שיחות עם אלוהים 3
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיחות עם אלוהים 3
הוספה למועדפים

שיחות עם אלוהים 3

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים

ניל דונאלד וולש

ניל דונלד וולש (באנגלית: Neale Donald Walsch; נולד ב-10 בספטמבר 1943) הוא סופר אמריקאי, מחבר סדרת רבי המכר "שיחות עם אלוהים" ("Conversations with God") ו"שיחות עם האנושות" ("Conversations with Humanity").

וולש נולד בוויסקונסין וגדל בבית קתולי. הוריו (בעיקר אימו) עודדו אותו בחיפושו אחר אמיתות רוחניות. בזמנו הפרטי וולש למד תאולוגיה. וולש טוען שספריו אינם מתוקשרים, אלא שהחומר שהוא כותב מושפע מהשראה ישירה עם אלוהים. הספרים אמורים לעזור לקורא למצוא קשר ישיר עם אלוהים, מתוך גישה מודרנית שאינה דתית. דמות האלוהים בספריו טוענת כי 'אין דבר שעלייך לעשות, אלא רק להיות.'

וולש מאמין באלוהים אשר מנסה לתקשר ישירות עם כל הנבראים. החזון של וולש הוא אחוד וייצוג כל סוגי הדתות ועדכונן לחיי היום המודרני. וולש ייסד את ארגון "צוות אנושות" (Humanity's Team) כתנועה שמטרתה לאחד אנשים וליישם את רעיונות הרוחניות החדשה כפי שהם מובאים בספריו - בעיקר את הרעיון שכל בני האדם הם יחידת קיום אחת.

לפני כתיבת ספריו, וולש עבד בעבודות שונות: שדרן רדיו, עורך עיתונים, וכן ביחסי שיווק. בתחילת שנות ה-1990 וולש עבר קשיים בחייו האישיים - שרפה אשר כילתה את כל רכושו, גרושין, ותאונת דרכים אשר השאירה אותו עם שברים בצוואר. כשהחלים נותר ללא עבודה ונאלץ להתגורר באוהל באתר למחוסרי דיור. הוא הרוויח את לחמו מאיסוף פחיות שתייה ומכירתן. באותה תקופה וולש חשב שחייו נכשלו ועומדים להסתיים. אז הזדמנה לו אפשרות לעבוד כשדרן רדיו, והוא החל את מה שהוא מכנה כ'שיחות' עם אלוהים.

תקציר

זכור זאת: אתה תמיד חלק, כי לעולם אינך נפרד.
 אתה תמיד חלק מאלוהים, כי לעולם אינך נפרד מאלוהים.
זו האמת של הווייתך. אנחנו שלמים. 
אז עכשיו אתה יודע את האמת בשלמותה. 
האמת הזאת הייתה מזון לנשמה הרעבה. 
קח ואכול ממנה. העולם צמא לשמחה הזאת. 
קח ושתה ממנה. עשה זאת בהיזכרך בי. 
כי האמת היא הגוף של אלוהים, והשמחה היא הדם 
של אלוהים, שהוא אהבה.
 אמת. 
שמחה.
 אהבה. 
השלוש האלה הן בנות החלפה. האחת מובילה 
לאחרת, ואין זה משנה באיזה סדר הן מופיעות. 
כולן מובילות אלי. כולן הינן אני. 
וכך אני מסיים את הדו - שיח הזה כפי שהחל. כמו החיים עצמם 
הוא סוגר מעגל שלם. 
ניתנה לך כאן אמת. ניתנה לך שמחה. ניתנה לך 
אהבה. ניתנו לך כאן התשובות למסתורין הגדול 
ביותר של החיים. נותרה עתה רק שאלה אחת. זו
 אותה שאלה שבה התחלנו. 
השאלה היא לא עם מי אני מדבר, אלא מי מקשיב?

ניל דונאלד וולש מתגורר בסנטרל פוינט, אורגון. הוא משמש כמארח בתוכנית אלטרנטיבות, תוכנית רדיו ברשת ארצית, ועסוק בהקמת ReCreation,  ארגון שמטרתו להפיץ שלום, אמת ואהבה בעולם כולו. וולש נוסע ברחבי המדינה דרך קבע, ובמהלך נסיעותיו הוא מעביר הרצאות ועורך סדנאות התומכות במסריו ומפיצות את המסרים המובעים בספר שיחות עם אלוהים ושיחות עם אלוהים 2

פרק ראשון

 

1

זהו יום ראשון של חג פסחא 1994, ואני כאן, עטי בידי כפי שהורו לי. אני מחכה לאלוהים. הוא הבטיח להגיע, כפי שהגיע בשני חגי הפסחא הקודמים, כדי להתחיל עוד שיחה שנתית. השלישית והאחרונה לעת עתה.

התהליך הזה – התקשור יוצא הדופן הזה – התחיל ב-1992. הוא יושלם בחג הפסחא 1995. שלוש שנים, שלושה ספרים. הראשון עסק בעיקר בנושאים אישיים – יחסים רומנטיים, מציאת עבודה מתאימה, התמודדות עם האנרגיות החזקות של כסף, אהבה, מין ואלוהים – ואיך לשלב אותם בחיי היומיום שלנו. הספר השני הרחיב בנושאים האלו והמשיך לשיקולים גאו־פוליטיים – טיבן של ממשלות, יצירת עולם ללא מלחמה, הבסיס לחברה מאוחדת ובינלאומית. החלק הזה, השלישי והאחרון בטרילוגיה, יתמקד, כך נאמר לי, בשאלות הגדולות ביותר שעומדות מול האדם. תפישות העוסקות בממלכות אחרות, בממדים אחרים ואיך כל הרשת המורכבת הזאת מתחברת.

אופן ההתפתחות היה:

אמיתות אישיות

אמיתות כלל־עולמיות

אמיתות הנוגעות ליקום

כמו בשני הספרים הראשונים אין לי מושג לאן זה מוביל. התהליך פשוט. אני מחזיק את העט על הנייר, שואל שאלה ומבחין במחשבות הנכנסות למוחי. אם אין שם שום דבר, אם לא מגיעות אלי מילים, אני דוחה את הכול ליום אחר. התהליך ארך שנה בספר הראשון וקצת יותר משנה בספר השני (הספר השני עדיין מעובד בשעה שאני מתחיל את זה).

אני צופה שזה יהיה הספר החשוב מכולם.

בראשונה מאז תחילת התהליך אני מרגיש מודע מאוד אליו. חלפו חודשיים מאז כתבתי את ארבע או חמש הפסקאות שלמעלה. חודשיים מאז חג הפסחא, ושום דבר לא הגיע. שום דבר מלבד מודעות עצמית.

ביליתי שבועות בעריכה ובתיקון טעויות בעותק המודפס הראשון של הספר הראשון בטרילוגיה, והשבוע קיבלתי את הגרסה הסופית והמתוקנת שלו רק כדי לשלוח אותו לעימוד מחדש ולתיקון 43 טעויות. הספר השני, שעדיין כתוב בכתב יד, הושלם רק בשבוע שעבר ב"פיגור" של חודשיים יחסית לזמן המתוכנן (הוא היה אמור להסתיים עד חג הפסחא 1994). הספר הזה התחיל ביום ראשון של פסחא, אף שהספר השני עדיין לא הושלם, והוא מתנוון בתיקייתו מאז. עכשיו, משהושלם הספר השני, הוא זועק לתשומת לב.

אבל בראשונה מאז 1992, כשכל זה התחיל, נראה שיש בי התנגדות לתהליך, כמעט כעס. אני מרגיש שהמשימה לוכדת אותי, ומעולם לא אהבתי לעשות משהו כי אני חייב לעשותו. נוסף על כך, אחרי שחילקתי כמה עותקים לא מתוקנים של הספר הראשון לכמה אנשים ושמעתי את תגובותיהם, אני משוכנע שכל שלושת הספרים ייקראו בהרחבה, ייבחנו בדקדקנות, ינותחו בעין תאולוגית ויידונו בלהט במשך עשרות שנים.

זה הקשה עלי מאוד להגיע לעמוד הזה. זה הקשה עלי לראות בעט הזה ידיד, כי בעוד ברור לי שהחומר הזה חייב לעבור, אני יודע שאני נחשף להתקפות גסות, ללעג ואולי אפילו לשנאה מצד אנשים רבים על שהעזתי להביא את המידע, ועל כך שהעזתי להכריז שהוא מגיע אלי היישר מאלוהים.

אני חושב שהפחד הגדול ביותר שלי הוא שאתגלה כ"דובר" לא טוב מספיק ולא מתאים של אלוהים, בהתחשב בסדרה האינסופית של טעויות ושל מעשים רעים שהרכיבו את חיי ואפיינו את התנהגותי.

לאלו שמכירים אותי מהעבר – לרבות נשים לשעבר וילדַי – תהיה זכות מלאה לגנות את הכתוב, בהתבסס על חוסר התפקוד שלי במילוי החובות הפשוטים והבסיסיים של בעל ושל אב. נכשלתי קשות בהיבט הזה ובהיבטים אחרים בחיים הקשורים לחברות וליושר, להתמדה ולאחריות.

בקיצור, אני מודע מאוד לכך שאיני ראוי להציג את עצמי כאיש האלוהים או כשליח האמת. אני צריך להיות האדם האחרון שייקח על עצמו תפקיד כזה או אפילו יתיימר לכך. אני עושה עוול לאמת בכך שאני מתיימר לומר אותה, בשעה שכל חיי מהווים עדות לחולשתי.

מסיבות אלה, אלוהים, אני מבקש שתשחרר אותי מחובתי כסופר שלך ושתמצא מישהו שחייו הופכים אותו למתאים לכבוד שכזה.

הייתי רוצה לסיים את מה שהתחלנו, אם כי אינך חייב לעשות זאת. אין לך "חובות" כלפַי או כלפי אף אחד אחר, אם כי אני רואה שהעובדה שאתה חושב שיש לך כאלו הובילה אותך לתחושת אשמה כבדה.

אכזבתי אנשים, לרבות ילדַי.

כל מה שקרה בחייך קרה בדיוק בצורה הנכונה בשבילך ובשביל כל הנפשות שהיו איתך בקשר, כדי שתגדל בדיוק באופן שבו היית צריך ורצית לגדול.

זה המוצא המושלם שיצרו כל אנשי העידן החדש שרוצים להתחמק מאחריות למעשיהם ולהימנע מתוצאות לא נעימות.

אני מרגיש שהייתי אנוכי מאוד במשך רוב חיי ועשיתי את מה שטוב לי בלי לתת את הדעת על ההשפעה של זה על אחרים.

אין כל רע בלעשות את מה שטוב לך...

אבל כל־כך הרבה אנשים נפגעו, התאכזבו.

מה שחשוב זה רק מה עושה לך הכי טוב. נראה שאתה אומר שמה שעושה לך הכי טוב עכשיו הוא התנהגויות שמזיקות לאחרים רק מעט או בכלל לא.

זה ניסוח עדין.

בכוונה. אתה חייב ללמוד להיות עדין עם עצמך. ותפסיק לשפוט את עצמך.

זה קשה, במיוחד כשאחרים ממהרים כל־כך לשפוט. אני מרגיש שאני עומד להביך אותך, את האמת. שאם אתעקש להשלים ולפרסם את הטרילוגיה הזאת, אהיה שגריר עלוב מאוד למסר שלך ואוציא לו שם רע.

אינך יכול להוציא שם רע לאמת. האמת היא אמת, ואי אפשר להוכיח אותה או לשלול אותה. היא פשוט קיימת.

הקסם והיופי שבמסר שלי אינם יכולים להיות מושפע ולא יושפעו ממה שאנשים חושבים עליך.

למעשה, אתה אחד השגרירים הטובים ביותר, מפני שחיית את חייך באופן שאתה מתאר כלא מושלם.

אנשים יכולים להזדהות איתך, גם אם הם שופטים אותך. ואם הם יראו שאתה כן, הם אפילו יסלחו לך על "עברך המלוכלך".

אבל אני אומר לך זאת: כל עוד אתה חושש ממה שאחרים חושבים עליך, אתה שייך להם.

רק כשאינך זקוק עוד לאישור מחוץ לעצמך, אתה שייך לעצמך.

דאגתי הייתה יותר למסר מאשר לעצמי. חששתי שהמסר יוכתם.

אם אתה דואג למסר, תוציא אותו החוצה. אל תחשוש שהוא יוכתם. המסר ידבר בעד עצמו.

זכור את מה שלימדתי אותך. האופן שבו נשלח המסר חשוב מהאופן שבו הוא מתקבל.

זכור גם זאת: אתה מלמד את מה שעליך ללמוד.

אין צורך להגיע לשלמות כדי לדבר על שלמות.

אין צורך להגיע למומחיות כדי לדבר על מומחיות.

אין צורך להגיע לרמת ההתפתחות הגבוהה ביותר כדי לדבר על רמת ההתפתחות הגבוהה ביותר.

בקש רק להיות אמיתי. היאבק להיות כן. אם ברצונך להפוך את כל ה"נזק" שאתה מדמה שעשית, הפגן זאת במעשיך. עשה את מה שאתה יכול לעשות. ואז הנח לזה.

את זה קל יותר לומר מאשר לעשות. לפעמים אני מרגיש אשם כל־כך.

אשמה ופחד הם האויבים היחידים של האדם.

אשמה זה דבר חשוב. היא אומרת לנו מתי עשינו משהו רע.

"רע" אינו קיים. יש רק משהו שאינו משרת אותך, שאינו אומר את האמת בנוגע למי שאתה ולמי שאתה בוחר להיות.

אשמה היא התחושה שמשאירה אותך תקוע בתוך מי שאתה לא.

אבל אשמה היא התחושה שלפחות מאפשרת לנו להבחין בכך שסטינו מהדרך.

אתה מדבר על מודעות, לא על אשמה.

אני אומר לך זאת: האשמה היא המשחיתה את הארץ. היא הרעל שהורג את הצמח.

לא תוכל לגדול בעזרת האשמה, רק לנבול ולמות.

מודעות היא הדבר שאתה מחפש. אבל מודעות איננה אשמה, ואהבה איננה פחד.

פחד ואשמה, אני אומר שוב, הם אויביך היחידים. אהבה ומודעות הן חברותיך האמיתיות. אל תבלבל בין השניים, כי האחד יהרוג אותך והשני יעניק לך חיים.

אז לא להרגיש "אשם" בנוגע לשום דבר?

לעולם לא. מה התועלת בזה? אשמה רק מאפשרת לך לא לאהוב את עצמך, וזה הורס כל סיכוי לאהוב את האחר.

ולא לפחד משום דבר?

פחד וזהירות הם שני דברים שונים. היֵה זהיר – אך מודע – אבל אל תפחד. מפני שהפחד רק משתק, ואילו המודעות מניעה.

היֵה בתנועה, אל תהיה משותק.

תמיד לימדו אותי לפחד מפני האל.

אני יודע. והיית משותק ביחסיך איתי מאז.

רק לאחר שהפסקת לפחד ממני, הצלחת ליצור מערכת יחסים משמעותית איתי.

לו יכולתי להעניק לך מתנה, חסד מיוחד כלשהו שיעזור לך למצוא אותי, זה היה חוסר פחד.

מבורכים הם חסרי הפחד, כי הם ידעו את אלוהים.

זה אומר שעליך להיות חסר פחד מספיק בשביל לעזוב את מה שאתה חושב שאתה יודע על אלוהים.

עליך להיות חסר פחד מספיק כדי להתרחק ממה שאחרים סיפרו לך על אלוהים.

עליך להיות כה חסר פחד, עד שתעז להיכנס לחוויה שלך את אלוהים.

ואז אל תרגיש אשם בנוגע לזה. כשהחוויה שלך מפרה משהו שחשבת שאתה יודע ואת מה שכולם אמרו לך על אלוהים, אל תרגיש אשם.

פחד ואשמה הם האויבים היחידים של האדם.

אבל יש מי שיאמר שלנהוג כפי שהצעת פירושו לשאת ולתת עם השטן; שרק השטן יציע דבר כזה.

השטן אינו קיים.

זה עוד דבר שהשטן היה אומר.

השטן היה אומר כל דבר שאלוהים אומר. זה העניין?

רק בצורה מחוכמת יותר.

השטן חכם מאלוהים?

בוא נאמר שהוא ערמומי יותר.

אז השטן ערמומי בכך שהוא אומר את מה שאלוהים היה אומר?

עם "עיוות" קטן. מספיק כדי להסיט מישהו מדרך הישר, לבלבל אותו.

אני חושב שעלינו לקיים שיחה קטנה על ה"שטן".

דיברנו על זה הרבה בספר הראשון.

לא מספיק כנראה. מלבד זאת אולי יש אנשים שלא קראו את הספר הראשון או את הספר השני. אני חושב שתחילה כדאי לסכם כמה אמיתות שמופיעות בספרים האלו. זה יסדר את הבמה לקראת אמיתות גדולות יותר של כלל היקום בספר השלישי הזה. וניגע שוב בשטן בשלב מוקדם. אני רוצה שתדע כיצד ולמה "הומצאה" ישות כזאת.

טוב. בסדר. אתה ניצחת. אני כבר נמצא בתוך הדו־שיח הזה, אז הוא כנראה יימשך. אבל יש דבר אחד שאנשים צריכים לדעת לפני שאני נכנס לדו־שיח השלישי הזה. חצי שנה חלפה מאז כתבתי את המילים הראשונות שהוצגו כאן. התאריך היום הוא 25 בנובמבר 1994 – היום שאחרי חג ההודיה. נדרשו לי 25 שבועות כדי להגיע עד לכאן. 25 שבועות מהמילים האחרונות שלך, שכתובות למעלה, ועד למילים שלי בפסקה הזאת. הרבה דברים קרו ב25- השבועות האלו. אבל דבר אחד שלא קרה הוא שהספר הזה לא התקדם בסנטימטר אחד. למה זה לוקח כל-כך הרבה זמן?

אתה רואה איך אתה חוסם את עצמך? אתה רואה איך אתה מחבל בעצמך? אתה רואה איך אתה תוקע את עצמך במקום ברגע שאתה עולה על משהו טוב? אתה עושה זאת כל חייך.

היי, רק רגע! לא אני מעכב את הפרויקט הזה. איני יכול לעשות דבר – איני יכול לכתוב מילה אחת אם אני לא מרגיש מונע, אם אני לא מרגיש... אני שונא להשתמש במילה הזאת, אבל כנראה איאלץ... השראה שקוראת לי לגשת לדפדפת הצהובה ולהמשיך. והשראה שייכת למחלקה שלך, לא שלי!

אני מבין. אז אתה חושב שאני הוא שעיכבתי, לא אתה.

משהו כזה, כן.

ידידי הנהדר, זה כל־כך מתאים לך ולבני אדם אחרים. אתה יושב על הידיים שלך במשך חצי שנה בלי לעשות דבר בנוגע לטוב הכי גבוה שלך. למעשה, אתה ממש מרחיק אותו מעצמך, ואז אתה מאשים מישהו או משהו הנמצאים מחוץ לעצמך בכך שלא הגעת לשום מקום. האם אינך רואה כאן תבנית מסוימת?

ובכן...

אני אומר לך זאת: לעולם אין זמן שבו אינני נמצא איתך; לעולם אין רגע שבו אינני "מוכן".

האם לא אמרתי לך זאת בעבר?

ובכן, כן, אבל...

אני תמיד איתך, עד קץ כל הזמנים.

אך לעולם לא אכפה עליך את רצוני.

אני בוחר בשבילך את טובתך הגבוהה ביותר, אבל מעבר לזה אני בוחר את רצונך בשבילך. וזה הסימן הבטוח ביותר לאהבה.

