ומי יזכור את הזוכרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ומי יזכור את הזוכרים

ומי יזכור את הזוכרים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

תקציר

שכול הורי נחשב לאחד האובדנים הקשים בחוויה האנושית. כאשר מדובר בשכול במלחמה הוא נטען בריבוי משמעויות בשל היבטיו האישיים והציבוריים-לאומיים. השיח הציוני ההגמוני מכונן את "הנפילה בקרב" כאתוס גברי, הרואי וקנוני; הוא ממקמו בראש סולם הערכים ובלב הזהות והזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כחלק מכך הולאם השכול ועוצבו משמעויותיו ואופני ההתמודדות עמו. ספר זה בוחן את משמעויות השכול במלחמה, תוך מתן דגש על חותמן המגדרי, כל זאת מבעד לכתיבה אישית בספרי זיכרון פרטיים על ידי אבות ואימהות ששכלו את בניהם במלחמות ישראל: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. עפרה כהן-פריד עושה שימוש בספרות הזיכרון הפרטית – סוגת כתיבה ייחודית לחברה הישראלית – כעדות וכצוהר לבחינת מערך הגומלין בין היבטיו השונים של השכול במלחמה; היא מבקשת לקרוא את האופן שבו ממגודרים תהליכים היסטוריים ופסיכולוגיים-סוציולוגיים בחברה הישראלית אשר קשורים בשכול.

ספרה של עפרה כהן-פריד מתחקה אחר תהליכים הגמונים וקאונטר-הגמונים אשר מעורבים בכינון זיכרון קולקטיבי וזיכרון שכנגד, בעיצוב גבולות הנרטיב ושיח השכול והזיכרון, בתהליכי אֵבֶל ובהתמודדות עם האובדן. השער הראשון בספר עוסק בניתוח מגדרי של המבע השפתי שבו נכתב השכול. השער השני בוחן את האופן שבו הורים כותבים את סיפור חייו של בנם, כך שמתאפשר מעקב אחר הגבריות הישראלית המיטבית והתמורות שחלו בה. השער השלישי עוסק בהיבטיו השונים והמשתנים של מערך היחסים המורכב בין המדינה, ההורים והבן. השער הרביעי עוסק בביטויים של אֵבֶל, אובדן והמשכיות שנקשרים בשכול במלחמה. השער החותם מציע התבוננות מסכמת ביחס לתרומת השימוש בקטגוריית המגדר להרחבת והעמקת ההבנה של השכול במלחמה ושל תהליכים היסטוריוגרפים הקשורים בו.

ד"ר עפרה כהן-פריד היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; עוסקת בהיבטים של מגדר בהתמודדות עם טראומה ואובדן; מלמדת במרכז הלימודים, החברה הפסיכואנליטית; במסלול ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיית העצמי, התוכנית לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב, וב"רוח אדם" – תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית.

פרק ראשון

1
שפת השכול במלחמה - בין הפרטי ללאומי:
שפת אם ולשון הלאום

הזירה הפרטית והזירה הלאומית

נפילת הבן, כפי שעולה מהכתבים, נתפסת במשמעות פרטית־משפחתית ולאומית־ציבורית. כותב אביו של ישראל שחר (סחרוב), שנפל כחודש לפני מבצע קדש: "ישרוליק האוהב והאהוב נלקח מאיתנו. האבל ישרור בבית תמיד, תמיד. בחייו - בן אמו. במותו - בן עמו" (15). הבן, שנולד כבנם הפרטי של הוריו ואמו היא שגידלה, הזינה וטיפחה אותו, הופך, עם נפילתו, לבנה של משפחת הלאום והעם כולו הופך לאם שאבלה על מותו. הדברים משקפים את משמעותו של המונח "משפחת השכול" שמייצג תפיסה כי הנופל ומשפחתו הם חלק ממשפחת לאום מורחבת בעלת קוד התנהגות ואבל.66

מקובל לחשוב כי הדגשת המרחב הציבורי־לאומי בשיח הציוני הובילה לפיחות בערכו של המרחב הפרטי ולראיית הכוחות שפועלים במסגרתו, שזוהו עם נשיות ואימהות, כנטולי כוח פוליטי ומודרים מעיצוב השיח ההגמוני. המחקר שנשען על קטגוריית המגדר מערער על הפרדה דיכוטומית זו ומזהה כי אמנם המרחב הפרטי נתון להשפעת תהליכים ציבוריים־לאומיים, אך בד בבד הוא גם משפיע עליהם ומעצב אותם.67 מתח זה נוכח גם בזירת ספרות הזיכרון האישית ומורה כי שכול במלחמה מצוי בתווך שבין שתי הזירות, והן שמעצבות את המשמעות המורכבת שהוא נושא. כך בכתיבת הורים לנופלי מלחמת השחרור,68 וכך בכתיבת הורים בארבע המלחמות שהן מושא עיסוקו של ספר זה.

גם לאחר מלחמת ששת הימים עסקו הורים במתח שבין שתי הזירות. אביו של יונתן יחיל כותב: "עוד באחד המכתבים משירותו הצבאי נתן ביטוי לחשיבות המכרעת שישנה לזיקה ל'מולדת הקטנה' - המשפחה והידידים הקרובים, כיסוד לזיקה אל כלל האומה והמולדת" (55). אמו של מתי בירנבאום מבטאת את המתח: "יש אבל לאומי, השתתפות בצער. אבל הכאב, הגעגועים, הצער, לא מתחלקים. נפלו בנים בקרבות: לחברה למולדת. אתה אחד הבנים. בשבילנו אתה כול הבנים, כי רק אחד ויחיד היית לנו" (37). כתיבת האם מבטאת את ההיבט האישי־משפחתי יותר מכתיבתו של האב, אך חלוקה זו אינה חד־משמעית. אביו של אבנר בן־אליעזר, שנפל במלחמת יום כיפור, כותב: "כך שזורים חיי הכלל והפרט. אבלם של רבים ויגון היחיד. אבל עם כאבו וצערו של היחיד קשה ההתמודדות מנשוא" (83). לעומתו, אימו של מיכאל הראל (פרייברג), שנפל באותה מלחמה, כותבת: "כשם שקודש־הקודשים הפרטי הייתה לגבי מיכי משפחתו, כך קודש־הקודשים הציבורי הייתה המדינה, ציונות בלי מירכאות, נופי־הארץ וכול כולה" (148). נראה כי עצם הכתיבה האישית, שמתרחשת בזירה הפרטית על נושאים בעלי משמעות לאומית, יכולה לערער על הזיהוי הדיכוטומי של גברים עם הזירה הציבורית ושל נשים עם הזירה הפרטית.69

