סופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סופה
מכר
מאות
עותקים
סופה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.6 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: פולינה ברוקמן
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 234 עמ' מודפסים

ולדימיר סורוקין

ולדימיר סורוקין – נולד בביקובו, ליד מוסקבה, ב־ 1955 . סופר, מחזאי, אמן וקולנוען, מחשובי הסופרים של רוסיה בימינו ומי שזכה לכינוי הקלאסיקון הרוסי בן זמננו. החל לפעול בחוגי האוונגרד המחתרתי במוסקבה בשנות ה־ 70 של המאה ה־ 20 , ובזמן המשטר הסובייטי נאסרו עבודותיו לפרסום. לאחר הפרסטרויקה יצאו ספריו לאור, ולא פעם עוררו מחלוקות בשל הביקורת הבוטה כלפי המשטר הטוטליטרי. כתיבתו הסאטירית רוויה הומור מושחזופרודיה על תרבות המערב ועל החברה הרוסית. ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא היה מועמד לפרס בוקּר הרוסי והבינלאומי. זהו ספרו השלישי המתורגם לעברית.

תקציר

ד"ר גארין, גבר נאה ורופא נמרץ, מוכרח להגיע לכפר מרוחק שמגפה מסוכנת מכה בו, כדי לשים לה קץ בעזרת החיסון שבידו. אבל בחוץ משתוללת סופה, ובלית ברירה הוא עולה על מגלשת שלג מוזרה המונעת בכוחם של חמישים סוסונים. הסופה מתעצמת, והדרך לכפר נהיית מסע רצוף אירועים דרמטיים וסוריאליסטיים, משובץ מפגשים יוצאי דופן.
כמו קלסיקונים רוסים לפניו, כגון צ'כוב, פושקין וטולסטוי, סורוקין לוקח נושא רוסי קלאסי –  סופת שלגים – וכותב לו גרסה משלו. הוא משתמש במוטיבים של גוגול ובולגקוב לשרטט בווירטואוזיות את הקווים הדיסטופיים שיאפיינו את המעצמה הרוסית השוקעת. סופה היא יצירה סוחפת ומהפנטת. סורוקין שוב מלהטט בין סגנונות וסוגות, ובעודו מתכתב עם הקאנון המערבי הוא רוקח לנו סאטירה גאונית על הכיוון שנראה שכולנו הולכים בו

ולדימיר סורוקין נולד בביקובו, ליד מוסקבה, ב-1955. סופר, מחזאי, אמן וקולנוען, מחשובי הסופרים של רוסיה בימינו ומי שזכה לכינוי הקלאסיקון הרוסי בן זמננו. החל לפעול בחוגי האוונגרד המחתרתי במוסקבה בשנות ה-70 של המאה ה-20, ובזמן המשטר הסובייטי נאסרו עבודותיו לפרסום. לאחר הפרסטרויקה יצאו ספריו לאור, ולא פעם עוררו מחלוקות בשל הביקורת הבוטה כלפי המשטר הטוטליטרי. כתיבתו הסאטירית רוויה הומור מושחז ופרודיה על תרבות המערב ועל החברה הרוסית, והיא זיכתה אותו בפרסים רבים, בהם פרס בוּקר הרוסי והבינלאומי ולפרס פֶּן. סופה, שזכה בפרס בולשויה קניגה (הספר הגדול), הוא אחד מספריו המצליחים ביותר של סורוקין. הוא תורגם לעשרים וחמש שפות עד כה והוא ספרו השלישי הרואה אור בלוקוס אחרי מרק סוס (2018) ומנרגה (2019).

פרק ראשון

"עליך להבין, אני מוכרח לנסוע!" נופף פְּלָטוֹן אילְאיץ' בידיו בחמת זעם. "חולים מחכים לי! חו־לים! מגפה! זה אומר לך משהו?!"

המפקח על תחנת הדואר הצמיד את אגרופיו למותנייתו שנתפרה מפרוות גירית ורכן קדימה:

"כיצד זה לא נבין? כיצד לא נבין? עליך לנסוע, אני מבין היטב, אדוני. אבל אין ברשותי סוסים, ועד מחר לא יהיו לבטח!"

"אבל איך ייתכן שאין לך סוסים?!" זעק פלטון אילאיץ' וכעס צלצל בקולו. "מה התועלת בתחנה שלך, אם כך?"

"זו בדיוק התועלת, שהסוסים אזלו כולם ולא נותר אפילו סוס אחד, אף לא אחד!" חזר ואמר המפקח בקול רם, כמדבר עם חירש. "אלא אם כן בערב ייפלו עלינו מהשמים, בדרך נס, סוסי דואר. אבל לך תדע מתי זה יקרה."

פלטון אילאיץ' הסיר את משקפי המַצבֵּט שלו ונעץ במפקח מבט ממושך, כאילו הבחין בו זה עתה:

"האם מבין אתה, אבא'לה, שאנשים גוססים שם?"

המפקח פתח את אגרופיו והושיט את ידיו אל הדוקטור, כמבקש נדבה:

"וכי כיצד לא נבין? וכי מדוע לא נבין? נוצרים טובים נוטים למות, צרה צרורה, כיצד לא נבין! אבל הבט בחלון, ראה מה מתחולל שם!"

פלטון אילאיץ' הרכיב את משקפי המצבט והעביר בהיסח הדעת את מבט עיניו הצבות אל זגוגית החלון המכוסה שכבת קרח, שלא הייתה כל אפשרות לראות דבר מבעדה. מעבר לחלון עדיין עמד יום חורף סגרירי.

