סיפורה של הבת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורה של הבת
מכר
מאות
עותקים
סיפורה של הבת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפורה של הבת

4.1 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 20 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ברלין, 1939. החלומות שטוו אמנדה שטרנברג ובעלה יוליוס לבנותיהם מתנפצים כשהנאצים משתלטים על ברלין, שורפים את חנות הספרים המשפחתית שלהם ושולחים את יוליוס למחנה ריכוז. אמנדה הנואשת להציל את בנותיה, נמלטת לדרום צרפת בתקווה למצוא מקלט בבית ידידה. בדרך לשם יש סיכוי נוסף לבריחה בספינת פליטים המפליגה לקובה, ועל המזח אמנדה נאלצת לקבל החלטה בלתי אפשרית שתרדוף אותה לשארית חייה. היא מגיעה לדרום צרפת, אך ההפוגה הקצרה נקטעת עם הגעת הנאצים, ואמנדה מוצאת את עצמה במחנה עבודה שבו היא שבה ובוחרת בקורבן הרואי.
ניו יורק, 2015. אליז דובאל בת השמונים מקבלת שיחת טלפון מאישה המביאה לה מכתבים מתקופה וממדינה שאילצה את עצמה לשכוח. אליז היא צרפתייה קתולית שהגיעה לניו יורק אחרי מלחמת העולם השנייה, והיא נדהמת לגלות שאלה מכתבים בגרמנית מאמה, אותם כתבה בזמן המלחמה. למרות מאמציה של אליז להדוף את עברה, שבעה עשורים של סודות מתחילים להתפורר.

סיפורה של הבת מבוסס על אירועים אמיתיים, ומתעד את אחת הזוועות המחרידות שהנאצים ביצעו במהלך המלחמה, טבח התושבים של הכפר הצרפתי אוֹרָדוּר-סוּר-גְלאן על ידי חיילי הוואפן אס-אס. בהוראות נשיא צרפת דה-גול, הכפר מעולם לא הוקם מחדש ונותר בהריסותיו כאנדרטת זיכרון. הספר הזה הנו סאגה משפחתית יפהפייה וסוחפת על אהבה, הישרדות וגאולה בצלה של מלחמת עולם.

ארמנדו לוקאס קוראה הוא עיתונאי, עורך וסופר עטור פרסים מטעם האיגוד הלאומי להוצאות לאור בספרדית, והחברה לעיתונות מקצועית. הוא מחבר רב המכר הבינלאומי The German Girl שתורגם לשלוש-עשרה שפות.  

"נצחי וחובה לקריאה."
-פיפל

"עוצמתי... שופך אור על פיסה עצובה מההיסטוריה של השואה."  
Kirkus Review

"סיפור מרתק, שובר לב וגואל כאחד, ספוג אירועים היסטוריים מזעזעים ומעשי חמלה הרואיים שיעלו בכם הרהורים על הדברים הטובים והרעים ביותר שהלב האנושי מסוגל להם."
-ליסה וינגייט, סופרת

פרק ראשון

1

"אני מדברת עם מיז דובאל? אֶליז דובאל?" הקול בטלפון חזר על שמה בזמן שהיא המשיכה לשתוק. "לא מזמן היינו בקובה. לבת שלי ולי יש מכתבים בגרמנית ששייכים לך."

אליז תמיד הצליחה לחזות את העתיד. אבל לא היום. את היום לא היתה חוזה מעולם.

לרגע חשבה שזו בטח טעות. הרי היא צרפתייה, והיא גרה בניו יורק כבר שבעים שנה, מאז שדודהּ מצד אִמהּ אימץ אותה בסוף המלחמה. עכשיו קרובי המשפחה היחידים שלה שנותרו בחיים היו בִּתה אדל ונכדהּ אֶטְיֶין. הם היו כל עולמה, וכל מה שקרה קודם היה אפוף באפלה.

"מיז דובאל?" חזר קולה של האישה ואמר, בעדינות אך בעקשנות. אליז נתקפה אימה וגיששה אחר נקודת משען, מחשש שתתעלף.

"אתן יכולות לבוא אלי אחר הצהריים," היה כל מה שהצליחה להגיד לפני שניתקה, ושכחה לבדוק קודם אם יש לה התחייבויות, או אם כדאי לה להיוועץ בבתה. היא שמעה את שם האישה, אידה רוזן, ואת שם בתה, אנה, אבל זיכרונה נמחק, נסגר בפני העבר. היא רק היתה בטוחה שהיא לא רוצה לאמת את זהותן של הזרה ובתה. היא לא היתה צריכה לתת להן את כתובתה, כי הן כבר ידעו אותה. שיחת הטלפון לא היתה טעות. בכך היתה בטוחה.

