עד ראייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד ראייה
מכר
מאות
עותקים
עד ראייה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עד ראייה

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

תקציר

 ״כעבור זמן מה – אם בכלל אפשר לדבר כאן על זמן – התברר שאחרי בוא המוות מחשבת האדם ממשיכה לחיות מכוח ההתמד. משהו היה מהודק סביבי – ספק תכריכים ספק עלטה צפופה ותו לא. זכרתי הכול – את שמי, את חיי הארציים – בצלילות זכוכיתית, והתנחמתי לבלי די שאין עוד מקום לדאגה.״

עד ראייה (1930) – מן היצירות המוקדמות של ולדימיר נבוקוב. נתוותה בה עלילה שכל כולה מהתלה בלשית ותפניות לרוב, המשתעשעת בצורה אירונית וּוירטואוזית בנושא הספרותי הנושן של כפילוּת ובדיה. 
סמוּרוֹב, גיבורהּ הראשי והאומלל של הנובלה, מהגר רוסי שחי בברלין של שנות ה-30, הוכה והושפל על ידי בעלה הקנאי של המאהבת שלו. הוא אינו מסוגל לשאת את ההשפלה וגומר בדעתו לשלוח יד בנפשו. אולם גם ב"חיים שלאחר המוות" ה"אני" שלו, שלא מת עד הסוף, ממשיך לחפש את ההוכחה לעובדת קיומו בין האנשים שהכיר המקיפים אותו, שעסוקים בעיקר בחייהם וממעטים להעניק לו את תשומה הלב שהוא מחפש. שוב ושוב חווה ״עד הראייה״ השפלות ובזיונות, וגם אהבה נכזבת. וכל זאת בזמן שהוא בולש אחר אדם ששם משפחתו סמורוב, שאת חידת זהותו מגלה המחבר רק בסוף הנובלה. 
סמורוב קיים בסיפור כל עוד הוא משתקף בתודעתם של אנשים אחרים, אשר גם הם בתורם שרויים במצב מוזר כמוהו.
ולדימיר נבוקוב משרטט ביד אמן חקירה שנוטל על עצמו הגיבור, אשר מובילה אותו דרך גיהינום משופע במראות ומסתיימת במיזוגן של שתי דמויות לאחת.
המהדורה הנוכחית כוללת פתח דבר מאת המחבר, שנכתב עבור המהדורה האמריקאית של הספר.  

פרק ראשון

פתח דבר1

הכותרת הרוסית של הנובלה הקטנה הזאת היא סוֹגְלְיאָדָטַי (soglyadatay), שדרך ביטויה הפונטי היא סוֹגְליאָ־דָ־טַי — עם הטעמה על ההברה הלפני אחרונה. זהו מונח צבאי עתיק, שמשמעו "מרגל" או "משקיף", מילים ששתיהן משוללות גמישות וטווח משמעויות כשל המילה הרוסית. אחרי ניסיונות משחק במילים כמו "emissary" (שליח) ו"גלדיאטור", ויתרתי על העירוב בין צליל למשמעות, ובסופה של חקירה ממושכת הסתפקתי בתרגום "The Eye" ("העין"). תחת כותרת זו פילס הסיפור את דרכו בנעימים אל שלושת הגיליונות הראשונים של מגזין פלייבוי לשנת 1965.

