נפשות אבודות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפשות אבודות
מכר
אלפי
עותקים
נפשות אבודות
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

נפשות אבודות

4.6 כוכבים (119 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יהודית צפורי

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"מבטינו מתלכדים, ואני מחפשת את האיש שאני אוהבת, את הילד שגנב את ליבי ומעולם לא רציתי שיחזיר, כי אנחנו לתמיד, כי אנחנו זה לנצח."

קודי בומונט אוהב שלושה דברים בחייו – לטפס על הרים, לשוט בנהר ואת לונה.
לונה דלייני חוותה אכזבות רבות לאורך חייה, אבל הדבר היחיד שנצץ כמו אור באפלה עבורה היה קודי. הנצח שלה. 

קודי ולונה היו ביחד מאז שהם זוכרים את עצמם. לאורך שבע־עשרה שנים הם צעדו יחד בכל תחנות חייהם. הם היו העבר, ההווה והעתיד זה של זה, והאהבה שהתלקחה ביניהם התעצמה ככל שהתבגרו. 
כולם ידעו שהעתיד שלהם יהיה משותף, אבל הקלפים נטרפו, וביום הולדתה העשרים קודי שבר את ליבה באכזריות, והנצח שלהם יחד התערער.
שש שנים אחרי אותו לילה גורלי, לונה חוזרת לסול לייק כדי ללוות את חבריהם המשותפים לחתונתם. המפגש המחודש בין השניים מעלה זיכרונות טובים וכואבים, מעיר רגשות רדומים ומערער את דרכם החדשה. הם נאלצים לעמוד זה מול זה ולהתמודד עם הכאב והסודות שחבויים בכל אחד מהם. 
האם הנחישות והאהבה של קודי אל לונה יאפשרו לו לכפר על הלילה ההוא? האם לונה תרשה לעצמה להכיר את קודי מחדש ולסלוח לו?

יהודית צפורי בספרה החדש "נפשות אבודות" חושפת רומן חושני ולוהט על הזדמנות שנייה בחיים ומצליחה גם הפעם לרגש ולהרטיט את הלב. זהו ספר המשך ל"נפשות תאומות".
מבין ספריה הקודמים: סדרת המאפיה "קווים", "גן השמש", "מטרה מקוונת" ועוד, שזכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים ומכרו אלפי עותקים. 

פרק ראשון

פרולוג
לונה

הכעס בתוכי הולך ומתעצם כשאני בוחנת את השמלות בארון הבגדים שלי ומבינה שביום החגיגי הזה אין לי מה ללבוש. “לונה!” קולה של אימא נשמע בחלל הבית, ואני מרסנת את הכעס הבוער, את הגלים שמתעוררים בתוכי ונחושים להתנפץ. “איפה את?” מבלי לראות אותה, אני יודעת שהיא שוב שתויה. “לונה!” היא קוראת שוב אחרי דקה, ואני חושקת את שיניי בזעם, הכאוס שסבב אותנו בחודשים האחרונים נוצר באשמתה. בגלל המעשים הדפוקים שלה נשארנו ללא פרוטה.

“אני כבר באה,” אני צועקת ונוברת שוב בין השמלות שראו ימים יפים יותר.

“את יכולה להכין לי משהו לאכול?” היא ממשיכה, כשאני מתיישבת על המיטה בייאוש. בשנה האחרונה עבדתי כמו מטורפת. בשעות היום עבדתי יחד איתה במכבסה בעיירה הסמוכה – היא תפעלה את המכונות, ואני הייתי קופאית, עד שהם זרקו אותנו משם, ובצדק. חשבתי שאם אעבוד צמוד אליה, אוכל לשמור עליה, אבל טעיתי בגדול.

“בטח.” אני מתרוממת ממקומי וגוררת את עצמי למטבח, שולפת פיצה מהמקפיא ודוחפת אותה למיקרוגל. מר אשטון, בעל הפיצרייה שבה אני עושה שליחויות בשעות אחר הצהריים, היה נדיב מספיק לתת לי את הפיצה שנשארה מיותמת בסוף היום, ואני לא במצב שמאפשר לי לסרב לנדבה שלו.

“מה את מחממת שם?”

“פיצה עם פטריות.”

“אני לא אוהבת פטריות.” אני מאגרפת את ידיי ועוצרת את פעולת המיקרוגל. “אולי נשאר מהלחם הטעים שהבאת אתמול?” אני פותחת שוב את המקפיא ומוצאת חצי כיכר לחם שמר אשטון הניח בידי אתמול לפנות בוקר, כשסיימתי לנקות את התנורים מלאי השמן והבצק שדבק בהם.

לוח הזמנים הצפוף הזה כמעט לא השאיר לי זמן פנוי לעצמי או לחברים שלי, אבל ידעתי שבסוף אוכל לרכוש את השמלה שרציתי לכבוד יום ההולדת העשרים שלי. מהשנייה שראיתי אותה מוצגת בחלון הראווה, חסכתי כל דולר. אבל כשנאלצתי להשתמש בכסף שחסכתי למטרה אחרת, הבנתי שהשמלה כבר לא תהיה שלי.

“בבקשה.” אני יוצאת מהמטבח ומוצאת אותה שרועה על הספה בסלון, שערה פרוע, פניה חיוורות. אני מניחה מולה את הלחם שמרחתי עליו שכבה עבה של חמאה כמו שהיא אוהבת. “איפה היית?” אני מתיישבת מולה ומגלה את הסימנים שהרעל שהיא מאוהבת בו יותר מדי שנים השאיר בפניה שהיו פעם יפות.

“אני רק רוצה לישון,” היא עוצמת את עיניה. “נמאס לי לנקות אחרי אחרים,” היא מתמרמרת, והתשובה מתגלגלת בראשי.

אם לא היית גונבת כספים ממקום העבודה שלנו כדי לקנות רעל, אם לא היו מפילים עליי את האשמה כעובדת הקופה, הייתי יכולה לקנות מצרכים לארוחה ראויה.

אך במקום להגיד את כל מה שעובר בראשי, אני נושכת את לשוני.

“תאכלי,” אני מאלצת את עצמי להפיג את הכעס ונזכרת שבעוד שבוע בדיוק נהיה על המטוס בדרך לדודה בטי שהבטיחה לשלם על הגמילה שלה.

“תודה,” היא נוגסת בלחם ולועסת בקושי. “את ילדה טובה, לונה.” היא מניחה את ידה המחוספסת על ידי, ואני תוהה אם היא בכלל זוכרת את העובדה שהיא גנבה במשך חודשים כספים מהקופה. אם היא מבינה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה, כי בעל המכבסה מאיים להגיש נגדי תלונה בגין מעילה בכספים. אם היא אי־פעם תבין שהוצאתי את כל החסכונות שצברתי מהיום שהתחלתי לעבוד כשהייתי בחטיבה והנחתי אותם בידו רק כדי שלא יעשה זאת. לא שזה מה שהציל אותנו, כי זה עדיין לא כיסה את מה שאנחנו חייבות, לכן הבטחתי להמשיך לשלם מדי חודש וגם זה לא בטוח שיציל אותי. “איזה מזל שיש לי אותך ואת ג’רי.” תחושת גועל עוברת בגופי, כשאני נזכרת שפניתי אל אחי מתוך ייאוש מוחלט, דבר שנשבעתי שלעולם לא אעשה, אבל לא נותרה לי ברירה אחרת. החיוך המתנשא והמזלזל שלו ננעץ כמו חרב בגופי, כשהוא שמע את הסיפור ואמר שיבדוק מה הוא יכול לעשות. אין לי ספק שהוא לעולם לא ישכח זאת ויגרום לי לשלם בדרך הכי נבזית שיש.

“את יוצאת?” היא פוקחת עין אחת בקושי ובוחנת אותי.

“כן, אנחנו יוצאים לחגוג קצת.” אני נושכת את שפתיי, כי הדבר האחרון שאני יכולה להרשות לעצמי עכשיו זה לחגוג, אבל אין סיכוי שאשתף מישהו מהחברים הקרובים שלי בבושה.

“התכוונתי להכין לך עוגה.” היא כל־כך מותשת, עד שלפעמים נדמה לי שהיא איבדה את הרצון לחיות, להיות מאושרת.

“זה בסדר, אימא, תנוחי,” אני מושכת את השמיכה ומניחה אותה עליה.

“מזל טוב,” היא ממלמלת בעיניים עצומות, ואני לא מרשה לעצמי לחשוב על כל ימי ההולדת שהיא החמיצה, שכחה או פשוט הרסה לאורך השנים שחלפו.

שעה מאוחר יותר אני מול המראה, לבושה בשמלה שחורה ישנה שלבשתי עשרות פעמים בעבר. אני מכריחה את עצמי לא לחשוב על התפר הפרום שתיקנתי שוב ושוב ונזכרת בכתבה שקראתי באחד המגזינים – הבגד לא עושה את האדם. הלוואי שהייתי מאמינה לזה.

אין לי מושג מה החברים שלי תכננו, אבל אני בטוחה שזה יהיה מושלם, ואני לא מרשה לדכדוך שלי להרוס להם את התוכניות. שערי הארוך בצבע דבש מעוצב בגלים, כך שהוא גולש ברכות על כתפיי. עיניי הירוקות מאופרות בשחור, שפתיי משוחות באודם עדין, ואני נועלת את נעלי העקב ששאלתי מחברתי ויקי ומוסיפה למטר ושבעים שלי עוד ארבעה סנטימטרים. אני מעיפה מבט אחרון בראי, כמעט מרוצה ויוצאת מהחדר.

“אימא, אני יוצאת,” אני מנערת אותה קלות. “אולי תיכנסי להתקלח, תרגישי טוב יותר.” אני מנסה את מזלי.

“נוח לי כאן,” היא פוקחת את עיניה. “אני לא מסוגלת לקום, תעברי בבית החולים לבקר את אחיך, לא היה לי זמן ללכת אליו היום.”

“בסדר,” אני בולעת את הגוש בגרוני ויוצאת בשקט מהבית. אני מתניעה את המכונית הישנה שלנו ומתפללת שהיא לא תעשה לי בעיות בדרך. הנייד שלי מצלצל.

“איפה את?” מיילי שואלת ברגע שאני עונה.

“בדרך, אני חייבת לעצור אצל ג’רי.”

“אל תתעכבי יותר מדי.” היא מנתקת לפני שאני מספיקה לשאול אותה מה הם תכננו ואם קודי כבר הגיע. לא התראינו מספיק בתקופה האחרונה בגלל העבודה שלי ולוח הטיולים העמוס שלו.

עקבי הנעליים שלי משמיעים רעש במסדרון הריק. ריח חומרי החיטוי מסתנן לאפי ומעלה בחילה בגרוני. אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את הזיכרונות שהוא מעיר בראשי מהתקופה שבה אבא שכב כאן. האחות שיושבת מאחורי דלפק הקבלה מרימה את ראשה ומחייכת אליי באהדה.