אליז העבירה את השעות הבאות בניסיון לדמיין מה מסתתר מאחורי שיחתן הקצרה. רוזן, אמרה שוב לעצמה ותרה בין הצללים העמומים של אלה שחצו איתה את האוקיינוס האטלנטי אחרי המלחמה.

רק כמה שעות חלפו, וכבר השיחה החלה להתעמעם בזיכרונה המוגבל והסלקטיבי. "אין זמן להיזכר," נהגה להגיד לבעלה, ואחר כך לבתה, ועכשיו לנכדהּ.

היא חשה אשמה לא ברורה על כך שהסכימה ברצון כזה לביקור האישה הזרה. היא היתה צריכה לשאול מי כתב את המכתבים, למה הם הגיעו לקובה, ומה עשו שם גברת רוזן ובתה. במקום זה, שתקה.

כשהפעמון צִלצל סוף־סוף, פִּרפר לבה בחזהּ. היא ניסתה לעצום עיניים ולהתכונן, נשמה עמוק וספרה את פעימות לבה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש — תכסיס שלמדה בילדותה, אחד הזיכרונות הברורים היחידים שלה. לא היה לה מושג כמה זמן שהתה בחדרה וחיכתה, לבושה בחליפה הכחולה הכהה.

למשמע הצלצול הרגישה שחושיה מתחדדים פתאום. היא שמעה יותר טוב. עכשיו הבחינה בנשימתן של שתי הזרות שעמדו מחוץ לדלת וחיכו לראות אלמנה זקנה ועייפה. אבל למה? ידה נעצרה על המנעול, בתקוות שווא שהביקור הזה הוא רק אשליה, משהו שחלמה, אחד הרעיונות המטורפים הרבים שצצו במוחה במשך השנים. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין מה יקרה, אבל לא העלתה דבר.

התברר לאליז שהביקור הזה לא קשור לעתיד. במקום זה, הוא סימל את שובו של העבר שכבר לא יכלה לחסום, הצל הקבוע שליווה אותה מהיום שבו ירדה מהאונייה בנמל ניו יורק, כשידו של הדוד שהפך לאביה הצילה אותה מהשִׁכחה. אבל הדוד לא הצליח להחזיר לה את זיכרונותיה, שנמחקו מחוסר ברירה כדי שתוכל לשרוד.

היא פתחה את הדלת בהחלטיות. קרן אור סִנוורה אותה. דעתה הוסחה לרגע בגלל רעש המעלית, שכנה שיורדת למטה, כלב נובח ויללת סירנה של אמבולנס. חיוכה של האישה החזיר אותה למציאות.

אליז החוותה להן להיכנס. היא לא אמרה מילה, ונמנעה מכל מחווה שעלולה להסגיר את האֵימה שחשה. הילדה, אנה, שנראתה כבת שתים־עשרה, ניגשה אליה וחיבקה את מותניה. לא היה לה מושג איך להגיב. אולי היתה צריכה להניח את ידיה על כתפי הילדה הקטנה, או ללטף את שׂערה כפי שליטפה את בתה כשהיתה בגילה.

"יש לך עיניים כחולות," אמרה בביישנות.

איזה דבר טיפשי אמרתי! הייתי צריכה להגיד שיש לה עיניים יפות, חשבה אליז, וניסתה לא לשים לב לכך שאלה אותן עיניים כחולות, מלוכסנות קמעה וכבדות עפעפיים כמו עיניה, שבפרופיל היא נראתה... לא, אמרה לעצמה בפחד, כי ראתה את בבואתה בפני הילדה הזרה.

היא אזרה עוז והובילה את שתיהן לסלון. בדיוק כשהזמינה אותן לשבת, הושיטה לה אנה קופסה קטנה מעץ הוֹבנֶה חסר ברק.

אליז פתחה את הקופסה בזהירות. כשפתחה את המכתב הראשון, שנכתב בדיו דהויה על דף מסֵפֶר בוטניקה, עלו דמעות בעיניה.

"זה שייך לי?" לחשה ולפתה את הצלב סביב צווארה, הקמע שליווה אותה מאז ומתמיד.

"העיניים שלך," חזרה ואמרה, ובהתה באנה בחרדה.

