מכתב 1
החומה שבינינו
שכן יקר,
אני קורא לך "שכן" כי איני יודע מה שמך, גם לא דבר אישי כלשהו על אודותיך. בהתחשב בנסיבות חיינו, התואר "שכן" עלול להישמע סתמי מכדי לתאר את הקשר בינינו. הרי אנחנו מי שפולשים זה לחלומו של זה, מחללים זה את תחושת הבית של האחר. עבור כל אחד מאיתנו, השני הוא התגלמותו של הסיוט ההיסטורי הנורא ביותר. האם אנחנו באמת שכנים?
איני יודע כיצד נכון לפנות אליך. פעם האמנתי שניפגש, ואני כותב מתוך תקווה שזה אכן יקרה יום אחד. אני מדמיין אותך בביתך, על הגבעה ממול, לא רחוק ממרפסת ביתי. אנחנו לא מכירים זה את זה, אבל חיינו שזורים זה בתוך חייו של האחר.
לכן לא נותר לי אלא לקרוא לך כך, שכן.
אנו חיים משני צדדיה של חומת בטון המבתרת את הנוף שאנו חולקים. אני גר בגבעה הצרפתית שבמזרח ירושלים. הדירה שלי ממוקמת בשורת הבתים העליונה, על מדרון הגבעה שמולך. מחלונך ודאי נראים הבתים כמו מדרגות שנבנו לתוך ההר.
מהדירה שלי אני בקושי יכול לראות את המחסום שדרכו אתה חייב לעבור – בתנאי שיש לך אישור, כמובן – כדי להיכנס לתחום העיר ירושלים. אבל גם בלי לראות את המחסום, אני חש בצל שהוא מטיל. לפעמים מפרים את שגרת הבוקר שלי, הכוללת מדיטציה ותפילה, צפצופים עצבניים של נהגים מתוסכלים המתייבשים בתור למחסום. אולי אתה אחד מהם, התקועים בשיירת המיואשים.
לפעמים אני רואה עשן מיתמר מעל הגבעה. עשן שחור, כבר למדתי מזמן, מעיד על שריפת צמיגים שמלוּוה לרוב בהשלכת אבנים. אחרי העשן השחור מופיע עשן לבן שמעיד על ירי רימוני גז מדמיע על ידי חיילי צה"ל. איך, אם בכלל, אתה מצליח לשמר מידה סבירה של שִגרה בתוך כל זה?
אתה, כפלסטיני, לא נהנה מאותן זכויות אזרח שאני זכאי להן כישראלי. הפער ההולך וגדל בין הגבעה שלך לבין זו שלי, מערער את התודעה העצמית שלי כאדם מוסרי; כיהודי וכישראלי. סגירת הפער הזה היא אחת הסיבות לכך שאני תומך בפתרון שתי המדינות.
השחר עדיין לא עלה. אני יושב בחדר העבודה שלי שפונה לגבעה שלך. קריאות המואזין נשמעות כמו ממרחק, כאילו הן מהססות להפר את שלוות הלילה. אני מתעטף בטלית ומתיישב על כרית המדיטציה. בשיחות האינטימיות ביותר שאני עורך עם אלוהים, אני מבקש לדבר גם איתך.
שמש חיוורת מטפסת מעבר לחומה. רצועות התפילין מתהדקות על זרועי, מתלפפות לכיוון הלב. על המצח נפרס תפילין של ראש. הלב והמוח מתחברים בדבקות. בתי התפילין מכילים ארבע פרשיות מהתורה, ביניהן התפילה המכריזה על אחדותו של האל: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד." או כפי שזה מופיע בקוראן: "אמור: הוא אלוהים אחד, אלוהי עולם, לא הוליד ולא נולד, ולא ידמה לו כל יצור."
בתוך מרחבי המדבר שנפרסים תחת חלוני, ניתן להבחין בטלאי זר המבצבץ בכחול. זהו ים המלח. מעבר לו הרי מואב. אני מדמיין כיצד אני מתמזג עם המרחבים הללו, עמוק לתוך המזרח התיכון.
אבל החומה מחזירה אותי למציאות. למועקה שאורבת מעבר למרפסת שלי.
פעם, עוד לפני שהוקמה החומה, עוד לפני שכל כך הרבה דברים התקלקלו, ניסיתי להכיר אותך. בשלהי 1998, בימים שנראה כאילו התרחשו בעידן אחר, בטח במאה אחרת, יצאתי למסע לתוככי האסלאם והנצרות בארץ הקודש. יצאתי לדרך כיהודי דתי המבקש להבין טוב יותר; לא את התיאולוגיה שלך, אלא את האמונה. רציתי ללמוד כיצד אתה מתפלל וכיצד אתה פוגש את אלוהים ברגעים הכי אינטימיים של חייך.
