המכה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המכה האחרונה
הוספה למועדפים

המכה האחרונה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    המכה האחרונה מאת מיכאל דרור הוא רומן מתח משובח, מהטובים שנכתבו בשפה העברית. במעשה אמן, שוזר המחבר מוטיבים ישראליים-יהודיים, היסטוריים ורוחניים בעלילת ריגול ומתח הפרושה על פני כמה ארצות ומציאויות. כל עמוד ועמוד בספר נקרא בנשימה עצורה.

    מיכאל דרור מציג לפני הקוראים זירה בינלאומית נרחבת ומגוונת, שנערכים בה בלי הרף משחקי-מודיעין קטלניים ומתוחכמים, שמשולבים בהם בין היתר עולם-צללים פיננסי ותשוקת רכש של עתיקות יקרות מפז, העשויות לשמש גם כנשק פוליטי.

    בכל אחד מפרקיו המרתקים של רומן המתח מפגין המספר ידע רב על הערים והארצות שבהן מתרחשת העלילה – ממוסקבה דרך רומא ועד ירושלים. הוא מכיר היטב את הרחובות, הסמטאות והאתרים, וגם את הצביון האותנטי המיוחד – "נשמת המקום". באותה מידה של אותנטיות מתאר המחבר גם את כל האישים והמוסדות הנוטלים חלק בעלילה, כמו גם את האירועים האלימים והמפתיעים המגיחים מתוך הרומן.

     

     

     

    גיבורי המכה האחרונה, נינה – רוסייה-איטלקייה ורבע-יהודייה, ומייקל – יהודי אמריקני, דוקטור, מומחה לעתיקות נדירות, הם זוג נאהבים, שאהבתם מתפתחת על רקע סכנות מוות ותשוקה לגילוי חפצים עתיקים מקודשים ועתירי סכנות. אישים שונים ברומן המתח מייחסים לאובייקטים העתיקים מימי האיסיים ובית המקדש כוחות מאגיים ואפילו סגולות עתידניות מתחום מדע ודמיון כמו-מדעי.

    אין ספק שמחבר המכה האחרונה ניחן בכשרון מיטבי. הידע והאמינות שלו בהצבת מצבי מתח קיצוניים ודינמיים, כאשר ברקע מתנהל "משחק מוחות" בין שירותי המודיעין לבין המאפיה, מקרבים את מיכאל דרור לדרגת הסופרים המובילים בתחום הריגול והמתח.

     פרופ' גבריאל מוקד

     

    "רומן המתח המכה האחרונה ממשיך באופן מקצועי ביותר את המסורת החצי-מיסטית של צופן דה וינצ'י; אך הוא גם מהווה ממשיך ראוי לסוגת המתח והריגול מבית מדרשם המעולה של גרישם, לאדלום ופורסיית, היודעים לשבות את הלב ולדרוך את העצבים." (ג.מ.)

    פרק ראשון

    1

    פבריציוס קאנונה ידע שבעוד רגעים ספורים הם הולכים לרצוח אותו ולהשליך את גופתו אל הטיבר. הוא כבר שמע את מימיו האכזריים של הנהר בעוד הם גוררים אותו בכוח. מוחו, שפעל בקדחתנות, חיפש מוצא. חבל שדווקא עכשיו אינו חמוש. הוא ניסה להיזכר כיצד בדיוק הגיע למצב כה נואש, ונאלץ להודות בינו לבינו שהכול התחיל ונגמר בקורנליה. כעס חילחל בו והרתיח את דמו. לו רק היה נזהר לפני שהגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתה, קלפיו הטובים היו ממשיכים להיפתח ולחייך... איך מעד כך?

    הוא היה בן עשרים ושבע, חסון מאימונים ומקרבות, חייל ביחידה המובחרת, האחראית לחיי הקיסר אוּלוּס ויטֶליוּס ולבני משפחתו. היו לו תווי פנים לטיניים, עור שחום, עיניים שחורות ועמוקות, וכל בנות הארמון ברומא חיזרו אחריו, אך לבו היה נתון לקורנליה.