“היה לו יום קשה.” דבריה עוצרים אותי. “נתנו לו משהו להרגעה, הוא ישן.” אנחת רווחה נפלטת מפי. “את יכולה להיכנס אליו.” היא מנסה לעודד אותי, לא מודעת כלל לתחושת ההקלה שפשטה בגופי לנוכח העובדה שלא איאלץ להיות איתו בחדר לבד כשהוא ער.

“אני רק אציץ, לא רוצה להעיר אותו,” אני מתנצלת ומתקדמת לפתח החדר שלו.

“כל־כך עצוב מה שקרה לו.” האחות נעמדת מאחוריי, ושתינו מתבוננות באחי הגדול ששוכב על מיטת בית החולים ונראה שלו.

“כן, עצוב,” אני ממלמלת ולא מצליחה למצוא את האהדה שכולם מפגינים כלפיו, איש לא מכיר אותו כמוני.

“כולנו מקווים שיתפסו את המנוול,” היא מוסיפה ומניחה יד אוהדת על כתפי. ככה זה כשאחיך הגדול הוא יקיר העיירה, השוטר הנערץ על ידי כולם.

“בטח,” אני מהנהנת אוטומטית, יודעת בדיוק למה היא מתכוונת. ג’רי נפצע במהלך שוד שהצליח לסכל, השודד פצע אותו קשה והצליח לברוח. צלצול הטלפון שהגיע באישון לילה טרף את הקלפים בפעם השנייה בחיי. ג’רי מרותק למיטה, לא מצליח להזיז את פלג גופו התחתון, והרופאים לא אופטימיים כלל, מחר הוא עובר למוסד שיקומי שיעזור לו ללמוד להתנהל במצבו החדש.

“את יכולה להיכנס ולשבת לידו, אני בטוחה שהוא ישמח.”

“לא, אני שמחה שהוא ישן, אני ממש מאחרת,” אני פולטת. “אבוא מחר כשהוא יהיה ער,” אני ממהרת להוסיף, והיא עוזבת אותי לנפשי ומתרחקת. אני סופרת בלב עד עשרים, בודקת שאיש לא רואה אותי וחומקת החוצה במהירות. הדבר האחרון שאני צריכה זה שיתעורר וימצא אותי שם, יהרוס לי את הערב במבטים הקשים שלו ובמשפטים הנבזיים שיצאו מהפה שלו.

אני מחנה את המכונית מול מועדון הצעירים החדש שנפתח בעיירה, מציצה במראה ועוטה על פניי במהירות את המסכה שכולם מכירים. שוב אני לונה החברותית והחייכנית, לונה שאוהבת את החיים והחיים אוהבים אותה, זו שדוחקת את לונה הקודרת לתוך בור עמוק ואפל שאין לאיש חוץ ממני גישה אליו. ויקי ומיילי מחכות לי ליד הכניסה.

“את נראית מושלם,” ויקי מחייכת, מתעלמת במומחיות מהעובדה שאני לובשת שמלה ישנה שהיא מכירה היטב.

“תודה,” אני מברישה את הבד באצבעותיי, מנסה להתגבר על המבוכה. “אני מקווה שאתן לא מתכוונות להביך אותי הערב.”

“אנחנו?” ויקי מעפעפת בריסיה בתמימות מעושה, ושלושתנו פורצות בצחוק.

“ברור לי שהכנתן משהו גדול. אני מודיעה לכן שאין לי כוונה לעלות על הבמה ולשיר, אז כדאי שתשתפו אותי במה שמחכה לי בפנים,” אני נועצת בשתיהן מבט מזהיר. אנחנו חברות מאז הגן, אין דבר שאנחנו לא יודעות זו על זו. חוץ ממה שאני מסתירה, כמובן.

“הפעם את טועה,” מיילי מנידה בראשה. “רצינו אותך הערב רק לעצמנו.”

“אני לא מאמינה לכן. איפה קודי?” יש לי תחושה שהוא לא פחות מהן אחראי למסיבת ההפתעה שמחכה לי בפנים.

“אין לי מושג,” הן עונות יחד.

“קדימה, אני רוצה לשתות, לרקוד ולפגוש את החבר שלי, שעובד קשה מדי בזמן האחרון,” אני אוחזת בידיהן ומושכת אותן אחריי לתוך המועדון, נחושה ללילה אחד לשכוח מכל מה שהשארתי מאחור.

קודי ואני חברים מאז שאני זוכרת את עצמי. אלבום הזיכרונות שלו שזור בשלי. מהרגע שבו הוא גנב את הדלי שלי בארגז החול כשהיינו בני שלוש, אין דבר שלא עשינו יחד. ישבנו יחד על אותו הספסל מהכיתה הראשונה ועד שסיימנו ללמוד, למדנו יחד לרכוב על אופניים, טיפסנו על הרי המירנדה, יצאנו לשיט בנהר, רכבנו על סוסים. קודי הוא הנשיקה הראשונה שלי, החבר הראשון והיחיד שלי. אנחנו העבר, ההווה והעתיד זה של זה.

“אני מקנאה בך שאת טסה, נוסעת לדודה שלך בעיר הגדולה. זו מתנת יום הולדת הכי מושלמת,” החיוך של ויקי מלא אהבה, היא רק לא יודעת שהטיול הזה הוא יותר כדי לעזור לאימא להיגמל מאשר לחגוג לי. “אני לא מאמינה שלא תהיי כאן חודשיים. מעולם לא נפרדנו לכל־כך הרבה זמן.” היא צודקת. “אז למה אנחנו מחכות, הלילה חוגגים,” היא מתלהבת, כשאנחנו עוברות את השומר, והיא מנופפת בפניו בכרטיסים. למזלי, הן רכשו עבורי את הכרטיס כמתנת יום הולדת.

מוזיקה רועשת מקבלת את פנינו, ואורות צבעוניים מקשטים את המקום, כשחבריי הטובים ביותר צועקים הפתעה וניגשים לברך אותי.

“חשבתן שתצליחו לעבוד עליי,” אני צועקת להן, כשעוד חברה ניגשת אליי ונושקת על לחיי. “איפה קודי?” עיניי משוטטות על פני החדר בתקווה לקלוט אותו.

“בואי לרקוד,” ידיים גדולות אוחזות בי וגוררות אותי לרחבה.

“תוריד אותי,” אני צוחקת כששון, החבר הכי טוב של קודי ובן זוגה של מיילי, מרים אותי באוויר. אני מרשה להתלהבות שלו לסחוף אותי.

“מזל טוב, ילדת יום הולדת,” הוא מסחרר אותי על הרחבה, כשבילי, הצלע השלישית בחבורת הבנים, מצטרף אלינו יחד עם ויקי.

“תודה,” אני נושקת לשניהם, כשאנחנו רוקדים יחד, החבורה הבלתי נפרדת של סול לייק. “מישהו מוכן להגיד לי איפה החבר שלי?” אני לא מאפשרת להם להבחין בדאגה שלי. שנים של הגנה על עצמי ועל הסודות שלי הפכו אותי לשחקנית מושלמת.

“הוא תכף יגיע. את מכירה אותו, בטח עמד שעה מול המראה עד שהחליט שהוא נראה מספיק טוב.” בילי גורם לחיוך שלי להתרחב.

“אתה צודק,” ויקי ממהרת להסכים. אני מקווה שבילי ייענה סוף־סוף לחיזורים שלה, אחרת היא עלולה לעשות משהו נואש.

כעבור מחצית השעה הדאגה כבר אופפת אותי ללא הפסקה. שלחתי לקודי כמה הודעות, והוא לא ענה. “אני יוצאת להתקשר, אין כאן קליטה,” אני אומרת לקבוצה העליזה שסביבי.

“רגע, קודם שירותים,” ויקי אוחזת בידי ומסמנת למיילי להצטרף. אנחנו עושות את דרכנו לשירותים, כל רגע מישהו אחר עוצר אותנו ומברך אותי. “עוד רגע בורח לי בתחתונים,” ויקי מתלוננת מאחוריי. אני נכנסת לחדר השירותים ונעצרת במקומי, גורמת לוויקי להתנגש בי. “למה עצרת?” היא מוחה בחוסר סבלנות.

אני לא מסוגלת לזוז.

ידיי רועדות, עיניי מעקצצות, הפה שלי יבש. חבטה בעוצמה של מאה טונות בבטני מוציאה ממני את האוויר במהירות מסחררת.

קודי.

קודי שלי.

החבר שלי יוצא מאחד התאים בשירותי הנשים, וידו אוחזת בידה של אחרת, היא נמרחת עליו, וגופו הגדול והשרירי נצמד אליה. קודי, הכוכב הזוהר בחיי, האושר היחידי שמאיר את דרכי, מלטף מישהי אחרת, נוגע בה, מנשק אותה, אדיש למתרחש סביבו, והיא מושכת אותו קרוב יותר, והידיים שלה ננעלות סביב צווארו.

“זה היה מטורף,” היא מצחקקת ונושקת לצווארו בקולניות.

אני לא מצליחה לנשום.

מישהו כיבה את האור.

“קודי?” קרקור זר ולא מוכר בוקע מגרוני, כשידיהן של מיילי ושל ויקי על כתפיי, מנסות למשוך אותי לאחור, אך רגליי נטועות חזק באדמה, ואין סיכוי שאזוז מכאן. קודי מסובב מעט את ראשו, כשהוא מצליח לנתק את שפתיו משפתיה, ועיניו מזוגגות. הוא בקושי מצליח להישיר אליי מבט. הכאב בגופי מתעצם מרגע לרגע ומאיים לשבור אותי. “מה אתה...” המילים בורחות מפי, אך אין סיכוי שאצליח להשלים את המשפט, ואני נושכת את שפתיי בכוח, כשאני מזהה את אלין, הבחורה החדשה שעברה לגור בעיירה לפני מספר חודשים בבית הגדול מעבר לאגם.

הרעש סביבי קורע את אוזניי. אני חייבת למצמץ כמה פעמים כדי להבין שאני לא חולמת, כי אין סיכוי בעולם שהסצנה שמתחוללת מולי היא אמיתית. המלמולים סביבי מתגברים, הקולות של חבריי מסתננים דרך הערפל שיורד עליי, אבל אני לא מצליחה לתרגם את הקולות למילים, למשפטים, להבנה.

“אתה שיכור,” קולי רועד, כשאני מנסה למצוא היגיון במעשים שלו, בתמונות הנוראיות שמטלטלות את עולמי.

“בואי, לונה,” קולה של מיילי חודר דרך המסך שננעל על חיי, כשהיא אוחזת בידי. “דפוק, מה אתה עושה?” היא צועקת עליו, והוא רק עומד שם ומביט בי במבט לא ברור, כזה ששואב את האוויר מריאותיי, שחובט בחזי בעוצמה שמאיימת לקפל את ברכיי ולשלוח אותי לאדמה.

“לא,” אני מנערת את ידי ממנה ומתקדמת עוד צעד קטן לכיוון שלו, מחכה לשמוע את ההתנצלות, את התחינה לסליחה. “כמה זמן?” אני בטוחה שהמבטים המרחמים של כולם עליי, זוחלים לכיוון שלי ומתלפפים סביבי, אבל אני לא מסוגלת להזיז את עיניי ממנו.