כתיבת ההורים מאתגרת גם את ההיררכיה הקנונית, שמכפיפה את הזירה הפרטית לזירה הלאומית. אמו של אבנר רון, שנפל במלחמת יום כיפור, יוצאת כנגד הרטוריקה הלאומית שמאדירה את הנופלים בקרב אך מותירה אותם ואת הוריהם השכולים אנונימיים: "תהיינה שוב מסגרות שחורות בעיתון וזה מכאיב. 'קורבנות' זו מילה כוללנית - מופשטת - כול עוד שאינך יודע מה זה כולל, כול עוד שזה אנונימי. המילה 'קורבנות' גורמת לך לעצב כזה כללי לאומי, צער העולם היהודי, כל עוד שזה אנונימי" (140).

היבט זה מתעצם כשפונים אל כתבי הזיכרון של מלחמת לבנון. אמו של גוני הרניק כותבת:

אני מצמצמת את גבולותיי,

פעם הייתי ארץ־ישראל

הייתי מדינת־ישראל.

היום אני ירושלים

עוד מעט הר־הרצל

עוד מעט אתה (225).

גבולות זהותה של האם הולכים ומתכנסים אל השייכות הפרטית־אישית, כאמו של בנה, תוך השלת כל סממן קיבוצי־לאומי. אמו של כתריאל שוורץ כותבת ברוח דומה: "לא דמות הרואית, לא קדוש של המדינה, אלא פשוט כתריאל של אבא, כתריאל של אימא... פשוט - כתריאל היקר שלנו!! כזה היה וכזה יישאר בשבילנו" (207). האם משיבה את בנה אל שייכותו המשפחתית וממקמת את כאבה כפרטי ואישי. הכתיבה מעידה על סירוב לניכוס הבן בידי המדינה, שמזהה את האם כחברה במשפחת השכול הלאומית, על ייצוגיה ורטוריקת האבל שלה.

בבחינתה את רטוריקות האבל עקב מלחמה בספרות העברית, מזהה חנה נוה מתח עז בין שתי הזירות, המשפחתית והלאומית. לטענתה, הרטוריקה הפרטית מנסה לחתור תחת השיח הציבורי־לאומי, שמוצא בה יסוד אי־רציונלי וביטוי לחולשה אידיאולוגית.70 מתח דומה נוכח בכתיבת ההורים השכולים, אבות כאימהות, על פני ארבע המלחמות, ואף ניכרות בו תמורות.

שפת אם ולשון הלאום

אוצר המילים והדימויים שמשמשים הורים בכתיבתם על בנם שנפל חושף את המתח שבין "הלאומי" ל"פרטי". אביו של מרדכי גלזר, שנפל במלחמת יום כיפור, כותב: "נוע! כך נשמעת הפקודה מפי מפקדי־השריון, וכך בודאי נשמע קולו של הבן, המפקד הצעיר, חשוף, שעה שבלם בגופו שלו, יחד עם חבריו ליחידה את מתקפת־הדמים של האויב, וכך עמדו כחומת־מגן לעמם. [...] כך בפשטות נאמרו הדברים. 'כאן נפל'. כאילו תוכל יד אם להיות מושטת אליו וקולה המרגיע יאמר, כפי שהיה אומר בימי ילדות רחוקים: 'אם נפלת, אז תקום. לא קרה כלום. אימא תיתן נשיקה'" (153). השימוש הכפול של האב בצירוף המילים "כאן נפל" חושף את משמעותו המורכבת של אובדן בן במלחמה ואת מורכבותה של שפת היגון והאבל הישראלית. עבור האב, בנו אינו רק בן האומה, שמוביל בשמה ועבורה את חייליו לקרב, אלא בה בעת, בנה של אמו, פעוט שמעד וזקוק לעידודה ונחמתה.

המתח שבין הרטוריקה של זירת הלאום לבין הרטוריקה של הזירה משפחתית, בהקשר של שכול והנצחה, העסיק כותבים שונים שמתייחסים לזירות שונות בשדה התרבות בישראל. בזירת השירה והספרות היפה שעוסקת בשכול לאומי מאתרת נוה שתי שפות נבדלות שמשמשות את משפחת השכול: שפת אם ושפת לאום, שאינן יוצרות בהכרח הרמוניה.71 סוגיית הקיום בצילן של מלחמות, כפי שזו נפרשת בספרות העברית לדורותיה, נבחנה אף היא.72 המעקב אחר היבטים אלו בזירת האמנות הפלסטית מצביע על סתירה בסיסית בין אימהוּת שמנוהלת על ידי סדר חברתי־לאומי לבין אימהות שמשקפת רגש ועמדה אימהיים ראשוניים.73 ניתוח סוציולוגי של סוגיות אלו משרטט את מיקומה המורכב של "האם" נוכח השירות־הצבאי של בנה: "היא עומדת מול האב, הבן, החברים, הגברים והמדינה, בשפה חסרה, מוקטנת, ללא ניסיון, לא רלוונטית ולא פעם היא נתפסת כאויב".74 לטענת אלאור, אל מול לשון האב או המדינה ישנה אפשרות לשפה חלופית, שפת 'מלאכת האימהוּת', שאינה ממהרת לאמץ את לשון הצבא והמדינה, ואינה מעמידה במוקד עניינה את צורכי המדינה והלאום אלא את קיומו הפרטי של בנה ושמירת חייו.75 הטענה היא כי השירות הצבאי הוא רעיון שנחווה כזר לאימהוּת ומצריך שפה שמהלכת בין פרדוקסים ומכילה את השתיקה ואת הזעקה על ניגוד העניינים שבין צורכי הבן לבין צורכי המדינה.76

בהתבסס על מכלול המשגות אלו, ניתוח המבע השפתי שבו משתמשים הורים שכולים בכתיבה על בנם שנפל במלחמה איתר מתח מתמשך בין שפתו של הפרטי לבין שפתו של הלאומי. מתח שאותו משקפות שתי שפות־אֵבֶל, שלכל אחת מהן תחביר, דקדוק ואוצר מילים משלה.