    לראשונה נחו עליה עיניו ערב אביבי אחד בארמון, שלושים ימים קודם לכן. היה זה במהלך קבלת פנים שערך הקיסר ויטליוס לכמה סנטורים שחזרו משליחות דיפלומטית בגאליה. באותו ערב היה פבריציוס קאנונה מפקד המשמר. הוא ראה אותה בין האורחים, נערה צעירה, שברירית ועדינה, לבושה בטוניקה לבנה שהדגישה את חמוקי גופה. שערה הבהיר היה אסוף מעל כתפיה הלבנות והחלקות. פבריציוס לא הצליח להרפות ממנה את מבטו ומיהר לברר מי הנערה ששבתה את לבו. קורנליה, שמה נלחש לו בין הקירות, בת למשפחת סאבינוּס מרומא. אילן היוחסין של המשפחה שלח שורשיו עד שבט הסאבינים, שהתגורר באזור עוד לפני שרומא נוסדה. היתה זו משפחה מיוחסת ועשירה, שרבים מבניה מילאו תפקידים ציבוריים בכירים. ייחוסה לא ריפה את ידיו של פבריציוס, שהחליט למצוא את דרכו אליה. מאז אותו ערב חיפש אותה בעיניו בכל אחד מנשפי הארמון ובכל ארוחה חגיגית. לפעמים ראה אותה, ופעמים ספורות אף הצליח להחליף עמה מספר מילים. לראשונה בחייו היה פבריציוס מאוהב, ולא היה ספק בלבו — קורנליה הרגישה כמוהו.

    השניים שמרו את אהבתם בסוד. היה ברור שהוריה המיוחסים מאוד לא ייתנו להם את ברכתם. פבריציוס האמין שבהזדמנות הנאותה יצליח לשכנע את משפחתה בטוהר כוונותיו, אך בינתיים נפגשו האוהבים בסתר. בלילות שלא היה בתפקיד, היה מגיע אל האחוזה ששכנה בקצה העיר, בתוך גן גדול ופורח. הם היו מסתתרים בין העצים ומתמסרים לאהבתם. המפגשים הלכו ותכפו, והפרידות היו קשות מנשוא. לא פעם רצה לגשת לביתה ולדבר בגילוי לב עם אביה, אך קורנליה עצרה בעדו. עדיין לא הגיעה השעה, אמרה בקולה הצלול. קול האֵלים.

    אמש הביא לו שליח מכתב קצר, בו ביקשה ממנו שיגיע לביתה מוקדם בבוקר. הדבר הפתיעו, קורנליה לא נהגה לכתוב לו מכתבים, וההזמנה לראות אותה באור היום טמנה בחובה סכנה. אולם האותות מבשרי הרעה נדחקו לעמקי נשמתו. כה רצה לראות אותה, לגעת בה ולהריח את ריחה המשכר. לא חשב שבמקום זאת ימצא עצמו לפות בזרועותיהם של שני משרתים בעוד השלישי מוביל את הדרך אל הנהר. הוא נזכר כיצד עם עלות השחר יצא רכוב על סוסו מן הארמון, נופף לשלום לשומרים בשער וירד מגבעת הפלטין, בה שכנו ארמונות הקיסר, אל פאתי העיר. הוא עבר ברחובות המרוצפים באבנים גדולות, מציץ בחצרות מזוהמות בהן שוטטו חיות בית. בשעת הבוקר המוקדמת היו הסמטאות המתפתלות שוממות, אך הוא ידע כי בקרוב יתמלאו כל החללים בהמון אדם, בדוחק עוצר נשימה ורעש מחריש אוזניים.

     

    לאחר שעצר קצרות ליד מזרקה בדמות דולפין להרוות את צימאונו, הוא פנה לעבר ויה אוּרֶליה והחל להתקדם במהירות, בלי להביט לאחור. הנוף החליף צבעים ומראות, הרחובות נעשו רחבים ונקיים יותר. הבתים המאוכלסים בצפיפות פינו את מקומם לאחוזות שעמדו בתוך גנים מרהיבים, מאחורי חומות אבן גבוהות. כהרגלו, טיפס פבריציוס על החומה ונע בין עצי הגן, אל מקום המפגש הקבוע, ליד מזרקה קטנה. קורנליה כבר המתינה לו. ללא מילים תפסה בידו ומשכה אותו אל תוך הבית. כבר אז הרגיש שדבר מה אינו כשורה, אך הוא לא אמר דבר, בטוח שבמהרה יקבל ממנה הסבר. היא הובילה אותו בידה אל חדרה שבקומה השנייה. האם לעולם לא יחוש עוד בכף ידה העדינה? הוא הסיט בזריזות את המחשבה מראשו וראה בעיני רוחו את דלת חדרה נסגרת בנקישה חרישית, את שפתיה נלחצות בחוזקה אל שפתיו, עיניה פעורות לרווחה, אצבעותיה ננעצות בזרועו תוך שהיא לוחשת את שמו. דמעות זולגות על פניה היפות. כה רצה לשאול מה לה, אך היא הניחה בעדינות את אצבעותיה על פיו.