הדוקטור העיף מבט בשעון המטוטלת הקולני בדמות הבקתה של בּאבּא־יאגָה: השעון הראה שתיים ורבע.

"כבר אחרי שתיים!" טלטל בזעף את ראשו בעל השיער הקצוץ והצדעים שהאפירו קלות, היושב איתן על כתפיו. "אחרי שתיים! בקרוב יתחיל להחשיך, אתה מבין?"

"וכי כיצד לא אבין, אדוני, כיצד לא אבין..." פצה המפקח את פיו, אבל הדוקטור קטע אותו בהחלטיות:

"תשמע, אבא'לה! אתה תמצא לי סוסים אפילו מתחת לאדמה! אם לא אגיע לשם עוד היום, אתבע אותך לדין. על ניסיון חבלה."

המילה הממלכתית המוכרת הפילה נמנום על המפקח. הוא חדל למלמל ולהצטדק, ונדמה היה שנרדם כך פתאום. דמותו הכפופה קלות במוֹתנֶיהָ, עטויה מותנייה קצרה ומכנסי פלוסין ונעולה במגפי לבד לבנים גבוהים, מרופדים בעור צהוב, קפאה ללא ניע בדמדומי החדר המרווח שהוסק היטב. לעומת זאת אשתו, שישבה כל אותה עת בפינה רחוקה מאחורי וילון כותנה וסרגה, זעה, הציצה מעבר לווילון והציגה את פניה הרחבים והנטולים כל הבעה אשר כבר הספיקו להימאס על הדוקטור במהלך שעתיים של המתנה, שלוּותה בשתיית תה עם ריבת פטל ושזיפים ודפדוף בשבועון ניבָה1 דאשתקד:

"מיכאליץ', ואם נבקש מחַרְחוּשָׁה?"

המפקח התעשת מיד.

"אפשר לבקש מחרחושה, אולי ישתכנע," הוא גירד את ידו השמאלית בידו הימנית והפנה את פניו אל אשתו בחצי סיבוב, "אבל האדון ביקש סוסים שהמדינה מספקת."

"לא משנה לי אילו סוסים!" זעק הדוקטור, "סוסים! סוסים! סו־ס־ים!"

המפקח הלך אל המכתבה בצעד מדשדש:

"אם הוא לא נסע לדודו בכפר חוֹפְּרוֹב, אפשר שייעתר..."

הוא ניגש אל המכתבה, הרים את שפופרת הטלפון וסובב כמה פעמים את החוגה, בעודו מצמיד את ידו השמאלית אל מותניו, זוקף את גבו וזוקר את ראשו המקריח, כמבקש לצמוח לגובה:

"מיקוֹלַאי לוּקיץ', מיכאליץ' הוא שמטריד את מנוחתך. אמור לי, מוביל הלחם שלנו עבר אצלכם היום? לא? נו טוב. אלא מה! איך ייסע עכשיו? הרי אין שום אפשרות, אין ויכוח. נו, תהיה בריא."

הוא הניח בזהירות את השפופרת על כנה ודשדש לכיוונו של הדוקטור. בפניו, פני גבר בן בלי גיל, מגולחים ברישול ונטולים זקן, ניכרו סימני התעוררות.

"אז מתברר שהיום חרחושה שלנו לא נסע לחופרוב, להביא לחם. הוא פה, רובץ על התנור. הרי כשהוא נוסע להביא לחם, הוא תמיד קופץ בדרך לדודו. שם הוא יושב לשתות תה ולפטפט פטפוטים, ורק לקראת הערב מביא לנו לחם."

"יש לו סוסים?"

"יש לו עצמונוע."

"עצמונוע?" צמצם הדוקטור את עיניו ושלף את נרתיק הסיגריות.

"אם יעלה בידך לשדלו, הוא ייקח אותך לדוֹלְגוֹיֶה2 בעצמונוע."

"ומה עם אלה שאיתי?" קימט פלטון אילאיץ' את מצחו כשנזכר במזחלת, ברכָּב ובצמד הסוסים מטעם המדינה.

"הם יחנו פה בינתיים, ואחר כך תחזור איתם."

הדוקטור הדליק לו סיגריה, פלט את העשן:

"ואיפה הוא, מוביל הלחם הזה שלך?"

"פה לא רחוק," נופף המפקח בידו מאחורי גבו. "וַסְיאַטְקָה ילווה אותך. וסיאטקה!"

איש לא ענה על קריאתו.

"הוא בטח בבקתה החדשה," נשמע מאחורי הווילון קולה של אשת המפקח.

היא קמה מיד, רשרשה בחצאיתה על הרצפה ויצאה. הדוקטור ניגש למתלה, הסיר ממנו את מעילו ארוך השוליים והכבד המרופד בפרוות כבשים, השתחל לתוכו, חבש כובע בעל כיסויים לאוזניים וזנב שועל משתלשל, כרך סביב צווארו צעיף לבן ארוך, עטה כפפות, אחז בצמד תיקי נסיעה ופסע בנחישות מעל למפתן הדלת המובילה אל המבואה החשוכה, שהמפקח פתח אותה לפניו לרווחה.

