עוד שעה אחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוד שעה אחת
מכר
מאות
עותקים
עוד שעה אחת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עוד שעה אחת

3.9 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

תקציר

המקום: פרוור של קהיר. הזמן: שנות השלושים עד שלהי שנות השבעים של המאה העשרים, ובייחוד תקופת שלטונם של הנשיאים גמאל עבד אל־נאצר ואנוור סאדאת. העלילה: קורותיהם של שלושה דורות במשפחה אחת על רקע שינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מפליגים בהיסטוריה של מצרים. אהבות ושברונות לב, מאסרים ורדיפות ובית ישן אחד טעון שיפוץ, שבני הדור השלישי דוחקים בסבתם למכור כדי לדאוג לעתידם, מתערבבים באירועים סוערים בחיי העם והאומה: מהפכת הקצינים ב־1952, הלם התבוסה של 1967 והמלחמה ב־1973 שבה נפצע אחד הנכדים, ולבסוף שיחות קמפ דיוויד והסכם השלום עם ישראל, שבני הבית חלוקים ביניהם באשר לתועלת שהוא צופן בחובו.
עוד שעה אחת הוא רומן משפחתי קומפקטי ובה בעת סיפור פוליטי־חברתי ספוג ביקורת: על מלחמות ומחירן הכבד; על המתח בין ערכים חילוניים לאמונות דתיות; על צעירים תועים, הנאנקים תחת עול הפרנסה ומחירי נדל"ן מאמירים ושוקלים פתרונות למצוקתם גם במגורים ועבודה מעבר לים; על מדינות המפרץ שבניהן נוהרים למצרים לעסקים ושעשועים ומלבים את פערי המעמדות בין עניים לעשירים; ועל מנהיגים הנושאים בכנפיהם תקוות והבטחות חדשות, אך מביאים איתם אכזבה ומפח נפש. מעל כל אלה מרחף כל העת גיבור משנה חמקמק: הזמן. שעון החול הולך ואוזל, רומז נגיב מחפוז בכתיבה חסכנית ואינטנסיבית. אולי מוטב להניח לעימותי העבר ולעלות על הרכבת לעתיד, בטרם יהיה מאוחר מדי?
עוד שעה אחת ראה אור בערבית לראשונה ב־1982, שנים ספורות לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים וזמן לא רב לאחר ההתנקשות בנשיא סאדאת. תרגומו מתפרסם בעברית בשנת הארבעים להירצחו.

נגיב מחפוז (2006-1911), יליד קהיר, הוא מגדולי הסופרים הערבים במאה העשרים. עם יצירתו הפורה והמגוונת נמנים מחזות, מאמרים, מאות סיפורים קצרים ושלושים וחמישה רומנים. ספריו תורגמו לעשרות שפות. בעברית ראו אור, בין השאר, הטרילוגיה בית בקהיר, בני שכונתנו, סמטה בקהיר, הגנב והכלבים וסיפורים אחרים, פטפוטים על הנילוס ובית הקפה שלנו.

פרק ראשון

כל אימת שלבה של סַנִייה נמלא געגועים, היתה שבה אל התמונה המשפחתית. הכתלים הירוקים של חדר המגורים היו מעוטרים בשלוש תמונות במסגרות מוזהבות. במרכז היתה תלויה הבַּסְמַלַה, האמרה "בשם האל הרחמן והרחום", מימינה התעודה הישנה של בית הספר היסודי, ומשמאלה אותה תמונה למזכרת שצולמה בטיול המשפחתי.