    פבריציוס עצם את עיניו. איך שכח לעמוד על המשמר? כיצד לא חיבר בין כל הרמזים? אפילו לא הבחין בכניסתם הפראית של המשרתים לחדר, החמושים באלות ובפגיונות. קורנליה מיהרה להידחק אל הפינה ופתחה בצעקות, אך המשרתים התעלמו ממנה. הם תפסו את פבריציוס ודחפו אותו מחוץ לחדרה. הוא ידע שסיכוייו להימלט קלושים, ולא התנגד. קורנליה רצה אחריהם ביבבות. הוא פקח את עיניו, מבטו נעוץ באדמה. המשרתים לפתו את גופו בחוזקה.

     

    הבוקר החל להתבהר והשמש זהרה מעל, שינוי שפעל רק לרעתו. אך למזלו הגדול המשרתים, שלא הכירו אותו, הרגישו בטוחים לנוכח הגבר הצעיר וחסר הישע. ביטחונם היה כה גדול, עד שלא טרחו לקשור את ידיו. בין העצים כבר נראו מי הנהר הכחולים, ופבריציוס חישב במוחו את מהלכי הקרב על חייו. הוא חשש שניסיונו לא יעמוד לו הפעם, אך שוב ושוב בחן בסתר את המקום, מחפש אחר חפץ כלשהו שישמש לו נשק.

    לפתע נשמעו צרחות מכיוון הנהר. המשרתים המופתעים עצרו מלכת ופבריציוס הבין שהוא חייב לפעול בזריזות. הוא זינק לאחור תוך שהוא מושך את הסכין מחגורתו של האיש שעמד קרוב אליו, ובקור רוח שיסף את גרונו. בלי להתעכב ליד קורבנו, התקרב בצעדים גמישים אל האחר, כרע ברך ותקע ברגלו את הסכין. האיש נפל על האדמה הלחה, זועק בכאב. הצרחות משכו את תשומת לבו של המוביל, שהסתובב לאחור, הוציא באחת את סכינו מהחגורה ובתנועה מאיימת פנה אל אסירו. אחרי קרב קצר, גבר עליו פבריציוס ותקע את הלהב הקר בלבו. ואילו המשרת הנוסף, הפצוע, ניצל את הקרב האחרון כדי למהר ולהתרחק בצליעה.

    פבריציוס ידע שזמנו קצר. הפצוע יגיע חיש אל האחוזה ויספר איך התגלגלו הדברים. בצער רב החליט לוותר על סוסו שנשאר קשור ליד ביתה של אהובתו ויצא לעבר גדת הנהר. כאן התברר לו פשר הצרחות. פרשים מיחידתו רחצו בהתלהבות את סוסיהם במי הטיבר. בראותם את חברם המגואל בדם חדלו ממעשיהם, וכשהבינו שהוא זקוק לעזרתם מיד נתנו לו סוס מסוסיהם.

    השמש כבר עמדה בשיאה וחום הקיץ היה בלתי נסבל. מחשבות התרוצצו בראשו בפראות. סמטאות העיר היו כבר סואנות, ופבריציוס נאלץ לרסן את הסוס עליו רכב. בהמולת ההמון הרגיש בודד. הוא ידע שאין לו אפילו סיכוי קלוש מול המשפחה של קורנליה. הם הרי יפנו במהרה לקיסר בדרישה להוציאו להורג בגין רצח המשרתים, בלי להזכיר כמובן את הנסיבות שהביאו לתקרית. ההסברים שלו לא יעמדו לו. עליו להימלט מן העיר תכף ומיד. להתרחק מרומא, לעזוב הכול מאחוריו. לאן יפנה?