“זה לא...” אלין מנסה להגיב, והכאב עומד לחצות את גופי לשניים.

“תשתקי,” קודי הודף את ידיה מעליו ומשפיל את עיניו לרגע, אך מייד מרים אותן אליי. מבטינו מתלכדים, ואני מחפשת את האיש שאני אוהבת, את הילד שגנב את ליבי ומעולם לא רציתי שיחזיר, כי אנחנו לתמיד, כי אנחנו זה לנצח. “אני מרגיש...” הוא לא מצליח להשלים משפט, הלשון שלו כבדה. “תקוע,” הוא שולף את המילה מפיו, ממוטט עוד חלום ועוד תקווה. “אני לא יכול לנשום,” הוא יורה רעל שמשתק את איבריי. “את בכל מקום, את תמיד בכל פאקינג מקום.” המילים המורעלות שלו נוחתות עליי ולהבות גדולות הופכות לקטנות. רוח פרצים מקפיאה את ליבי.

“קודי, מה אתה עושה?” קולו של בילי מסתנן לצפצופים שמחרישים את אוזניי, עכשיו גם הבחורים הגיעו לחזות בהצגה המשפילה. “אתה דפוק.” אני רואה מזווית עיני את החבר שלנו מפלס את דרכו בין הנשים שמקיפות אותנו, שחוזות בהשפלה הפומבית שלי, ברמיסה של הכבוד האבוד שלי.

“תעזוב אותי.” אני צופה בסרט אימה שמסרב להסתיים. “היא צריכה לשמוע, לראות מי אני, להבין את האמת.” הוא נאבק בחברים שלו שמנסים לגרור אותו. העיניים של כולם עליי, אני כמו נידונה למוות מול כיתת יורים, כל מבט שנשלח אליי הוא חץ שננעץ בגופי, מקפל אותי, מכאיב לי, פוצע אותי.

“לונה...” קולה של מיילי מעיר אותי מהקיפאון שנחת עליי, והדמעות החונקות בגרון מאיימות לפרוץ, ועיניי שורפות. “הוא יצטער על זה בעוד שעה, אני מבטיחה לך,” היא מלטפת את גבי, ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.

“אני צריכה אוויר,” אני מרימה את עיניי למבטי הצער, ואני שונאת את זה, אני לא יכולה לנשום. “אוויר...” אני מסלקת את ידיהן מעליי, לא יכולה לשאת את הרחמים ומקבלת את הכוח שאבד לי לרגע ודוחפת אותן ובורחת החוצה, נתקלת באנשים, פוגעת במלצרית עם מגש מלא כוסות שתייה שמתהפך ומתרסק על הרצפה.

“לונה,” הקולות לא מפסיקים לרדוף אותי, אבל אני לא עוצרת. “לונה!” אני חייבת לברוח, אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא יכולה להראות לאיש את השברים שדוקרים את ליבי, את הכאב שקורע את נשמתי. “חכי רגע.” אין סיכוי בעולם שאעצור, שאסובב את פניי, שאביט לאחור באיש שגזל את האור מחיי.

פרק 1

“באמצע שומקום, היכן שהזמן בא והולך.”

גראנג’ר סמיט – Taligate Town

לונה

כעבור שש שנים

“את שלמה עם ההחלטה שלך?” קולו של לואיס מעיר אותי מהרהוריי, כשאנחנו בדרכנו לשדה התעופה.

“זה לטובת שנינו,” אני עונה, פניי לפנים.

“שוב את מחליטה בשבילי?” הוא מניח את ידו על רגלי.

“אתה יודע שאני צודקת, מגיע לך הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לך.”

“אני לא רוצה יותר.”

“זה מה שאתה אומר עכשיו, אבל זה לא יחזיק לאורך זמן,” אני מניחה את ידי על ידו. “יש כל־כך הרבה דברים לא פתורים בחיים שלי.”

“אנחנו יכולים לפתור אותם יחד, אבל את בוחרת להיפרד ממני.” הוא מנסה לפגוש את מבטי, אך אני מסרבת להציץ בעיניים הטובות שלו, שמא אתפתה לחזור למקום הנוח שהוא מעניק לי.

את חייבת להתעמת עם השדים שלך, לא תוכלי להתקדם בלי לעשות זאת.

מילותיה של הפסיכולוגית שלי מהדהדות בראשי, כשאני בדרך למקום שאותו עזבתי, למקום שבו הזיכרונות הטובים והרעים מתערבבים והופכים לעיסה גדולה של כאב.

“את מתרגשת?” הוא משנה את הנושא.

“לא... כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה.” לא ישנתי יותר משעתיים רצופות בשבועיים האחרונים, מהרגע שבו החלטתי לחזור וקניתי את כרטיס הטיסה שלי הביתה.

“את לא חייבת לטוס,” הוא לא מרים את ראשו ממסך המחשב שמונח על ברכיו.

“אני לא יכולה לאכזב אותן שוב, הבטחתי,” אני מביטה החוצה מחלון המכונית ומקנאה בכל האנשים שבדרכם לעבודה או מהעבודה, אלה שאין להם רוחות מהעבר שרודפות אותם בכל צעד. “אני לא מאמינה שהגעתי לכאן לחודשיים ונשארתי בסוף שש שנים.”

“יש פה כרטיס פתוח על שמך,” הוא מניח בידי מעטפה. “אם תחליטי שזה לא מה שחשבת...”

“לואיס, זה יותר מדי,” אני מנסה להדוף אליו חזרה את המעטפה.

“זה לא,” הוא לא מוותר, ואני מכניסה את המעטפה לתיק שלי. “אני מקווה שהיה לי חלק בעובדה שנשארת כאן כל־כך הרבה, ואני עדיין מקווה שתשני את דעתך לגבינו.” אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה מקום מפלט עבורי ויותר מכך. “היצירה האחרונה שלך גורפת ביקורות מטורפות.” הוא מסובב אליי את מסך המחשב, ואני מתבוננת בגרפיטי הצבעוני על בניין המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים הפסיכיאטרי הגדול בעיר. “אין לאיש מושג קלוש שאת אחראית לדבר המופלא הזה,” הערכה נשמעת בקולו.

“אני מעדיפה את זה ככה,” אני בוחנת את הדמויות שעמלתי עליהן לילות שלמים, ועכשיו הן שם, עדות צבעונית לחיים שמאחורי החומות הגבוהות, לצעירות שלא הצליחו להתמודד לבד. הגרפיטי תמיד עזר לי להשתיק את השדים שהשתוללו בראשי והפך להיות המפלט שלי בימים קשים.

“אני אוהב אותך,” הוא נושק לראשי ליד שער העלייה למטוס. “ואני ממש מקווה שתשני את דעתך,” הוא מוסיף, כשאני לא עונה.

“תודה,” אני עולה על קצות אצבעותיי ונושקת לפניו החלקות, שואפת בפעם האחרונה את ריחו המוכר ומתרחקת. “תודה על הכול.” התרגשות בקולי, אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה חלק נכבד מהחיים שלי כאן.

אני יושבת על הכיסא במחלקה הראשונה ובוהה בחלון, מוזיקה בוקעת מהאוזניות הצמודות לאוזניי. גראנג’ר סמית’ שר Taligate Town ואני מזמזמת איתו על עיירה קטנה אי שם רחוק מהכביש הראשי, כמו סיכה על המפה באמצע שום מקום. שש שנים עברו מאז שעזבתי את המקום שבו נולדתי וגדלתי בו, סול לייק. שש שנים מאז שיצאתי מהמקום שטומן בחובו כל־כך הרבה סודות ושקרים, תקוות מנופצות וכאבים בלתי נסבלים.

כרטיסי הטיסה שדודה בטי שלחה לאימא ולי, במטרה לעזור לי לממן את הגמילה של אימא ולתמוך בי, הפכו לגלגל הצלה חשוב בחיי. לא האמנתי שהביקור אצלה יימשך כל־כך הרבה זמן ושאמצא כאן חיים חדשים ועבודה מספקת. עם זאת, לא היה רגע אחד ביממה שבו לא חשבתי על מה שנשאר מאחור. רגעים יפים נשזרים באלה האפלים, והזיכרונות תוקפים אותי בזה אחר זה ללא התראה מוקדמת.

“יום הולדת שמח!” קודי מניח על ראשי בחיוך רחב זר פרחים צבעוני כשאני חוגגת את גיל שש־עשרה.

“כל שנה הזר הזה הופך להיות גדול יותר,” אני מניחה את ידי על לחיו. “מה יקרה כשאהיה בת עשרים?”

“אעטוף את כולך בפרחים,” הוא מניח את ידיו על מותניי ומצמיד אותי אליו.

“כי אנחנו זה לנצח,” אני נושקת לשפתיו.

“יום אחד, כשיהיה לנו בית משלנו, אשתול בשבילך אלפי פרחים. בכל פעם שתציצי מהחלון במטבח, תוכלי לראות את הפרחים מחייכים אלייך.” אני מדמיינת את העולם מתפוצץ מרוב אושר.

“אתה בטוח שעדיין תרצה אותי גם כשנהיה זקנים?”

“לונה שלי, אנחנו זה לנצח,” הוא מצמיד את שפתיו אל שלי, ידיו הגדולות חובקות את גופי ולשונו החמה חודרת לפי. נשיקתנו חותמת את הצהרת האהבה שלנו.

קולו של הטייס מעיר אותי מחלומותיי ומבשר על נחיתה מוצלחת. אני מתקדמת בצעדים מהוססים מאיסוף המזוודות ועד לאולם קבלת הנוסעים. לא בטוחה אם זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל לפני שאני מספיקה לחשוב על זה לעומק, שאגות שמחה נשמעות במקום הקטן והרגוע.

“לונה, לונה!” הדהרה שלהן לכיוון שלי גורמת לי לשכוח הכול ולהבין עד כמה התגעגעתי לחברות הכי טובות שלי.

“מיילי, ויקי,” אני צועקת חזרה כמו היינו בנות טיפש־עשרה שעכשיו סיימו את הלימודים. אנחנו הופכות לערבוביה של דמעות וצחוק, חיבוקים והתלהבות שלא חוויתי הרבה זמן. “אלוהים, אתן מטורפות,” התיק שלי נשמט מידי, והמזוודה מתהפכת כשהן חונקות אותי באהבה מכל כיוון.

“רזית. את נראית מושלם. התגעגעתי. איזה כיף שאת כאן,” הן זורקות משפטים בערבוביה. אין לי מושג מי אומרת מה, אבל זה לא משנה, כי למרות כל ההודעות, התמונות ושיחות הווידאו לאורך השנים, זה לא אותו דבר כמו לעמוד כאן איתן ולקפוץ בהתלהבות.

“את מתחתנת,” אני מושכת את ויקי לזרועותיי שוב. “אני לא מאמינה שאחרי כל השנים האלו, את ובילי סוף־סוף מתחתנים.”

“באמת הגיע הזמן שהטמבל הזה יכרע ברך,” היא אומרת, והאושר מאיר את פניה.

