יורש בלתי רצוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יורש בלתי רצוי
הוספה למועדפים

יורש בלתי רצוי

3.3 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

פיית' וטרינרית צעירה, שהטיפול בסוסים הוא כל עולמה, מגיעה לעבוד בחוות הבקר הענקית של ראול וסקז בארגנטינה.
להפתעתה היא מגלה שהגברים הארגנטינאיים מתקשים לקבל את הצירוף של נשים יפות וקריירה, והיא נאלצת להדוף הרבה חיזורים בלתי רצויים מצד אוכלוסיית המצ'ואיזם המקומית.
אבל גם המעסיק שלה, איש עסקים בינלאומי שהוא גם שחקן פולו מבריק, מתייחס אליה קודם כל כאל אישה שהוא רוצה במיטתו – ומיד.
לא לוקח זמן רב עד שהוא מסנוור אותה על ידי כריזמה מינית וחיזור סוחף.
אלא שהוא מקפיד להדגיש שאהבה, נישואין וילדים הם לא חלק מחוקי המשחק שלו.
מה תעשה פיית' כשתגלה שהיא עומדת לספק לגבר הממאן יורש?
ואיך יעמדו חוקי המציאות של ראול מול המציאות המשתנה ומול הצעירה השונה כל כך מהמוני הנשים האחרות שהכיר?

הדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2009.

פרק ראשון

1


היא ישבה על הסוס זקופה כלוחמת, ושערה נצץ כמו זהב נוזלי בשמש הארגנטינית הקופחת.
כשהבחין בה לראשונה במרחק, התגובה הראשונית שלו הייתה נרגזת, בחלקו בגלל שהסוס דהר יותר מדי בחום הנורא, אבל בעיקר בגלל שהוא רצה להתבודד, ולא היה מעוניין בחברה. ואם היה משהו אחד שערבות הפאמפאס הארגנטיניות הציעו בשפע זה היה הזדמנויות לבדידות מוחלטת.
מישורי עשב אינסופיים השתרעו למרחקים, האופק היה כל-כך ישר ושטוח שנדמה היה כאילו שורטט עם סרגל.
הרוגז הראשוני שלו הפך לדאגה כשהסוס והרוכבת התקרבו יותר, והוא זיהה את החיה שעליה רכבה.
הוא חש פרץ של כעס כלפי מי שהניח לה לקחת את הסוס המסוים הזה לבדה ורשם לעצמו לחפש את האשם. ואז הכעס התפוגג והפך להערכה גברים איטית, כשסקר את תווי פניה.
הוא בילה את מרבית חייו מוקף בנשים יפות במיוחד, כולן מטופחות יותר מהבחורה הזו, ובכל זאת הוא לא היה מסוגל להסיר את עיניו מפניה. היא הייתה בהירת עור ועדינה, גופה קומבינציה מעוררת תיאבון של איברים דקים וחמוקיים מושלמים. זה היה כאילו שהיא נבראה על-ידי האלים ואחר-כך נזרקה אל האדמה למטרה האחת של פיתוי גברים.
העור השנהבי שלה ולחייה הסמוקות יצרו אווירה של תום והוא חייך באירוניה, מופתע שהוא בכלל מסוגל לזהות את התכונה בהתחשב בנדירותה.
למעשה הציניות שלו הייתה כל-כך עמוקה שכשראה את דמותה מול האופק הניח שהיא מישהי שאיתרה אותו ועקבה אחריו. אבל הוא ויתר מיד על ההנחה הזו, והחליט שנוכחותה הייתה פשוט תוצאה של צירוף מקרים.
צירוף מקרים מוצלח, הוא חשב בעצלתיים, עיניו נחות על פיה הרך. באמת מוצלח.
 