המטרה שלי הייתה לבחון את האפשרות שיהודים ומוסלמים יוכלו לחלוק ביניהם את נוכחותו של האל. להיות יחד אנשי אמונה דווקא במקום הזה, שבו מרבים להשתמש בשם האל כדי להצדיק מעשי תועבה. רציתי ללמוד כיצד להרגיש בן בית במסגד. כיצד לראות באסלאם הזדמנות רוחנית ולא רק איום. כיצד לשמוע בקולו של המואזין את מה שהוא בא לבשר: קריאה להתעוררות.
יש ביהדות מושג שנקרא "חילול שם שמיים". רק אדם דתי שעושה שימוש לרעה בשם האל יכול לעבור עבירה זו. המפגש הבין דתי הוא דרך לקדש שם שמיים ברבים. מפגש עם מאמינים בני דתות אחרות מביא לענווה דתית ולהכרה שהאמת והקדוּשה אינן חזקתה הבלעדית של דת אחת. אני נוצֵר את יהדותי כשפה שבה אני מקיים את הקשר האינטימי שלי עם אלוהיי, אבל אני גם יודע שאלוהים דובר שפות רבות.
אני משתוקק לחגוג את ריבוי השיחות, לגעת ולו בקצה קצהו של המרחב האלוהי האדיר. זו הייתה כוונתי כשגיששתי את דרכי אל עולם האסלאם.
בכמה מסגדים זכיתי להשתלב בשורת המאמינים ולהצטרף אליה בכוריאוגרפיה המוסלמית של התפילה. בהטמעת הגוף בדבקות. למדתי שתחושת הכניעוּת מתחילה כבר ביצירת שורת המתפללים, כשהנוכחים מתיישרים כתף אל כתף עם שכניהם משני הצדדים. ואז התנועה המקודשת: השתחוות, חזרה, השתטחות, עמידה, ושוב, עד שאתה מרגיש שהגוף הופך למים: טיפה אחת בתוך גל גדול של תפילה שהחל הרבה לפני שבאת לעולם, וימשיך הרבה אחרי שתעזוב אותו.
על אדמת ארץ הקודש אנחנו מתחזקים את הדו־קיום בעזרת הפרדה. ארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים – מוסלמי, יהודי, נוצרי, ארמני – מחזקים את המסר ולפיו ככל שנהיה רחוקים זה מזה, כך נהנה מביטחון רב יותר.
המסע שלי ביקש להפר ולטלטל את התפיסה של דו קיום מתוך הפרדה, ולהתעקש על האפשרות לייצר בינינו אינטימיות.
במסגרת מסעותיי במרחבי האסלאם, הזמינו אותי ידידים לבקר במחנה הפליטים נוסיראת שברצועת עזה. בשנת 1990 שירתּי שם כחייל. סיירתי בין סמטאותיו הצרות של המחנה. נערים זרקו עליי ועל חבריי שברי בקבוקים ומוטות ברזל וקראו לעברנו, "אמנן בסאלם עלכ" – "אמנון מוסר ד"ש". הם התכוונו לאמנון פומרנץ, חייל מילואים שנקלע בטעות לאל בורייג', מחנה הפליטים הסמוך. הוא הותקף על ידי ההמון, נרצח וגופתו הועלתה באש בתוך מכוניתו.
עשור מאוחר יותר שבתי לנוסיראת כעולה רגל. שיח' עבדול רחים היה המנהיג הקשיש של מסגד סופי, זרם אסלאמי מיסטי המדגיש את העבודה שבלב. השיח' הזמין אותי להיכנס למסגד הקטן שנבנה בסמוך לבית קברות, כדי לוודא שהמתפללים לא יתפתו לחיים של קלות ראש. תחילה ניסה השיח' להמיר את דתי לאסלאם. הוא ביקש שארים אצבע ואשנן בעקבותיו את השהאדה, ה"אני מאמין" המוסלמי. הסברתי לו שבאתי כדי ללמוד כיצד עובדים שכניי המוסלמים את האל, וציינתי שאין בכוונתי להתאסלם. השיח' לא השתכנע. "אין דרך חלופית להגיע לאל," הוא אמר, "מלבד דרכו של הנביא."
לפתע הוביל אותי לבית הקברות שנמצא בצדו השני של הרחוב. נכנסנו למבנה הקבורה המהודר של מורו ורבו, ועמדנו שם בדממה. הוא אחז בידי ועמדנו יחד כבני חלוף.
חודשים ספורים לאחר מכן חזרתי לאותו מקום. הפעם השיח' עבדול רחים חייך לקראתי והניח יד על הלב. "מאז שבאת איתי אל הקבר ונתת לי יד," הוא אמר, "ראיתי בך אחד משלנו. כל תלמידיי, מוסלמים ויהודים, כולם בלבבי."