“מה שלום מגי ומארק?” אני מסתובבת אל מיילי. “לא רואים שילדת רק לפני כמה חודשים, את נראית מושלם. ואיך האבא מרגיש?” שון ומיילי התחתנו לאחר שעזבתי. כשהיא נכנסה להיריון, הייתי כבר שקועה לצערי בשיקום של אימא ובמציאת מטרות חדשות בחיי. לא הגעתי לחתונה שלהם וגם לא ללידה, נאלצתי להסתפק בתמונות, והנה הם כבר הורים בפעם השנייה. “חזרת לעבודה כבר?” אני לא יודעת מה לשאול קודם.

“אני חוזרת בחודש הבא. מצד אחד אני מאושרת, בא לי כבר לצאת מהבית, ומצד שני לא בא לי לעזוב את מארק הקטן.” מיילי היא אחות במרפאה בעיירה. “יש לנו כל־כך הרבה דברים לעדכן אותך,” היא אוחזת בידי, ובידה השנייה גוררת את המזוודה שלי. ויקי אוחזת בידי מן הצד השני. “אני לא מאמינה שאת כאן, אני לא מאמינה שלא התראינו מאז...” היא נושכת את שפתיה ומשתתקת במבוכה.

“את יכולה להגיד את זה בקול רם, מאז יום ההולדת העשרים שלי,” אני מחייכת אליה ומקווה שמצליחה להסתיר את הכיווץ בבטני. “מאז יום ההולדת שהוכתר כאסון בינלאומי,” אני אומרת בקלילות, שלא ממש עוברת לי בגרון, אבל זו אני, לונה, שיודעת להחביא דברים גדולים יותר.

“לגמרי אסון,” ויקי לא מהססת, וכמו תמיד אומרת את האמת היישר בפנים, ושלושתנו צוחקות.

“אני רוצה לשמוע הכול, איך השמלה? איך ההכנות? איך ההורים שלך?” אני משלבת את ידי בידה של ויקי.

“השמלה שלי מדהימה, את לא מבינה כמה זמן לקח לי לבחור אותה.” היא שוקעת בסיפורים על ההכנות לאירוע המיוחל, כשאנחנו הולכות לחניה. אני מגניבה אליה מבטים ואחר אל מיילי, עדיין לא מעכלת שאני כאן איתן.

“לקחת חופש מהעבודה?” אני מכירה את המסירות שלה לעבודה ולמשפחתה. לפני שנה אביה העביר לידיה את הניהול בעסק הקטן שלהם, חנות הספרים הגדולה באזור, שקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי.

“כן, אבא אפילו התלהב לחזור לעבוד קצת. הוא טוען שאימא משגעת אותו בבית ומוצאת לו תפקידים שלא באמת קיימים.” חיוך אוהב על פניה, דוקר אותי מבפנים על הקנאה שתמיד חשתי כשהתבוננתי במשפחות המאושרות של החברים שלי.

“אני גוועת,” אני אומרת להן, כשאנחנו נכנסות למכונית של ויקי.

“נאכיל אותך, אבל קודם אני חייבת לעצור באולם לאשר למארגנת החתונות את סידורי הפרחים. אני מתארת לעצמי שאת עייפה אחרי הטיסה, אבל היא יכלה לפגוש אותי רק בבוקר, היא עמוסה בטירוף,” היא מתניעה, ואנחנו יוצאות לדרך בפטפוט בלתי פוסק, קופצות מנושא לנושא, כמו חוששות שלא נספיק לדבר על הכול.

“שכחתי עד כמה יפה כאן,” אני פולטת, כשהנופים המוכרים של ילדותי נגלים לעיניי.

“אם לא היית...” ויקי מתחילה לענות וחוטפת מכה ממיילי ומייד משתתקת. תכננו חתונה משותפת כשהיינו ילדות. חלמנו על שמלות תואמות וידענו מי יהיו החתנים שלנו. הן הגשימו את החלום, אני לא.

“אנחנו לא נדבר על זה, זה סיפור ישן וחסר משמעות,” אני מסננת ומדמיינת את פניה של הפסיכולוגית שלי גוערת בי על כך שאני שוב עוטה מסכה על פניי ודוחקת את הרגשות שלי לפינה אפלה, נכונה לרצות את הסביבה שלי ולא להעיב על איש בכאבים שלי.

“אם רק היית מוכנה להקשיב לנו, לבוא לביקור, לראות אותו, לסגור מעגל,” ויקי נחושה, כמו שהייתה לאורך כל השנים שעברו. “או אולי לפתוח...” היא קורצת ומקבלת ממני מבט גוער.

“באתי בשבילך, באתי כדי להיות איתכן,” אני חותמת את העניין בקלילות, והן נכנעות וממשיכות לעדכן אותי ברכילות האחרונה של סול לייק.

“תגבירי את המוזיקה,” מיילי אומרת. “זה השיר שלנו.” היא מקפצת בהתרגשות כשוויקי מגבירה את הווליום, ואנחנו שרות בתיאום מושלם עם דן ושי את Obsessed בקול רם, נזכרות בימים טובים יותר. “אלוהים, זה מושלם.” ויקי פותחת את החלונות, ובריזה חמה פורצת לאוטו, כשאני שרה את המילים: “לכל מקום שתרצה ללכת היד שלי היא רק שלך להחזיק.” אני מסבה את ראשי החוצה, כי כל שורה בשיר הזה דוקרת את קרביי, מזכירה לי שהיה הרבה יותר קל כשהתמונות לא היו נזרקות בפניי, מזכירות לי דברים שניסיתי לשכנע את עצמי לשכוח.

ויקי עוצרת את המכונית מול אולם שאני לא מכירה בכניסה לעיירה. “זה מהמם, זה חדש?” אני בוחנת את המבנה שצבוע בלבן. “הייתי בטוחה שתרצו להתחתן באולם של מר בנג’מין.” כולם התחתנו באולם שלו, אפילו ההורים שלי.

“לפני שנה המקום נשרף, ומר בנג’מין היקר והאהוב נספה בשריפה כשהוא ניסה להציל את התמונות והזיכרונות מהמשרד שלו,” מספרת מיילי.

“אוי, לא ידעתי, כמה עצוב.” אני זוכרת את הימים שקודי ואני עבדנו אצלו בחופשים. בזמן טקסי החתונה היינו יושבים בפינה, והייתי מספרת לו איך תיראה החתונה שלנו.

“בואו, אני חייבת את העזרה שלכן,” ויקי מזרזת אותנו להיכנס ובפנים מחכה לנו אישה בשנות השלושים לחייה. “תכירו את ליסה, היא מארגנת החתונה שלי.” אנחנו לוחצות ידיים, והיא מצביעה על ספר גדול על השולחן. “יש כל־כך הרבה אפשרויות.” ויקי מעלעלת בספר.

“אני חייבת לשירותים,” אני מתנצלת ומשאירה אותן להמשיך לבחון את התמונות.

כשאני יוצאת מהשירותים לכיוון האולם הגדול, אני שומעת קולות מוכרים. “תראו איזו הפתעה מצאתי בדרך,” קולו של בילי נשמע מהכניסה, ואני נעצרת במקומי.

הדופק שלי מרקיע שחקים.

קודי בומונט.

אנחנו זה לנצח.

אני לא מצליחה להסיט את המבט מהגבר המרשים שעומד בכניסה, ונוכחותו מאפילה על כל הנמצאים במקום. מטר שמונים ושבעה סנטימטרים של עוצמה ושרירים שרק תפחו עם השנים. תספורת חדשה, ארוכה במקצת, מעטרת את ראשו ומבליטה את צבע חול הים של שערו, ועיניו הכחולות הגדולות בולטות על רקע פניו השזופות.

“אני לא מאמינה,” מיילי רצה היישר לזרועותיו הגדולות של קודי. “אתה פה, אני לא מאמינה,” היא אומרת שוב, כשאני מתקדמת בצעדים קטנים לכיוון שבו ויקי עדיין עומדת עם מארגנת החתונות.

“אני נשבעת לך שזו הפתעה. הוא היה אמור להגיע רק לטקס,” ויקי ממלמלת אליי ומתקדמת אליו, משאירה אותי לעמוד במקום, להתחבא מאחורי ליסה המארגנת כמו איילה שנלכדה באור המכונית. “מה אתה עושה כאן? מתי הגעת?” היא מזנקת עליו, והוא מרים אותה באוויר ונושק ללחיה.

“חשבת שאתן לכם לתכנן את האירוע הזה בלעדיי? לערוך מסיבת רווקים בלי האיש החשוב ביותר?” קולו מתנגן באוזניי, כמעט שכחתי איך הוא נשמע. “מישהו צריך להתאבל עם נשות העולם על נפילתו של הרווק המבוקש ביותר באזור.” הוא מוריד את ויקי, כששון נכנס, וכולם צוחקים, כמו פעם, כמו אז כשהייתי חלק בלתי נפרד מהחבורה הזו.

קודי מרים את ראשו, ועיניו נוחתות עליי לראשונה, תחושת החמצה אדירה מכווצת את חזי.

קודי בומונט הפך להיות גבר סקסי, חסון, ממגנט בדיוק כמו שידעתי שיהיה, הוא הבחור שהרס את האפשרות לכל גבר אחר שהגיע לחיי אחריו, הוא היה לנצח שלי עד שכבר לא.

“אלוהים, לונה,” הוא מרחף את דרכו אליי. “לונה,” הוא אומר את שמי שוב בטון מוזר, ידיו הגדולות והמחוספסות מחבלי הטיפוס שכל־כך אהבתי נכרכות סביבי, והוא מושך אותי אליו בכוח ומחבק חזק ומאפשר לי להריח את האפטר שייב שלו מקרוב. “את נראית מושלם,” הוא משחרר במקצת את אחיזת הצבת שלו ממני.

“היי, קודי,” אש בלחיי, לא כך תיארתי את הפגישה המחודשת שלנו, לא האמנתי שהוא יתקרב או ייגע בי. לא אחרי שהוא ריסק אותי לרסיסים.

“את פה,” ידו על כתפי, מתעלם מהמבטים הסקרניים של החברים שלנו, מתנהג כאילו רק שנינו נמצאים כאן.

“באתי לחתונה של הזוג המאושר,” אני מסלקת את תחושת המבוכה בכוח, מחייכת ומזכירה לעצמי שאין טעם לפתוח פצעים ישנים, המשכנו הלאה מזמן.

“מתי הגעת?” שון מגיח מאחוריו ושואל את קודי, גואל אותי מהרגע הלא ברור.

“אתמול בלילה, עזבתי את הקבוצה שיצאתי איתה וחזרתי לעמוד לצד החבר הטוב שלי.” הוא כל־כך קרוב. “הרפטינג בקולומביה היה מושלם,” הוא מספר בחיוך מלא אור. “זה היה החלום...” הוא משתתק, זה היה החלום של שנינו.

“אני שמחה שהצלחת להגשים את החלום,” המילים בורחות מפי לפני שאני חושבת עליהן.

“אנחנו חייבים לחגוג הערב יחד בפאב של בילי המשוגע,” שון מציל אותי מפליטות פה נוספות.