הסוס השטיח את אוזניו, קישת את גבו וקפץ בפראות שהייתה עלולה להפיל אותה.
פיית' חרקה שיניים והצליחה להישאר דבוקה לאוכף. "אתה באמת במצב-רוח נורא היום, פיוגו. זה לא מפתיע שכולם פוחדים ממך," היא מלמלה. "אני לא הולכת ליפול כאן. אנחנו במרחק קילומטרים מהבית. לאן שתלך גם אני אלך, וככל שתמהר לקלוט את זה כך מוטב עבור שנינו."
החום היה מחניק והיא שלחה את ידה אל בקבוק המים שלה ואז קפאה כשקלטה תנועה מזווית העין. היא סובבה את ראשה, ונשימתה נעתקה כשראתה גבר צופה בה.
היא כל-כך התרכזה במאמץ לא ליפול מהסוס, שהיא לא הבחינה בו.
אבל היא הבחינה בו עכשיו.
הוא היה הגבר הנאה ביותר שפגשה, ומאז שהגיעה לארגנטינה היא פגשה לא מעט גברים מרשימים למראה. גופו היה רזה וקשה, כתפיו רחבות וחזקות, אבל מה שבאמת הפריע לקצב היציב של לבה הייתה המיניות הגולמית שהקיפה אותו כמו שדה כוח.
"את נועצת עיניים, סניוריטה." קולו הגברי העמוק, הדהד בוורידיה וברכיה נחלשו.
הסוס שלה, שחש בהעדר הריכוז שלה, בחר ברגע הזה כדי לקפוץ בפראות ובנחישות פעם נוספת והפעם פיית' התעופפה באוויר ונחתה על ישבנה בתור האבק.
"למען השם!" דקירת כאב עברה בה, והיא התיישבה לרגע כדי לברר אם משהו נשבר. "הסוס הזה צריך פסיכיאטר."
זרועות גבריות וחזקות הקיפו את מותניה והרימו אותה בקלות. "הוא צריך רוכב זכר." עיניו הבזיקו בפראות והיא הרגישה איך הלב שלה נאבק וכושל.
"אין שום דבר לא בסדר עם הרכיבה שלי. זו אשמתך שזינקת עלי ללא התראה..." היא קטעה את דבריה בגלל שההצטמצמות הפתאומית של עיניו היפות והסקסיות גירשו את כול המחשבות מראשה.
"הנחתי שראית אותי. מישורי העשב בארגנטינה לא ממש מספקים מקומות מסתור."
"התרכזתי בסוס שלי."
"רכבת מהר מדי."
"תגיד את זה לסוס, לא לי. אני מניחה שבגלל זה קוראים לו פיוגו – הספרדית שלי לא מוצלחת במיוחד אבל אני יודעת שהמשמעות היא 'אש'." פיית' הסיטה את מבטה מפניו הנאות בתקווה שאם לא תסתכל בו לבה יאט את פעימותיו המטורפות. "אני לא בחרתי את הקצב. עם הסוס המסוים הזה, אתה תמיד מקבל יותר מהמצופה." מה הבעיה איתה? היא הרגישה מסוחררת וגופה היה רדום בצורה מעוררת דאגה.
זה היה החום, היא אמרה לעצמה במהירות. רק החום הלוהט וחסר הרחמים שהפך את כל הסביבה לסאונה לוהטת וחושנית.
"את שוהה בחוות לה לוסיה?" הוא הציץ לאחור, למרות שהבית הקולוניאלי האלגנטי היה במרחק של יותר משעה מהמקום שבו נמצאו. "את לא אמורה לרכוב לבד. מה קרה לשאר החבורה שלך? היית צריכה לרכוב בליוויו של סייס."
"נו, בחייך." לוהטת בגלל החום חסר-הרחמים וכואבת מהנפילה, פיית' שלחה אליו מבט אזהרה. "אני פשוט לא במצב רוח בשביל כל עניין הגבר הארגנטיני המאצ'ו. לא עכשיו."
הוא הרים גבה בלגלוג שקט. "העניין המצ'ואיסטי?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת." היא טפחה על מכנסי הרכיבה המאובקים שלה. "גישת המאצ'ו. צורת התקשורת שדוגלת בהשלכת הנקבה על הכתף וגרירתה אל המערה הקרובה."
"תיאור מעניין." עיינו צחקו לעברה. "זו דרום אמריקה, קארינו. גברים יודעים איך להיות גברים."
"שמתי לב. מאז שירדתי מהמטוס הוקפתי בכמויות כאלו של טסטוסטרון עד שאני עומדת להשתגע."
"ברוכה הבאה לארגנטינה." היה לגלוג עדין בקולו הסקסי ולפתע היא הרגישה מגושמת וביישנית והתגובה שלה אליו הרתיחה אותה, כי היא תמיד חשבה על עצמה כבעלת ביטחון עצמי.
"האם אתה עובד כאן?"
ההיסוס שלו היה כל-כך קצרצר שהיא החליטה שהיא דמיינה אותו. "כן."
"מזלך." היא הניחה שהוא היה אחד מהגאוצ'וס, הבוקרים שעבדו עם תשע מאות ראשי הבקר שרעו על האדמה הזו. מסיטה את עיניה מעיניו, היא תהתה למה דווקא לגבר הזה יש כזו השפעה עליה. כן, הוא היה נאה למראה, אבל כך היו גם גברים רבים אחרים שפגשה מאז שהגיעה לדרום אמריקה.
אבל היה בו משהו...
"האנגלית שלך מדהימה."
"זה בגלל שלפעמים אני מדבר אל הנשים לפני שאני משליך אותן על כתפי." הוא בחן אותה במהלך רגע מטריד אחד, זכר בטוח בעצמו, לגמרי נינוח עם סביבתו. ואז מבטו עבר אל שפתיה והשתהה שם, כאילו הוא חוכך בדעתו לגבי משהו.
הלהט עלה ברמתו ונהיה כמעט בלתי-נסבל והכימיה ביניהם הייתה חזקה באופן מדהים, כך שהיא קלטה את עצמה נוטה לעברו בציפייה.
היא רצתה נואשות שהוא ינשק אותה ועוצמת הצורך הזה הממה אותה, בגלל שהיא הדפה ממנה גברים מאז שהגיעה לבואנוס-איירס. היא הייתה כאן כדי לעבוד וללמוד, לא כדי לפגוש גבר. אבל לפתע שפתיה עקצצו בציפייה והיא גילתה שהיא לכודה על-ידי ההבעה העצלה והידענית שבעיניו הסקסיות בצורה מסוכנת. הוא נראה כאילו הוא מתענג על הרגע והיא ידעה שהוא קרא את מחשבותיה. הציפייה שלה התנפצה להתרגשות מינית מאכלת שהיא מעולם לא חוותה קודם.
היא חיכתה בנשימה עצורה, יודעת שהיא מצויה על סיפו של משהו מרגש וחשה שהגבר הזה עומד לשנות את חייה לעולמים.
אבל במקום לנשק אותה הוא חייך באיטיות והפנה את תשומת-לבו אל הסוס שלה. "הסוס שלך צריך לשתות."
משוחררת משדה הכוח שיצר מבטו, גופה של פיית' התרפה בבת אחת ופניה החווירו. "הסוס שלי צריך הרבה דברים."
מה בדיוק קרה לה, זה עתה?
האם היא דמיינה את הקשר שביניהם? האם הכול היה רק בראש שלה?
עיניה החליקו על כתפיו הרחבות ועל רגליו הארוכות והחזקות כשהוביל את הסוס אל הנהר.
לא, היא לא דמיינה את זה. אבל זה לא היה בן טיפש-עשרה להוט למזמוזים ולסיפוקים מהירים; היא התמודדה עם מישהו שונה לגמרי. הוא היה כולו גבר, מהשיער השחור המבהיק והלסת המוצללת אל השרירים רבי העוצמה ולכול ההופעה הזכרית שלו. הוא היה מתוחכם ומנוסה והבטן שלה התכווצה בגלל שהוא התנהל בכזה ביטחון והיא ידעה, היא פשוט ידעה, שהוא משחק איתה.
מרגישה כאילו הטמפרטורה טיפסה בצורה ניכרת, פיית' שלחה מבט כעוס אל גבו הרחב ואז נשכה את שפתיה, מייחלת שהייתה מסוגלת להיפטר מהתשוקה המייסרת שבערה בתוכה.
כועסת על עצמה ועליו, היא זקרה את סנטרה וצעדה אליו, נחושה לא לתת לו לראות עד כמה הוא השפיע עליה.
"אני צריכה לחזור." היא לקחה את המושכות של פיוגו וקפצה אל האוכף, מקבלת סיפוק מסוים מכך שמבטו השתהה על רגליה החטובות.
היא לא דמיינה את הכימיה. המשיכה הלוהטת לא הייתה חד-צדדית.
"חכי." הוא אחז במושכות של הסוס, ומנע ממנו לזוז. "את אומרת שאת עובדת בחווה? באיזה תפקיד? האם את עובדת במגורי האורחים?"
"אתה חושף שוב את הדעות הקדומות שלך." מודעת אליו בצורה מייסרת, היא העבירה יד על צווארו של הסוס על-מנת למקד את מחשבותיה. "כל הגברים הארגנטינים שפגשתי עד כה חושבים שמקומה של האישה הוא – " היא עצרה את עצמה בזמן, אבל הוא זקר גבה, עיניו נוצצות מהומור.
"מה אמרת? שאנחנו חושבים שמקומה של האישה הוא ב...?"
הוא היה כל-כך מושך שלרגע היא לא הייתה מסוגלת לדבר ובוודאי שהיא לא רצתה לסיים את המשפט. זה יוביל את השיחה לאזור מסוכן שהיא הייתה חייבת להימנע ממנו. "במטבח," היא אמרה בגמגום. "במטבח."
החיוך שלו העמיק. "במטבח? אם זה מה שאת חושבת כנראה עדיין לא פענחת את מנגנון המחשבה של הגבר הדרום-אמריקאי הממוצע."
החיוך התחבר היישר אל קצות העצבים שלה והיא רתחה על עצמה שהייתה כל-כך פגיעה לקסם ולגבריות שלו.
"המוח של הזכר הממוצע לגמרי לא מעניין אותי," היא אמרה במתיקות, "אלא אם כן הוא מוח של סוס."
"האם זה מה שהביא אותך לארגנטינה? הסוסים שלנו?"
פיית' הציצה סביבה, במישור העשב האינסופי שהקיף אותם. "באתי בגלל שקראתי על ראול וסקז."
הגבר קפא. "טסת אלפי קילומטרים כדי לפגוש את ראול וסקז?" בקולו היה קור שלא היה בו קודם. "את מקווה ללכוד לעצמך מיליארדר אולי?"
פיית' נעצה בו מבט נדהם ואז פרצה בצחוק. "לא, כמובן שלא. אל תהייה מגוחך. מיליונרים משחקי פולו הם לא בדיוק הסגנון שלי, וחוץ מזה, אף פעם לא פגשתי בו. הוא בארצות הברית עכשיו, דן באיזו עסקה גרנדיוזית והוא מעסיק אלפי אנשים. אני לא מצפה להיתקל בו אי-פעם."
הוא בחן אותה בריכוז מביך. "וזה יאכזב אותך?"
"לא הבנת אותי. אני לא מתעניינת בגבר, אבל אני מתעניינת בחוות סוסי הפולו שלו. בגלל זה אני כאן. ראול וסקז מגדל סוסים ומאמן אותם ושירותי הווטרינריה שלו הם הטובים בעולם. קראתי מאמר במגזין מקצועי שנכתב על-ידי אדוארדו, הווטרינר הראשי שלו. יצרתי איתו קשר. למצוא כאן משרה היה התגשמות של חלום עבורי."
"אדוארדו שכר אותך? את וטרינרית?"
"כן, אני וטרינרית." מתבוננת בתדהמה הגלויה בעיניו, פיית' חרקה שיניים. "ברוך הבא אל המאה העשרים-ואחת. גם נשים הן וטרינריות, אתה יודע. חלק מאיתנו אפילו מצליחות ללכת ולדבר בו זמנית, למרות שהידיעות על ההישג הזה כנראה לא הגיעו לדרום אמריקה עדיין."
"אני מודע לכך שיש נשים וטרינריות," הוא אמר במהוקצעות, "אבל זו היא חוות גידול סוסים מסחרית ועמוסה, ולא קליניקה עירונית לחיות מחמד."
"לא הייתי מעוניינת לעבוד עם חיות קטנות. בשבילי סוסים תמיד היו העניין."
מבטו ירד אל זרועותיה והשתהה. "אני לא מפקפק במחויבות או בהתלהבות שלך, אבל לפעמים יש גם צורך בכוח גופני, במיוחד כאן בפאמפאס כשאנחנו מתמודדים עם סוסים חזקים וסוסות הורמונליות."
קצב פעימות הלב שלה הכפיל את עצמו. "שוב פעם אותה גישה. אתם חושבים שהכול כרוך בכוח, בתוקפנות ובשליטה, אבל אתה חייב להבין שבעבודה עם סוסים יש יותר מכוח גופני. וראול וסקז מבין את זה. יש לו כמה שיטות אימון מהפכניות."
"אני מודע לגמרי לשיטות העבודה שלו. תעני לי על שאלה אחת." קולו היה שקט ומבטו חזר אל פניה. "מי היה בשליטה כשדהרת על פני הפאמפאס כשהרוח בשערך? את או הסוס?"
"אה, הסוס," פיית' הודתה, עיניה נוצצות בהומור, "אבל גם כוח לא היה משנה את העובדה."
"הוא צריך שגבר ירכב עליו. גבר עם מספיק יכולת וכוח כדי לשלוט בו."
פיית' הגיבה מיד. "הוא צריך שיבינו אותו. אם אתה רוצה לנסות לשנות התנהגות אתה צריך לנסות להבין מה עומד מאחריה. סוסים עושים דברים שיש להם סיבה, בדיוק כמו בני-אדם."
היא בילתה את חייה בלימודים ואת כל זמנה החופשי עם סוסים. אף גבר לא לכד את תשומת לבה.
עד עכשיו.
הביטחון העצמי והתחכום שלו גרמו לה למתח רב והיא סבלה מעודף מודעות עצמית והייתה מבולבלת למדי בגלל התגובה שלה אליו.
היא לעולם לא הייתה מעלה על דעתה לתאר את עצמה כביישנית, אבל לפתע הייתה מודעת עד כאב לתמימות שלה ביחס לגברים כמוהו.
"מוטב שאזוז. אני צריכה לרכוב בחזרה..." היא קטעה את דבריה ותהתה אם הוא מתכוון לעצור אותה.
אבל הוא לא עשה זאת.
הוא הוריד את ידו מהרסן של פוגיו וזז הצדה. "תרכבי בזהירות," הוא אמר בשקט והיא חייכה במבוכה בגלל שהיא הייתה כל-כך, כל-כך בטוחה שהוא עומד לעצור אותה או לפחות להציע שהם ייפגשו שוב.
והיא רצתה שיעשה זאת.
היא באמת רצתה.
 
