עוקץ קטלני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוקץ קטלני
הוספה למועדפים

עוקץ קטלני

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספר אודות רצח רבין, בו המחבר מפריך את הגרסה המקובלת תוך הסתמכות על

חקירת המשטרה, מסמכי בית חולים ועדויות נוספות של מומחים.

פרק ראשון

פרק א' - סימני שאלה

 

בליל ה-4 בנובמבר 1995 נשמע קול ירי בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. זמן מה לאחר מכן הודיעו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כי ראש ממשלתנו, יצחק רבין, הגיע לבית החולים 'איכילוב' כשהוא פצוע קשה, וכעבור זמן קצר יצא מבית החולים ראש לשכתו של ראש הממשלה, איתן הבר, ובפיו הודעה על מותו.

היורה, אשר נתפס במקום הירי, לא הביע שום רגש - לא שמחה ולא עצב, ונראה כבעל קור רוח עילאי. כבר בשעות הראשונות שלאחר הרצח ניתן היה להבחין במרכיבים של חוסר היגיון ושל אי עקביות בפעולתם של גורמים שונים - גורמים שהואשמו ברצח, גורמים שהואשמו באי מניעת הרצח, גורמים שעסקו בבדיקת נסיבות הרצח, וגורמים שהתבטאו בנושא הרצח. בימים ובשבועות שלאחר הרצח הלכו והתרבו סימני השאלה.

עוד בטרם חלף ההלם, אפילו עוד בטרם נשמעה הודעתו של איתן הבר, כבר החלה מערכה תעמולתית-תקשורתית, אשר תלתה בחוגי הימין את האשם בהסתה לרצח וברצח עצמו. גם הקשבה ערנית לדברי תעמולה אלה לא סייעה להבין כיצד בדיוק גרמה 'הסתה' זו לרצח, ואם בכלל ראויה הייתה הביקורת החריפה, הקטלנית, הארסית לעתים, אשר הייתה מלווה בקללות, השמצות וגידופים, להגדרתה כ'הסתה' על פי החוק. חוגי הימין, באותם הימים, היו נבוכים, מגמגמים, ולא ניסו לערער על הטענה הזאת.

מתנקשים פוליטיים פועלים, על פי רוב, במצב של סערת רגשות או בניסיון לשנות התפתחויות פוליטיות עתידיות. במקרה של תלמיד הכולל והסטודנט למשפטים יגאל עמיר, ברור כי האיש לא היה נתון בסערת רגשות. התנהגותו התבלטה דווקא בקור רוח ואי הבעת רגשות. קשה גם להאמין כי עמיר ראה תועלת עתידית ברצח ראש ממשלה אשר מחליפו המיועד היה שמעון פרס, איש שמאל מובהק, ואשר מחליפו כחבר כנסת היה חבר אחר ברשימת 'העבודה'. בחור נבון וקר רוח כיגאל עמיר יכול היה לתאר לעצמו שהתנקשות ברבין תביא רק להגברת האהדה לשמאל, להפיכתו של ה"רודף ומוסר" לקדוש, ולזירוז הנסיגה.

מתנקשים באישים פוליטיים רמי דרג אינם נוהגים לחשוף את עצמם לפני ההתנקשות. לעומת זאת, יגאל עמיר חשף את עצמו כפעיל ימני קיצוני בעל כוונות לרצוח את ראש הממשלה זמן רב לפני הרצח, ובהתמדה מעוררת תמיהה.

לעומת דיווחיהם של כתבים, ישראלים וזרים, בתקשורת הישראלית, כי אנשי אבטחה מנעו את גישתם של עיתונאים וצלמים לראש הממשלה בצאתו מן העצרת בכיכר מלכי ישראל - מוזרה הייתה העובדה שהמתנקש ואדם נוסף, הדומה לו במראה, מורדי ישראל שמו, הורשו להיכנס לאזור היציאה של רבין.