הטקסט המקורי נכתב ב-1930 בברלין, שם שכרנו, אשתי ואני, שני חדרים ממשפחה גרמנית אחת בלוּאיטְפּוֹלְדְשׁטראסֶה השקט. בסופה של אותה שנה הוא פורסם בכתב העת של המהגרים "סוֹבְרֵמֵנִיֶה זַפּיסְקִי",2 שיצא לאור בפריס. הספר הזה מאוכלס בדמויות האהובות של נעוריי הספרותיים: גולים רוסים שמתגוררים בברלין, בפריס או בלונדון. כמובן, הם היו עשויים בהחלט להיות נורבגים בנאפולי או אַמְבְּרַסְיאָנים3 באַמְבְּריג':4 שאלות חברתיות מעולם לא העסיקו אותי. פשוט השתמשתי בחומר שהזדמן תחת ידי, בדומה לבן שיח דברן שבשעת ארוחת צהריים במסעדה משרטט על מפה בעיפרון צומת רחובות, או ממקם פירור לחם ושני זיתים כמין תרשים בין התפריט למלחייה. תוצאה משעשעת של שוויון הנפש כלפי החיים הציבוריים ויומרות ההיסטוריה היא שלחוג האנושי שהאמן משהה עליו בקלות דעת את מבטו הושווה אופי של יציבות כוזבת, דבר שהסופר־המהגר והקוראים־המהגרים כאחד תופסים אותו כמובן מאליו בזמן הנתון ובמקום הנתון. אך את מקומם של איבן איבנוביץ' ולב אוֹסיפּוֹביץ' של שנת 1930 תפסו מזמן קוראים לא רוסים, והם נבוכים ונרגזים בשל הכורח לדמיין חברה שאין להם שמץ של מושג על אודותיה; שהרי לעולם לא אתעייף לחזור ולומר שמחריבי החופש עקרו אגדי דפים שלמים מן העבר, החל בתקופה שלפני כחצי מאה, שבה עלה בידי התעמולה הסובייטית לשכנע במרמה את דעת הקהל בחוץ־לארץ שלא להבחין בהגירה הרוסית (אשר עדיין ממתינה לזה שיכתוב את דברי ימיה) או להמעיט בחשיבותה.

זמן הסיפור — השנים 1924-1925. מלחמת האזרחים הסתיימה ארבע שנים קודם לכן. לנין מת זה עתה, אבל המשטר הרודני שלו חי וקיים. ערכן של עשרים מארק גרמניים הוא מעט יותר מחמישה דולרים.5 בין הגולים החיים בברלין המתוארת בספר מזדמנים אנשים ממגוון רב של מעמדות, החל בחסרי כול וכלה בסוחרים משגשגים. עם האחרונים נמנה קַשְׁמָרין,6 בעלה המסויט של מטילדה (שנמלט כנראה מרוסיה במסלול הדרומי, דרך קונסטנטינופול7), וכן אביהן של יבגניה וּואניה, אדון מבוגר המנהל בהצלחה רבה את הסניף הלונדוני של חברה גרמנית כלשהי, ומחזיק רקדנית בתור פילגש. קשמרין משתייך למעמד שהאנגלים קוראים לו "בינוני", אבל שתי העלמות המתגוררות בבית מס' 5 ברחוב הטווסים הן בבירור ממוצא אצילי, ואין זה חשוב אם יש להן תארי אצולה או לא. הדבר אינו מונע מהן, יש לציין, להיות בעלות טעם ספרותי זעיר בורגני. בעלה של יבגניה, אדם שפניו בשרניות ולשם משפחתו יש צליל קומי במקצת באוזניהם של בני זמננו,8 עובד בבנק בברלין. אלוף המשנה מוּחין, טיפוס יבשושי ולא נעים, לחם ב-1919 בצבא דֵניקין, וב-1920 — בצבאו של וְראנגֶל.9 מוּחין דובר ארבע שפות, יש לו נימוסים קרים של בן החברה הגבוהה, והוא בוודאי יעשה חיל במשרה הנוחה שמייעד לו חמיו לעתיד. רומן בוגדנוביץ' הוא יוצא הארצות הבלטיות, והתרבות הגרמנית גוברת בו על התרבות הרוסית. היהודי התימהוני במקצת ויינשטוק, הרופאה והפציפיסטית כאחת מריאנה ניקוֹלָיֶיבנָה וגם המספר עצמו, שאיננו משתייך לשום מעמד, הם למעשה נציגי האינטליגנציה הרוסית למיניה. ביאורים אלה נועדו להקל במקצת על קריאתם של אלה מהקוראים, שבדומה לי נזהרים מרומנים אשר גיבוריהם חסרי הממשות חיים בסביבה לא מוכרת — למשל, תרגומים מהונגרית או מסינית.

