ישראל וסקנדינביה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ישראל וסקנדינביה
הוספה למועדפים

ישראל וסקנדינביה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר מציג לראשונה ובשפה קולחת את תקופת "ירח הדבש" ביחסים של ישראל עם שוודיה, דנמרק ונורווגיה, משלהי שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים של המאה ה־20 . בספר נחשפת, בין היתר, התכנית המורכבת שהגה בן־גוריון לקירובה של ישראל אל המדינות הנורדיות ולצירופה אל ה'גוש הניטרלי' שאותו הן הקימו עם פרוץ המלחמה הקרה. הקשרים המדיניים שהתפתחו בין מפלגות השלטון הסוציאל־דמוקרטי של נורווגיה, שוודיה, דנמרק וישראל התבססו במידה רבה על קשרי העבודה הענפים שהתפתחו בין האיגודים המקצועיים שלהן ועל יחסים אישיים קרובים שנוצרו בעקבותיהם. מדינות סקנדינביה, כך עולה מן המחקר, הפכו באותן שנים לבנות־ברית נאמנות במיוחד של מדינת ישראל. במהלך הקריאה נפתח צוהר אל עולם צפוני מרתק שמאז תום מלחמת העולם השניה מתנהל בהתאם למודל הנורדי הייחודי. נקודות ההשקה הרבות בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל מעידות על הדמיון העז, המפתיע לעתים, אשר חיבר ביניהן בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.

פרק ראשון

מבוא

מאז קמה מדינת ישראל ידעו יחסיה עם מדינות סקנדינביה, שוודיה, דנמרק ונורווגיה, עליות ומורדות. ממעוף הציפור, נהוג לאפיין את היחסים שנרקמו ביניהן בשני העשורים הראשונים כמיטיבים והדוקים, את שנות השבעים כתקופה של משבר, את שלושת העשורים שלאחר מכן כהידרדרות עקבית ואת העשור השני של שנות האלפיים ואילך כתקופה שבה התייצבו היחסים, וייתכן אף שהשתפרו. במרוצת השנים מחקרים רבים, משלל ענפים אקדמיים,1 ניסו לפענח את הסיבות להידרדרות היחסים, אולם ממסקנותיהם ניכר שעדיין רב הנסתר על הגלוי. ספר זה מתמקד בשלביה הראשונים של מערכת היחסים שהתפתחה בין המדינות, "תקופת ירח הדבש", ומספק תובנות חדשות בנושא. דווקא נקודות ההשקה שנוצרו בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל, שהתבססו על הדמיון ביניהן בשנות החמישים והשישים, היו הניצנים למשבר שהתגלע בהמשך. הניתוח ההיסטורי המקיף שמוצג בספר זה מאפשר להתחקות אחר תהליך בנייתה של מערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין ארבע המדינות.

ספרות מחקר על יחסי סקנדינביה־ישראל בשנות החמישים אינה קיימת.2 בעוד המחקר על מלחמת העולם השנייה בסקנדינביה עורר במרוצת השנים התעניינות לא מבוטלת והיבטים רבים באירועי השואה באזור זה אף זכו בשני העשורים האחרונים לעדנה מחקרית, תקופת ראשית היחסים עם מדינת ישראל מצוינת במחקר הישראלי והבין־לאומי רק ביחס לאירועים נקודתיים, גם אם משמעותיים: ההצבעות של מדינות סקנדינביה באו"ם על הקמת המדינה, רצח המתווך השוודי פולקה ברנדוט ותמיכתה של נורווגיה בתוכנית הגרעין הישראלית.3 מטרת ספר זה להעניק לאירועים אלה הקשר כללי על ידי מילוי החלל ההיסטורי שביניהם, ובדרך זו לסקור באופן מקיף את מערכת היחסים המתהווה בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל משלהי שנות הארבעים ועד ראשית שנות השישים של המאה העשרים.

המונח מדינות סקנדינביה מתייחס בספר זה לשלוש מדינות: דנמרק, שוודיה ונורווגיה. פינלנד ואיסלנד, אשר יחד עם שלוש מדינות סקנדינביה מכונות המדינות הנורדיות, נותרו מחוץ לתחומו מסיבה עיקרית אחת: יחסיהן עם מדינת ישראל בשנות החמישים אומנם היו אוהדים, אך מצומצמים ביותר. פינלנד באותה תקופה הייתה עסוקה במערכת היחסים המורכבת עם שכנתה ברית המועצות, ואיסלנד, שזכתה לעצמאות מדנמרק רק ב-1944, התמקדה בענייני הפנים יותר מאשר ביחסי החוץ שלה. המחקר שמוצג בספר מבוסס רובו ככולו על מסמכי משרד החוץ, על דיוני ממשלה ועל תעודות מדיניות שמקורם בארכיון המדינה (חלק מהתיקים שנעשה בהם שימוש עדיין סגורים לעיון הציבור), ועל כן הוא מאיר בעיקר את הקשרים המדיניים והתנועתיים שנרקמו בין המדינות. להשלמת התמונה שימשו מסמכים מן הארכיון הציוני, ארכיון יד טבנקין וארכיון יד ושם, וכן עיתוני התקופה מישראל ומסקנדינביה שתרמו להבנת הרקע שלאורו נרקמה מערכת היחסים.

