מרד הפריפריות

הקדמה 
"היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה"

היזהרו.
למה להיזהר, בעצם?
ומפני מה?
למה לא לשמוח ולחבק את "התורה"?
כי התורה הזו מפחידה.
התורה שיוצאת מבנות ומבני עניים יכולה לפוצץ ה־כול.
היא מחריבה את המקולקל, ובונה את המתוקן.
היא לא מכירה ב"היגיון הישר" וב"סדר הנכון".
ומה מפחיד יותר מזה?
 
מי כותב את האזהרה הזו, בכל מקום ולאורך כל ההיסטוריה?
אנשי המרכז.
בעלי הכוח.
 
יש משמעות אחת לתורת בני העניים.
מהפכה.
כוח.
דרישה נחרצת לשינוי. לא בקשה. לא תחנונים.
לקחת את הכוח.
לקחת את האחריות.
 
החיבור הזה מוקדש לבנות ולבני העניים של המהפכה.
החיבור הזה מוקדש לילדי שדרות, אופקים, רהט, קריית מלאכי וצפת.
לבנות ולבנים שלי ושל שכניי וחבריי.
החיבור הזה מוקדש למאמץ אחד: לנתץ את האזהרה הבאה מהמרכז.
כפי שאברהם ניתץ את אלילי אביו.
להביא את בני העניים לרסק את אזהרת אנשי המרכז.
לא לפחד מהמהפכה.
שמהם תצא תורה.
"יש עניין שהכול יתהפך לטובה".
משבר הקורונה מתפקד כחושף וכמאיץ תהליכי עומק בחברה הישראלית. שבר מרכזי, לתפיסתי, הוא שבר יחסי הכוח בין מרכז ופריפריות. הוא משפיע עמוק על הכלכלה ועל החברה בישראל, באופנים ישירים ועקיפים.
החיבור הזה הוא התבוננות על הדרך האישית והפוליטית שעברתי בשנים האחרונות עם מבט קדימה. נוסף על כך, הוא גם תולדה של מפגש מתמשך ביני ובין חברי, אביב שניר.
מי אני? אבי דבוש, תושב שדרות ואב לשניים. נולדתי וגדלתי באשקלון, במשפחה דתית־ימנית־מזרחית. לקח לי זמן להבין שגדלתי בפריפריה חברתית וגיאוגרפית. אדם צריך לצאת מהבועה שלו כדי להבין אותה. את חיי המקצועיים, לאחר השירות הצבאי, התחלתי בשדה החינוכי. התנדבות עם ילדים הסובלים מאוטיזם הובילה אותי למסע שבסופו הקמתי וניהלתי מסגרת חינוכית לנערות ולנערים אוטיסטים כבר בגיל 23.
לאחר סיום הפרק הזה, התוודעתי לעולם הפוליטי מהצד האזרחי. הובלתי במשך שנים מאבק אזורי מוצלח כנגד הקמת תחנת כוח פחמית מזהמת נוספת באשקלון. זה היה בית ספר מופלא, קהילתי, פוליטי, חברתי וסביבתי. שם התחלתי להבין את התהום הפעורה בין מרכז ופריפריות. השאלה שנשאלתי במדרחוב באשקלון, "מה, אתה אשכנזי שאתה מתעסק בדברים כאלה?" פתחה לי את הראש. בסופו של המאבק הצלחנו, תושבי האזור (אשקלון, שדרות, חוף אשקלון, שער הנגב ועוד), בליווי של שלושה סטודנטים מארגון "מגמה ירוקה", לקדם מהלך שבלם תוכנית מזיקה של מיליארדי שקלים.
לאחר שליוויתי את משתתפי תוכנית ויסקונסין באמצע העשור הראשון של האלף הנוכחי, האישי הפך פוליטי. הבנתי שהסיפור של המשפחה שלי, שחלקה חיה וצמחה מתוך עוני מרוד, הוא לא סיפור ייחודי. השבר הענקי של יחסי הכוח בחברה הישראלית לא התחיל ונגמר בשנות החמישים, ובטח לא ב-1948. הוא פועל ומפעיל אותנו, בצורות שונות, גם בימינו. זה לא מקרה שהחלוקה לישראל הראשונה והשנייה, על שלל בעיותיה, תופסת את הלב ואת העין הציבורית (בין אם בהתנגדות ובין אם באימוץ נלהב).