לשון הלאום נשענת על הפאתוס של האתוס הלאומי, ממקמת את הנופל כבנה של משפחת הלאום, שרואה את עצמה כמשפחת שכול מורחבת, ומבקשת לכתוב אותו לתוך הזיכרון הקולקטיבי באמצעות התחביר והדקדוק של הזהות הלאומית. אוצר המילים שלה כולל דימויים מיתיים ורומנטיים של הנופלים, בהתאם לאידיאל גבריות מופתית בגרסתה הישראלית77 ושל הורות שמתמסרת לצרכיו של הסדר הלאומי.

אביו של אורי לנדוי, שנפל במבצע קדש, כותב: "אורי היקר, במלחמה למען העתיד מסרת את חייך. עשית את אשר דרשו ממך מצפונך, העם, והמולדת, ואותנו הכנסת למשפחה המכובדת של אלו אשר מסרו את כל היקר להם למען העם השואף לחיות ולעבוד בשלום על אדמתו" (2).

אמו של יצחק ארצי, שנפל במלחמת ששת הימים כותבת: "האם לא חיו את חייהם החד־פעמיים, האישיים, מעל ומעבר לעצמם? כשליחות לאומית? מתוך הכרעה חופשית ומודעת העמיסו על עצמם גורל עמם. [...] האם לא יצווה עלי בני את שמחת החיים תחת שמי התכלת של ארצנו, המוגנת על ידי חבריו הרבים שהם עכשיו כולם בני" (37).

זו כתיבה בלשון רבים, שהתחביר ואוצר המילים שלה מציירים את הבן בדמות גבריות מופתית, נאמנה למטרה לאומית־קולקטיבית, נטולת ספקות או חרדה, ואת הוריו כהורים לאומיים־קולקטיביים, שממשיכים את תפקידם זה גם לאחר נפילתו בקרב. בכתיבתם, האב והאם כאחד, מבטאים את קיומן של שתי מערכות קשר: קשר הדם המשפחתי־פרטי וקשר הדם הלאומי, וממקמים את בנם ואת עצמם כחלק ממשפחת הלאום.

שפת אם ממקמת את הבן כילד פרטי להוריו ואת הכאב על אובדנו מחוץ לזירה הלאומית. זו שפה נעדרת פאתוס, שהתחביר ואוצר המילים שלה באים מעולמה של מלאכת האימהוּת ומציינים כל מה שמטפח ומזין את הבן, שוקד על שלומו ושמירת חייו ואינו בתפקיד סוכן הלאום. שפה שנשענת על ייצוגים נשיים־אימהיים של פרקטיקות גידול ילדים.

אביו של יוחנן בהם, שנפל בקרב־המיתלה במבצע קדש, כותב: "ושוב אני עם בני. שקט סביב ונדמה לי כי לאט, לאט ודרך הסדקים העמוקים שהגשם חפר סמוך למקום מנוחתך, נפתח אשנב דרכו אוכל לרדת אליך ולהעלותך שוב על ברכי. הלא לא רחוק היום והיית ילד שובב בפעוטון ובגן. שיר עתיק־יומין בשפה לא מובנת בפיך ושוב ושוב אתה מבקש לשיר את הזמר. [...] ואנו כה קרובים היינו, אב לבנו" (14). בבית העלמין הצבאי, שאליו מתנקז עיקרו של המאבק בין השפה הלאומית־גברית לבין השפה האימהית־פרטית,78 מבקש האב לכונן שפה רכה, אלטרנטיבית, מחוץ לסדר הלאומי שמייעד את בנו לתפקיד הלוחם המגן. שפה שנשענת על השדה הסמנטי של גידול ילדים בזירה הפרטית ומבקשת לערער על ההפרדה הדיכוטומית שהשיח הלאומי עורך ביניהן. שפת אם מנסה להשיב את הבן אל החיק האימהי דרך התחביר ואוצר המילים של מלאכת האימהוּת, משמרת את הקשר ההורי כקשר מרכזי ואף יחיד אגב השמטת הקשר אל הלאום. אמו של עמיחי ברוניצ'ר שנפל בששת הימים כותבת: "בני יקירי, תמיד ידעת את הדרך בה הלכת וידעת גם את הדרך בחזרה לחיק אימא שכה אוהבת אותך. אנא בני. מיטתך עדיין מוצעת. היא מחכה לך. גם בגדיך סדורים בסדר מופתי. הם מחכים לך [...] אנא בן. שוב אל זרועותיי. זרועות אימא שכה אוהבת אותך" (50).