סקנדינביה והשואה
את שורשי הקשר של היישוב היהודי עם מדינות סקנדינביה, בעיקר בתחום המסחר, ניתן לאתר עוד לפני העשור השלישי של המאה העשרים. אך זו הייתה דווקא מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק הזיכרון שהתעצב סביבה לאורך שנות החמישים, שיצרה חיבורים חדשים בין מדינת ישראל לבין מדינות סקנדינביה. כבר בזמן המלחמה זכו אוכלוסיות סקנדינביה להכרת תודה נרגשת מצד היישוב על תמיכתן בקהילותיהן היהודיות, אולם הייצוג החיובי הגורף, ההרואי, שהתקבע בזיכרון השואה בישראל ביחס להתנהלותן של מדינות סקנדינביה כלפי המיעוט היהודי הנרדף נבע ממערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין המדינות בשנות החמישים. בניגוד לטענה שהקשרים הטובים בין ארבע המדינות התפתחו בעקבות התגייסותן של מדינות סקנדינביה למען אזרחיהן היהודים בזמן המלחמה, הרי שלמעשה התהליך היה הפוך: היו אלה היחסים המדיניים החיוביים בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה שהובילו לגיבוש הפרשנות האוהדת ביחס להתנהלותן של מדינות אלה בזמן המלחמה.

הפרק הראשון בספר זה עוסק באירועי השואה במדינות סקנדינביה ומפורטות בו שלוש דוגמאות, כל אחת ממדינה סקנדינבית אחרת, שמאירות את האופן שבו התעצב בישראל הייצוג החיובי של התנהלותן של האוכלוסיות ושל הממשלות הסקנדינביות בזמן השואה. הדוגמה הראשונה היא הצלת יהודי דנמרק, שעם השנים התגבשה למיתוס בזיכרון השואה בישראל.4 אף על פי שההצלה הייתה חסרת תקדים והעידה על יחסם המיטיב של הדנים כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבם, הרי שהצלחתה הגורפת (מעל 99% מיהדות דנמרק ניצלו) נעוצה בשלושה גורמים שלא זכו לחשיפה מספקת בקרב הציבור הישראלי: 1. "הכיבוש הרך" שנקטה גרמניה הנאצית בדנמרק מנע את תהליך הברוטליזציה בקרב האוכלוסייה המקומית, שאפיין מדינות אחרות שנכבשו על ידי גרמניה. 2. הקהילה היהודית בדנמרק לא סומנה כקבוצה נפרדת וחסרת זכויות. 3. בכירים גרמנים בדנמרק העלימו עין כשהיהודים ברחו לחופיה של שוודיה הניטרלית. שילוב הגורמים הללו, נוסף על הסכמתה של שוודיה לקבל לשטחה את כל הפליטים מדנמרק, הוא שאִפשר הצלה ממשית של יהודים בדנמרק באוקטובר 1943.

הדוגמה השנייה עוסקת בהתנהלותה של גרמניה הנאצית בנורווגיה דרך פריזמה גזעית. ניתוח כזה, המדגיש הן את ההאדרה של הגזע הנורדי שהובילה לניסיונות לשתף את הנורווגים בהקמתו של הסדר האירופי החדש, והן את ההפרדה הפיזית והרגשית שנכפתה על יהודי נורווגיה ביחס לכלל האוכלוסייה, מאיר לא רק את האמצעים שבעזרתם ניסתה גרמניה הנאצית להתקרב לגזעים דומים מחד גיסא ולהתרחק מגזעים נחותים מאידך גיסא, אלא גם את ערעור תחושת ההזדהות של האוכלוסייה הנורווגית ביחס לגורלם של אזרחי מדינתם היהודים בזמן השואה.