שנים של עבודה בשתיל, ארגון השטח של "הקרן החדשה לישראל", חשפו אותי למאות ארגונים והתארגנויות סביב נושאים כמו צדק חברתי, סביבה, דת ומדינה, חברה משותפת ועוד. יהודים וערבים, נשים וגברים, בעלי אמצעים וכאלו החיים בעוני, ניסו ומנסים להתארגן כדי לתקן ולשנות את המציאות.
לכאורה, בחרתי בשבט חדש. עשיתי את כל הדרך מעיר הפיתוח לקיבוץ, מהימין לשמאל, מחיים דתיים לחילוניות מסורתית. האמת היא שעסקתי בחיבור. הפנימי הוביל לחיצוני. כפי שהרב מנחם פרומן היה מוחא כפיים כדי לחבר בין ימין ושמאל, מצאתי את עצמי פריפריאלי־קיבוצי, שמאלני־ימני, דתי־חילוני. בעקבות מלחמת "צוק איתן" ב-2014 הובלתי הקמה של תנועה אזורית. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בעיניי שבטים מתחברים, ואת התנועה משותפות גורל לשותפות ייעוד, כדברי הסולבייצ'יק. הריצה לכנסת ברשימת מרצ (מספר 8 ב-2015) הביאה אותי לראות את חוסר התוחלת שבפיצול. הפספוס של בניית תנועה אמיתית מהפריפריות שתביא לשינוי, הופך ניכר יותר ויותר בפוליטיקה הישראלית. חשבתי שמרצ היא מקום שאפשר יהיה לחולל בו תנועה כזו. טעיתי.
הקמתן של תנועת הפריפריות ומועצת הנגב, השנים האחרונות בשדרות והמשבר הפוליטי העמוק בתולדותינו, מחריפים את הדחיפות. החיבור הזה נותן ביטוי רעיוני ופוליטי לדרך הזו. וכפי שנאמר על התורה, "כל הרוצה יטול".
ספר זה נכתב כדי להאיר על הנושאים החשובים מנקודת מבט של מי שלא חי במרכז הישראלי. אני כותב לא כצופה מהצד אלא כבן הפריפריות וכמי שמקדיש שנים מחייו לפעילות פוליטית לצמצום הפערים בינן למרכז. הספר עוסק בנושאים הגדולים של חיינו: חינוך, פרנסה, תרבות, תקשורת, פשיעה, שלום וביטחון. בכל נושא השתדלתי לשלב את סיפורי האישי, המשפחתי והקהילתי לצד פעילותי הפוליטית ונתונים עדכניים שנותנים הקשר רחב לכל סוגיה. במידה רבה אני כותב את הספר שהייתי רוצה לקרוא כנער וכאיש צעיר שניסה להבין את עולמו האישי, החברתי והפוליטי והתקשה בכך. יש הרבה כתיבה על פוליטיקה בישראל, מעט מאוד ממנה מגיע מהפריפריה ומכוון אליה. אני כותב אליכן ואליכם, אחייני ובני דודי הצעירים, שכנים, בני שכבה וחברים לדרך שמרגישים, כמו שאני הרגשתי, שמשהו לא נכון במצב הקיים, ושהקול שלי ושל הדומים לי לא נשמע בישראליות הנוכחית. אני מקווה שתזדהו עם הסיפורים, שתראו בהם את העולם שלכם ואת מה שיכול להיות, וגם שתפיקו ערך מהמידע ומהניתוח שהיה חשוב לי להציג.
אני הוא החתום על הספר, והוא משקף את דעותיי ואת ניסיוני האישיים. לצד זאת, תהליך הכתיבה נעשה במשותף עם חברי אביב שניר, ומתוך ההבדלים בינינו והדיאלוג החברי המתמשך, דברים רבים התבהרו והתגבשו לכדי מה שעומד לפניכם.