הרופא המחוזי פלטון אילאיץ' גארין היה גבר גבוה וחסון בן ארבעים ושתיים, שאפו בולט ושלפניו הצרים, המוארכים והמגולחים למשעי הייתה ארשת תמידית של אי־שביעות רצון מרוכז. "כולכם מפריעים לי לבצע את משימתי החשובה עד מאוד, המשימה שייעד לי הגורל, שאני יודע לבצע טוב יותר מכל אחד אחר ושכבר השקעתי בה את רוב חיי הבוגרים," אמרו כמדומה פניו חדורי המטרה, בעלי האף הגדול הנחוש והעפעפיים התפוחים במקצת. במבואה נתקל הדוקטור באשת המפקח ובנער וַסְיאַטְקָה, שנטל ממנו מיד את שני התיקים.

"הבית השביעי מפה," הדריך אותו המפקח לפרידה, בעודו רץ קדימה ופותח את הדלת אל מדרגות הכניסה. "וסיאטקה, תלווה את האדון הרופא."

פלטון אילאיץ' יצא החוצה וצמצם את עיניו. היה יום סגרירי וצונן. הרוח לא הייתה חזקה, אך היא לא שקטה במשך שלוש השעות שחלפו והמשיכה לפזר את פתיתי השלג הזעירים.

"הוא לא יגבה ממך יותר מדי," מלמל המפקח, שהצטמרר ברוח. "הוא לא מתאבי הבצע. רק שיסכים לנסוע."

וסיאטקה הניח את התיקים על הספסל שבראש המדרגות המובילות אל הבית, נעלם במבואה ושב עד מהרה במעיל פרווה קצר, מגפי לבד וכובע. הוא אחז בתיקים וירד בבטישת רגליים במדרגות המושלגות:

"בוא, אדון."

הדוקטור צעד אחריו, והסיגריה שבפיו העלתה עשן. הם הלכו ברחוב כפרי שומם, מכוסה שלג. השלג נערם לגובה, מגפיו של הדוקטור המרופדים מבפנים בפרווה שקעו עד מחציתם בשלג.

סופה... חשב פלטון אילאיץ', ומיהר לינוק מהסיגריה שכבתה מהר ברוח. השד יודע למה החלטתי לנסוע דוּךְ דרך התחנה הארורה הזאת. מקום שכוח אל: לעולם לא תמצא בו סוסים בחורף. בי נשבעתי שלא אסע, ובכל זאת נסעתי, dummkopf.3 מוטב היה לי לנסוע בכביש הראשי, להחליף סוסים בזַַפְּרוּדְנִי ולהמשיך משם. אף שהדרך הייתה מתארכת בשבע וֶרסְטָאוֹת,4 כבר הייתי עכשיו בדולגויה. התחנה שם מסודרת והדרך רחבה. Dummkopf! וכעת לגום את הלפתן שבישלת...

וסיאטקה בטש לפניו במרץ בשלג ונענע את צמד התיקים הזהים, כמו כפרייה המנענעת דליים על אסל. אמנם היישוב שקם סביב התחנה כונה כפר דוֹלְבֵּשִׁינוֹ, אך היה זה למעשה משק המונה עשר חצרות מרוחקות זו מזו. עד שהגיעו בדרך המלך המושלגת לבקתה של מוביל הלחם, הספיק פלטון אילאיץ' להזיע קמעה במעילו הארוך. סביב הבקתה הישנה ששקעה בחלקה התחתון באדמה, כוסה הכול שלג. עקבות אדם לא נראו, כאילו לא גר בה איש, ורק הרוח עקרה קרעי עשן לבן מתוך הארובה.

עוברי האורח חצו את הגינה המוקפת גדר מאולתרת ועלו במדרגות הכניסה המושלגות, שנטו על צידן. וסיאטקה הדף את הדלת בכתפו. התברר שאינה נעולה. הם נכנסו למבואה החשוכה. וסיאטקה נתקל במשהו ופלט אנחת כאב:

"אוֹח..."

פלטון אילאיץ' בקושי הבחין בחשכה בשתי חביות גדולות, במריצה ובערימת גרוטאות. משום מה עמד במבואה של מוביל הלחם ריח מכוורת — ריח כוורות, פּוֹלֶן ודונג. הניחוח הקיצי המתוק לא הלם כלל את סופת חודש פברואר שהתחוללה בחוץ. וסיאטקה תחב את אחד התיקים תחת בית שחיו, פילס בדי עמל דרך אל הדלת המחופה בד יוטה, פתח אותה ופסע מעל למפתן הגבוה:

"שלום לכם!"

הדוקטור נכנס בעקבותיו והשתופף, כדי לא להיתקל במשקוף.

פנים הבקתה היה חם, מואר ומסודר מעט יותר מהמבואה: גזרי עץ בערו בתנור רוסי גדול, על השולחן עמדה, יחידה, מלחיית עץ, כיכר לחם נחה תחת מגבת, בפינה הסתמן ריבוע קהה של איקונה בודדה, שעון מטוטלת נעזב שנעצר בשעה חמש וחצי היה תלוי על הקיר. אשר לרהיטים, הבחין הדוקטור רק בתיבה אחת ובמיטת ברזל.

"הדוד קוֹזמָה!" קרא וסיאטקה אחרי שהניח בזהירות את התיקים על הרצפה.

איש לא ענה.

"אולי יצא לחצר?" הפנה וסיאטקה אל הדוקטור את פניו הרחבים המנומשים. אפו היה ורדרד ומשעשע למראה, כאילו עורו התקלף.