אליז ניסתה לקום, אבל הרגישה שלבה בוגד בה. היא איבדה שליטה על עצמה, על החיים שבנתה לעצמה בזהירות כה רבה. היא ראתה את פניה במרחק, בוהות בזירת ההתרחשות מרחוק, כמו עֵדה נוספת בחדר.

כפות ידיה התכסו זיעה. הקופסה נשמטה מידיה והמכתבים נפלו ארצה על השטיח. תמונה משפחתית של שתי ילדות קטנות עם עיניים מבוהלות נקברה בין דפי הנייר המצהיבים. אליז ראתה את עצמה עוצמת עיניים, וכאב חד בחזהּ עִרער את שיווי משקלה. היא קרסה על השטיח הדהוי, וידעה שזה סוף־סוף קורה: פעולת השִׁכחה האחרונה.

דממה, קירות של דממה מסביבה. היא ניסתה לזכור כמה פעמים יכול הלב לחדול מפעימותיו ולהתחיל מחדש. אחת... דממה. שתיים... הפוגה נוספת, ארוכה עוד יותר. שלוש... הרִיק. הדממה בין פעימת לב אחת לחברתה ניתקה אותה מהעולם. היא רצתה לשמוע עוד פעימה אחת. ארבע. ועוד אחת. היא נשמה עמוק ככל יכולתה. חמש... רק עוד אחת והיא תינצל. דממה. שש!

"אליז!" הצעקה העירה אותה. "אליז!"

השם הזה, השם הזה. אליז. הוא לא היה שְׁמה, מפני שהיא לא כלום. היא לא קיימת, היא מעולם לא התקיימה. היא חייתה חיים שלא שייכים לה, הקימה משפחה ורימתה אותה, דיברה בשפה זרה. את כל השנים האלה העבירה בבריחה ממי שהיתה באמת. לאיזו מטרה? היא היתה ניצולה, וזו לא היתה טעות או אי־הבנה.

בשלב שבו הפרמדיקים השכיבו אותה על האלונקה, אליז כבר שכחה את האישה האחרת ואת בתה כחולת העיניים, שכחה את המכתבים הכתובים בשפה מוזרה, שכחה את התמונה.

אבל בחלל השִׁכחה הגיח זיכרון. היא, כילדה קטנה, מנסה למצוא את דרכה ביער עבות, מוקפת בעצים ענקיים שמנעו ממנה לראות את השמים. איך תדע לאן היא הולכת, אם היא לא יכולה לראות את הכוכבים? דם על לחיָה, ידיה ושמלתה, אבל לא הדם שלה. גופה חסרת חיים שוכבת על הקרקע, מכוסה בדם. שום יד לא תמכה בה. היא הרגישה את האוויר הכבד, הלח, שמעה את קולה הילדותי מגמגם: "מאמא! מאמא!" היא הלכה לאיבוד, ננטשה באפלה.

בערפל הזיכרונות המבולבלים ראתה הכול: את המכתבים, קופסת עץ ההוֹבנֶה, קופסת התכשיטים הסגולה, כדורגל מרופט, חייל פצוע. פרחים נבולים וקווים מטושטשים.

אנה הקטנה היתה צריכה להגיע כדי שאליז תגלה מי היא באמת, תסיר את המסֵכה שעטתה במשך שבעה עשורים. כעת גמל לה העבר בביקור הסופי, הבלתי צפוי, בתמונת הכתב על דפים של ספר מוכר, ספר שלא התוכן שלו חשוב אלא השעות שבילתה בהעתקת האותיות והפרחים שהיו איתה כל יום מימי ילדותה.

"מֵימוֹן הצפרדעים," לחשה.

היא הרגישה איך היא נסחפת כמו אחד מצמחי המים האלה, עם הפרחים הצהבהבים. היא הזתה, אבל אם נזכרה במשהו, סימן שהיא עוד חיה. הגיע הזמן להרשות לעצמה למות, אבל קודם היא צריכה לעשות משהו בדפים שנתלשו מהספר הקרוע.

אלא שהנזק נעשה; לא היתה לה זכות לבקש סליחה. היא עצמה את עיניה וספרה את פעימות לבה. הדממה ביניהן עזרה לגרש את הפחד. מי לימד אותה לעשות את זה?

"מוכנים?" שמעה.

היא הרגישה לחץ על חזהּ המותש. ההלם החשמלי הראשון יצר דפיקות לב מסוג שמעולם לא חוותה. היא אמרה לעצמה שהיא לא תרשה להם להחיות אותה. היא לא רצתה לחיות. בילדותה העלו אותה לאוניית נוסעים ענקית, והיא לא העזה להסתכל לאחור. היא לא התכוונה להתחיל בזה עכשיו.