גביע וסקז היה חלק שנתי חשוב ממעגל הפולו הארגנטיני, והיה גם האירוע הכי זוהר שפיית' אי-פעם השתתפה בו.
היא הייתה שם רק בתפקידה הרשמי כוטרינרית, כמובן, אבל היא לא יכלה להימנע מהצצה בקהל. "איך יתכן שהנשים הן כולן יפהפיות כל-כך?" היא תהתה בקול. "ואיך הן משיגות שיער חלק כל-כך? בחום הזה השיער שלי פשוט מסתלסל."
"את מסתכלת על האליטה של בואנוס-איירס," אדוארדו ענה, ועצר כדי לצעוק הוראות אל אחד מהסייסים לפני שהחזיר את תשומת לבו אל פיית'. "הן בוודאי בילו את כל היום בהכנות בתקווה ללכוד את עינו של הבוס."
"הבוס?" פיית' הציצה סביבה. "ראול וסקז? הוא משחק היום, נכון? האם הוא כאן?"
"עדיין לא."
"אבל המשחק עומד להתחיל תוך חמש דקות." היא לא יכלה להסיט את תשומת לבה מהנשים, מניצוץ היהלומים כנגד שמלות המעצבים. הן נראו כמו להקת ציפורים אקזוטיות. "הן לבושות בצורה מהודרת מאוד בהתחשב בזה שהן מבלות את אחר-הצהריים בסביבתם של סוסים."
"זהו פולו," אדוארדו הסביר. "המשחק הכי זוהר בעולם. כולם מתלבשים במיוחד."
הגברים דהרו אל השדה על סוסים גמישים וחזקים ופיית' ניסתה לא להיות המומה מהקסם המוחלט של המחזה.
היא בדיוק התכופפה כדי לבדוק את רגלו של סוס כששמעה רעש של מסוק באוויר.
"הנה הוא בא," מלמל אדוארדו, מסתכל כלפי מעלה ומצמצם את עיניו כנגד השמש. "זה עומד להתחיל עוד שתי דקות. הוא מגיע ברגע האחרון כמו תמיד."
פיית' הייתה עסוקה מדי עם הפוני כדי לשים לב לנחיתה של ההליקופטר. "הוא לא בכושר."
אדוארדו קימט את מצחו. "הוא האדם הכי בכושר שפגשתי אי-פעם."
"לא הבוס, הפוני!" פיית' נעצה בו מבט מיואש. "האם כולם כאן חושבים רק על ראול וסקז?"
הייתה שאגה פתאומית מהקהל ופיית' הבינה שהמשחק התחיל. היא הציצה אל מעבר לכתפה וראתה את הסוסים ואת רוכביהם דוהרים אל המגרש.
לפני שהגיעה לארגנטינה היא מעולם לא הייתה במשחק פולו, והמהירות והסכנה שבו עדיין השאירו אותה קצרת נשימה.
היא הסתובבה אל אחד מהסייסים. "מי מהם הוא ראול וסקז?"
"זה שלוקח את כל הסיכונים," הוא מלמל ועיניה של פיית' הצטמצמו כשחזרה להתבונן במשחק.
מהמרחק הזה היא לא יכלה להבחין בתווי הפנים שלהם שמתחת לקסדה, אבל גבר אחד באמת התבלט מעל כל האחרים. גמיש ושרירי, הוא שלט בסוסו ביד אחת בעודו נשען על האוכף כדי להגיע אל הכדור, ונראה כאילו הוא אדיש לסכנות הכרוכות בתנוחה המסוכנת שלו.
מתבוננת בהשתאות, פיית' הכינה את עצמה לראות אותו נוחת אל הקרקע עם פגיעות קשות. הוא היה חייב ליפול, לא? אבל בתרכובת של עוצמת שרירים ושל אתלטיות הוא נשאר על הסוס, הניף את מקל הפולו בדייקנות מאיימת והכה בכדור לתוך השער.
הקהל הריע באקסטזה ופיית' קלטה שהיא עצרה את נשימתה.
"המתח של המשחק הזה הוא לא יאמן," היא מלמלה והסייס חייך אליה.
"זה מאוד אגרסיבי, נכון. אבל הסוסים אוהבים את זה."
מחזירה את תשומת לבה אל העבודה, פיית' עברה לאורך שורות הפונים, בודקת כל חיה ומדברת עם הסייסים, ובמחצית אחד מהסייסים טפח על כתפה. "הגיע הזמן לדרוך על גושי הדשא. זו מסורת. כולם מצטרפים."
צופים ושחקנים צעדו אל המגרש והתחילו לדרוך על גושי הדשא שהוצאו ממקומם על-ידי פרסות הסוסים. זה היה אירוע חברתי, עם הרבה שיחות וצחוק, הזדמנות לקהל להתחכך בשחקנים.
פיית' מתחה את רגלה כדי לדחוף למטה גוש דשא אבל מגף שחור גדול היה שם לפניה, והיא הרימה מבט אל עיניו הצוחקות של הגבר שאותו ראתה על מגרש הפולו.
ראול וסקז.
הגבר מהנהר.
לרגע היא רק נעצה בו מבט. ואז היא בלעה והתבלבלה בלשונה. "לא ידעתי. לא הצגת את עצמך."
"לא רציתי לעשות זאת," הוא אמר בשקט וצבע חם הציף את לחייה בגלל שהוא היה פשוט כל-כך, כל-כך מושך ולמרות שהם היו מוקפים בנשים יפהפיות וזוהרות, הוא לא הוריד ממנה את העיניים.
"היית צריך לומר לי מי אתה!"
"למה? אולי היית משנה את התנהגותך ולא רציתי שזה יקרה." החיוך שלו היה סקסי, מסיח-דעת ואינטימי להפליא.
"איך התנהגתי?"
הוא דרך על גוש דשא נוסף ורגלו התחככה ברגלה במכוון. "היית טבעית בצורה נעימה."
היא התבוננה באצילות ובנינוחות של הנשים שסביבה. "אתה מתכוון לזה שאני לא מבלה ימים שלמים בתפנוקים. למה אתה מדבר איתי?"
"כי את מרתקת אותי."
"אתה מעדיף את הנשים שלך ללא איפור ומכוסות באבק?"
הוא צחק. "אני מתעניין באישיות, לא באריזה."
"נו, באמת!" היא התבוננה בפנים הנאות בצורה בלתי-אפשרית שלו. "אתה אומר לי ברצינות שאתה תסתכל באישה שאיננה מהממת?"
"לא, אני לא אומר לך את זה." עיניו לא עזבו את עיניה והיא הרגישה כאילו האוויר עוזב את ריאותיה בבת-אחת.
"אתה אומר ש – אתה רומז ש – "
"כן." הטון שלו היה משועשע. "ובדרך-כלל לא חסרה לך תשובה שנונה. מה הבעיה? אף אחד לא החמיא לך קודם?"
הכימיה ביניהם התעצמה והיא הייתה מודעת למאות זוגות העיניים שבחנו אותה. "כולם מסתכלים עלינו."
"וזה חשוב כי...?"
"טוב, אתה אולי רגיל להיות במרכז תשומת הלב אבל אני לא." בלי לדעת מה לומר וכועסת על עצמה שהיא כל-כך מגושמת, היא התבוננה בו בכעס. "לא משנה מי אתה, אני עדיין חושבת שאתה מאצ'ו וסקסיסטי."
הוא הטה לאחור את ראשו וצחק. "את בהחלט צודקת, קארינו. אני מאצ'ו וסקסיסטי. ואני רוצה לבלות איתך. בואי אל בית החוף."
בית החוף היה הבית הפרטי שלו, וילה יפהפייה, מתוכננת על-ידי ארכיטקט, שהשקיפה אל האוקיינוס האטלנטי ואל חוף פרטי מושלם. והיא הייתה לגמרי מחוץ לתחום לצוות שהעסיק.
מה בדיוק הוא מציע לה?
אבל מבט אחד בעיניו השובבות והאפלות אמר לה בדיוק מה הוא מציע ולחייה בערו במבוכה.
מבולבלת בגלל שכל-כך רצתה לומר כן, פיית' זזה הצידה, מודעת לכך שכול הנשים בסביבה מתבוננות בה בקנאה. איך למען השם היא אמורה להגיד לא לגבר כמוהו? מודאגת בגלל שחלק ממנה בכלל לא רצה לסרב, היא דיברה במהירות לפני שתתפתה לעשות משהו שהיא ידעה שתתחרט עליו אחר-כך. "לא. אבל תודה."
"לא שאלתי אותך שאלה."
לפתע היא הייתה כל-כך מודעת אליו עד שכל גופה בער מבפנים. "נתת לי פקודה?"
מבטו היה עצל ומשועשע. "בקשה המנוסחת בתקיפות."
היא בקושי הייתה מסוגלת לנשום. "יש לי עבודה לעשות. אני עובדת עד עשר."
"אני אדאג שתקבלי ערב חופשי."
פשוט ככה.
העוצמה של המיליארדר, פיית' חשבה בחוסר אונים. "לא. זה לא יהיה הוגן כלפי האחרים." היא התמלאה אכזבה ופתאום תהתה מה הייתה אומרת לולא נאלצה לעבוד. האם היא הייתה הולכת איתו? הבטן שלה הייתה מלאה פרפרים. "אני חוששת שנצטרך לדחות את רגע הלכלוכית שלי להזדמנות אחרת. זה הלילה החופשי של אדוארדו ויש לנו סוסה שעומדת להמליט בכול רגע. אני לא יכולה לעזוב את החצר."
ההומור גווע בעיניו והמילים שלה עוררו שקט דרוך. "אחת הסוסות עומדת להמליט?" הפתיינות הקלילה שלו התחלפה ביעילות חדה. "איזו סוסה?"
"ולוסיטי."
הוא שאף אוויר בחדות והעביר יד על עורפו. "אם היא עומדת להמליט אז אדוארדו צריך להיות כאן." ההצהרה הקרירה שלו ניפצה את בועת האושר שלה.
"תודה על גילוי האמון שלך. נעים לדעת שאתה סומך עלי."
"זה לא אישי."
היא צחקה קצרות. "אתה מתכוון שהיית מרגיש ככה כלפי כל אישה?"
עיניו הצטמצמו בצורה מסוכנת. "ולוסיטי היא הסוסה הכי יקרה שלי. זו אחריות עצומה," הוא אמר בשקט, והיא זקרה את סנטרה והתבוננה בו ישר בעיניים.
"אני יכולה להתמודד עם אחריות. אני לא מבלה את ימיי בהחלקת השיער שלי ובאיפור. למדתי שבע שנים כדי שאוכל להתמודד בכבוד עם האחריות." לפתע היא הרגישה כועסת ומתוסכלת. אולי היא טעתה כשחשבה שתוכל לעסוק במקצועה בחלק הזה של דרום-אמריקה. זה היה מאבק נגד הזרם לגרום לאנשים לקחת אותה ברצינות. "אני יכולה להתמודד עם העבודה. אבל אני מתקשה להתמודד עם גברים שחושבים שלנשים לא יכולה להיות קריירה." היא הייתה כל-כך מדוכדכת שהיא פחדה שהיא עלולה לפרוץ בבכי. וזה יכרסם באמינות המקצועית שלה עוד יותר. "אם תסלח לי, יש לי עבודה לעשות."
 