כידוע (אם אשתמש בדגם הרוסי המפורסם), מה שמייחד את הספרים שלי זה לא רק היעדר מוחלט ומבורך של כל משמעות חברתית, אלא גם חסינותם הגמורה בפני המיתוסים. אנשי האסכולה הפרוידיאנית חגים סביבם ברעבתנות, קרבים בעזוז — הם וחצוצרות הרחם המעקצצות שלהם — אך נעצרים, מרחרחים ונרתעים. עם זאת, פסיכולוג רציני עשוי להבחין מבעד לכריסטוֹגרָמים10 שלי שטיפות גשם מזדהרות עליהם, בעולם של התמוססות הנפש, שסמורוב המסכן קיים בו רק במידה שהוא משתקף בתודעתם של אנשים אחרים, אשר גם הם בתורם שרויים במצב מוזר כמוהו — עולם המראות. במרקם שלה הנובלה מזכירה רומן בלשי, אבל למעשה המחבר שולל כל כוונה מצידו להתל בקורא, לשטות בו, לערפל את מוחו ובכלל להוליכו שולל. להפך, רק לזה שיבין מיד במה מדובר, יסב עד ראייה הנאה אמיתית. קשה להניח שאפילו לקורא תמים מאוד של הסיפור המרצד הזה יידרש זמן רב כדי לנחש מיהו סמורוב. ניסיתי את הדבר על אנגלייה מבוגרת, שני תלמידים לתואר ראשון, מאמן הוקי קרח, רופא ובנו בן השתים עשרה של השכנים. הילד ניחש ראשון, השכן — אחרון.

הנושא של עד ראייה הוא חקירה שנוטל על עצמו הגיבור, אשר מובילה אותו דרך גיהינום משופע במראות, ומסתיימת במיזוגן של שתי דמויות לאחת. איני יודע אם הקורא העכשווי יחווה את ההנאה החריפה שחוויתי אני לפני שנים, כשהתאמתי זה לזה לפי סדר נעלם מסוים את שלבי החקירה השונים שהמספר עוסק בה. כך או אחרת, לא הסדר הנעלם הוא העיקר, אלא עצם קיומו. נדמה לי שהתחקות אחרי סמורוב עודנה מסע ציד יוצא מגדר הרגיל, אף שזמן כה רב וספרים כה רבים נותרו מאחור, ואת מחזה התעתועים של שפה אחת החליף נווה מדבר של שפה אחרת. הקורא לא יצמצם במחשבתו (בהנחה שאני קורא נכון את מחשבותיו) את תוכנה של פרוזה זו לכדי דרמת אהבה כואבת עד מאוד, שבה הלב המיוסר לא סתם נדחה, אלא אף הושפל ונענש. כוחות הדמיון, שבסופו של חשבון הם כוחות הטוב, נשארים ללא ספק לצידו של סמורוב, ועצם המרירות של אהבה מייסרת היא, כמתברר, משכרת ומחזקת לא פחות מפרצי ההתלהבות העילאיים של אהבה הדדית. 

ולדימיר נבוקוב

מוֹנטרֶה, 19 באפריל 1965

 

 

ולדימיר נבוקוב

ולדימיר ולדימירוביץ' נַבּוֹקוֹב (22 באפריל 1899 - 2 ביולי 1977) היה סופר ומתרגם אמריקאי ידוע ממוצא רוסי, יצירתו המוכרת ביותר היא ספרו "לוליטה".

נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. ביתם היה אנגלופילי והילד למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.

ב-1923, סיים את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נשא לאישה את ורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1959, נטש נבוקוב את ארצות הברית, עבר לגור בשווייץ, וקבע את ביתו במונטרה. בשנותיו בשווייץ כתב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969), וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.

סקירות וביקורות

נובלה המאדירה את מרחבי הדמיון והפנטזיה וזכתה לתרגום יפהפה שני פוקר הארץ 24/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

נובלה המאדירה את מרחבי הדמיון והפנטזיה וזכתה לתרגום יפהפה שני פוקר הארץ 24/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עד ראייה ולדימיר נבוקוב

פתח דבר1

הכותרת הרוסית של הנובלה הקטנה הזאת היא סוֹגְלְיאָדָטַי (soglyadatay), שדרך ביטויה הפונטי היא סוֹגְליאָ־דָ־טַי — עם הטעמה על ההברה הלפני אחרונה. זהו מונח צבאי עתיק, שמשמעו "מרגל" או "משקיף", מילים ששתיהן משוללות גמישות וטווח משמעויות כשל המילה הרוסית. אחרי ניסיונות משחק במילים כמו "emissary" (שליח) ו"גלדיאטור", ויתרתי על העירוב בין צליל למשמעות, ובסופה של חקירה ממושכת הסתפקתי בתרגום "The Eye" ("העין"). תחת כותרת זו פילס הסיפור את דרכו בנעימים אל שלושת הגיליונות הראשונים של מגזין פלייבוי לשנת 1965.