היא שכחה פרטים רבים, אך מעולם לא שכחה את שנת 1936, מועד צילום התמונה. ביום ההוא הונצח רגע אחד בהיסטוריה של משפחתה. הנה היא שמחה וטובת לב על שטיח שנפרשֹ על הדשא בגן אל־קַנַאטִר אל־חַ'יירִייה. במרכז יושב חַאמד בּוּרְהַאן, אבי המשפחה, ברגליים פשוטות לפנים, גבר בעל גוף, שופע בריאות, יפה תואר ושחום עור. היא, סַנִייה אל־מַהְדִי, יושבת לימינו ברגליים משֹוכלות, מכסה את חיקה ורגליה בצעיף רחב, ופניה העדינות זוהרות. לשמאלו כַּוְותַ'ר, הבת הבכורה, יופייה צנוע ומבטה שלֵו. מהעבר האחר יושב מוחמד הדומה לאביו במבנה גופו ובמראהו, וסמוכה אליו הבת הצעירה מוּנירה, יפת התואר, המיישירה מבט יוקד אל המצלמה. באותה עת היה האב בשנות החמישים לחייו, האֵם בשנות הארבעים לחייה, והאחים על סף גיל ההתבגרות. כולם מחייכים, ופניהם מעידות כי הם שמחים על הטיול והאווירה הנינוחה. לפניהם מונחים בקבוקי סודה וצלחות נייר עמוסות בכריכים, בבננות ובתפוזים. מאחוריהם מתנשאת גבעה זרועת עשב ועליה פזורים עצים. מעבר לגבעה מזדקרים צריחי המסגדים של אל־קנאטר וקבוצות של אנשים מטיילים להנאתם. התמונה שופעת מתיקות ונועם, ולא ניכרים בה סימני הזמן והתקופה.

ואולם מחוץ לתמונה הזמן לא עמד מלכת לרגע. בין השאר נגזר כי בבית המשפחה יישארו רק בעליו, סַנִייה אל־מהדי, ובתה הבכורה כַּוְות'ר. אל המבנה החד־קומתי המרווח הובילו חמש מדרגות. בצדו הדרומי השתרע גן ששטחו חצי פדאן, כשני דונמים. לפרקים שיגשג ופרח, אך תקופות ממושכות עמד צחיח ושומם. הבית והגן רחבי הידיים היו משרידיה של חֶלְוַואן הקדומה, הזולה והמרוחקת, שטבלה ברוגע ובשלווה. המים המינרליים, מרחצאות הגופרית והגן היפני ששכן בה היו מרפא לעצבים רופפים, למפרקים דואבים, ללבבות שבורים ולבדידות רדומה.

הבתים ברחוב אִבְּן חַווקַל דמו כולם זה לזה, מלבד המבנה שמול בית המשפחה, שנמכר בזמן מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם בניין חדש. בבית משפחת אל־מהדי שלט הגוון הירוק, צבעם של מרבית החדרים בעלי התקרות הגבוהות ושל כיסויי המושבים בחדר המגורים. היה זה הצבע האהוב על
בעלת הבית, ונטיית לבה הבלתי מתפשרת העידה על אהבתה
לא רק לגוון זה, אלא גם לבית עצמו. עבותות האהבה שנקשרו בינה ובין ביתה הולידו בעיה שנבצר מבניה ומנכדיה לפתור לימים.

האדם שבנה את הבית, אביה של סַנִייה, עבּדאללה אל־מהדי, היה פלאח בעל אדמה מהמעמד הבינוני. באחרית ימיו לקה בשיגרון, ורופאיו יעצו לו להתגורר בחלוואן, עיר המרפא והאקלים היבש. הוא השאיר את אדמתו לבנו הבכור, קנה בחלוואן חלקה, בנה עליה בית ועבר להתגורר במעונו החדש עם אשתו ובתו סַנִייה. טרם מותו חילק האיש את נכסיו בהסכמה הדדית בין בנו לבתו, והבית נפל בחלקה של סַנִייה. תפקיד חשוב מילא הבית בחייה, שכן השדכנית גמרה עליו את ההלל כאשר מנתה את שבחיה בפני אמו של חאמד בּוּרהאן, והוא נמנה עם השיקולים המפתים שהביאו אותה לבחור בה.

