסיק ללכת בראש מורכן, בעיניים מושפלות ובגו כפוף. והינה מצאתי את עצמי מתיישבת בדיוק כמו שהוא הורה לי. אך הישרתי מבט וזקפתי ראשי.
הוא הזמין לעצמו אספרסו, לבלונדינית הוא הזמין, בלי לשאול אותה, סודה, ולי — לימונדה קרה. כך, בלי לשאול. ברור שהוא יודע מהן העדפותיו בתחום השתייה. ואם הוא מכיר את הרגליים הארוכות והשזופות — סביר שידע מה היא מעדיפה. אך איך הוא ידע מה אני חשקתי לשתות באותו בוקר מטלטל. מדוע לא שאל אותי. ברור שהייתי בוחרת לשתות לימונדה קרה, כי הייתי צמאה למשהו מתוק ומרענן. 
"רוצות עוגה, משהו?" שאל 
שתינו לא רצינו עוגה ולא רצינו משהו.
כשהונח הקפה לפניו, הוא הרים את משקפי השמש והניחם מעל ראשו. רק כשעשה זאת הבחנתי בצבע עיניו. 
הבלונדינית לא הפסיקה להתבונן בו בעיניים כלות. לו היו עיניים שחורות.
"איך קוראים לך?" שאל אותי.
"לילי."
"לילי, לאן מיהרת בחוסר זהירות שכזה?" שאל תוך כדי קירוב השפתיים לספל הקפה. 
סיפרתי לו, למרות ששמעתי נזיפה בדבריו. אולי בגלל ששמי המתנגן בפיו נשמע ערב למדי, ואולי בגלל שקולו היה עמוק ושקט.
"את צריכה להחליף חולצה, יש עליה כתמי דם. את רוצה טרמפ הביתה?" הרכנתי את ראשי וראיתי שהחולצה זרועה בטיפות דם שכלל לא הבחנתי בהן עד כה.
"אין לי בשלב זה בית", עניתי. "יש לי חולצה בתיק. אחליף אותה בשירותים."
"מה זאת אומרת אין לך בית?" חקר.
חשתי מבוכה ואי נעימות לספר לזר שכמעט חטף וסימם אותי, למה אין לי בית ומדוע אני בתקופה חשוכה בחיי.
"סיפור ארוך", עניתי.
"איפה ישנת עד עכשיו?" שאל.
"בצבא. היום השתחררתי. בצבא הוכרתי כחיילת בודדה, כחיילת חסרת עורף משפחתי, כהגדרתם. דאגו לי למקום מגורים."
"אז איפה תשני הלילה?" המשיך לחקור, והיה נדמה לי שדאגה כנה נשמעה בקולו.
כשהוא דיבר הבטתי בעיניו השחורות, שרצינות ואחריות נבעו מהן כמים זכים מתוך מעיין, והבחנתי בפיו, שכבר ממבט ראשון ברור היה לי שפה זה לא ידע חיוך. אולי מעולם לא, אולי רק לאחרונה. פה, שעל אף שלא הייתה בו הבעה — הוא הביע רבות. רק לא ידעתי באותו רגע מה. זו הייתה חידה בעיניי.
"לא יודעת. אני מקווה שלא ברחוב."
"מה האלטרנטיבה?" המשיך לשאול.
"אולי לחזור לאן שאני לא רוצה לחזור, אולי למצוא איזו אכסניה זולה. אמרו לי שיש בתל-אביב ליד הקריה, ברחוב הרכבת, אם איני טועה, מקום טוב לישון בו. "הוסטל אברהם". לאחר שאסיים את ענייניי אפנה לשם לברר כמה עולה לישון שם לילה ואם יש מקום לינה פנוי. ואם לא, אולי אמצא חדר זול במלון זול. אני ממש לא מתמצאת באזור. אני גם צריכה למצוא דחוף עבודה. אין לי מספיק כסף לישון יום אחרי יום באכסניות או בבתי מלון, אפילו אם הם זולים." 
איני יודעת מה גרם לי לשתף איש זר בכל הפרטים האלה, שהם די אישיים ומביכים. תמוה בעיניי שעניתי על שאלותיו ולא קמתי והסתלקתי. אני, דווקא אני, שנהגתי כל חיי לשתוק, להסתיר, להסוות ולכסות כדי להגן על פרטיותי — סיפרתי.
הכסף הזָמִין שברשותי היה מהמשכורות הצבאיות שחסכתי במהלך שירותי הצבאי כחיילת בודדה. אף פעם לא קניתי שתייה או ממתק בקנטינה. חסכתי בדבקות שקל ועוד שקל ועוד שקל. "יותר חשוב לחסוך גרוש אפור ליום שחור", אמרה לי אימי כשביקשתי ממנה שתקנה לי ממתק או צעצוע. ואני ינקתי, ספגתי והפנמתי את כל מה שהיא אמרה לי. ידעתי שאזדקק לכסף זה כשאשתחרר מהצבא. ידעתי שלא יהיה מי שיעזור לי מבחינה כלכלית. ידעתי מהן זכויותיי, מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. הקפדתי לממש את כל זכויותיי, בייחוד את אלה הכספיות, מתווי השי ועד ההטבות הכספיות החד פעמיות שהגיעו לי כחיילת בודדה. ידעתי איך אני רוצה לנצל את מענק השחרור ואת דמי הפיקדון שקיבלתי — לא על לינה בחדר מעופש.
נכנסתי לשירותים כדי להחליף חולצה. כשיצאתי הם כבר עמדו ללכת, והיא המשיכה לנעוץ בו מבטים עורגים. משקפי השמש כיסו את עיניו השחורות. ואז הוא פנה אליי ואמר בקול לוחש אך תקיף, אולי כדי שהרגליים המושלמות לא תשמענה: 
"אני חושב שזה לא נכון לישון במלון זול, בייחוד כשאינך מכירה את העיר הגדולה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה, ומיותר לומר שלא כדאי לישון ברחוב. כך, שאם לא תמצאי מקום ראוי ללון בו, ניפגש כאן בשעה שמונה בערב. נחשוב על פתרון נכון. אולי אתעכב טיפה במשרד, אבל אני אגיע."
הייתי המומה. הוא הצליח להפחיד אותי. ניטלה ממני יכולת הדיבור. הייתה לי הרגשה שאני הוזה. שתקתי. 
הוא דיבר כל כך יפה. לראשונה בחיי הבנתי איזה כוח יש למילים מהוקצעות הנאמרות בעברית תמה. כמה משכנע יכול להיות דיבור עטוף במשפטים הנאמרים בשקט, בשטף ובביטחון.
אפופת תחושות מוזרות של בלבול, של אפסות ושל בדידות העפתי מבט כלפי מעלה ושיננתי את שם הרחוב, את מספר הבית ואת שמו של בית הקפה. 

פניתי לדרכי לחפש את עתידי, מסרבת להיכנע לגורלי הנסתר האורב לי בפינה.