"מה זה שמה?" נשמע קול מהדרגש שעל התנור, וראש אדמוני פרוע, בעל זקן מדובלל וחריצי עיניים מצועפים בקורי שינה, הופיע מולם.

"שלום, הדוד קוזמה!" קרא וסיאטקה בשמחה. "שמע, הנה הדוקטור הנכבד הזה נחפז להגיע לדולגויה, ואין לנו סוסים מטעם המדינה בתחנה."

"נו אז מה?" התגרד הראש.

"אז אולי אתה תיקח אותו, בעצמונוע?"

פלטון אילאיץ' ניגש לתנור:

"בדולגויה פרצה מגפה, אני מוכרח להגיע לשם היום. מוכרח!"

"מגפה?" מוביל הלחם שפשף את עינו באצבעותיו הגדולות המחוספסות, שציפורניהן מלוכלכות. "שמעתי על המגפה. דיברו על זה שלשום בדואר בחוֹפּרוֹב."

"חולים מחכים לי שם. אני מביא איתי תרכּיב חיסון."

הראש נעלם מעל לתנור, נשמעו אנחות וקול חריקה של שלבי הסולם. קוזמה ירד מהדרגש, נתקף בשיעול ויצא מאחורי התנור. היה זה איכר כבן שלושים, נמוך קומה וצנום, כתפיו צרות, רגליו עקומות וכפות ידיו גדולות מאוד: כמותן יש לא אחת לחייטים. פניו הצבים משינה, שבמרכזם הזדקר אף מחודד, הביעו טוב לב והתאמצו לחייך. הוא עמד מול הדוקטור יחף, בבגדיו התחתונים, וגירד את רעמתו האדמונית הסתורה.

"חי־סון?" גלגל את המילה בפיו בזהירות וביראת כבוד, כחושש להפילה אל רצפתו הישנה, המשופשפת והמחורצת.

"חיסון," חזר ואמר הדוקטור והסיר בתנועת משיכה מראשו את כובע פרוות השועלים, כי הרגיש מיד שחם לו מדי.

"אבל סופת שלגים בחוץ, אדון," הביט חרחושה בחלון העכור.

"אני יודע שסופת שלגים בחוץ! אנשים חולים מחכים לי!" הרים הדוקטור את קולו.

בעודו מתגרד, ניגש חרחושה לחלון שמסגרתו נאטמה בסיבי קנבוס.

"אני אפילו לחם לא נסעתי להביא היום," העביר את אצבעו על הכתם השקוף הקטן שהפשיר על הזגוגית הקפואה בשל חוּמּהּ של אש התנור, והביט החוצה. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, נכון?"

"כמה אתה רוצה?" פקעה סבלנותו של הדוקטור.

חרחושה העיף בו מבט כשל אדם המצפה למכה והתרחק בשתיקה לפינה שמימין לתנור, שם הוצבו על הדרגש ועל המדפים דליים, קנקני חלב וקדרות. הוא נטל לידו מצקת נחושת, שאב בה מים מדלי ושתה מהר. פיקת גרונו עלתה וירדה.

"חמישה רוּבָּלים!" הציע הדוקטור בנימה מאיימת כל כך, עד שחרחושה נרעד.

ומיד הצטחק ומחה את פיו בשרוול חולצתו:

"אבל מה אעשה בהם?"

הוא החזיר את המצקת למקומה, הביט סביבו ושיהק:

"אני הרי... רק עכשיו הסקתי את התנור."

"אנשים מתים שם!" זעק הדוקטור.

בלי להביט בדוקטור, גירד חרחושה את חזהו וצמצם את עיניו אל מול החלון. הדוקטור הביט במוביל הלחם, ופניו ואפו הבולט היו דרוכים כל כך, כאילו הוא מוכן להכות את המוביל או לפרוץ בבכי.

חרחושה נאנח וגירד את צווארו:

"שמע, צוציק, אז אתה..."

"מה?" וסיאטקה פער את פיו בתמיהה.

"שב, חכה פה. ואיך שהעץ יישרף, כסה את פיר הארובה."

"אעשה מה שאתה מבקש, הדוד קוזמה."

וסיאטקה פשט את מעיל הפרווה הקצר, השליך אותו על הספסל והתיישב בסמוך לו.

"העצמונוע שלך... כמה כוחות סוס יש בו?" שאל הדוקטור בהקלה.

"חמישים קטנים."

"מצוין! אז תוך שעה וחצי נגיע לדולגויה. וכשתיסע בחזרה, יהיו לך חמישה רובלים."

"עזוב אותך, אדון..." נופף חרחושה בחיוך בידו הגדולה, דמוית המצבט, וטפח בה על ירכיו הצנומות. "נו ניחא, נלך לרתום את הסוסים."

הוא נעלם מאחורי התנור ויצא עד מהרה לבוש אפודה סרוגה, אפורה וגסה, ומכנסיים מרופדים בצמר גפן, חגורים בחגורה צבאית ומשוכים גבוה, כמעט עד חזהו. זוג מגפי לבד אפורים היה תחוב תחת בית שחיו. הוא התיישב על הדרגש לצד וסיאטקה, שמט את המגפיים אל הרצפה והחל ללפף בזריזות על כפות רגליו יריעות בד ששימשו לו חותלות.