בתום אותה שנת מסע למדתי לאהוב את האסלאם. נשביתי בלִבּו האמיץ, במיוחד נוכח פני המוות. אנשים שגדלו במערב לא פעם יעשו הכול על מנת לחמוק מן המוות. לא כך המוסלמים. למדתי שלאסלאם יכולת מופלאה להעניק למאמינים – מהפשוט ועד למתוחכם – מודעות עניינית להיותם יצורים ארעיים בעולם.
במהלך ויכוחים פוליטיים שקיימתי עם פלסטינים, היו שאמרו לי: מדוע אנחנו בכלל מתווכחים מי הם בעלי האדמה, הרי ממילא תבלע האדמה הזו את שנינו בסוף? ביטוי זהה קיים גם במסורת שלי. האומץ להכיל ולחבק את קיומנו הקצוב בזמן יכול לעזור לנו ליצור שפה דתית של שלום. שפה שיש בה בסיס לגמישות פוליטית ולוויתור על דרישות אבסולוטיות.
אני מספר לך את כל זה, שכן, כי אני מניח שכמו פלסטינים רבים שפגשתי, אתה אדם דתי. גם אם אינך מקפיד על קלה כחמורה, אתה בכל זאת אדם מאמין. מטרת המסע שלי אל בין משעולי האמונה שלך הייתה לימוד שפה דתית של שלום. אני מאמין שאחת הסיבות לכך שדיפלומטים בעלי כוונות טובות נכשלו עד היום, היא התעלמותם מהמחויבות הדתית העמוקה שניתן למצוא בשני הצדדים. השלום ישרוד במזרח התיכון רק אם הוא יפנה ללב.
לכן אני פונה אליך כאדם מאמין אל רעהו.
גם אם אנו מבטאים אותה בדרכים שונות, אחת היא האמונה שלנו: שהבלתי נראה ממשי יותר מהנראה, שהעולם הזה אינו יצירה אקראית אלא ביטוי, גם אם מעורפל, לבריאה מכוונת ובעלת מטרה. שאנו לא רק גוף, אלא גם נשמה ששורשיה באחדות הכוללת. עבורי, אם יש רעיון מוזר יותר מקיומה של אלוהות שבראה ומקיימת אותנו, הרי זהו הרעיון שנס החיים והמודעות כולו מקרי.
שוטטתי בקרב החברה הפלסטינית לא רק כדי ללמוד על חיי האמונה שלך, אלא גם כדי להציץ בסכסוך מבעד לעיניים שלך. כדי לאלץ את עצמי להיפתח לטרגדיה הפלסטינית: אומה מרוסקת שעקירה ופליטות עומדות במרכז הווייתה, ולוח השנה שלה רצוף אזכורים להפסדים משפילים.
מתחתי ככל יכולתי את גבולות הנרטיב שלי בניסיון להתמודד עם הזיקה ההיסטורית של הפלסטינים לאדמה, כמו גם עם העוולות שגרם הצד שלי לך ולעמך. פגשתי אנשים שעיריית ירושלים הרסה את בתיהם מפני שנבנו ללא אישורים, אותם האישורים שהעירייה כמעט אינה מעניקה לפלסטינים. הקשבתי לסיפורים שלהם, קראתי ספרי היסטוריה, זיכרונות ושירה פלסטיניים. הנרטיב שלך רדף אותי. אומנם לא איבדתי את האמון והאהבה שאני רוחש לעלילות שיבת ציון שאותן אני נוצר בלִבּי כסיפור של התמדה, אומץ – ומעל לכול, אמונה. אבל שוב לא יכולתי להמשיך להתעלם מהסיפור המקביל שלך, זה שמורכב מפלישה, כיבוש וגירוש. בקרבי מתרוצצים שני הנרטיבים, כגרסאות הפוכות של אותו סיפור.
אנחנו, הישראלים, העדפנו במשך שנים רבות להתעלם ממך. העמדנו פנים שאתה בלתי נראה. כפי שהעולם הערבי התכחש לזכותם של היהודים לריבונות לאומית, כך גם אנחנו התכחשנו לזכות הפלסטינים להגדרה עצמית כעם נפרד בתוך האומה הערבית, ומתוקף כך התעלמנו גם מזכותו לריבונות לאומית. אם אנחנו חפצים בפתרון הסכסוך, אל לנו להסתפק בהכרה בזכות האחר להגדרה עצמית במובנה המשפטי הצר; עלינו גם להכיר בזכותו להגדיר מי הוא במובן העמוק.