המפגש בין שתי השפות יוצר מתח בלתי נמנע, לא בר פיתרון, בנוגע לתפקיד ההורות שרואה בילדים ייחודיים ופרטיים מחד גיסא, וילדי האומה מאידך גיסא. יש להדגיש שניכר כי השימוש בשתי השפות חוצה את ההבחנה המגדרית המקובלת בין המינים שמייחדת את לשון הלאום אל הגבר־האב ואת שפת האם אל האישה־האם. עניין זה תואם את ההמשגה שעושה ז'וליה קריסטבה בנוגע לשפה ולמקומה בתרבות בהקשר המגדרי. לטענתה, מבעים אלו אינם משקפים מהות אלא מיקום: בשוליים או במרכז ביחס לסדר הלשוני ולמבע ההגמוני בתרבות.79 חשיבותה של תובנה זו ביכולתה לחלץ את הכתיבה מסוגיית המהותנות הבינארית שבבסיס חלוקת התפקידים המקובלת שבין המינים. כתיבות של שוליים ושל מרכז ננקטות הן בידי הגבר־האב הן בידי האישה־האם. עניין זה קשור גם להבחנה שבין אימהוּת (motherhood), שמתייחסת לקשר ביולוגי ומשפחתי, לבין אימהִיוּת (motherliness), שמתייחסת לעמדה רגשית כלפי הזולת ללא קשר להולדה עצמה, ועשויה להימצא אצל נשים וגם אצל גברים. שפתה של האימהִיוּת נולדה מעצם שוליותה והיעדרה משפת המרחב הציבורי־לאומי שבה משתמשים מרכזי הכוח ההגמוניים. הדקדוק של שפת האם מבקש למקם את שפת השכול כשפה בלתי מנוכסת על ידי מבנים אלו, בדומה להבחנות שבין מוסד־האימהוּת, המובנה על ידי המבנים הפטריארכליים בחברה, לבין חוויית האימהוּת, שקשורה לקשר האינטימי שבין האם לילדיה.80

בכתיבתם ההורים משתמשים באחת משתי השפות או בשילוב שלהן, כך שבכל אחת מן המלחמות נוצר מערך שונה של שפת־אֵבֶל, שמעיד הן על המתח המתמשך והבלתי נמנע ביניהן, הן על נסיבותיה הייחודיות של כל מלחמה.

מבצע קדש ופעולות התגמול

לשון הלאום: 'דור ראשון לגאולה'

אבות ואימהות כותבים על בנם בהקשר של תפקידו הלאומי־גברי. נפילתו נתפסת כמעשה הרואי למען הצלת המדינה הצעירה ולטובת הכלל. אביו של זיוי צפריר כותב: "היה בן לתקופה רבת־נפתולים נוראת־הוד במלחמת עמנו על קיומו, חירותו, ועתידו בארצו, והיא אשר טבעה את רישומה העמוק בנפשו של זיוי ובבני־דורו, הראשון לגאולה.[...] ממיטב הישות הלאומית והאנושית פרי סבל, כיסופים ומאמצי גאולה של דורות, נצרפה ועלתה דמותו הקורנת של בני והיא שתעמוד לי ביגוני ובאבלי על אובדנו" (12). האב ובנו חולקים הזדהות עם הלאום. אגב שימוש בשדה־סמנטי שמעניק לבן ממד כמעט דתי, הוא ממוקם כחוליה קריטית, מחוללת שינוי, ברצף ההיסטורי היהודי־לאומי.

הורים אחרים נותנים ביטוי לשיח זה בניסיון לנחם את ראשי האומה, כמי שאיבדו בן בעצמם. אביו של יאיר עומר כותב לראש הממשלה דוד בן־גוריון: "אתה, אשר נפל בגורלך, לשאת באחריות כבדה לעמנו ולהכריע בדברים הקובעים גם את חיי בנינו, ושליבך דווי על כל נטע צעיר שנגדע, הנך זקוק לנחמה ועידוד לא פחות מכל אחד מאיתנו האבות והאימהות השכולים. אבוא על שכרי אם דברי יקלו במה שהוא על מעמסת ליבך ויוסיפו לך אומץ וכוח" (5א'). לשון הלאום מעניקה לנופל מעמד של סמל ודגל, מנוכס מזהותו הפרטית לטובת הסדר הלאומי, ומשכך מי שאבל עליו הוא אבי האומה. דודו של אלוף אסף שמחוני, מפקד פיקוד דרום, שנהרג בתום המלחמה, כותב: "נגדע. אבד לעם אחד מבניו מגיניו הדגולים כשעוד כל עתידו ויכולתו לפניו. אני יודע, הוא לא יחיד ממיטב בני העם שנתנו חייהם על ביטחונה ושלומה של הארץ. אני יודע, ולמעשה הוא כבר לא היה שייך לקרובים לו - כי אם לכלל כולו ולתפקיד שהוטל עליו"(5). הבן הנופל נתפס כמונומנטלי ואבסטרקטי, חסר מאפיינים אישיים־ייחודיים, חלק מרצף עתיק יומין שמחולל את תחיית העם בארצו, ומי שאבלה עליו היא משפחת־הלאום כולה.

שפת אם: 'הרי היה רק ילד עדיין'

אימהות רבות, אך גם אבות, משתמשים באוצר מילים ששייך לזירה הפרטית־משפחתית. הבן והאֵבֶל עליו מתוארים מבעד לפרקטיקות אינטימיות של גידול ילדים, ללא התייחסות לגילו, לתפקידו הצבאי או לשייכותו לקולקטיב הלאומי.

אמו של צבי יזרעאלי כותבת: "הרי אני זוכרת אותו רק בתור ילד. הרי הלך מהבית בהיותו עוד ילד וטל־ילדות על ראשו. [...] אצלי תמיד נחשב לבן הקטן, למרות גובהו. כשהיה בא לחופשת שבת - לא האמנתי לעצמי שילדי ישן בבית במיטתו, בחצות הלילה הייתי יורדת, מכסה אותו, ששנתו תערב עליו" (18). המפגש הרך שבין ההורה לבין הילד הרך השוכב במיטתו, בחדר ילדותו, מופיע גם בכתיבת אבות, כפי שכותב אביו של מיכה ליס: "הייתי מערה את אהבתי לילדי באופן אינטימי וחד־צדדי ביותר. כל ערב לפני עלותי למנוחת הלילה, הייתי עובר ממטה למטה בחדר הדחוס, מיישר שמיכותיהם ומסתכל בהם כשהם רדומים בשנת הלילה השקטה. וגם כעת, בבואי להשטח על קברו הארעי, בדרום הרחוק, הצטייר בעיניי כשהוא שכוב בחדרו" (22).

