מארז הזדמנות שנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז הזדמנות שנייה
הוספה למועדפים

מארז הזדמנות שנייה

4.1 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***  

הזדמנות שנייה 1 - ואז הגעת

קלייר קונטרראס חוזרת ברומן חדש על הזדמנות שנייה לאהבה אהבה ועיתוי מושלם הם שני דברים שלא האמנתי בהם.
אהבה היא כמו ללכת לקצהו של צוק ולקפוץ משם יחד, אך העיתוי מעולם לא היה לטובתנו.
הטעות הראשונה שלי הייתה לשכב עם החברה הכי טובה שלי.
הטעות השנייה הגיעה כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו שוב והתאהבתי בה.
הטעות השלישית הייתה כשנתתי לה ללכת.
הייתי חייב. כי אהבה כזאת לא נועדה לעמוד בפני הסערות שהגיעו.
ואז הגעת הוא החלק הראשון בדואט הזדמנות שנייה.

הזדמנות שנייה 2 - דרכי בחזרה אלייך

סיומו המיוחל של דואט הזדמנות שנייה מאת קלייר קונטרראס
אהבה לא תמיד תלויה בעיתוי הנכון.
לפעמים צריך לקחת סיכונים ופשוט לזרום איתם.
אני מודה שלא הייתי מוכן.
אני יודע שאת לא רוצה שום קשר איתי אבל, בבקשה, תני לי הזדמנות להסביר.
תני לי לתאר לך את כל הדרכים שבהן נשבר לי הלב כשעזבת.
תני לי להראות לך מה עשו לי השנים שבהן היית רחוקה ממני.
תני לי הזדמנות למצוא את דרכי בחזרה אלייך.
דרכי בחזרה אלייך הוא החלק השני והאחרון בדואט הזדמנות שנייה.

פרק ראשון

פרק 1
טֶסָה


אם לא הכרתם את הבנים של משפחת הות'ורן, כנראה לא הייתם מפה. הם תמיד גנבו את ההצגה, גם כשזה לא היה מוצדק, כמו אז כשרואן, הבן הגדול שלהם, היה רץ את ריצת הבוקר הרגילה שלו. זה היה אמור להיות סתם בחור שרץ בלי חולצה, אבל המראה שלו גרם לכספית שבמדחום להתחמם ולהישפך החוצה. אני תמיד חשבתי שהוא מושך, אבל הנשים בעיירה החליטו שהייתה איזו נקודת מפנה שבה הוא הפך מילד שנראה טוב, לגבר חתיך ולוהט. וכך, בכל בוקר, כמו שעון שוויצרי, בזמן שהעמסתי את גלילי הבד האחרונים אל הטנדר שלי והאימהות היו מעמיסות את המיניוואנים שלהן, רק לכמה דקות קצרות, הן עצרו כדי לצפות ברואן.
עברו רק שבועיים מאז שחזרתי לעיירה, ואני כבר הפסקתי להסתכל, אבל יכולתי לדעת בדיוק את המסלול שעברו אגלי הזיעה שלו במורד גבו וחזהו. לא הייתי צריכה אפילו לעצום עיניים כדי לזכור איפה סימני הלידה הזעירים שהיו על כתפיו החסונות. ולא הייתי צריכה לצלול עמוק כל כך אל העבר כדי לדעת איך העיניים הכחולות שלו הצטעפו והגרגרת שלו עלתה וירדה כשהוא היה מגורה. לא הייתי צריכה לדמיין שום דבר מכל אלה, כפי שעשו חלק מהנשים כשהיו עם בעליהן. הוא היה שלי פעם.
קפצתי לתוך הטנדר, החלקתי את המפתח לתוך הסוויץ' ועצרתי את הנשימה. התפללתי שהמנוע יידלק. בקיץ שעבר, כשהייתי בבית במשך חודש, לא תיארתי לעצמי שהדבר הזה עוד יחזיק מעמד. ולכן הייתי גם מופתעת וגם מאוכזבת כשחזרתי לביקור הקצר הנוכחי, וגיליתי שהדבר הזה עוד עובד... בערך.
אי־אפשר לומר ששנאתי את הטנדר, כי אני לא שנאתי אותו. פשוט המחשבה שהוא ייכנע סוף־סוף במאבק שלו לחיים, שימשה כמו סכין שיחתוך את הקשר האחרון שלי למקום הזה. ושוב, אי־אפשר גם לומר שלא אהבתי את המקום הזה, אבל בכל פעם שביקרתי כאן, הרגשתי שהוא מאיים לשאוב אותי לתוך בולען, ואז אהיה תקועה כאן לנצח. לא היה לי ברור אפילו למה אני מרגישה ככה.
אחי פרדי עזב. אחותי סיליה עזבה. אפילו ההורים שלי הלכו כל אחד לדרכו, אם כי שניהם חזרו לכאן בנפרד מסיבות שונות — אבא כדי לבדוק את הבית. אימא כדי לבדוק מה שלום סבתא שלי. אני הייתי האחרונה שעדיין לא ארזה את הדברים שלה ושמה אותם באחסון, ובמשך השבוע האחרון, זה בדיוק מה שעשיתי. נשאר רק לפנות כמה דברים אחרונים ולהעמיד את הבית למכירה, וכולנו הסכמנו שאני אעשה זאת לפני שאני עוזבת, אלא אם כן אצטרך לעזוב מוקדם יותר. במקרה הזה, סבתא ג'ואן תעשה את זה, אבל אבא ממש לא רצה שזה יקרה. ידעתי שעד כמה שאני רוצה כבר לעזוב ולעולם לא להביט לאחור, אני אתגעגע לרחובות האלה ולאגם ולזיכרונות.