רבים מקרב הישראלים כבר השכילו להכיר בזכות הלגיטימית של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. אחרי האינתיפאדה הראשונה, בשלהי שנות ה־80 של המאה הקודמת, רבים מבני דורי הישראלים השתכנעו שהשמאל הישראלי צדק לאורך כל הדרך, כשהתריע מפני האסון שימיט הכיבוש עלינו ולא רק עליכם. למדנו שמחיר מימוש זכותנו ההיסטורית על כל האדמה שבין הירדן והים גבוה מדי. כי לא נצליח להישאר מדינה דמוקרטית שערכי המוסר היהודי חשובים לה אם מעמדנו ככובשים יהפוך לעניין של קבע. ואנחנו גם לא רוצים בכך בעצמנו. לא שבְתי הביתה כדי למנוע מעם אחר את תחושת הביתיות. אני מקווה שאתה מצליח לקרוא מבין מילותיי את העובדה שאין לי כוונה להתכחש לזיקה שלך או לכאביך.
מן הסתם, היו ישראלים שהמשיכו להתעקש שהצדק כולו בצד שלנו ושאין כל בסיס היסטורי לתביעותיך. אבל באותם ימים של האינתיפאדה הראשונה, ישראלים רבים החלו לחשוב אחרת. באותם ימים נולד בתוכנו מחנה ישראל המיוסרת. האמנו שנטל הכיבוש רובץ על כתפי ישראל, ושעל כן נופלת עליה גם האחריות להושיט יד לפלסטינים ולהגיש להם מנחת שלום רצינית. זו הסיבה שבגינה תמכנו ביצחק רבין כשלחץ את ידו של יאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993, ובכך השיק את הסכם אוסלו.
ואז, בספטמבר 2000, הגיעה האינתיפאדה השנייה. אלפי ישראלים נהרגו ונפצעו ברחובות שלנו – ועוד אלפים נפגעו ברחובות שלך. שלדי אוטובוסים מרוסקים הפכו לחלק מהנוף הישראלי. האסונות התערבבו זה בזה, אבל אחד מהם נחקק ונשמר בתודעתי: מחבל מתאבד התפוצץ בבית הקפה הלל, לא רחוק מהמשרד שלי בירושלים. בפיגוע נהרגו אב ובתו, ערב לפני חתונתה. ביום המחרת התגודדו המוזמנים לחתונה סביב קברהּ. באתי לניחום אבלים. האישה והאֵם האבלה לקחה על עצמה את תפקיד המנחמת ונטעה בקרב הנוכחים אמונה ונחישות. באותם רגעים הבנתי שדבר לא יצליח לעקור שוב את העם היהודי מאדמתו.
באותם ימים היו שניים משלושת הילדים שלי ושל שרה אשתי בגיל תיכון. בכל בוקר הקפדתי לנשק אותם לשלום, תוהה בלִבּי אם אזכה לראות אותם שוב. יותר מפעם אחת נקלעו שניהם סמוך מאוד לזירת פיגוע. בני, גבריאל, הכיר במחנה קיץ את קובי מנדל שנסקל למוות בוואדי שליד תקוע; גופתו של קובי נמצאה במערה לאחר שהושחתה כליל, עד כדי שניתן היה לזהותה רק בבדיקת דנ"א.
בין הישראלים לבין הפלסטינים פעורה כעת תהום שבלִבּה המחלוקת באשר לאחריות לקריסת תהליך השלום, ואין ספק שנמשיך להתווכח על כך שנים רבות. רוב הישראלים, ואני ביניהם, מאמינים שבשעה שהמנהיגים שלנו ניסו לקדם את השלום, המנהיגים שלך דחו את דרך הפשרה ופנו לטרור במטרה להחליש את ישראל ולסחוט ממנה עוד ועוד ויתורים. גם אם אתה מתנגד בתוקף להסבר זה לכישלונו של הסכם אוסלו, הרי לא ניתן להתעלם מעומק ההשפעה שיש לו עדיין על החברה הישראלית.
האינתיפאדה השנייה היא הצומת שבו חדל רוב המחנה של ישראל המיוסרת להאמין להצהרות השלום של ההנהגה הפלסטינית. ולא רק בגלל הפיגועים. איבדנו את האמון מפני שגל הפיגועים הנורא ביותר בתולדותינו נחת עלינו לאחר שישראל הסכימה למה שאנו ראינו כהצעה כנה – למעשה שתי הצעות – לסיום הכיבוש. ביולי 2000, בקמפ דיוויד, היה ראש הממשלה אהוד ברק למנהיג הישראלי הראשון שהכיר במדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, שבּירתה במזרח ירושלים. ישראל הסכימה לעקור עשרות התנחלויות ולהוציא עשרות אלפי מתנחלים מבתיהם. עדיין לא נבנתה אז חומה, ועוולות הכיבוש הגיעו כך אל סופן. אלא שערפאת הפנה עורף להצעה זו ולא הניח על השולחן הצעה חלופית.