סַנִייה היתה בחורה נאה. היא סיימה בית ספר יסודי ונודעה כנערה נבונה שראוי כי תמשיך את לימודיה, אלמלא התעקש אביה להשאירה בבית. היא קיבלה את החלטתו בלב כבד ומיררה בבכי. על כן, אף שמילאה בנאמנות את משימותיה כעקרת בית וכאם, התמידה בקריאת עיתונים וכתבי עת ופיתחה את כישוריה הקוגניטיביים עד לדרגת בשלות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שעליה ביססה את האינטואיציה הרוחנית שלה ואת חלומותיה המופלאים. אפשר שהיתה האישה היחידה ברחוב אבּן חווקל שהחזיקה ברשותה פנקס חשבונות וניהלה בו את תקציב המשפחה. כמו כן נהגה לשלוח לאחיה מכתבים ארוכים, מן הסתם כדי לתת ביטוי למחשבותיה ולהוכיח את כישורי הכתיבה שלה.

חרף אהבתה העזה וארוכת השנים לבעלה חאמד בּוּרהאן, בעמקי לבה חשה כי היא עולה עליו בפיקחותה ובכושרה האינטלקטואלי. אמנם הוא סיים את לימודיו בבית הספר לטלגרף, אך היתה לו תעודה של בית ספר יסודי בלבד. מאילן היוחסין שלו הכיר רק את אחד מאבותיו, וידיעותיו עליו הסתכמו בשמו בלבד. היא, לעומת זאת, הכירה רבים מאבותיה, גם אם לא הזכירה אותם אלא כבדרך אגב ובהזדמנויות נדירות, להוציא את סבה מצד אביה, קופטי, צאצא למשפחה קופטית, על שום המהפך שעשה בחייו כאשר התאסלם. על כך אמרה לחאמד בּוּרהאן בצחוק באחד הימים:

"העבר שלי לא נח לרגע..."

כמו אשתו, אהב חאמד בּוּרהאן להתגאות בעצמו. הוא חי חיים פשוטים וצנועים, אך מסיבותיו שלו התעקש להוכיח את
גבריותו מבלי להתכחש לאמת הברורה כשמש שאשתו היא בעלת הבית האמיתית, המנהלת אותו בשֹום שכל ומחנכת
את הילדים ביושר לב ובתבונה. מלבד זאת הוא נהנה מאוד מהאווירה השמחה שהשרתה דרך קבע בביתם. הוא אהב לטפוח לעצמו על השכם, ולראיה, סיפורו החוזר ונשנה על ההישג הפוליטי היחיד בחייו — כיצד דירבן בהצלחה את שביתת הפקידים בימים הראשונים של מהפכת 1.1919 הוא נהג לספר את הסיפור לפרטי פרטים בכל הזדמנות, בידיעה שזהו המעשה היחיד שעשה בחייו הפוליטיים, חיים שלא נותרה לו מהם אלא אהבתו העזה למפלגת הוַופד, שהיה לה ביטוי מעשי בנסיבות נדירות בלבד, כשהותר לקיים בחירות חופשיות ולהצביע למפלגה זו או אחרת.

חאמד בּוּרהאן היה בעל למופת מכמה בחינות. הוא אהב את אשתו וילדיו אהבת נפש, היה גבר שבגברים, ולא סבל כלל ממחלות שיש בהן כדי לכרסם בתקציב של פקיד זוטר כמוהו. הוא לא שתה, לא עישן ולא סטה מדרך הישר גם לא בזמן הבילוי הלילי עם חבריו בחדר האורחים בחורף או במרפסת בשאר ימות השנה. חבריו היו אף הם מתושבי חלוואן: גַעְפַר אִבְּרַאהִים, מפקח בגמלאות; חַ'לִיל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמַאן אל־רַשִידִי; חַסַן עַלַמַא, אדריכל; רַאדִי אַבּוּ אל־עַזְם, מרצה למדעים. הם נהגו להעביר את הלילות בשיחות רעים, במשחקי שש בש ובדיונים על פוליטיקה, שבהם השמיעו מנגינה וַפדית אותנטית אחת ללא מחלוקות וללא ריבים. חאמד בּוּרהאן נודע כגבר נקי ומטופח, בעל תפיסה דתית מתונה וסובלנית שהנחיל לשאר בני המשפחה.