הטנדר השמיע רעש נוסף, כאילו הוא עומד להתחיל לפעול, אבל לא קרה כלום. חבטתי על לוח המחוונים כדי לזרז אותו. סירבתי להצעתה הנדיבה של סבתי להשתמש בקורבֶט האדומה כמו סוכריה שיושבת בחניה שלה, מתנה שהיא קנתה לעצמה לפני כמה שנים. המכונית הזאת נסעה פחות משלושת אלפים קילומטרים עד היום, מה שאמר שהיא בקושי נהגה בה. סירבתי בנימוס להצעה, ובחרתי לנהוג בטנדר החבוט והעתיק שחנה מחוץ לבית הילדות שלי. הוא היה שייך לסבא שלי, אחר כך לאבי, ואז היה המכונית הראשונה של פרדי, אחר כך המכונית הראשונה של סיליה, ולמשך זמן קצר — שלי. הטנדר ידע ימים יפים יותר, אבל כל עוד הוא ייקח אותי מנקודה א' לנקודה ב', אני אהיה מרוצה.
למרבה המזל, אחרי עוד שתי גניחות חשודות וטפיחה נוספת של אהבה, הטנדר התעורר לחיים. נשמתי לרווחה בזמן שנסעתי לאחור, כשאני מעיפה מבט לכיוונו של הזר חסר החולצה. זה כל מה שהוא היה בשבילי עכשיו. זר.
מבטינו הצטלבו, והרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום, כאילו הוא אומר, "זר? באמת? את בטוחה בזה?" עניתי לעצמי בהרמת סנטר ובהתמקדות בכביש שמולי.
בעוד שבועות ספורים אני אעזוב את המקום הזה לעולמים, ולא אצטרך להתמודד עם המשחקים הטיפשיים שלו שגרמו לי לתהות אם הוא עדיין מעוניין בי או לא. אני אהיה עסוקה מדי בהתמחות שלי בניו יורק או בפריז. הדופק שלי קיפץ מרוב אפשרויות. ההתמחות, איזו מהן שאבחר, הייתה חלום, משהו שעבדתי לקראתו כל חיי. משהו שיכולתי להרשות לעצמי משום שהוריי אפשרו לי ללכת לאוניברסיטה יוקרתית, ומשום שקרעתי את התחת ברגע שהצלחתי להכניס את הרגל שלי לשם.
בקרוב אוכל להראות להם שהם לא סתם זרקו את הכסף שלהם, שהם לא... המחשבות שלי נקטעו על ידי צליל מוזר של טוט־טוט־טוט.
שיט.
הבטתי במד המהירות, וראיתי שהמחט שלו צונחת בכל פעם שנשמע הצליל. החזקתי את ההגה חזק יותר בזמן שהורדתי את הרגל מדוושת הגז. נתתי לטנדר לשייט לבד וניסיתי לא להתרכז בבור האימה שנפער בתוך הבטן שלי, מלווה בחום לא ברור.
רוב דרכי העפר, פרט לאלה שמאחורי הבתים שלנו, נעלמו. זאת הייתה תמיד הדרך החביבה עליי והמהירה ביותר למפעלים, עם הנוף של המים מאחורי העצים הגבוהים, ומעט מאוד נהגים אחרים שצריך לבלום אחריהם. האדמה נרכשה בידי משקיע לפני יותר מעשור, ומעולם לא נעשה בה פיתוח. היא נשארה שוממה מלבד ילדי השכונה שניצלו אותה לרכיבה באופנועי השטח שלהם. הבטתי שמאלה אל החלק האחורי של הבתים. לא הספקתי להתרחק אפילו שני קילומטרים מביתי, מה שאומר שיכולתי ללכת ברגל בחזרה ולקרוא לחבר שלי סמסון, שהיה במקרה האח הנחמד מבין שני הבנים של הות'ורן. אפילו אם אלך בכיוון השני ואגיע לכביש הראשי, ברור לי שאוכל לנופף למישהו ולבקש ממנו לקחת אותי ליעד שלי. הושטתי יד לטלפון שלי, בדיוק ברגע שבו הטנדר שלי השמיע טוט אחרון ונעצר בפתאומיות. פלטתי אנחה קודרת, הבטתי בטלפון וראיתי שאין קליטה. שמטתי את המצח על ההגה.
זה היה המשלוח האחרון של הבדים. תעשיות הות'ורן לא היו ממש זקוקות לו, אבל כשסמסון ואני מצאנו את זה כשהוא עזר לי לנקות את החניה המקורה שלנו, אמרתי לו שאני אנקה ואביא אותם אליו. להם לא היה חשוב כל כך לקבל את הבדים, כמו שלי זה היה חשוב. רציתי להיפטר מהם, כי זאת הייתה דלת נוספת שנסגרת, השלמה של חלק נוסף במה שהלך ונעשה טקס ההתנקות שלי. אני אפילו לא זוכרת למה התנדבתי לתפקיד הזה במקום שסמסון יאסוף את הבדים בעצמו.