מנסה לא לחשוב על ראול וסקז, היא עבדה באורווה עד עשר. ואז היא הלכה לבדוק את הסוסה ולוסיטי פעם אחרונה לפני שתחזור לחדרה במעונות הצוות.
מבט אחד הספיק כדי שתראה שהסוסה התקשתה.
הסייס היה בפינת התא, ידיו רועדות כשהתעסק עם הטלפון הנייד שלו. "אני לא מצליח להשיג את אדוארדו. הוא לא עונה."
"היית צריך להתקשר אלי, לא אל אדוארדו." פיית' ירדה על ברכיה לצד הסוסה. מקללת את עצמה שסמכה על הצוות להודיע לה על מצב הסוסה, היא לקחה את הסטטוסקופ שלה.
הסייס הזיע. "עדיף שלא תגעי בסוסה הזו. היא הסוסה האהובה על הבוס. אם משהו יקרה לה..." הוא קטע את דבריו, עיניו מלאות פניקה. "אנחנו חייבים להשיג את אדוארדו. אם משהו יקרה לסוסה וסקז יתפוצץ. אני אאבד את העבודה שלי."
פיית' חשקה שיניים. לאף אחד מהסייסים הארגנטיניים לא היה אמון בה.
"כרגע לא אכפת לי ממצבי הרוח של הבוס או מסיכויי הקידום שלך, אבל אכפת לי מהסוסה ואתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך לעשות." שומרת על קול רגוע כדי לא להפחיד את הסוסה, פיית' נתנה לו הוראות אבל הוא רק עמד שם, ובהה בסוסה בעיניים חרדות.
"אם הסוסה הזו תמות – "
"זו תהייה האחריות שלי," פיית' אמרה בקור ואז נאנחה. "אוי, למען השם, פשוט צא מכאן. אם אתה לא יכול לעבוד איתי אל תעבוד, אבל אני צריכה למצוא מישהו שיכול. אני צריכה עזרה ואני צריכה אותה עכשיו."
"אני אעזור לך." ראול וסקז עמד בפתח התא והסייס התרחק אל הצללים, כל-כך מפוחד שאפילו לא היה מסוגל לענות.
פיית' הייתה יותר מדי מודאגת לגבי הסוסה כדי להיות מוטרדת. כמעט ללא מבט בכיוונו, היא אמרה לראול מה היא רצתה שיעשה והוא מיד ירד לישיבת כריעה קרוב אל הסוסה ודיבר אליה בספרדית בשקט.
לפיית' לא היה מושג מה הוא אמר, אבל למילים שלו הייתה השפעה מיידית על החיה המבוהלת ולבסוף היא הייתה מסוגלת להתרכז, וטוב שכך כי זו הייתה ההמלטה המסובכת ביותר שבה טיפלה עד כה.
לבסוף הסוסה נאנחה והסייח החליק מתוכה החוצה אל הקש.
"ילדה חכמה," פיית' נשמה בשקט והתבוננה כלפי מעלה, לפתע מודעת לכך שראול בחן אותה ביסודיות.
"אני חושב שאת החכמה," הוא מלמל בשקט, הבעה מהורהרת בעיניו כשסקר אותה בריכוז מטריד. "לא הערכתי אותך מספיק ואני מתנצל על כך."
האווירה בתא הייתה טעונה במתח ולרגע הם רק התבוננו זה בזו. ואז היא לפתע הבחינה שהוא לבש חליפת ערב. "אני מצטערת שהפרעתי לערב שלך," היא אמרה בנוקשות, שונאת את עצמה על כך שהיה לה אכפת שהוא מצא אישה אחרת כדי לבלות איתה את הערב.
זו הייתה יכולה להיות היא.
זוכרת את הנשים המרשימות והמטופחות שהתחרו על תשומת לבו במהלך טורניר הפולו, היא תהתה מי מהן זכתה בו. ואז היא טלטלה את עצמה בכוח. זו לעולם לא הייתה יכולה להיות היא. גברים עשירים, מצליחים ונאים כמו ראול וסקז רצו נשים ייצוגיות, לא נשות קריירה.
נוחתת בחבטה אל המציאות, היא חייכה קלות. "הסוסה שלך תהיה בסדר, ראול, אבל אני אשאר איתה הלילה כדי לוודא. תודה על העזרה שלך. היא הייתה משמעותית ביותר."
"את מתכננת לישון בתא של הסוסה שלי?" בשלב מסוים הוא פתח את הכפתור העליון שלו והיא מצאה את עצמה נועצת עיניים בעור ברונזה גברי וברמז לתלתלי שיער שחור.
"כן." פיית' הסתכלה הצידה במהירות. הוא היה גברי בצורה בלתי-אפשרית. "ככה אם משהו יקרה, אני אהיה כאן."
הוא הקדיר פנים. "את עובדת משעה שש בבוקר."
"אני אקח יום חופש מחר. אני לא רוצה לעזוב עד שאהיה בטוחה שהיא בסדר." תשומת לבה חזרה אל הסוסה והסייח. "אתה אמור להבין את זה. ממה ששמעתי אתה חולה-עבודה של ממש."
"זה משהו אחר."
"בגלל שאתה גבר ואני אישה? אל תתחיל עם זה שוב, ראול." מותשת לפתע, היא רק רצתה שהוא יעזוב כדי שהיא תוכל להפסיק לחלום. "אני לא אעזוב באמצע העבודה. ואתה היית כנראה באמצע ארוחה או משהו, אז אולי כדאי שתחזור לאישה שאיתה היית שמא היא תוותר עליך."
הייתה דממה ארוכה. "את מתחבאת מאחורי העבודה שלך," ראול הצהיר. "למה זה?"
"אני לא מתחבאת. אבל אני אוהבת את העבודה, אם זה מה שאתה שואל." היא הציצה בו קצרות ואז הסיטה את מבטה שוב, לבה הולם ומחשבתה טווה מעשיות רומנטיות.
"הדבר הזה בינינו" – קולו היה רך – "זה מפחיד אותך, נכון?"
היא הייתה ישרה מדי כדי להעמיד פנים שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר. "כן, זה מפחיד אותי. בגלל שזה לא אמיתי. בכלל הרעיון שלך ושלי הוא – " היא הניפה יד באוויר. "הוא מטורף. אני מתכוונת, לא היינו יכולים להיות שונים יותר. אתה רגיל לנשים שמבלות יום שלם בהתפרכסות. אני בחורה עובדת. אני אוהבת את הקריירה שלי ואני בהחלט לא רוצה מערכת יחסים."
"אם את לא רוצה מערכת יחסים, אז את האישה המושלמת עבורי," הוא אמר בשקט. "מה לגבי כיף? את מתנגדת לכיופים?"
לחייה הסמיקו. "ראול – "
"למה את מסמיקה? בכול ענייני העבודה שלך את בטוחה בעצמך להפליא, אבל כשאנחנו לבד..." הוא ליטף את לחיה באצבע איטית. "למה את כל-כך בטוחה עם הסוסים שלי וכל-כך ביישנית איתי?"
"אתה יכול להאשים שוב את הטסטוסטרון. אני לא רגילה לגברים מצ'ואיסטים." היא ניסתה להתבדח, אבל הוא לא חייך. במקום זה המבט שלו היה ממוקד מאוד.
"את מאוד לא מנוסה, נכון?"
"היו לי חברים," היא מלמלה בהתגוננות, וחיוך עלה על פיו התקיף.
"אבל מה לגבי גברים אמיתיים, קארינו? גברים הם התנסות חדשה לגמרי עבורך, נכון?"
היא התבוננה בו, הדופק שלה ממהר והפה שלה יבש. "מה זה קארינו?"
החיוך שלו התרחב והוא צעד לעבר הדלת. "אני אלמד אותך מחר," הוא ענה בשקט. "ביחד עם עובדות החיים. תסיימי את העבודה שלך ותנוחי. את תהיי זקוקה למנוחה הזו בהמשך."

