הניצוץ שבאפר 4 - השמיים שמעבר לסערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הניצוץ שבאפר 4 - השמיים שמעבר לסערה
מכר
מאות
עותקים
הניצוץ שבאפר 4 - השמיים שמעבר לסערה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הניצוץ שבאפר 4 - השמיים שמעבר לסערה

4.8 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מביא–הלילה וצבא הג'ינים מטילי האימה יוצאים למסע נקמה עקוב מדם. לאיה, שמבכה את אובדנו של היקר לה מכול, נחושה לעצור את האפוקליפסה המתקרבת, אך במאמציה להשמיד את האויב היא מעירה מרבצו כוח עתיק והרסני. כעת היא זקוקה לעזרתו של אליאס יותר מתמיד, אך הוא הפך לתופס–הנשמות ואינו רוצה בחברתם של בני האדם. ואולם, גם אם אליאס מחפש דרך לשכוח את החיים והאהבה שהותיר מאחוריו, הוא אינו יכול להפר את שבועתו להגן על עולם בני התמותה מפני הכוחות העל–טבעיים. עד מהרה הוא מבין שעליו לשוב ולצאת מגבולות מקום ההמתנה, למשימה שעשויה להציל – או להשמיד – את כל מה שהוא מכיר.

השמיים שמעבר לסערה חותם את סדרת הניצוץ שבאפר מאת סבה טהיר. ספרי הסדרה ראו אור בשלושים שפות, זכו בשבחי הביקורת וכיכבו ברשימות רבי–המכר. הספר הראשון מעובד בימים אלה לקולנוע.

"בניית העולם של טהיר מפורטת להפליא והמיקום לא שגרתי לספרי פנטזיה. כל הדמויות, גם השוליות ביותר, עגולות ומרשימות. מושלם למעריצי משחקי הכס." 
סקול לייבררי ג'ורנל

"רומן ראוי ואמיץ כמו גיבוריו."       ניו יורק טיימס בוק ריוויו

פרק ראשון

1: מביא הלילה

התעוררתי בזוהר של עולם צעיר, כאשר האדם ידע לצוד, אבל לא לעבד את האדמה, השתמש באבן, אבל לא בפלדה. היו ריחות של גשם ואדמה וחיים. היה ריח של תקווה.

קום, אהוּב.

הקול שדיבר היה עמוס אלפי שנים, הרבה מעבר למה שהשיגה דעתי. קול של אב, של אם. של יוצר ומחריב. קולו של מָאוּת, שהוא המוות.

קום, ילד הלהבה. קום, ביתך מחכה.

אילו רק לא למדתי להוקיר אותו — לכבד את ביתי. אילו רק לא הייתי חושף קסם, לא הייתי אוהב אישה, לא הייתי מוליד ניצוצות ילדים, לא הייתי מרגיע רוחות רפאים. אילו רק לא היה מאות נותן לי את שמי.

״מֶהֶרְיָה.״

שמי גורר אותי מהעָבָר לפסגה סחופת גשם בשטחי מַרִין. ביתי משכבר הוא מקום ההמתנה — המוכר לבני האנוש בשם יער העַרְבִית. אבנה את ביתי החדש על עצמות אויביי.

״מהריה,״ עיניה של חַמְרָה, הנוצצות כשמש, ארגמניות ככעס עתיק יומין, ״אנחנו מחכים לפקודותיך.״ בידה השמאלית היא לופתת כידון שלהבו מלוּבּן מחום.

״הר'וּלים כבר דיווחו?״

שפתה של חמרה מתעוותת. ״הם חיפשו היטב בדֶלְפִיניוּם. באַנְטיוּם. אפילו במקום ההמתנה,״ היא אומרת. ״הם לא מצאו אותה. גם היא וגם חנקן הדם לא נראו כבר שבועות.״

״הורו לר'ולים לחפש את דָארִין מסֶרָה במרין,״ אני אומר. ״הוא מחשל נשקים בעיר הנמל אַדִיסָה. בסופו של דבר, הם ישובו זה אל זה.״

חמרה מטה את ראשה ואנחנו מביטים בכפר שמתחתינו, בליל בתי אבן חסיני אש, מקושטים רעפי עץ שיישרפו בה. הוא אמנם זהה כמעט ליישובים הקטנים האחרים שהחרבנו, אבל היבט אחד מייחד אותו - הוא האחרון במערכה. יריית הפרידה שלנו ממרין לפני שאשלח את בני עם הלוחמים דרומה, להצטרף לשאר צבאה של קֶרִיס וֶטוּריה.