לאחר כישלון שיחות קמפ דיוויד, ישראלים ופלסטינים התווכחו על מידת מהימנותה של ההצעה הישראלית. אלא שאז, כעבור שישה חודשים, בדצמבר 2000, הניח נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, תוכנית שלום משלו. היא כללה את הצעת ברק להעביר לידי הפלסטינים 91 אחוזים מהשטח. בהמשך שודרגה ל־95 אחוזים, בתוספת חילופי שטחים כפיצוי וסלילת כביש בשטח הישראלי, על מנת לחבר בין הגדה המערבית ורצועת עזה. כמו בסיבוב שקדם לו, ברק אמר "כן" וערפאת אמר "לא". קלינטון האשים את ערפאת בקריסת תהליך השלום.
עבור ישראלים רבים שהאמינו שהסכסוך פתיר, היה זה רגע של משבר. חלומם התפורר לנגד עיניהם. אני מכיר ישראלים שהקדישו את חייהם לניסיון לשכנע את החברה הישראלית שפני ההנהגה הפלסטינית לשלום, ושאם רק נציג בפניה הצעה ראויה, תיעתר לה. הטרגדיה של השמאל הישראלי נבעה מכך שהוא הצליח לשכנע נתח מכובד מהציבור שזו הדרך. אלא שאז תהליך השלום התפוצץ – כך ממש – בפרצוף שלנו.
ב־2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט למנהיג הפלסטיני, מחמוד עבאס, הצעה המקבילה לנסיגה כללית מהשטחים, בתוספת חילופי שטחים. עבאס לא השיב להצעה. הישראלי הממוצע, שרק רוצה לחיות חיים שפויים במדינה שפויה ושוחרת שלום עם שכנותיה, רואה כיום את אותם שמאלנים שעדיין מתעקשים שההנהגה הפלסטינית רוצה שלום כמי ששקועים בהזיות.
מעבר למוראות הטרור שנחת עלינו עם האינתיפאדה השנייה, המניע שבעבע תחתיו היה מטריד לא פחות עבורנו: התכחשות לזכותו של העם היהודי להתקיים כאומה ריבונית על חלקת אדמה כלשהי בארץ שאנו חולקים. זוהי התכחשות לרעיון הבסיסי ולפיו חייבים שני העמים לחלק ביניהם אדמה זו. אנו חווינו את הטרור כביטוי לכוונה למחוק נוכחות יהודית מעל פני האדמה הזו. ראינו בטרור מרד; לא כנגד הכיבוש, אלא כנגד קיומה של ישראל.
נתקלתי בטענה הפלסטינית שלפיה אין ברירה אלא להיאבק באלימות כנגד הכיבוש. אך מנקודת מבטנו, אין זה הכיבוש שמייצר את הטרור, אלא הטרור הוא האחראי להמשך הכיבוש. הטרור הוא המשכנע את הישראלים שלא משנה מה נעשה, כך או כך תימשך המלחמה נגד עצם קיומנו. זה באמת מה שקרה כשישראל נסוגה מרצועת עזה בקיץ 2005, תוך עקירת כל ההתנחלויות ובסיסי הצבא שהיו שם. והנה, עשרות אלפי קסאמים נורו לעבר יישובים ישראליים אזרחיים הממוקמים מעברו השני של הגבול.
מנהיגים פלסטינים ממשיכים לטעון מעל כל במה אפשרית שאין לישראל זכות קיום היסטורית. הם אלו ששכנעו אותנו שלא מדובר פה בסכסוך גבולות או בוויכוח על ההתנחלויות או על המקומות הקדושים. מהמנהיגים הפלסטינים למדנו שהוויכוח נסוב על עצם זכותנו להיות כאן, לא משנה אם הגבול יעבור פה או חמישה סנטימטרים שמאלה. ויכוח על זכותנו להיחשב כעם, כבני המקום.
המכה שספג השמאל חוללה שינוי עמוק בהשקפה הפוליטית של דור שלם של ישראלים. עם התנפצותו של חלום אוסלו חזר הימין לשלטון. מחנה השלום הישראלי, שבשנות ה־90 הצליח לגייס מאות אלפי מפגינים, בקושי מצליח לקושש עכשיו אלפים בודדים.
לא חסרים ישראלים המבינים שגם אנחנו נושאים באשמה לנוכח מצב העניינים הנוכחי השורר בין שני העמים. אנחנו המשכנו להרחיב את ההתנחלויות בתקופת יישום הסכמי אוסלו, וכך זרענו בקרבכם פקפוק באשר למחויבות שלנו להגיע לפתרון והגברנו את תחושת חוסר האונים שלכם. אבל כשהגיע רגע ההכרעה של סיום הסכסוך, ראינו את המנהיגים שלנו חוזרים ואומרים "כן", ואת המנהיגים הפלסטינים חוזרים ואומרים "לא".