עוד על הספר

יורש בלתי רצוי שרה מורגן

1


היא ישבה על הסוס זקופה כלוחמת, ושערה נצץ כמו זהב נוזלי בשמש הארגנטינית הקופחת.
כשהבחין בה לראשונה במרחק, התגובה הראשונית שלו הייתה נרגזת, בחלקו בגלל שהסוס דהר יותר מדי בחום הנורא, אבל בעיקר בגלל שהוא רצה להתבודד, ולא היה מעוניין בחברה. ואם היה משהו אחד שערבות הפאמפאס הארגנטיניות הציעו בשפע זה היה הזדמנויות לבדידות מוחלטת.
מישורי עשב אינסופיים השתרעו למרחקים, האופק היה כל-כך ישר ושטוח שנדמה היה כאילו שורטט עם סרגל.
הרוגז הראשוני שלו הפך לדאגה כשהסוס והרוכבת התקרבו יותר, והוא זיהה את החיה שעליה רכבה.
הוא חש פרץ של כעס כלפי מי שהניח לה לקחת את הסוס המסוים הזה לבדה ורשם לעצמו לחפש את האשם. ואז הכעס התפוגג והפך להערכה גברים איטית, כשסקר את תווי פניה.
הוא בילה את מרבית חייו מוקף בנשים יפות במיוחד, כולן מטופחות יותר מהבחורה הזו, ובכל זאת הוא לא היה מסוגל להסיר את עיניו מפניה. היא הייתה בהירת עור ועדינה, גופה קומבינציה מעוררת תיאבון של איברים דקים וחמוקיים מושלמים. זה היה כאילו שהיא נבראה על-ידי האלים ואחר-כך נזרקה אל האדמה למטרה האחת של פיתוי גברים.
העור השנהבי שלה ולחייה הסמוקות יצרו אווירה של תום והוא חייך באירוניה, מופתע שהוא בכלל מסוגל לזהות את התכונה בהתחשב בנדירותה.
למעשה הציניות שלו הייתה כל-כך עמוקה שכשראה את דמותה מול האופק הניח שהיא מישהי שאיתרה אותו ועקבה אחריו. אבל הוא ויתר מיד על ההנחה הזו, והחליט שנוכחותה הייתה פשוט תוצאה של צירוף מקרים.
צירוף מקרים מוצלח, הוא חשב בעצלתיים, עיניו נחות על פיה הרך. באמת מוצלח.
 