״בני האדם מוכנים לתקוף, מהריה.״ זוהרה של חמרה מאדים, שאט נפשה מבעלי בריתנו מקרב הלוחמים ברורה.

״תני את הפקודה,״ אני אומר לה. מאחוריי, בזה אחר זה, בני עמי משנים עצמם מצל ללהבה, מאירים את השמיים הקרים.

פעמון אזהרה מצלצל בכפר. הזקיף ראה אותנו, והוא מרעים קולו באימה. השערים הקדמיים — שהוקמו במהירות אחרי התקפות על קהילות שכנות — נסגרים זה אל זה. פנסים ניצתים, וצעקות מכתימות את אוויר הלילה בפחד.

״חסמו את היציאות,״ אני אומר לחמרה. ״השאירו את הילדים, שיספרו את הסיפור. מַארוֹ.״ אני פונה לג'ין הדקיק, כתפיו הצרות לא מעידות על הכוח שבתוכו. ״אתה חזק מספיק בשביל המוטל עליך?״

מארו מהנהן. הוא והאחרים חולפים על פניי בשטף, חמישה נהרות אש, כמו אלה הנובעים מההרים הצעירים בדרום. הג'ינים חודרים בנפץ את השערים, מעלים בהם עשן.

חצי לגיון של לוחמים נכנס אחריהם, וכשהכפר עולה יפה בלהבות ובני מיני נסוגים, אז החיילים מתחילים לטבוח. צרחות החיים נמוגות במהירות. צרחות המתים מהדהדות זמן רב יותר.

כאשר נותרים מהכפר רק תילי אפר, חמרה מוצאת אותי. כמו הג'ינים האחרים, היא זוהרת עכשיו בהבהוב קל שבקלים.

״הרוחות טובות,״ אני אומר לה. ״תגיעו הביתה במהירות.״

״רצוננו להישאר איתך, מהריה,״ היא אומרת. ״אנחנו חזקים.״

נקמה וחימה הן מנת חלקי, כך האמנתי אלף שנים. לעולם לא אחזה ביופיים של בני מיני נע בעולם. לעולם לא אחוש בחמימות להבותיהם.

אבל הזמן והעיקשות אפשרו לי להרכיב מחדש את הכוכב — הנשק שבאמצעותו כלאו מגידי העתידות את בני מיני. הנשק שבו השתמשתי כדי לשחרר אותם. עכשיו החזקים מבני מיני מתאספים בסמוך אליי. אמנם עברו חודשים מאז שהחרבתי את העצים שכלאו אותם, אבל עורי עדיין מזמר בנוכחותם.

״לכו,״ אני מורה להם בעדינות. ״אזדקק לכם בימים הבאים.״

אחרי לכתם אני משוטט ברחובות הכפר מרוצפי האבנים, מרחרח סימני חיים. חמרה איבדה את ילדיה, את הוריה ואת אהובהּ במלחמה העתיקה שנלחמנו בבני האדם. בגלל זעמה היא יסודית.

משב רוח נושא אותי אל החומה הדרומית של הכפר. האוויר מספר על אלימות שנעשתה כאן. אבל יש גם ריח אחר.

נשיפה נפלטת ממני. הריח אנושי, אבל יש עליו שכבה של זוהר יצורי הפֵיות. זיכרון פניה עולה בתודעתי. לָאיָה מסֶרָה. כך מהותה מוכרת לי.

אך מדוע שתארוב בכפר מריני?

אני שוקל ללבוש את עורי האנושי, אבל מחליט שלא לעשות זאת. המטלה מייגעת, אינני נוקט אותה בלי שתהיה לכך סיבה טובה. במקום זאת אני סוגר סביבי את הגלימה להגנה מפני הגשם ועוקב אחר הריח לבקתה החבויה לצד קיר רעוע.

הר'ולים הנצמדים לעקביי נובחים בהתרגשות. הם ניזונים מכאב, והכפר רווי בו. אני דוחק אותם הצידה ונכנס לבקתה לבדי.