    "אתה הוא האיש שמתגנב אל ביתי בכל לילה, כאחרון הפושעים," עלה בו הקול הרם שירד הבוקר בגרם המדרגות ונעמד מולו מלא בוז. מבטו של פבריציוס עבר מתמונות הפסיפס שעיטרו את קירות הבית בציורי אלים יווניים, אל פניו חמורות הסבר של קורנליוס סאבינוס, אביה של קורנליה. הוא ראה אותו בעבר, אם כי לא דיבר עמו מעולם.

    "אתה הוא שחיללת את כבוד בתי והבאת חרפה על משפחתי," המשיך בלחש, כאילו הקיז את דמו שלו, נחיריו רעדו. "חרפה הבאת על משמר הקיסר ועל ביטחונו של הקיסר. חרפה לרומי..."

    גם עכשיו, בעודו סובב ברחובות העיר ומחפש פתרון למצבו הנואש, עלתה בפבריציוס חֵמה לוהטת על הטלת הדופי בשירותו המסור.

    "האומנם ציפית שארשה לבתי להתחתן עם חסר ייחוס?" הידהד שוב קולו של קורנליוס סאבינוס בין אוזניו.

    פבריציוס ניסה לנצל את ההזדמנות ולדבר על לבו של האב, אך לשווא. זעקה פרצה מגרונו של האיש, ובתנועה חדה חטף חרב מידי משרתו וקירב אותה אל פניו של הקצין הצעיר. פבריציוס לא נרתע מול החרב השלופה, אך הקור הצורב שעלה וטיפס בעמוד שדרתו והרעיד את גוו, לא מש ממנו עד רגעים אלה. כמה טיפש יכול הוא להיות? הוא הרגיש שמשהו רע עומד להתרחש מהרגע שקיבל את המכתב. הוא חייל, חייל טוב, מדוע לא הקשיב לאותות האזהרה? קורנליוס סאבינוס סימן למשרתיו בתנועת יד מהירה על צווארו. המסר היה ברור. התמונה עלתה לנגד עיניו כאילו התרחשה עכשיו; המשרתים, שעד כה לא נעו וספק אם נשמו, משכו אותו אל מחוץ לבית, אוחזים בו בחוזקה. בזווית עינו עוד הספיק לראות את קורנליה פורצת לחדר ונופלת לרגלי אביה. עוד מבט אחרון — ואהובתו נעלמה מעיניו, ומיד אחריה נעלם גם הבית.

    הוא ניענע בראשו כדי להשיל את המחשבות. עליו להתרכז. לאחר רגע של בהירות, הבין מה עליו לעשות. הוא יפנה למפקדו, איש קרבות ותיק ובעל ניסיון רב, ויספר לו את הסיפור, קרוב לאמת ככל הניתן, בלי להזכיר שמות. הוא יבקש להיות מוצב במקום אחר, בארץ אחרת, בהקדם האפשרי. לא, לא בהקדם אלא מיד, עכשיו. הוא הגיע אל הארמון חסר נשימה, השומרים היו מופתעים לראותו בבגדים מזוהמים, מגואלים בדם, אך ריסנו את סקרנותם. הוא לא התעכב ופנה ישירות אל חדרו של המפקד, במגורי הקצינים.

    מַרקוּס סילֶנוּס, מפקד היחידה, ישב לשולחן עליו עוד היו פזורים שיירי ארוחת הערב: פירורי לחם שיפון, בצל, אגוזים וזיתים. הוא לגם בהנאה יין אדום ומצב רוחו היה מרומם. פבריציוס, מתנשף מן הדרך הארוכה שעשה, סיפר לו על הסתבכותו. הוא לא הזכיר כמובן, אפילו ברמז, את שם המשפחה, ולו רק מדאגה לקורנליה. הוא התחנן לקבל העברה למקום אחר, כל מקום, העיקר שיהיה מיידי ורחוק. סילנוס, שועל ערמומי ואוהב החיים הטובים, אשר הכיר מקרוב פרשיות כאלה ולא פעם לקח בהן חלק בעצמו, הבין ללבו של הבחור הצעיר שעמד לפניו.