הדוקטור שלף סיגריה ויצא לאוויר הפתוח. בחוץ נשאר הכול ללא שינוי: השמים האפורים, סופת השלגים, הרוח. נדמה היה שלא נותרה ביישוב נפש חיה: לא נשמעו לא קול אדם ולא נביחת כלבים.

פלטון אילאיץ' עמד על מדרגות הכניסה, שאף את ריח הסיגריה המעורר וכבר החל לתכנן את יום המחר: בלילה אחסן ובבוקר נלך לבית הקברות, נעיף מבט בקברים. רק שהסֶגר לא יאכזב במזג אוויר כזה. די שאחד יסתנן דרך שדה נטוש — ולך חפש אותו אחר כך. בכפר מיטינוֹ גם כיתור כפול לא עזר: פרצו, נשכו... מעניין אם זילברשטיין כבר שם. הו, הלוואי! מהר יותר ונוח יותר לחסן בארבע ידיים, נוכל לכסות את כל הכפר בלילה אחד... לא, הוא לא יגיע מֵאוּסוֹחִי לפנַי, הרי זה במרחק של כמעט ארבעים ורסטאות, ועוד במזג אוויר כזה... הסופה הזאת, איזה מזל ביש זה...

המשך בספר 

ולדימיר סורוקין

ולדימיר סורוקין – נולד בביקובו, ליד מוסקבה, ב־ 1955 . סופר, מחזאי, אמן וקולנוען, מחשובי הסופרים של רוסיה בימינו ומי שזכה לכינוי הקלאסיקון הרוסי בן זמננו. החל לפעול בחוגי האוונגרד המחתרתי במוסקבה בשנות ה־ 70 של המאה ה־ 20 , ובזמן המשטר הסובייטי נאסרו עבודותיו לפרסום. לאחר הפרסטרויקה יצאו ספריו לאור, ולא פעם עוררו מחלוקות בשל הביקורת הבוטה כלפי המשטר הטוטליטרי. כתיבתו הסאטירית רוויה הומור מושחזופרודיה על תרבות המערב ועל החברה הרוסית. ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא היה מועמד לפרס בוקּר הרוסי והבינלאומי. זהו ספרו השלישי המתורגם לעברית.

סקירות וביקורות

הדיסטופיה של ולדימיר סורוקין מותחת ביקורת על שלטונו של פוטין רות פרל בהריר הארץ 03/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: פולינה ברוקמן
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 234 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הדיסטופיה של ולדימיר סורוקין מותחת ביקורת על שלטונו של פוטין רות פרל בהריר הארץ 03/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
סופה ולדימיר סורוקין

"עליך להבין, אני מוכרח לנסוע!" נופף פְּלָטוֹן אילְאיץ' בידיו בחמת זעם. "חולים מחכים לי! חו־לים! מגפה! זה אומר לך משהו?!"

המפקח על תחנת הדואר הצמיד את אגרופיו למותנייתו שנתפרה מפרוות גירית ורכן קדימה:

"כיצד זה לא נבין? כיצד לא נבין? עליך לנסוע, אני מבין היטב, אדוני. אבל אין ברשותי סוסים, ועד מחר לא יהיו לבטח!"

"אבל איך ייתכן שאין לך סוסים?!" זעק פלטון אילאיץ' וכעס צלצל בקולו. "מה התועלת בתחנה שלך, אם כך?"

"זו בדיוק התועלת, שהסוסים אזלו כולם ולא נותר אפילו סוס אחד, אף לא אחד!" חזר ואמר המפקח בקול רם, כמדבר עם חירש. "אלא אם כן בערב ייפלו עלינו מהשמים, בדרך נס, סוסי דואר. אבל לך תדע מתי זה יקרה."

פלטון אילאיץ' הסיר את משקפי המַצבֵּט שלו ונעץ במפקח מבט ממושך, כאילו הבחין בו זה עתה:

"האם מבין אתה, אבא'לה, שאנשים גוססים שם?"

המפקח פתח את אגרופיו והושיט את ידיו אל הדוקטור, כמבקש נדבה:

"וכי כיצד לא נבין? וכי מדוע לא נבין? נוצרים טובים נוטים למות, צרה צרורה, כיצד לא נבין! אבל הבט בחלון, ראה מה מתחולל שם!"

פלטון אילאיץ' הרכיב את משקפי המצבט והעביר בהיסח הדעת את מבט עיניו הצבות אל זגוגית החלון המכוסה שכבת קרח, שלא הייתה כל אפשרות לראות דבר מבעדה. מעבר לחלון עדיין עמד יום חורף סגרירי.

הדוקטור העיף מבט בשעון המטוטלת הקולני בדמות הבקתה של בּאבּא־יאגָה: השעון הראה שתיים ורבע.

"כבר אחרי שתיים!" טלטל בזעף את ראשו בעל השיער הקצוץ והצדעים שהאפירו קלות, היושב איתן על כתפיו. "אחרי שתיים! בקרוב יתחיל להחשיך, אתה מבין?"

"וכי כיצד לא אבין, אדוני, כיצד לא אבין..." פצה המפקח את פיו, אבל הדוקטור קטע אותו בהחלטיות:

"תשמע, אבא'לה! אתה תמצא לי סוסים אפילו מתחת לאדמה! אם לא אגיע לשם עוד היום, אתבע אותך לדין. על ניסיון חבלה."