ההלם השני הביא עמו חמימות חדשה ואילץ אותה לפקוח עיניים. הדמעות זרמו בלי שום שליטה. היא לא ידעה אם היא חיה או לא, ולכן התייפחה. מישהי אחזה בידה וליטפה בעדינות את מצחה.

"מַאמָא!" שמעה את קול בתה, ספוג דמעות. היא היתה קרובה עד כדי כך שאליז לא הבחינה בתווי פניה.

האם תוכל למצוא את המילים כדי להסביר לאדל, בתה היחידה, שהיא גידלה אותה על שקרים?

"אליז, איך את מרגישה? אני כל כך מצטערת..." גם איידה היתה שם, נסערת בעליל מתוצאת ביקורה.

אדל עמדה בשקט. היא לא הבינה מה הזרה הזאת ובתה עושות בבית החולים עם אמה, הזקנה הגוססת.

אליז שמעה את עצמה ממלמלת בשפה שכבר לא זיהתה משפט שהגיע מאי־שם: "מאמא, פֶרלַס מיךְ ניכְט." אל תעזבי אותי.

אחת... דממה, שתיים... דממה, שלוש... דממה, ארבע, חמש... היא נשמה עמוק וחיכתה לפעימת הלב הבאה.

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 287 עמ' מודפסים
  • קריינות: מלכה מחפוד
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 20 דק'
סיפורה של הבת ארמנדו לוקאס קוראה

1

"אני מדברת עם מיז דובאל? אֶליז דובאל?" הקול בטלפון חזר על שמה בזמן שהיא המשיכה לשתוק. "לא מזמן היינו בקובה. לבת שלי ולי יש מכתבים בגרמנית ששייכים לך."

אליז תמיד הצליחה לחזות את העתיד. אבל לא היום. את היום לא היתה חוזה מעולם.

לרגע חשבה שזו בטח טעות. הרי היא צרפתייה, והיא גרה בניו יורק כבר שבעים שנה, מאז שדודהּ מצד אִמהּ אימץ אותה בסוף המלחמה. עכשיו קרובי המשפחה היחידים שלה שנותרו בחיים היו בִּתה אדל ונכדהּ אֶטְיֶין. הם היו כל עולמה, וכל מה שקרה קודם היה אפוף באפלה.

"מיז דובאל?" חזר קולה של האישה ואמר, בעדינות אך בעקשנות. אליז נתקפה אימה וגיששה אחר נקודת משען, מחשש שתתעלף.

"אתן יכולות לבוא אלי אחר הצהריים," היה כל מה שהצליחה להגיד לפני שניתקה, ושכחה לבדוק קודם אם יש לה התחייבויות, או אם כדאי לה להיוועץ בבתה. היא שמעה את שם האישה, אידה רוזן, ואת שם בתה, אנה, אבל זיכרונה נמחק, נסגר בפני העבר. היא רק היתה בטוחה שהיא לא רוצה לאמת את זהותן של הזרה ובתה. היא לא היתה צריכה לתת להן את כתובתה, כי הן כבר ידעו אותה. שיחת הטלפון לא היתה טעות. בכך היתה בטוחה.

אליז העבירה את השעות הבאות בניסיון לדמיין מה מסתתר מאחורי שיחתן הקצרה. רוזן, אמרה שוב לעצמה ותרה בין הצללים העמומים של אלה שחצו איתה את האוקיינוס האטלנטי אחרי המלחמה.

רק כמה שעות חלפו, וכבר השיחה החלה להתעמעם בזיכרונה המוגבל והסלקטיבי. "אין זמן להיזכר," נהגה להגיד לבעלה, ואחר כך לבתה, ועכשיו לנכדהּ.

היא חשה אשמה לא ברורה על כך שהסכימה ברצון כזה לביקור האישה הזרה. היא היתה צריכה לשאול מי כתב את המכתבים, למה הם הגיעו לקובה, ומה עשו שם גברת רוזן ובתה. במקום זה, שתקה.

כשהפעמון צִלצל סוף־סוף, פִּרפר לבה בחזהּ. היא ניסתה לעצום עיניים ולהתכונן, נשמה עמוק וספרה את פעימות לבה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש — תכסיס שלמדה בילדותה, אחד הזיכרונות הברורים היחידים שלה. לא היה לה מושג כמה זמן שהתה בחדרה וחיכתה, לבושה בחליפה הכחולה הכהה.