הסוס השטיח את אוזניו, קישת את גבו וקפץ בפראות שהייתה עלולה להפיל אותה.
פיית' חרקה שיניים והצליחה להישאר דבוקה לאוכף. "אתה באמת במצב-רוח נורא היום, פיוגו. זה לא מפתיע שכולם פוחדים ממך," היא מלמלה. "אני לא הולכת ליפול כאן. אנחנו במרחק קילומטרים מהבית. לאן שתלך גם אני אלך, וככל שתמהר לקלוט את זה כך מוטב עבור שנינו."
החום היה מחניק והיא שלחה את ידה אל בקבוק המים שלה ואז קפאה כשקלטה תנועה מזווית העין. היא סובבה את ראשה, ונשימתה נעתקה כשראתה גבר צופה בה.
היא כל-כך התרכזה במאמץ לא ליפול מהסוס, שהיא לא הבחינה בו.
אבל היא הבחינה בו עכשיו.
הוא היה הגבר הנאה ביותר שפגשה, ומאז שהגיעה לארגנטינה היא פגשה לא מעט גברים מרשימים למראה. גופו היה רזה וקשה, כתפיו רחבות וחזקות, אבל מה שבאמת הפריע לקצב היציב של לבה הייתה המיניות הגולמית שהקיפה אותו כמו שדה כוח.
"את נועצת עיניים, סניוריטה." קולו הגברי העמוק, הדהד בוורידיה וברכיה נחלשו.
הסוס שלה, שחש בהעדר הריכוז שלה, בחר ברגע הזה כדי לקפוץ בפראות ובנחישות פעם נוספת והפעם פיית' התעופפה באוויר ונחתה על ישבנה בתור האבק.
"למען השם!" דקירת כאב עברה בה, והיא התיישבה לרגע כדי לברר אם משהו נשבר. "הסוס הזה צריך פסיכיאטר."
זרועות גבריות וחזקות הקיפו את מותניה והרימו אותה בקלות. "הוא צריך רוכב זכר." עיניו הבזיקו בפראות והיא הרגישה איך הלב שלה נאבק וכושל.
"אין שום דבר לא בסדר עם הרכיבה שלי. זו אשמתך שזינקת עלי ללא התראה..." היא קטעה את דבריה בגלל שההצטמצמות הפתאומית של עיניו היפות והסקסיות גירשו את כול המחשבות מראשה.
"הנחתי שראית אותי. מישורי העשב בארגנטינה לא ממש מספקים מקומות מסתור."
"התרכזתי בסוס שלי."
"רכבת מהר מדי."
"תגיד את זה לסוס, לא לי. אני מניחה שבגלל זה קוראים לו פיוגו – הספרדית שלי לא מוצלחת במיוחד אבל אני יודעת שהמשמעות היא 'אש'." פיית' הסיטה את מבטה מפניו הנאות בתקווה שאם לא תסתכל בו לבה יאט את פעימותיו המטורפות. "אני לא בחרתי את הקצב. עם הסוס המסוים הזה, אתה תמיד מקבל יותר מהמצופה." מה הבעיה איתה? היא הרגישה מסוחררת וגופה היה רדום בצורה מעוררת דאגה.
זה היה החום, היא אמרה לעצמה במהירות. רק החום הלוהט וחסר הרחמים שהפך את כל הסביבה לסאונה לוהטת וחושנית.
"את שוהה בחוות לה לוסיה?" הוא הציץ לאחור, למרות שהבית הקולוניאלי האלגנטי היה במרחק של יותר משעה מהמקום שבו נמצאו. "את לא אמורה לרכוב לבד. מה קרה לשאר החבורה שלך? היית צריכה לרכוב בליוויו של סייס."
"נו, בחייך." לוהטת בגלל החום חסר-הרחמים וכואבת מהנפילה, פיית' שלחה אליו מבט אזהרה. "אני פשוט לא במצב רוח בשביל כל עניין הגבר הארגנטיני המאצ'ו. לא עכשיו."
הוא הרים גבה בלגלוג שקט. "העניין המצ'ואיסטי?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת." היא טפחה על מכנסי הרכיבה המאובקים שלה. "גישת המאצ'ו. צורת התקשורת שדוגלת בהשלכת הנקבה על הכתף וגרירתה אל המערה הקרובה."
"תיאור מעניין." עיינו צחקו לעברה. "זו דרום אמריקה, קארינו. גברים יודעים איך להיות גברים."
"שמתי לב. מאז שירדתי מהמטוס הוקפתי בכמויות כאלו של טסטוסטרון עד שאני עומדת להשתגע."
"ברוכה הבאה לארגנטינה." היה לגלוג עדין בקולו הסקסי ולפתע היא הרגישה מגושמת וביישנית והתגובה שלה אליו הרתיחה אותה, כי היא תמיד חשבה על עצמה כבעלת ביטחון עצמי.
"האם אתה עובד כאן?"
ההיסוס שלו היה כל-כך קצרצר שהיא החליטה שהיא דמיינה אותו. "כן."
"מזלך." היא הניחה שהוא היה אחד מהגאוצ'וס, הבוקרים שעבדו עם תשע מאות ראשי הבקר שרעו על האדמה הזו. מסיטה את עיניה מעיניו, היא תהתה למה דווקא לגבר הזה יש כזו השפעה עליה. כן, הוא היה נאה למראה, אבל כך היו גם גברים רבים אחרים שפגשה מאז שהגיעה לדרום אמריקה.
אבל היה בו משהו...
"האנגלית שלך מדהימה."
"זה בגלל שלפעמים אני מדבר אל הנשים לפני שאני משליך אותן על כתפי." הוא בחן אותה במהלך רגע מטריד אחד, זכר בטוח בעצמו, לגמרי נינוח עם סביבתו. ואז מבטו עבר אל שפתיה והשתהה שם, כאילו הוא חוכך בדעתו לגבי משהו.
הלהט עלה ברמתו ונהיה כמעט בלתי-נסבל והכימיה ביניהם הייתה חזקה באופן מדהים, כך שהיא קלטה את עצמה נוטה לעברו בציפייה.
היא רצתה נואשות שהוא ינשק אותה ועוצמת הצורך הזה הממה אותה, בגלל שהיא הדפה ממנה גברים מאז שהגיעה לבואנוס-איירס. היא הייתה כאן כדי לעבוד וללמוד, לא כדי לפגוש גבר. אבל לפתע שפתיה עקצצו בציפייה והיא גילתה שהיא לכודה על-ידי ההבעה העצלה והידענית שבעיניו הסקסיות בצורה מסוכנת. הוא נראה כאילו הוא מתענג על הרגע והיא ידעה שהוא קרא את מחשבותיה. הציפייה שלה התנפצה להתרגשות מינית מאכלת שהיא מעולם לא חוותה קודם.
היא חיכתה בנשימה עצורה, יודעת שהיא מצויה על סיפו של משהו מרגש וחשה שהגבר הזה עומד לשנות את חייה לעולמים.
אבל במקום לנשק אותה הוא חייך באיטיות והפנה את תשומת-לבו אל הסוס שלה. "הסוס שלך צריך לשתות."
משוחררת משדה הכוח שיצר מבטו, גופה של פיית' התרפה בבת אחת ופניה החווירו. "הסוס שלי צריך הרבה דברים."
מה בדיוק קרה לה, זה עתה?
האם היא דמיינה את הקשר שביניהם? האם הכול היה רק בראש שלה?
עיניה החליקו על כתפיו הרחבות ועל רגליו הארוכות והחזקות כשהוביל את הסוס אל הנהר.
לא, היא לא דמיינה את זה. אבל זה לא היה בן טיפש-עשרה להוט למזמוזים ולסיפוקים מהירים; היא התמודדה עם מישהו שונה לגמרי. הוא היה כולו גבר, מהשיער השחור המבהיק והלסת המוצללת אל השרירים רבי העוצמה ולכול ההופעה הזכרית שלו. הוא היה מתוחכם ומנוסה והבטן שלה התכווצה בגלל שהוא התנהל בכזה ביטחון והיא ידעה, היא פשוט ידעה, שהוא משחק איתה.
מרגישה כאילו הטמפרטורה טיפסה בצורה ניכרת, פיית' שלחה מבט כעוס אל גבו הרחב ואז נשכה את שפתיה, מייחלת שהייתה מסוגלת להיפטר מהתשוקה המייסרת שבערה בתוכה.
כועסת על עצמה ועליו, היא זקרה את סנטרה וצעדה אליו, נחושה לא לתת לו לראות עד כמה הוא השפיע עליה.
"אני צריכה לחזור." היא לקחה את המושכות של פיוגו וקפצה אל האוכף, מקבלת סיפוק מסוים מכך שמבטו השתהה על רגליה החטובות.
היא לא דמיינה את הכימיה. המשיכה הלוהטת לא הייתה חד-צדדית.
"חכי." הוא אחז במושכות של הסוס, ומנע ממנו לזוז. "את אומרת שאת עובדת בחווה? באיזה תפקיד? האם את עובדת במגורי האורחים?"
"אתה חושף שוב את הדעות הקדומות שלך." מודעת אליו בצורה מייסרת, היא העבירה יד על צווארו של הסוס על-מנת למקד את מחשבותיה. "כל הגברים הארגנטינים שפגשתי עד כה חושבים שמקומה של האישה הוא – " היא עצרה את עצמה בזמן, אבל הוא זקר גבה, עיניו נוצצות מהומור.
"מה אמרת? שאנחנו חושבים שמקומה של האישה הוא ב...?"
הוא היה כל-כך מושך שלרגע היא לא הייתה מסוגלת לדבר ובוודאי שהיא לא רצתה לסיים את המשפט. זה יוביל את השיחה לאזור מסוכן שהיא הייתה חייבת להימנע ממנו. "במטבח," היא אמרה בגמגום. "במטבח."
החיוך שלו העמיק. "במטבח? אם זה מה שאת חושבת כנראה עדיין לא פענחת את מנגנון המחשבה של הגבר הדרום-אמריקאי הממוצע."
החיוך התחבר היישר אל קצות העצבים שלה והיא רתחה על עצמה שהייתה כל-כך פגיעה לקסם ולגבריות שלו.
"המוח של הזכר הממוצע לגמרי לא מעניין אותי," היא אמרה במתיקות, "אלא אם כן הוא מוח של סוס."
"האם זה מה שהביא אותך לארגנטינה? הסוסים שלנו?"
פיית' הציצה סביבה, במישור העשב האינסופי שהקיף אותם. "באתי בגלל שקראתי על ראול וסקז."
הגבר קפא. "טסת אלפי קילומטרים כדי לפגוש את ראול וסקז?" בקולו היה קור שלא היה בו קודם. "את מקווה ללכוד לעצמך מיליארדר אולי?"
פיית' נעצה בו מבט נדהם ואז פרצה בצחוק. "לא, כמובן שלא. אל תהייה מגוחך. מיליונרים משחקי פולו הם לא בדיוק הסגנון שלי, וחוץ מזה, אף פעם לא פגשתי בו. הוא בארצות הברית עכשיו, דן באיזו עסקה גרנדיוזית והוא מעסיק אלפי אנשים. אני לא מצפה להיתקל בו אי-פעם."
הוא בחן אותה בריכוז מביך. "וזה יאכזב אותך?"
"לא הבנת אותי. אני לא מתעניינת בגבר, אבל אני מתעניינת בחוות סוסי הפולו שלו. בגלל זה אני כאן. ראול וסקז מגדל סוסים ומאמן אותם ושירותי הווטרינריה שלו הם הטובים בעולם. קראתי מאמר במגזין מקצועי שנכתב על-ידי אדוארדו, הווטרינר הראשי שלו. יצרתי איתו קשר. למצוא כאן משרה היה התגשמות של חלום עבורי."
"אדוארדו שכר אותך? את וטרינרית?"
"כן, אני וטרינרית." מתבוננת בתדהמה הגלויה בעיניו, פיית' חרקה שיניים. "ברוך הבא אל המאה העשרים-ואחת. גם נשים הן וטרינריות, אתה יודע. חלק מאיתנו אפילו מצליחות ללכת ולדבר בו זמנית, למרות שהידיעות על ההישג הזה כנראה לא הגיעו לדרום אמריקה עדיין."
"אני מודע לכך שיש נשים וטרינריות," הוא אמר במהוקצעות, "אבל זו היא חוות גידול סוסים מסחרית ועמוסה, ולא קליניקה עירונית לחיות מחמד."
"לא הייתי מעוניינת לעבוד עם חיות קטנות. בשבילי סוסים תמיד היו העניין."
מבטו ירד אל זרועותיה והשתהה. "אני לא מפקפק במחויבות או בהתלהבות שלך, אבל לפעמים יש גם צורך בכוח גופני, במיוחד כאן בפאמפאס כשאנחנו מתמודדים עם סוסים חזקים וסוסות הורמונליות."
קצב פעימות הלב שלה הכפיל את עצמו. "שוב פעם אותה גישה. אתם חושבים שהכול כרוך בכוח, בתוקפנות ובשליטה, אבל אתה חייב להבין שבעבודה עם סוסים יש יותר מכוח גופני. וראול וסקז מבין את זה. יש לו כמה שיטות אימון מהפכניות."
"אני מודע לגמרי לשיטות העבודה שלו. תעני לי על שאלה אחת." קולו היה שקט ומבטו חזר אל פניה. "מי היה בשליטה כשדהרת על פני הפאמפאס כשהרוח בשערך? את או הסוס?"
"אה, הסוס," פיית' הודתה, עיניה נוצצות בהומור, "אבל גם כוח לא היה משנה את העובדה."
"הוא צריך שגבר ירכב עליו. גבר עם מספיק יכולת וכוח כדי לשלוט בו."
פיית' הגיבה מיד. "הוא צריך שיבינו אותו. אם אתה רוצה לנסות לשנות התנהגות אתה צריך לנסות להבין מה עומד מאחריה. סוסים עושים דברים שיש להם סיבה, בדיוק כמו בני-אדם."
היא בילתה את חייה בלימודים ואת כל זמנה החופשי עם סוסים. אף גבר לא לכד את תשומת לבה.
עד עכשיו.
הביטחון העצמי והתחכום שלו גרמו לה למתח רב והיא סבלה מעודף מודעות עצמית והייתה מבולבלת למדי בגלל התגובה שלה אליו.
היא לעולם לא הייתה מעלה על דעתה לתאר את עצמה כביישנית, אבל לפתע הייתה מודעת עד כאב לתמימות שלה ביחס לגברים כמוהו.
"מוטב שאזוז. אני צריכה לרכוב בחזרה..." היא קטעה את דבריה ותהתה אם הוא מתכוון לעצור אותה.
אבל הוא לא עשה זאת.
הוא הוריד את ידו מהרסן של פוגיו וזז הצדה. "תרכבי בזהירות," הוא אמר בשקט והיא חייכה במבוכה בגלל שהיא הייתה כל-כך, כל-כך בטוחה שהוא עומד לעצור אותה או לפחות להציע שהם ייפגשו שוב.
והיא רצתה שיעשה זאת.
היא באמת רצתה.
 