“כן, זה יהיה מושלם,” מיילי מסתכלת עליי, התרגשות בעיניה.

“אני לא בטוחה, עוד לא הייתי בבית, עוד לא ראיתי את אימא שלי,” אני מתרצת.

“בבקשה, בבקשה.” הבנות מפצירות בי, ואני מנסה לא לצחוק, זו סצנה כל־כך מוכרת.

“מה את אומרת? את לא מתכוונת לאכזב אותן, נכון?” המבט שלו מעיר בי תחושות מוזרות.

“תסלחו לי, אני חייבת ללכת,” מבוכה ואי־נוחות שוטפות אותי. “היה כיף לפגוש אותך, קודי,” אני מחייכת וממהרת החוצה.

“לונה, חכי, אני אקח אותך,” ויקי רצה אחריי.

“עוד לא בחרת את הפרחים, אני יכולה להזמין מונית.”

“מה פתאום, אני זוכרת מה אני רוצה, אכתוב לה מהדרך,” היא מסרבת להקשיב לי, נכנסת למכונית, ואני אחריה בדממה.

יהודית צפורי

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

נפשות אבודות יהודית צפורי

פרולוג
לונה

הכעס בתוכי הולך ומתעצם כשאני בוחנת את השמלות בארון הבגדים שלי ומבינה שביום החגיגי הזה אין לי מה ללבוש. “לונה!” קולה של אימא נשמע בחלל הבית, ואני מרסנת את הכעס הבוער, את הגלים שמתעוררים בתוכי ונחושים להתנפץ. “איפה את?” מבלי לראות אותה, אני יודעת שהיא שוב שתויה. “לונה!” היא קוראת שוב אחרי דקה, ואני חושקת את שיניי בזעם, הכאוס שסבב אותנו בחודשים האחרונים נוצר באשמתה. בגלל המעשים הדפוקים שלה נשארנו ללא פרוטה.

“אני כבר באה,” אני צועקת ונוברת שוב בין השמלות שראו ימים יפים יותר.

“את יכולה להכין לי משהו לאכול?” היא ממשיכה, כשאני מתיישבת על המיטה בייאוש. בשנה האחרונה עבדתי כמו מטורפת. בשעות היום עבדתי יחד איתה במכבסה בעיירה הסמוכה – היא תפעלה את המכונות, ואני הייתי קופאית, עד שהם זרקו אותנו משם, ובצדק. חשבתי שאם אעבוד צמוד אליה, אוכל לשמור עליה, אבל טעיתי בגדול.

“בטח.” אני מתרוממת ממקומי וגוררת את עצמי למטבח, שולפת פיצה מהמקפיא ודוחפת אותה למיקרוגל. מר אשטון, בעל הפיצרייה שבה אני עושה שליחויות בשעות אחר הצהריים, היה נדיב מספיק לתת לי את הפיצה שנשארה מיותמת בסוף היום, ואני לא במצב שמאפשר לי לסרב לנדבה שלו.

“מה את מחממת שם?”

“פיצה עם פטריות.”

“אני לא אוהבת פטריות.” אני מאגרפת את ידיי ועוצרת את פעולת המיקרוגל. “אולי נשאר מהלחם הטעים שהבאת אתמול?” אני פותחת שוב את המקפיא ומוצאת חצי כיכר לחם שמר אשטון הניח בידי אתמול לפנות בוקר, כשסיימתי לנקות את התנורים מלאי השמן והבצק שדבק בהם.

לוח הזמנים הצפוף הזה כמעט לא השאיר לי זמן פנוי לעצמי או לחברים שלי, אבל ידעתי שבסוף אוכל לרכוש את השמלה שרציתי לכבוד יום ההולדת העשרים שלי. מהשנייה שראיתי אותה מוצגת בחלון הראווה, חסכתי כל דולר. אבל כשנאלצתי להשתמש בכסף שחסכתי למטרה אחרת, הבנתי שהשמלה כבר לא תהיה שלי.

“בבקשה.” אני יוצאת מהמטבח ומוצאת אותה שרועה על הספה בסלון, שערה פרוע, פניה חיוורות. אני מניחה מולה את הלחם שמרחתי עליו שכבה עבה של חמאה כמו שהיא אוהבת. “איפה היית?” אני מתיישבת מולה ומגלה את הסימנים שהרעל שהיא מאוהבת בו יותר מדי שנים השאיר בפניה שהיו פעם יפות.

“אני רק רוצה לישון,” היא עוצמת את עיניה. “נמאס לי לנקות אחרי אחרים,” היא מתמרמרת, והתשובה מתגלגלת בראשי.

אם לא היית גונבת כספים ממקום העבודה שלנו כדי לקנות רעל, אם לא היו מפילים עליי את האשמה כעובדת הקופה, הייתי יכולה לקנות מצרכים לארוחה ראויה.

אך במקום להגיד את כל מה שעובר בראשי, אני נושכת את לשוני.

“תאכלי,” אני מאלצת את עצמי להפיג את הכעס ונזכרת שבעוד שבוע בדיוק נהיה על המטוס בדרך לדודה בטי שהבטיחה לשלם על הגמילה שלה.

“תודה,” היא נוגסת בלחם ולועסת בקושי. “את ילדה טובה, לונה.” היא מניחה את ידה המחוספסת על ידי, ואני תוהה אם היא בכלל זוכרת את העובדה שהיא גנבה במשך חודשים כספים מהקופה. אם היא מבינה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה, כי בעל המכבסה מאיים להגיש נגדי תלונה בגין מעילה בכספים. אם היא אי־פעם תבין שהוצאתי את כל החסכונות שצברתי מהיום שהתחלתי לעבוד כשהייתי בחטיבה והנחתי אותם בידו רק כדי שלא יעשה זאת. לא שזה מה שהציל אותנו, כי זה עדיין לא כיסה את מה שאנחנו חייבות, לכן הבטחתי להמשיך לשלם מדי חודש וגם זה לא בטוח שיציל אותי. “איזה מזל שיש לי אותך ואת ג’רי.” תחושת גועל עוברת בגופי, כשאני נזכרת שפניתי אל אחי מתוך ייאוש מוחלט, דבר שנשבעתי שלעולם לא אעשה, אבל לא נותרה לי ברירה אחרת. החיוך המתנשא והמזלזל שלו ננעץ כמו חרב בגופי, כשהוא שמע את הסיפור ואמר שיבדוק מה הוא יכול לעשות. אין לי ספק שהוא לעולם לא ישכח זאת ויגרום לי לשלם בדרך הכי נבזית שיש.

“את יוצאת?” היא פוקחת עין אחת בקושי ובוחנת אותי.

“כן, אנחנו יוצאים לחגוג קצת.” אני נושכת את שפתיי, כי הדבר האחרון שאני יכולה להרשות לעצמי עכשיו זה לחגוג, אבל אין סיכוי שאשתף מישהו מהחברים הקרובים שלי בבושה.

“התכוונתי להכין לך עוגה.” היא כל־כך מותשת, עד שלפעמים נדמה לי שהיא איבדה את הרצון לחיות, להיות מאושרת.

“זה בסדר, אימא, תנוחי,” אני מושכת את השמיכה ומניחה אותה עליה.

“מזל טוב,” היא ממלמלת בעיניים עצומות, ואני לא מרשה לעצמי לחשוב על כל ימי ההולדת שהיא החמיצה, שכחה או פשוט הרסה לאורך השנים שחלפו.

שעה מאוחר יותר אני מול המראה, לבושה בשמלה שחורה ישנה שלבשתי עשרות פעמים בעבר. אני מכריחה את עצמי לא לחשוב על התפר הפרום שתיקנתי שוב ושוב ונזכרת בכתבה שקראתי באחד המגזינים – הבגד לא עושה את האדם. הלוואי שהייתי מאמינה לזה.

אין לי מושג מה החברים שלי תכננו, אבל אני בטוחה שזה יהיה מושלם, ואני לא מרשה לדכדוך שלי להרוס להם את התוכניות. שערי הארוך בצבע דבש מעוצב בגלים, כך שהוא גולש ברכות על כתפיי. עיניי הירוקות מאופרות בשחור, שפתיי משוחות באודם עדין, ואני נועלת את נעלי העקב ששאלתי מחברתי ויקי ומוסיפה למטר ושבעים שלי עוד ארבעה סנטימטרים. אני מעיפה מבט אחרון בראי, כמעט מרוצה ויוצאת מהחדר.

“אימא, אני יוצאת,” אני מנערת אותה קלות. “אולי תיכנסי להתקלח, תרגישי טוב יותר.” אני מנסה את מזלי.

“נוח לי כאן,” היא פוקחת את עיניה. “אני לא מסוגלת לקום, תעברי בבית החולים לבקר את אחיך, לא היה לי זמן ללכת אליו היום.”

“בסדר,” אני בולעת את הגוש בגרוני ויוצאת בשקט מהבית. אני מתניעה את המכונית הישנה שלנו ומתפללת שהיא לא תעשה לי בעיות בדרך. הנייד שלי מצלצל.

“איפה את?” מיילי שואלת ברגע שאני עונה.

“בדרך, אני חייבת לעצור אצל ג’רי.”

“אל תתעכבי יותר מדי.” היא מנתקת לפני שאני מספיקה לשאול אותה מה הם תכננו ואם קודי כבר הגיע. לא התראינו מספיק בתקופה האחרונה בגלל העבודה שלי ולוח הטיולים העמוס שלו.

עקבי הנעליים שלי משמיעים רעש במסדרון הריק. ריח חומרי החיטוי מסתנן לאפי ומעלה בחילה בגרוני. אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את הזיכרונות שהוא מעיר בראשי מהתקופה שבה אבא שכב כאן. האחות שיושבת מאחורי דלפק הקבלה מרימה את ראשה ומחייכת אליי באהדה.

“היה לו יום קשה.” דבריה עוצרים אותי. “נתנו לו משהו להרגעה, הוא ישן.” אנחת רווחה נפלטת מפי. “את יכולה להיכנס אליו.” היא מנסה לעודד אותי, לא מודעת כלל לתחושת ההקלה שפשטה בגופי לנוכח העובדה שלא איאלץ להיות איתו בחדר לבד כשהוא ער.

“אני רק אציץ, לא רוצה להעיר אותו,” אני מתנצלת ומתקדמת לפתח החדר שלו.

“כל־כך עצוב מה שקרה לו.” האחות נעמדת מאחוריי, ושתינו מתבוננות באחי הגדול ששוכב על מיטת בית החולים ונראה שלו.

“כן, עצוב,” אני ממלמלת ולא מצליחה למצוא את האהדה שכולם מפגינים כלפיו, איש לא מכיר אותו כמוני.

“כולנו מקווים שיתפסו את המנוול,” היא מוסיפה ומניחה יד אוהדת על כתפי. ככה זה כשאחיך הגדול הוא יקיר העיירה, השוטר הנערץ על ידי כולם.