כאשר אני רוצה בשבילך את מה שאתה רוצה בשבילך, אני באמת אוהב אותך. כאשר אני רוצה בשבילך את מה שאני רוצה בשבילך, אני אוהב את עצמי באמצעותך.

ובאותו האופן אתה יכול להחליט אם אחרים אוהבים אותך ואם אתה באמת אוהב אחרים. כי האהבה אינה בוחרת דבר לעצמה, אלא רק רוצה לאפשר את הבחירות של האחר האהוב.

זה נראה כסתירה ישירה למה שכתבת בספר הראשון על כך שהאהבה אינה מתעסקת כלל עם מה שהאחר הווה, עושה ועובר, אלא רק עם מה שהעצמי הווה, עושה ועובר.

בעקבות זה עולות שאלות נוספות, כמו... מה עם ההורה שצועק על ילדו: "אל תרוץ לכביש!" או יותר טוב, הורה שמסכן את חייו שלו כשהוא רץ בתנועה הסואנת ומרים את הילד? האם האֵם אינה אוהבת את ילדה? אבל היא כפתה את רצונה. הרי הילד היה ברחוב כי הוא רצה להיות ברחוב.

איך אתה מסביר את הסתירות הללו?

אין כאן סתירות. אבל אינך רואה את ההרמוניה. ולא תבין את התורה האלוהית הזאת על אהבה, עד שתבין שבחירתי הגבוהה ביותר בשביל עצמי היא אותה הבחירה כמו הבחירה הגבוהה ביותר שלך בשביל עצמך. וזה מפני שאתה ואני אחד.

אתה מבין, התורה האלוהית היא גם דיכוטומיה אלוהית, מפני שהחיים עצמם הם דיכוטומיה – חוויה שיכולות להתקיים בה באותו הזמן ובאותו המקום שתי אמיתות הנראות סותרות.

אני עומד מאחורי מה שאמרתי בספר הראשון: הטעות הגדולה ביותר שאנשים עושים ביחסים בין־אישיים היא לדאוג למה שהאחר רוצה, הווה, עושה או עובר. דאג רק לעצמך. מה העצמי הווה, עושה או עובר? מה העצמי רוצה, צריך או בוחר? מהי הבחירה הגבוהה ביותר בשביל העצמי?

אני עומד גם מאחורי הצהרה אחרת שהצהרתי באותו ספר: הבחירה הגבוהה ביותר בשביל העצמי הופכת לבחירה הגבוהה ביותר בשביל האחר כשהעצמי מבין שאין אחר.

אם כך, הטעות היא לא בבחירה של הדבר שהכי טוב בשבילך, אלא בכך שאינך יודע מהו הדבר הכי טוב. זה נובע מכך שאינך יודע מי אתה באמת, ועוד פחות מזה, מי אתה רוצה להיות.

אני לא מבין.

אני אתן לך דוגמה. אם אתה רוצה לנצח בתחרות 750 הק"מ של אינדיאנפוליס, יהיה הדבר הכי טוב בשבילך לנהוג במהירות של 200 קמ"ש. אם אתה רוצה להגיע למכולת בבטחה, זה לא יהיה הדבר הטוב ביותר.

אתה אומר שהכול תלוי הקשר.

כן. כל החיים תלויי הקשר. הדבר "הטוב ביותר" תלוי במי שאתה ובמי שאתה רוצה להיות. אינך יכול להחליט בצורה נבונה מהו הדבר הטוב ביותר בשבילך, עד שתחליט בצורה נבונה מי ומה אתה.

אני, כאלוהים, יודע מה אני רוצה להיות. לכן אני יודע מה "הכי טוב" בשבילי.

ומה הדבר הזה? תגיד לי, מה "הכי טוב" בשביל אלוהים? זה צריך להיות מעניין...

הדבר הכי טוב בשבילי הוא לתת לך את הדבר שאתה תחליט שהכי טוב בשבילך. כי מה שאני מנסה להיות זה אני עצמי שיבוא לידי ביטוי. ואת זה אני הווה באמצעותך.

אתה עוקב אחרי?

כן. תאמין או לא, אני עוקב אחריך.

יפה. עכשיו אספר לך משהו שאולי תתקשה להאמין בו.

אני תמיד נותן לך את הדבר שהכי טוב בשבילך... אם כי אני מודה, שלא תמיד תדע זאת.

המסתורין הזה מתחיל להתבהר עכשיו, כשאתה מתחיל להבין מה אני זומם.

אני הוא אלוהים.

אני היא האלה.

אני הוא ההוויה העליונה. כל הכוליות. ההתחלה והסוף. האלפא והאומגה.

אני הוא סך הכול, ואני הוא העיקר. אני הוא השאלה והתשובה. הלמעלה והלמטה. השמאל והימין, הכאן והעכשיו, הלפני והאחרי.

אני הוא האור, ואני הוא החושך היוצר את האור ומאפשר אותו. אני הוא הטוּב האינסופי וה"רוע" ההופך את ה"טוּב" לטוב. אני הוא כל הדברים הללו – וכל הכוליות – ואיני יכול לחוות אף חלק מעצמי בלי לחוות את כולי.

וזה הדבר שאינך מבין בנוגע אלי. אתה רוצה לעשות אותי האחד, ולא האחר. הגבוה ולא הנמוך. הטוב ולא הרע. אך כשאתה מתכחש למחצית ממני, אתה מתכחש למחצית מעצמך. וכשאתה עושה זאת, אינך יכול להיות מי שאתה באמת.

אני הוא ההכול המופלא, ומה שאני רוצה זה להכיר את עצמי באופן חווייתי. אני עושה זאת באמצעותך ובאמצעות כל דבר אחר שקיים. ואני חווה את עצמי כמופלא באמצעות הבחירות שאני בוחר, מכיוון שלכל בחירה יש כוח יצירה משלה. כל בחירה היא מוגדרת. כל בחירה מייצגת אותי – כלומר, מציגה אותי מחדש (PRESENTS־RE) – כמי שאני בוחר להיות כרגע.

אבל איני יכול לבחור להיות מופלא, אלא אם כן יש לי ממה לבחור. חלק ממני חייב להיות פחות ממופלא כדי שאוכל לבחור באותו חלק ממני שהוא כן מופלא.

וזה גם המצב אצלך.

אני הוא אלוהים בתהליך של יצירת עצמי.

וכך גם אתה.

זה הדבר שנפשך כמהה לעשות. זה הדבר שרוחך צמאה לו.

לו הייתי מונע ממך את מה שאתה בוחר, הייתי מונע מעצמי את מה שאני בוחר. כי תשוקתי החזקה ביותר היא לחוות את עצמי כמה שאני, וכפי שהסברתי בפרוטרוט בספר הראשון, את זה אני יכול לעשות רק בחלל של מה שאני לא.

וכך יצרתי בקפדנות את מה שאני לא, כדי לחוות את מה שאני כן.

אבל אני כל מה שאני בורא, ולכן במובן מסוים אני מה שאני לא.

איך מישהו יכול להיות מה שהוא לא?

בקלות. אתה עושה את זה כל הזמן. רק תצפה בהתנהגות שלך.

נסה להבין את זה. אין דבר שאני לא. לכן אני מה שאני, ואני מה שאני לא.

זוהי הדיכוטומיה האלוהית.

זה המסתורין האלוהי, שעד כה רק המוחות הנעלים ביותר יכלו להבין. גיליתי בפניך את הדבר כאן באופן שיותר אנשים יוכלו להבינו.

זה היה המסר בספר הראשון, ואת האמת הבסיסית הזאת עליך להבין – עליך לדעת אותה ממקום עמוק – כדי שתבין ותדע את האמיתות הנעלות עוד יותר שיתגלו כאן, בספר השלישי.

תרשה לי להגיע עכשיו לאחת מאותן אמיתות נעלות יותר, מפני שהיא קיימת בתשובה לחלק השני של שאלתך.

קיוויתי שנחזור לחלק הזה של שאלתי. איך הורה אוהב את ילדו, אם הוא אומר או עושה את הדבר שהכי טוב לילד, גם אם עליו להפר את רצונו של הילד כדי לעשות זאת? ואולי ההורה מפגין אהבת אמת כלפי הילד כשהוא נותן לו לשחק בכביש?

זאת שאלה נהדרת. וזו שאלה שכל הורה שואל בצורה כזאת או אחרת מאז תחילת ההורות. התשובה היא אותה תשובה לך כהורה, כפי שהיא לי, כאלוהים.

אז מה התשובה?

סבלנות, ילדי, סבלנות. "הדברים הטובים מגיעים לאלו שמחכים". מעולם לא שמעת את זה?

כן. אבי נהג לומר זאת, ואני שנאתי את זה.

אני יכול להבין. אבל תגלה סבלנות כלפי עצמך, במיוחד אם בחירותיך אינן מביאות לך את מה שאתה חושב שאתה רוצה. התשובה לחלק השני של שאלתך, לדוגמה.

אתה אומר שאתה רוצה את התשובה, אבל אינך בוחר אותה. אתה יודע שאינך בוחר אותה, כי אינך חווה אותה בידך. האמת היא שהתשובה בידך ותמיד הייתה בידך. אתה פשוט אינך בוחר אותה. אתה בוחר להאמין שאינך יודע את התשובה, ולכן אינך יודע אותה.

כן, גם את זה הזכרת בספר הראשון. יש בידי את כל מה שאני בוחר שיהיה בידי כרגע – לרבות הבנה מלאה של אלוהים – אבל לא אחווה שיש לי את זה עד שאדע שיש לי את זה.

בדיוק! ניסחת את זה בצורה מושלמת.

אבל איך אני יכול לדעת שיש לי לפנֵי שאחווה שיש לי? איך אני יכול לדעת משהו שלא חוויתי? האם לא היה איזה אדם גדול שאמר: "מקור הידיעה הוא החוויה"?

הוא טעה.

הידיעה לא באה אחרי החוויה, אלא לפניה.

בנושא הזה חצי מהעולם חושב הפוך.

אז אתה מתכוון שיש לי את התשובה לחלק השני של שאלתי, אך איני יודע זאת?

בדיוק.

אבל אם איני יודע שיש לי את התשובה, אז אני לא יודע.

זה הפרדוקס, כן.

אני לא מבין... רק שאני כן.

אכן.

אז איך אני יכול להגיע למקום שבו "אדע שאני יודע" משהו, אם איני "יודע שאני יודע"?

כדי "לדעת שאתה יודע, התנהג כאילו אתה יודע".

הזכרת משהו כזה גם בספר הראשון.

כן. תחילה כדאי לסכם את מה שלימדתי בעבר. ואתה "במקרה" שואל את השאלות הנכונות, שמאפשרות לי לסכם בתחילת הספר הזה את המידע ששוחחנו עליו בפרוטרוט בחומר הקודם.

בספר הראשון דיברנו על עקרון ה"להיות־לעשות־להשיג" ועל כך שאצל רוב האנשים הוא הפוך.

רוב האנשים מאמינים שאם הם "ישיגו" משהו (עוד זמן, כסף, אהבה – מה שלא יהיה), הם סוף סוף יוכלו "לעשות" משהו (לכתוב ספר, לפתח תחביב, לצאת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים), וזה יאפשר להם "להיות" משהו (מאושר, שָלֵו, מסופק או מאוהב).

למעשה, הם הופכים את עקרון ה"להיות־לעשות־להשיג". ביקום, כפי שהוא באמת (בניגוד לאיך שאתם חושבים שהוא), "השגה" אינה מביאה ל"הוויה", אלא להפך.

תחילה אתה "נהיה" הדבר שאתה קורא לו "שמח" (או "יודע", או "חכם", או "רחום" או מה שלא יהיה), אחר כך אתה מתחיל "לעשות" דברים מהמקום הזה של ההוויה, ובמהרה אתה מגלה שמה שאתה עושה מביא לך בסופו של דבר את הדברים שתמיד רצית "להשיג".

הדרך להפעיל את התהליך היצירתי הזה (וזה מה שזה. תהליך של בריאה ושל יצירה) היא לראות מה אתה רוצה "להשיג", לשאול את עצמך מה אתה חושב ש"תהיה" אילוּ "השגת" את זה, ואז להתחיל להיות.

כך אתה הופך את אופן השימוש שלך בעקרון ה"להיות־לעשות־להשיג" – למעשה, אתה מתחיל להשתמש בו בצורה נכונה – ואתה עובד עם הכוח הבורא של היקום, ולא נגדו.

הרי לך דרך קצרה להציג את העיקרון הזה:

בחיים אינך צריך לעשות דבר.

הכול עניין של מה שאתה הווה.

זה אחד משלושה מסרים שאגע בהם שוב בסיום שיחתנו. אסגור את הספר בזה.

לעת עתה וכדי להסביר זאת, תחשוב על אדם שפשוט יודע, שאילו היו לו רק עוד קצת זמן, עוד קצת כסף או עוד קצת אהבה, הוא היה מאושר באמת.

הוא אינו מבין את הקשר בין העובדה שהוא "לא מאושר באמת" כרגע ובין העובדה שאין לו את הזמן, הכסף או האהבה שהוא רוצה.

נכון. לעומת זאת לאדם המאושר נראה שיש זמן לעשות את כל מה שחשוב באמת, יש לו את כל הכסף שהוא צריך, ויש לו די אהבה לכל החיים.

הוא מגלה שיש לו כל מה שהוא צריך בשביל "להיות מאושר" בכך ש"הוא מאושר" מלכתחילה!

בדיוק. כשאתה מחליט מראש מה אתה בוחר להיות, אתה מביא את הדבר לחוויה שלך.

"להיות או לא להיות. זאת השאלה".

בדיוק. אושר הוא מצב רוח, וכמו כל מצבי הרוח הוא מייצר את עצמו בגוף הפיסי.

הרי לך הצהרה למגנט שעל המקרר:

"כל מצבי הרוח מייצרים את עצמם".

אבל איך אתה יכול "להיות" מאושר מלכתחילה או להיות כל דבר אחר שאתה רוצה להיות – למשל, מצליח יותר או נאהב יותר – אם לא השגת את מה שאתה חושב שאתה צריך להשיג בשביל "להיות" כזה?

תעמיד פנים כאילו אתה כזה, ותמשוך את זה אליך.

אתה הופך להיות מה שאתה מעמיד פנים שאתה.

במילים אחרות, "שחק אותה עד שתצליח".

משהו כזה, כן. רק שאינך יכול "לשחק אותה" באמת. מעשיך חייבים להיות כנים.

כל שתעשה, עשה בכנות, או שאין כל תועלת במעשיך.

זה לא מפני שאיני רוצה "להעניק" לך. אלוהים אינו "מעניק" ואינו "מעניש", כידוע לך. אבל חוק הטבע דורש מהגוף, מהמחשבה ומהרוח להיות מאוחדים במחשבה, במילה ובמעשה כדי שתהליך הבריאה יתאפשר.

אינך יכול לשקר למחשבות שלך. אם אינך כן, השכל שלך יודע זאת, וזהו זה. הרסת כל סיכוי לכך שמחשבותיך יוכלו לעזור לך בתהליך הבריאה.

מובן שאתה יכול לברוא בלי השכל, אבל זה קשה הרבה יותר. אתה יכול לבקש מגופך לעשות משהו ששכלך אינו מאמין בו, ואם גופך יעשה זאת לאורך די זמן, יתחיל שכלך להשתחרר מהמחשבה הקודמת שלו בנוגע לאותו עניין וייצור מחשבה חדשה. ברגע שיש לך מחשבה חדשה בעניין כלשהו, אתה כבר בדרך לברוא אותו כפן קבוע של ישותך במקום משהו שאתה רק מעמיד פנים בנוגע אליו.

אבל כך עושים דברים בדרך הקשה, וגם במקרים כאלה צריך המעשה להיות כן. שלא כמו עם אנשים, עם היקום אי אפשר לעשות מניפולציות.

אם כך, יש לנו כאן איזון עדין מאוד. הגוף עושה משהו שהשכל אינו מאמין בו, אך השכל צריך להוסיף את מרכיב הכנות לפעולת הגוף כדי שזה יעבוד.

איך השכל יכול להוסיף כנות אם הוא אינו "מאמין" במה שהגוף עושה?

בכך שהוא מוציא את המרכיב האנוכי של רווח אישי.

איך?

השכל אולי אינו יכול להסכים בכנות שפעולות הגוף יוכלו להביא לך את הדבר שאתה בוחר, אבל הוא יודע בבירור שאלוהים יביא דרכך דברים טובים לאחר.

לכן את מה שאתה בוחר לעצמך תן לאחר.

אתה מוכן לחזור על זה, בבקשה?

כמובן.

את מה שאתה בוחר לעצמך תן לאחר.

אם אתה בוחר להיות שמח, גרום לאחר להיות שמח.

אם אתה בוחר לשגשג, גרום לאחר לשגשג.

אם אתה בוחר יותר אהבה בחייך, גרום לאחרים יותר אהבה בחייהם.

עשה זאת בכנות – לא מפני שאתה מחפש רווח אישי, אלא מפני שאתה באמת רוצה שלאחר יהיה את זה – וכל הדברים שתיתן יבואו אליך.

למה זה? איך זה עובד?

פעולת הנתינה גורמת לך לחוות שיש לך את אותו הדבר כדי לתת אותו. מכיוון שאינך יכול לתת לאחר את מה שאין לך באותו רגע, שכלך מגיע למסקנה חדשה, למחשבה חדשה עליך: שכנראה יש לך את הדבר הזה, או שלא היית יכול לתת אותו לאחר.

המחשבה החדשה הזאת הופכת לחוויה שלך. אתה מתחיל "להיות" כזה. וברגע שהתחלת "להיות" משהו, התחלת להפעיל את מכונת הבריאה הכי חזקה ביקום – העצמי האלוהי שלך.

אתה בורא את מה שאתה הווה.

המעגל הושלם, ואתה תברא עוד ועוד מזה בחייך. הדבר יתגשם במציאות הפיסית שלך.

זה הסוד הגדול ביותר של החיים. הספר הראשון והספר השני נכתבו בשביל לומר לך את זה. הכול נכתב שם בפירוט רב יותר.

תסביר לי, בבקשה, למה הכנות חשובה כל־כך כשאתה נותן לאחר את מה שאתה בוחר לעצמך.

אם אתה נותן לאחר כתחבולה, כמניפולציה שמטרתה לגרום למשהו לבוא אליך, השכל שלך יודע זאת. זה עתה אותתת לו שאין לך את הדבר הזה. ומכיוון שהיקום הוא בסך הכול מכונת צילום ענקית, המעתיקה את מחשבותיך למציאות הפיסית, זו תהיה המציאות שלך. כלומר, אתה תמשיך לחוות ש"אין לך את זה", ולא משנה מה תעשה!

נוסף על כך זאת תהיה גם החוויה של האדם שאתה מנסה לתת לו. הוא יראה שאתה רק מנסה להשיג משהו. הוא יראה שלמעשה אין לך שום דבר להציע, והנתינה שלך תהיה מחווה ריקה מתוכן, והמקור השטחי והאנוכי שלה ייראה לעין כול.

כך תרחיק מעצמך את הדבר שרצית למשוך אליך.

אבל כשאתה נותן משהו למישהו בלב שלם – כי אתה רואה שהוא רוצה את זה, זקוק לזה ומן הראוי שיקבל את זה – תגלה שיש לך את הדבר הזה כדי לתת אותו, וזו תגלית עצומה.

זה נכון! זה באמת עובד ככה! אני זוכר פעם אחת, כשחיי לא היו במצב טוב כל־כך, שהחזקתי את ראשי וחשבתי שנגמר לי הכסף, שיש לי מעט מאוד אוכל ושאיני יודע מתי אוכל שוב ארוחה הגונה, או איך אשלם את שכר הדירה. באותו ערב פגשתי זוג צעיר בתחנת אוטובוס. ירדתי למטה להביא חבילה, והם היו רק ילדים, מכורבלים על ספסל, משתמשים במעיליהם כבשמיכה.