האל בירך את ההורים בילדיהם מוחמד ומונירה. השניים עשו חיל בבית הספר, בייחוד מונירה שניחנה בתבונה וביופי גם יחד. לעומת זאת, כַּוְות'ר גזלה את מנוחתם, שכן לא גילתה כל עניין בלימודים ולא הצליחה בהם, אלא נמשכה מטבעה לדת ולטיפול בענייני הבית. היא נאלצה להפסיק את לימודיה לאחר שנכשלה שנתיים רצופות בבית הספר התיכון.

"בתקופה הזאת אין ביקוש לעקרות בית," אמרה אז סַנִייה לחאמד.

באותו רגע חשב לעצמו כי אם לא די בכך, כַּוְות'ר איננה כלילת יופי, ונמלא עצב. עם זאת אמר לסַנִייה:

"תמיד יש גם מזל, ולמזל אין חוקים."

למשפחה היו בילויים חברתיים משותפים, ובמיוחד שמחו כולם לצאת יחד לטיולים, אם לגן היפני, אם לאל־קנאטר אל־ח'יירייה ואם למוזיאון הארכיאולוגיה. אמנם היו אלה ימי משבר עולמי חריף, אך הפקידים בעלי ההכנסה הקבועה מצאו הקלה בצל השפל הכלכלי וירידת המחירים. הסופה העזה עקרה את כל העומד בדרכה, והעשבים מצאו מפלט בטוח, שמחו ופצחו בשירה. חאמד בּוּרהאן בילה עם משפחתו ללא מגבלות, מבלי לתת את דעתו על דברי רכיל ומבלי להקפיד על חוקי הדת. אחרי ככלות הכול עמדה מאחוריו אישה שהיטיבה לחנך את ילדיהם והיתה מופת לקיום מצוות ולהתנהגות טובה.

הימים חלפו עברו, ואיש לא בא לבקש את ידה של כַּוְות'ר, הבת היחידה שלא היתה לה כל תכלית זולת נישואים. בסיומה של כל תפילה נהגה סַנִייה לפשוט את ידיה ולשאת תחינה אישית. לא פעם קרנו פניה מאושר.

"חלמתי חלום," אמרה לחאמד, "ואני בטוחה שתהיה לו משמעות."

לעתים היתה סַנִייה מבקשת מאום סַייד שתקרא לה בקפה והקשיבה לתחזיותיה הוורודות, תחזיות שהיו מפיחות
תקווה בלבו של חאמד ומפוגגות את דאגתו הטורדנית.
חששותיו היו משתכחים לזמן־מה כאשר היה עוקב אחר הידיעות על ההפגנות, על המאבק למען חוקת מצרים מ־1923 ועל הפעולות לכונן אחדות לאומית כדי להתמודד עם המצב. המאמצים והדם שנשפך הובילו לאירוע מיוחד במינו — החתימה על הסכם 2.1936 בלילה ההוא היה חאמד בּוּרהאן שיכור משמחה ואמר לחבריו:

"המאמצים של הוופד הוכתרו סוף־סוף בהצלחה והסתיימו בניצחון מוחץ."

היו גם דעות מנוגדות, יש להניח, שהשמיע ראדי אבּו אל־עַזְם, המרצה למדעים.

"מי שמצטט דברי כפירה איננו כופר בהכרח," אמר בנימה של התנצלות.

קדמו לכך דברים שמוחמד ומונירה שמעו בבית הספר וציטטו מפי אומריהם, אך לא היתה להם השפעה של ממש במשפחה, שכן סַנִייה תמכה בוופד כבעלה, וכך גם מוחמד. גם מונירה תמכה בוופד, אם כי לא בהתלהבות יתרה. ובאשר לכַּוְות'ר, היא היתה עסוקה בעצמה בלבד. במפגש החברים הלילי היתה הוופד נושא השיחה הבלעדי.

"איך הם מצפים לתוצאה טובה יותר?" שאל גַעְפַר אבּראהים.

"ההסכם הוא פרי מאבק מר בין אימפריה עריצה מצד אחד למדינה בלתי חמושה מצד שני, ובכל מקרה חייבים לפקח עליו," טען חסן עַלַמא.