התחביר של שפת אם מממקם את הבן כיציר כפיו של הקשר עם חיק האם, שמקבל מעמד ראשוני, חזק וטבעי. אמו של אהוד שחר (שוורץ) כותבת: "ילדי, הידעת מאין חוצבת? אענה לך זאת עתה - ממני חוצבת, מדמי נוצרת. ילדי רך וקטן, נחמד וחביב, כולו רן. ילדי זה, ילדי, הידעתם?" (1). מהלך דומה מתרחש גם במפגש עם גופו המת של הבן, שנותר מחוץ לקשר הדם הלאומי שכורת הלאום עם אלו שנפלו למענו. אמו של אלוף הורביץ כותבת: "על אף שחיבקתי את גוף בני הקר בבית החולים, גוף של גבר ולו פני ילד, ועיני ילד פקוחות, לא תפסתי עד היום את אמיתות הדבר" (19). אף שגוף הבן הוא גוף גברי, שמזוהה עם זירת הלחימה, עבור אמו הוא נותר ילד שהיא חובקת. חרף האתוס הקולקטיביסטי של העשור הראשון מופיעה שפת אֵבֶל, חלופית ללשון הלאום, מותירה את הבן כפעוט של הוריו ומחוץ לשיח הלאומי שמבקש לנכס את הנופלים בקרב ולהעמיד את גבריותם ההרואית כבבואה לדמות האומה.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות
ומי יזכור את הזוכרים עפרה כהן-פריד

1
שפת השכול במלחמה - בין הפרטי ללאומי:
שפת אם ולשון הלאום

הזירה הפרטית והזירה הלאומית

נפילת הבן, כפי שעולה מהכתבים, נתפסת במשמעות פרטית־משפחתית ולאומית־ציבורית. כותב אביו של ישראל שחר (סחרוב), שנפל כחודש לפני מבצע קדש: "ישרוליק האוהב והאהוב נלקח מאיתנו. האבל ישרור בבית תמיד, תמיד. בחייו - בן אמו. במותו - בן עמו" (15). הבן, שנולד כבנם הפרטי של הוריו ואמו היא שגידלה, הזינה וטיפחה אותו, הופך, עם נפילתו, לבנה של משפחת הלאום והעם כולו הופך לאם שאבלה על מותו. הדברים משקפים את משמעותו של המונח "משפחת השכול" שמייצג תפיסה כי הנופל ומשפחתו הם חלק ממשפחת לאום מורחבת בעלת קוד התנהגות ואבל.66

מקובל לחשוב כי הדגשת המרחב הציבורי־לאומי בשיח הציוני הובילה לפיחות בערכו של המרחב הפרטי ולראיית הכוחות שפועלים במסגרתו, שזוהו עם נשיות ואימהות, כנטולי כוח פוליטי ומודרים מעיצוב השיח ההגמוני. המחקר שנשען על קטגוריית המגדר מערער על הפרדה דיכוטומית זו ומזהה כי אמנם המרחב הפרטי נתון להשפעת תהליכים ציבוריים־לאומיים, אך בד בבד הוא גם משפיע עליהם ומעצב אותם.67 מתח זה נוכח גם בזירת ספרות הזיכרון האישית ומורה כי שכול במלחמה מצוי בתווך שבין שתי הזירות, והן שמעצבות את המשמעות המורכבת שהוא נושא. כך בכתיבת הורים לנופלי מלחמת השחרור,68 וכך בכתיבת הורים בארבע המלחמות שהן מושא עיסוקו של ספר זה.

גם לאחר מלחמת ששת הימים עסקו הורים במתח שבין שתי הזירות. אביו של יונתן יחיל כותב: "עוד באחד המכתבים משירותו הצבאי נתן ביטוי לחשיבות המכרעת שישנה לזיקה ל'מולדת הקטנה' - המשפחה והידידים הקרובים, כיסוד לזיקה אל כלל האומה והמולדת" (55). אמו של מתי בירנבאום מבטאת את המתח: "יש אבל לאומי, השתתפות בצער. אבל הכאב, הגעגועים, הצער, לא מתחלקים. נפלו בנים בקרבות: לחברה למולדת. אתה אחד הבנים. בשבילנו אתה כול הבנים, כי רק אחד ויחיד היית לנו" (37). כתיבת האם מבטאת את ההיבט האישי־משפחתי יותר מכתיבתו של האב, אך חלוקה זו אינה חד־משמעית. אביו של אבנר בן־אליעזר, שנפל במלחמת יום כיפור, כותב: "כך שזורים חיי הכלל והפרט. אבלם של רבים ויגון היחיד. אבל עם כאבו וצערו של היחיד קשה ההתמודדות מנשוא" (83). לעומתו, אימו של מיכאל הראל (פרייברג), שנפל באותה מלחמה, כותבת: "כשם שקודש־הקודשים הפרטי הייתה לגבי מיכי משפחתו, כך קודש־הקודשים הציבורי הייתה המדינה, ציונות בלי מירכאות, נופי־הארץ וכול כולה" (148). נראה כי עצם הכתיבה האישית, שמתרחשת בזירה הפרטית על נושאים בעלי משמעות לאומית, יכולה לערער על הזיהוי הדיכוטומי של גברים עם הזירה הציבורית ושל נשים עם הזירה הפרטית.69

כתיבת ההורים מאתגרת גם את ההיררכיה הקנונית, שמכפיפה את הזירה הפרטית לזירה הלאומית. אמו של אבנר רון, שנפל במלחמת יום כיפור, יוצאת כנגד הרטוריקה הלאומית שמאדירה את הנופלים בקרב אך מותירה אותם ואת הוריהם השכולים אנונימיים: "תהיינה שוב מסגרות שחורות בעיתון וזה מכאיב. 'קורבנות' זו מילה כוללנית - מופשטת - כול עוד שאינך יודע מה זה כולל, כול עוד שזה אנונימי. המילה 'קורבנות' גורמת לך לעצב כזה כללי לאומי, צער העולם היהודי, כל עוד שזה אנונימי" (140).