ראיתי אותם וליבי יצא אליהם. זכרתי שכשהייתי ילד בקושי הסתדרנו ועברנו ממקום למקום כל הזמן. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם אם הם רוצים לבוא אלי ולשבת ליד האש, לשתות שוקו חם ואולי לפתוח את הספה ולישון טוב לילה אחד. הם הביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה כמו ילדים בבוקר חג המולד.

ובכן, הגענו הביתה והכנתי להם אוכל. כולנו אכלנו באותו ערב טוב מכפי שאכלנו זה זמן רב. האוכל היה שם כל הזמן. המקרר היה עמוס לעייפה. רק הייתי צריך להושיט יד ולהוציא את כל הדברים שדחפתי לשם. הכנתי תבשיל "כל מה שבמקרר", וזה היה מצוין! אני זוכר שחשבתי: "מאין הגיע כל האוכל הזה?"

למחרת בבוקר הכנתי לילדים ארוחת בוקר ולקחתי אותם לתחנת האוטובוס. שם הכנסתי יד לכיס ונתתי להם שטר של עשרים דולר. "אולי זה יעזור", אמרתי. חיבקתי אותם ושלחתי אותם לדרכם. הרגשתי טוב יותר בנוגע למצבי כל אותו היום. בעצם, כל השבוע. והחוויה הזאת, שמעולם לא שכחתי, חוללה שינוי עמוק בראיית החיים שלי ובהבנתי את החיים.

מאז החל המצב להשתפר, וכשהבטתי בעצמי במראה בבוקר, הבחנתי במשהו חשוב מאוד. אני עדיין כאן.

זה סיפור יפהפה. ואתה צודק. בדיוק כך זה עובד. לכן כשאתה רוצה משהו, תן אותו לאחר. אז כבר לא תהיה במצב של "רוצה" אותו. מיד תחווה ש"יש" לך אותו. משם והלאה זו רק שאלה של דרגה. מבחינה פסיכולוגית תגלה שהרבה יותר קל לך "להוסיף למשהו" מאשר לברוא יש מאין.

אני מרגיש ששמעתי עכשיו משהו עמוק מאוד. אתה יכול לחבר את זה לחלק השני של שאלתי? יש קשר?

תראה, אני טוען שכבר יש לך את התשובה לשאלה. כרגע אתה חי את המחשבה שאין לך את התשובה; שאילו הייתה לך התשובה, הייתה לך דעת. לכן אתה מבקש ממני דעת. אבל אני אומר לך, היֵה דעת, ואז תקבל דעת.

ומהי הדרך המהירה ביותר "להיות" דעת? תגרום לאחר לדעת.

האם אתה בוחר שתהיה לך התשובה לשאלה? תן את התשובה לאחר.

עכשיו אשאל אותך את השאלה. אני אעמיד פנים שאני "לא יודע", ואתה תיתן לי את התשובה.

איך יכול להיות שהורה שלוקח את ילדו מאמצע הכביש באמת אוהב את הילד, אם אהבה פירושה שאתה רוצה בשביל אחרים את מה שהם רוצים בשביל עצמם?

אני לא יודע.

אני יודע. אבל אילו חשבת שאתה יודע, מה הייתה תשובתך?

ובכן, הייתי אומר שההורה כן רצה בשביל הילד את מה שהילד רצה – להישאר בחיים. הייתי אומר שהילד לא רצה למות, אך פשוט לא ידע שאם ירוץ לכביש, זה עלול לקרות. לכן כשההורה רץ לקחת את הילד, הוא לא מנע מילדו את ההזדמנות לפעול על־פי רצונו, אלא היה קשוב לבחירה האמיתית של הילד, לרצונו העמוק ביותר.

זו תהיה תשובה טובה מאוד.

אם זה נכון, אז אתה, כאלוהים, צריך להיות עסוק רק בלמנוע מאיתנו לפגוע בעצמנו, כי לא ייתכן שהרצון העמוק ביותר שלנו הוא להזיק לעצמנו. ובכל זאת אנחנו מזיקים לעצמנו כל הזמן, ואתה יושב בחיבוק ידיים וצופה בנו.

אני תמיד קשוב לרצונכם העמוק ביותר, ותמיד אני נותן לכם אותו.

גם כשאתם עושים משהו שיגרום לכם למות – אם זה רצונכם העמוק ביותר, זה מה שתקבלו: את החוויה של "למות".

לעולם איני מתערב ברצונות העמוקים ביותר שלכם.

אתה אומר שכאשר אנחנו מזיקים לעצמנו, זה מה שרצינו לעשות? זה הרצון העמוק ביותר שלנו?

אינכם יכולים "להזיק" לעצמכם. אינכם מסוגלים להיות ניזוקים. "נזק" הוא תגובה סובייקטיבית, לא תופעה אובייקטיבית. אתם יכולים לבחור לחוות "נזק" לעצמכם עקב מפגש או תופעה כלשהם, אבל זה נתון לגמרי להחלטתכם.

האמת היא שהתשובה לשאלתך היא: כן – כאשר אתם גורמים נזק לעצמכם, זה מפני שרציתם בכך. אבל אני מדבר ברמה גבוהה מאוד ואזוטרית, וזה לא באמת המקום שממנו "באה" השאלה שלך.

במובן שאתה מתכוון אליו, כעניין של בחירה מודעת, הייתי אומר שלא; כל פעם שאתם מזיקים לעצמכם, זה לא מפני שזה מה ש"רציתם".

הילד שנפגע ממכונית מפני שקפץ לכביש לא "רצה" (לא בחר במודע) להיפגע על־ידי המכונית.

הגבר שכל הזמן מתחתן עם אותו טיפוס של אישה – כזאת שאינה מתאימה לו – שרק חיצוניותה משתנה, אינו "רוצה" (אינו בוחר במודע) להמשיך ליצור נישואים כושלים.

אי אפשר לומר שאדם שהכה את אגודלו בפטיש "רצה" את החוויה הזאת. הוא לא רצה אותה, לא בחר בה במודע.

אבל כל התופעות האובייקטיביות נמשכות אליכם באופן לא מודע. אתם יוצרים את כל מה שקורה באופן לא מודע. כל אדם, מקום או דבר בחייכם נמשכים אליכם על ידכם – הם תוצאה של בריאה עצמית, כדי לספק לכם בצורה מושלמת את התנאים המדויקים, את ההזדמנות המושלמת לחוות את הדבר הבא שאתם רוצים לחוות לצורך התפתחותכם.

דבר אינו יכול לקרות, אני אומר לך, דבר אינו יכול להתרחש בחייכם, שלא יהיה בדיוק ההזדמנות המושלמת לרפא משהו, לברוא משהו או לחוות משהו שברצונכם לרפא, לברוא או לחוות כדי להיות מי שאתם באמת.

ומי אני באמת?

מי שתבחר להיות. איזה פן של האלוהות שאתה רוצה להיות – זה מי שאתה. זה יכול להשתנות בכל רגע נתון. ואכן, הרבה פעמים זה משתנה מרגע לרגע. אבל אם אתה רוצה שחייך יירגעו, שיפסיקו להביא לך מגוון כה רחב של חוויות, יש דרך לעשות זאת. פשוט הפסק לשנות את דעתך לעיתים קרובות כל־כך בנוגע למי שאתה ולמי שאתה בוחר להיות.

את זה קל יותר להגיד מאשר לעשות!

אני רואה שאתה מחליט את ההחלטות הללו ברמות שונות. הילדה שמחליטה לצאת לשחק בכביש אינה בוחרת למות. היא אולי בוחרת בחירות אחרות, אבל למות אינה אחת מהן. האֵם יודעת את זה.

הבעיה כאן היא לא שהילדה בחרה למות, אלא שהיא בחרה בחירות שעשויות להוביל ליותר מתוצאה אחת, לרבות מותה. העובדה הזאת אינה ברורה לה. היא אינה ידועה לה. זה המידע החסר, שמונע מהילדה לבחור בחירה בהירה, בחירה טובה יותר.

אז כפי שאתה רואה, ניתחת את המצב בצורה מעולה.

אני, כאלוהים, לעולם לא אתערב בבחירותיכם, אבל תמיד אדע מה הן.

לכן אתה רשאי להניח שאם משהו קרה לך, זה רק לטובה, מפני שדבר אינו בלתי מושלם בעולמו של אלוהים.

תוכנית חייכם – האנשים, המקומות, האירועים – נבראה בצורה מושלמת על־ידי הבורא המושלם של השלמות עצמה: אתה. ואני. באמצעותך.

אנו יכולים לעבוד יחד בתהליך הבריאה המשותף הזה בצורה מודעת או בצורה בלתי מודעת. אתה יכול לחיות את חייך בצורה מודעת או בצורה בלתי מודעת. אתה יכול לצעוד בנתיב שלך ער או ישן.

אתה תבחר.

רגע. תחזור להערה על קבלת החלטות ברמות שונות. אמרת שאם אני רוצה חיים רגועים יותר, עלי להפסיק לשנות את דעתי בנוגע למי שאני ולמי שאני רוצה להיות. כשאמרתי שזה לא קל, אמרת שכולנו מקבלים החלטות ברמות שונות. אתה יכול להרחיב על זה? מה זה אומר? מה הן ההשלכות?

לו רצית רק את מה שנפשך רוצה, היה הכול פשוט מאוד. לו הקשבת לאותו חלק בך שהוא רק רוח, היו כל החלטותיך קלות, וכל תוצאותיהן היו מלאות שמחה. זה מפני שהבחירות של הרוח הן תמיד הבחירות הגבוהות ביותר.

אין צורך לחשוב עליהן פעמיים. אין צורך לנתח אותן או לתת להן ציון. צריך רק לפעול על־פיהן.

אבל אתה אינך רק רוח. אתה ישות משולשת המורכבת מגוף, משכל ומנפש. זה ההוד וההדר שבך. כי לעיתים קרובות אתה מחליט החלטות ובוחר בחירות בכל שלוש הרמות בו־זמנית, והן בשום אופן אינן תואמות תמיד.

זה לא חריג שגופך ירצה דבר אחד, בזמן ששכלך מחפש דבר אחר ונפשך חושקת בדבר שלישי. זה נכון במיוחד אצל ילדים, שבדרך כלל אינם בוגרים דיים להבחין בין מה שנשמע "כיף" לגוף ובין מה שהגיוני לשכל, ועוד פחות מזה, מה שירַצה את הנפש. לכן הילד רץ לכביש.

כאלוהים, אני מודע לכל החלטותיכם – גם לאלו שאתם עושים ברמת התת־מודע. לעולם לא אתערב בהן, אלא להפך. תפקידי הוא לדאוג לכך שכל בחירותיכם יתקיימו (האמת היא שאתם מקיימים אותן בעצמכם. אני רק התקנתי מערכת שמאפשרת לכם לעשות זאת. המערכת הזאת נקראת תהליך הבריאה, והיא מוסברת בפירוט בספר הראשון).

כאשר הבחירות שלכם מתנגשות זו בזו – כאשר הגוף, השכל והנפש אינם פועלים כאחד – מתקיים תהליך הבריאה בכל הרמות ויוצר תוצאות מעורבבות. אך אם הישות שלכם נמצאת בהרמוניה ובחירותיכם מאוחדות, דברים מדהימים עשויים להתרחש.

הצעירים שלכם משתמשים במשפט "לאסוף את עצמך", שמתאר את מצב הישות המאוחדת.

יש גם תת־רמות בתהליך קבלת ההחלטות שלכם. זה נכון במיוחד לרמת השכל.

השכל שלכם יכול להחליט החלטות ולבחור בחירות בשלוש רמות פנימיות לפחות, והוא אכן עושה זאת: היגיון, אינטואיציה ורגש, ולפעמים הוא עושה זאת בשלוש הרמות יחד. הדבר הזה יוצר פוטנציאל לעימות פנימי גדול עוד יותר.

ובתוך אחת הרמות האלה – הרגש – קיימות עוד חמש תת־רמות, והן חמשת הרגשות הטבעיים: אֵבֶל, כעס, קנאה, פחד ואהבה.

חמשת הרגשות הטבעיים כוללים פחד ואהבה, אבל פחד ואהבה הם הבסיס לכל הרגשות. שלושת הרגשות האחרים נולדו מהשניים האלו.

בסופו של דבר, כל המחשבות ניזונות מאהבה או מכעס. זה הקיטוב הגדול. זו הדואליות הראשונית. בסופו של דבר אפשר לפרוט כל דבר לאחד מהשניים האלו. כל המחשבות, הרעיונות, התפישות, ההבנות, ההחלטות, הבחירות והמעשים מבוססים על אחד מאלו.

ובסוף יש בעצם רק אחד.

אהבה.

למען האמת, אהבה היא כל מה שיש. אפילו הפחד מקורו באהבה, וכשמשתמשים בו נכון, הוא מבטא אהבה.

פחד מבטא אהבה?

בצורתו הגבוהה ביותר, כן. הכול מבטא אהבה, כשהוא מבוטא בצורה הגבוהה ביותר.

האם ההורה שמציל את ילדתו ממוות בכביש מבטא פחד או אהבה?

שניהם, אני מניח. פחד לחיי הילדה ואהבה. די אהבה בשביל לסכן את חייו שלו כדי להציל את חיי הילדה.

בדיוק. וכאן אנו רואים שפחד בצורתו הגבוהה ביותר הופך לאהבה... הוא האהבה הבאה לידי ביטוי כפחד.

באותו האופן אם נעלה בסולם הרגשות הטבעיים, אבל, כעס וקנאה הם צורה מסוימת של פחד, שהוא צורה מסוימת של אהבה.

דבר אחד מוביל למשנהו. אתה מבין?

הבעיה מתחילה כשאחד מהרגשות הטבעיים מתעוות. אז הם נהיים גרוטסקיים וקשה לזהות אותם כנובעים מאהבה, וודאי שלא מאלוהים, שהוא אהבה מוחלטת.

שמעתי בעבר על חמשת הרגשות הטבעיים בזכות היכרותי הנפלאה עם ד"ר אליזבת' קובלר־רוס. היא לימדה אותי עליהם.

אכן. ואני נתתי לה השראה ללמד את זה.

אז אני מבין שכשאני מקבל החלטות, הרבה תלוי ב"מקום שממנו אני בא", ואותו מקום "שממנו אני בא" יכול להימצא בעומק של כמה שכבות.

זה אכן המצב.

ספר לי, בבקשה. אני רוצה לשמוע את זה שוב, כי שכחתי הרבה ממה שאליזבת' לימדה אותי על חמשת הרגשות הטבעיים.

אֵבֶל הוא רגש טבעי. זה אותו חלק בתוכך שמאפשר לך להיפרד כשאינך רוצה להיפרד. הוא מאפשר לך לבטא, להוציא החוצה את העצב שקיים בך כשאתה חווה אובדן כלשהו. זה יכול להיות אובדן של מישהו אהוב או אובדן של עדשת מגע.

כשמותר לך לבטא את האבל שלך, אתה נפטר ממנו. ילדים שמרשים להם להיות עצובים כשהם מרגישים עצב, חשים בריאים מאוד בנוגע לעצב כשהם מתבגרים, ועקב כך הם בדרך כלל מתגברים עליו במהירות.

ילדים שאומרים להם: "אל תבכה", מתקשים לבכות כמבוגרים. אחרי הכול, כל חייהם אמרו להם לא לעשות זאת. לכן הם מדחיקים את אבלם.

אֵבֶל שמודחק בעקביות הופך לדיכאון כרוני, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל דיכאון כרוני. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

כעס הוא רגש טבעי. זה הכלי שעומד לרשותך בשביל לומר: "לא, תודה". הוא לא חייב להיות מעליב, והוא לעולם אינו צריך להזיק לאחר.

ילדים שמרשים להם לבטא את כעסם מפתחים גישה בריאה מאוד לכעס בבגרותם, ולכן בדרך כלל מתגברים על כעסם מהר מאוד.

ילדים שגורמים להם להרגיש שכעסם לא בסדר – שאסור לבטא אותו ושאסור אפילו לחוות אותו – יתקשו להתמודד עם כעסם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

כעס שמודחק בעקביות הופך לזעם, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל זעם. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

קנאה היא רגש טבעי. זהו הרגש שגורם לילד בן חמש לרצות להגיע לידית של הדלת כפי שאחותו מגיעה, או לרכוב על האופניים. קנאה היא הרגש הטבעי שגורם לך לרצות לעשות את זה שוב, להשתדל יותר, להתאמץ עד שתצליח. בריא מאוד לקנא, טבעי מאוד. ילדים שמרשים להם לבטא את קנאתם מפתחים גישה בריאה מאוד לקנאה בבגרותם, ולכן בדרך כלל מתגברים על קנאתם מהר מאוד.

ילדים שגורמים להם להרגיש שקנאה זה לא בסדר – שאסור לבטא אותה ושאסור אפילו לחוות אותה – יתקשו להתמודד עם קנאתם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

קנאה שמודחקת בעקביות הופכת לצרות עין, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל צרות עין. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

פחד הוא רגש טבעי. תינוקות נולדים עם שני פחדים בלבד: הפחד ליפול והפחד מפני רעשים חזקים. כל שאר הפחדים הם תגובות נרכשות שהילד לומד מסביבתו ומהוריו. מטרת הפחד הטבעי היא לבנות מעט זהירות. זהירות היא כלי שעוזר לשמור את הגוף בחיים. הפחד נובע מאהבה. מאהבת עצמי.

ילדים שגורמים להם להרגיש שפחד זה לא בסדר – שאסור לבטא אותו ושאסור אפילו לחוות אותו – יתקשו להתמודד עם פחדיהם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

פחד שמודחק בעקביות הופך לחרדה, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל חרדה. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

אהבה היא רגש טבעי. כשמרשים לילד לבטא ולקבל אהבה בצורה נורמלית וטבעית, בלי מגבלות או תנאים, עכבות או מבוכה, אין צורך בדבר מעבר לזה. האושר שבביטוי אהבה ובקבלתה באופן כזה עומד בפני עצמו. אבל אהבה שהותנתה, שהוגבלה, שעוותה בחוקים ובכללים, בטקסים ובמגבלות, שנשלטה, נוצלה ולא ניתנה, הופכת ללא טבעית.

ילדים שגורמים להם להרגיש שאהבתם הטבעית היא לא בסדר – שאסור לבטא אותה ושאסור אפילו לחוות אותה – יתקשו להתמודד עם אהבתם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

אהבה שמודחקת בעקביות הופכת לרכושנות, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל רכושנות. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

וכך, כאשר חמשת הרגשות הטבעיים מודחקים, נוצרות תגובות לא טבעיות. ורוב הרגשות הטבעיים מודחקים אצל רוב האנשים. אבל הם ידידיכם. הם מתנותיכם. הם הכלים האלוהיים שלכם, שבעזרתם עליכם ליצור את המציאות שלכם.

הכלים הללו ניתנים לכם בלידתכם, ובעזרתם עליכם ליצור את חייכם.

מדוע רוב הרגשות האלו מודחקים אצל רוב האנשים?

לימדו אותם להדחיק אותם. כך אמרו להם לעשות.

מי?

הוריהם. האנשים שגידלו אותם.

למה? למה הם עשו דבר כזה?

כי זה מה שהוריהם לימדו אותם, והוריהם הם שאמרו להם לעשות זאת.

כן, כן. אבל למה? מה קורה פה?

מה שקורה זה שהאנשים הלא נכונים הופכים להורים.

מה זאת אומרת? מי הם "האנשים הלא נכונים"?

האם והאב.