 

התנהגות השב"כ מיד לאחר הרצח הייתה חריגה ביותר. בדרך כלל, בעת גילוי כישלון או מחדל שבו מעורב גוף מסוג זה, יש ניסיון מצד אנשיו להמעיט מחלקם במעשה, להטיל את האחריות על אחרים, לסדר לעצמם "כיסוי תחת". ואילו כאן, מינה השב"כ במהירות מסחררת ועדת חקירה פנימית, והצביע על האשמים במחדל הרשמי, אולי כדי להסתיר מעשים חמורים יותר. מדיווחים על המתרחש בוועדת שמגר התברר, כי בניגוד לטבע האנושי, אנשי השב"כ עשו מאמץ להוכיח שהמחדל כולו שלהם, ורק בישיבות האחרונות הם ניסו להטיל אשמה חלקית על המשטרה.

 

המידע על הימצאו של מחסן נשק בביתה של משפחת עמיר, העמיד בספק את טענת המשטרה והפרקליטות, כי חגי עמיר, אחיו של יגאל, ודרור עדני, חברו, ידעו על ההתנקשות הצפויה. מתכנני התנקשויות אינם נוהגים לשמור בבתיהם מחסני נשק ותחמושת, אלא לסלקם לפני ביצוע ההתנקשות.  כמו כן, השארת מחסן הנשק והתחמושת מעמידה את כוונתו של יגאל עמיר לבצע התנקשות בספק רב.

לא דווח כלל על טביעת האצבעות שהותיר עמיר על האקדח, על המחסנית או על הקליעים. נראה כי לא נערכו לחפצים אלה בדיקות של טביעת אצבעות, אולי משום שהם לא נשתמרו במצב שבו ניתן לבצע בהם בדיקות כאלה. נשאלת השאלה מדוע.

בחקירתו של יגאל עמיר בדבר מספר הקליעים שהכניס למחסנית, הוא העיד כי הכניס תשעה קליעים. החוקרים, לעומת זאת, מצאו במחסנית של אקדחו שמונה קליעים. אם עמיר ירה 3 פעמים, אזיי החוקרים היו חייבים למצוא בקנה אקדחו ובמחסנית 6 כדורים. אי התאמה זו נותרה אפוא מלווה בסימן שאלה.

תיאור הכרונולוגיה של ההתנקשות ושל הגעת רבין לבית החולים היה בלתי עקבי, ויעיד על כך קטע שהתפרסם בעיתון 'אנשים'.

סימנים למעורבות השב"כ

- מובא בזאת קטע עיתונות.

 

עד המועד שבו אירעה ההתרחשות המדווחת, היה יגאל עמיר כלוא בלא אפשרות לקיים קשר עם בני משפחתו או עם פרקליט כלשהו. מכאן, שלא יכול היה לשמוע את השמועה בדבר מותו של המאבטח בליל הרצח אלא מפי חוקרי השב"כ או המשטרה שבאו עימו במגע. על כך גם ניתן ללמוד מתוך חקירת עמיר.

מתוך תמליל קלטת וידאו. מוצג 447/95 מתאריך 3.12.95, החוקרים ס"נ עופר גמליאל ורפ"ק יואב גזית.

החוקר: אתה נהנה מזה, שאתה זורק להם כל מיני דברים, אתה זורק פירורים.

יגאל עמיר: אני בודק דברים. אני הרי לא יודע שום דבר. לא שומע רדיו, לא קורא חדשות, לא יודע מה קורה ואני לא יודע שום דבר. ישנן שמועות, אז אני בודק מה נכון ומה לא. אתה רוצה, תן לי עיתונים.

החוקר: העיתונים כותבים, מה שאתה אומר פה. אתה מבין, מה קורה? אבל בלי קשר, תראה את העיתון, תגיד מה שהעיתון אומר, תאמין מה שכתוב בעיתון או כפי שאתה יודע.

יגאל עמיר: אם הייתם נותנים לי לקרוא עיתונים, לדעת חדשות, לדעת בדיוק מה קורה.

החוקר: עוד מעט החקירה תיגמר. אמרתי לך החקירה תגמר ותעבור מפה.

יגאל עמיר: החקירה כבר חודש ומשהו, סתם.

החוקר: ואז תקרא עיתונים, יש לך זכויות.

יגאל עמיר: אני צריך לדעת עכשיו, מה קורה, מה האווירה, אני צריך לדעת הכול.