אני משחזר את כל זה, כי מדובר ברגע ששינה את פני החברה הישראלית. רגע ששינה אותי. זה מה שמסביר כיצד אני מסוגל לחיות עם העול המוסרי הנלווה לכיבוש. כיצד אני חי עם החומה הזו מול חלוני.
המסעות שלי בתוככי החברה הפלסטינית הופסקו. הם נהיו מסוכנים מדי לאחר שישראלים שנכנסו לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית היו מועדים ללינץ'. כך, עד שישראל פשוט אסרה על אזרחיה להיכנס לשטחים הללו והקשרים שרקמתי עם פלסטינים נפרמו והלכו.
בראשית שנות האלפיים, שעה שישראל נזרעה במחבלים מתאבדים, תמכתי כמו רוב הישראלים ביצירת חיִץ שיפריד בין הגדה המערבית לבין ישראל. בין הגבעה שלך לבין הגבעה שלי. זה היה צעד של ייאוש שנעשה במאמץ לבלום את הקלות הבלתי נסבלת של חדירת המחבלים המתאבדים לתוך גבולות ישראל הריבונית, לתוך האוטובוסים ובתי הקפה שלנו.
וזה עבד. עם בניית החומה נבלם גל פיגועי ההתאבדות. אני רואה בחומה הזו כלי המשמש להבטחת ביטחון ילדיי, אמצעי להבטחת הישרדותי במזרח התיכון. אני מוצא את עצמי מוקיר את חשיבות החומה שאני בעצם מתעב. אני פשוט לא רואה ברירה אחרת.
האינתיפאדה השנייה מוססה את יכולתי להמשיך ולהושיט יד לשלום; לא חשבתי שאי פעם אמצא בתוכי כוחות להמשיך במסע הזה. כבר לא רציתי לשמוע את הסיפורים שלך, את התביעות שלך, לא על העוולות שחוללו לך. רציתי לצעוק לעבר הגבעה שלך: "הכול היה יכול להיות אחרת. שתף איתי פעולה, נהל איתי משא ומתן לפשרה. תסתכל עליי, תכיר בקיומי. גם לי יש סיפור!"
כשאני רואה כיצד הסיפור שלי ושל בני העם שלי מוצג בתקשורת הפלסטינית, אני כמעט מרים ידיים. נדמה כאילו הדבר היחיד שמצליח לאחד בין פלגיה המגוונים של התקשורת הפלסטינית הוא ההסכמה שהיהודים אינם עם ועל כן אינם זכאים למדינה. זהו גם המסר שיוצא מבתי ספר וממסגדים פלסטיניים. כאילו מעולם לא הייתה פה נוכחות יהודית, כאילו אין מדובר אלא בשקר ציוני. לא היה שום מקדש על ההר. גם השואה היא תרגיל ציוני, תרמית שנועדה להבטיח את תמיכת המערב בישראל. לפי הנרטיב המקובל בצד שלך, אני שקרן פתולוגי, נטול עבר היסטורי, גנב שאין לו כל זכות על חלקי הארץ הזו; נוכרי שאין לו מה לחפש פה.
ישראל והיהודים מוצגים בכלי התקשורת שלך שוב ושוב כמפלצות. אנחנו האחראיים על פיגועי ה־11 בספטמבר. אנחנו שיתפנו פעולה עם הנאצים במהלך השואה שמעולם לא התרחשה. אנחנו הורגים פלסטינים כדי לקצור את האיברים שלהם להשתלות, ואנחנו אפילו מסיטים את הטבע ממסלולו כדי להמיט אסונות סביבתיים על העולם. ואיך שכחתי, מתחת לאף של כולם אנחנו שולטים למעשה בעולם.
אני מכיר פלסטינים שמזדעזעים מהצגתם הדמונית של היהודים. הם מודים שמדובר פה בוויכוח בין שני נרטיבים מתחרים וצודקים. אני מקווה שאתה אחד מהם. אבל ממקומי נראה כאילו העמדה הזו נדחקה אל מחוץ לגבולות המיינסטרים של התקשורת הפלסטינית. כל בדל רמז לכך שלנרטיב היהודי יש לגיטימציה – לצד, לא במקום הנרטיב הפלסטיני – מיד מושתק. ואיך נצליח אי פעם להגיע לפתרון אם אני כלל לא קיים, אם אין לי זכות קיום?
יוצא, אם כן, שהחומה היא ביטוי פיזי לחומה עמוקה יותר המפרידה בינינו. אנחנו אפילו לא מצליחים להסכים על כללי השיחה. אני רואה את נוכחותי בארץ כשיבה של בן המקום לבית שנעקר ממנו, ואת תחיית הריבונות היהודית כעשיית צדק היסטורי, כתיקון. בשבילי, עצם המגורים בירושלים תחת שלטון ישראלי הם מקור להתעלות.