האם והאב הם לא האנשים שצריכים לגדל את הילדים?

כשההורים צעירים, כן. ברוב המקרים, כן. למעשה, זהו נס שרובם מצליחים לעשות את העבודה הטובה שהם עושים.

איש אינו חסר כלים לגידול ילדים יותר מהורים צעירים. ודרך אגב, איש אינו יודע זאת טוב יותר מהורים צעירים.

רוב ההורים מגיעים למשימת ההורות עם מעט מאוד ניסיון חיים. הם בקושי סיימו להיות ילדים בעצמם. הם עדיין מחפשים תשובות, עדיין רוצים למצוא רמזים.

הם עדיין לא גילו את עצמם, והם מנסים להדריך ולעודד גילוי באחרים שפגיעים עוד יותר מהם. הם עדיין לא הגדירו את עצמם, והם נזרקים אל המשימה של הגדרת אחרים. הם עדיין עסוקים בלהתגבר על ההגדרה הלא נכונה שהוריהם שלהם הגדירו אותם.

הם עדיין לא גילו מי הם, והם מנסים לומר לך מי אתה. ומופעל עליהם לחץ גדול מאוד להצליח, בזמן שהם אינם "מצליחים" אפילו לחיות את חייהם כמו שצריך. לכן הם טועים בכול – בחייהם ובחיי ילדיהם.

אם יש להם מזל, הנזק שייגרם לילדיהם לא יהיה גדול מדי. הצאצא יתגבר על זה, אבל זה כנראה לא יקרה לפני שהוא יעביר נזק גם לצאצאיו שלו.

רובכם רוכשים את החוכמה, את הסבלנות, את ההבנה ואת האהבה הנדרשות כדי להיות הורים נפלאים אחרי תום שנות ההורות שלכם.

למה זה? אני לא מבין את זה. אני רואה שההבחנה שלך נכונה ברוב המקרים, אבל למה זה?

מפני שמולידי הילדים מעולם לא היו אמורים להיות מגדלי הילדים. שנות גידול הילדים שלכם אמורות להתחיל רק בזמן שהן מסתיימות היום.

אני עדיין קצת אבוד כאן.

מבחינה ביולוגית בני אדם מסוגלים להוליד ילדים בזמן שהם עדיין ילדים בעצמם. אולי רובכם תופתעו לדעת, שהם ילדים במשך 40 או 50 שנה.

בני אדם הם "ילדים בעצמם" במשך 40 או 50 שנה?

מבחינה מסוימת כן. אני יודע שקשה לראות את זה כאמת, אבל הבט סביבך. אולי ההתנהגות של בני מינך תעזור לי להוכיח זאת.

הקושי הוא שבחברה שלכם אתם נחשבים ל"מבוגרים" ומוכנים לצאת לעולם בגיל 21. הוסף לכך את העובדה שאת רובכם גידלו אימהות ואבות שבעצמם לא היו מבוגרים בהרבה מ21- כשהם התחילו לגדל אתכם, ותתחיל לראות את הבעיה.

אילו מולידי הילדים היו אמורים להיות מגדלי הילדים, לא הייתם יכולים להוליד ילדים עד גיל 50!

הולדַת הילדים הייתה אמורה להיות מלאכתם של הצעירים, שגופיהם מפותחים וחזקים. גידול הילדים היה אמור להיות מלאכתם של הזקנים, ששכלם מפותח וחזק.

בחברה שלכם התעקשתם להפוך את מולידי הילדים לאחראים לגידול הילדים, והתוצאה היא שהפכתם לא רק את תהליך ההורות לקשה ביותר, אלא גם עיוותתם רבות מהאנרגיות הקשורות לאקט המיני.

אה... אתה מוכן להסביר?

כן.

בני אדם רבים הבחינו במה שאמרתי כאן: שבני אדם רבים – אולי רובם – אינם מוכנים באמת לגדל ילדים בזמן שהם מוכנים להוליד אותם. אבל לאחר שגילו זאת, פנו בני האדם בדיוק לפתרון הלא נכון.

במקום להרשות לצעירים ליהנות מיחסי מין, ובמקרה שנוצר ילד לתת למבוגרים לגדל אותו, אתם אומרים לצעירים שלכם לא לקיים יחסי מין עד שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות של גידול הילדים. יצרתם מצב שבו זה "לא בסדר" לחוות חוויות מיניות לפני הזמן הזה, וכך יצרתם טאבו סביב מה שהיה אמור להיות אחת החגיגות השמחות ביותר של החיים.

מובן שזהו טאבו שהצאצאים לא יתייחסו אליו יותר מדי – ובצדק: זה לגמרי לא טבעי לציית לו.

בני אדם רוצים למצוא בני זוג ולהזדווג ברגע שהם חשים אות פנימי שאומר להם שהם מוכנים. זה הטבע האנושי.

אבל מה שהם חושבים על טבעם האמיתי יהיה קשור למה שאתם, כהורים, אמרתם להם יותר מאשר לדברים שהם מרגישים בפנים. ילדיכם רוצים לשמוע מכם על מהות החיים.

לכן כשהם מתחילים לחוש רצון להציץ זה בזה, לשחק בתמימות זה עם זה, לגלות את ה"שוני" זה מזה, הם יחפשו אצלכם הנחיות בנוגע לכך. האם החלק הזה בהתנהגותם האנושית הוא "טוב"? האם הוא "רע"? האם אתם מאשרים אותו? האם יש לדכא אותו? לעצור אותו? לא לתת לו לפרוץ?

נראה שמה שהורים רבים אומרים לצאצאיהם על החלק הזה בהתנהגותם האנושית מקורו במה שאמרו להם, במה שהדת שלהם אומרת, במה שהחברה שלהם חושבת – הכול מלבד הסדר הטבעי של הדברים.

בסדר הטבעי של הגזע שלכם המיניות מתחילה לפרוח בין גיל 9 לגיל 14. מגיל 15 ואילך היא בהחלט קיימת ומבוטאת אצל רוב בני האדם. כך מתחיל מירוץ נגד הזמן: הילדים שועטים לכיוון שחרור מלא של האנרגיה המינית השמחה שלהם, וההורים שועטים לעצור אותם.

ההורים נזקקו לכל העזרה ולכל בעלי הברית שיכלו לגייס למאבק הזה, מכיוון שכפי שצוין, הם מבקשים מצאצאיהם לא לעשות משהו שהוא חלק מהותי מטבעם.

לכן המבוגרים המציאו את כל אמצעי הלחץ המשפחתיים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והכלכליים ועוד הגבלות וגבולות כדי להצדיק את תביעותיהם הלא טבעיות מצאצאיהם. עקב כך גדלו הילדים וקיבלו את זה שמיניותם היא לא טבעית. איך יכול להיות שדבר "טבעי" כל־כך יהיה מביש כל־כך, עצור כל־כך תמיד, כה נשלט, מוגבל, מרוסן ומוכחש?

טוב, אני חושב שאתה קצת מגזים. אתה לא חושב שאתה מגזים?

באמת? איך יושפע ילד בן 4 או 5, שהוריו אפילו אינם משתמשים בשם הנכון לאיברים מסוימים בגופם? מה המסר שאתה מעביר לילד על רמת הנוחות שלך עם זה, ומה אתה חושב שרמת הנוחות שלו צריכה להיות?

אה...

כן. אכן "אה..."

טוב, "אנחנו פשוט לא משתמשים במילים האלה", כפי שסבתי נהגה לומר. פשוט "פיפי" ו"טוסיק" נשמעים טוב יותר.

רק כי יש לכם "מטען" שלילי הקשור לשמות האמיתיים של חלקי הגוף שאתם כל־כך מתקשים להשתמש בהם בשיחה רגילה.

בגילים הצעירים ביותר ילדים אינם יודעים למה הורים מרגישים ככה, אלא רק מקבלים את הרושם, ולעיתים קרובות רושם בלתי הפיך, שחלקים מסוימים בגוף הם "לא בסדר", ושכל דבר שקשור בהם הוא מביך, אם לא "רע".

כשהילדים גדלים ומגיעים לשנות העשרה שלהם, הם עשויים להבין שהרושם שקיבלו אינו נכון, אבל אז מספרים להם בצורה חד־משמעית על הקשר בין היריון למיניות ועל כך שיצטרכו לגדל את הילד שהם יבראו, ועכשיו יש להם עוד סיבה להרגיש שביטוי מיני הוא "רע", והמעגל הושלם.

הדבר הזה גרם בחברה שלכם בלבול ולא מעט הרס, שזו תמיד תוצאת התערבות בטבע.

יצרתם מבוכה מינית, הדחקה ובושה, שהובילו לעכבות מיניות, לחוסר תפקוד ולאלימות.

כחברה, תמיד יהיו לכם עכבות בנוגע לדברים שמביכים אתכם. תמיד לא תתפקדו עם התנהגויות שהודחקו ותמיד תנהגו באלימות במחאה על כך שגורמים לכם להתבייש במה שאתם יודעים בליבכם שהוא דבר שמעולם לא הייתם אמורים להתבייש בו.

אז פרויד עלה על משהו כשאמר שכמות עצומה מהכעס האנושי קשורה למין – זעם עמוק בשל הצורך לדכא חושים, עניין ודחפים טבעיים ובסיסיים.

רבים מהפסיכיאטרים שלכם טענו זאת. האדם כועס כי הוא יודע שאינו אמור לחוש בושה בנוגע למשהו שמעניק הרגשה טובה כל־כך, ובכל זאת הוא חש בושה ואשמה.

תחילה האדם כועס על עצמו על שהוא מרגיש טוב כל־כך ממשהו שאמור להיות "רע".

וכשהוא מבין סוף סוף שעבדו עליו – שהמיניות אמרוה להיות חלק נפלא, מכובד ואדיר מהחוויה האנושית – הוא כועס על האחרים: על ההורים שגרמו לו להדחיק, על הדת שגרמה לו להתבייש, על החברה כולה ששולטת בו.

לבסוף הוא כועס על עצמו על שהרשה לכל זה לעכב אותו.

חלק גדול מהכעס המודחק תועל לפיתוח ערכי מוסר מעוותים ולא נכונים בחברה שבה אתם חיים היום. חברה שמפארת ומכבדת כמה ממעשי האלימות המתועבים ביותר בעולם בעזרת פסלים, בולים, סרטים, תמונות ותוכניות טלוויזיה, אבל מסתירה – או גרוע מזה, הופכת לזולים – את כמה ממעשי האהבה היפים ביותר בעולם.

כל זה – כל זה – נובע ממחשבה אחת: שאלו שמולידים ילדים הם גם אלו שנושאים לבדם באחריות לגידולם.

אבל אם האנשים שמולידים את הילדים אינם אחראים לגידולם, מי כן אחראי לזה?

הקהילה כולה. עם דגש מיוחד בזקנים.

הזקנים?

ברוב הגזעים והחברות המפותחות הזקנים מגדלים את הצאצאים, מזינים אותם, מאמנים אותם ומעבירים להם את החוכמה, את הלימוד ואת המסורת של בני מינם. אחר כך, כשנדבר על כמה מהתרבויות המתקדמות האלה, אגע בזה שוב.

בכל חברה שבה יצירת צאצאים בגיל צעיר אינה נחשבת לדבר "רע" – מכיוון שזקני השבט מגדלים אותם, ולכן אין תחושה חזקה כל־כך של אחריות ושל עול – לא שומעים על הדחקה מינית, ולכן אין מקרי אונס, סטייה וחוסר תפקוד חברתי־מיני.

יש חברות כאלה בכדור הארץ?

כן, אם כי הן נעלמות. אתם ביקשתם להשמיד אותן, להטמיע אותן, כי התייחסתם אליהן כאל חברות ברבריות. במה שכיניתם חברות לא ברבריות נחשבים ילדים (ונשים ובעלים, לצורך העניין) לרכוש, לנכס אישי, ולכן מולידי הילדים חייבים להיות מגדלי הילדים. מפני שעליהם לדאוג למה ש"שייך להם".

מחשבה שעומדת בשורש רבות מהבעיות בחברה שלכם היא הרעיון שבני זוג וילדים הם רכוש אישי, שהם "שלכם".

נבחן את כל נושא ה"בעלות" אחר כך, כשנדון בחיי הוויות מפותחות. אבל לעת עתה תחשוב על זה. האם אנשים באמת מוכנים מבחינה רגשית לגדל ילדים, בזמן שהם מוכנים להוליד ילדים מבחינה גופנית?

האמת היא שלרוב האנשים אין את הכלים לגדל ילדים גם כשהם בשנות ה30- וה40- שלהם, ואסור לצפות מהם להיות מוכנים. הם לא חיו די זמן כמבוגרים בשביל להעביר חוכמה עמוקה לילדיהם.

שמעתי את זה בעבר. מארק טוויין התייחס לזה. אומרים עליו שהוא אמר: "כשהייתי בן 19, אבי לא ידע שום דבר. אבל כשהייתי בן 35, נדהמתי לראות כמה הזקן למד".

הוא הגדיר את זה בצורה מדויקת. מעולם לא הייתם אמורים ללמד אמת בצעירותכם. אלו השנים להבנת האמת. איך תוכלו ללמד ילדים אמת שעדיין לא הבנתם?

לא תוכלו, כמובן. וכך תלמדו אותם את האמת היחידה שאתם יודעים – האמת של אחרים. של אביכם, של אמכם, של התרבות שלכם, של הדת שלכם. הכול, כל דבר, מלבד האמת שלכם. את זה אתם עדיין מחפשים.

ואתם תחפשו ותתנסו ותמצאו ותיכשלו ותיצרו מחדש את האמת שלכם, את המושג שלכם על עצמכם, עד שתחיו חצי מאה בכוכב הזה או קרוב לזה.

אז תוכלו להתחיל להתיישב סוף סוף ולחיות באמת שלכם. וכנראה האמת הכי גדולה שתסכימו עליה היא שאין כל אמת עקבית; שכמו החיים עצמם האמת היא דבר משתנה, דבר שגדל ומתפתח – ושבדיוק כשאתם חושבים שתהליך ההתפתחות פסק, הוא לא פסק, אלא רק החל.

כן, אני כבר הגעתי לזה. עברתי את גיל 50 והגעתי לזה.

יפה. אתה אדם חכם יותר עכשיו. זקן. עכשיו עליך לגדל ילדים. או מוטב, בעוד עשר שנים. הזקנים הם שצריכים לגדל את הילדים, והם שהיו אמורים לעשות זאת.

הזקנים הם שמכירים את האמת ואת החיים. הם שיודעים מה חשוב ומה לא. הם שיודעים מה הכוונה במילים, כמו: יושר פנימי, כנות, נאמנות, חברות ואהבה.

אני מבין את העניין שאתה מבהיר כאן. קשה לקבל את זה, אבל רבים מאיתנו באמת בקושי עברו מ"ילד" ל"תלמיד", וכבר יש לנו ילדים, ואנו מרגישים שעלינו ללמד אותם. אז אנחנו אומרים לעצמנו: "בסדר, אני אלמד אותם את מה שהורי לימדו אותי".

וכך חטאי האב עוברים לבן גם עד לדור השביעי.

איך נוכל לשנות את זה? איך נוכל לפרוץ את המעגל?

הפקידו את גידול הילדים בידי המכובדים הזקנים. ההורים רואים את ילדיהם מתי שהם רוצים, חיים איתם אם כך הם בוחרים, אבל אינם האחראים הבלעדיים לטיפול בהם ולגידולם. הקהילה כולה מספקת את הצרכים הגופניים, החברתיים והרוחניים של הילדים, והזקנים מעניקים את החינוך ואת הערכים.

בהמשך השיחה, כשנדבר על החברות האחרות ביקום, נבחן דגמים אחרים שאפשר לחיות לפיהם. אבל הדגמים הללו לא יעבדו באופן שבו חייכם בנויים עתה.

מה כוונתך?

כוונתי שלא רק ההורות אצלכם עובדת על־פי דגם לא יעיל, אלא כל דרך חייכם.

שוב, מה כוונתך?

התרחקתם זה מזה. קרעתם את משפחותיכם. פירקתם את הקהילות הקטנות שלכם לטובת ערים ענקיות, ובערים הגדולות האלו יש יותר אנשים, אבל פחות "שבטים" או קבוצות שחבריהן רואים את אחריותם ככוללת את אחריות הכלל. כך שלמעשה, אין לכם זקנים, בכל אופן לא בהישג ידכם.

אך לא רק התרחקתם מהזקנים שלכם, אלא גרוע מזה, דחקתם אותם הצידה. הנחתם אותם בשוליים. לקחתם מהם את כוחם. ואתם אפילו כועסים עליהם.

כן, יש אנשים בחברה שלכם שאפילו כועסים על הזקנים שביניכם וטוענים שהם עלוקות במערכת, שהם תובעים לעצמם זכויות שהצעירים צריכים לשלם עליהן בחלק יחסי גדל והולך מהכנסתם.

זה נכון. יש סוציולוגים שחוזים היום מלחמה בין הדורות, שבה יואשמו הזקנים שהם דורשים יותר ויותר, בעוד הם תורמים פחות ופחות. יש כל־כך הרבה זקנים היום, כשדור ה"בייבי בום" מגיע לשנותיו המאוחרות ואנשים חיים יותר שנים באופן כללי.

אבל הזקנים שלכם אינם תורמים, מפני שלא אפשרתם להם לתרום. דרשתם מהם לפרוש מעבודותיהם בדיוק כשיכלו באמת להועיל לחברה. דרשתם מהם לפרוש מרוב ההשתתפות הפעילה והחשובה בחיים בדיוק כשהשתתפותם עשויה להכניס קצת היגיון לתהליך.

לא רק בהורות, אלא גם בפוליטיקה, בכלכלה ואפילו בדת, שבהם הייתה לזקנים אחיזה כלשהי, הפכתם לחברה שמעריצה צעירים ובזה לזקנים.

הפכתם גם לחברה יחידנית במקום לחברה פלורליסטית. כלומר, חברה שמורכבת מיחידים ולא מקבוצות.

מאחר שהפכתם את החברה שלכם ליחידנית יותר ולצעירה יותר, איבדתם הרבה מעושרה וממקורותיה. עכשיו חסרים לכם שניהם, ורבים מדי ביניכם חיים בעוני ובדלדול רגשי ופסיכולוגי.

אשאל אותך שוב. האם יש דרך לפרוץ את המעגל הזה?

ראשית הכירו באמיתות המצב. כה רבים מכם חיים בהכחשה. כה רבים מכם מעמידים פנים שהמצב אינו כפי שהוא. אתם משקרים לעצמכם ואינכם רוצים לשמוע את האמת, וודאי שלא לומר אותה.

גם לזה נחזור בהמשך, כשנסקור את החברות המפותחות, מפני שההכחשה הזאת, חוסר הנכונות להבחין ולהודות במה שקיים, אינם דבר חסר חשיבות. ואם אתם באמת רוצים לשנות את המצב, אני מקווה שלפחות תרשו לעצמכם לשמוע אותי.

הגיע הזמן לומר את האמת, פשוט מאוד. אתה מוכן?

כן. זו הסיבה לכך שבאתי אליך. כך החלה כל השיחה הזאת.

האמת אינה נוחה לעיתים קרובות. היא מנחמת רק את מי שאינו רוצה להתעלם ממנה. אז האמת הופכת להיות לא רק מנחמת, אלא גם מעוררת השראה.

בשבילי כל הדו־שיח הזה בשלושה חלקים היה מעורר השראה. תמשיך, בבקשה.

יש סיבה טובה להיות אופטימיים. אני רואה שהמצב התחיל להשתנות. בני מינכם מדגישים יצירת קהילות ובניית משפחות מורחבות יותר מאי־פעם בשנים האחרונות. ויותר ויותר אתם חולקים כבוד לזקנים, יוצרים תכלית וערך בחייהם ומחייהם. זה צעד גדול ונפלא בכיוון שימושי.