כנראה משום שאת תמיד קופצת מעל הפופיק. כנראה משום שאת מנסה לפצות על האוניברסיטה היוקרתית ועל התואר היוקרתי שלך. כנראה משום שלמעשה את פוחדת להיפרד מכל זה ולהתחיל את החיים הבוגרים האמיתיים שלך.
נאנחתי בקול רם. לעזאזל עם המחשבות האלה. נשמתי נשימה עמוקה, הרמתי את ראשי מההגה ויצאתי מהטנדר. הלכתי לעבר החלק הקדמי שלו ופתחתי את מכסה המנוע. ענן של עשן תקף אותי ונאלצתי לסגת צעד אחד, כשאני כמעט נחנקת בניסיון לנשום, ונפנפתי את האדים כדי להרחיק אותם מפניי.
"צריכה עזרה?"
קפצתי למשמע הקול. לא סתם הקול. הקול שלו. קול עמוק ומחוספס, ועדיין הקול הכי סקסי ששמעתי מימיי. אגרפתי את כפות ידיי, והציפורניים שלי חפרו בתוך הבשר, בזמן שניסיתי להתעשת כדי להסתובב אליו.
אל תתנפלי עליו. הוא פשוט מנסה להיות נחמד. אל תתנפלי.
אבל ברגע שהסתובבתי ועיניי פגשו בעיניו, התנפלתי עליו בכל מקרה.
"לא. אני לא צריכה עזרה. בייחוד לא ממך."
גם אם זה עצבן אותו, הוא לא חשף דבר. הוא התקרב לאיטו והציץ אל מתחת למכסה המנוע של הטנדר. שילבתי ידיים והבטתי הצידה כדי שהוא חלילה לא יחשוב שאני בוחנת את הזרועות השריריות שלו, או את הגב הארוך והמוצק שלו שתמיד הטריף אותי (הייתי בחורה של גב).
"המנוע שלך הלך."
"אני יודעת את זה." חרקתי שיניים. "אתה חושב שאני לא יודעת את זה?"
"את צריכה טרמפ?" הוא הזדקף כשכל מאה שמונים ושמונת הסנטימטרים שלו פונים אליי.
זקפתי את הסנטר והבטתי הצידה. כשלסבתא יהיו גלגלים, רציתי לומר, אבל זה נשמע ילדותי, בדיוק כפי שהרגשתי לידו, ולכן רק טלטלתי את ראשי בתגובה. אני אתקשר לסאם ואספר לו מה קרה. הוא יאסוף אותם בשמחה כדי להרגיע אותי.
"למה את מובילה את זה בכל מקרה?"
"ניקיתי את החניה המקורה שלנו ומצאתי את זה."
"אני בטוח שלאף אחד לא יהיה אכפת אם תשאירי את זה אצלך."
"לי יהיה אכפת." צמצמתי את עיניי כשהבטתי בו. "אני לא רוצה לגעת אפילו במשהו קטן שלא שייך לי יותר."
"אוקיי." הוא השמיע את המילה תוך כדי קימוט המצח. "אז תני לי לעזור לך."
"אני לא רוצה או צריכה שתעזור לי." חיכיתי שהוא יתרחק משם, אבל הוא רק טלטל את ראשו והביט הצידה כדי להסתיר איזה רגש שהוא חש, אם בכלל הוא חש. גבר טיפש וחסר רגשות. "אני אסתדר."
"את נמצאת בדרך שבה משתמשים רק ילדים שרוכבים באופנועי השטח שלהם, ועדיין לא עשר בבוקר. והאופנוענים יגיעו לכאן לא לפני חמש. מה את מתכוונת לעשות? לעמוד כאן עד שמישהו שהוא לא אני יבוא?"
"זה יהיה מושלם."
הוא מלמל משהו והעביר יד בשערו. "את לא מדברת בהיגיון."
"אה, אני מצטערת. לא שמתי לב לזה. חכה רגע, תן לי לשנות את הדמות למשהו שיתאים לך יותר. מה אתה מעדיף? טסה הפרינססה המחייכת? טסה המחייכת אבל לא מתכוונת? אה, אני יודעת, אולי טסה המטומטמת שנופלת בפח שלך?"
השפתיים שלו לא זזו, אבל ראיתי שעיניו נעשו משועשעות. חיכיתי שהוא יגיד משהו חד. חיכיתי שהוא יקרא לי כלבה או יגיד לי ללכת להזדיין, ואז ימשיך לרוץ וייעלם אל האופק. אבל הוא רק עמד שם והתבונן בי, כאילו הייתי איזו עבודת אומנות במוזיאון, שהוא לא מצליח לפענח.
"אני רק רוצה את טסה הרגילה, זאת שיש לה תשובה לכל דבר, שתרשה לי לעזור לה רק הפעם."
הסטתי את מבטי ממנו והסתכלתי על הטנדר, וחשבתי על טקס ההתנקות המטופש שניסיתי לעבור. הייתי צריכה להוסיף גם אותו לארגז של הטנדר. הנוכחות שלו לבדה הוציאה אותי משיווי משקל. הבטתי שוב ברואן.
"טוב. נראה לי שאני אוכל להיעזר בך רק הפעם."
הוא חייך ועשה את דרכו לארגז הטנדר. מיהרתי אחריו כדי לוודא שהוא לא ירים את הבדים בלי המגן שלהם. הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא את כל הזיעה שלו עליהם. אמרתי את זה בקול רם והוא צחק, צחוק עמוק שהרגשתי בכל הגוף, עד אצבעות הרגליים שלי.