“בטח,” אני מהנהנת אוטומטית, יודעת בדיוק למה היא מתכוונת. ג’רי נפצע במהלך שוד שהצליח לסכל, השודד פצע אותו קשה והצליח לברוח. צלצול הטלפון שהגיע באישון לילה טרף את הקלפים בפעם השנייה בחיי. ג’רי מרותק למיטה, לא מצליח להזיז את פלג גופו התחתון, והרופאים לא אופטימיים כלל, מחר הוא עובר למוסד שיקומי שיעזור לו ללמוד להתנהל במצבו החדש.

“את יכולה להיכנס ולשבת לידו, אני בטוחה שהוא ישמח.”

“לא, אני שמחה שהוא ישן, אני ממש מאחרת,” אני פולטת. “אבוא מחר כשהוא יהיה ער,” אני ממהרת להוסיף, והיא עוזבת אותי לנפשי ומתרחקת. אני סופרת בלב עד עשרים, בודקת שאיש לא רואה אותי וחומקת החוצה במהירות. הדבר האחרון שאני צריכה זה שיתעורר וימצא אותי שם, יהרוס לי את הערב במבטים הקשים שלו ובמשפטים הנבזיים שיצאו מהפה שלו.

אני מחנה את המכונית מול מועדון הצעירים החדש שנפתח בעיירה, מציצה במראה ועוטה על פניי במהירות את המסכה שכולם מכירים. שוב אני לונה החברותית והחייכנית, לונה שאוהבת את החיים והחיים אוהבים אותה, זו שדוחקת את לונה הקודרת לתוך בור עמוק ואפל שאין לאיש חוץ ממני גישה אליו. ויקי ומיילי מחכות לי ליד הכניסה.

“את נראית מושלם,” ויקי מחייכת, מתעלמת במומחיות מהעובדה שאני לובשת שמלה ישנה שהיא מכירה היטב.

“תודה,” אני מברישה את הבד באצבעותיי, מנסה להתגבר על המבוכה. “אני מקווה שאתן לא מתכוונות להביך אותי הערב.”

“אנחנו?” ויקי מעפעפת בריסיה בתמימות מעושה, ושלושתנו פורצות בצחוק.

“ברור לי שהכנתן משהו גדול. אני מודיעה לכן שאין לי כוונה לעלות על הבמה ולשיר, אז כדאי שתשתפו אותי במה שמחכה לי בפנים,” אני נועצת בשתיהן מבט מזהיר. אנחנו חברות מאז הגן, אין דבר שאנחנו לא יודעות זו על זו. חוץ ממה שאני מסתירה, כמובן.

“הפעם את טועה,” מיילי מנידה בראשה. “רצינו אותך הערב רק לעצמנו.”

“אני לא מאמינה לכן. איפה קודי?” יש לי תחושה שהוא לא פחות מהן אחראי למסיבת ההפתעה שמחכה לי בפנים.

“אין לי מושג,” הן עונות יחד.

“קדימה, אני רוצה לשתות, לרקוד ולפגוש את החבר שלי, שעובד קשה מדי בזמן האחרון,” אני אוחזת בידיהן ומושכת אותן אחריי לתוך המועדון, נחושה ללילה אחד לשכוח מכל מה שהשארתי מאחור.

קודי ואני חברים מאז שאני זוכרת את עצמי. אלבום הזיכרונות שלו שזור בשלי. מהרגע שבו הוא גנב את הדלי שלי בארגז החול כשהיינו בני שלוש, אין דבר שלא עשינו יחד. ישבנו יחד על אותו הספסל מהכיתה הראשונה ועד שסיימנו ללמוד, למדנו יחד לרכוב על אופניים, טיפסנו על הרי המירנדה, יצאנו לשיט בנהר, רכבנו על סוסים. קודי הוא הנשיקה הראשונה שלי, החבר הראשון והיחיד שלי. אנחנו העבר, ההווה והעתיד זה של זה.

“אני מקנאה בך שאת טסה, נוסעת לדודה שלך בעיר הגדולה. זו מתנת יום הולדת הכי מושלמת,” החיוך של ויקי מלא אהבה, היא רק לא יודעת שהטיול הזה הוא יותר כדי לעזור לאימא להיגמל מאשר לחגוג לי. “אני לא מאמינה שלא תהיי כאן חודשיים. מעולם לא נפרדנו לכל־כך הרבה זמן.” היא צודקת. “אז למה אנחנו מחכות, הלילה חוגגים,” היא מתלהבת, כשאנחנו עוברות את השומר, והיא מנופפת בפניו בכרטיסים. למזלי, הן רכשו עבורי את הכרטיס כמתנת יום הולדת.

מוזיקה רועשת מקבלת את פנינו, ואורות צבעוניים מקשטים את המקום, כשחבריי הטובים ביותר צועקים הפתעה וניגשים לברך אותי.

“חשבתן שתצליחו לעבוד עליי,” אני צועקת להן, כשעוד חברה ניגשת אליי ונושקת על לחיי. “איפה קודי?” עיניי משוטטות על פני החדר בתקווה לקלוט אותו.

“בואי לרקוד,” ידיים גדולות אוחזות בי וגוררות אותי לרחבה.

“תוריד אותי,” אני צוחקת כששון, החבר הכי טוב של קודי ובן זוגה של מיילי, מרים אותי באוויר. אני מרשה להתלהבות שלו לסחוף אותי.

“מזל טוב, ילדת יום הולדת,” הוא מסחרר אותי על הרחבה, כשבילי, הצלע השלישית בחבורת הבנים, מצטרף אלינו יחד עם ויקי.

“תודה,” אני נושקת לשניהם, כשאנחנו רוקדים יחד, החבורה הבלתי נפרדת של סול לייק. “מישהו מוכן להגיד לי איפה החבר שלי?” אני לא מאפשרת להם להבחין בדאגה שלי. שנים של הגנה על עצמי ועל הסודות שלי הפכו אותי לשחקנית מושלמת.

“הוא תכף יגיע. את מכירה אותו, בטח עמד שעה מול המראה עד שהחליט שהוא נראה מספיק טוב.” בילי גורם לחיוך שלי להתרחב.

“אתה צודק,” ויקי ממהרת להסכים. אני מקווה שבילי ייענה סוף־סוף לחיזורים שלה, אחרת היא עלולה לעשות משהו נואש.

כעבור מחצית השעה הדאגה כבר אופפת אותי ללא הפסקה. שלחתי לקודי כמה הודעות, והוא לא ענה. “אני יוצאת להתקשר, אין כאן קליטה,” אני אומרת לקבוצה העליזה שסביבי.

“רגע, קודם שירותים,” ויקי אוחזת בידי ומסמנת למיילי להצטרף. אנחנו עושות את דרכנו לשירותים, כל רגע מישהו אחר עוצר אותנו ומברך אותי. “עוד רגע בורח לי בתחתונים,” ויקי מתלוננת מאחוריי. אני נכנסת לחדר השירותים ונעצרת במקומי, גורמת לוויקי להתנגש בי. “למה עצרת?” היא מוחה בחוסר סבלנות.

אני לא מסוגלת לזוז.

ידיי רועדות, עיניי מעקצצות, הפה שלי יבש. חבטה בעוצמה של מאה טונות בבטני מוציאה ממני את האוויר במהירות מסחררת.

קודי.

קודי שלי.

החבר שלי יוצא מאחד התאים בשירותי הנשים, וידו אוחזת בידה של אחרת, היא נמרחת עליו, וגופו הגדול והשרירי נצמד אליה. קודי, הכוכב הזוהר בחיי, האושר היחידי שמאיר את דרכי, מלטף מישהי אחרת, נוגע בה, מנשק אותה, אדיש למתרחש סביבו, והיא מושכת אותו קרוב יותר, והידיים שלה ננעלות סביב צווארו.

“זה היה מטורף,” היא מצחקקת ונושקת לצווארו בקולניות.

אני לא מצליחה לנשום.

מישהו כיבה את האור.

“קודי?” קרקור זר ולא מוכר בוקע מגרוני, כשידיהן של מיילי ושל ויקי על כתפיי, מנסות למשוך אותי לאחור, אך רגליי נטועות חזק באדמה, ואין סיכוי שאזוז מכאן. קודי מסובב מעט את ראשו, כשהוא מצליח לנתק את שפתיו משפתיה, ועיניו מזוגגות. הוא בקושי מצליח להישיר אליי מבט. הכאב בגופי מתעצם מרגע לרגע ומאיים לשבור אותי. “מה אתה...” המילים בורחות מפי, אך אין סיכוי שאצליח להשלים את המשפט, ואני נושכת את שפתיי בכוח, כשאני מזהה את אלין, הבחורה החדשה שעברה לגור בעיירה לפני מספר חודשים בבית הגדול מעבר לאגם.

הרעש סביבי קורע את אוזניי. אני חייבת למצמץ כמה פעמים כדי להבין שאני לא חולמת, כי אין סיכוי בעולם שהסצנה שמתחוללת מולי היא אמיתית. המלמולים סביבי מתגברים, הקולות של חבריי מסתננים דרך הערפל שיורד עליי, אבל אני לא מצליחה לתרגם את הקולות למילים, למשפטים, להבנה.

“אתה שיכור,” קולי רועד, כשאני מנסה למצוא היגיון במעשים שלו, בתמונות הנוראיות שמטלטלות את עולמי.

“בואי, לונה,” קולה של מיילי חודר דרך המסך שננעל על חיי, כשהיא אוחזת בידי. “דפוק, מה אתה עושה?” היא צועקת עליו, והוא רק עומד שם ומביט בי במבט לא ברור, כזה ששואב את האוויר מריאותיי, שחובט בחזי בעוצמה שמאיימת לקפל את ברכיי ולשלוח אותי לאדמה.

“לא,” אני מנערת את ידי ממנה ומתקדמת עוד צעד קטן לכיוון שלו, מחכה לשמוע את ההתנצלות, את התחינה לסליחה. “כמה זמן?” אני בטוחה שהמבטים המרחמים של כולם עליי, זוחלים לכיוון שלי ומתלפפים סביבי, אבל אני לא מסוגלת להזיז את עיניי ממנו.

“זה לא...” אלין מנסה להגיב, והכאב עומד לחצות את גופי לשניים.

“תשתקי,” קודי הודף את ידיה מעליו ומשפיל את עיניו לרגע, אך מייד מרים אותן אליי. מבטינו מתלכדים, ואני מחפשת את האיש שאני אוהבת, את הילד שגנב את ליבי ומעולם לא רציתי שיחזיר, כי אנחנו לתמיד, כי אנחנו זה לנצח. “אני מרגיש...” הוא לא מצליח להשלים משפט, הלשון שלו כבדה. “תקוע,” הוא שולף את המילה מפיו, ממוטט עוד חלום ועוד תקווה. “אני לא יכול לנשום,” הוא יורה רעל שמשתק את איבריי. “את בכל מקום, את תמיד בכל פאקינג מקום.” המילים המורעלות שלו נוחתות עליי ולהבות גדולות הופכות לקטנות. רוח פרצים מקפיאה את ליבי.