"מי שלא מרוצה, שיתקדם לעבר האויב עם צבאו," אמר חאמד בּוּרהאן.

"נגמרו הימים המקוללים. הוופד תשלוט לנצח," קבע ח'ליל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמאן אל־רַשידי.

אך דומה שהימים המקוללים מיאנו לחלוף. שוב פרץ סכסוך, הפעם בין הוופד למלך החדש. המאבק בעוני, בבּוּרות ובתחלואה התגלגל למאבק המסורתי על החוקה והשלטון הדמוקרטי. הוופד סולקה, ומפלגות המיעוט מילאו תפקיד דמוקרטי מלאכותי כמסווה מביש לרודנות המלוכנית.

החברים החליפו ביניהם מבטים עצובים וזועפים. הם קיוו שהעם יצא מגדרו ויתקומם כבעבר, אך הוא העדיף לעבור ממקומו המובהק על קרשי הבמה אל מושבי קהל הצופים.

"איך נחת עלינו המזל הרע הזה?" שאל חאמד בּוּרהאן.

סַנִייה הגניבה מבט אל כַּוְות'ר ואמרה בלבה: בדיוק כמו המזל שלךְ, בתי.

העולם כולו התקדר וניתזו ממנו גצים, ועד מהרה הוסר מסך העשן ופרצה מלחמת עולם נוספת.

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

סקירות וביקורות

סיור מסחרר בסמטאות קהיר עם נגיב מחפוז ורד לי הארץ 05/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

סיור מסחרר בסמטאות קהיר עם נגיב מחפוז ורד לי הארץ 05/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד שעה אחת נגיב מחפוז

כל אימת שלבה של סַנִייה נמלא געגועים, היתה שבה אל התמונה המשפחתית. הכתלים הירוקים של חדר המגורים היו מעוטרים בשלוש תמונות במסגרות מוזהבות. במרכז היתה תלויה הבַּסְמַלַה, האמרה "בשם האל הרחמן והרחום", מימינה התעודה הישנה של בית הספר היסודי, ומשמאלה אותה תמונה למזכרת שצולמה בטיול המשפחתי.

היא שכחה פרטים רבים, אך מעולם לא שכחה את שנת 1936, מועד צילום התמונה. ביום ההוא הונצח רגע אחד בהיסטוריה של משפחתה. הנה היא שמחה וטובת לב על שטיח שנפרשֹ על הדשא בגן אל־קַנַאטִר אל־חַ'יירִייה. במרכז יושב חַאמד בּוּרְהַאן, אבי המשפחה, ברגליים פשוטות לפנים, גבר בעל גוף, שופע בריאות, יפה תואר ושחום עור. היא, סַנִייה אל־מַהְדִי, יושבת לימינו ברגליים משֹוכלות, מכסה את חיקה ורגליה בצעיף רחב, ופניה העדינות זוהרות. לשמאלו כַּוְותַ'ר, הבת הבכורה, יופייה צנוע ומבטה שלֵו. מהעבר האחר יושב מוחמד הדומה לאביו במבנה גופו ובמראהו, וסמוכה אליו הבת הצעירה מוּנירה, יפת התואר, המיישירה מבט יוקד אל המצלמה. באותה עת היה האב בשנות החמישים לחייו, האֵם בשנות הארבעים לחייה, והאחים על סף גיל ההתבגרות. כולם מחייכים, ופניהם מעידות כי הם שמחים על הטיול והאווירה הנינוחה. לפניהם מונחים בקבוקי סודה וצלחות נייר עמוסות בכריכים, בבננות ובתפוזים. מאחוריהם מתנשאת גבעה זרועת עשב ועליה פזורים עצים. מעבר לגבעה מזדקרים צריחי המסגדים של אל־קנאטר וקבוצות של אנשים מטיילים להנאתם. התמונה שופעת מתיקות ונועם, ולא ניכרים בה סימני הזמן והתקופה.