הטקסט המקורי נכתב ב-1930 בברלין, שם שכרנו, אשתי ואני, שני חדרים ממשפחה גרמנית אחת בלוּאיטְפּוֹלְדְשׁטראסֶה השקט. בסופה של אותה שנה הוא פורסם בכתב העת של המהגרים "סוֹבְרֵמֵנִיֶה זַפּיסְקִי",2 שיצא לאור בפריס. הספר הזה מאוכלס בדמויות האהובות של נעוריי הספרותיים: גולים רוסים שמתגוררים בברלין, בפריס או בלונדון. כמובן, הם היו עשויים בהחלט להיות נורבגים בנאפולי או אַמְבְּרַסְיאָנים3 באַמְבְּריג':4 שאלות חברתיות מעולם לא העסיקו אותי. פשוט השתמשתי בחומר שהזדמן תחת ידי, בדומה לבן שיח דברן שבשעת ארוחת צהריים במסעדה משרטט על מפה בעיפרון צומת רחובות, או ממקם פירור לחם ושני זיתים כמין תרשים בין התפריט למלחייה. תוצאה משעשעת של שוויון הנפש כלפי החיים הציבוריים ויומרות ההיסטוריה היא שלחוג האנושי שהאמן משהה עליו בקלות דעת את מבטו הושווה אופי של יציבות כוזבת, דבר שהסופר־המהגר והקוראים־המהגרים כאחד תופסים אותו כמובן מאליו בזמן הנתון ובמקום הנתון. אך את מקומם של איבן איבנוביץ' ולב אוֹסיפּוֹביץ' של שנת 1930 תפסו מזמן קוראים לא רוסים, והם נבוכים ונרגזים בשל הכורח לדמיין חברה שאין להם שמץ של מושג על אודותיה; שהרי לעולם לא אתעייף לחזור ולומר שמחריבי החופש עקרו אגדי דפים שלמים מן העבר, החל בתקופה שלפני כחצי מאה, שבה עלה בידי התעמולה הסובייטית לשכנע במרמה את דעת הקהל בחוץ־לארץ שלא להבחין בהגירה הרוסית (אשר עדיין ממתינה לזה שיכתוב את דברי ימיה) או להמעיט בחשיבותה.

זמן הסיפור — השנים 1924-1925. מלחמת האזרחים הסתיימה ארבע שנים קודם לכן. לנין מת זה עתה, אבל המשטר הרודני שלו חי וקיים. ערכן של עשרים מארק גרמניים הוא מעט יותר מחמישה דולרים.5 בין הגולים החיים בברלין המתוארת בספר מזדמנים אנשים ממגוון רב של מעמדות, החל בחסרי כול וכלה בסוחרים משגשגים. עם האחרונים נמנה קַשְׁמָרין,6 בעלה המסויט של מטילדה (שנמלט כנראה מרוסיה במסלול הדרומי, דרך קונסטנטינופול7), וכן אביהן של יבגניה וּואניה, אדון מבוגר המנהל בהצלחה רבה את הסניף הלונדוני של חברה גרמנית כלשהי, ומחזיק רקדנית בתור פילגש. קשמרין משתייך למעמד שהאנגלים קוראים לו "בינוני", אבל שתי העלמות המתגוררות בבית מס' 5 ברחוב הטווסים הן בבירור ממוצא אצילי, ואין זה חשוב אם יש להן תארי אצולה או לא. הדבר אינו מונע מהן, יש לציין, להיות בעלות טעם ספרותי זעיר בורגני. בעלה של יבגניה, אדם שפניו בשרניות ולשם משפחתו יש צליל קומי במקצת באוזניהם של בני זמננו,8 עובד בבנק בברלין. אלוף המשנה מוּחין, טיפוס יבשושי ולא נעים, לחם ב-1919 בצבא דֵניקין, וב-1920 — בצבאו של וְראנגֶל.9 מוּחין דובר ארבע שפות, יש לו נימוסים קרים של בן החברה הגבוהה, והוא בוודאי יעשה חיל במשרה הנוחה שמייעד לו חמיו לעתיד. רומן בוגדנוביץ' הוא יוצא הארצות הבלטיות, והתרבות הגרמנית גוברת בו על התרבות הרוסית. היהודי התימהוני במקצת ויינשטוק, הרופאה והפציפיסטית כאחת מריאנה ניקוֹלָיֶיבנָה וגם המספר עצמו, שאיננו משתייך לשום מעמד, הם למעשה נציגי האינטליגנציה הרוסית למיניה. ביאורים אלה נועדו להקל במקצת על קריאתם של אלה מהקוראים, שבדומה לי נזהרים מרומנים אשר גיבוריהם חסרי הממשות חיים בסביבה לא מוכרת — למשל, תרגומים מהונגרית או מסינית.