    "המקום הרחוק ביותר הוא פּרובינקיית יוּדֵיאָה," הירהר בקול. "הצבא נשלח לשם לדכא מרד, אולי המקום יתאים לך." עוד הוסיף כלואט סוד, שהוא מכיר את טיטוּס פלַביוּס, שבדיוק תפס שם את הפיקוד, ושהוא לבטח ישמח לקבל לשורותיו חייל אמיץ כמוהו. לבסוף חיבק את כתפו ולחש, "רחוק מן העין, רחוק מן הלב. תוך ימים ספורים יישכח הכול, אדאג לכך."

    "שמינרוָוה תרחם עלי," התפלל פבריציוס.

    "עוד הערב מפליגה למזרח ספינה מנמל אוֹסטיה. לך אסוף את חפציך, ועד אז אכין לך את הניירות הדרושים וגם מכתב אישי לטיטוס."

    פבריציוס מיהר אל חדרו לסדר את חפציו. דחס לשק בד גס כמה טוניקות, סנדלי עור, מעיל עליון, מטבעות בארנק עור, ולבסוף פגיון קצר שאותו קיבל מאביו שהיה חייל מצטיין בצבא אוֹקטָביאנוּס אוֹגוּסטוּס. יודיאה, יודיאה, התנגנה התיבה בראשו. כבר הערב יפליג למקום הזר הזה. מי יֵדע אם יחזור אי פעם לרומא. אסיר תודה למפקדו על עזרתו, דהר לעבר הנמל ובכיסו מכתב הצבה ומכתב אישי אל טיטוס, מפקדו הבא.

    עוד על הספר

    המכה האחרונה מיכאל דרור

    1

    פבריציוס קאנונה ידע שבעוד רגעים ספורים הם הולכים לרצוח אותו ולהשליך את גופתו אל הטיבר. הוא כבר שמע את מימיו האכזריים של הנהר בעוד הם גוררים אותו בכוח. מוחו, שפעל בקדחתנות, חיפש מוצא. חבל שדווקא עכשיו אינו חמוש. הוא ניסה להיזכר כיצד בדיוק הגיע למצב כה נואש, ונאלץ להודות בינו לבינו שהכול התחיל ונגמר בקורנליה. כעס חילחל בו והרתיח את דמו. לו רק היה נזהר לפני שהגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתה, קלפיו הטובים היו ממשיכים להיפתח ולחייך... איך מעד כך?

    הוא היה בן עשרים ושבע, חסון מאימונים ומקרבות, חייל ביחידה המובחרת, האחראית לחיי הקיסר אוּלוּס ויטֶליוּס ולבני משפחתו. היו לו תווי פנים לטיניים, עור שחום, עיניים שחורות ועמוקות, וכל בנות הארמון ברומא חיזרו אחריו, אך לבו היה נתון לקורנליה.

    לראשונה נחו עליה עיניו ערב אביבי אחד בארמון, שלושים ימים קודם לכן. היה זה במהלך קבלת פנים שערך הקיסר ויטליוס לכמה סנטורים שחזרו משליחות דיפלומטית בגאליה. באותו ערב היה פבריציוס קאנונה מפקד המשמר. הוא ראה אותה בין האורחים, נערה צעירה, שברירית ועדינה, לבושה בטוניקה לבנה שהדגישה את חמוקי גופה. שערה הבהיר היה אסוף מעל כתפיה הלבנות והחלקות. פבריציוס לא הצליח להרפות ממנה את מבטו ומיהר לברר מי הנערה ששבתה את לבו. קורנליה, שמה נלחש לו בין הקירות, בת למשפחת סאבינוּס מרומא. אילן היוחסין של המשפחה שלח שורשיו עד שבט הסאבינים, שהתגורר באזור עוד לפני שרומא נוסדה. היתה זו משפחה מיוחסת ועשירה, שרבים מבניה מילאו תפקידים ציבוריים בכירים. ייחוסה לא ריפה את ידיו של פבריציוס, שהחליט למצוא את דרכו אליה. מאז אותו ערב חיפש אותה בעיניו בכל אחד מנשפי הארמון ובכל ארוחה חגיגית. לפעמים ראה אותה, ופעמים ספורות אף הצליח להחליף עמה מספר מילים. לראשונה בחייו היה פבריציוס מאוהב, ולא היה ספק בלבו — קורנליה הרגישה כמוהו.