בתוכה מאירה עששית של שבטי הנוודים, ודולקת אש עליזה שמעליה מעשנת מחבת ובה לחם חרוך. ורדי חורף ורודים עומדים על השידה, וכוס מי באר מעלה אגלי מים על השולחן.

מי שהייתה כאן יצאה לפני רגעים מעטים.

בעצם, כך היא רוצה שהכול כאן ייראה.

אני מחשל את כוחי, שהרי אהבת ג'ין אינה דבר של מה בכך. קרסיה של לאיה מסרה עדיין תקועים בליבי. ערמת השמיכות למרגלות המיטה מתפוררת לאפר במגעי. מתחתיה מסתתר, רועד מאימה, ילד, והוא בבירור אינו לאיה מסרה.

ובכל זאת, ההרגשה שהוא מעורר זהה.

לא במראהו, שכן סביב ליבה של לאיה מסרה כרוך צער, ואילו את הילד הזה לופת הפחד. נשמתה של לאיה התקשחה בסבל, ואילו הילד הזה רך, אושרו לא נפגם עד עכשיו. הוא ילד מריני, לא יותר מבן שתים־עשרה.

אבל מה שיש עמוק בתוכו דומה ללאיה. אפלה שאין לדעת אותה בתודעתו. עיניו השחורות פוגשות את עיניי, והוא מרים את ידיו.

״ה־הסתלק!״ אולי התכוון לצעוק. אבל קולו צרוד, ציפורניו מתחפרות בעץ. כשאני ניגש לשבור את מפרקתו, הוא מושיט שוב את ידיו, וכוח בלתי נראה דוחק אותי צעד לאחור.

כוחו פראי, מוכר במידה מטרידה. אני תוהה אם זהו קסם ג'ינים, אבל למרות אפשרות הזיווג בין ג'ינים לבני האדם, הוא לא יכול להניב ילדים.

״הסתלק, יצור מתועב!״ נסיגתי משרה אומץ על הילד, והוא משליך משהו לעברי. פגיעתו משתווה לעלי ורדים. מלח.

סקרנותי נמוגה. הדבר הלא ידוע שחי בתוך הילד קשור ליצורי הפיות. כך אני מרגיש, ועל כן אני מושיט יד אל החרמש התלוי על גבי. לפני שהוא מבין מה קורה, אני מעביר את הנשק על גרונו ומפנה עורף. מחשבותיי כבר נעות קדימה.

הילד מדבר, והדיבור עוצר אותי במקומי. קולו רועם בנחרצות של ג'ין מתנבא. אבל המילים מבולבלות, סיפור המסופר דרך מים ואבן.

"הזרע שישן נעור, פירות פריחתו קוּדשו בגוף אדם. וכך נולד אסונך, אהוב, ועימו השבר — השבר —"

ג'ין היה משלים את הנבואה, אבל הילד אנושי בלבד, גופו הוא כלי שברירי. דם זולג מהפצע בצווארו והוא מתמוטט, מת.

״מה את, בשם שמיים?״ אני שואל את החשכה שבתוך הילד, אבל היא נמלטה, ולקחה איתה את התשובה לשאלתי.

 

 

עוד על הספר

הניצוץ שבאפר 4 - השמיים שמעבר לסערה סבה טהיר

1: מביא הלילה

התעוררתי בזוהר של עולם צעיר, כאשר האדם ידע לצוד, אבל לא לעבד את האדמה, השתמש באבן, אבל לא בפלדה. היו ריחות של גשם ואדמה וחיים. היה ריח של תקווה.

קום, אהוּב.

הקול שדיבר היה עמוס אלפי שנים, הרבה מעבר למה שהשיגה דעתי. קול של אב, של אם. של יוצר ומחריב. קולו של מָאוּת, שהוא המוות.

קום, ילד הלהבה. קום, ביתך מחכה.

אילו רק לא למדתי להוקיר אותו — לכבד את ביתי. אילו רק לא הייתי חושף קסם, לא הייתי אוהב אישה, לא הייתי מוליד ניצוצות ילדים, לא הייתי מרגיע רוחות רפאים. אילו רק לא היה מאות נותן לי את שמי.

״מֶהֶרְיָה.״

שמי גורר אותי מהעָבָר לפסגה סחופת גשם בשטחי מַרִין. ביתי משכבר הוא מקום ההמתנה — המוכר לבני האנוש בשם יער העַרְבִית. אבנה את ביתי החדש על עצמות אויביי.