המילה הממלכתית המוכרת הפילה נמנום על המפקח. הוא חדל למלמל ולהצטדק, ונדמה היה שנרדם כך פתאום. דמותו הכפופה קלות במוֹתנֶיהָ, עטויה מותנייה קצרה ומכנסי פלוסין ונעולה במגפי לבד לבנים גבוהים, מרופדים בעור צהוב, קפאה ללא ניע בדמדומי החדר המרווח שהוסק היטב. לעומת זאת אשתו, שישבה כל אותה עת בפינה רחוקה מאחורי וילון כותנה וסרגה, זעה, הציצה מעבר לווילון והציגה את פניה הרחבים והנטולים כל הבעה אשר כבר הספיקו להימאס על הדוקטור במהלך שעתיים של המתנה, שלוּותה בשתיית תה עם ריבת פטל ושזיפים ודפדוף בשבועון ניבָה1 דאשתקד:

"מיכאליץ', ואם נבקש מחַרְחוּשָׁה?"

המפקח התעשת מיד.

"אפשר לבקש מחרחושה, אולי ישתכנע," הוא גירד את ידו השמאלית בידו הימנית והפנה את פניו אל אשתו בחצי סיבוב, "אבל האדון ביקש סוסים שהמדינה מספקת."

"לא משנה לי אילו סוסים!" זעק הדוקטור, "סוסים! סוסים! סו־ס־ים!"

המפקח הלך אל המכתבה בצעד מדשדש:

"אם הוא לא נסע לדודו בכפר חוֹפְּרוֹב, אפשר שייעתר..."

הוא ניגש אל המכתבה, הרים את שפופרת הטלפון וסובב כמה פעמים את החוגה, בעודו מצמיד את ידו השמאלית אל מותניו, זוקף את גבו וזוקר את ראשו המקריח, כמבקש לצמוח לגובה:

"מיקוֹלַאי לוּקיץ', מיכאליץ' הוא שמטריד את מנוחתך. אמור לי, מוביל הלחם שלנו עבר אצלכם היום? לא? נו טוב. אלא מה! איך ייסע עכשיו? הרי אין שום אפשרות, אין ויכוח. נו, תהיה בריא."

הוא הניח בזהירות את השפופרת על כנה ודשדש לכיוונו של הדוקטור. בפניו, פני גבר בן בלי גיל, מגולחים ברישול ונטולים זקן, ניכרו סימני התעוררות.

"אז מתברר שהיום חרחושה שלנו לא נסע לחופרוב, להביא לחם. הוא פה, רובץ על התנור. הרי כשהוא נוסע להביא לחם, הוא תמיד קופץ בדרך לדודו. שם הוא יושב לשתות תה ולפטפט פטפוטים, ורק לקראת הערב מביא לנו לחם."

"יש לו סוסים?"

"יש לו עצמונוע."

"עצמונוע?" צמצם הדוקטור את עיניו ושלף את נרתיק הסיגריות.

"אם יעלה בידך לשדלו, הוא ייקח אותך לדוֹלְגוֹיֶה2 בעצמונוע."

"ומה עם אלה שאיתי?" קימט פלטון אילאיץ' את מצחו כשנזכר במזחלת, ברכָּב ובצמד הסוסים מטעם המדינה.

"הם יחנו פה בינתיים, ואחר כך תחזור איתם."

הדוקטור הדליק לו סיגריה, פלט את העשן:

"ואיפה הוא, מוביל הלחם הזה שלך?"

"פה לא רחוק," נופף המפקח בידו מאחורי גבו. "וַסְיאַטְקָה ילווה אותך. וסיאטקה!"

איש לא ענה על קריאתו.

"הוא בטח בבקתה החדשה," נשמע מאחורי הווילון קולה של אשת המפקח.

היא קמה מיד, רשרשה בחצאיתה על הרצפה ויצאה. הדוקטור ניגש למתלה, הסיר ממנו את מעילו ארוך השוליים והכבד המרופד בפרוות כבשים, השתחל לתוכו, חבש כובע בעל כיסויים לאוזניים וזנב שועל משתלשל, כרך סביב צווארו צעיף לבן ארוך, עטה כפפות, אחז בצמד תיקי נסיעה ופסע בנחישות מעל למפתן הדלת המובילה אל המבואה החשוכה, שהמפקח פתח אותה לפניו לרווחה.

הרופא המחוזי פלטון אילאיץ' גארין היה גבר גבוה וחסון בן ארבעים ושתיים, שאפו בולט ושלפניו הצרים, המוארכים והמגולחים למשעי הייתה ארשת תמידית של אי־שביעות רצון מרוכז. "כולכם מפריעים לי לבצע את משימתי החשובה עד מאוד, המשימה שייעד לי הגורל, שאני יודע לבצע טוב יותר מכל אחד אחר ושכבר השקעתי בה את רוב חיי הבוגרים," אמרו כמדומה פניו חדורי המטרה, בעלי האף הגדול הנחוש והעפעפיים התפוחים במקצת. במבואה נתקל הדוקטור באשת המפקח ובנער וַסְיאַטְקָה, שנטל ממנו מיד את שני התיקים.

"הבית השביעי מפה," הדריך אותו המפקח לפרידה, בעודו רץ קדימה ופותח את הדלת אל מדרגות הכניסה. "וסיאטקה, תלווה את האדון הרופא."

פלטון אילאיץ' יצא החוצה וצמצם את עיניו. היה יום סגרירי וצונן. הרוח לא הייתה חזקה, אך היא לא שקטה במשך שלוש השעות שחלפו והמשיכה לפזר את פתיתי השלג הזעירים.