    השניים שמרו את אהבתם בסוד. היה ברור שהוריה המיוחסים מאוד לא ייתנו להם את ברכתם. פבריציוס האמין שבהזדמנות הנאותה יצליח לשכנע את משפחתה בטוהר כוונותיו, אך בינתיים נפגשו האוהבים בסתר. בלילות שלא היה בתפקיד, היה מגיע אל האחוזה ששכנה בקצה העיר, בתוך גן גדול ופורח. הם היו מסתתרים בין העצים ומתמסרים לאהבתם. המפגשים הלכו ותכפו, והפרידות היו קשות מנשוא. לא פעם רצה לגשת לביתה ולדבר בגילוי לב עם אביה, אך קורנליה עצרה בעדו. עדיין לא הגיעה השעה, אמרה בקולה הצלול. קול האֵלים.

    אמש הביא לו שליח מכתב קצר, בו ביקשה ממנו שיגיע לביתה מוקדם בבוקר. הדבר הפתיעו, קורנליה לא נהגה לכתוב לו מכתבים, וההזמנה לראות אותה באור היום טמנה בחובה סכנה. אולם האותות מבשרי הרעה נדחקו לעמקי נשמתו. כה רצה לראות אותה, לגעת בה ולהריח את ריחה המשכר. לא חשב שבמקום זאת ימצא עצמו לפות בזרועותיהם של שני משרתים בעוד השלישי מוביל את הדרך אל הנהר. הוא נזכר כיצד עם עלות השחר יצא רכוב על סוסו מן הארמון, נופף לשלום לשומרים בשער וירד מגבעת הפלטין, בה שכנו ארמונות הקיסר, אל פאתי העיר. הוא עבר ברחובות המרוצפים באבנים גדולות, מציץ בחצרות מזוהמות בהן שוטטו חיות בית. בשעת הבוקר המוקדמת היו הסמטאות המתפתלות שוממות, אך הוא ידע כי בקרוב יתמלאו כל החללים בהמון אדם, בדוחק עוצר נשימה ורעש מחריש אוזניים.

     

    לאחר שעצר קצרות ליד מזרקה בדמות דולפין להרוות את צימאונו, הוא פנה לעבר ויה אוּרֶליה והחל להתקדם במהירות, בלי להביט לאחור. הנוף החליף צבעים ומראות, הרחובות נעשו רחבים ונקיים יותר. הבתים המאוכלסים בצפיפות פינו את מקומם לאחוזות שעמדו בתוך גנים מרהיבים, מאחורי חומות אבן גבוהות. כהרגלו, טיפס פבריציוס על החומה ונע בין עצי הגן, אל מקום המפגש הקבוע, ליד מזרקה קטנה. קורנליה כבר המתינה לו. ללא מילים תפסה בידו ומשכה אותו אל תוך הבית. כבר אז הרגיש שדבר מה אינו כשורה, אך הוא לא אמר דבר, בטוח שבמהרה יקבל ממנה הסבר. היא הובילה אותו בידה אל חדרה שבקומה השנייה. האם לעולם לא יחוש עוד בכף ידה העדינה? הוא הסיט בזריזות את המחשבה מראשו וראה בעיני רוחו את דלת חדרה נסגרת בנקישה חרישית, את שפתיה נלחצות בחוזקה אל שפתיו, עיניה פעורות לרווחה, אצבעותיה ננעצות בזרועו תוך שהיא לוחשת את שמו. דמעות זולגות על פניה היפות. כה רצה לשאול מה לה, אך היא הניחה בעדינות את אצבעותיה על פיו.

    פבריציוס עצם את עיניו. איך שכח לעמוד על המשמר? כיצד לא חיבר בין כל הרמזים? אפילו לא הבחין בכניסתם הפראית של המשרתים לחדר, החמושים באלות ובפגיונות. קורנליה מיהרה להידחק אל הפינה ופתחה בצעקות, אך המשרתים התעלמו ממנה. הם תפסו את פבריציוס ודחפו אותו מחוץ לחדרה. הוא ידע שסיכוייו להימלט קלושים, ולא התנגד. קורנליה רצה אחריהם ביבבות. הוא פקח את עיניו, מבטו נעוץ באדמה. המשרתים לפתו את גופו בחוזקה.