“קודי, מה אתה עושה?” קולו של בילי מסתנן לצפצופים שמחרישים את אוזניי, עכשיו גם הבחורים הגיעו לחזות בהצגה המשפילה. “אתה דפוק.” אני רואה מזווית עיני את החבר שלנו מפלס את דרכו בין הנשים שמקיפות אותנו, שחוזות בהשפלה הפומבית שלי, ברמיסה של הכבוד האבוד שלי.

“תעזוב אותי.” אני צופה בסרט אימה שמסרב להסתיים. “היא צריכה לשמוע, לראות מי אני, להבין את האמת.” הוא נאבק בחברים שלו שמנסים לגרור אותו. העיניים של כולם עליי, אני כמו נידונה למוות מול כיתת יורים, כל מבט שנשלח אליי הוא חץ שננעץ בגופי, מקפל אותי, מכאיב לי, פוצע אותי.

“לונה...” קולה של מיילי מעיר אותי מהקיפאון שנחת עליי, והדמעות החונקות בגרון מאיימות לפרוץ, ועיניי שורפות. “הוא יצטער על זה בעוד שעה, אני מבטיחה לך,” היא מלטפת את גבי, ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.

“אני צריכה אוויר,” אני מרימה את עיניי למבטי הצער, ואני שונאת את זה, אני לא יכולה לנשום. “אוויר...” אני מסלקת את ידיהן מעליי, לא יכולה לשאת את הרחמים ומקבלת את הכוח שאבד לי לרגע ודוחפת אותן ובורחת החוצה, נתקלת באנשים, פוגעת במלצרית עם מגש מלא כוסות שתייה שמתהפך ומתרסק על הרצפה.

“לונה,” הקולות לא מפסיקים לרדוף אותי, אבל אני לא עוצרת. “לונה!” אני חייבת לברוח, אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא יכולה להראות לאיש את השברים שדוקרים את ליבי, את הכאב שקורע את נשמתי. “חכי רגע.” אין סיכוי בעולם שאעצור, שאסובב את פניי, שאביט לאחור באיש שגזל את האור מחיי.

פרק 1

“באמצע שומקום, היכן שהזמן בא והולך.”

גראנג’ר סמיט – Taligate Town

לונה

כעבור שש שנים

“את שלמה עם ההחלטה שלך?” קולו של לואיס מעיר אותי מהרהוריי, כשאנחנו בדרכנו לשדה התעופה.

“זה לטובת שנינו,” אני עונה, פניי לפנים.

“שוב את מחליטה בשבילי?” הוא מניח את ידו על רגלי.

“אתה יודע שאני צודקת, מגיע לך הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לך.”

“אני לא רוצה יותר.”

“זה מה שאתה אומר עכשיו, אבל זה לא יחזיק לאורך זמן,” אני מניחה את ידי על ידו. “יש כל־כך הרבה דברים לא פתורים בחיים שלי.”

“אנחנו יכולים לפתור אותם יחד, אבל את בוחרת להיפרד ממני.” הוא מנסה לפגוש את מבטי, אך אני מסרבת להציץ בעיניים הטובות שלו, שמא אתפתה לחזור למקום הנוח שהוא מעניק לי.

את חייבת להתעמת עם השדים שלך, לא תוכלי להתקדם בלי לעשות זאת.

מילותיה של הפסיכולוגית שלי מהדהדות בראשי, כשאני בדרך למקום שאותו עזבתי, למקום שבו הזיכרונות הטובים והרעים מתערבבים והופכים לעיסה גדולה של כאב.

“את מתרגשת?” הוא משנה את הנושא.

“לא... כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה.” לא ישנתי יותר משעתיים רצופות בשבועיים האחרונים, מהרגע שבו החלטתי לחזור וקניתי את כרטיס הטיסה שלי הביתה.

“את לא חייבת לטוס,” הוא לא מרים את ראשו ממסך המחשב שמונח על ברכיו.

“אני לא יכולה לאכזב אותן שוב, הבטחתי,” אני מביטה החוצה מחלון המכונית ומקנאה בכל האנשים שבדרכם לעבודה או מהעבודה, אלה שאין להם רוחות מהעבר שרודפות אותם בכל צעד. “אני לא מאמינה שהגעתי לכאן לחודשיים ונשארתי בסוף שש שנים.”

“יש פה כרטיס פתוח על שמך,” הוא מניח בידי מעטפה. “אם תחליטי שזה לא מה שחשבת...”

“לואיס, זה יותר מדי,” אני מנסה להדוף אליו חזרה את המעטפה.

“זה לא,” הוא לא מוותר, ואני מכניסה את המעטפה לתיק שלי. “אני מקווה שהיה לי חלק בעובדה שנשארת כאן כל־כך הרבה, ואני עדיין מקווה שתשני את דעתך לגבינו.” אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה מקום מפלט עבורי ויותר מכך. “היצירה האחרונה שלך גורפת ביקורות מטורפות.” הוא מסובב אליי את מסך המחשב, ואני מתבוננת בגרפיטי הצבעוני על בניין המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים הפסיכיאטרי הגדול בעיר. “אין לאיש מושג קלוש שאת אחראית לדבר המופלא הזה,” הערכה נשמעת בקולו.

“אני מעדיפה את זה ככה,” אני בוחנת את הדמויות שעמלתי עליהן לילות שלמים, ועכשיו הן שם, עדות צבעונית לחיים שמאחורי החומות הגבוהות, לצעירות שלא הצליחו להתמודד לבד. הגרפיטי תמיד עזר לי להשתיק את השדים שהשתוללו בראשי והפך להיות המפלט שלי בימים קשים.

“אני אוהב אותך,” הוא נושק לראשי ליד שער העלייה למטוס. “ואני ממש מקווה שתשני את דעתך,” הוא מוסיף, כשאני לא עונה.

“תודה,” אני עולה על קצות אצבעותיי ונושקת לפניו החלקות, שואפת בפעם האחרונה את ריחו המוכר ומתרחקת. “תודה על הכול.” התרגשות בקולי, אני חייבת לו כל־כך הרבה, הוא היה חלק נכבד מהחיים שלי כאן.

אני יושבת על הכיסא במחלקה הראשונה ובוהה בחלון, מוזיקה בוקעת מהאוזניות הצמודות לאוזניי. גראנג’ר סמית’ שר Taligate Town ואני מזמזמת איתו על עיירה קטנה אי שם רחוק מהכביש הראשי, כמו סיכה על המפה באמצע שום מקום. שש שנים עברו מאז שעזבתי את המקום שבו נולדתי וגדלתי בו, סול לייק. שש שנים מאז שיצאתי מהמקום שטומן בחובו כל־כך הרבה סודות ושקרים, תקוות מנופצות וכאבים בלתי נסבלים.

כרטיסי הטיסה שדודה בטי שלחה לאימא ולי, במטרה לעזור לי לממן את הגמילה של אימא ולתמוך בי, הפכו לגלגל הצלה חשוב בחיי. לא האמנתי שהביקור אצלה יימשך כל־כך הרבה זמן ושאמצא כאן חיים חדשים ועבודה מספקת. עם זאת, לא היה רגע אחד ביממה שבו לא חשבתי על מה שנשאר מאחור. רגעים יפים נשזרים באלה האפלים, והזיכרונות תוקפים אותי בזה אחר זה ללא התראה מוקדמת.

“יום הולדת שמח!” קודי מניח על ראשי בחיוך רחב זר פרחים צבעוני כשאני חוגגת את גיל שש־עשרה.

“כל שנה הזר הזה הופך להיות גדול יותר,” אני מניחה את ידי על לחיו. “מה יקרה כשאהיה בת עשרים?”

“אעטוף את כולך בפרחים,” הוא מניח את ידיו על מותניי ומצמיד אותי אליו.

“כי אנחנו זה לנצח,” אני נושקת לשפתיו.

“יום אחד, כשיהיה לנו בית משלנו, אשתול בשבילך אלפי פרחים. בכל פעם שתציצי מהחלון במטבח, תוכלי לראות את הפרחים מחייכים אלייך.” אני מדמיינת את העולם מתפוצץ מרוב אושר.

“אתה בטוח שעדיין תרצה אותי גם כשנהיה זקנים?”

“לונה שלי, אנחנו זה לנצח,” הוא מצמיד את שפתיו אל שלי, ידיו הגדולות חובקות את גופי ולשונו החמה חודרת לפי. נשיקתנו חותמת את הצהרת האהבה שלנו.

קולו של הטייס מעיר אותי מחלומותיי ומבשר על נחיתה מוצלחת. אני מתקדמת בצעדים מהוססים מאיסוף המזוודות ועד לאולם קבלת הנוסעים. לא בטוחה אם זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל לפני שאני מספיקה לחשוב על זה לעומק, שאגות שמחה נשמעות במקום הקטן והרגוע.

“לונה, לונה!” הדהרה שלהן לכיוון שלי גורמת לי לשכוח הכול ולהבין עד כמה התגעגעתי לחברות הכי טובות שלי.

“מיילי, ויקי,” אני צועקת חזרה כמו היינו בנות טיפש־עשרה שעכשיו סיימו את הלימודים. אנחנו הופכות לערבוביה של דמעות וצחוק, חיבוקים והתלהבות שלא חוויתי הרבה זמן. “אלוהים, אתן מטורפות,” התיק שלי נשמט מידי, והמזוודה מתהפכת כשהן חונקות אותי באהבה מכל כיוון.

“רזית. את נראית מושלם. התגעגעתי. איזה כיף שאת כאן,” הן זורקות משפטים בערבוביה. אין לי מושג מי אומרת מה, אבל זה לא משנה, כי למרות כל ההודעות, התמונות ושיחות הווידאו לאורך השנים, זה לא אותו דבר כמו לעמוד כאן איתן ולקפוץ בהתלהבות.

“את מתחתנת,” אני מושכת את ויקי לזרועותיי שוב. “אני לא מאמינה שאחרי כל השנים האלו, את ובילי סוף־סוף מתחתנים.”

“באמת הגיע הזמן שהטמבל הזה יכרע ברך,” היא אומרת, והאושר מאיר את פניה.

“מה שלום מגי ומארק?” אני מסתובבת אל מיילי. “לא רואים שילדת רק לפני כמה חודשים, את נראית מושלם. ואיך האבא מרגיש?” שון ומיילי התחתנו לאחר שעזבתי. כשהיא נכנסה להיריון, הייתי כבר שקועה לצערי בשיקום של אימא ובמציאת מטרות חדשות בחיי. לא הגעתי לחתונה שלהם וגם לא ללידה, נאלצתי להסתפק בתמונות, והנה הם כבר הורים בפעם השנייה. “חזרת לעבודה כבר?” אני לא יודעת מה לשאול קודם.

“אני חוזרת בחודש הבא. מצד אחד אני מאושרת, בא לי כבר לצאת מהבית, ומצד שני לא בא לי לעזוב את מארק הקטן.” מיילי היא אחות במרפאה בעיירה. “יש לנו כל־כך הרבה דברים לעדכן אותך,” היא אוחזת בידי, ובידה השנייה גוררת את המזוודה שלי. ויקי אוחזת בידי מן הצד השני. “אני לא מאמינה שאת כאן, אני לא מאמינה שלא התראינו מאז...” היא נושכת את שפתיה ומשתתקת במבוכה.