״מהריה,״ עיניה של חַמְרָה, הנוצצות כשמש, ארגמניות ככעס עתיק יומין, ״אנחנו מחכים לפקודותיך.״ בידה השמאלית היא לופתת כידון שלהבו מלוּבּן מחום.

״הר'וּלים כבר דיווחו?״

שפתה של חמרה מתעוותת. ״הם חיפשו היטב בדֶלְפִיניוּם. באַנְטיוּם. אפילו במקום ההמתנה,״ היא אומרת. ״הם לא מצאו אותה. גם היא וגם חנקן הדם לא נראו כבר שבועות.״

״הורו לר'ולים לחפש את דָארִין מסֶרָה במרין,״ אני אומר. ״הוא מחשל נשקים בעיר הנמל אַדִיסָה. בסופו של דבר, הם ישובו זה אל זה.״

חמרה מטה את ראשה ואנחנו מביטים בכפר שמתחתינו, בליל בתי אבן חסיני אש, מקושטים רעפי עץ שיישרפו בה. הוא אמנם זהה כמעט ליישובים הקטנים האחרים שהחרבנו, אבל היבט אחד מייחד אותו - הוא האחרון במערכה. יריית הפרידה שלנו ממרין לפני שאשלח את בני עם הלוחמים דרומה, להצטרף לשאר צבאה של קֶרִיס וֶטוּריה.

״בני האדם מוכנים לתקוף, מהריה.״ זוהרה של חמרה מאדים, שאט נפשה מבעלי בריתנו מקרב הלוחמים ברורה.

״תני את הפקודה,״ אני אומר לה. מאחוריי, בזה אחר זה, בני עמי משנים עצמם מצל ללהבה, מאירים את השמיים הקרים.

פעמון אזהרה מצלצל בכפר. הזקיף ראה אותנו, והוא מרעים קולו באימה. השערים הקדמיים — שהוקמו במהירות אחרי התקפות על קהילות שכנות — נסגרים זה אל זה. פנסים ניצתים, וצעקות מכתימות את אוויר הלילה בפחד.

״חסמו את היציאות,״ אני אומר לחמרה. ״השאירו את הילדים, שיספרו את הסיפור. מַארוֹ.״ אני פונה לג'ין הדקיק, כתפיו הצרות לא מעידות על הכוח שבתוכו. ״אתה חזק מספיק בשביל המוטל עליך?״

מארו מהנהן. הוא והאחרים חולפים על פניי בשטף, חמישה נהרות אש, כמו אלה הנובעים מההרים הצעירים בדרום. הג'ינים חודרים בנפץ את השערים, מעלים בהם עשן.

חצי לגיון של לוחמים נכנס אחריהם, וכשהכפר עולה יפה בלהבות ובני מיני נסוגים, אז החיילים מתחילים לטבוח. צרחות החיים נמוגות במהירות. צרחות המתים מהדהדות זמן רב יותר.

כאשר נותרים מהכפר רק תילי אפר, חמרה מוצאת אותי. כמו הג'ינים האחרים, היא זוהרת עכשיו בהבהוב קל שבקלים.

״הרוחות טובות,״ אני אומר לה. ״תגיעו הביתה במהירות.״

״רצוננו להישאר איתך, מהריה,״ היא אומרת. ״אנחנו חזקים.״

נקמה וחימה הן מנת חלקי, כך האמנתי אלף שנים. לעולם לא אחזה ביופיים של בני מיני נע בעולם. לעולם לא אחוש בחמימות להבותיהם.

אבל הזמן והעיקשות אפשרו לי להרכיב מחדש את הכוכב — הנשק שבאמצעותו כלאו מגידי העתידות את בני מיני. הנשק שבו השתמשתי כדי לשחרר אותם. עכשיו החזקים מבני מיני מתאספים בסמוך אליי. אמנם עברו חודשים מאז שהחרבתי את העצים שכלאו אותם, אבל עורי עדיין מזמר בנוכחותם.

״לכו,״ אני מורה להם בעדינות. ״אזדקק לכם בימים הבאים.״

אחרי לכתם אני משוטט ברחובות הכפר מרוצפי האבנים, מרחרח סימני חיים. חמרה איבדה את ילדיה, את הוריה ואת אהובהּ במלחמה העתיקה שנלחמנו בבני האדם. בגלל זעמה היא יסודית.