היבט זה מתעצם כשפונים אל כתבי הזיכרון של מלחמת לבנון. אמו של גוני הרניק כותבת:

אני מצמצמת את גבולותיי,

פעם הייתי ארץ־ישראל

הייתי מדינת־ישראל.

היום אני ירושלים

עוד מעט הר־הרצל

עוד מעט אתה (225).

גבולות זהותה של האם הולכים ומתכנסים אל השייכות הפרטית־אישית, כאמו של בנה, תוך השלת כל סממן קיבוצי־לאומי. אמו של כתריאל שוורץ כותבת ברוח דומה: "לא דמות הרואית, לא קדוש של המדינה, אלא פשוט כתריאל של אבא, כתריאל של אימא... פשוט - כתריאל היקר שלנו!! כזה היה וכזה יישאר בשבילנו" (207). האם משיבה את בנה אל שייכותו המשפחתית וממקמת את כאבה כפרטי ואישי. הכתיבה מעידה על סירוב לניכוס הבן בידי המדינה, שמזהה את האם כחברה במשפחת השכול הלאומית, על ייצוגיה ורטוריקת האבל שלה.

בבחינתה את רטוריקות האבל עקב מלחמה בספרות העברית, מזהה חנה נוה מתח עז בין שתי הזירות, המשפחתית והלאומית. לטענתה, הרטוריקה הפרטית מנסה לחתור תחת השיח הציבורי־לאומי, שמוצא בה יסוד אי־רציונלי וביטוי לחולשה אידיאולוגית.70 מתח דומה נוכח בכתיבת ההורים השכולים, אבות כאימהות, על פני ארבע המלחמות, ואף ניכרות בו תמורות.

שפת אם ולשון הלאום

אוצר המילים והדימויים שמשמשים הורים בכתיבתם על בנם שנפל חושף את המתח שבין "הלאומי" ל"פרטי". אביו של מרדכי גלזר, שנפל במלחמת יום כיפור, כותב: "נוע! כך נשמעת הפקודה מפי מפקדי־השריון, וכך בודאי נשמע קולו של הבן, המפקד הצעיר, חשוף, שעה שבלם בגופו שלו, יחד עם חבריו ליחידה את מתקפת־הדמים של האויב, וכך עמדו כחומת־מגן לעמם. [...] כך בפשטות נאמרו הדברים. 'כאן נפל'. כאילו תוכל יד אם להיות מושטת אליו וקולה המרגיע יאמר, כפי שהיה אומר בימי ילדות רחוקים: 'אם נפלת, אז תקום. לא קרה כלום. אימא תיתן נשיקה'" (153). השימוש הכפול של האב בצירוף המילים "כאן נפל" חושף את משמעותו המורכבת של אובדן בן במלחמה ואת מורכבותה של שפת היגון והאבל הישראלית. עבור האב, בנו אינו רק בן האומה, שמוביל בשמה ועבורה את חייליו לקרב, אלא בה בעת, בנה של אמו, פעוט שמעד וזקוק לעידודה ונחמתה.

המתח שבין הרטוריקה של זירת הלאום לבין הרטוריקה של הזירה משפחתית, בהקשר של שכול והנצחה, העסיק כותבים שונים שמתייחסים לזירות שונות בשדה התרבות בישראל. בזירת השירה והספרות היפה שעוסקת בשכול לאומי מאתרת נוה שתי שפות נבדלות שמשמשות את משפחת השכול: שפת אם ושפת לאום, שאינן יוצרות בהכרח הרמוניה.71 סוגיית הקיום בצילן של מלחמות, כפי שזו נפרשת בספרות העברית לדורותיה, נבחנה אף היא.72 המעקב אחר היבטים אלו בזירת האמנות הפלסטית מצביע על סתירה בסיסית בין אימהוּת שמנוהלת על ידי סדר חברתי־לאומי לבין אימהות שמשקפת רגש ועמדה אימהיים ראשוניים.73 ניתוח סוציולוגי של סוגיות אלו משרטט את מיקומה המורכב של "האם" נוכח השירות־הצבאי של בנה: "היא עומדת מול האב, הבן, החברים, הגברים והמדינה, בשפה חסרה, מוקטנת, ללא ניסיון, לא רלוונטית ולא פעם היא נתפסת כאויב".74 לטענת אלאור, אל מול לשון האב או המדינה ישנה אפשרות לשפה חלופית, שפת 'מלאכת האימהוּת', שאינה ממהרת לאמץ את לשון הצבא והמדינה, ואינה מעמידה במוקד עניינה את צורכי המדינה והלאום אלא את קיומו הפרטי של בנה ושמירת חייו.75 הטענה היא כי השירות הצבאי הוא רעיון שנחווה כזר לאימהוּת ומצריך שפה שמהלכת בין פרדוקסים ומכילה את השתיקה ואת הזעקה על ניגוד העניינים שבין צורכי הבן לבין צורכי המדינה.76

בהתבסס על מכלול המשגות אלו, ניתוח המבע השפתי שבו משתמשים הורים שכולים בכתיבה על בנם שנפל במלחמה איתר מתח מתמשך בין שפתו של הפרטי לבין שפתו של הלאומי. מתח שאותו משקפות שתי שפות־אֵבֶל, שלכל אחת מהן תחביר, דקדוק ואוצר מילים משלה.

לשון הלאום נשענת על הפאתוס של האתוס הלאומי, ממקמת את הנופל כבנה של משפחת הלאום, שרואה את עצמה כמשפחת שכול מורחבת, ומבקשת לכתוב אותו לתוך הזיכרון הקולקטיבי באמצעות התחביר והדקדוק של הזהות הלאומית. אוצר המילים שלה כולל דימויים מיתיים ורומנטיים של הנופלים, בהתאם לאידיאל גבריות מופתית בגרסתה הישראלית77 ושל הורות שמתמסרת לצרכיו של הסדר הלאומי.