החוקר: אתה צריך לדעת? יש לי הרגשה שאתה קורא עיתונים לפי התשובות שלך.

יגאל עמיר: אני יודע מעצמי, אני לא יודע שום דבר

החוקר: אתה, ניזון מדי פעם ממשהו

יגאל עמיר: אני ניזון ממה שמאכילים אותי פה וזה [לא ברור] ישנן שמועות כאלה. לך תאמין ל ...

 

לפיכך, דבריו בעניין זה באולם בית המשפט מהווים הוכחה עקיפה, כי המאבטח אכן נרצח. בנוסף לאמירת עמיר בבית המשפט, ובנוסף לשמועות עקשניות, שנפוצו זמן קצר לאחר רצח רבין אודות המאבטח שנרצח באירוע ההתנקשות, קיימים שני תצהירים רשמיים שמצביעים על רצח המאבטח באירוע.

תצהיר אחד הוגש לבית המשפט ע"י נהג המונית, אשר שמע ברכבו מפי פתולוג בכיר שראה את גופתו של רבין לאחר המוות, אודות גופת המאבטח מאותו אירוע. הצהרה שנייה קיבל לידו, ב- 21 במאי 2003, רו"ח יעקב ורקר, מאת המאבטח עמוס בן-דב, מי שהיה אחראי האבטחה בבית חולים "איכילוב" בליל הרצח. עמוס בן-דב ראה כתם דם גדול על המושב הקדמי ברכב השרד של רבין. כיוון שעל פי הגרסה הרשמית, על המושב האחורי היה רבין ומשמאלו המאבטח יורם רובין, ובמושב הקדמי הימני לא ישב אף אחד, לא יתכן שיהיה על המושב הקדמי מימין, כתם דם (ועוד גדול), אלא אם המידע שנמסר לבית המשפט, ושנמסר לוועדה משפטית  וכן לציבור, הוא שיקרי. במושב הקדמי מימין ישב מישהו שנפגע, קרוב לוודאי היה זה המאבטח שנרצח. שום תועלת לא צמחה וגם לא הייתה יכולה לצמוח מהגשת הצהרותיהם, לא לנהג המונית ולא לאחראי המאבטחים עמוס בן-דב, ולכן לא ניתן להתעלם מהצהרותיהם.

 

טענתו של עמיר בבית המשפט, כי הוא יודע מי רצח את המאבטח ומי צעק "סרק, סרק", מעמידה באור מחשיד את מסקנותיה של ועדת החקירה בראשות השופט שמגר, אשר מונתה לחקור את ההיערכות הביטחונית והמודיעינית לקראת העצרת, ומשום מה לא מצאה מי צעק "סרק, סרק". ברור שעמיר מכיר את מי שצעק "סרק, סרק" וחיסל אחד המאבטחים של רבין, אחרת איך הוא היה יכול לדעת שמדובר באותו אדם.

מתוך קטע העיתונות שהובא קודם, ניתן גם ללמוד שאפילו לאחר חודש של מאסר וחקירות, יגאל עמיר המשיך להכחיש את הניסיונות הקודמים לרצח ראש הממשלה. הכחשה זו סותרת את טענת השב"כ והמשטרה כי גאוותו של עמיר במעשה הרצח גרמה לו להודות בכל האישומים ולשתף פעולה עם חוקריו מרגע מעצרו וללא יוצא מן הכלל. נראה כי בשלב כלשהו של מעצרו של עמיר, בטרם משפטו, מישהו גרם לעמיר לשנות את דעתו באשר ל"ניסיונותיו" הקודמים לרצוח את ראש הממשלה.