“את יכולה להגיד את זה בקול רם, מאז יום ההולדת העשרים שלי,” אני מחייכת אליה ומקווה שמצליחה להסתיר את הכיווץ בבטני. “מאז יום ההולדת שהוכתר כאסון בינלאומי,” אני אומרת בקלילות, שלא ממש עוברת לי בגרון, אבל זו אני, לונה, שיודעת להחביא דברים גדולים יותר.

“לגמרי אסון,” ויקי לא מהססת, וכמו תמיד אומרת את האמת היישר בפנים, ושלושתנו צוחקות.

“אני רוצה לשמוע הכול, איך השמלה? איך ההכנות? איך ההורים שלך?” אני משלבת את ידי בידה של ויקי.

“השמלה שלי מדהימה, את לא מבינה כמה זמן לקח לי לבחור אותה.” היא שוקעת בסיפורים על ההכנות לאירוע המיוחל, כשאנחנו הולכות לחניה. אני מגניבה אליה מבטים ואחר אל מיילי, עדיין לא מעכלת שאני כאן איתן.

“לקחת חופש מהעבודה?” אני מכירה את המסירות שלה לעבודה ולמשפחתה. לפני שנה אביה העביר לידיה את הניהול בעסק הקטן שלהם, חנות הספרים הגדולה באזור, שקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי.

“כן, אבא אפילו התלהב לחזור לעבוד קצת. הוא טוען שאימא משגעת אותו בבית ומוצאת לו תפקידים שלא באמת קיימים.” חיוך אוהב על פניה, דוקר אותי מבפנים על הקנאה שתמיד חשתי כשהתבוננתי במשפחות המאושרות של החברים שלי.

“אני גוועת,” אני אומרת להן, כשאנחנו נכנסות למכונית של ויקי.

“נאכיל אותך, אבל קודם אני חייבת לעצור באולם לאשר למארגנת החתונות את סידורי הפרחים. אני מתארת לעצמי שאת עייפה אחרי הטיסה, אבל היא יכלה לפגוש אותי רק בבוקר, היא עמוסה בטירוף,” היא מתניעה, ואנחנו יוצאות לדרך בפטפוט בלתי פוסק, קופצות מנושא לנושא, כמו חוששות שלא נספיק לדבר על הכול.

“שכחתי עד כמה יפה כאן,” אני פולטת, כשהנופים המוכרים של ילדותי נגלים לעיניי.

“אם לא היית...” ויקי מתחילה לענות וחוטפת מכה ממיילי ומייד משתתקת. תכננו חתונה משותפת כשהיינו ילדות. חלמנו על שמלות תואמות וידענו מי יהיו החתנים שלנו. הן הגשימו את החלום, אני לא.

“אנחנו לא נדבר על זה, זה סיפור ישן וחסר משמעות,” אני מסננת ומדמיינת את פניה של הפסיכולוגית שלי גוערת בי על כך שאני שוב עוטה מסכה על פניי ודוחקת את הרגשות שלי לפינה אפלה, נכונה לרצות את הסביבה שלי ולא להעיב על איש בכאבים שלי.

“אם רק היית מוכנה להקשיב לנו, לבוא לביקור, לראות אותו, לסגור מעגל,” ויקי נחושה, כמו שהייתה לאורך כל השנים שעברו. “או אולי לפתוח...” היא קורצת ומקבלת ממני מבט גוער.

“באתי בשבילך, באתי כדי להיות איתכן,” אני חותמת את העניין בקלילות, והן נכנעות וממשיכות לעדכן אותי ברכילות האחרונה של סול לייק.

“תגבירי את המוזיקה,” מיילי אומרת. “זה השיר שלנו.” היא מקפצת בהתרגשות כשוויקי מגבירה את הווליום, ואנחנו שרות בתיאום מושלם עם דן ושי את Obsessed בקול רם, נזכרות בימים טובים יותר. “אלוהים, זה מושלם.” ויקי פותחת את החלונות, ובריזה חמה פורצת לאוטו, כשאני שרה את המילים: “לכל מקום שתרצה ללכת היד שלי היא רק שלך להחזיק.” אני מסבה את ראשי החוצה, כי כל שורה בשיר הזה דוקרת את קרביי, מזכירה לי שהיה הרבה יותר קל כשהתמונות לא היו נזרקות בפניי, מזכירות לי דברים שניסיתי לשכנע את עצמי לשכוח.

ויקי עוצרת את המכונית מול אולם שאני לא מכירה בכניסה לעיירה. “זה מהמם, זה חדש?” אני בוחנת את המבנה שצבוע בלבן. “הייתי בטוחה שתרצו להתחתן באולם של מר בנג’מין.” כולם התחתנו באולם שלו, אפילו ההורים שלי.

“לפני שנה המקום נשרף, ומר בנג’מין היקר והאהוב נספה בשריפה כשהוא ניסה להציל את התמונות והזיכרונות מהמשרד שלו,” מספרת מיילי.

“אוי, לא ידעתי, כמה עצוב.” אני זוכרת את הימים שקודי ואני עבדנו אצלו בחופשים. בזמן טקסי החתונה היינו יושבים בפינה, והייתי מספרת לו איך תיראה החתונה שלנו.

“בואו, אני חייבת את העזרה שלכן,” ויקי מזרזת אותנו להיכנס ובפנים מחכה לנו אישה בשנות השלושים לחייה. “תכירו את ליסה, היא מארגנת החתונה שלי.” אנחנו לוחצות ידיים, והיא מצביעה על ספר גדול על השולחן. “יש כל־כך הרבה אפשרויות.” ויקי מעלעלת בספר.

“אני חייבת לשירותים,” אני מתנצלת ומשאירה אותן להמשיך לבחון את התמונות.

כשאני יוצאת מהשירותים לכיוון האולם הגדול, אני שומעת קולות מוכרים. “תראו איזו הפתעה מצאתי בדרך,” קולו של בילי נשמע מהכניסה, ואני נעצרת במקומי.

הדופק שלי מרקיע שחקים.

קודי בומונט.

אנחנו זה לנצח.

אני לא מצליחה להסיט את המבט מהגבר המרשים שעומד בכניסה, ונוכחותו מאפילה על כל הנמצאים במקום. מטר שמונים ושבעה סנטימטרים של עוצמה ושרירים שרק תפחו עם השנים. תספורת חדשה, ארוכה במקצת, מעטרת את ראשו ומבליטה את צבע חול הים של שערו, ועיניו הכחולות הגדולות בולטות על רקע פניו השזופות.

“אני לא מאמינה,” מיילי רצה היישר לזרועותיו הגדולות של קודי. “אתה פה, אני לא מאמינה,” היא אומרת שוב, כשאני מתקדמת בצעדים קטנים לכיוון שבו ויקי עדיין עומדת עם מארגנת החתונות.

“אני נשבעת לך שזו הפתעה. הוא היה אמור להגיע רק לטקס,” ויקי ממלמלת אליי ומתקדמת אליו, משאירה אותי לעמוד במקום, להתחבא מאחורי ליסה המארגנת כמו איילה שנלכדה באור המכונית. “מה אתה עושה כאן? מתי הגעת?” היא מזנקת עליו, והוא מרים אותה באוויר ונושק ללחיה.

“חשבת שאתן לכם לתכנן את האירוע הזה בלעדיי? לערוך מסיבת רווקים בלי האיש החשוב ביותר?” קולו מתנגן באוזניי, כמעט שכחתי איך הוא נשמע. “מישהו צריך להתאבל עם נשות העולם על נפילתו של הרווק המבוקש ביותר באזור.” הוא מוריד את ויקי, כששון נכנס, וכולם צוחקים, כמו פעם, כמו אז כשהייתי חלק בלתי נפרד מהחבורה הזו.

קודי מרים את ראשו, ועיניו נוחתות עליי לראשונה, תחושת החמצה אדירה מכווצת את חזי.

קודי בומונט הפך להיות גבר סקסי, חסון, ממגנט בדיוק כמו שידעתי שיהיה, הוא הבחור שהרס את האפשרות לכל גבר אחר שהגיע לחיי אחריו, הוא היה לנצח שלי עד שכבר לא.

“אלוהים, לונה,” הוא מרחף את דרכו אליי. “לונה,” הוא אומר את שמי שוב בטון מוזר, ידיו הגדולות והמחוספסות מחבלי הטיפוס שכל־כך אהבתי נכרכות סביבי, והוא מושך אותי אליו בכוח ומחבק חזק ומאפשר לי להריח את האפטר שייב שלו מקרוב. “את נראית מושלם,” הוא משחרר במקצת את אחיזת הצבת שלו ממני.

“היי, קודי,” אש בלחיי, לא כך תיארתי את הפגישה המחודשת שלנו, לא האמנתי שהוא יתקרב או ייגע בי. לא אחרי שהוא ריסק אותי לרסיסים.

“את פה,” ידו על כתפי, מתעלם מהמבטים הסקרניים של החברים שלנו, מתנהג כאילו רק שנינו נמצאים כאן.

“באתי לחתונה של הזוג המאושר,” אני מסלקת את תחושת המבוכה בכוח, מחייכת ומזכירה לעצמי שאין טעם לפתוח פצעים ישנים, המשכנו הלאה מזמן.

“מתי הגעת?” שון מגיח מאחוריו ושואל את קודי, גואל אותי מהרגע הלא ברור.

“אתמול בלילה, עזבתי את הקבוצה שיצאתי איתה וחזרתי לעמוד לצד החבר הטוב שלי.” הוא כל־כך קרוב. “הרפטינג בקולומביה היה מושלם,” הוא מספר בחיוך מלא אור. “זה היה החלום...” הוא משתתק, זה היה החלום של שנינו.

“אני שמחה שהצלחת להגשים את החלום,” המילים בורחות מפי לפני שאני חושבת עליהן.

“אנחנו חייבים לחגוג הערב יחד בפאב של בילי המשוגע,” שון מציל אותי מפליטות פה נוספות.

“כן, זה יהיה מושלם,” מיילי מסתכלת עליי, התרגשות בעיניה.

“אני לא בטוחה, עוד לא הייתי בבית, עוד לא ראיתי את אימא שלי,” אני מתרצת.

“בבקשה, בבקשה.” הבנות מפצירות בי, ואני מנסה לא לצחוק, זו סצנה כל־כך מוכרת.

“מה את אומרת? את לא מתכוונת לאכזב אותן, נכון?” המבט שלו מעיר בי תחושות מוזרות.

“תסלחו לי, אני חייבת ללכת,” מבוכה ואי־נוחות שוטפות אותי. “היה כיף לפגוש אותך, קודי,” אני מחייכת וממהרת החוצה.

“לונה, חכי, אני אקח אותך,” ויקי רצה אחריי.

“עוד לא בחרת את הפרחים, אני יכולה להזמין מונית.”

“מה פתאום, אני זוכרת מה אני רוצה, אכתוב לה מהדרך,” היא מסרבת להקשיב לי, נכנסת למכונית, ואני אחריה בדממה.