אביו של אורי לנדוי, שנפל במבצע קדש, כותב: "אורי היקר, במלחמה למען העתיד מסרת את חייך. עשית את אשר דרשו ממך מצפונך, העם, והמולדת, ואותנו הכנסת למשפחה המכובדת של אלו אשר מסרו את כל היקר להם למען העם השואף לחיות ולעבוד בשלום על אדמתו" (2).

אמו של יצחק ארצי, שנפל במלחמת ששת הימים כותבת: "האם לא חיו את חייהם החד־פעמיים, האישיים, מעל ומעבר לעצמם? כשליחות לאומית? מתוך הכרעה חופשית ומודעת העמיסו על עצמם גורל עמם. [...] האם לא יצווה עלי בני את שמחת החיים תחת שמי התכלת של ארצנו, המוגנת על ידי חבריו הרבים שהם עכשיו כולם בני" (37).

זו כתיבה בלשון רבים, שהתחביר ואוצר המילים שלה מציירים את הבן בדמות גבריות מופתית, נאמנה למטרה לאומית־קולקטיבית, נטולת ספקות או חרדה, ואת הוריו כהורים לאומיים־קולקטיביים, שממשיכים את תפקידם זה גם לאחר נפילתו בקרב. בכתיבתם, האב והאם כאחד, מבטאים את קיומן של שתי מערכות קשר: קשר הדם המשפחתי־פרטי וקשר הדם הלאומי, וממקמים את בנם ואת עצמם כחלק ממשפחת הלאום.

שפת אם ממקמת את הבן כילד פרטי להוריו ואת הכאב על אובדנו מחוץ לזירה הלאומית. זו שפה נעדרת פאתוס, שהתחביר ואוצר המילים שלה באים מעולמה של מלאכת האימהוּת ומציינים כל מה שמטפח ומזין את הבן, שוקד על שלומו ושמירת חייו ואינו בתפקיד סוכן הלאום. שפה שנשענת על ייצוגים נשיים־אימהיים של פרקטיקות גידול ילדים.

אביו של יוחנן בהם, שנפל בקרב־המיתלה במבצע קדש, כותב: "ושוב אני עם בני. שקט סביב ונדמה לי כי לאט, לאט ודרך הסדקים העמוקים שהגשם חפר סמוך למקום מנוחתך, נפתח אשנב דרכו אוכל לרדת אליך ולהעלותך שוב על ברכי. הלא לא רחוק היום והיית ילד שובב בפעוטון ובגן. שיר עתיק־יומין בשפה לא מובנת בפיך ושוב ושוב אתה מבקש לשיר את הזמר. [...] ואנו כה קרובים היינו, אב לבנו" (14). בבית העלמין הצבאי, שאליו מתנקז עיקרו של המאבק בין השפה הלאומית־גברית לבין השפה האימהית־פרטית,78 מבקש האב לכונן שפה רכה, אלטרנטיבית, מחוץ לסדר הלאומי שמייעד את בנו לתפקיד הלוחם המגן. שפה שנשענת על השדה הסמנטי של גידול ילדים בזירה הפרטית ומבקשת לערער על ההפרדה הדיכוטומית שהשיח הלאומי עורך ביניהן. שפת אם מנסה להשיב את הבן אל החיק האימהי דרך התחביר ואוצר המילים של מלאכת האימהוּת, משמרת את הקשר ההורי כקשר מרכזי ואף יחיד אגב השמטת הקשר אל הלאום. אמו של עמיחי ברוניצ'ר שנפל בששת הימים כותבת: "בני יקירי, תמיד ידעת את הדרך בה הלכת וידעת גם את הדרך בחזרה לחיק אימא שכה אוהבת אותך. אנא בני. מיטתך עדיין מוצעת. היא מחכה לך. גם בגדיך סדורים בסדר מופתי. הם מחכים לך [...] אנא בן. שוב אל זרועותיי. זרועות אימא שכה אוהבת אותך" (50).

המפגש בין שתי השפות יוצר מתח בלתי נמנע, לא בר פיתרון, בנוגע לתפקיד ההורות שרואה בילדים ייחודיים ופרטיים מחד גיסא, וילדי האומה מאידך גיסא. יש להדגיש שניכר כי השימוש בשתי השפות חוצה את ההבחנה המגדרית המקובלת בין המינים שמייחדת את לשון הלאום אל הגבר־האב ואת שפת האם אל האישה־האם. עניין זה תואם את ההמשגה שעושה ז'וליה קריסטבה בנוגע לשפה ולמקומה בתרבות בהקשר המגדרי. לטענתה, מבעים אלו אינם משקפים מהות אלא מיקום: בשוליים או במרכז ביחס לסדר הלשוני ולמבע ההגמוני בתרבות.79 חשיבותה של תובנה זו ביכולתה לחלץ את הכתיבה מסוגיית המהותנות הבינארית שבבסיס חלוקת התפקידים המקובלת שבין המינים. כתיבות של שוליים ושל מרכז ננקטות הן בידי הגבר־האב הן בידי האישה־האם. עניין זה קשור גם להבחנה שבין אימהוּת (motherhood), שמתייחסת לקשר ביולוגי ומשפחתי, לבין אימהִיוּת (motherliness), שמתייחסת לעמדה רגשית כלפי הזולת ללא קשר להולדה עצמה, ועשויה להימצא אצל נשים וגם אצל גברים. שפתה של האימהִיוּת נולדה מעצם שוליותה והיעדרה משפת המרחב הציבורי־לאומי שבה משתמשים מרכזי הכוח ההגמוניים. הדקדוק של שפת האם מבקש למקם את שפת השכול כשפה בלתי מנוכסת על ידי מבנים אלו, בדומה להבחנות שבין מוסד־האימהוּת, המובנה על ידי המבנים הפטריארכליים בחברה, לבין חוויית האימהוּת, שקשורה לקשר האינטימי שבין האם לילדיה.80

בכתיבתם ההורים משתמשים באחת משתי השפות או בשילוב שלהן, כך שבכל אחת מן המלחמות נוצר מערך שונה של שפת־אֵבֶל, שמעיד הן על המתח המתמשך והבלתי נמנע ביניהן, הן על נסיבותיה הייחודיות של כל מלחמה.