"הוא לא יגבה ממך יותר מדי," מלמל המפקח, שהצטמרר ברוח. "הוא לא מתאבי הבצע. רק שיסכים לנסוע."

וסיאטקה הניח את התיקים על הספסל שבראש המדרגות המובילות אל הבית, נעלם במבואה ושב עד מהרה במעיל פרווה קצר, מגפי לבד וכובע. הוא אחז בתיקים וירד בבטישת רגליים במדרגות המושלגות:

"בוא, אדון."

הדוקטור צעד אחריו, והסיגריה שבפיו העלתה עשן. הם הלכו ברחוב כפרי שומם, מכוסה שלג. השלג נערם לגובה, מגפיו של הדוקטור המרופדים מבפנים בפרווה שקעו עד מחציתם בשלג.

סופה... חשב פלטון אילאיץ', ומיהר לינוק מהסיגריה שכבתה מהר ברוח. השד יודע למה החלטתי לנסוע דוּךְ דרך התחנה הארורה הזאת. מקום שכוח אל: לעולם לא תמצא בו סוסים בחורף. בי נשבעתי שלא אסע, ובכל זאת נסעתי, dummkopf.3 מוטב היה לי לנסוע בכביש הראשי, להחליף סוסים בזַַפְּרוּדְנִי ולהמשיך משם. אף שהדרך הייתה מתארכת בשבע וֶרסְטָאוֹת,4 כבר הייתי עכשיו בדולגויה. התחנה שם מסודרת והדרך רחבה. Dummkopf! וכעת לגום את הלפתן שבישלת...

וסיאטקה בטש לפניו במרץ בשלג ונענע את צמד התיקים הזהים, כמו כפרייה המנענעת דליים על אסל. אמנם היישוב שקם סביב התחנה כונה כפר דוֹלְבֵּשִׁינוֹ, אך היה זה למעשה משק המונה עשר חצרות מרוחקות זו מזו. עד שהגיעו בדרך המלך המושלגת לבקתה של מוביל הלחם, הספיק פלטון אילאיץ' להזיע קמעה במעילו הארוך. סביב הבקתה הישנה ששקעה בחלקה התחתון באדמה, כוסה הכול שלג. עקבות אדם לא נראו, כאילו לא גר בה איש, ורק הרוח עקרה קרעי עשן לבן מתוך הארובה.

עוברי האורח חצו את הגינה המוקפת גדר מאולתרת ועלו במדרגות הכניסה המושלגות, שנטו על צידן. וסיאטקה הדף את הדלת בכתפו. התברר שאינה נעולה. הם נכנסו למבואה החשוכה. וסיאטקה נתקל במשהו ופלט אנחת כאב:

"אוֹח..."

פלטון אילאיץ' בקושי הבחין בחשכה בשתי חביות גדולות, במריצה ובערימת גרוטאות. משום מה עמד במבואה של מוביל הלחם ריח מכוורת — ריח כוורות, פּוֹלֶן ודונג. הניחוח הקיצי המתוק לא הלם כלל את סופת חודש פברואר שהתחוללה בחוץ. וסיאטקה תחב את אחד התיקים תחת בית שחיו, פילס בדי עמל דרך אל הדלת המחופה בד יוטה, פתח אותה ופסע מעל למפתן הגבוה:

"שלום לכם!"

הדוקטור נכנס בעקבותיו והשתופף, כדי לא להיתקל במשקוף.

פנים הבקתה היה חם, מואר ומסודר מעט יותר מהמבואה: גזרי עץ בערו בתנור רוסי גדול, על השולחן עמדה, יחידה, מלחיית עץ, כיכר לחם נחה תחת מגבת, בפינה הסתמן ריבוע קהה של איקונה בודדה, שעון מטוטלת נעזב שנעצר בשעה חמש וחצי היה תלוי על הקיר. אשר לרהיטים, הבחין הדוקטור רק בתיבה אחת ובמיטת ברזל.

"הדוד קוֹזמָה!" קרא וסיאטקה אחרי שהניח בזהירות את התיקים על הרצפה.

איש לא ענה.

"אולי יצא לחצר?" הפנה וסיאטקה אל הדוקטור את פניו הרחבים המנומשים. אפו היה ורדרד ומשעשע למראה, כאילו עורו התקלף.

"מה זה שמה?" נשמע קול מהדרגש שעל התנור, וראש אדמוני פרוע, בעל זקן מדובלל וחריצי עיניים מצועפים בקורי שינה, הופיע מולם.

"שלום, הדוד קוזמה!" קרא וסיאטקה בשמחה. "שמע, הנה הדוקטור הנכבד הזה נחפז להגיע לדולגויה, ואין לנו סוסים מטעם המדינה בתחנה."

"נו אז מה?" התגרד הראש.

"אז אולי אתה תיקח אותו, בעצמונוע?"

פלטון אילאיץ' ניגש לתנור:

"בדולגויה פרצה מגפה, אני מוכרח להגיע לשם היום. מוכרח!"

"מגפה?" מוביל הלחם שפשף את עינו באצבעותיו הגדולות המחוספסות, שציפורניהן מלוכלכות. "שמעתי על המגפה. דיברו על זה שלשום בדואר בחוֹפּרוֹב."

"חולים מחכים לי שם. אני מביא איתי תרכּיב חיסון."