מה המרחק בין רמת השרון לשדרות? 
חינוך לפריפריות וחינוך למרכז

גיאוגרפית: 100 ק"מ
זמן נסיעה משדרות לרמת השרון הפקוקה: כשעתיים וחצי
זמן נסיעה מרמת השרון לשדרות: שעה וחצי
זמן נסיעה ברכבת: שעה ורבע
פער בשיעור בעלי בגרות מצטיינת (נתוני 2017): פי 50. לטובת ילדי רמת השרון.
24.5% מתלמידי רמת השרון מול 0.5% מתלמידי שדרות.
תעודת בגרות מצטיינת מוגדרת, על פי משרד החינוך, כ"תעודת בגרות ברמת 5 יח"ל באנגלית ולפחות 4 יח"ל במתמטיקה, אשר ממוצע הציונים בה הוא לפחות 90 והיא כוללת הצטיינות בתכנית להתפתחות אישית ולמעורבות חברתית־קהילתית".
היא קשורה קשר הדוק לסיכויי החיים של הילדים שלנו. תעודת בגרות מצטיינת פותחת פתח להשכלה גבוהה. רמת השכלה קשורה מאוד לרמת השכר שהם יקבלו בהמשך החיים. השכר הממוצע של בעלי 13-15 שנות לימוד גדול ביותר מ-40% משל בוגרי 11-12 שנות לימוד. אלו שסיימו תואר שני (16 שנות לימוד ויותר) מרוויחים אפילו הרבה יותר.
למה זה קורה?
ילדים בשדרות נולדים עם פוטנציאל דומה, בממוצע, לילדי רמת השרון. אלא אם אנחנו חושבים שיש עדיפות גנטית לילדי רמת השרון, התשובה לפער העצום טמונה בהשקעה. בישראל יש פערים אדירים בין גובה ההשקעה של רשויות מקומיות בתלמידים שלהן. ברעננה, למשל, השקיעו ב-2016 כ-8,500 ש' בתלמיד. ברהט כמה עשרות שקלים. במודיעין עלית כמה מאות. בלוד עברו בקושי את ה-1,000 ש'.
איך ההשקעה באה לידי ביטוי במוסדות החינוך?
למשל, באפשרות למשוך מורים מנוסים ומוכשרים (שגם כך מוגבלת בפריפריות, גם אם היתרון התקציבי למרכז היה מתבטל), במגמות מגוונות ויוקרתיות, בציוד טכנולוגי ומדעי מתקדם, בשעות העשרה ועוד.
ותקציב ציבורי הוא רק חלק אחד מההשקעה החינוכית שילדים זוכים לה.
יש הורים שיכולים לשלם על שיעורים פרטיים לילדים שלהם ולשלוח אותם לחוגים איכותיים שיספקו העשרה נוספת למה שמספקים בתי הספר המתוקצבים היטב שלהם. לפי מחקרים עדכניים, של רוברט פאטנם ואחרים, אחת הדרכים האפקטיביות ביותר לצמצום פערים היא השקעה בחינוך הבלתי פורמלי: חוגים, תנועות נוער ומועדונים חברתיים.
רשויות עשירות משלימות ומוסיפות השקעות אדירות. זה מתבטא בצוות מקצועי, בחוגים בתוך בית הספר, במגמות לימוד ובגרות, במעבדות, ואפילו ב"כיתות לא תקניות". רשויות חזקות פתחו כיתות, בשווי מיליונים, על חשבונן, ובכך צמצמו משמעותית את מספר התלמידים בכלל הכיתות. ב-2018 המדינה חסמה את הנוהג הזה, ואלפי הורים ברשויות חזקות יצאו למאבק. בלחץ שלי, עם ארגון ההורים הארצי, המאבק הפך רחב ורלוונטי לכלל הורי ישראל ונודע בשם "מחאת הסרדינים", שהביאה לצמצום הצפיפות בכיתות כתקן משרד החינוך.
מי אחראי לפערים בנתוני הבגרות המצטיינת?
משרד החינוך של כו־ל־נו.
ומי מקבל אותם בשוויון נפש?
ממשלת ישראל.
שקיבלה בשוויון נפש את הנתונים שלה עצמה, שלא קיימה ישיבת חירום מיד אחרי שהתקבלו התוצאות הללו, ולא קידמה תוכנית חומש לצמצום הפערים האיומים.
למה זה אפשרי בכלל?
כי מדובר בפריפריה. "המשעממת". הרחוקה. הלא־מקושרת.
כי מדובר בפריפריה שניתן להאשים אותה בהישגי ילדיה. לפטור את זה כ"תרבות".
תרבות של עוני. תרבות של עולים. תרבות של מרוקאים. תרבות של קווקזים.