מבצע קדש ופעולות התגמול

לשון הלאום: 'דור ראשון לגאולה'

אבות ואימהות כותבים על בנם בהקשר של תפקידו הלאומי־גברי. נפילתו נתפסת כמעשה הרואי למען הצלת המדינה הצעירה ולטובת הכלל. אביו של זיוי צפריר כותב: "היה בן לתקופה רבת־נפתולים נוראת־הוד במלחמת עמנו על קיומו, חירותו, ועתידו בארצו, והיא אשר טבעה את רישומה העמוק בנפשו של זיוי ובבני־דורו, הראשון לגאולה.[...] ממיטב הישות הלאומית והאנושית פרי סבל, כיסופים ומאמצי גאולה של דורות, נצרפה ועלתה דמותו הקורנת של בני והיא שתעמוד לי ביגוני ובאבלי על אובדנו" (12). האב ובנו חולקים הזדהות עם הלאום. אגב שימוש בשדה־סמנטי שמעניק לבן ממד כמעט דתי, הוא ממוקם כחוליה קריטית, מחוללת שינוי, ברצף ההיסטורי היהודי־לאומי.

הורים אחרים נותנים ביטוי לשיח זה בניסיון לנחם את ראשי האומה, כמי שאיבדו בן בעצמם. אביו של יאיר עומר כותב לראש הממשלה דוד בן־גוריון: "אתה, אשר נפל בגורלך, לשאת באחריות כבדה לעמנו ולהכריע בדברים הקובעים גם את חיי בנינו, ושליבך דווי על כל נטע צעיר שנגדע, הנך זקוק לנחמה ועידוד לא פחות מכל אחד מאיתנו האבות והאימהות השכולים. אבוא על שכרי אם דברי יקלו במה שהוא על מעמסת ליבך ויוסיפו לך אומץ וכוח" (5א'). לשון הלאום מעניקה לנופל מעמד של סמל ודגל, מנוכס מזהותו הפרטית לטובת הסדר הלאומי, ומשכך מי שאבל עליו הוא אבי האומה. דודו של אלוף אסף שמחוני, מפקד פיקוד דרום, שנהרג בתום המלחמה, כותב: "נגדע. אבד לעם אחד מבניו מגיניו הדגולים כשעוד כל עתידו ויכולתו לפניו. אני יודע, הוא לא יחיד ממיטב בני העם שנתנו חייהם על ביטחונה ושלומה של הארץ. אני יודע, ולמעשה הוא כבר לא היה שייך לקרובים לו - כי אם לכלל כולו ולתפקיד שהוטל עליו"(5). הבן הנופל נתפס כמונומנטלי ואבסטרקטי, חסר מאפיינים אישיים־ייחודיים, חלק מרצף עתיק יומין שמחולל את תחיית העם בארצו, ומי שאבלה עליו היא משפחת־הלאום כולה.

שפת אם: 'הרי היה רק ילד עדיין'

אימהות רבות, אך גם אבות, משתמשים באוצר מילים ששייך לזירה הפרטית־משפחתית. הבן והאֵבֶל עליו מתוארים מבעד לפרקטיקות אינטימיות של גידול ילדים, ללא התייחסות לגילו, לתפקידו הצבאי או לשייכותו לקולקטיב הלאומי.

אמו של צבי יזרעאלי כותבת: "הרי אני זוכרת אותו רק בתור ילד. הרי הלך מהבית בהיותו עוד ילד וטל־ילדות על ראשו. [...] אצלי תמיד נחשב לבן הקטן, למרות גובהו. כשהיה בא לחופשת שבת - לא האמנתי לעצמי שילדי ישן בבית במיטתו, בחצות הלילה הייתי יורדת, מכסה אותו, ששנתו תערב עליו" (18). המפגש הרך שבין ההורה לבין הילד הרך השוכב במיטתו, בחדר ילדותו, מופיע גם בכתיבת אבות, כפי שכותב אביו של מיכה ליס: "הייתי מערה את אהבתי לילדי באופן אינטימי וחד־צדדי ביותר. כל ערב לפני עלותי למנוחת הלילה, הייתי עובר ממטה למטה בחדר הדחוס, מיישר שמיכותיהם ומסתכל בהם כשהם רדומים בשנת הלילה השקטה. וגם כעת, בבואי להשטח על קברו הארעי, בדרום הרחוק, הצטייר בעיניי כשהוא שכוב בחדרו" (22).

התחביר של שפת אם מממקם את הבן כיציר כפיו של הקשר עם חיק האם, שמקבל מעמד ראשוני, חזק וטבעי. אמו של אהוד שחר (שוורץ) כותבת: "ילדי, הידעת מאין חוצבת? אענה לך זאת עתה - ממני חוצבת, מדמי נוצרת. ילדי רך וקטן, נחמד וחביב, כולו רן. ילדי זה, ילדי, הידעתם?" (1). מהלך דומה מתרחש גם במפגש עם גופו המת של הבן, שנותר מחוץ לקשר הדם הלאומי שכורת הלאום עם אלו שנפלו למענו. אמו של אלוף הורביץ כותבת: "על אף שחיבקתי את גוף בני הקר בבית החולים, גוף של גבר ולו פני ילד, ועיני ילד פקוחות, לא תפסתי עד היום את אמיתות הדבר" (19). אף שגוף הבן הוא גוף גברי, שמזוהה עם זירת הלחימה, עבור אמו הוא נותר ילד שהיא חובקת. חרף האתוס הקולקטיביסטי של העשור הראשון מופיעה שפת אֵבֶל, חלופית ללשון הלאום, מותירה את הבן כפעוט של הוריו ומחוץ לשיח הלאומי שמבקש לנכס את הנופלים בקרב ולהעמיד את גבריותם ההרואית כבבואה לדמות האומה.