כאשר נעצר חשוד במעשה פלילי, המודה במעשה ומשתף פעולה עם חוקריו, נמשכת חקירת המקרה זמן קצר מאוד. לנועם פדרמן, למשל, אשר ירה על ערבים ב 2 לינואר 1997 בחברון, ופצע שבעה מהם, מונה פרקליט כבר למחרת מעצרו. לאחר יום נוסף הוא שיחזר את מעשהו וכעבור עוד יום הועבר תיקו לפרקליטות, להגשת התביעה. פשעו של יגאל עמיר לא היה יותר מסובך מבחינה טכנית מזה של פדרמן: הוא יצא מביתו עם אקדח טעון, המתין לראש הממשלה וירה בו מספר קליעים. כמה זמן נדרש לאדם כדי לספר זאת לחוקריו? והנה, עמיר היה עצור, ללא קשר עם פרקליט או עם בני משפחה, במשך למעלה מחודש. אפשר להניח שהפשע בו נחשד , ואשר לו השלכות לאומיות חמורות, יגרום לעיכוב בפתיחת המשפט. אבל אם החשוד מודה בכל ומשתף פעולה עם חוקריו, אין כל סיבה למנוע ממנו פגישה עם עורך דין או עם קרובי משפחה, אלא אם כן ההודאה באשמה היא שקרית, שיתוף הפעולה נעשה באונס ויש ניסיון 'להוציא' מהחשוד הודאה בביצוע הרצח, לתאם עדויות ואולי לזייף ראיות.

מיד לאחר הרצח, נמסר כי רבין סירב ללבוש אפוד מגן, שכן לא האמין כי יהודי עלול להתנקש בו. והרי גם אם רבין לא האמין באפשרות שיהודי יבקש להתנקש בו, היה עליו ללבוש אפוד מגן כאמצעי הגנה מפני התנקשות של גורמים עוינים זרים, כמו למשל 'הג'יהאד האסלאמי', שאיום רציני מצידו כלפי רבין היה ידוע לשב"כ, כך נודע זמן קצר לאחר הרצח. כשבועיים לפני רצח רבין, נורה מנהיג הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, ולצורך הגנת רה"מ אין חשיבות ללאומיות המתנקש – יהודי או ערבי. גם בפני ועדת שמגר נמסרו עדויות לאיומים כאלה, וגם לאה רבין, בספרה 'הולכת בדרכו' (הוצאת 'ידיעות אחרונות' - 'ספרי חמד', 1997) כותבת כי בעת הנסיעה לעצרת, עדכן המאבטח יורם רובין את יצחק רבין באשר לאיום בהתנקשות. קשה להאמין כי איש ביטחון הנלווה לאישיות בכירה כמו ראש ממשלה, בנסיבות שבהן יש מידע על סכנה לחייו, ייקח על עצמו אחריות לשלום האיש, מבלי למנוע ממנו את הגעתו למקום, או לכל הפחות - לשכנעו בנחיצות אפוד המגן. כיוון שעל פי עדותה של לאה רבין בספר הנזכר, רבין נשמע להוראות המאבטחים, נראה כי מישהו בשב"כ דאג לכך שרבין יהיה בעצרת ללא אפוד מגן, או שהמידע על כך שלא לבש אותו הוא שקרי, כי גילוי עובדת לבישת אפוד מגן היה מפריך את תמונת הרצח, כפי שהממסד רצה להציג.

כבר בתחילת התחקיר שעליו מבוסס ספר זה, כשעוד לא חשדתי במעורבות השב"כ ברצח אלא רק בחוסר אמינותה של הגרסה הרשמית לפרשה, קיבלתי מרבים מן האנשים שעימם שוחחתי על כך, תגובות בנוסח: "אתה לא פוחד? השב"כ עלול לפגוע בך". כל האנשים שמסרו לי מידע ביקשו שלא אחשוף את זהותם (ועל כן נמנעתי מציון שמותיהם של רבים מן הנזכרים, אינקוגניטו, בספר). גם העיתונאי האיטלקי אלדו בקיוס (Aldo Baquis), שפרסם במשותף עם העיתונאי גבריאל אשכנזי את המאמר 'מזימה בשם האל' (בשבועון האיטלקי 'DIARIO' ב-3 בנובמבר 1998), סיפר לי על תחנוני מרואיינים שלא להיחשף, מחמת הפחד.

כשמתבצע פשע במקום שבו הייתה שמירה, עוצרת המשטרה, בין היתר, את השומרים, מתחקרת אותם ומאמתת את דבריהם באמצעות פוליגרף. אולם, השומרים במקום שבו נרצח רבין הפכו לאחר מכן לחוקרי הרצח, ואפילו המשטרה הייתה כפופה לחקירה שלהם. דבר זה ניתן ללמוד מסעיף 4.א. במסמך בדבר צוות חקירה מיוחד (צח"מ) רצח רה"מ רבין ז"ל.