"את אוהבת לשגע לי את השכל, נכון?"
"לא שמתי לב שיש לך שכל בכלל."
הוא לא צחק אבל ראיתי איך השפתיים שלו זזות מעט לפני שהוא הסיט את מבטו. "יש לך רק ארבעה גלילים כאן. אני יכול לסחוב אותם ביד, אבל יהיה קל יותר אם אביא את המכונית שלי. את יודעת, כדי שאני לא אלכלך אותם בזיעה האנושית שלי," הוא אמר. "את רוצה לבוא איתי?"
"אני יכולה לחכות כאן."
הסתכלתי עליו כשהוא הלך לכיוון הבתים, ותהיתי אם המכונית הייתה אצל ההורים שלו. קיבלתי את התשובה שלי במהירות שבה הוא חזר. המכונית השחורה שלו שאגה כשהבחנתי בה מתקרבת, והיא נעצרה ליד הטנדר החבוט שלי. הוא יצא ממנה, העביר את גלילי הבדים אל המושב האחורי שלו, וסגר את הדלת לפני שניגב בזרועו את הזיעה ממצחו.
"זה בסדר אם אני אחזור כדי לקחת חולצת טי חדשה?" הוא שאל.
הצמדתי את הלסתות שלי כדי לוודא שההבעה שלי תישאר מאופקת. הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא שהוא ישים לב לאופן שבו העיניים שלי ליטפו את חולצת הטי הצמודה והמיוזעת שלו.
"זה בסדר," סיננתי כשהחלקתי אל מושב הנוסע ברגע שהוא נכנס למושב הנהג. "אבל אני לא מבינה למה לא החלפת חולצה כשהיית שם לפני רגע."
"ואחר כך מתמודד עם הזעם שלך על כך שחיכית לי יותר מדי זמן? אני מעריך את החיים שלי, תודה רבה."
ניסיתי ללא הצלחה לבלוע את החיוך שלי.
"למה את עדיין נוהגת בטנדר החבוט הזה בכלל?" הוא שאל.
"במה עוד אני יכולה לנהוג?"
"אני לא יודע. בכל מכונית אחרת שחונה אצלכם בחניה המקורה."
"כבר אין שם שום מכוניות." שילבתי את זרועותיי על החזה.
"מממ. בטח נחמד כשהבית מלא."
"ואת זה אומר הבחור שגר בבית של ההורים שלו."
"אין אף אחד בבית של ההורים שלי מלבדי." הוא מרים גבה. "אחי עובר מהדירה שלו לבית גדול יותר, אז הוא חזר לשם כדי לאסוף את שאר הדברים שלו, אבל זה הכול. בקושי ראיתי אותו."
אני מקמטת את מצחי. "אז למה אתה נשאר שם?" ואיפה גרים ההורים שלו? לא רציתי לשאול את זה, כמובן, אבל מתִי לדעת.
"אני מחכה שהבנייה בדירה שלי תסתיים. היא אמורה להיות מוכנה עד אוקטובר."
"אה."
כל מיני שאלות עלו במוחי, אבל דחקתי אותן הצידה. הן יישארו ללא מענה, משום שלא רציתי לענות על שאלות נוספות מצידו. למזלי, הוא לחץ על השלט שפותח את שערי הברזל שהגנו על הבית שלו, ונסע קדימה בלי להתעקש על תשובה. עיניי נותרו מקובעות על השערים האלה שדרכם עברנו. הם נראו כאילו נלקחו מסרט של ריצ'י ריץ'. שחורים עם עיטור זהב במרכז. ראיתי אותם אינספור פעמים, פתחתי אותם בדחיפה באמצע הלילה פעמים רבות מכפי שאני יכולה לזכור. קרעתי את עיניי מהם והבטתי למעלה אל הבית. לא ציפיתי להיות מוצפת ברגשות בגלל שער ארור, אבל אני מניחה שיש דברים שאף פעם לא מפסיקים לצבוט בלב, ולא משנה כמה זמן עבר.
"אני כבר יוצא."
הנהנתי פעם אחת ונשענתי על המושב לפני שהוא נכנס בריצה אל הבית. עצמתי עיניים וניסיתי להבין איך קרה שבמקום לסגור פרק בחיים בנסיעה הזאת, אני תקועה שוב באמצע אחרית הדבר. כשסבתא ג'ואן התקשרה אליי כדי לעשות לי מניפולציות על המצפון, ואמרה לי לבוא ולבלות כמה שבועות איתה, קיבלתי את ההצעה שלה משתי סיבות: הייתי היחידה שעדיין לא ארזה את החדר שלה ולקחה את הקופסאות לאחסון, וגם התגעגעתי אליה ואל המקום הזה. התגעגעתי לימים שהייתי מגיעה לכאן ומרגישה בבית. התגעגעתי לקצב האיטי שליווה את החיים כאן באיתקה, שהיו חיים עירוניים, אבל מוקפים בטבע ובמים.