גביע וסקז היה חלק שנתי חשוב ממעגל הפולו הארגנטיני, והיה גם האירוע הכי זוהר שפיית' אי-פעם השתתפה בו.
היא הייתה שם רק בתפקידה הרשמי כוטרינרית, כמובן, אבל היא לא יכלה להימנע מהצצה בקהל. "איך יתכן שהנשים הן כולן יפהפיות כל-כך?" היא תהתה בקול. "ואיך הן משיגות שיער חלק כל-כך? בחום הזה השיער שלי פשוט מסתלסל."
"את מסתכלת על האליטה של בואנוס-איירס," אדוארדו ענה, ועצר כדי לצעוק הוראות אל אחד מהסייסים לפני שהחזיר את תשומת לבו אל פיית'. "הן בוודאי בילו את כל היום בהכנות בתקווה ללכוד את עינו של הבוס."
"הבוס?" פיית' הציצה סביבה. "ראול וסקז? הוא משחק היום, נכון? האם הוא כאן?"
"עדיין לא."
"אבל המשחק עומד להתחיל תוך חמש דקות." היא לא יכלה להסיט את תשומת לבה מהנשים, מניצוץ היהלומים כנגד שמלות המעצבים. הן נראו כמו להקת ציפורים אקזוטיות. "הן לבושות בצורה מהודרת מאוד בהתחשב בזה שהן מבלות את אחר-הצהריים בסביבתם של סוסים."
"זהו פולו," אדוארדו הסביר. "המשחק הכי זוהר בעולם. כולם מתלבשים במיוחד."
הגברים דהרו אל השדה על סוסים גמישים וחזקים ופיית' ניסתה לא להיות המומה מהקסם המוחלט של המחזה.
היא בדיוק התכופפה כדי לבדוק את רגלו של סוס כששמעה רעש של מסוק באוויר.
"הנה הוא בא," מלמל אדוארדו, מסתכל כלפי מעלה ומצמצם את עיניו כנגד השמש. "זה עומד להתחיל עוד שתי דקות. הוא מגיע ברגע האחרון כמו תמיד."
פיית' הייתה עסוקה מדי עם הפוני כדי לשים לב לנחיתה של ההליקופטר. "הוא לא בכושר."
אדוארדו קימט את מצחו. "הוא האדם הכי בכושר שפגשתי אי-פעם."
"לא הבוס, הפוני!" פיית' נעצה בו מבט מיואש. "האם כולם כאן חושבים רק על ראול וסקז?"
הייתה שאגה פתאומית מהקהל ופיית' הבינה שהמשחק התחיל. היא הציצה אל מעבר לכתפה וראתה את הסוסים ואת רוכביהם דוהרים אל המגרש.
לפני שהגיעה לארגנטינה היא מעולם לא הייתה במשחק פולו, והמהירות והסכנה שבו עדיין השאירו אותה קצרת נשימה.
היא הסתובבה אל אחד מהסייסים. "מי מהם הוא ראול וסקז?"
"זה שלוקח את כל הסיכונים," הוא מלמל ועיניה של פיית' הצטמצמו כשחזרה להתבונן במשחק.
מהמרחק הזה היא לא יכלה להבחין בתווי הפנים שלהם שמתחת לקסדה, אבל גבר אחד באמת התבלט מעל כל האחרים. גמיש ושרירי, הוא שלט בסוסו ביד אחת בעודו נשען על האוכף כדי להגיע אל הכדור, ונראה כאילו הוא אדיש לסכנות הכרוכות בתנוחה המסוכנת שלו.
מתבוננת בהשתאות, פיית' הכינה את עצמה לראות אותו נוחת אל הקרקע עם פגיעות קשות. הוא היה חייב ליפול, לא? אבל בתרכובת של עוצמת שרירים ושל אתלטיות הוא נשאר על הסוס, הניף את מקל הפולו בדייקנות מאיימת והכה בכדור לתוך השער.
הקהל הריע באקסטזה ופיית' קלטה שהיא עצרה את נשימתה.
"המתח של המשחק הזה הוא לא יאמן," היא מלמלה והסייס חייך אליה.
"זה מאוד אגרסיבי, נכון. אבל הסוסים אוהבים את זה."
מחזירה את תשומת לבה אל העבודה, פיית' עברה לאורך שורות הפונים, בודקת כל חיה ומדברת עם הסייסים, ובמחצית אחד מהסייסים טפח על כתפה. "הגיע הזמן לדרוך על גושי הדשא. זו מסורת. כולם מצטרפים."
צופים ושחקנים צעדו אל המגרש והתחילו לדרוך על גושי הדשא שהוצאו ממקומם על-ידי פרסות הסוסים. זה היה אירוע חברתי, עם הרבה שיחות וצחוק, הזדמנות לקהל להתחכך בשחקנים.
פיית' מתחה את רגלה כדי לדחוף למטה גוש דשא אבל מגף שחור גדול היה שם לפניה, והיא הרימה מבט אל עיניו הצוחקות של הגבר שאותו ראתה על מגרש הפולו.
ראול וסקז.
הגבר מהנהר.
לרגע היא רק נעצה בו מבט. ואז היא בלעה והתבלבלה בלשונה. "לא ידעתי. לא הצגת את עצמך."
"לא רציתי לעשות זאת," הוא אמר בשקט וצבע חם הציף את לחייה בגלל שהוא היה פשוט כל-כך, כל-כך מושך ולמרות שהם היו מוקפים בנשים יפהפיות וזוהרות, הוא לא הוריד ממנה את העיניים.
"היית צריך לומר לי מי אתה!"
"למה? אולי היית משנה את התנהגותך ולא רציתי שזה יקרה." החיוך שלו היה סקסי, מסיח-דעת ואינטימי להפליא.
"איך התנהגתי?"
הוא דרך על גוש דשא נוסף ורגלו התחככה ברגלה במכוון. "היית טבעית בצורה נעימה."
היא התבוננה באצילות ובנינוחות של הנשים שסביבה. "אתה מתכוון לזה שאני לא מבלה ימים שלמים בתפנוקים. למה אתה מדבר איתי?"
"כי את מרתקת אותי."
"אתה מעדיף את הנשים שלך ללא איפור ומכוסות באבק?"
הוא צחק. "אני מתעניין באישיות, לא באריזה."
"נו, באמת!" היא התבוננה בפנים הנאות בצורה בלתי-אפשרית שלו. "אתה אומר לי ברצינות שאתה תסתכל באישה שאיננה מהממת?"
"לא, אני לא אומר לך את זה." עיניו לא עזבו את עיניה והיא הרגישה כאילו האוויר עוזב את ריאותיה בבת-אחת.
"אתה אומר ש – אתה רומז ש – "
"כן." הטון שלו היה משועשע. "ובדרך-כלל לא חסרה לך תשובה שנונה. מה הבעיה? אף אחד לא החמיא לך קודם?"
הכימיה ביניהם התעצמה והיא הייתה מודעת למאות זוגות העיניים שבחנו אותה. "כולם מסתכלים עלינו."
"וזה חשוב כי...?"
"טוב, אתה אולי רגיל להיות במרכז תשומת הלב אבל אני לא." בלי לדעת מה לומר וכועסת על עצמה שהיא כל-כך מגושמת, היא התבוננה בו בכעס. "לא משנה מי אתה, אני עדיין חושבת שאתה מאצ'ו וסקסיסטי."
הוא הטה לאחור את ראשו וצחק. "את בהחלט צודקת, קארינו. אני מאצ'ו וסקסיסטי. ואני רוצה לבלות איתך. בואי אל בית החוף."
בית החוף היה הבית הפרטי שלו, וילה יפהפייה, מתוכננת על-ידי ארכיטקט, שהשקיפה אל האוקיינוס האטלנטי ואל חוף פרטי מושלם. והיא הייתה לגמרי מחוץ לתחום לצוות שהעסיק.
מה בדיוק הוא מציע לה?
אבל מבט אחד בעיניו השובבות והאפלות אמר לה בדיוק מה הוא מציע ולחייה בערו במבוכה.
מבולבלת בגלל שכל-כך רצתה לומר כן, פיית' זזה הצידה, מודעת לכך שכול הנשים בסביבה מתבוננות בה בקנאה. איך למען השם היא אמורה להגיד לא לגבר כמוהו? מודאגת בגלל שחלק ממנה בכלל לא רצה לסרב, היא דיברה במהירות לפני שתתפתה לעשות משהו שהיא ידעה שתתחרט עליו אחר-כך. "לא. אבל תודה."
"לא שאלתי אותך שאלה."
לפתע היא הייתה כל-כך מודעת אליו עד שכל גופה בער מבפנים. "נתת לי פקודה?"
מבטו היה עצל ומשועשע. "בקשה המנוסחת בתקיפות."
היא בקושי הייתה מסוגלת לנשום. "יש לי עבודה לעשות. אני עובדת עד עשר."
"אני אדאג שתקבלי ערב חופשי."
פשוט ככה.
העוצמה של המיליארדר, פיית' חשבה בחוסר אונים. "לא. זה לא יהיה הוגן כלפי האחרים." היא התמלאה אכזבה ופתאום תהתה מה הייתה אומרת לולא נאלצה לעבוד. האם היא הייתה הולכת איתו? הבטן שלה הייתה מלאה פרפרים. "אני חוששת שנצטרך לדחות את רגע הלכלוכית שלי להזדמנות אחרת. זה הלילה החופשי של אדוארדו ויש לנו סוסה שעומדת להמליט בכול רגע. אני לא יכולה לעזוב את החצר."
ההומור גווע בעיניו והמילים שלה עוררו שקט דרוך. "אחת הסוסות עומדת להמליט?" הפתיינות הקלילה שלו התחלפה ביעילות חדה. "איזו סוסה?"
"ולוסיטי."
הוא שאף אוויר בחדות והעביר יד על עורפו. "אם היא עומדת להמליט אז אדוארדו צריך להיות כאן." ההצהרה הקרירה שלו ניפצה את בועת האושר שלה.
"תודה על גילוי האמון שלך. נעים לדעת שאתה סומך עלי."
"זה לא אישי."
היא צחקה קצרות. "אתה מתכוון שהיית מרגיש ככה כלפי כל אישה?"
עיניו הצטמצמו בצורה מסוכנת. "ולוסיטי היא הסוסה הכי יקרה שלי. זו אחריות עצומה," הוא אמר בשקט, והיא זקרה את סנטרה והתבוננה בו ישר בעיניים.
"אני יכולה להתמודד עם אחריות. אני לא מבלה את ימיי בהחלקת השיער שלי ובאיפור. למדתי שבע שנים כדי שאוכל להתמודד בכבוד עם האחריות." לפתע היא הרגישה כועסת ומתוסכלת. אולי היא טעתה כשחשבה שתוכל לעסוק במקצועה בחלק הזה של דרום-אמריקה. זה היה מאבק נגד הזרם לגרום לאנשים לקחת אותה ברצינות. "אני יכולה להתמודד עם העבודה. אבל אני מתקשה להתמודד עם גברים שחושבים שלנשים לא יכולה להיות קריירה." היא הייתה כל-כך מדוכדכת שהיא פחדה שהיא עלולה לפרוץ בבכי. וזה יכרסם באמינות המקצועית שלה עוד יותר. "אם תסלח לי, יש לי עבודה לעשות."
 