עוד על הספר

עוקץ קטלני נתן גפן

פרק א' - סימני שאלה

 

בליל ה-4 בנובמבר 1995 נשמע קול ירי בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. זמן מה לאחר מכן הודיעו אמצעי התקשורת האלקטרוניים כי ראש ממשלתנו, יצחק רבין, הגיע לבית החולים 'איכילוב' כשהוא פצוע קשה, וכעבור זמן קצר יצא מבית החולים ראש לשכתו של ראש הממשלה, איתן הבר, ובפיו הודעה על מותו.

היורה, אשר נתפס במקום הירי, לא הביע שום רגש - לא שמחה ולא עצב, ונראה כבעל קור רוח עילאי. כבר בשעות הראשונות שלאחר הרצח ניתן היה להבחין במרכיבים של חוסר היגיון ושל אי עקביות בפעולתם של גורמים שונים - גורמים שהואשמו ברצח, גורמים שהואשמו באי מניעת הרצח, גורמים שעסקו בבדיקת נסיבות הרצח, וגורמים שהתבטאו בנושא הרצח. בימים ובשבועות שלאחר הרצח הלכו והתרבו סימני השאלה.

עוד בטרם חלף ההלם, אפילו עוד בטרם נשמעה הודעתו של איתן הבר, כבר החלה מערכה תעמולתית-תקשורתית, אשר תלתה בחוגי הימין את האשם בהסתה לרצח וברצח עצמו. גם הקשבה ערנית לדברי תעמולה אלה לא סייעה להבין כיצד בדיוק גרמה 'הסתה' זו לרצח, ואם בכלל ראויה הייתה הביקורת החריפה, הקטלנית, הארסית לעתים, אשר הייתה מלווה בקללות, השמצות וגידופים, להגדרתה כ'הסתה' על פי החוק. חוגי הימין, באותם הימים, היו נבוכים, מגמגמים, ולא ניסו לערער על הטענה הזאת.

מתנקשים פוליטיים פועלים, על פי רוב, במצב של סערת רגשות או בניסיון לשנות התפתחויות פוליטיות עתידיות. במקרה של תלמיד הכולל והסטודנט למשפטים יגאל עמיר, ברור כי האיש לא היה נתון בסערת רגשות. התנהגותו התבלטה דווקא בקור רוח ואי הבעת רגשות. קשה גם להאמין כי עמיר ראה תועלת עתידית ברצח ראש ממשלה אשר מחליפו המיועד היה שמעון פרס, איש שמאל מובהק, ואשר מחליפו כחבר כנסת היה חבר אחר ברשימת 'העבודה'. בחור נבון וקר רוח כיגאל עמיר יכול היה לתאר לעצמו שהתנקשות ברבין תביא רק להגברת האהדה לשמאל, להפיכתו של ה"רודף ומוסר" לקדוש, ולזירוז הנסיגה.

מתנקשים באישים פוליטיים רמי דרג אינם נוהגים לחשוף את עצמם לפני ההתנקשות. לעומת זאת, יגאל עמיר חשף את עצמו כפעיל ימני קיצוני בעל כוונות לרצוח את ראש הממשלה זמן רב לפני הרצח, ובהתמדה מעוררת תמיהה.

לעומת דיווחיהם של כתבים, ישראלים וזרים, בתקשורת הישראלית, כי אנשי אבטחה מנעו את גישתם של עיתונאים וצלמים לראש הממשלה בצאתו מן העצרת בכיכר מלכי ישראל - מוזרה הייתה העובדה שהמתנקש ואדם נוסף, הדומה לו במראה, מורדי ישראל שמו, הורשו להיכנס לאזור היציאה של רבין.