אם כך, המצב "מתהפך". נראה שהתרבות שלכם עשתה את הצעד. עכשיו עליכם להמשיך משם.

אי אפשר לעשות את השינויים האלו ביום אחד. למשל, אי אפשר לשנות בבת־אחת את כל דרך ההורות שלכם, שבה החלה המחשבה הזאת. אבל כן תוכלו לשנות את עתידכם צעד אחר צעד.

קריאת הספר הזה היא אחד הצעדים. השיחה הזאת תחזור לדון בהרבה נקודות חשובות לפני שנסיים. החזרה הזאת לא תהיה מקרית. היא נועדה להדגשה.

עכשיו, ביקשת רעיונות לבניית המחר שלכם. בוא נתחיל בכך שנביט באתמולים שלכם.

ניל דונאלד וולש

ניל דונלד וולש (באנגלית: Neale Donald Walsch; נולד ב-10 בספטמבר 1943) הוא סופר אמריקאי, מחבר סדרת רבי המכר "שיחות עם אלוהים" ("Conversations with God") ו"שיחות עם האנושות" ("Conversations with Humanity").

וולש נולד בוויסקונסין וגדל בבית קתולי. הוריו (בעיקר אימו) עודדו אותו בחיפושו אחר אמיתות רוחניות. בזמנו הפרטי וולש למד תאולוגיה. וולש טוען שספריו אינם מתוקשרים, אלא שהחומר שהוא כותב מושפע מהשראה ישירה עם אלוהים. הספרים אמורים לעזור לקורא למצוא קשר ישיר עם אלוהים, מתוך גישה מודרנית שאינה דתית. דמות האלוהים בספריו טוענת כי 'אין דבר שעלייך לעשות, אלא רק להיות.'

וולש מאמין באלוהים אשר מנסה לתקשר ישירות עם כל הנבראים. החזון של וולש הוא אחוד וייצוג כל סוגי הדתות ועדכונן לחיי היום המודרני. וולש ייסד את ארגון "צוות אנושות" (Humanity's Team) כתנועה שמטרתה לאחד אנשים וליישם את רעיונות הרוחניות החדשה כפי שהם מובאים בספריו - בעיקר את הרעיון שכל בני האדם הם יחידת קיום אחת.

לפני כתיבת ספריו, וולש עבד בעבודות שונות: שדרן רדיו, עורך עיתונים, וכן ביחסי שיווק. בתחילת שנות ה-1990 וולש עבר קשיים בחייו האישיים - שרפה אשר כילתה את כל רכושו, גרושין, ותאונת דרכים אשר השאירה אותו עם שברים בצוואר. כשהחלים נותר ללא עבודה ונאלץ להתגורר באוהל באתר למחוסרי דיור. הוא הרוויח את לחמו מאיסוף פחיות שתייה ומכירתן. באותה תקופה וולש חשב שחייו נכשלו ועומדים להסתיים. אז הזדמנה לו אפשרות לעבוד כשדרן רדיו, והוא החל את מה שהוא מכנה כ'שיחות' עם אלוהים.

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 1999
  • קטגוריה: רוחניות
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים
שיחות עם אלוהים 3 ניל דונאלד וולש

 

1

זהו יום ראשון של חג פסחא 1994, ואני כאן, עטי בידי כפי שהורו לי. אני מחכה לאלוהים. הוא הבטיח להגיע, כפי שהגיע בשני חגי הפסחא הקודמים, כדי להתחיל עוד שיחה שנתית. השלישית והאחרונה לעת עתה.

התהליך הזה – התקשור יוצא הדופן הזה – התחיל ב-1992. הוא יושלם בחג הפסחא 1995. שלוש שנים, שלושה ספרים. הראשון עסק בעיקר בנושאים אישיים – יחסים רומנטיים, מציאת עבודה מתאימה, התמודדות עם האנרגיות החזקות של כסף, אהבה, מין ואלוהים – ואיך לשלב אותם בחיי היומיום שלנו. הספר השני הרחיב בנושאים האלו והמשיך לשיקולים גאו־פוליטיים – טיבן של ממשלות, יצירת עולם ללא מלחמה, הבסיס לחברה מאוחדת ובינלאומית. החלק הזה, השלישי והאחרון בטרילוגיה, יתמקד, כך נאמר לי, בשאלות הגדולות ביותר שעומדות מול האדם. תפישות העוסקות בממלכות אחרות, בממדים אחרים ואיך כל הרשת המורכבת הזאת מתחברת.

אופן ההתפתחות היה:

אמיתות אישיות

אמיתות כלל־עולמיות

אמיתות הנוגעות ליקום

כמו בשני הספרים הראשונים אין לי מושג לאן זה מוביל. התהליך פשוט. אני מחזיק את העט על הנייר, שואל שאלה ומבחין במחשבות הנכנסות למוחי. אם אין שם שום דבר, אם לא מגיעות אלי מילים, אני דוחה את הכול ליום אחר. התהליך ארך שנה בספר הראשון וקצת יותר משנה בספר השני (הספר השני עדיין מעובד בשעה שאני מתחיל את זה).

אני צופה שזה יהיה הספר החשוב מכולם.

בראשונה מאז תחילת התהליך אני מרגיש מודע מאוד אליו. חלפו חודשיים מאז כתבתי את ארבע או חמש הפסקאות שלמעלה. חודשיים מאז חג הפסחא, ושום דבר לא הגיע. שום דבר מלבד מודעות עצמית.

ביליתי שבועות בעריכה ובתיקון טעויות בעותק המודפס הראשון של הספר הראשון בטרילוגיה, והשבוע קיבלתי את הגרסה הסופית והמתוקנת שלו רק כדי לשלוח אותו לעימוד מחדש ולתיקון 43 טעויות. הספר השני, שעדיין כתוב בכתב יד, הושלם רק בשבוע שעבר ב"פיגור" של חודשיים יחסית לזמן המתוכנן (הוא היה אמור להסתיים עד חג הפסחא 1994). הספר הזה התחיל ביום ראשון של פסחא, אף שהספר השני עדיין לא הושלם, והוא מתנוון בתיקייתו מאז. עכשיו, משהושלם הספר השני, הוא זועק לתשומת לב.

אבל בראשונה מאז 1992, כשכל זה התחיל, נראה שיש בי התנגדות לתהליך, כמעט כעס. אני מרגיש שהמשימה לוכדת אותי, ומעולם לא אהבתי לעשות משהו כי אני חייב לעשותו. נוסף על כך, אחרי שחילקתי כמה עותקים לא מתוקנים של הספר הראשון לכמה אנשים ושמעתי את תגובותיהם, אני משוכנע שכל שלושת הספרים ייקראו בהרחבה, ייבחנו בדקדקנות, ינותחו בעין תאולוגית ויידונו בלהט במשך עשרות שנים.

זה הקשה עלי מאוד להגיע לעמוד הזה. זה הקשה עלי לראות בעט הזה ידיד, כי בעוד ברור לי שהחומר הזה חייב לעבור, אני יודע שאני נחשף להתקפות גסות, ללעג ואולי אפילו לשנאה מצד אנשים רבים על שהעזתי להביא את המידע, ועל כך שהעזתי להכריז שהוא מגיע אלי היישר מאלוהים.

אני חושב שהפחד הגדול ביותר שלי הוא שאתגלה כ"דובר" לא טוב מספיק ולא מתאים של אלוהים, בהתחשב בסדרה האינסופית של טעויות ושל מעשים רעים שהרכיבו את חיי ואפיינו את התנהגותי.

לאלו שמכירים אותי מהעבר – לרבות נשים לשעבר וילדַי – תהיה זכות מלאה לגנות את הכתוב, בהתבסס על חוסר התפקוד שלי במילוי החובות הפשוטים והבסיסיים של בעל ושל אב. נכשלתי קשות בהיבט הזה ובהיבטים אחרים בחיים הקשורים לחברות וליושר, להתמדה ולאחריות.

בקיצור, אני מודע מאוד לכך שאיני ראוי להציג את עצמי כאיש האלוהים או כשליח האמת. אני צריך להיות האדם האחרון שייקח על עצמו תפקיד כזה או אפילו יתיימר לכך. אני עושה עוול לאמת בכך שאני מתיימר לומר אותה, בשעה שכל חיי מהווים עדות לחולשתי.

מסיבות אלה, אלוהים, אני מבקש שתשחרר אותי מחובתי כסופר שלך ושתמצא מישהו שחייו הופכים אותו למתאים לכבוד שכזה.

הייתי רוצה לסיים את מה שהתחלנו, אם כי אינך חייב לעשות זאת. אין לך "חובות" כלפַי או כלפי אף אחד אחר, אם כי אני רואה שהעובדה שאתה חושב שיש לך כאלו הובילה אותך לתחושת אשמה כבדה.

אכזבתי אנשים, לרבות ילדַי.

כל מה שקרה בחייך קרה בדיוק בצורה הנכונה בשבילך ובשביל כל הנפשות שהיו איתך בקשר, כדי שתגדל בדיוק באופן שבו היית צריך ורצית לגדול.

זה המוצא המושלם שיצרו כל אנשי העידן החדש שרוצים להתחמק מאחריות למעשיהם ולהימנע מתוצאות לא נעימות.

אני מרגיש שהייתי אנוכי מאוד במשך רוב חיי ועשיתי את מה שטוב לי בלי לתת את הדעת על ההשפעה של זה על אחרים.

אין כל רע בלעשות את מה שטוב לך...

אבל כל־כך הרבה אנשים נפגעו, התאכזבו.

מה שחשוב זה רק מה עושה לך הכי טוב. נראה שאתה אומר שמה שעושה לך הכי טוב עכשיו הוא התנהגויות שמזיקות לאחרים רק מעט או בכלל לא.

זה ניסוח עדין.

בכוונה. אתה חייב ללמוד להיות עדין עם עצמך. ותפסיק לשפוט את עצמך.

זה קשה, במיוחד כשאחרים ממהרים כל־כך לשפוט. אני מרגיש שאני עומד להביך אותך, את האמת. שאם אתעקש להשלים ולפרסם את הטרילוגיה הזאת, אהיה שגריר עלוב מאוד למסר שלך ואוציא לו שם רע.

אינך יכול להוציא שם רע לאמת. האמת היא אמת, ואי אפשר להוכיח אותה או לשלול אותה. היא פשוט קיימת.

הקסם והיופי שבמסר שלי אינם יכולים להיות מושפע ולא יושפעו ממה שאנשים חושבים עליך.

למעשה, אתה אחד השגרירים הטובים ביותר, מפני שחיית את חייך באופן שאתה מתאר כלא מושלם.

אנשים יכולים להזדהות איתך, גם אם הם שופטים אותך. ואם הם יראו שאתה כן, הם אפילו יסלחו לך על "עברך המלוכלך".

אבל אני אומר לך זאת: כל עוד אתה חושש ממה שאחרים חושבים עליך, אתה שייך להם.

רק כשאינך זקוק עוד לאישור מחוץ לעצמך, אתה שייך לעצמך.

דאגתי הייתה יותר למסר מאשר לעצמי. חששתי שהמסר יוכתם.

אם אתה דואג למסר, תוציא אותו החוצה. אל תחשוש שהוא יוכתם. המסר ידבר בעד עצמו.

זכור את מה שלימדתי אותך. האופן שבו נשלח המסר חשוב מהאופן שבו הוא מתקבל.

זכור גם זאת: אתה מלמד את מה שעליך ללמוד.

אין צורך להגיע לשלמות כדי לדבר על שלמות.

אין צורך להגיע למומחיות כדי לדבר על מומחיות.

אין צורך להגיע לרמת ההתפתחות הגבוהה ביותר כדי לדבר על רמת ההתפתחות הגבוהה ביותר.

בקש רק להיות אמיתי. היאבק להיות כן. אם ברצונך להפוך את כל ה"נזק" שאתה מדמה שעשית, הפגן זאת במעשיך. עשה את מה שאתה יכול לעשות. ואז הנח לזה.

את זה קל יותר לומר מאשר לעשות. לפעמים אני מרגיש אשם כל־כך.

אשמה ופחד הם האויבים היחידים של האדם.

אשמה זה דבר חשוב. היא אומרת לנו מתי עשינו משהו רע.

"רע" אינו קיים. יש רק משהו שאינו משרת אותך, שאינו אומר את האמת בנוגע למי שאתה ולמי שאתה בוחר להיות.

אשמה היא התחושה שמשאירה אותך תקוע בתוך מי שאתה לא.

אבל אשמה היא התחושה שלפחות מאפשרת לנו להבחין בכך שסטינו מהדרך.

אתה מדבר על מודעות, לא על אשמה.

אני אומר לך זאת: האשמה היא המשחיתה את הארץ. היא הרעל שהורג את הצמח.

לא תוכל לגדול בעזרת האשמה, רק לנבול ולמות.

מודעות היא הדבר שאתה מחפש. אבל מודעות איננה אשמה, ואהבה איננה פחד.

פחד ואשמה, אני אומר שוב, הם אויביך היחידים. אהבה ומודעות הן חברותיך האמיתיות. אל תבלבל בין השניים, כי האחד יהרוג אותך והשני יעניק לך חיים.

אז לא להרגיש "אשם" בנוגע לשום דבר?

לעולם לא. מה התועלת בזה? אשמה רק מאפשרת לך לא לאהוב את עצמך, וזה הורס כל סיכוי לאהוב את האחר.

ולא לפחד משום דבר?

פחד וזהירות הם שני דברים שונים. היֵה זהיר – אך מודע – אבל אל תפחד. מפני שהפחד רק משתק, ואילו המודעות מניעה.

היֵה בתנועה, אל תהיה משותק.

תמיד לימדו אותי לפחד מפני האל.

אני יודע. והיית משותק ביחסיך איתי מאז.

רק לאחר שהפסקת לפחד ממני, הצלחת ליצור מערכת יחסים משמעותית איתי.

לו יכולתי להעניק לך מתנה, חסד מיוחד כלשהו שיעזור לך למצוא אותי, זה היה חוסר פחד.

מבורכים הם חסרי הפחד, כי הם ידעו את אלוהים.

זה אומר שעליך להיות חסר פחד מספיק בשביל לעזוב את מה שאתה חושב שאתה יודע על אלוהים.

עליך להיות חסר פחד מספיק כדי להתרחק ממה שאחרים סיפרו לך על אלוהים.

עליך להיות כה חסר פחד, עד שתעז להיכנס לחוויה שלך את אלוהים.

ואז אל תרגיש אשם בנוגע לזה. כשהחוויה שלך מפרה משהו שחשבת שאתה יודע ואת מה שכולם אמרו לך על אלוהים, אל תרגיש אשם.

פחד ואשמה הם האויבים היחידים של האדם.

אבל יש מי שיאמר שלנהוג כפי שהצעת פירושו לשאת ולתת עם השטן; שרק השטן יציע דבר כזה.

השטן אינו קיים.

זה עוד דבר שהשטן היה אומר.

השטן היה אומר כל דבר שאלוהים אומר. זה העניין?

רק בצורה מחוכמת יותר.

השטן חכם מאלוהים?

בוא נאמר שהוא ערמומי יותר.

אז השטן ערמומי בכך שהוא אומר את מה שאלוהים היה אומר?

עם "עיוות" קטן. מספיק כדי להסיט מישהו מדרך הישר, לבלבל אותו.

אני חושב שעלינו לקיים שיחה קטנה על ה"שטן".

דיברנו על זה הרבה בספר הראשון.

לא מספיק כנראה. מלבד זאת אולי יש אנשים שלא קראו את הספר הראשון או את הספר השני. אני חושב שתחילה כדאי לסכם כמה אמיתות שמופיעות בספרים האלו. זה יסדר את הבמה לקראת אמיתות גדולות יותר של כלל היקום בספר השלישי הזה. וניגע שוב בשטן בשלב מוקדם. אני רוצה שתדע כיצד ולמה "הומצאה" ישות כזאת.

טוב. בסדר. אתה ניצחת. אני כבר נמצא בתוך הדו־שיח הזה, אז הוא כנראה יימשך. אבל יש דבר אחד שאנשים צריכים לדעת לפני שאני נכנס לדו־שיח השלישי הזה. חצי שנה חלפה מאז כתבתי את המילים הראשונות שהוצגו כאן. התאריך היום הוא 25 בנובמבר 1994 – היום שאחרי חג ההודיה. נדרשו לי 25 שבועות כדי להגיע עד לכאן. 25 שבועות מהמילים האחרונות שלך, שכתובות למעלה, ועד למילים שלי בפסקה הזאת. הרבה דברים קרו ב25- השבועות האלו. אבל דבר אחד שלא קרה הוא שהספר הזה לא התקדם בסנטימטר אחד. למה זה לוקח כל-כך הרבה זמן?

אתה רואה איך אתה חוסם את עצמך? אתה רואה איך אתה מחבל בעצמך? אתה רואה איך אתה תוקע את עצמך במקום ברגע שאתה עולה על משהו טוב? אתה עושה זאת כל חייך.

היי, רק רגע! לא אני מעכב את הפרויקט הזה. איני יכול לעשות דבר – איני יכול לכתוב מילה אחת אם אני לא מרגיש מונע, אם אני לא מרגיש... אני שונא להשתמש במילה הזאת, אבל כנראה איאלץ... השראה שקוראת לי לגשת לדפדפת הצהובה ולהמשיך. והשראה שייכת למחלקה שלך, לא שלי!

אני מבין. אז אתה חושב שאני הוא שעיכבתי, לא אתה.

משהו כזה, כן.

ידידי הנהדר, זה כל־כך מתאים לך ולבני אדם אחרים. אתה יושב על הידיים שלך במשך חצי שנה בלי לעשות דבר בנוגע לטוב הכי גבוה שלך. למעשה, אתה ממש מרחיק אותו מעצמך, ואז אתה מאשים מישהו או משהו הנמצאים מחוץ לעצמך בכך שלא הגעת לשום מקום. האם אינך רואה כאן תבנית מסוימת?

ובכן...

אני אומר לך זאת: לעולם אין זמן שבו אינני נמצא איתך; לעולם אין רגע שבו אינני "מוכן".

האם לא אמרתי לך זאת בעבר?

ובכן, כן, אבל...

אני תמיד איתך, עד קץ כל הזמנים.

אך לעולם לא אכפה עליך את רצוני.

אני בוחר בשבילך את טובתך הגבוהה ביותר, אבל מעבר לזה אני בוחר את רצונך בשבילך. וזה הסימן הבטוח ביותר לאהבה.

כאשר אני רוצה בשבילך את מה שאתה רוצה בשבילך, אני באמת אוהב אותך. כאשר אני רוצה בשבילך את מה שאני רוצה בשבילך, אני אוהב את עצמי באמצעותך.

ובאותו האופן אתה יכול להחליט אם אחרים אוהבים אותך ואם אתה באמת אוהב אחרים. כי האהבה אינה בוחרת דבר לעצמה, אלא רק רוצה לאפשר את הבחירות של האחר האהוב.

זה נראה כסתירה ישירה למה שכתבת בספר הראשון על כך שהאהבה אינה מתעסקת כלל עם מה שהאחר הווה, עושה ועובר, אלא רק עם מה שהעצמי הווה, עושה ועובר.

בעקבות זה עולות שאלות נוספות, כמו... מה עם ההורה שצועק על ילדו: "אל תרוץ לכביש!" או יותר טוב, הורה שמסכן את חייו שלו כשהוא רץ בתנועה הסואנת ומרים את הילד? האם האֵם אינה אוהבת את ילדה? אבל היא כפתה את רצונה. הרי הילד היה ברחוב כי הוא רצה להיות ברחוב.