     

    הבוקר החל להתבהר והשמש זהרה מעל, שינוי שפעל רק לרעתו. אך למזלו הגדול המשרתים, שלא הכירו אותו, הרגישו בטוחים לנוכח הגבר הצעיר וחסר הישע. ביטחונם היה כה גדול, עד שלא טרחו לקשור את ידיו. בין העצים כבר נראו מי הנהר הכחולים, ופבריציוס חישב במוחו את מהלכי הקרב על חייו. הוא חשש שניסיונו לא יעמוד לו הפעם, אך שוב ושוב בחן בסתר את המקום, מחפש אחר חפץ כלשהו שישמש לו נשק.

    לפתע נשמעו צרחות מכיוון הנהר. המשרתים המופתעים עצרו מלכת ופבריציוס הבין שהוא חייב לפעול בזריזות. הוא זינק לאחור תוך שהוא מושך את הסכין מחגורתו של האיש שעמד קרוב אליו, ובקור רוח שיסף את גרונו. בלי להתעכב ליד קורבנו, התקרב בצעדים גמישים אל האחר, כרע ברך ותקע ברגלו את הסכין. האיש נפל על האדמה הלחה, זועק בכאב. הצרחות משכו את תשומת לבו של המוביל, שהסתובב לאחור, הוציא באחת את סכינו מהחגורה ובתנועה מאיימת פנה אל אסירו. אחרי קרב קצר, גבר עליו פבריציוס ותקע את הלהב הקר בלבו. ואילו המשרת הנוסף, הפצוע, ניצל את הקרב האחרון כדי למהר ולהתרחק בצליעה.

    פבריציוס ידע שזמנו קצר. הפצוע יגיע חיש אל האחוזה ויספר איך התגלגלו הדברים. בצער רב החליט לוותר על סוסו שנשאר קשור ליד ביתה של אהובתו ויצא לעבר גדת הנהר. כאן התברר לו פשר הצרחות. פרשים מיחידתו רחצו בהתלהבות את סוסיהם במי הטיבר. בראותם את חברם המגואל בדם חדלו ממעשיהם, וכשהבינו שהוא זקוק לעזרתם מיד נתנו לו סוס מסוסיהם.

    השמש כבר עמדה בשיאה וחום הקיץ היה בלתי נסבל. מחשבות התרוצצו בראשו בפראות. סמטאות העיר היו כבר סואנות, ופבריציוס נאלץ לרסן את הסוס עליו רכב. בהמולת ההמון הרגיש בודד. הוא ידע שאין לו אפילו סיכוי קלוש מול המשפחה של קורנליה. הם הרי יפנו במהרה לקיסר בדרישה להוציאו להורג בגין רצח המשרתים, בלי להזכיר כמובן את הנסיבות שהביאו לתקרית. ההסברים שלו לא יעמדו לו. עליו להימלט מן העיר תכף ומיד. להתרחק מרומא, לעזוב הכול מאחוריו. לאן יפנה?

    "אתה הוא האיש שמתגנב אל ביתי בכל לילה, כאחרון הפושעים," עלה בו הקול הרם שירד הבוקר בגרם המדרגות ונעמד מולו מלא בוז. מבטו של פבריציוס עבר מתמונות הפסיפס שעיטרו את קירות הבית בציורי אלים יווניים, אל פניו חמורות הסבר של קורנליוס סאבינוס, אביה של קורנליה. הוא ראה אותו בעבר, אם כי לא דיבר עמו מעולם.

    "אתה הוא שחיללת את כבוד בתי והבאת חרפה על משפחתי," המשיך בלחש, כאילו הקיז את דמו שלו, נחיריו רעדו. "חרפה הבאת על משמר הקיסר ועל ביטחונו של הקיסר. חרפה לרומי..."

    גם עכשיו, בעודו סובב ברחובות העיר ומחפש פתרון למצבו הנואש, עלתה בפבריציוס חֵמה לוהטת על הטלת הדופי בשירותו המסור.

    "האומנם ציפית שארשה לבתי להתחתן עם חסר ייחוס?" הידהד שוב קולו של קורנליוס סאבינוס בין אוזניו.