מנסה לא לחשוב על ראול וסקז, היא עבדה באורווה עד עשר. ואז היא הלכה לבדוק את הסוסה ולוסיטי פעם אחרונה לפני שתחזור לחדרה במעונות הצוות.
מבט אחד הספיק כדי שתראה שהסוסה התקשתה.
הסייס היה בפינת התא, ידיו רועדות כשהתעסק עם הטלפון הנייד שלו. "אני לא מצליח להשיג את אדוארדו. הוא לא עונה."
"היית צריך להתקשר אלי, לא אל אדוארדו." פיית' ירדה על ברכיה לצד הסוסה. מקללת את עצמה שסמכה על הצוות להודיע לה על מצב הסוסה, היא לקחה את הסטטוסקופ שלה.
הסייס הזיע. "עדיף שלא תגעי בסוסה הזו. היא הסוסה האהובה על הבוס. אם משהו יקרה לה..." הוא קטע את דבריו, עיניו מלאות פניקה. "אנחנו חייבים להשיג את אדוארדו. אם משהו יקרה לסוסה וסקז יתפוצץ. אני אאבד את העבודה שלי."
פיית' חשקה שיניים. לאף אחד מהסייסים הארגנטיניים לא היה אמון בה.
"כרגע לא אכפת לי ממצבי הרוח של הבוס או מסיכויי הקידום שלך, אבל אכפת לי מהסוסה ואתה צריך לעשות מה שאני אומרת לך לעשות." שומרת על קול רגוע כדי לא להפחיד את הסוסה, פיית' נתנה לו הוראות אבל הוא רק עמד שם, ובהה בסוסה בעיניים חרדות.
"אם הסוסה הזו תמות – "
"זו תהייה האחריות שלי," פיית' אמרה בקור ואז נאנחה. "אוי, למען השם, פשוט צא מכאן. אם אתה לא יכול לעבוד איתי אל תעבוד, אבל אני צריכה למצוא מישהו שיכול. אני צריכה עזרה ואני צריכה אותה עכשיו."
"אני אעזור לך." ראול וסקז עמד בפתח התא והסייס התרחק אל הצללים, כל-כך מפוחד שאפילו לא היה מסוגל לענות.
פיית' הייתה יותר מדי מודאגת לגבי הסוסה כדי להיות מוטרדת. כמעט ללא מבט בכיוונו, היא אמרה לראול מה היא רצתה שיעשה והוא מיד ירד לישיבת כריעה קרוב אל הסוסה ודיבר אליה בספרדית בשקט.
לפיית' לא היה מושג מה הוא אמר, אבל למילים שלו הייתה השפעה מיידית על החיה המבוהלת ולבסוף היא הייתה מסוגלת להתרכז, וטוב שכך כי זו הייתה ההמלטה המסובכת ביותר שבה טיפלה עד כה.
לבסוף הסוסה נאנחה והסייח החליק מתוכה החוצה אל הקש.
"ילדה חכמה," פיית' נשמה בשקט והתבוננה כלפי מעלה, לפתע מודעת לכך שראול בחן אותה ביסודיות.
"אני חושב שאת החכמה," הוא מלמל בשקט, הבעה מהורהרת בעיניו כשסקר אותה בריכוז מטריד. "לא הערכתי אותך מספיק ואני מתנצל על כך."
האווירה בתא הייתה טעונה במתח ולרגע הם רק התבוננו זה בזו. ואז היא לפתע הבחינה שהוא לבש חליפת ערב. "אני מצטערת שהפרעתי לערב שלך," היא אמרה בנוקשות, שונאת את עצמה על כך שהיה לה אכפת שהוא מצא אישה אחרת כדי לבלות איתה את הערב.
זו הייתה יכולה להיות היא.
זוכרת את הנשים המרשימות והמטופחות שהתחרו על תשומת לבו במהלך טורניר הפולו, היא תהתה מי מהן זכתה בו. ואז היא טלטלה את עצמה בכוח. זו לעולם לא הייתה יכולה להיות היא. גברים עשירים, מצליחים ונאים כמו ראול וסקז רצו נשים ייצוגיות, לא נשות קריירה.
נוחתת בחבטה אל המציאות, היא חייכה קלות. "הסוסה שלך תהיה בסדר, ראול, אבל אני אשאר איתה הלילה כדי לוודא. תודה על העזרה שלך. היא הייתה משמעותית ביותר."
"את מתכננת לישון בתא של הסוסה שלי?" בשלב מסוים הוא פתח את הכפתור העליון שלו והיא מצאה את עצמה נועצת עיניים בעור ברונזה גברי וברמז לתלתלי שיער שחור.
"כן." פיית' הסתכלה הצידה במהירות. הוא היה גברי בצורה בלתי-אפשרית. "ככה אם משהו יקרה, אני אהיה כאן."
הוא הקדיר פנים. "את עובדת משעה שש בבוקר."
"אני אקח יום חופש מחר. אני לא רוצה לעזוב עד שאהיה בטוחה שהיא בסדר." תשומת לבה חזרה אל הסוסה והסייח. "אתה אמור להבין את זה. ממה ששמעתי אתה חולה-עבודה של ממש."
"זה משהו אחר."
"בגלל שאתה גבר ואני אישה? אל תתחיל עם זה שוב, ראול." מותשת לפתע, היא רק רצתה שהוא יעזוב כדי שהיא תוכל להפסיק לחלום. "אני לא אעזוב באמצע העבודה. ואתה היית כנראה באמצע ארוחה או משהו, אז אולי כדאי שתחזור לאישה שאיתה היית שמא היא תוותר עליך."
הייתה דממה ארוכה. "את מתחבאת מאחורי העבודה שלך," ראול הצהיר. "למה זה?"
"אני לא מתחבאת. אבל אני אוהבת את העבודה, אם זה מה שאתה שואל." היא הציצה בו קצרות ואז הסיטה את מבטה שוב, לבה הולם ומחשבתה טווה מעשיות רומנטיות.
"הדבר הזה בינינו" – קולו היה רך – "זה מפחיד אותך, נכון?"
היא הייתה ישרה מדי כדי להעמיד פנים שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר. "כן, זה מפחיד אותי. בגלל שזה לא אמיתי. בכלל הרעיון שלך ושלי הוא – " היא הניפה יד באוויר. "הוא מטורף. אני מתכוונת, לא היינו יכולים להיות שונים יותר. אתה רגיל לנשים שמבלות יום שלם בהתפרכסות. אני בחורה עובדת. אני אוהבת את הקריירה שלי ואני בהחלט לא רוצה מערכת יחסים."
"אם את לא רוצה מערכת יחסים, אז את האישה המושלמת עבורי," הוא אמר בשקט. "מה לגבי כיף? את מתנגדת לכיופים?"
לחייה הסמיקו. "ראול – "
"למה את מסמיקה? בכול ענייני העבודה שלך את בטוחה בעצמך להפליא, אבל כשאנחנו לבד..." הוא ליטף את לחיה באצבע איטית. "למה את כל-כך בטוחה עם הסוסים שלי וכל-כך ביישנית איתי?"
"אתה יכול להאשים שוב את הטסטוסטרון. אני לא רגילה לגברים מצ'ואיסטים." היא ניסתה להתבדח, אבל הוא לא חייך. במקום זה המבט שלו היה ממוקד מאוד.
"את מאוד לא מנוסה, נכון?"
"היו לי חברים," היא מלמלה בהתגוננות, וחיוך עלה על פיו התקיף.
"אבל מה לגבי גברים אמיתיים, קארינו? גברים הם התנסות חדשה לגמרי עבורך, נכון?"
היא התבוננה בו, הדופק שלה ממהר והפה שלה יבש. "מה זה קארינו?"
החיוך שלו התרחב והוא צעד לעבר הדלת. "אני אלמד אותך מחר," הוא ענה בשקט. "ביחד עם עובדות החיים. תסיימי את העבודה שלך ותנוחי. את תהיי זקוקה למנוחה הזו בהמשך."