 

התנהגות השב"כ מיד לאחר הרצח הייתה חריגה ביותר. בדרך כלל, בעת גילוי כישלון או מחדל שבו מעורב גוף מסוג זה, יש ניסיון מצד אנשיו להמעיט מחלקם במעשה, להטיל את האחריות על אחרים, לסדר לעצמם "כיסוי תחת". ואילו כאן, מינה השב"כ במהירות מסחררת ועדת חקירה פנימית, והצביע על האשמים במחדל הרשמי, אולי כדי להסתיר מעשים חמורים יותר. מדיווחים על המתרחש בוועדת שמגר התברר, כי בניגוד לטבע האנושי, אנשי השב"כ עשו מאמץ להוכיח שהמחדל כולו שלהם, ורק בישיבות האחרונות הם ניסו להטיל אשמה חלקית על המשטרה.

 

המידע על הימצאו של מחסן נשק בביתה של משפחת עמיר, העמיד בספק את טענת המשטרה והפרקליטות, כי חגי עמיר, אחיו של יגאל, ודרור עדני, חברו, ידעו על ההתנקשות הצפויה. מתכנני התנקשויות אינם נוהגים לשמור בבתיהם מחסני נשק ותחמושת, אלא לסלקם לפני ביצוע ההתנקשות.  כמו כן, השארת מחסן הנשק והתחמושת מעמידה את כוונתו של יגאל עמיר לבצע התנקשות בספק רב.

לא דווח כלל על טביעת האצבעות שהותיר עמיר על האקדח, על המחסנית או על הקליעים. נראה כי לא נערכו לחפצים אלה בדיקות של טביעת אצבעות, אולי משום שהם לא נשתמרו במצב שבו ניתן לבצע בהם בדיקות כאלה. נשאלת השאלה מדוע.

בחקירתו של יגאל עמיר בדבר מספר הקליעים שהכניס למחסנית, הוא העיד כי הכניס תשעה קליעים. החוקרים, לעומת זאת, מצאו במחסנית של אקדחו שמונה קליעים. אם עמיר ירה 3 פעמים, אזיי החוקרים היו חייבים למצוא בקנה אקדחו ובמחסנית 6 כדורים. אי התאמה זו נותרה אפוא מלווה בסימן שאלה.

תיאור הכרונולוגיה של ההתנקשות ושל הגעת רבין לבית החולים היה בלתי עקבי, ויעיד על כך קטע שהתפרסם בעיתון 'אנשים'.

סימנים למעורבות השב"כ

- מובא בזאת קטע עיתונות.

 

עד המועד שבו אירעה ההתרחשות המדווחת, היה יגאל עמיר כלוא בלא אפשרות לקיים קשר עם בני משפחתו או עם פרקליט כלשהו. מכאן, שלא יכול היה לשמוע את השמועה בדבר מותו של המאבטח בליל הרצח אלא מפי חוקרי השב"כ או המשטרה שבאו עימו במגע. על כך גם ניתן ללמוד מתוך חקירת עמיר.

מתוך תמליל קלטת וידאו. מוצג 447/95 מתאריך 3.12.95, החוקרים ס"נ עופר גמליאל ורפ"ק יואב גזית.

החוקר: אתה נהנה מזה, שאתה זורק להם כל מיני דברים, אתה זורק פירורים.

יגאל עמיר: אני בודק דברים. אני הרי לא יודע שום דבר. לא שומע רדיו, לא קורא חדשות, לא יודע מה קורה ואני לא יודע שום דבר. ישנן שמועות, אז אני בודק מה נכון ומה לא. אתה רוצה, תן לי עיתונים.

החוקר: העיתונים כותבים, מה שאתה אומר פה. אתה מבין, מה קורה? אבל בלי קשר, תראה את העיתון, תגיד מה שהעיתון אומר, תאמין מה שכתוב בעיתון או כפי שאתה יודע.

יגאל עמיר: אם הייתם נותנים לי לקרוא עיתונים, לדעת חדשות, לדעת בדיוק מה קורה.

החוקר: עוד מעט החקירה תיגמר. אמרתי לך החקירה תגמר ותעבור מפה.

יגאל עמיר: החקירה כבר חודש ומשהו, סתם.

החוקר: ואז תקרא עיתונים, יש לך זכויות.

יגאל עמיר: אני צריך לדעת עכשיו, מה קורה, מה האווירה, אני צריך לדעת הכול.

החוקר: אתה צריך לדעת? יש לי הרגשה שאתה קורא עיתונים לפי התשובות שלך.