הנוכחות שלך פה היא בעיניי חלק מהותי מהחיים בארץ. פלסטינים משווים לא פעם את עצמם לעצי זית. הקשר שלך לאדמה והאהבה שלך לנופיה הם עבורי מקור להשראה.
וכיצד אתה רואה אותי? האם מנקודת מבטך אני בחזקת פולש קולוניאליסטי, גילומו של פשע היסטורי או חילול הקודש? או שמא אתה מצליח לראות בנוכחות היהודית בארץ משהו טבעי, כמו נוכחותך פה? האם תוכל לראות בי ובחיי פה את סיפורו של עץ זית שנעקר ממקומו ועכשיו נשתל מחדש באדמתו?
ככל שהסכסוך בינינו מעמיק, החומה הופכת לחלק מהנוף. היא מתמזגת בין המבנים והגבעות ונטמעת בין הצללים. ולא פעם, החומה פשוט נעלמת: עיניי למדו לא לראות אותה. הדירה שלי ממוקמת גבוה מספיק כדי שאוכל להתבונן בנוף שמעבר לה, אל המדבר. אני כמעט מצליח לדלג מעל המועקה וליהנות מהמרחב שמאחוריה.
אך למרות הכול, החומה היא עלבון. ויתור על התקווה שלי לישראל אחרת, כזו שתמצא את מקומה בין שכנותיה.
בשנים שאחרי האינתיפאדה השנייה, אמרתי כמו רוב הישראלים שעשינו כל מה שיכולנו כדי להגיע לשלום, בעוד המאמצים שלנו נדחו ונהדפו בגסות. אלא שזה היה מוצא קל מדי. כאדם דתי, אסור לי לקבל את הקרע בינינו כמצב של קבע. אסור לי להשלים עם הייאוש. כפי שכתוב בקוראן: הייאוש מקביל לכפירה. הטלת ספק בסיכוי לפיוס ולנס משמעה הגבלת כוחו של אלוהים בעולם, ובמיוחד בחבל ארץ זה. התורה מורה לי "בקש שלום ורדפהו", גם כאשר נראה כי השלום אינו בהישג יד. דווקא אז.
לכן אני פונה אליך, שכן, בתקווה שאם אגולל בפניך את הסיפור שלי באופן ישיר וכן, אצליח להגיע אליך ולייצר בכך מעט הבנה בינינו, אם לא הסכמה של ממש. אני רוצה שהממשלה שלי תחתור לפתרון שתי מדינות ותהפוך כל אבן בדרך להסכם. אני רוצה שהממשלה שלי תדבר לא רק בשפה של כוח מול איומים, אלא גם בשפה של תקווה, דו קיום ואחריות מוסרית. ואני רוצה שהממשלה שלי תפסיק להרחיב את ההתנחלויות. לא רק למענך, אלא גם למעני. נראה שממשלת הימין, אשר נמצאת בשלטון בשעה שאני כותב שורות אלו, לא מסוגלת ליצור חזון שכזה.
תקוותי היא שכעת, כשאנחנו חוזים בחורבן המתרחש במדינות שסביבנו, וכוונתי לזוועות המגיעות מסוריה וממדינות אחרות במזרח התיכון, יחליטו פלסטינים וישראלים יחדיו להתרחק מסף התהום ולבחור בחיים. אבל כדי שזה יקרה, עלינו להכיר זה בחלומותיו וביעותיו של זה.
פעמיים בחיי השתחלתי לתוך החברה הפלסטינית. בפעם הראשונה כחייל, ובפעם השנייה כצליין. עשיתי כן לאחר שלא יכולתי להשלים עם כך שבקשר בינינו אגלם אך ורק את הכובש. יש לי עוד מה לומר על החוויה הזו, אבל בינתיים אסתפק בציון העובדה שלא יכולתי לסבול את ההשפעה של מה שנראה ככיבוש ללא סוף על שכניי, ועמו על המצפון שלי כיהודי שנושא מסורת עתיקה של צדק והוגנות המעמידה במרכז עולמה את ערך חיי האדם שנברא בצלם.
אני כותב מכתבים אלו כדי לחדש את המסע לקראתך, אבל בהבדל אחד: בפעם הקודמת שבה פקדתי במסעותיי את החברה הפלסטינית, ניסיתי להבין אותך. ברוב המקרים לא נסחפתי לוויכוחים, אפילו לא דיברתי על עצמי. ניסיתי לפקוח את אוזניי לסיפור שלך. עכשיו אני רוצה לשתף אותך בסיפור שלי ובאמונה שלי, שלמעשה שזורים זה בזה.