ואולם מחוץ לתמונה הזמן לא עמד מלכת לרגע. בין השאר נגזר כי בבית המשפחה יישארו רק בעליו, סַנִייה אל־מהדי, ובתה הבכורה כַּוְות'ר. אל המבנה החד־קומתי המרווח הובילו חמש מדרגות. בצדו הדרומי השתרע גן ששטחו חצי פדאן, כשני דונמים. לפרקים שיגשג ופרח, אך תקופות ממושכות עמד צחיח ושומם. הבית והגן רחבי הידיים היו משרידיה של חֶלְוַואן הקדומה, הזולה והמרוחקת, שטבלה ברוגע ובשלווה. המים המינרליים, מרחצאות הגופרית והגן היפני ששכן בה היו מרפא לעצבים רופפים, למפרקים דואבים, ללבבות שבורים ולבדידות רדומה.

הבתים ברחוב אִבְּן חַווקַל דמו כולם זה לזה, מלבד המבנה שמול בית המשפחה, שנמכר בזמן מלחמת העולם השנייה ובמקומו הוקם בניין חדש. בבית משפחת אל־מהדי שלט הגוון הירוק, צבעם של מרבית החדרים בעלי התקרות הגבוהות ושל כיסויי המושבים בחדר המגורים. היה זה הצבע האהוב על
בעלת הבית, ונטיית לבה הבלתי מתפשרת העידה על אהבתה
לא רק לגוון זה, אלא גם לבית עצמו. עבותות האהבה שנקשרו בינה ובין ביתה הולידו בעיה שנבצר מבניה ומנכדיה לפתור לימים.

האדם שבנה את הבית, אביה של סַנִייה, עבּדאללה אל־מהדי, היה פלאח בעל אדמה מהמעמד הבינוני. באחרית ימיו לקה בשיגרון, ורופאיו יעצו לו להתגורר בחלוואן, עיר המרפא והאקלים היבש. הוא השאיר את אדמתו לבנו הבכור, קנה בחלוואן חלקה, בנה עליה בית ועבר להתגורר במעונו החדש עם אשתו ובתו סַנִייה. טרם מותו חילק האיש את נכסיו בהסכמה הדדית בין בנו לבתו, והבית נפל בחלקה של סַנִייה. תפקיד חשוב מילא הבית בחייה, שכן השדכנית גמרה עליו את ההלל כאשר מנתה את שבחיה בפני אמו של חאמד בּוּרהאן, והוא נמנה עם השיקולים המפתים שהביאו אותה לבחור בה.

סַנִייה היתה בחורה נאה. היא סיימה בית ספר יסודי ונודעה כנערה נבונה שראוי כי תמשיך את לימודיה, אלמלא התעקש אביה להשאירה בבית. היא קיבלה את החלטתו בלב כבד ומיררה בבכי. על כן, אף שמילאה בנאמנות את משימותיה כעקרת בית וכאם, התמידה בקריאת עיתונים וכתבי עת ופיתחה את כישוריה הקוגניטיביים עד לדרגת בשלות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שעליה ביססה את האינטואיציה הרוחנית שלה ואת חלומותיה המופלאים. אפשר שהיתה האישה היחידה ברחוב אבּן חווקל שהחזיקה ברשותה פנקס חשבונות וניהלה בו את תקציב המשפחה. כמו כן נהגה לשלוח לאחיה מכתבים ארוכים, מן הסתם כדי לתת ביטוי למחשבותיה ולהוכיח את כישורי הכתיבה שלה.

חרף אהבתה העזה וארוכת השנים לבעלה חאמד בּוּרהאן, בעמקי לבה חשה כי היא עולה עליו בפיקחותה ובכושרה האינטלקטואלי. אמנם הוא סיים את לימודיו בבית הספר לטלגרף, אך היתה לו תעודה של בית ספר יסודי בלבד. מאילן היוחסין שלו הכיר רק את אחד מאבותיו, וידיעותיו עליו הסתכמו בשמו בלבד. היא, לעומת זאת, הכירה רבים מאבותיה, גם אם לא הזכירה אותם אלא כבדרך אגב ובהזדמנויות נדירות, להוציא את סבה מצד אביה, קופטי, צאצא למשפחה קופטית, על שום המהפך שעשה בחייו כאשר התאסלם. על כך אמרה לחאמד בּוּרהאן בצחוק באחד הימים:

"העבר שלי לא נח לרגע..."