יגאל עמיר: אני יודע מעצמי, אני לא יודע שום דבר

החוקר: אתה, ניזון מדי פעם ממשהו

יגאל עמיר: אני ניזון ממה שמאכילים אותי פה וזה [לא ברור] ישנן שמועות כאלה. לך תאמין ל ...

 

לפיכך, דבריו בעניין זה באולם בית המשפט מהווים הוכחה עקיפה, כי המאבטח אכן נרצח. בנוסף לאמירת עמיר בבית המשפט, ובנוסף לשמועות עקשניות, שנפוצו זמן קצר לאחר רצח רבין אודות המאבטח שנרצח באירוע ההתנקשות, קיימים שני תצהירים רשמיים שמצביעים על רצח המאבטח באירוע.

תצהיר אחד הוגש לבית המשפט ע"י נהג המונית, אשר שמע ברכבו מפי פתולוג בכיר שראה את גופתו של רבין לאחר המוות, אודות גופת המאבטח מאותו אירוע. הצהרה שנייה קיבל לידו, ב- 21 במאי 2003, רו"ח יעקב ורקר, מאת המאבטח עמוס בן-דב, מי שהיה אחראי האבטחה בבית חולים "איכילוב" בליל הרצח. עמוס בן-דב ראה כתם דם גדול על המושב הקדמי ברכב השרד של רבין. כיוון שעל פי הגרסה הרשמית, על המושב האחורי היה רבין ומשמאלו המאבטח יורם רובין, ובמושב הקדמי הימני לא ישב אף אחד, לא יתכן שיהיה על המושב הקדמי מימין, כתם דם (ועוד גדול), אלא אם המידע שנמסר לבית המשפט, ושנמסר לוועדה משפטית  וכן לציבור, הוא שיקרי. במושב הקדמי מימין ישב מישהו שנפגע, קרוב לוודאי היה זה המאבטח שנרצח. שום תועלת לא צמחה וגם לא הייתה יכולה לצמוח מהגשת הצהרותיהם, לא לנהג המונית ולא לאחראי המאבטחים עמוס בן-דב, ולכן לא ניתן להתעלם מהצהרותיהם.

 

טענתו של עמיר בבית המשפט, כי הוא יודע מי רצח את המאבטח ומי צעק "סרק, סרק", מעמידה באור מחשיד את מסקנותיה של ועדת החקירה בראשות השופט שמגר, אשר מונתה לחקור את ההיערכות הביטחונית והמודיעינית לקראת העצרת, ומשום מה לא מצאה מי צעק "סרק, סרק". ברור שעמיר מכיר את מי שצעק "סרק, סרק" וחיסל אחד המאבטחים של רבין, אחרת איך הוא היה יכול לדעת שמדובר באותו אדם.

מתוך קטע העיתונות שהובא קודם, ניתן גם ללמוד שאפילו לאחר חודש של מאסר וחקירות, יגאל עמיר המשיך להכחיש את הניסיונות הקודמים לרצח ראש הממשלה. הכחשה זו סותרת את טענת השב"כ והמשטרה כי גאוותו של עמיר במעשה הרצח גרמה לו להודות בכל האישומים ולשתף פעולה עם חוקריו מרגע מעצרו וללא יוצא מן הכלל. נראה כי בשלב כלשהו של מעצרו של עמיר, בטרם משפטו, מישהו גרם לעמיר לשנות את דעתו באשר ל"ניסיונותיו" הקודמים לרצוח את ראש הממשלה.