ביוני 2016 יצאנו ל"צעדת השוויון" במטרה להוביל תיקון בפערים בחינוך. צעדנו מירוחם לכנסת. זה היה שיתוף פעולה בין מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם דאז, והצוות שלו בעיירה בראשות חילי טרופר, מנהל מחלקת החינוך בעיירה בזמנו, ובין תנועת הפריפריות שהקמנו, פעילים מהפריפריות, לפני כן. מדי ערב קיימנו אירוע באחד מיישובי הפריפריה, יהודיים וערביים.
כשהגענו לקריית מלאכי פגשנו מאות נערות ונערים במרכז הצעירים בעיר. הם דיברו בכאב על ההזדמנויות הדלות בעיר. כמה נערות חריפות במיוחד סיפרו שבתיכון המקומי יש רק שתי מגמות לבגרות, בשל חוסר משאבים. המגמה שהן ביקשו הייתה מוגבלת למתי מעט, מטעמי תקציב.
היה שם מגוון של מוצאים ורקעים. יוצאי אתיופיה, דור שלישי למזרחים ותיקים ואחרים. הפספוס של הנערים הללו, שיתקשו לצמוח למלוא הפוטנציאל שלהם בגלל חוסר במקפצות, הוא לא רק טרגדיה אישית לכל אחד מהם, אלא גם, ובעיקר, פספוס של כולנו כחברה.
ומה יצא מהצעדה?
קיבלנו תקשורת אוהדת וסיקור רחב ביותר. הגענו לירושלים. בדרך הצטרפו אלינו מגוון של קבוצות, ארגונים ממוסדים וחברי כנסת. בירושלים פגשנו עוד ועוד חברי כנסת שרצו להיות מזוהים עם המאבק הזה. סיימנו בבית הנשיא. תקצוב דיפרנציאלי לטובת תושבי הפריפריות? לא ממש השגנו. גם לא כשהשותפים שלנו התיישבו מסביב לשולחן הממשלה, ב-2020.
בדיוני התקציב של אותה שנה, לתקציב 2017, הסבירו לנו כולם שגם הממשלה וגם הרשויות החזקות לא מוכנות לתת שקל נוסף לטובת ילדי הפריפריות. הילדים של כולנו? כן, אבל...
אחר כך גילינו כמה מקבלי ההחלטות עצמם מושקעים בעניין. שרה בממשלת הליכוד, שהתראיינה וסימנה את משרד החינוך כיעד הפוליטי הבא שלה, התגלתה כמי שילדיה יוצאים בכל בוקר לבית הספר הפרטי היקר בישראל, "קינג סולומון" בכפר הירוק. שכר הלימוד לבית הספר היסודי עומד על כ-50,000 ש' לשנה.
גם שר החינוך לשעבר, גדעון סער, שלח את בתו לבית ספר ממיין בתל אביב, בעלות של אלפי שקלים בחודש. שר הרווחה והשירותים החברתיים בעבר, נשיא המדינה בהווה, יצחק הרצוג, שלח את ילדיו לבתי ספר "ייחודיים" ויקרים, בעיר.
במאבק לטובת כסף לילדי הפריפריות הבנו משהו נוסף. לא מדובר בטעות היסטורית. מדובר במדיניות שנוחה לכל מי שהילדים שלו מתחנכים במרכז הגיאוגרפי או הכלכלי. בכל פעם שהפריפריות דורשות צמצום פערים בחינוך כדי שיהיו יותר הזדמנויות לילדים בכל רחבי הארץ, ההורים ברשויות החזקות דורשים — ומקבלים — לילדים שלהם יותר. מה שכבר יש להם לא מספיק. אם יש תקציב נוסף, הם רוצים שהוא יגיע גם אליהם וחלילה לא יצמצם פערים.
בתור המדומיין הארוך ל"הצלחה", כל הורה ישראלי רוצה יתרון לילדים שלו. אם אפשר לזרוק ילדים של "אחרים" לסוף התור, ובדרך לשים להם רגל כדי שימעדו, הרבה מההורים, חלקם מקבלי החלטות בכירים, לא יהססו בכלל.
חושבים שזו תאוריית קונספירציה פריפריאלית? ראו מה אמר מנכ"ל משרד החינוך בריאיון לרגל פתיחת שנת הלימודים ב-2018: "לחלשים אין לובי. החזקים תובעים עוד ועוד. בכל שלב של תוכנית התקצוב הדיפרנציאלי הייתה ביקורת נוקבת והיו לחצים. בכל חלוקה תקציבית שעושים, החזקים דורשים את מרבית המשאבים כי הם מודעים, ואחרים, שנמצאים ברשות שרק שורדת, לא תובעים."