המחשבה על הימים ההם העלתה גם זיכרונות על רואן. על הנשיקות שלנו, על החזקת הידיים, על הצחוק איתו כששטנו בקנו. אבל עם כל הטוב הזה, בא גם רע. הוא ואני לא נועדנו להיות יותר מאשר חברים, וגם זה עמד בסימן שאלה. חברים לא משקרים או משמיטים פרטים חשובים. עיניי נפקחו כששמעתי את הדלת הראשית נסגרת. התבוננתי בו כשהוא התקרב בצעדים מהירים למכונית.
הוא נכנס למושב הנהג, הניח בחיקי את אחד משני בקבוקי המים שהוא הביא איתו, ושלח אליי קריצה. עשיתי פרצוף כעוס, אחזתי חזק במים והבטתי קדימה. אומנם הסכמתי לטרמפ שהוא הציע, אבל זה לא אומר שאני מתכוונת שנהיה פתאום חברים שוב. רחוק מזה. אני לא אפול בפח של העיניים הממזריות האלה. אני גם לא אפול בפח של החיוך הממיס הזה. אני לא אפול. לא שוב.

עוד על המארז

מארז הזדמנות שנייה קלייר קונטרראס

פרק 1
טֶסָה


אם לא הכרתם את הבנים של משפחת הות'ורן, כנראה לא הייתם מפה. הם תמיד גנבו את ההצגה, גם כשזה לא היה מוצדק, כמו אז כשרואן, הבן הגדול שלהם, היה רץ את ריצת הבוקר הרגילה שלו. זה היה אמור להיות סתם בחור שרץ בלי חולצה, אבל המראה שלו גרם לכספית שבמדחום להתחמם ולהישפך החוצה. אני תמיד חשבתי שהוא מושך, אבל הנשים בעיירה החליטו שהייתה איזו נקודת מפנה שבה הוא הפך מילד שנראה טוב, לגבר חתיך ולוהט. וכך, בכל בוקר, כמו שעון שוויצרי, בזמן שהעמסתי את גלילי הבד האחרונים אל הטנדר שלי והאימהות היו מעמיסות את המיניוואנים שלהן, רק לכמה דקות קצרות, הן עצרו כדי לצפות ברואן.
עברו רק שבועיים מאז שחזרתי לעיירה, ואני כבר הפסקתי להסתכל, אבל יכולתי לדעת בדיוק את המסלול שעברו אגלי הזיעה שלו במורד גבו וחזהו. לא הייתי צריכה אפילו לעצום עיניים כדי לזכור איפה סימני הלידה הזעירים שהיו על כתפיו החסונות. ולא הייתי צריכה לצלול עמוק כל כך אל העבר כדי לדעת איך העיניים הכחולות שלו הצטעפו והגרגרת שלו עלתה וירדה כשהוא היה מגורה. לא הייתי צריכה לדמיין שום דבר מכל אלה, כפי שעשו חלק מהנשים כשהיו עם בעליהן. הוא היה שלי פעם.
קפצתי לתוך הטנדר, החלקתי את המפתח לתוך הסוויץ' ועצרתי את הנשימה. התפללתי שהמנוע יידלק. בקיץ שעבר, כשהייתי בבית במשך חודש, לא תיארתי לעצמי שהדבר הזה עוד יחזיק מעמד. ולכן הייתי גם מופתעת וגם מאוכזבת כשחזרתי לביקור הקצר הנוכחי, וגיליתי שהדבר הזה עוד עובד... בערך.
אי־אפשר לומר ששנאתי את הטנדר, כי אני לא שנאתי אותו. פשוט המחשבה שהוא ייכנע סוף־סוף במאבק שלו לחיים, שימשה כמו סכין שיחתוך את הקשר האחרון שלי למקום הזה. ושוב, אי־אפשר גם לומר שלא אהבתי את המקום הזה, אבל בכל פעם שביקרתי כאן, הרגשתי שהוא מאיים לשאוב אותי לתוך בולען, ואז אהיה תקועה כאן לנצח. לא היה לי ברור אפילו למה אני מרגישה ככה.
אחי פרדי עזב. אחותי סיליה עזבה. אפילו ההורים שלי הלכו כל אחד לדרכו, אם כי שניהם חזרו לכאן בנפרד מסיבות שונות — אבא כדי לבדוק את הבית. אימא כדי לבדוק מה שלום סבתא שלי. אני הייתי האחרונה שעדיין לא ארזה את הדברים שלה ושמה אותם באחסון, ובמשך השבוע האחרון, זה בדיוק מה שעשיתי. נשאר רק לפנות כמה דברים אחרונים ולהעמיד את הבית למכירה, וכולנו הסכמנו שאני אעשה זאת לפני שאני עוזבת, אלא אם כן אצטרך לעזוב מוקדם יותר. במקרה הזה, סבתא ג'ואן תעשה את זה, אבל אבא ממש לא רצה שזה יקרה. ידעתי שעד כמה שאני רוצה כבר לעזוב ולעולם לא להביט לאחור, אני אתגעגע לרחובות האלה ולאגם ולזיכרונות.
הטנדר השמיע רעש נוסף, כאילו הוא עומד להתחיל לפעול, אבל לא קרה כלום. חבטתי על לוח המחוונים כדי לזרז אותו. סירבתי להצעתה הנדיבה של סבתי להשתמש בקורבֶט האדומה כמו סוכריה שיושבת בחניה שלה, מתנה שהיא קנתה לעצמה לפני כמה שנים. המכונית הזאת נסעה פחות משלושת אלפים קילומטרים עד היום, מה שאמר שהיא בקושי נהגה בה. סירבתי בנימוס להצעה, ובחרתי לנהוג בטנדר החבוט והעתיק שחנה מחוץ לבית הילדות שלי. הוא היה שייך לסבא שלי, אחר כך לאבי, ואז היה המכונית הראשונה של פרדי, אחר כך המכונית הראשונה של סיליה, ולמשך זמן קצר — שלי. הטנדר ידע ימים יפים יותר, אבל כל עוד הוא ייקח אותי מנקודה א' לנקודה ב', אני אהיה מרוצה.