למשמע הצלצול הרגישה שחושיה מתחדדים פתאום. היא שמעה יותר טוב. עכשיו הבחינה בנשימתן של שתי הזרות שעמדו מחוץ לדלת וחיכו לראות אלמנה זקנה ועייפה. אבל למה? ידה נעצרה על המנעול, בתקוות שווא שהביקור הזה הוא רק אשליה, משהו שחלמה, אחד הרעיונות המטורפים הרבים שצצו במוחה במשך השנים. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין מה יקרה, אבל לא העלתה דבר.

התברר לאליז שהביקור הזה לא קשור לעתיד. במקום זה, הוא סימל את שובו של העבר שכבר לא יכלה לחסום, הצל הקבוע שליווה אותה מהיום שבו ירדה מהאונייה בנמל ניו יורק, כשידו של הדוד שהפך לאביה הצילה אותה מהשִׁכחה. אבל הדוד לא הצליח להחזיר לה את זיכרונותיה, שנמחקו מחוסר ברירה כדי שתוכל לשרוד.

היא פתחה את הדלת בהחלטיות. קרן אור סִנוורה אותה. דעתה הוסחה לרגע בגלל רעש המעלית, שכנה שיורדת למטה, כלב נובח ויללת סירנה של אמבולנס. חיוכה של האישה החזיר אותה למציאות.

אליז החוותה להן להיכנס. היא לא אמרה מילה, ונמנעה מכל מחווה שעלולה להסגיר את האֵימה שחשה. הילדה, אנה, שנראתה כבת שתים־עשרה, ניגשה אליה וחיבקה את מותניה. לא היה לה מושג איך להגיב. אולי היתה צריכה להניח את ידיה על כתפי הילדה הקטנה, או ללטף את שׂערה כפי שליטפה את בתה כשהיתה בגילה.

"יש לך עיניים כחולות," אמרה בביישנות.

איזה דבר טיפשי אמרתי! הייתי צריכה להגיד שיש לה עיניים יפות, חשבה אליז, וניסתה לא לשים לב לכך שאלה אותן עיניים כחולות, מלוכסנות קמעה וכבדות עפעפיים כמו עיניה, שבפרופיל היא נראתה... לא, אמרה לעצמה בפחד, כי ראתה את בבואתה בפני הילדה הזרה.

היא אזרה עוז והובילה את שתיהן לסלון. בדיוק כשהזמינה אותן לשבת, הושיטה לה אנה קופסה קטנה מעץ הוֹבנֶה חסר ברק.

אליז פתחה את הקופסה בזהירות. כשפתחה את המכתב הראשון, שנכתב בדיו דהויה על דף מסֵפֶר בוטניקה, עלו דמעות בעיניה.

"זה שייך לי?" לחשה ולפתה את הצלב סביב צווארה, הקמע שליווה אותה מאז ומתמיד.

"העיניים שלך," חזרה ואמרה, ובהתה באנה בחרדה.

אליז ניסתה לקום, אבל הרגישה שלבה בוגד בה. היא איבדה שליטה על עצמה, על החיים שבנתה לעצמה בזהירות כה רבה. היא ראתה את פניה במרחק, בוהות בזירת ההתרחשות מרחוק, כמו עֵדה נוספת בחדר.

כפות ידיה התכסו זיעה. הקופסה נשמטה מידיה והמכתבים נפלו ארצה על השטיח. תמונה משפחתית של שתי ילדות קטנות עם עיניים מבוהלות נקברה בין דפי הנייר המצהיבים. אליז ראתה את עצמה עוצמת עיניים, וכאב חד בחזהּ עִרער את שיווי משקלה. היא קרסה על השטיח הדהוי, וידעה שזה סוף־סוף קורה: פעולת השִׁכחה האחרונה.

דממה, קירות של דממה מסביבה. היא ניסתה לזכור כמה פעמים יכול הלב לחדול מפעימותיו ולהתחיל מחדש. אחת... דממה. שתיים... הפוגה נוספת, ארוכה עוד יותר. שלוש... הרִיק. הדממה בין פעימת לב אחת לחברתה ניתקה אותה מהעולם. היא רצתה לשמוע עוד פעימה אחת. ארבע. ועוד אחת. היא נשמה עמוק ככל יכולתה. חמש... רק עוד אחת והיא תינצל. דממה. שש!

"אליז!" הצעקה העירה אותה. "אליז!"