    פבריציוס ניסה לנצל את ההזדמנות ולדבר על לבו של האב, אך לשווא. זעקה פרצה מגרונו של האיש, ובתנועה חדה חטף חרב מידי משרתו וקירב אותה אל פניו של הקצין הצעיר. פבריציוס לא נרתע מול החרב השלופה, אך הקור הצורב שעלה וטיפס בעמוד שדרתו והרעיד את גוו, לא מש ממנו עד רגעים אלה. כמה טיפש יכול הוא להיות? הוא הרגיש שמשהו רע עומד להתרחש מהרגע שקיבל את המכתב. הוא חייל, חייל טוב, מדוע לא הקשיב לאותות האזהרה? קורנליוס סאבינוס סימן למשרתיו בתנועת יד מהירה על צווארו. המסר היה ברור. התמונה עלתה לנגד עיניו כאילו התרחשה עכשיו; המשרתים, שעד כה לא נעו וספק אם נשמו, משכו אותו אל מחוץ לבית, אוחזים בו בחוזקה. בזווית עינו עוד הספיק לראות את קורנליה פורצת לחדר ונופלת לרגלי אביה. עוד מבט אחרון — ואהובתו נעלמה מעיניו, ומיד אחריה נעלם גם הבית.

    הוא ניענע בראשו כדי להשיל את המחשבות. עליו להתרכז. לאחר רגע של בהירות, הבין מה עליו לעשות. הוא יפנה למפקדו, איש קרבות ותיק ובעל ניסיון רב, ויספר לו את הסיפור, קרוב לאמת ככל הניתן, בלי להזכיר שמות. הוא יבקש להיות מוצב במקום אחר, בארץ אחרת, בהקדם האפשרי. לא, לא בהקדם אלא מיד, עכשיו. הוא הגיע אל הארמון חסר נשימה, השומרים היו מופתעים לראותו בבגדים מזוהמים, מגואלים בדם, אך ריסנו את סקרנותם. הוא לא התעכב ופנה ישירות אל חדרו של המפקד, במגורי הקצינים.

    מַרקוּס סילֶנוּס, מפקד היחידה, ישב לשולחן עליו עוד היו פזורים שיירי ארוחת הערב: פירורי לחם שיפון, בצל, אגוזים וזיתים. הוא לגם בהנאה יין אדום ומצב רוחו היה מרומם. פבריציוס, מתנשף מן הדרך הארוכה שעשה, סיפר לו על הסתבכותו. הוא לא הזכיר כמובן, אפילו ברמז, את שם המשפחה, ולו רק מדאגה לקורנליה. הוא התחנן לקבל העברה למקום אחר, כל מקום, העיקר שיהיה מיידי ורחוק. סילנוס, שועל ערמומי ואוהב החיים הטובים, אשר הכיר מקרוב פרשיות כאלה ולא פעם לקח בהן חלק בעצמו, הבין ללבו של הבחור הצעיר שעמד לפניו.

    "המקום הרחוק ביותר הוא פּרובינקיית יוּדֵיאָה," הירהר בקול. "הצבא נשלח לשם לדכא מרד, אולי המקום יתאים לך." עוד הוסיף כלואט סוד, שהוא מכיר את טיטוּס פלַביוּס, שבדיוק תפס שם את הפיקוד, ושהוא לבטח ישמח לקבל לשורותיו חייל אמיץ כמוהו. לבסוף חיבק את כתפו ולחש, "רחוק מן העין, רחוק מן הלב. תוך ימים ספורים יישכח הכול, אדאג לכך."

    "שמינרוָוה תרחם עלי," התפלל פבריציוס.

    "עוד הערב מפליגה למזרח ספינה מנמל אוֹסטיה. לך אסוף את חפציך, ועד אז אכין לך את הניירות הדרושים וגם מכתב אישי לטיטוס."

    פבריציוס מיהר אל חדרו לסדר את חפציו. דחס לשק בד גס כמה טוניקות, סנדלי עור, מעיל עליון, מטבעות בארנק עור, ולבסוף פגיון קצר שאותו קיבל מאביו שהיה חייל מצטיין בצבא אוֹקטָביאנוּס אוֹגוּסטוּס. יודיאה, יודיאה, התנגנה התיבה בראשו. כבר הערב יפליג למקום הזר הזה. מי יֵדע אם יחזור אי פעם לרומא. אסיר תודה למפקדו על עזרתו, דהר לעבר הנמל ובכיסו מכתב הצבה ומכתב אישי אל טיטוס, מפקדו הבא.