למרבה המזל, אחרי עוד שתי גניחות חשודות וטפיחה נוספת של אהבה, הטנדר התעורר לחיים. נשמתי לרווחה בזמן שנסעתי לאחור, כשאני מעיפה מבט לכיוונו של הזר חסר החולצה. זה כל מה שהוא היה בשבילי עכשיו. זר.
מבטינו הצטלבו, והרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום, כאילו הוא אומר, "זר? באמת? את בטוחה בזה?" עניתי לעצמי בהרמת סנטר ובהתמקדות בכביש שמולי.
בעוד שבועות ספורים אני אעזוב את המקום הזה לעולמים, ולא אצטרך להתמודד עם המשחקים הטיפשיים שלו שגרמו לי לתהות אם הוא עדיין מעוניין בי או לא. אני אהיה עסוקה מדי בהתמחות שלי בניו יורק או בפריז. הדופק שלי קיפץ מרוב אפשרויות. ההתמחות, איזו מהן שאבחר, הייתה חלום, משהו שעבדתי לקראתו כל חיי. משהו שיכולתי להרשות לעצמי משום שהוריי אפשרו לי ללכת לאוניברסיטה יוקרתית, ומשום שקרעתי את התחת ברגע שהצלחתי להכניס את הרגל שלי לשם.
בקרוב אוכל להראות להם שהם לא סתם זרקו את הכסף שלהם, שהם לא... המחשבות שלי נקטעו על ידי צליל מוזר של טוט־טוט־טוט.
שיט.
הבטתי במד המהירות, וראיתי שהמחט שלו צונחת בכל פעם שנשמע הצליל. החזקתי את ההגה חזק יותר בזמן שהורדתי את הרגל מדוושת הגז. נתתי לטנדר לשייט לבד וניסיתי לא להתרכז בבור האימה שנפער בתוך הבטן שלי, מלווה בחום לא ברור.
רוב דרכי העפר, פרט לאלה שמאחורי הבתים שלנו, נעלמו. זאת הייתה תמיד הדרך החביבה עליי והמהירה ביותר למפעלים, עם הנוף של המים מאחורי העצים הגבוהים, ומעט מאוד נהגים אחרים שצריך לבלום אחריהם. האדמה נרכשה בידי משקיע לפני יותר מעשור, ומעולם לא נעשה בה פיתוח. היא נשארה שוממה מלבד ילדי השכונה שניצלו אותה לרכיבה באופנועי השטח שלהם. הבטתי שמאלה אל החלק האחורי של הבתים. לא הספקתי להתרחק אפילו שני קילומטרים מביתי, מה שאומר שיכולתי ללכת ברגל בחזרה ולקרוא לחבר שלי סמסון, שהיה במקרה האח הנחמד מבין שני הבנים של הות'ורן. אפילו אם אלך בכיוון השני ואגיע לכביש הראשי, ברור לי שאוכל לנופף למישהו ולבקש ממנו לקחת אותי ליעד שלי. הושטתי יד לטלפון שלי, בדיוק ברגע שבו הטנדר שלי השמיע טוט אחרון ונעצר בפתאומיות. פלטתי אנחה קודרת, הבטתי בטלפון וראיתי שאין קליטה. שמטתי את המצח על ההגה.
זה היה המשלוח האחרון של הבדים. תעשיות הות'ורן לא היו ממש זקוקות לו, אבל כשסמסון ואני מצאנו את זה כשהוא עזר לי לנקות את החניה המקורה שלנו, אמרתי לו שאני אנקה ואביא אותם אליו. להם לא היה חשוב כל כך לקבל את הבדים, כמו שלי זה היה חשוב. רציתי להיפטר מהם, כי זאת הייתה דלת נוספת שנסגרת, השלמה של חלק נוסף במה שהלך ונעשה טקס ההתנקות שלי. אני אפילו לא זוכרת למה התנדבתי לתפקיד הזה במקום שסמסון יאסוף את הבדים בעצמו.
כנראה משום שאת תמיד קופצת מעל הפופיק. כנראה משום שאת מנסה לפצות על האוניברסיטה היוקרתית ועל התואר היוקרתי שלך. כנראה משום שלמעשה את פוחדת להיפרד מכל זה ולהתחיל את החיים הבוגרים האמיתיים שלך.
נאנחתי בקול רם. לעזאזל עם המחשבות האלה. נשמתי נשימה עמוקה, הרמתי את ראשי מההגה ויצאתי מהטנדר. הלכתי לעבר החלק הקדמי שלו ופתחתי את מכסה המנוע. ענן של עשן תקף אותי ונאלצתי לסגת צעד אחד, כשאני כמעט נחנקת בניסיון לנשום, ונפנפתי את האדים כדי להרחיק אותם מפניי.
"צריכה עזרה?"