איך אתה מסביר את הסתירות הללו?

אין כאן סתירות. אבל אינך רואה את ההרמוניה. ולא תבין את התורה האלוהית הזאת על אהבה, עד שתבין שבחירתי הגבוהה ביותר בשביל עצמי היא אותה הבחירה כמו הבחירה הגבוהה ביותר שלך בשביל עצמך. וזה מפני שאתה ואני אחד.

אתה מבין, התורה האלוהית היא גם דיכוטומיה אלוהית, מפני שהחיים עצמם הם דיכוטומיה – חוויה שיכולות להתקיים בה באותו הזמן ובאותו המקום שתי אמיתות הנראות סותרות.

אני עומד מאחורי מה שאמרתי בספר הראשון: הטעות הגדולה ביותר שאנשים עושים ביחסים בין־אישיים היא לדאוג למה שהאחר רוצה, הווה, עושה או עובר. דאג רק לעצמך. מה העצמי הווה, עושה או עובר? מה העצמי רוצה, צריך או בוחר? מהי הבחירה הגבוהה ביותר בשביל העצמי?

אני עומד גם מאחורי הצהרה אחרת שהצהרתי באותו ספר: הבחירה הגבוהה ביותר בשביל העצמי הופכת לבחירה הגבוהה ביותר בשביל האחר כשהעצמי מבין שאין אחר.

אם כך, הטעות היא לא בבחירה של הדבר שהכי טוב בשבילך, אלא בכך שאינך יודע מהו הדבר הכי טוב. זה נובע מכך שאינך יודע מי אתה באמת, ועוד פחות מזה, מי אתה רוצה להיות.

אני לא מבין.

אני אתן לך דוגמה. אם אתה רוצה לנצח בתחרות 750 הק"מ של אינדיאנפוליס, יהיה הדבר הכי טוב בשבילך לנהוג במהירות של 200 קמ"ש. אם אתה רוצה להגיע למכולת בבטחה, זה לא יהיה הדבר הטוב ביותר.

אתה אומר שהכול תלוי הקשר.

כן. כל החיים תלויי הקשר. הדבר "הטוב ביותר" תלוי במי שאתה ובמי שאתה רוצה להיות. אינך יכול להחליט בצורה נבונה מהו הדבר הטוב ביותר בשבילך, עד שתחליט בצורה נבונה מי ומה אתה.

אני, כאלוהים, יודע מה אני רוצה להיות. לכן אני יודע מה "הכי טוב" בשבילי.

ומה הדבר הזה? תגיד לי, מה "הכי טוב" בשביל אלוהים? זה צריך להיות מעניין...

הדבר הכי טוב בשבילי הוא לתת לך את הדבר שאתה תחליט שהכי טוב בשבילך. כי מה שאני מנסה להיות זה אני עצמי שיבוא לידי ביטוי. ואת זה אני הווה באמצעותך.

אתה עוקב אחרי?

כן. תאמין או לא, אני עוקב אחריך.

יפה. עכשיו אספר לך משהו שאולי תתקשה להאמין בו.

אני תמיד נותן לך את הדבר שהכי טוב בשבילך... אם כי אני מודה, שלא תמיד תדע זאת.

המסתורין הזה מתחיל להתבהר עכשיו, כשאתה מתחיל להבין מה אני זומם.

אני הוא אלוהים.

אני היא האלה.

אני הוא ההוויה העליונה. כל הכוליות. ההתחלה והסוף. האלפא והאומגה.

אני הוא סך הכול, ואני הוא העיקר. אני הוא השאלה והתשובה. הלמעלה והלמטה. השמאל והימין, הכאן והעכשיו, הלפני והאחרי.

אני הוא האור, ואני הוא החושך היוצר את האור ומאפשר אותו. אני הוא הטוּב האינסופי וה"רוע" ההופך את ה"טוּב" לטוב. אני הוא כל הדברים הללו – וכל הכוליות – ואיני יכול לחוות אף חלק מעצמי בלי לחוות את כולי.

וזה הדבר שאינך מבין בנוגע אלי. אתה רוצה לעשות אותי האחד, ולא האחר. הגבוה ולא הנמוך. הטוב ולא הרע. אך כשאתה מתכחש למחצית ממני, אתה מתכחש למחצית מעצמך. וכשאתה עושה זאת, אינך יכול להיות מי שאתה באמת.

אני הוא ההכול המופלא, ומה שאני רוצה זה להכיר את עצמי באופן חווייתי. אני עושה זאת באמצעותך ובאמצעות כל דבר אחר שקיים. ואני חווה את עצמי כמופלא באמצעות הבחירות שאני בוחר, מכיוון שלכל בחירה יש כוח יצירה משלה. כל בחירה היא מוגדרת. כל בחירה מייצגת אותי – כלומר, מציגה אותי מחדש (PRESENTS־RE) – כמי שאני בוחר להיות כרגע.

אבל איני יכול לבחור להיות מופלא, אלא אם כן יש לי ממה לבחור. חלק ממני חייב להיות פחות ממופלא כדי שאוכל לבחור באותו חלק ממני שהוא כן מופלא.

וזה גם המצב אצלך.

אני הוא אלוהים בתהליך של יצירת עצמי.

וכך גם אתה.

זה הדבר שנפשך כמהה לעשות. זה הדבר שרוחך צמאה לו.

לו הייתי מונע ממך את מה שאתה בוחר, הייתי מונע מעצמי את מה שאני בוחר. כי תשוקתי החזקה ביותר היא לחוות את עצמי כמה שאני, וכפי שהסברתי בפרוטרוט בספר הראשון, את זה אני יכול לעשות רק בחלל של מה שאני לא.

וכך יצרתי בקפדנות את מה שאני לא, כדי לחוות את מה שאני כן.

אבל אני כל מה שאני בורא, ולכן במובן מסוים אני מה שאני לא.

איך מישהו יכול להיות מה שהוא לא?

בקלות. אתה עושה את זה כל הזמן. רק תצפה בהתנהגות שלך.

נסה להבין את זה. אין דבר שאני לא. לכן אני מה שאני, ואני מה שאני לא.

זוהי הדיכוטומיה האלוהית.

זה המסתורין האלוהי, שעד כה רק המוחות הנעלים ביותר יכלו להבין. גיליתי בפניך את הדבר כאן באופן שיותר אנשים יוכלו להבינו.

זה היה המסר בספר הראשון, ואת האמת הבסיסית הזאת עליך להבין – עליך לדעת אותה ממקום עמוק – כדי שתבין ותדע את האמיתות הנעלות עוד יותר שיתגלו כאן, בספר השלישי.

תרשה לי להגיע עכשיו לאחת מאותן אמיתות נעלות יותר, מפני שהיא קיימת בתשובה לחלק השני של שאלתך.

קיוויתי שנחזור לחלק הזה של שאלתי. איך הורה אוהב את ילדו, אם הוא אומר או עושה את הדבר שהכי טוב לילד, גם אם עליו להפר את רצונו של הילד כדי לעשות זאת? ואולי ההורה מפגין אהבת אמת כלפי הילד כשהוא נותן לו לשחק בכביש?

זאת שאלה נהדרת. וזו שאלה שכל הורה שואל בצורה כזאת או אחרת מאז תחילת ההורות. התשובה היא אותה תשובה לך כהורה, כפי שהיא לי, כאלוהים.

אז מה התשובה?

סבלנות, ילדי, סבלנות. "הדברים הטובים מגיעים לאלו שמחכים". מעולם לא שמעת את זה?

כן. אבי נהג לומר זאת, ואני שנאתי את זה.

אני יכול להבין. אבל תגלה סבלנות כלפי עצמך, במיוחד אם בחירותיך אינן מביאות לך את מה שאתה חושב שאתה רוצה. התשובה לחלק השני של שאלתך, לדוגמה.

אתה אומר שאתה רוצה את התשובה, אבל אינך בוחר אותה. אתה יודע שאינך בוחר אותה, כי אינך חווה אותה בידך. האמת היא שהתשובה בידך ותמיד הייתה בידך. אתה פשוט אינך בוחר אותה. אתה בוחר להאמין שאינך יודע את התשובה, ולכן אינך יודע אותה.

כן, גם את זה הזכרת בספר הראשון. יש בידי את כל מה שאני בוחר שיהיה בידי כרגע – לרבות הבנה מלאה של אלוהים – אבל לא אחווה שיש לי את זה עד שאדע שיש לי את זה.

בדיוק! ניסחת את זה בצורה מושלמת.

אבל איך אני יכול לדעת שיש לי לפנֵי שאחווה שיש לי? איך אני יכול לדעת משהו שלא חוויתי? האם לא היה איזה אדם גדול שאמר: "מקור הידיעה הוא החוויה"?

הוא טעה.

הידיעה לא באה אחרי החוויה, אלא לפניה.

בנושא הזה חצי מהעולם חושב הפוך.

אז אתה מתכוון שיש לי את התשובה לחלק השני של שאלתי, אך איני יודע זאת?

בדיוק.

אבל אם איני יודע שיש לי את התשובה, אז אני לא יודע.

זה הפרדוקס, כן.

אני לא מבין... רק שאני כן.

אכן.

אז איך אני יכול להגיע למקום שבו "אדע שאני יודע" משהו, אם איני "יודע שאני יודע"?

כדי "לדעת שאתה יודע, התנהג כאילו אתה יודע".

הזכרת משהו כזה גם בספר הראשון.

כן. תחילה כדאי לסכם את מה שלימדתי בעבר. ואתה "במקרה" שואל את השאלות הנכונות, שמאפשרות לי לסכם בתחילת הספר הזה את המידע ששוחחנו עליו בפרוטרוט בחומר הקודם.

בספר הראשון דיברנו על עקרון ה"להיות־לעשות־להשיג" ועל כך שאצל רוב האנשים הוא הפוך.

רוב האנשים מאמינים שאם הם "ישיגו" משהו (עוד זמן, כסף, אהבה – מה שלא יהיה), הם סוף סוף יוכלו "לעשות" משהו (לכתוב ספר, לפתח תחביב, לצאת לחופשה, לקנות בית, להתחיל מערכת יחסים), וזה יאפשר להם "להיות" משהו (מאושר, שָלֵו, מסופק או מאוהב).

למעשה, הם הופכים את עקרון ה"להיות־לעשות־להשיג". ביקום, כפי שהוא באמת (בניגוד לאיך שאתם חושבים שהוא), "השגה" אינה מביאה ל"הוויה", אלא להפך.

תחילה אתה "נהיה" הדבר שאתה קורא לו "שמח" (או "יודע", או "חכם", או "רחום" או מה שלא יהיה), אחר כך אתה מתחיל "לעשות" דברים מהמקום הזה של ההוויה, ובמהרה אתה מגלה שמה שאתה עושה מביא לך בסופו של דבר את הדברים שתמיד רצית "להשיג".

הדרך להפעיל את התהליך היצירתי הזה (וזה מה שזה. תהליך של בריאה ושל יצירה) היא לראות מה אתה רוצה "להשיג", לשאול את עצמך מה אתה חושב ש"תהיה" אילוּ "השגת" את זה, ואז להתחיל להיות.

כך אתה הופך את אופן השימוש שלך בעקרון ה"להיות־לעשות־להשיג" – למעשה, אתה מתחיל להשתמש בו בצורה נכונה – ואתה עובד עם הכוח הבורא של היקום, ולא נגדו.

הרי לך דרך קצרה להציג את העיקרון הזה:

בחיים אינך צריך לעשות דבר.

הכול עניין של מה שאתה הווה.

זה אחד משלושה מסרים שאגע בהם שוב בסיום שיחתנו. אסגור את הספר בזה.

לעת עתה וכדי להסביר זאת, תחשוב על אדם שפשוט יודע, שאילו היו לו רק עוד קצת זמן, עוד קצת כסף או עוד קצת אהבה, הוא היה מאושר באמת.

הוא אינו מבין את הקשר בין העובדה שהוא "לא מאושר באמת" כרגע ובין העובדה שאין לו את הזמן, הכסף או האהבה שהוא רוצה.

נכון. לעומת זאת לאדם המאושר נראה שיש זמן לעשות את כל מה שחשוב באמת, יש לו את כל הכסף שהוא צריך, ויש לו די אהבה לכל החיים.

הוא מגלה שיש לו כל מה שהוא צריך בשביל "להיות מאושר" בכך ש"הוא מאושר" מלכתחילה!

בדיוק. כשאתה מחליט מראש מה אתה בוחר להיות, אתה מביא את הדבר לחוויה שלך.

"להיות או לא להיות. זאת השאלה".

בדיוק. אושר הוא מצב רוח, וכמו כל מצבי הרוח הוא מייצר את עצמו בגוף הפיסי.

הרי לך הצהרה למגנט שעל המקרר:

"כל מצבי הרוח מייצרים את עצמם".

אבל איך אתה יכול "להיות" מאושר מלכתחילה או להיות כל דבר אחר שאתה רוצה להיות – למשל, מצליח יותר או נאהב יותר – אם לא השגת את מה שאתה חושב שאתה צריך להשיג בשביל "להיות" כזה?

תעמיד פנים כאילו אתה כזה, ותמשוך את זה אליך.

אתה הופך להיות מה שאתה מעמיד פנים שאתה.

במילים אחרות, "שחק אותה עד שתצליח".

משהו כזה, כן. רק שאינך יכול "לשחק אותה" באמת. מעשיך חייבים להיות כנים.

כל שתעשה, עשה בכנות, או שאין כל תועלת במעשיך.

זה לא מפני שאיני רוצה "להעניק" לך. אלוהים אינו "מעניק" ואינו "מעניש", כידוע לך. אבל חוק הטבע דורש מהגוף, מהמחשבה ומהרוח להיות מאוחדים במחשבה, במילה ובמעשה כדי שתהליך הבריאה יתאפשר.

אינך יכול לשקר למחשבות שלך. אם אינך כן, השכל שלך יודע זאת, וזהו זה. הרסת כל סיכוי לכך שמחשבותיך יוכלו לעזור לך בתהליך הבריאה.

מובן שאתה יכול לברוא בלי השכל, אבל זה קשה הרבה יותר. אתה יכול לבקש מגופך לעשות משהו ששכלך אינו מאמין בו, ואם גופך יעשה זאת לאורך די זמן, יתחיל שכלך להשתחרר מהמחשבה הקודמת שלו בנוגע לאותו עניין וייצור מחשבה חדשה. ברגע שיש לך מחשבה חדשה בעניין כלשהו, אתה כבר בדרך לברוא אותו כפן קבוע של ישותך במקום משהו שאתה רק מעמיד פנים בנוגע אליו.

אבל כך עושים דברים בדרך הקשה, וגם במקרים כאלה צריך המעשה להיות כן. שלא כמו עם אנשים, עם היקום אי אפשר לעשות מניפולציות.

אם כך, יש לנו כאן איזון עדין מאוד. הגוף עושה משהו שהשכל אינו מאמין בו, אך השכל צריך להוסיף את מרכיב הכנות לפעולת הגוף כדי שזה יעבוד.

איך השכל יכול להוסיף כנות אם הוא אינו "מאמין" במה שהגוף עושה?

בכך שהוא מוציא את המרכיב האנוכי של רווח אישי.

איך?

השכל אולי אינו יכול להסכים בכנות שפעולות הגוף יוכלו להביא לך את הדבר שאתה בוחר, אבל הוא יודע בבירור שאלוהים יביא דרכך דברים טובים לאחר.

לכן את מה שאתה בוחר לעצמך תן לאחר.

אתה מוכן לחזור על זה, בבקשה?

כמובן.

את מה שאתה בוחר לעצמך תן לאחר.

אם אתה בוחר להיות שמח, גרום לאחר להיות שמח.

אם אתה בוחר לשגשג, גרום לאחר לשגשג.

אם אתה בוחר יותר אהבה בחייך, גרום לאחרים יותר אהבה בחייהם.

עשה זאת בכנות – לא מפני שאתה מחפש רווח אישי, אלא מפני שאתה באמת רוצה שלאחר יהיה את זה – וכל הדברים שתיתן יבואו אליך.

למה זה? איך זה עובד?

פעולת הנתינה גורמת לך לחוות שיש לך את אותו הדבר כדי לתת אותו. מכיוון שאינך יכול לתת לאחר את מה שאין לך באותו רגע, שכלך מגיע למסקנה חדשה, למחשבה חדשה עליך: שכנראה יש לך את הדבר הזה, או שלא היית יכול לתת אותו לאחר.

המחשבה החדשה הזאת הופכת לחוויה שלך. אתה מתחיל "להיות" כזה. וברגע שהתחלת "להיות" משהו, התחלת להפעיל את מכונת הבריאה הכי חזקה ביקום – העצמי האלוהי שלך.

אתה בורא את מה שאתה הווה.

המעגל הושלם, ואתה תברא עוד ועוד מזה בחייך. הדבר יתגשם במציאות הפיסית שלך.

זה הסוד הגדול ביותר של החיים. הספר הראשון והספר השני נכתבו בשביל לומר לך את זה. הכול נכתב שם בפירוט רב יותר.

תסביר לי, בבקשה, למה הכנות חשובה כל־כך כשאתה נותן לאחר את מה שאתה בוחר לעצמך.

אם אתה נותן לאחר כתחבולה, כמניפולציה שמטרתה לגרום למשהו לבוא אליך, השכל שלך יודע זאת. זה עתה אותתת לו שאין לך את הדבר הזה. ומכיוון שהיקום הוא בסך הכול מכונת צילום ענקית, המעתיקה את מחשבותיך למציאות הפיסית, זו תהיה המציאות שלך. כלומר, אתה תמשיך לחוות ש"אין לך את זה", ולא משנה מה תעשה!

נוסף על כך זאת תהיה גם החוויה של האדם שאתה מנסה לתת לו. הוא יראה שאתה רק מנסה להשיג משהו. הוא יראה שלמעשה אין לך שום דבר להציע, והנתינה שלך תהיה מחווה ריקה מתוכן, והמקור השטחי והאנוכי שלה ייראה לעין כול.

כך תרחיק מעצמך את הדבר שרצית למשוך אליך.

אבל כשאתה נותן משהו למישהו בלב שלם – כי אתה רואה שהוא רוצה את זה, זקוק לזה ומן הראוי שיקבל את זה – תגלה שיש לך את הדבר הזה כדי לתת אותו, וזו תגלית עצומה.

זה נכון! זה באמת עובד ככה! אני זוכר פעם אחת, כשחיי לא היו במצב טוב כל־כך, שהחזקתי את ראשי וחשבתי שנגמר לי הכסף, שיש לי מעט מאוד אוכל ושאיני יודע מתי אוכל שוב ארוחה הגונה, או איך אשלם את שכר הדירה. באותו ערב פגשתי זוג צעיר בתחנת אוטובוס. ירדתי למטה להביא חבילה, והם היו רק ילדים, מכורבלים על ספסל, משתמשים במעיליהם כבשמיכה.

ראיתי אותם וליבי יצא אליהם. זכרתי שכשהייתי ילד בקושי הסתדרנו ועברנו ממקום למקום כל הזמן. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם אם הם רוצים לבוא אלי ולשבת ליד האש, לשתות שוקו חם ואולי לפתוח את הספה ולישון טוב לילה אחד. הם הביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה כמו ילדים בבוקר חג המולד.

ובכן, הגענו הביתה והכנתי להם אוכל. כולנו אכלנו באותו ערב טוב מכפי שאכלנו זה זמן רב. האוכל היה שם כל הזמן. המקרר היה עמוס לעייפה. רק הייתי צריך להושיט יד ולהוציא את כל הדברים שדחפתי לשם. הכנתי תבשיל "כל מה שבמקרר", וזה היה מצוין! אני זוכר שחשבתי: "מאין הגיע כל האוכל הזה?"