כידוע (אם אשתמש בדגם הרוסי המפורסם), מה שמייחד את הספרים שלי זה לא רק היעדר מוחלט ומבורך של כל משמעות חברתית, אלא גם חסינותם הגמורה בפני המיתוסים. אנשי האסכולה הפרוידיאנית חגים סביבם ברעבתנות, קרבים בעזוז — הם וחצוצרות הרחם המעקצצות שלהם — אך נעצרים, מרחרחים ונרתעים. עם זאת, פסיכולוג רציני עשוי להבחין מבעד לכריסטוֹגרָמים10 שלי שטיפות גשם מזדהרות עליהם, בעולם של התמוססות הנפש, שסמורוב המסכן קיים בו רק במידה שהוא משתקף בתודעתם של אנשים אחרים, אשר גם הם בתורם שרויים במצב מוזר כמוהו — עולם המראות. במרקם שלה הנובלה מזכירה רומן בלשי, אבל למעשה המחבר שולל כל כוונה מצידו להתל בקורא, לשטות בו, לערפל את מוחו ובכלל להוליכו שולל. להפך, רק לזה שיבין מיד במה מדובר, יסב עד ראייה הנאה אמיתית. קשה להניח שאפילו לקורא תמים מאוד של הסיפור המרצד הזה יידרש זמן רב כדי לנחש מיהו סמורוב. ניסיתי את הדבר על אנגלייה מבוגרת, שני תלמידים לתואר ראשון, מאמן הוקי קרח, רופא ובנו בן השתים עשרה של השכנים. הילד ניחש ראשון, השכן — אחרון.

הנושא של עד ראייה הוא חקירה שנוטל על עצמו הגיבור, אשר מובילה אותו דרך גיהינום משופע במראות, ומסתיימת במיזוגן של שתי דמויות לאחת. איני יודע אם הקורא העכשווי יחווה את ההנאה החריפה שחוויתי אני לפני שנים, כשהתאמתי זה לזה לפי סדר נעלם מסוים את שלבי החקירה השונים שהמספר עוסק בה. כך או אחרת, לא הסדר הנעלם הוא העיקר, אלא עצם קיומו. נדמה לי שהתחקות אחרי סמורוב עודנה מסע ציד יוצא מגדר הרגיל, אף שזמן כה רב וספרים כה רבים נותרו מאחור, ואת מחזה התעתועים של שפה אחת החליף נווה מדבר של שפה אחרת. הקורא לא יצמצם במחשבתו (בהנחה שאני קורא נכון את מחשבותיו) את תוכנה של פרוזה זו לכדי דרמת אהבה כואבת עד מאוד, שבה הלב המיוסר לא סתם נדחה, אלא אף הושפל ונענש. כוחות הדמיון, שבסופו של חשבון הם כוחות הטוב, נשארים ללא ספק לצידו של סמורוב, ועצם המרירות של אהבה מייסרת היא, כמתברר, משכרת ומחזקת לא פחות מפרצי ההתלהבות העילאיים של אהבה הדדית. 

ולדימיר נבוקוב

מוֹנטרֶה, 19 באפריל 1965