הראש נעלם מעל לתנור, נשמעו אנחות וקול חריקה של שלבי הסולם. קוזמה ירד מהדרגש, נתקף בשיעול ויצא מאחורי התנור. היה זה איכר כבן שלושים, נמוך קומה וצנום, כתפיו צרות, רגליו עקומות וכפות ידיו גדולות מאוד: כמותן יש לא אחת לחייטים. פניו הצבים משינה, שבמרכזם הזדקר אף מחודד, הביעו טוב לב והתאמצו לחייך. הוא עמד מול הדוקטור יחף, בבגדיו התחתונים, וגירד את רעמתו האדמונית הסתורה.

"חי־סון?" גלגל את המילה בפיו בזהירות וביראת כבוד, כחושש להפילה אל רצפתו הישנה, המשופשפת והמחורצת.

"חיסון," חזר ואמר הדוקטור והסיר בתנועת משיכה מראשו את כובע פרוות השועלים, כי הרגיש מיד שחם לו מדי.

"אבל סופת שלגים בחוץ, אדון," הביט חרחושה בחלון העכור.

"אני יודע שסופת שלגים בחוץ! אנשים חולים מחכים לי!" הרים הדוקטור את קולו.

בעודו מתגרד, ניגש חרחושה לחלון שמסגרתו נאטמה בסיבי קנבוס.

"אני אפילו לחם לא נסעתי להביא היום," העביר את אצבעו על הכתם השקוף הקטן שהפשיר על הזגוגית הקפואה בשל חוּמּהּ של אש התנור, והביט החוצה. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, נכון?"

"כמה אתה רוצה?" פקעה סבלנותו של הדוקטור.

חרחושה העיף בו מבט כשל אדם המצפה למכה והתרחק בשתיקה לפינה שמימין לתנור, שם הוצבו על הדרגש ועל המדפים דליים, קנקני חלב וקדרות. הוא נטל לידו מצקת נחושת, שאב בה מים מדלי ושתה מהר. פיקת גרונו עלתה וירדה.

"חמישה רוּבָּלים!" הציע הדוקטור בנימה מאיימת כל כך, עד שחרחושה נרעד.

ומיד הצטחק ומחה את פיו בשרוול חולצתו:

"אבל מה אעשה בהם?"

הוא החזיר את המצקת למקומה, הביט סביבו ושיהק:

"אני הרי... רק עכשיו הסקתי את התנור."

"אנשים מתים שם!" זעק הדוקטור.

בלי להביט בדוקטור, גירד חרחושה את חזהו וצמצם את עיניו אל מול החלון. הדוקטור הביט במוביל הלחם, ופניו ואפו הבולט היו דרוכים כל כך, כאילו הוא מוכן להכות את המוביל או לפרוץ בבכי.

חרחושה נאנח וגירד את צווארו:

"שמע, צוציק, אז אתה..."

"מה?" וסיאטקה פער את פיו בתמיהה.

"שב, חכה פה. ואיך שהעץ יישרף, כסה את פיר הארובה."

"אעשה מה שאתה מבקש, הדוד קוזמה."

וסיאטקה פשט את מעיל הפרווה הקצר, השליך אותו על הספסל והתיישב בסמוך לו.

"העצמונוע שלך... כמה כוחות סוס יש בו?" שאל הדוקטור בהקלה.

"חמישים קטנים."

"מצוין! אז תוך שעה וחצי נגיע לדולגויה. וכשתיסע בחזרה, יהיו לך חמישה רובלים."

"עזוב אותך, אדון..." נופף חרחושה בחיוך בידו הגדולה, דמוית המצבט, וטפח בה על ירכיו הצנומות. "נו ניחא, נלך לרתום את הסוסים."

הוא נעלם מאחורי התנור ויצא עד מהרה לבוש אפודה סרוגה, אפורה וגסה, ומכנסיים מרופדים בצמר גפן, חגורים בחגורה צבאית ומשוכים גבוה, כמעט עד חזהו. זוג מגפי לבד אפורים היה תחוב תחת בית שחיו. הוא התיישב על הדרגש לצד וסיאטקה, שמט את המגפיים אל הרצפה והחל ללפף בזריזות על כפות רגליו יריעות בד ששימשו לו חותלות.

הדוקטור שלף סיגריה ויצא לאוויר הפתוח. בחוץ נשאר הכול ללא שינוי: השמים האפורים, סופת השלגים, הרוח. נדמה היה שלא נותרה ביישוב נפש חיה: לא נשמעו לא קול אדם ולא נביחת כלבים.

פלטון אילאיץ' עמד על מדרגות הכניסה, שאף את ריח הסיגריה המעורר וכבר החל לתכנן את יום המחר: בלילה אחסן ובבוקר נלך לבית הקברות, נעיף מבט בקברים. רק שהסֶגר לא יאכזב במזג אוויר כזה. די שאחד יסתנן דרך שדה נטוש — ולך חפש אותו אחר כך. בכפר מיטינוֹ גם כיתור כפול לא עזר: פרצו, נשכו... מעניין אם זילברשטיין כבר שם. הו, הלוואי! מהר יותר ונוח יותר לחסן בארבע ידיים, נוכל לכסות את כל הכפר בלילה אחד... לא, הוא לא יגיע מֵאוּסוֹחִי לפנַי, הרי זה במרחק של כמעט ארבעים ורסטאות, ועוד במזג אוויר כזה... הסופה הזאת, איזה מזל ביש זה...

המשך בספר