למחרת בבוקר הכנתי לילדים ארוחת בוקר ולקחתי אותם לתחנת האוטובוס. שם הכנסתי יד לכיס ונתתי להם שטר של עשרים דולר. "אולי זה יעזור", אמרתי. חיבקתי אותם ושלחתי אותם לדרכם. הרגשתי טוב יותר בנוגע למצבי כל אותו היום. בעצם, כל השבוע. והחוויה הזאת, שמעולם לא שכחתי, חוללה שינוי עמוק בראיית החיים שלי ובהבנתי את החיים.

מאז החל המצב להשתפר, וכשהבטתי בעצמי במראה בבוקר, הבחנתי במשהו חשוב מאוד. אני עדיין כאן.

זה סיפור יפהפה. ואתה צודק. בדיוק כך זה עובד. לכן כשאתה רוצה משהו, תן אותו לאחר. אז כבר לא תהיה במצב של "רוצה" אותו. מיד תחווה ש"יש" לך אותו. משם והלאה זו רק שאלה של דרגה. מבחינה פסיכולוגית תגלה שהרבה יותר קל לך "להוסיף למשהו" מאשר לברוא יש מאין.

אני מרגיש ששמעתי עכשיו משהו עמוק מאוד. אתה יכול לחבר את זה לחלק השני של שאלתי? יש קשר?

תראה, אני טוען שכבר יש לך את התשובה לשאלה. כרגע אתה חי את המחשבה שאין לך את התשובה; שאילו הייתה לך התשובה, הייתה לך דעת. לכן אתה מבקש ממני דעת. אבל אני אומר לך, היֵה דעת, ואז תקבל דעת.

ומהי הדרך המהירה ביותר "להיות" דעת? תגרום לאחר לדעת.

האם אתה בוחר שתהיה לך התשובה לשאלה? תן את התשובה לאחר.

עכשיו אשאל אותך את השאלה. אני אעמיד פנים שאני "לא יודע", ואתה תיתן לי את התשובה.

איך יכול להיות שהורה שלוקח את ילדו מאמצע הכביש באמת אוהב את הילד, אם אהבה פירושה שאתה רוצה בשביל אחרים את מה שהם רוצים בשביל עצמם?

אני לא יודע.

אני יודע. אבל אילו חשבת שאתה יודע, מה הייתה תשובתך?

ובכן, הייתי אומר שההורה כן רצה בשביל הילד את מה שהילד רצה – להישאר בחיים. הייתי אומר שהילד לא רצה למות, אך פשוט לא ידע שאם ירוץ לכביש, זה עלול לקרות. לכן כשההורה רץ לקחת את הילד, הוא לא מנע מילדו את ההזדמנות לפעול על־פי רצונו, אלא היה קשוב לבחירה האמיתית של הילד, לרצונו העמוק ביותר.

זו תהיה תשובה טובה מאוד.

אם זה נכון, אז אתה, כאלוהים, צריך להיות עסוק רק בלמנוע מאיתנו לפגוע בעצמנו, כי לא ייתכן שהרצון העמוק ביותר שלנו הוא להזיק לעצמנו. ובכל זאת אנחנו מזיקים לעצמנו כל הזמן, ואתה יושב בחיבוק ידיים וצופה בנו.

אני תמיד קשוב לרצונכם העמוק ביותר, ותמיד אני נותן לכם אותו.

גם כשאתם עושים משהו שיגרום לכם למות – אם זה רצונכם העמוק ביותר, זה מה שתקבלו: את החוויה של "למות".

לעולם איני מתערב ברצונות העמוקים ביותר שלכם.

אתה אומר שכאשר אנחנו מזיקים לעצמנו, זה מה שרצינו לעשות? זה הרצון העמוק ביותר שלנו?

אינכם יכולים "להזיק" לעצמכם. אינכם מסוגלים להיות ניזוקים. "נזק" הוא תגובה סובייקטיבית, לא תופעה אובייקטיבית. אתם יכולים לבחור לחוות "נזק" לעצמכם עקב מפגש או תופעה כלשהם, אבל זה נתון לגמרי להחלטתכם.

האמת היא שהתשובה לשאלתך היא: כן – כאשר אתם גורמים נזק לעצמכם, זה מפני שרציתם בכך. אבל אני מדבר ברמה גבוהה מאוד ואזוטרית, וזה לא באמת המקום שממנו "באה" השאלה שלך.

במובן שאתה מתכוון אליו, כעניין של בחירה מודעת, הייתי אומר שלא; כל פעם שאתם מזיקים לעצמכם, זה לא מפני שזה מה ש"רציתם".

הילד שנפגע ממכונית מפני שקפץ לכביש לא "רצה" (לא בחר במודע) להיפגע על־ידי המכונית.

הגבר שכל הזמן מתחתן עם אותו טיפוס של אישה – כזאת שאינה מתאימה לו – שרק חיצוניותה משתנה, אינו "רוצה" (אינו בוחר במודע) להמשיך ליצור נישואים כושלים.

אי אפשר לומר שאדם שהכה את אגודלו בפטיש "רצה" את החוויה הזאת. הוא לא רצה אותה, לא בחר בה במודע.

אבל כל התופעות האובייקטיביות נמשכות אליכם באופן לא מודע. אתם יוצרים את כל מה שקורה באופן לא מודע. כל אדם, מקום או דבר בחייכם נמשכים אליכם על ידכם – הם תוצאה של בריאה עצמית, כדי לספק לכם בצורה מושלמת את התנאים המדויקים, את ההזדמנות המושלמת לחוות את הדבר הבא שאתם רוצים לחוות לצורך התפתחותכם.

דבר אינו יכול לקרות, אני אומר לך, דבר אינו יכול להתרחש בחייכם, שלא יהיה בדיוק ההזדמנות המושלמת לרפא משהו, לברוא משהו או לחוות משהו שברצונכם לרפא, לברוא או לחוות כדי להיות מי שאתם באמת.

ומי אני באמת?

מי שתבחר להיות. איזה פן של האלוהות שאתה רוצה להיות – זה מי שאתה. זה יכול להשתנות בכל רגע נתון. ואכן, הרבה פעמים זה משתנה מרגע לרגע. אבל אם אתה רוצה שחייך יירגעו, שיפסיקו להביא לך מגוון כה רחב של חוויות, יש דרך לעשות זאת. פשוט הפסק לשנות את דעתך לעיתים קרובות כל־כך בנוגע למי שאתה ולמי שאתה בוחר להיות.

את זה קל יותר להגיד מאשר לעשות!

אני רואה שאתה מחליט את ההחלטות הללו ברמות שונות. הילדה שמחליטה לצאת לשחק בכביש אינה בוחרת למות. היא אולי בוחרת בחירות אחרות, אבל למות אינה אחת מהן. האֵם יודעת את זה.

הבעיה כאן היא לא שהילדה בחרה למות, אלא שהיא בחרה בחירות שעשויות להוביל ליותר מתוצאה אחת, לרבות מותה. העובדה הזאת אינה ברורה לה. היא אינה ידועה לה. זה המידע החסר, שמונע מהילדה לבחור בחירה בהירה, בחירה טובה יותר.

אז כפי שאתה רואה, ניתחת את המצב בצורה מעולה.

אני, כאלוהים, לעולם לא אתערב בבחירותיכם, אבל תמיד אדע מה הן.

לכן אתה רשאי להניח שאם משהו קרה לך, זה רק לטובה, מפני שדבר אינו בלתי מושלם בעולמו של אלוהים.

תוכנית חייכם – האנשים, המקומות, האירועים – נבראה בצורה מושלמת על־ידי הבורא המושלם של השלמות עצמה: אתה. ואני. באמצעותך.

אנו יכולים לעבוד יחד בתהליך הבריאה המשותף הזה בצורה מודעת או בצורה בלתי מודעת. אתה יכול לחיות את חייך בצורה מודעת או בצורה בלתי מודעת. אתה יכול לצעוד בנתיב שלך ער או ישן.

אתה תבחר.

רגע. תחזור להערה על קבלת החלטות ברמות שונות. אמרת שאם אני רוצה חיים רגועים יותר, עלי להפסיק לשנות את דעתי בנוגע למי שאני ולמי שאני רוצה להיות. כשאמרתי שזה לא קל, אמרת שכולנו מקבלים החלטות ברמות שונות. אתה יכול להרחיב על זה? מה זה אומר? מה הן ההשלכות?

לו רצית רק את מה שנפשך רוצה, היה הכול פשוט מאוד. לו הקשבת לאותו חלק בך שהוא רק רוח, היו כל החלטותיך קלות, וכל תוצאותיהן היו מלאות שמחה. זה מפני שהבחירות של הרוח הן תמיד הבחירות הגבוהות ביותר.

אין צורך לחשוב עליהן פעמיים. אין צורך לנתח אותן או לתת להן ציון. צריך רק לפעול על־פיהן.

אבל אתה אינך רק רוח. אתה ישות משולשת המורכבת מגוף, משכל ומנפש. זה ההוד וההדר שבך. כי לעיתים קרובות אתה מחליט החלטות ובוחר בחירות בכל שלוש הרמות בו־זמנית, והן בשום אופן אינן תואמות תמיד.

זה לא חריג שגופך ירצה דבר אחד, בזמן ששכלך מחפש דבר אחר ונפשך חושקת בדבר שלישי. זה נכון במיוחד אצל ילדים, שבדרך כלל אינם בוגרים דיים להבחין בין מה שנשמע "כיף" לגוף ובין מה שהגיוני לשכל, ועוד פחות מזה, מה שירַצה את הנפש. לכן הילד רץ לכביש.

כאלוהים, אני מודע לכל החלטותיכם – גם לאלו שאתם עושים ברמת התת־מודע. לעולם לא אתערב בהן, אלא להפך. תפקידי הוא לדאוג לכך שכל בחירותיכם יתקיימו (האמת היא שאתם מקיימים אותן בעצמכם. אני רק התקנתי מערכת שמאפשרת לכם לעשות זאת. המערכת הזאת נקראת תהליך הבריאה, והיא מוסברת בפירוט בספר הראשון).

כאשר הבחירות שלכם מתנגשות זו בזו – כאשר הגוף, השכל והנפש אינם פועלים כאחד – מתקיים תהליך הבריאה בכל הרמות ויוצר תוצאות מעורבבות. אך אם הישות שלכם נמצאת בהרמוניה ובחירותיכם מאוחדות, דברים מדהימים עשויים להתרחש.

הצעירים שלכם משתמשים במשפט "לאסוף את עצמך", שמתאר את מצב הישות המאוחדת.

יש גם תת־רמות בתהליך קבלת ההחלטות שלכם. זה נכון במיוחד לרמת השכל.

השכל שלכם יכול להחליט החלטות ולבחור בחירות בשלוש רמות פנימיות לפחות, והוא אכן עושה זאת: היגיון, אינטואיציה ורגש, ולפעמים הוא עושה זאת בשלוש הרמות יחד. הדבר הזה יוצר פוטנציאל לעימות פנימי גדול עוד יותר.

ובתוך אחת הרמות האלה – הרגש – קיימות עוד חמש תת־רמות, והן חמשת הרגשות הטבעיים: אֵבֶל, כעס, קנאה, פחד ואהבה.

חמשת הרגשות הטבעיים כוללים פחד ואהבה, אבל פחד ואהבה הם הבסיס לכל הרגשות. שלושת הרגשות האחרים נולדו מהשניים האלו.

בסופו של דבר, כל המחשבות ניזונות מאהבה או מכעס. זה הקיטוב הגדול. זו הדואליות הראשונית. בסופו של דבר אפשר לפרוט כל דבר לאחד מהשניים האלו. כל המחשבות, הרעיונות, התפישות, ההבנות, ההחלטות, הבחירות והמעשים מבוססים על אחד מאלו.

ובסוף יש בעצם רק אחד.

אהבה.

למען האמת, אהבה היא כל מה שיש. אפילו הפחד מקורו באהבה, וכשמשתמשים בו נכון, הוא מבטא אהבה.

פחד מבטא אהבה?

בצורתו הגבוהה ביותר, כן. הכול מבטא אהבה, כשהוא מבוטא בצורה הגבוהה ביותר.

האם ההורה שמציל את ילדתו ממוות בכביש מבטא פחד או אהבה?

שניהם, אני מניח. פחד לחיי הילדה ואהבה. די אהבה בשביל לסכן את חייו שלו כדי להציל את חיי הילדה.

בדיוק. וכאן אנו רואים שפחד בצורתו הגבוהה ביותר הופך לאהבה... הוא האהבה הבאה לידי ביטוי כפחד.

באותו האופן אם נעלה בסולם הרגשות הטבעיים, אבל, כעס וקנאה הם צורה מסוימת של פחד, שהוא צורה מסוימת של אהבה.

דבר אחד מוביל למשנהו. אתה מבין?

הבעיה מתחילה כשאחד מהרגשות הטבעיים מתעוות. אז הם נהיים גרוטסקיים וקשה לזהות אותם כנובעים מאהבה, וודאי שלא מאלוהים, שהוא אהבה מוחלטת.

שמעתי בעבר על חמשת הרגשות הטבעיים בזכות היכרותי הנפלאה עם ד"ר אליזבת' קובלר־רוס. היא לימדה אותי עליהם.

אכן. ואני נתתי לה השראה ללמד את זה.

אז אני מבין שכשאני מקבל החלטות, הרבה תלוי ב"מקום שממנו אני בא", ואותו מקום "שממנו אני בא" יכול להימצא בעומק של כמה שכבות.

זה אכן המצב.

ספר לי, בבקשה. אני רוצה לשמוע את זה שוב, כי שכחתי הרבה ממה שאליזבת' לימדה אותי על חמשת הרגשות הטבעיים.

אֵבֶל הוא רגש טבעי. זה אותו חלק בתוכך שמאפשר לך להיפרד כשאינך רוצה להיפרד. הוא מאפשר לך לבטא, להוציא החוצה את העצב שקיים בך כשאתה חווה אובדן כלשהו. זה יכול להיות אובדן של מישהו אהוב או אובדן של עדשת מגע.

כשמותר לך לבטא את האבל שלך, אתה נפטר ממנו. ילדים שמרשים להם להיות עצובים כשהם מרגישים עצב, חשים בריאים מאוד בנוגע לעצב כשהם מתבגרים, ועקב כך הם בדרך כלל מתגברים עליו במהירות.

ילדים שאומרים להם: "אל תבכה", מתקשים לבכות כמבוגרים. אחרי הכול, כל חייהם אמרו להם לא לעשות זאת. לכן הם מדחיקים את אבלם.

אֵבֶל שמודחק בעקביות הופך לדיכאון כרוני, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל דיכאון כרוני. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

כעס הוא רגש טבעי. זה הכלי שעומד לרשותך בשביל לומר: "לא, תודה". הוא לא חייב להיות מעליב, והוא לעולם אינו צריך להזיק לאחר.

ילדים שמרשים להם לבטא את כעסם מפתחים גישה בריאה מאוד לכעס בבגרותם, ולכן בדרך כלל מתגברים על כעסם מהר מאוד.

ילדים שגורמים להם להרגיש שכעסם לא בסדר – שאסור לבטא אותו ושאסור אפילו לחוות אותו – יתקשו להתמודד עם כעסם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

כעס שמודחק בעקביות הופך לזעם, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל זעם. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

קנאה היא רגש טבעי. זהו הרגש שגורם לילד בן חמש לרצות להגיע לידית של הדלת כפי שאחותו מגיעה, או לרכוב על האופניים. קנאה היא הרגש הטבעי שגורם לך לרצות לעשות את זה שוב, להשתדל יותר, להתאמץ עד שתצליח. בריא מאוד לקנא, טבעי מאוד. ילדים שמרשים להם לבטא את קנאתם מפתחים גישה בריאה מאוד לקנאה בבגרותם, ולכן בדרך כלל מתגברים על קנאתם מהר מאוד.

ילדים שגורמים להם להרגיש שקנאה זה לא בסדר – שאסור לבטא אותה ושאסור אפילו לחוות אותה – יתקשו להתמודד עם קנאתם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

קנאה שמודחקת בעקביות הופכת לצרות עין, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל צרות עין. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

פחד הוא רגש טבעי. תינוקות נולדים עם שני פחדים בלבד: הפחד ליפול והפחד מפני רעשים חזקים. כל שאר הפחדים הם תגובות נרכשות שהילד לומד מסביבתו ומהוריו. מטרת הפחד הטבעי היא לבנות מעט זהירות. זהירות היא כלי שעוזר לשמור את הגוף בחיים. הפחד נובע מאהבה. מאהבת עצמי.

ילדים שגורמים להם להרגיש שפחד זה לא בסדר – שאסור לבטא אותו ושאסור אפילו לחוות אותו – יתקשו להתמודד עם פחדיהם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

פחד שמודחק בעקביות הופך לחרדה, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל חרדה. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

אהבה היא רגש טבעי. כשמרשים לילד לבטא ולקבל אהבה בצורה נורמלית וטבעית, בלי מגבלות או תנאים, עכבות או מבוכה, אין צורך בדבר מעבר לזה. האושר שבביטוי אהבה ובקבלתה באופן כזה עומד בפני עצמו. אבל אהבה שהותנתה, שהוגבלה, שעוותה בחוקים ובכללים, בטקסים ובמגבלות, שנשלטה, נוצלה ולא ניתנה, הופכת ללא טבעית.

ילדים שגורמים להם להרגיש שאהבתם הטבעית היא לא בסדר – שאסור לבטא אותה ושאסור אפילו לחוות אותה – יתקשו להתמודד עם אהבתם בצורה נכונה כשיהפכו למבוגרים.

אהבה שמודחקת בעקביות הופכת לרכושנות, רגש מאוד לא טבעי.

אנשים כבר הרגו בגלל רכושנות. מלחמות התחילו, אומות נפלו.

וכך, כאשר חמשת הרגשות הטבעיים מודחקים, נוצרות תגובות לא טבעיות. ורוב הרגשות הטבעיים מודחקים אצל רוב האנשים. אבל הם ידידיכם. הם מתנותיכם. הם הכלים האלוהיים שלכם, שבעזרתם עליכם ליצור את המציאות שלכם.

הכלים הללו ניתנים לכם בלידתכם, ובעזרתם עליכם ליצור את חייכם.

מדוע רוב הרגשות האלו מודחקים אצל רוב האנשים?

לימדו אותם להדחיק אותם. כך אמרו להם לעשות.

מי?

הוריהם. האנשים שגידלו אותם.

למה? למה הם עשו דבר כזה?

כי זה מה שהוריהם לימדו אותם, והוריהם הם שאמרו להם לעשות זאת.

כן, כן. אבל למה? מה קורה פה?

מה שקורה זה שהאנשים הלא נכונים הופכים להורים.

מה זאת אומרת? מי הם "האנשים הלא נכונים"?

האם והאב.

האם והאב הם לא האנשים שצריכים לגדל את הילדים?

כשההורים צעירים, כן. ברוב המקרים, כן. למעשה, זהו נס שרובם מצליחים לעשות את העבודה הטובה שהם עושים.

איש אינו חסר כלים לגידול ילדים יותר מהורים צעירים. ודרך אגב, איש אינו יודע זאת טוב יותר מהורים צעירים.

רוב ההורים מגיעים למשימת ההורות עם מעט מאוד ניסיון חיים. הם בקושי סיימו להיות ילדים בעצמם. הם עדיין מחפשים תשובות, עדיין רוצים למצוא רמזים.

הם עדיין לא גילו את עצמם, והם מנסים להדריך ולעודד גילוי באחרים שפגיעים עוד יותר מהם. הם עדיין לא הגדירו את עצמם, והם נזרקים אל המשימה של הגדרת אחרים. הם עדיין עסוקים בלהתגבר על ההגדרה הלא נכונה שהוריהם שלהם הגדירו אותם.