כאשר נעצר חשוד במעשה פלילי, המודה במעשה ומשתף פעולה עם חוקריו, נמשכת חקירת המקרה זמן קצר מאוד. לנועם פדרמן, למשל, אשר ירה על ערבים ב 2 לינואר 1997 בחברון, ופצע שבעה מהם, מונה פרקליט כבר למחרת מעצרו. לאחר יום נוסף הוא שיחזר את מעשהו וכעבור עוד יום הועבר תיקו לפרקליטות, להגשת התביעה. פשעו של יגאל עמיר לא היה יותר מסובך מבחינה טכנית מזה של פדרמן: הוא יצא מביתו עם אקדח טעון, המתין לראש הממשלה וירה בו מספר קליעים. כמה זמן נדרש לאדם כדי לספר זאת לחוקריו? והנה, עמיר היה עצור, ללא קשר עם פרקליט או עם בני משפחה, במשך למעלה מחודש. אפשר להניח שהפשע בו נחשד , ואשר לו השלכות לאומיות חמורות, יגרום לעיכוב בפתיחת המשפט. אבל אם החשוד מודה בכל ומשתף פעולה עם חוקריו, אין כל סיבה למנוע ממנו פגישה עם עורך דין או עם קרובי משפחה, אלא אם כן ההודאה באשמה היא שקרית, שיתוף הפעולה נעשה באונס ויש ניסיון 'להוציא' מהחשוד הודאה בביצוע הרצח, לתאם עדויות ואולי לזייף ראיות.

מיד לאחר הרצח, נמסר כי רבין סירב ללבוש אפוד מגן, שכן לא האמין כי יהודי עלול להתנקש בו. והרי גם אם רבין לא האמין באפשרות שיהודי יבקש להתנקש בו, היה עליו ללבוש אפוד מגן כאמצעי הגנה מפני התנקשות של גורמים עוינים זרים, כמו למשל 'הג'יהאד האסלאמי', שאיום רציני מצידו כלפי רבין היה ידוע לשב"כ, כך נודע זמן קצר לאחר הרצח. כשבועיים לפני רצח רבין, נורה מנהיג הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, ולצורך הגנת רה"מ אין חשיבות ללאומיות המתנקש – יהודי או ערבי. גם בפני ועדת שמגר נמסרו עדויות לאיומים כאלה, וגם לאה רבין, בספרה 'הולכת בדרכו' (הוצאת 'ידיעות אחרונות' - 'ספרי חמד', 1997) כותבת כי בעת הנסיעה לעצרת, עדכן המאבטח יורם רובין את יצחק רבין באשר לאיום בהתנקשות. קשה להאמין כי איש ביטחון הנלווה לאישיות בכירה כמו ראש ממשלה, בנסיבות שבהן יש מידע על סכנה לחייו, ייקח על עצמו אחריות לשלום האיש, מבלי למנוע ממנו את הגעתו למקום, או לכל הפחות - לשכנעו בנחיצות אפוד המגן. כיוון שעל פי עדותה של לאה רבין בספר הנזכר, רבין נשמע להוראות המאבטחים, נראה כי מישהו בשב"כ דאג לכך שרבין יהיה בעצרת ללא אפוד מגן, או שהמידע על כך שלא לבש אותו הוא שקרי, כי גילוי עובדת לבישת אפוד מגן היה מפריך את תמונת הרצח, כפי שהממסד רצה להציג.

כבר בתחילת התחקיר שעליו מבוסס ספר זה, כשעוד לא חשדתי במעורבות השב"כ ברצח אלא רק בחוסר אמינותה של הגרסה הרשמית לפרשה, קיבלתי מרבים מן האנשים שעימם שוחחתי על כך, תגובות בנוסח: "אתה לא פוחד? השב"כ עלול לפגוע בך". כל האנשים שמסרו לי מידע ביקשו שלא אחשוף את זהותם (ועל כן נמנעתי מציון שמותיהם של רבים מן הנזכרים, אינקוגניטו, בספר). גם העיתונאי האיטלקי אלדו בקיוס (Aldo Baquis), שפרסם במשותף עם העיתונאי גבריאל אשכנזי את המאמר 'מזימה בשם האל' (בשבועון האיטלקי 'DIARIO' ב-3 בנובמבר 1998), סיפר לי על תחנוני מרואיינים שלא להיחשף, מחמת הפחד.

כשמתבצע פשע במקום שבו הייתה שמירה, עוצרת המשטרה, בין היתר, את השומרים, מתחקרת אותם ומאמתת את דבריהם באמצעות פוליגרף. אולם, השומרים במקום שבו נרצח רבין הפכו לאחר מכן לחוקרי הרצח, ואפילו המשטרה הייתה כפופה לחקירה שלהם. דבר זה ניתן ללמוד מסעיף 4.א. במסמך בדבר צוות חקירה מיוחד (צח"מ) רצח רה"מ רבין ז"ל.