קפצתי למשמע הקול. לא סתם הקול. הקול שלו. קול עמוק ומחוספס, ועדיין הקול הכי סקסי ששמעתי מימיי. אגרפתי את כפות ידיי, והציפורניים שלי חפרו בתוך הבשר, בזמן שניסיתי להתעשת כדי להסתובב אליו.
אל תתנפלי עליו. הוא פשוט מנסה להיות נחמד. אל תתנפלי.
אבל ברגע שהסתובבתי ועיניי פגשו בעיניו, התנפלתי עליו בכל מקרה.
"לא. אני לא צריכה עזרה. בייחוד לא ממך."
גם אם זה עצבן אותו, הוא לא חשף דבר. הוא התקרב לאיטו והציץ אל מתחת למכסה המנוע של הטנדר. שילבתי ידיים והבטתי הצידה כדי שהוא חלילה לא יחשוב שאני בוחנת את הזרועות השריריות שלו, או את הגב הארוך והמוצק שלו שתמיד הטריף אותי (הייתי בחורה של גב).
"המנוע שלך הלך."
"אני יודעת את זה." חרקתי שיניים. "אתה חושב שאני לא יודעת את זה?"
"את צריכה טרמפ?" הוא הזדקף כשכל מאה שמונים ושמונת הסנטימטרים שלו פונים אליי.
זקפתי את הסנטר והבטתי הצידה. כשלסבתא יהיו גלגלים, רציתי לומר, אבל זה נשמע ילדותי, בדיוק כפי שהרגשתי לידו, ולכן רק טלטלתי את ראשי בתגובה. אני אתקשר לסאם ואספר לו מה קרה. הוא יאסוף אותם בשמחה כדי להרגיע אותי.
"למה את מובילה את זה בכל מקרה?"
"ניקיתי את החניה המקורה שלנו ומצאתי את זה."
"אני בטוח שלאף אחד לא יהיה אכפת אם תשאירי את זה אצלך."
"לי יהיה אכפת." צמצמתי את עיניי כשהבטתי בו. "אני לא רוצה לגעת אפילו במשהו קטן שלא שייך לי יותר."
"אוקיי." הוא השמיע את המילה תוך כדי קימוט המצח. "אז תני לי לעזור לך."
"אני לא רוצה או צריכה שתעזור לי." חיכיתי שהוא יתרחק משם, אבל הוא רק טלטל את ראשו והביט הצידה כדי להסתיר איזה רגש שהוא חש, אם בכלל הוא חש. גבר טיפש וחסר רגשות. "אני אסתדר."
"את נמצאת בדרך שבה משתמשים רק ילדים שרוכבים באופנועי השטח שלהם, ועדיין לא עשר בבוקר. והאופנוענים יגיעו לכאן לא לפני חמש. מה את מתכוונת לעשות? לעמוד כאן עד שמישהו שהוא לא אני יבוא?"
"זה יהיה מושלם."
הוא מלמל משהו והעביר יד בשערו. "את לא מדברת בהיגיון."
"אה, אני מצטערת. לא שמתי לב לזה. חכה רגע, תן לי לשנות את הדמות למשהו שיתאים לך יותר. מה אתה מעדיף? טסה הפרינססה המחייכת? טסה המחייכת אבל לא מתכוונת? אה, אני יודעת, אולי טסה המטומטמת שנופלת בפח שלך?"
השפתיים שלו לא זזו, אבל ראיתי שעיניו נעשו משועשעות. חיכיתי שהוא יגיד משהו חד. חיכיתי שהוא יקרא לי כלבה או יגיד לי ללכת להזדיין, ואז ימשיך לרוץ וייעלם אל האופק. אבל הוא רק עמד שם והתבונן בי, כאילו הייתי איזו עבודת אומנות במוזיאון, שהוא לא מצליח לפענח.
"אני רק רוצה את טסה הרגילה, זאת שיש לה תשובה לכל דבר, שתרשה לי לעזור לה רק הפעם."
הסטתי את מבטי ממנו והסתכלתי על הטנדר, וחשבתי על טקס ההתנקות המטופש שניסיתי לעבור. הייתי צריכה להוסיף גם אותו לארגז של הטנדר. הנוכחות שלו לבדה הוציאה אותי משיווי משקל. הבטתי שוב ברואן.
"טוב. נראה לי שאני אוכל להיעזר בך רק הפעם."
הוא חייך ועשה את דרכו לארגז הטנדר. מיהרתי אחריו כדי לוודא שהוא לא ירים את הבדים בלי המגן שלהם. הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא את כל הזיעה שלו עליהם. אמרתי את זה בקול רם והוא צחק, צחוק עמוק שהרגשתי בכל הגוף, עד אצבעות הרגליים שלי.
"את אוהבת לשגע לי את השכל, נכון?"
"לא שמתי לב שיש לך שכל בכלל."
הוא לא צחק אבל ראיתי איך השפתיים שלו זזות מעט לפני שהוא הסיט את מבטו. "יש לך רק ארבעה גלילים כאן. אני יכול לסחוב אותם ביד, אבל יהיה קל יותר אם אביא את המכונית שלי. את יודעת, כדי שאני לא אלכלך אותם בזיעה האנושית שלי," הוא אמר. "את רוצה לבוא איתי?"
"אני יכולה לחכות כאן."