הם עדיין לא גילו מי הם, והם מנסים לומר לך מי אתה. ומופעל עליהם לחץ גדול מאוד להצליח, בזמן שהם אינם "מצליחים" אפילו לחיות את חייהם כמו שצריך. לכן הם טועים בכול – בחייהם ובחיי ילדיהם.

אם יש להם מזל, הנזק שייגרם לילדיהם לא יהיה גדול מדי. הצאצא יתגבר על זה, אבל זה כנראה לא יקרה לפני שהוא יעביר נזק גם לצאצאיו שלו.

רובכם רוכשים את החוכמה, את הסבלנות, את ההבנה ואת האהבה הנדרשות כדי להיות הורים נפלאים אחרי תום שנות ההורות שלכם.

למה זה? אני לא מבין את זה. אני רואה שההבחנה שלך נכונה ברוב המקרים, אבל למה זה?

מפני שמולידי הילדים מעולם לא היו אמורים להיות מגדלי הילדים. שנות גידול הילדים שלכם אמורות להתחיל רק בזמן שהן מסתיימות היום.

אני עדיין קצת אבוד כאן.

מבחינה ביולוגית בני אדם מסוגלים להוליד ילדים בזמן שהם עדיין ילדים בעצמם. אולי רובכם תופתעו לדעת, שהם ילדים במשך 40 או 50 שנה.

בני אדם הם "ילדים בעצמם" במשך 40 או 50 שנה?

מבחינה מסוימת כן. אני יודע שקשה לראות את זה כאמת, אבל הבט סביבך. אולי ההתנהגות של בני מינך תעזור לי להוכיח זאת.

הקושי הוא שבחברה שלכם אתם נחשבים ל"מבוגרים" ומוכנים לצאת לעולם בגיל 21. הוסף לכך את העובדה שאת רובכם גידלו אימהות ואבות שבעצמם לא היו מבוגרים בהרבה מ21- כשהם התחילו לגדל אתכם, ותתחיל לראות את הבעיה.

אילו מולידי הילדים היו אמורים להיות מגדלי הילדים, לא הייתם יכולים להוליד ילדים עד גיל 50!

הולדַת הילדים הייתה אמורה להיות מלאכתם של הצעירים, שגופיהם מפותחים וחזקים. גידול הילדים היה אמור להיות מלאכתם של הזקנים, ששכלם מפותח וחזק.

בחברה שלכם התעקשתם להפוך את מולידי הילדים לאחראים לגידול הילדים, והתוצאה היא שהפכתם לא רק את תהליך ההורות לקשה ביותר, אלא גם עיוותתם רבות מהאנרגיות הקשורות לאקט המיני.

אה... אתה מוכן להסביר?

כן.

בני אדם רבים הבחינו במה שאמרתי כאן: שבני אדם רבים – אולי רובם – אינם מוכנים באמת לגדל ילדים בזמן שהם מוכנים להוליד אותם. אבל לאחר שגילו זאת, פנו בני האדם בדיוק לפתרון הלא נכון.

במקום להרשות לצעירים ליהנות מיחסי מין, ובמקרה שנוצר ילד לתת למבוגרים לגדל אותו, אתם אומרים לצעירים שלכם לא לקיים יחסי מין עד שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות של גידול הילדים. יצרתם מצב שבו זה "לא בסדר" לחוות חוויות מיניות לפני הזמן הזה, וכך יצרתם טאבו סביב מה שהיה אמור להיות אחת החגיגות השמחות ביותר של החיים.

מובן שזהו טאבו שהצאצאים לא יתייחסו אליו יותר מדי – ובצדק: זה לגמרי לא טבעי לציית לו.

בני אדם רוצים למצוא בני זוג ולהזדווג ברגע שהם חשים אות פנימי שאומר להם שהם מוכנים. זה הטבע האנושי.

אבל מה שהם חושבים על טבעם האמיתי יהיה קשור למה שאתם, כהורים, אמרתם להם יותר מאשר לדברים שהם מרגישים בפנים. ילדיכם רוצים לשמוע מכם על מהות החיים.

לכן כשהם מתחילים לחוש רצון להציץ זה בזה, לשחק בתמימות זה עם זה, לגלות את ה"שוני" זה מזה, הם יחפשו אצלכם הנחיות בנוגע לכך. האם החלק הזה בהתנהגותם האנושית הוא "טוב"? האם הוא "רע"? האם אתם מאשרים אותו? האם יש לדכא אותו? לעצור אותו? לא לתת לו לפרוץ?

נראה שמה שהורים רבים אומרים לצאצאיהם על החלק הזה בהתנהגותם האנושית מקורו במה שאמרו להם, במה שהדת שלהם אומרת, במה שהחברה שלהם חושבת – הכול מלבד הסדר הטבעי של הדברים.

בסדר הטבעי של הגזע שלכם המיניות מתחילה לפרוח בין גיל 9 לגיל 14. מגיל 15 ואילך היא בהחלט קיימת ומבוטאת אצל רוב בני האדם. כך מתחיל מירוץ נגד הזמן: הילדים שועטים לכיוון שחרור מלא של האנרגיה המינית השמחה שלהם, וההורים שועטים לעצור אותם.

ההורים נזקקו לכל העזרה ולכל בעלי הברית שיכלו לגייס למאבק הזה, מכיוון שכפי שצוין, הם מבקשים מצאצאיהם לא לעשות משהו שהוא חלק מהותי מטבעם.

לכן המבוגרים המציאו את כל אמצעי הלחץ המשפחתיים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והכלכליים ועוד הגבלות וגבולות כדי להצדיק את תביעותיהם הלא טבעיות מצאצאיהם. עקב כך גדלו הילדים וקיבלו את זה שמיניותם היא לא טבעית. איך יכול להיות שדבר "טבעי" כל־כך יהיה מביש כל־כך, עצור כל־כך תמיד, כה נשלט, מוגבל, מרוסן ומוכחש?

טוב, אני חושב שאתה קצת מגזים. אתה לא חושב שאתה מגזים?

באמת? איך יושפע ילד בן 4 או 5, שהוריו אפילו אינם משתמשים בשם הנכון לאיברים מסוימים בגופם? מה המסר שאתה מעביר לילד על רמת הנוחות שלך עם זה, ומה אתה חושב שרמת הנוחות שלו צריכה להיות?

אה...

כן. אכן "אה..."

טוב, "אנחנו פשוט לא משתמשים במילים האלה", כפי שסבתי נהגה לומר. פשוט "פיפי" ו"טוסיק" נשמעים טוב יותר.

רק כי יש לכם "מטען" שלילי הקשור לשמות האמיתיים של חלקי הגוף שאתם כל־כך מתקשים להשתמש בהם בשיחה רגילה.

בגילים הצעירים ביותר ילדים אינם יודעים למה הורים מרגישים ככה, אלא רק מקבלים את הרושם, ולעיתים קרובות רושם בלתי הפיך, שחלקים מסוימים בגוף הם "לא בסדר", ושכל דבר שקשור בהם הוא מביך, אם לא "רע".

כשהילדים גדלים ומגיעים לשנות העשרה שלהם, הם עשויים להבין שהרושם שקיבלו אינו נכון, אבל אז מספרים להם בצורה חד־משמעית על הקשר בין היריון למיניות ועל כך שיצטרכו לגדל את הילד שהם יבראו, ועכשיו יש להם עוד סיבה להרגיש שביטוי מיני הוא "רע", והמעגל הושלם.

הדבר הזה גרם בחברה שלכם בלבול ולא מעט הרס, שזו תמיד תוצאת התערבות בטבע.

יצרתם מבוכה מינית, הדחקה ובושה, שהובילו לעכבות מיניות, לחוסר תפקוד ולאלימות.

כחברה, תמיד יהיו לכם עכבות בנוגע לדברים שמביכים אתכם. תמיד לא תתפקדו עם התנהגויות שהודחקו ותמיד תנהגו באלימות במחאה על כך שגורמים לכם להתבייש במה שאתם יודעים בליבכם שהוא דבר שמעולם לא הייתם אמורים להתבייש בו.

אז פרויד עלה על משהו כשאמר שכמות עצומה מהכעס האנושי קשורה למין – זעם עמוק בשל הצורך לדכא חושים, עניין ודחפים טבעיים ובסיסיים.

רבים מהפסיכיאטרים שלכם טענו זאת. האדם כועס כי הוא יודע שאינו אמור לחוש בושה בנוגע למשהו שמעניק הרגשה טובה כל־כך, ובכל זאת הוא חש בושה ואשמה.

תחילה האדם כועס על עצמו על שהוא מרגיש טוב כל־כך ממשהו שאמור להיות "רע".

וכשהוא מבין סוף סוף שעבדו עליו – שהמיניות אמרוה להיות חלק נפלא, מכובד ואדיר מהחוויה האנושית – הוא כועס על האחרים: על ההורים שגרמו לו להדחיק, על הדת שגרמה לו להתבייש, על החברה כולה ששולטת בו.

לבסוף הוא כועס על עצמו על שהרשה לכל זה לעכב אותו.

חלק גדול מהכעס המודחק תועל לפיתוח ערכי מוסר מעוותים ולא נכונים בחברה שבה אתם חיים היום. חברה שמפארת ומכבדת כמה ממעשי האלימות המתועבים ביותר בעולם בעזרת פסלים, בולים, סרטים, תמונות ותוכניות טלוויזיה, אבל מסתירה – או גרוע מזה, הופכת לזולים – את כמה ממעשי האהבה היפים ביותר בעולם.

כל זה – כל זה – נובע ממחשבה אחת: שאלו שמולידים ילדים הם גם אלו שנושאים לבדם באחריות לגידולם.

אבל אם האנשים שמולידים את הילדים אינם אחראים לגידולם, מי כן אחראי לזה?

הקהילה כולה. עם דגש מיוחד בזקנים.

הזקנים?

ברוב הגזעים והחברות המפותחות הזקנים מגדלים את הצאצאים, מזינים אותם, מאמנים אותם ומעבירים להם את החוכמה, את הלימוד ואת המסורת של בני מינם. אחר כך, כשנדבר על כמה מהתרבויות המתקדמות האלה, אגע בזה שוב.

בכל חברה שבה יצירת צאצאים בגיל צעיר אינה נחשבת לדבר "רע" – מכיוון שזקני השבט מגדלים אותם, ולכן אין תחושה חזקה כל־כך של אחריות ושל עול – לא שומעים על הדחקה מינית, ולכן אין מקרי אונס, סטייה וחוסר תפקוד חברתי־מיני.

יש חברות כאלה בכדור הארץ?

כן, אם כי הן נעלמות. אתם ביקשתם להשמיד אותן, להטמיע אותן, כי התייחסתם אליהן כאל חברות ברבריות. במה שכיניתם חברות לא ברבריות נחשבים ילדים (ונשים ובעלים, לצורך העניין) לרכוש, לנכס אישי, ולכן מולידי הילדים חייבים להיות מגדלי הילדים. מפני שעליהם לדאוג למה ש"שייך להם".

מחשבה שעומדת בשורש רבות מהבעיות בחברה שלכם היא הרעיון שבני זוג וילדים הם רכוש אישי, שהם "שלכם".

נבחן את כל נושא ה"בעלות" אחר כך, כשנדון בחיי הוויות מפותחות. אבל לעת עתה תחשוב על זה. האם אנשים באמת מוכנים מבחינה רגשית לגדל ילדים, בזמן שהם מוכנים להוליד ילדים מבחינה גופנית?

האמת היא שלרוב האנשים אין את הכלים לגדל ילדים גם כשהם בשנות ה30- וה40- שלהם, ואסור לצפות מהם להיות מוכנים. הם לא חיו די זמן כמבוגרים בשביל להעביר חוכמה עמוקה לילדיהם.

שמעתי את זה בעבר. מארק טוויין התייחס לזה. אומרים עליו שהוא אמר: "כשהייתי בן 19, אבי לא ידע שום דבר. אבל כשהייתי בן 35, נדהמתי לראות כמה הזקן למד".

הוא הגדיר את זה בצורה מדויקת. מעולם לא הייתם אמורים ללמד אמת בצעירותכם. אלו השנים להבנת האמת. איך תוכלו ללמד ילדים אמת שעדיין לא הבנתם?

לא תוכלו, כמובן. וכך תלמדו אותם את האמת היחידה שאתם יודעים – האמת של אחרים. של אביכם, של אמכם, של התרבות שלכם, של הדת שלכם. הכול, כל דבר, מלבד האמת שלכם. את זה אתם עדיין מחפשים.

ואתם תחפשו ותתנסו ותמצאו ותיכשלו ותיצרו מחדש את האמת שלכם, את המושג שלכם על עצמכם, עד שתחיו חצי מאה בכוכב הזה או קרוב לזה.

אז תוכלו להתחיל להתיישב סוף סוף ולחיות באמת שלכם. וכנראה האמת הכי גדולה שתסכימו עליה היא שאין כל אמת עקבית; שכמו החיים עצמם האמת היא דבר משתנה, דבר שגדל ומתפתח – ושבדיוק כשאתם חושבים שתהליך ההתפתחות פסק, הוא לא פסק, אלא רק החל.

כן, אני כבר הגעתי לזה. עברתי את גיל 50 והגעתי לזה.

יפה. אתה אדם חכם יותר עכשיו. זקן. עכשיו עליך לגדל ילדים. או מוטב, בעוד עשר שנים. הזקנים הם שצריכים לגדל את הילדים, והם שהיו אמורים לעשות זאת.

הזקנים הם שמכירים את האמת ואת החיים. הם שיודעים מה חשוב ומה לא. הם שיודעים מה הכוונה במילים, כמו: יושר פנימי, כנות, נאמנות, חברות ואהבה.

אני מבין את העניין שאתה מבהיר כאן. קשה לקבל את זה, אבל רבים מאיתנו באמת בקושי עברו מ"ילד" ל"תלמיד", וכבר יש לנו ילדים, ואנו מרגישים שעלינו ללמד אותם. אז אנחנו אומרים לעצמנו: "בסדר, אני אלמד אותם את מה שהורי לימדו אותי".

וכך חטאי האב עוברים לבן גם עד לדור השביעי.

איך נוכל לשנות את זה? איך נוכל לפרוץ את המעגל?

הפקידו את גידול הילדים בידי המכובדים הזקנים. ההורים רואים את ילדיהם מתי שהם רוצים, חיים איתם אם כך הם בוחרים, אבל אינם האחראים הבלעדיים לטיפול בהם ולגידולם. הקהילה כולה מספקת את הצרכים הגופניים, החברתיים והרוחניים של הילדים, והזקנים מעניקים את החינוך ואת הערכים.

בהמשך השיחה, כשנדבר על החברות האחרות ביקום, נבחן דגמים אחרים שאפשר לחיות לפיהם. אבל הדגמים הללו לא יעבדו באופן שבו חייכם בנויים עתה.

מה כוונתך?

כוונתי שלא רק ההורות אצלכם עובדת על־פי דגם לא יעיל, אלא כל דרך חייכם.

שוב, מה כוונתך?

התרחקתם זה מזה. קרעתם את משפחותיכם. פירקתם את הקהילות הקטנות שלכם לטובת ערים ענקיות, ובערים הגדולות האלו יש יותר אנשים, אבל פחות "שבטים" או קבוצות שחבריהן רואים את אחריותם ככוללת את אחריות הכלל. כך שלמעשה, אין לכם זקנים, בכל אופן לא בהישג ידכם.

אך לא רק התרחקתם מהזקנים שלכם, אלא גרוע מזה, דחקתם אותם הצידה. הנחתם אותם בשוליים. לקחתם מהם את כוחם. ואתם אפילו כועסים עליהם.

כן, יש אנשים בחברה שלכם שאפילו כועסים על הזקנים שביניכם וטוענים שהם עלוקות במערכת, שהם תובעים לעצמם זכויות שהצעירים צריכים לשלם עליהן בחלק יחסי גדל והולך מהכנסתם.

זה נכון. יש סוציולוגים שחוזים היום מלחמה בין הדורות, שבה יואשמו הזקנים שהם דורשים יותר ויותר, בעוד הם תורמים פחות ופחות. יש כל־כך הרבה זקנים היום, כשדור ה"בייבי בום" מגיע לשנותיו המאוחרות ואנשים חיים יותר שנים באופן כללי.

אבל הזקנים שלכם אינם תורמים, מפני שלא אפשרתם להם לתרום. דרשתם מהם לפרוש מעבודותיהם בדיוק כשיכלו באמת להועיל לחברה. דרשתם מהם לפרוש מרוב ההשתתפות הפעילה והחשובה בחיים בדיוק כשהשתתפותם עשויה להכניס קצת היגיון לתהליך.

לא רק בהורות, אלא גם בפוליטיקה, בכלכלה ואפילו בדת, שבהם הייתה לזקנים אחיזה כלשהי, הפכתם לחברה שמעריצה צעירים ובזה לזקנים.

הפכתם גם לחברה יחידנית במקום לחברה פלורליסטית. כלומר, חברה שמורכבת מיחידים ולא מקבוצות.

מאחר שהפכתם את החברה שלכם ליחידנית יותר ולצעירה יותר, איבדתם הרבה מעושרה וממקורותיה. עכשיו חסרים לכם שניהם, ורבים מדי ביניכם חיים בעוני ובדלדול רגשי ופסיכולוגי.

אשאל אותך שוב. האם יש דרך לפרוץ את המעגל הזה?

ראשית הכירו באמיתות המצב. כה רבים מכם חיים בהכחשה. כה רבים מכם מעמידים פנים שהמצב אינו כפי שהוא. אתם משקרים לעצמכם ואינכם רוצים לשמוע את האמת, וודאי שלא לומר אותה.

גם לזה נחזור בהמשך, כשנסקור את החברות המפותחות, מפני שההכחשה הזאת, חוסר הנכונות להבחין ולהודות במה שקיים, אינם דבר חסר חשיבות. ואם אתם באמת רוצים לשנות את המצב, אני מקווה שלפחות תרשו לעצמכם לשמוע אותי.

הגיע הזמן לומר את האמת, פשוט מאוד. אתה מוכן?

כן. זו הסיבה לכך שבאתי אליך. כך החלה כל השיחה הזאת.

האמת אינה נוחה לעיתים קרובות. היא מנחמת רק את מי שאינו רוצה להתעלם ממנה. אז האמת הופכת להיות לא רק מנחמת, אלא גם מעוררת השראה.

בשבילי כל הדו־שיח הזה בשלושה חלקים היה מעורר השראה. תמשיך, בבקשה.

יש סיבה טובה להיות אופטימיים. אני רואה שהמצב התחיל להשתנות. בני מינכם מדגישים יצירת קהילות ובניית משפחות מורחבות יותר מאי־פעם בשנים האחרונות. ויותר ויותר אתם חולקים כבוד לזקנים, יוצרים תכלית וערך בחייהם ומחייהם. זה צעד גדול ונפלא בכיוון שימושי.

אם כך, המצב "מתהפך". נראה שהתרבות שלכם עשתה את הצעד. עכשיו עליכם להמשיך משם.

אי אפשר לעשות את השינויים האלו ביום אחד. למשל, אי אפשר לשנות בבת־אחת את כל דרך ההורות שלכם, שבה החלה המחשבה הזאת. אבל כן תוכלו לשנות את עתידכם צעד אחר צעד.

קריאת הספר הזה היא אחד הצעדים. השיחה הזאת תחזור לדון בהרבה נקודות חשובות לפני שנסיים. החזרה הזאת לא תהיה מקרית. היא נועדה להדגשה.

עכשיו, ביקשת רעיונות לבניית המחר שלכם. בוא נתחיל בכך שנביט באתמולים שלכם.