משב רוח נושא אותי אל החומה הדרומית של הכפר. האוויר מספר על אלימות שנעשתה כאן. אבל יש גם ריח אחר.

נשיפה נפלטת ממני. הריח אנושי, אבל יש עליו שכבה של זוהר יצורי הפֵיות. זיכרון פניה עולה בתודעתי. לָאיָה מסֶרָה. כך מהותה מוכרת לי.

אך מדוע שתארוב בכפר מריני?

אני שוקל ללבוש את עורי האנושי, אבל מחליט שלא לעשות זאת. המטלה מייגעת, אינני נוקט אותה בלי שתהיה לכך סיבה טובה. במקום זאת אני סוגר סביבי את הגלימה להגנה מפני הגשם ועוקב אחר הריח לבקתה החבויה לצד קיר רעוע.

הר'ולים הנצמדים לעקביי נובחים בהתרגשות. הם ניזונים מכאב, והכפר רווי בו. אני דוחק אותם הצידה ונכנס לבקתה לבדי.

בתוכה מאירה עששית של שבטי הנוודים, ודולקת אש עליזה שמעליה מעשנת מחבת ובה לחם חרוך. ורדי חורף ורודים עומדים על השידה, וכוס מי באר מעלה אגלי מים על השולחן.

מי שהייתה כאן יצאה לפני רגעים מעטים.

בעצם, כך היא רוצה שהכול כאן ייראה.

אני מחשל את כוחי, שהרי אהבת ג'ין אינה דבר של מה בכך. קרסיה של לאיה מסרה עדיין תקועים בליבי. ערמת השמיכות למרגלות המיטה מתפוררת לאפר במגעי. מתחתיה מסתתר, רועד מאימה, ילד, והוא בבירור אינו לאיה מסרה.

ובכל זאת, ההרגשה שהוא מעורר זהה.

לא במראהו, שכן סביב ליבה של לאיה מסרה כרוך צער, ואילו את הילד הזה לופת הפחד. נשמתה של לאיה התקשחה בסבל, ואילו הילד הזה רך, אושרו לא נפגם עד עכשיו. הוא ילד מריני, לא יותר מבן שתים־עשרה.

אבל מה שיש עמוק בתוכו דומה ללאיה. אפלה שאין לדעת אותה בתודעתו. עיניו השחורות פוגשות את עיניי, והוא מרים את ידיו.

״ה־הסתלק!״ אולי התכוון לצעוק. אבל קולו צרוד, ציפורניו מתחפרות בעץ. כשאני ניגש לשבור את מפרקתו, הוא מושיט שוב את ידיו, וכוח בלתי נראה דוחק אותי צעד לאחור.

כוחו פראי, מוכר במידה מטרידה. אני תוהה אם זהו קסם ג'ינים, אבל למרות אפשרות הזיווג בין ג'ינים לבני האדם, הוא לא יכול להניב ילדים.

״הסתלק, יצור מתועב!״ נסיגתי משרה אומץ על הילד, והוא משליך משהו לעברי. פגיעתו משתווה לעלי ורדים. מלח.

סקרנותי נמוגה. הדבר הלא ידוע שחי בתוך הילד קשור ליצורי הפיות. כך אני מרגיש, ועל כן אני מושיט יד אל החרמש התלוי על גבי. לפני שהוא מבין מה קורה, אני מעביר את הנשק על גרונו ומפנה עורף. מחשבותיי כבר נעות קדימה.

הילד מדבר, והדיבור עוצר אותי במקומי. קולו רועם בנחרצות של ג'ין מתנבא. אבל המילים מבולבלות, סיפור המסופר דרך מים ואבן.

"הזרע שישן נעור, פירות פריחתו קוּדשו בגוף אדם. וכך נולד אסונך, אהוב, ועימו השבר — השבר —"

ג'ין היה משלים את הנבואה, אבל הילד אנושי בלבד, גופו הוא כלי שברירי. דם זולג מהפצע בצווארו והוא מתמוטט, מת.

״מה את, בשם שמיים?״ אני שואל את החשכה שבתוך הילד, אבל היא נמלטה, ולקחה איתה את התשובה לשאלתי.