השם הזה, השם הזה. אליז. הוא לא היה שְׁמה, מפני שהיא לא כלום. היא לא קיימת, היא מעולם לא התקיימה. היא חייתה חיים שלא שייכים לה, הקימה משפחה ורימתה אותה, דיברה בשפה זרה. את כל השנים האלה העבירה בבריחה ממי שהיתה באמת. לאיזו מטרה? היא היתה ניצולה, וזו לא היתה טעות או אי־הבנה.

בשלב שבו הפרמדיקים השכיבו אותה על האלונקה, אליז כבר שכחה את האישה האחרת ואת בתה כחולת העיניים, שכחה את המכתבים הכתובים בשפה מוזרה, שכחה את התמונה.

אבל בחלל השִׁכחה הגיח זיכרון. היא, כילדה קטנה, מנסה למצוא את דרכה ביער עבות, מוקפת בעצים ענקיים שמנעו ממנה לראות את השמים. איך תדע לאן היא הולכת, אם היא לא יכולה לראות את הכוכבים? דם על לחיָה, ידיה ושמלתה, אבל לא הדם שלה. גופה חסרת חיים שוכבת על הקרקע, מכוסה בדם. שום יד לא תמכה בה. היא הרגישה את האוויר הכבד, הלח, שמעה את קולה הילדותי מגמגם: "מאמא! מאמא!" היא הלכה לאיבוד, ננטשה באפלה.

בערפל הזיכרונות המבולבלים ראתה הכול: את המכתבים, קופסת עץ ההוֹבנֶה, קופסת התכשיטים הסגולה, כדורגל מרופט, חייל פצוע. פרחים נבולים וקווים מטושטשים.

אנה הקטנה היתה צריכה להגיע כדי שאליז תגלה מי היא באמת, תסיר את המסֵכה שעטתה במשך שבעה עשורים. כעת גמל לה העבר בביקור הסופי, הבלתי צפוי, בתמונת הכתב על דפים של ספר מוכר, ספר שלא התוכן שלו חשוב אלא השעות שבילתה בהעתקת האותיות והפרחים שהיו איתה כל יום מימי ילדותה.

"מֵימוֹן הצפרדעים," לחשה.

היא הרגישה איך היא נסחפת כמו אחד מצמחי המים האלה, עם הפרחים הצהבהבים. היא הזתה, אבל אם נזכרה במשהו, סימן שהיא עוד חיה. הגיע הזמן להרשות לעצמה למות, אבל קודם היא צריכה לעשות משהו בדפים שנתלשו מהספר הקרוע.

אלא שהנזק נעשה; לא היתה לה זכות לבקש סליחה. היא עצמה את עיניה וספרה את פעימות לבה. הדממה ביניהן עזרה לגרש את הפחד. מי לימד אותה לעשות את זה?

"מוכנים?" שמעה.

היא הרגישה לחץ על חזהּ המותש. ההלם החשמלי הראשון יצר דפיקות לב מסוג שמעולם לא חוותה. היא אמרה לעצמה שהיא לא תרשה להם להחיות אותה. היא לא רצתה לחיות. בילדותה העלו אותה לאוניית נוסעים ענקית, והיא לא העזה להסתכל לאחור. היא לא התכוונה להתחיל בזה עכשיו.

ההלם השני הביא עמו חמימות חדשה ואילץ אותה לפקוח עיניים. הדמעות זרמו בלי שום שליטה. היא לא ידעה אם היא חיה או לא, ולכן התייפחה. מישהי אחזה בידה וליטפה בעדינות את מצחה.

"מַאמָא!" שמעה את קול בתה, ספוג דמעות. היא היתה קרובה עד כדי כך שאליז לא הבחינה בתווי פניה.

האם תוכל למצוא את המילים כדי להסביר לאדל, בתה היחידה, שהיא גידלה אותה על שקרים?

"אליז, איך את מרגישה? אני כל כך מצטערת..." גם איידה היתה שם, נסערת בעליל מתוצאת ביקורה.

אדל עמדה בשקט. היא לא הבינה מה הזרה הזאת ובתה עושות בבית החולים עם אמה, הזקנה הגוססת.

אליז שמעה את עצמה ממלמלת בשפה שכבר לא זיהתה משפט שהגיע מאי־שם: "מאמא, פֶרלַס מיךְ ניכְט." אל תעזבי אותי.

אחת... דממה, שתיים... דממה, שלוש... דממה, ארבע, חמש... היא נשמה עמוק וחיכתה לפעימת הלב הבאה.