כמו אשתו, אהב חאמד בּוּרהאן להתגאות בעצמו. הוא חי חיים פשוטים וצנועים, אך מסיבותיו שלו התעקש להוכיח את
גבריותו מבלי להתכחש לאמת הברורה כשמש שאשתו היא בעלת הבית האמיתית, המנהלת אותו בשֹום שכל ומחנכת
את הילדים ביושר לב ובתבונה. מלבד זאת הוא נהנה מאוד מהאווירה השמחה שהשרתה דרך קבע בביתם. הוא אהב לטפוח לעצמו על השכם, ולראיה, סיפורו החוזר ונשנה על ההישג הפוליטי היחיד בחייו — כיצד דירבן בהצלחה את שביתת הפקידים בימים הראשונים של מהפכת 1.1919 הוא נהג לספר את הסיפור לפרטי פרטים בכל הזדמנות, בידיעה שזהו המעשה היחיד שעשה בחייו הפוליטיים, חיים שלא נותרה לו מהם אלא אהבתו העזה למפלגת הוַופד, שהיה לה ביטוי מעשי בנסיבות נדירות בלבד, כשהותר לקיים בחירות חופשיות ולהצביע למפלגה זו או אחרת.

חאמד בּוּרהאן היה בעל למופת מכמה בחינות. הוא אהב את אשתו וילדיו אהבת נפש, היה גבר שבגברים, ולא סבל כלל ממחלות שיש בהן כדי לכרסם בתקציב של פקיד זוטר כמוהו. הוא לא שתה, לא עישן ולא סטה מדרך הישר גם לא בזמן הבילוי הלילי עם חבריו בחדר האורחים בחורף או במרפסת בשאר ימות השנה. חבריו היו אף הם מתושבי חלוואן: גַעְפַר אִבְּרַאהִים, מפקח בגמלאות; חַ'לִיל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמַאן אל־רַשִידִי; חַסַן עַלַמַא, אדריכל; רַאדִי אַבּוּ אל־עַזְם, מרצה למדעים. הם נהגו להעביר את הלילות בשיחות רעים, במשחקי שש בש ובדיונים על פוליטיקה, שבהם השמיעו מנגינה וַפדית אותנטית אחת ללא מחלוקות וללא ריבים. חאמד בּוּרהאן נודע כגבר נקי ומטופח, בעל תפיסה דתית מתונה וסובלנית שהנחיל לשאר בני המשפחה.

האל בירך את ההורים בילדיהם מוחמד ומונירה. השניים עשו חיל בבית הספר, בייחוד מונירה שניחנה בתבונה וביופי גם יחד. לעומת זאת, כַּוְות'ר גזלה את מנוחתם, שכן לא גילתה כל עניין בלימודים ולא הצליחה בהם, אלא נמשכה מטבעה לדת ולטיפול בענייני הבית. היא נאלצה להפסיק את לימודיה לאחר שנכשלה שנתיים רצופות בבית הספר התיכון.

"בתקופה הזאת אין ביקוש לעקרות בית," אמרה אז סַנִייה לחאמד.

באותו רגע חשב לעצמו כי אם לא די בכך, כַּוְות'ר איננה כלילת יופי, ונמלא עצב. עם זאת אמר לסַנִייה:

"תמיד יש גם מזל, ולמזל אין חוקים."

למשפחה היו בילויים חברתיים משותפים, ובמיוחד שמחו כולם לצאת יחד לטיולים, אם לגן היפני, אם לאל־קנאטר אל־ח'יירייה ואם למוזיאון הארכיאולוגיה. אמנם היו אלה ימי משבר עולמי חריף, אך הפקידים בעלי ההכנסה הקבועה מצאו הקלה בצל השפל הכלכלי וירידת המחירים. הסופה העזה עקרה את כל העומד בדרכה, והעשבים מצאו מפלט בטוח, שמחו ופצחו בשירה. חאמד בּוּרהאן בילה עם משפחתו ללא מגבלות, מבלי לתת את דעתו על דברי רכיל ומבלי להקפיד על חוקי הדת. אחרי ככלות הכול עמדה מאחוריו אישה שהיטיבה לחנך את ילדיהם והיתה מופת לקיום מצוות ולהתנהגות טובה.