הסתכלתי עליו כשהוא הלך לכיוון הבתים, ותהיתי אם המכונית הייתה אצל ההורים שלו. קיבלתי את התשובה שלי במהירות שבה הוא חזר. המכונית השחורה שלו שאגה כשהבחנתי בה מתקרבת, והיא נעצרה ליד הטנדר החבוט שלי. הוא יצא ממנה, העביר את גלילי הבדים אל המושב האחורי שלו, וסגר את הדלת לפני שניגב בזרועו את הזיעה ממצחו.
"זה בסדר אם אני אחזור כדי לקחת חולצת טי חדשה?" הוא שאל.
הצמדתי את הלסתות שלי כדי לוודא שההבעה שלי תישאר מאופקת. הדבר האחרון שהייתי צריכה הוא שהוא ישים לב לאופן שבו העיניים שלי ליטפו את חולצת הטי הצמודה והמיוזעת שלו.
"זה בסדר," סיננתי כשהחלקתי אל מושב הנוסע ברגע שהוא נכנס למושב הנהג. "אבל אני לא מבינה למה לא החלפת חולצה כשהיית שם לפני רגע."
"ואחר כך מתמודד עם הזעם שלך על כך שחיכית לי יותר מדי זמן? אני מעריך את החיים שלי, תודה רבה."
ניסיתי ללא הצלחה לבלוע את החיוך שלי.
"למה את עדיין נוהגת בטנדר החבוט הזה בכלל?" הוא שאל.
"במה עוד אני יכולה לנהוג?"
"אני לא יודע. בכל מכונית אחרת שחונה אצלכם בחניה המקורה."
"כבר אין שם שום מכוניות." שילבתי את זרועותיי על החזה.
"מממ. בטח נחמד כשהבית מלא."
"ואת זה אומר הבחור שגר בבית של ההורים שלו."
"אין אף אחד בבית של ההורים שלי מלבדי." הוא מרים גבה. "אחי עובר מהדירה שלו לבית גדול יותר, אז הוא חזר לשם כדי לאסוף את שאר הדברים שלו, אבל זה הכול. בקושי ראיתי אותו."
אני מקמטת את מצחי. "אז למה אתה נשאר שם?" ואיפה גרים ההורים שלו? לא רציתי לשאול את זה, כמובן, אבל מתִי לדעת.
"אני מחכה שהבנייה בדירה שלי תסתיים. היא אמורה להיות מוכנה עד אוקטובר."
"אה."
כל מיני שאלות עלו במוחי, אבל דחקתי אותן הצידה. הן יישארו ללא מענה, משום שלא רציתי לענות על שאלות נוספות מצידו. למזלי, הוא לחץ על השלט שפותח את שערי הברזל שהגנו על הבית שלו, ונסע קדימה בלי להתעקש על תשובה. עיניי נותרו מקובעות על השערים האלה שדרכם עברנו. הם נראו כאילו נלקחו מסרט של ריצ'י ריץ'. שחורים עם עיטור זהב במרכז. ראיתי אותם אינספור פעמים, פתחתי אותם בדחיפה באמצע הלילה פעמים רבות מכפי שאני יכולה לזכור. קרעתי את עיניי מהם והבטתי למעלה אל הבית. לא ציפיתי להיות מוצפת ברגשות בגלל שער ארור, אבל אני מניחה שיש דברים שאף פעם לא מפסיקים לצבוט בלב, ולא משנה כמה זמן עבר.
"אני כבר יוצא."
הנהנתי פעם אחת ונשענתי על המושב לפני שהוא נכנס בריצה אל הבית. עצמתי עיניים וניסיתי להבין איך קרה שבמקום לסגור פרק בחיים בנסיעה הזאת, אני תקועה שוב באמצע אחרית הדבר. כשסבתא ג'ואן התקשרה אליי כדי לעשות לי מניפולציות על המצפון, ואמרה לי לבוא ולבלות כמה שבועות איתה, קיבלתי את ההצעה שלה משתי סיבות: הייתי היחידה שעדיין לא ארזה את החדר שלה ולקחה את הקופסאות לאחסון, וגם התגעגעתי אליה ואל המקום הזה. התגעגעתי לימים שהייתי מגיעה לכאן ומרגישה בבית. התגעגעתי לקצב האיטי שליווה את החיים כאן באיתקה, שהיו חיים עירוניים, אבל מוקפים בטבע ובמים.
המחשבה על הימים ההם העלתה גם זיכרונות על רואן. על הנשיקות שלנו, על החזקת הידיים, על הצחוק איתו כששטנו בקנו. אבל עם כל הטוב הזה, בא גם רע. הוא ואני לא נועדנו להיות יותר מאשר חברים, וגם זה עמד בסימן שאלה. חברים לא משקרים או משמיטים פרטים חשובים. עיניי נפקחו כששמעתי את הדלת הראשית נסגרת. התבוננתי בו כשהוא התקרב בצעדים מהירים למכונית.
הוא נכנס למושב הנהג, הניח בחיקי את אחד משני בקבוקי המים שהוא הביא איתו, ושלח אליי קריצה. עשיתי פרצוף כעוס, אחזתי חזק במים והבטתי קדימה. אומנם הסכמתי לטרמפ שהוא הציע, אבל זה לא אומר שאני מתכוונת שנהיה פתאום חברים שוב. רחוק מזה. אני לא אפול בפח של העיניים הממזריות האלה. אני גם לא אפול בפח של החיוך הממיס הזה. אני לא אפול. לא שוב.