אני יהודי בגלל ההיסטוריה. יהדותי היא שהביאה אותי לכאן, לגור בשכנות אליך. לא אתה ולא אני נאמץ את הנרטיב של האחר. הסיפור של כל אחד מאיתנו נטוע עמוק כל כך בתוך הווייתנו, עד כדי שהוא מעצב ומגדיר את הקיום הפרטי והקולקטיבי שלנו. זניחת הנרטיב תהיה, עבור כל אחד מאיתנו, בגדר בגידה של ממש.
אבל הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יבחן מחדש את הנרטיב שהוא מייחס לאחר. זהו אותו נרטיב של שלילה וזלזול שמוצא אחיזה בחלקים נרחבים של החברה הישראלית והפלסטינית. אנו משליכים זה על זה את הסיוטים ההיסטוריים הנוראיים ביותר שיש לנו. לשיטתך, אנחנו קולוניאליסטים, צלבנים בלהט מסעות הצלב. ולשיטתנו, אתה העמלק החדש, אויב רצחני המבקש להשמיד, להרוג ולהביא להכחדתו של העם היהודי.
האם נצליח לראות את הדמיון בינינו? את היותנו שני עמים פגועי טראומה הנאחזים באותה פיסת אדמה המשתרעת בין הירדן ובין הים, שני עמים שלא יצליחו לחיות בשלום או בצדק עד שלא ישלימו זה עם הצדק של האחר?
אני לא מאמין ששלום שלא כרוך בו ניסיון להגיע להבנה הדדית יחזיק מעמד. דינו של כל הסכם רשמי שיכרתו בעתיד המנהיגים שלי ושלך, ייחרץ בשטח. על הגבעה שלך ושלי. זה יהיה הסכם קר, שלום מנוכר שיפרפר ואז ימות. או אם לדייק – יירצח. הגיאוגרפיה האינטימית שבתוכה אנחנו חיים הופכת את ההפרדה הפיזית לבלתי אפשרית. כדי לחיות, נצטרך ללמוד כיצד לחיות ביחד.
נכון, לצד המנצח קל יותר לעסוק בניואנסים ולגלות יתר פתיחות כלפי הנרטיב של האחר. באיזו זכות אני, הכובש, מבקש ממך מחוות של הדדיות והכרה? אולי בזכות היותי כובש מזן נדיר ומוזר: אני חושש שנסיגה לעבר גבולות המותניים הצרים של ישראל של טרום מלחמת ששת הימים, תפגע ביכולת ההגנה העצמית שלי במזרח התיכון המתפורר. אני חושש שנסיגה לא רק תפגע בי, אלא תביא לחיסולי.
כבר הבנתי מזמן שתביעותיי ההיסטוריות, כמו גם כמיהתי הדתית, אינן מצדיקות את שליטתי בשטח כולו על חשבון עם אחר. ולכן, למרות הכאב, אני מקבל את החלוקה כביטוי פרקטי לפתרון הסכסוך בין שתי תביעות לגיטימיות.
אבל הדחייה הגורפת של זכות הקיום של ישראל בקרב החברה הפלסטינית בפרט, ובקרב העולם הערבי והמוסלמי בכלל, רק מקשיחה את עמדות הישראלים. כך גם הסירוב לראות אותנו כפי שאנחנו, כחלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון, גורם לצד שלך לזלזל בעוצמת הנחישות שלנו. בדיוק כמוך, גם אני מוכן להקריב כדי להבטיח את מקומי על האדמה שאנחנו חולקים.
המפתח לסיום הכיבוש הוא מתן תקווה לישראלים שנסיגה והסכמה להצטמצמות טריטוריאלית פירושן נכונות הצד שלך להסתפק בגדה וברצועה כמדינה פלסטינית, תוך ויתור על הניסיון לכרסם בקיומה של מדינת ישראל גופא.
יכול להיות שחלק מהדברים שתקרא כאן בהמשך יכאיבו לך. במכתבים הבאים אשתמש במושגים כמו "ארץ ישראל" שהם חלק טבעי מאוצר המילים שלי, אבל עלולים להישמע פוגעניים באוזניך. זו אינה כוונתי. תקוותי היא שאתה תקרא את הדברים ותגיב. הייתי רוצה שנוכחותך תחדל להיות אנונימית עבורי, ובמקום זאת תקבל זהות וקול. גם אם התגובה תהיה כועסת. כל מה שניסינו עד היום נחל כישלון חרוץ וגרר אחריו מוות וחורבן לשני הצדדים. בוא נתחיל לדבר ונראה מה קורה.
ובכן, שכן יקר, הנה אני ניצב לפניך, מזמין אותך לתוך ביתי הרוחני בתקווה שיום אחד נוכל להכניס זה את זה גם לביתנו הפיזי.