הימים חלפו עברו, ואיש לא בא לבקש את ידה של כַּוְות'ר, הבת היחידה שלא היתה לה כל תכלית זולת נישואים. בסיומה של כל תפילה נהגה סַנִייה לפשוט את ידיה ולשאת תחינה אישית. לא פעם קרנו פניה מאושר.

"חלמתי חלום," אמרה לחאמד, "ואני בטוחה שתהיה לו משמעות."

לעתים היתה סַנִייה מבקשת מאום סַייד שתקרא לה בקפה והקשיבה לתחזיותיה הוורודות, תחזיות שהיו מפיחות
תקווה בלבו של חאמד ומפוגגות את דאגתו הטורדנית.
חששותיו היו משתכחים לזמן־מה כאשר היה עוקב אחר הידיעות על ההפגנות, על המאבק למען חוקת מצרים מ־1923 ועל הפעולות לכונן אחדות לאומית כדי להתמודד עם המצב. המאמצים והדם שנשפך הובילו לאירוע מיוחד במינו — החתימה על הסכם 2.1936 בלילה ההוא היה חאמד בּוּרהאן שיכור משמחה ואמר לחבריו:

"המאמצים של הוופד הוכתרו סוף־סוף בהצלחה והסתיימו בניצחון מוחץ."

היו גם דעות מנוגדות, יש להניח, שהשמיע ראדי אבּו אל־עַזְם, המרצה למדעים.

"מי שמצטט דברי כפירה איננו כופר בהכרח," אמר בנימה של התנצלות.

קדמו לכך דברים שמוחמד ומונירה שמעו בבית הספר וציטטו מפי אומריהם, אך לא היתה להם השפעה של ממש במשפחה, שכן סַנִייה תמכה בוופד כבעלה, וכך גם מוחמד. גם מונירה תמכה בוופד, אם כי לא בהתלהבות יתרה. ובאשר לכַּוְות'ר, היא היתה עסוקה בעצמה בלבד. במפגש החברים הלילי היתה הוופד נושא השיחה הבלעדי.

"איך הם מצפים לתוצאה טובה יותר?" שאל גַעְפַר אבּראהים.

"ההסכם הוא פרי מאבק מר בין אימפריה עריצה מצד אחד למדינה בלתי חמושה מצד שני, ובכל מקרה חייבים לפקח עליו," טען חסן עַלַמא.

"מי שלא מרוצה, שיתקדם לעבר האויב עם צבאו," אמר חאמד בּוּרהאן.

"נגמרו הימים המקוללים. הוופד תשלוט לנצח," קבע ח'ליל אל־דַרְס, עוזרו האישי של הנכבד נוּעְמאן אל־רַשידי.

אך דומה שהימים המקוללים מיאנו לחלוף. שוב פרץ סכסוך, הפעם בין הוופד למלך החדש. המאבק בעוני, בבּוּרות ובתחלואה התגלגל למאבק המסורתי על החוקה והשלטון הדמוקרטי. הוופד סולקה, ומפלגות המיעוט מילאו תפקיד דמוקרטי מלאכותי כמסווה מביש לרודנות המלוכנית.

החברים החליפו ביניהם מבטים עצובים וזועפים. הם קיוו שהעם יצא מגדרו ויתקומם כבעבר, אך הוא העדיף לעבור ממקומו המובהק על קרשי הבמה אל מושבי קהל הצופים.

"איך נחת עלינו המזל הרע הזה?" שאל חאמד בּוּרהאן.

סַנִייה הגניבה מבט אל כַּוְות'ר ואמרה בלבה: בדיוק כמו המזל שלךְ, בתי.

העולם כולו התקדר וניתזו ממנו גצים, ועד מהרה הוסר מסך העשן ופרצה מלחמת עולם נוספת.