הדוגמה האחרונה היא מאמציה של שוודיה להציל פליטים יהודים לאורך המלחמה. הפעם הראשונה שבה התגייסה שוודיה בצורה מקיפה לעזרתו של מיעוט יהודי נרדף התרחשה בסתיו 1942, בעת גירושם של יהודי נורווגיה לאושוויץ. בעזרתה של המחתרת הנורווגית, כשני־שלישים מיהודי הקהילה הצליחו לחצות את היערות שבין נורווגיה לשוודיה ולמצוא מפלט במדינה הניטרלית. שנה לאחר מכן, בסתיו 1943, הצליחו כ-7,200 יהודים דנים (ועוד 700 בני משפחה לא יהודים) לחצות את מֵצַר האורסונד שמפריד בין דנמרק לשוודיה, שם מצאו חוף מבטחים. אולם שוודיה הצילה לא רק יהודים סקנדינבים שנרדפו בשל מוצאם, אלא בעיקר חברי מחתרת ופליטים מפינלנד, מנורווגיה, מדנמרק ומהארצות הבלטיות. כך, לדוגמה, במסגרת מבצע האוטובוסים הלבנים באפריל־מאי 1945, שעליו פיקד הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הושבו לביתם אסירים סקנדינבים שהיו כלואים במחנות ריכוז ברחבי גרמניה, ובהם גם קצת פחות מ-500 יהודים דנים ששהו במחנה טרזיינשטט. גורלן השונה של דנמרק ונורווגיה (ובמקרה דנן יש להוסיף את פינלנד) מזה של שוודיה הניטרלית במלחמת העולם השנייה הוביל את האחרונה, בעקבות ויתורים מרחיקי לכת שעשתה לטובת גרמניה הנאצית על חשבונן של שכנותיה הנורדיות, לנסות לכפר על מעשיה על ידי הגשת עזרה משמעותית ונדיבה לאזרחיהן הנרדפים, בהם גם יהודים. אם כן, מאמצי ההצלה השוודיים נעוצים במידה רבה בזיקה הנורדית (Nordic prerogative), תחושת האחווה שחולקות המדינות הנורדיות זו עם זו, שמקורה בתנועת הסקנדינביזם במאה התשע־עשרה והמשכה בתנועת הנורדיזם. אפילו ביולי 1944, כאשר שלחה הממשלה השוודית את ראול ולנברג לבודפשט כדי להציל את שארית הפליטה של יהודי הונגריה, הוא התבקש ראשית להעניק ויזות ליהודים שהיה להם קשר כלשהו לשוודיה ורק לאחר מכן לכל השאר. עם סיום המלחמה ביקשה אונר"א משוודיה לקבל לשטחה כ-20,000 אסירים ששוחררו מהמחנות ולדאוג להם. שוודיה כבר לא ביקשה שתהיה להם זיקה נורדית כלשהי אלא קיבלה את כל הפליטים בזרועות פתוחות.

בעוד שבספטמבר 1939 שהו בשוודיה כ-5,000 פליטים, במאי 1945 כבר שהו בה יותר מ-200,000 פליטים. הזינוק החד במספר הפליטים, וכן העובדה שרוב הפליטים היו חסרי כול ונזקקו לעזרה בכל תחומי החיים, אילצו את גופי המדינה השוודית להעמיק את מעורבותם בחיי הפרט ולמצוא עבורם פתרונות כוללים ויצירתיים. מערך קליטת הפליטים והטיפול בהם שהקימה הממשלה הסוציאל־דמוקרטית ב-1941 תרם, במפתיע, לביסוס מדיניות הרווחה השוודית שהחלה להתעצב כעשור קודם לכן, לאורך שנות השלושים. במובן זה, מדיניות החוץ שהתעצבה בשוודיה לאורך שנות הארבעים — פתיחת שעריה לפליטים ולאחר מכן גם למהגרי עבודה — תרמה באופן מכריע להתבססות מדיניות הפנים שלה: חיזוקה של מדינת הרווחה המקיפה.

לאחר המלחמה ביקשו דנמרק, שוודיה ונורווגיה להגביר את מעורבותן בזירה הבין־לאומית באמצעות הפיכתן לגוש פוליטי קטן אך בעל תוקף. הדרך שבחרו הייתה אימוץ תדמית של מעצמות מוסר (moral superpowers), כלומר מדינות קטנות שלהן מעמד מוסרי איתן ושחותרות ללא לאות לשמירה על זכויות אדם בתוך מדינותיהן ומחוץ להן. בתדמית זו שולבו בדיעבד גם אירועי השואה. המחתרת הנורווגית זכתה לתדמית של מי שלחמה בנאצים בחירוף נפש כנגד כל הסיכויים; דנמרק הוצגה כ"קרן אור באפלה", אומה שהמסורת הדמוקרטית־הומנית המושרשת בה הובילה לכך שהיהודים שחיו בקרבה נתפסו כשווי־זכויות, ועל כן רוב הקהילה ניצלה; ושוודיה התמקדה בפעולות ההצלה והשיקום של פליטים שהגיעו אליה בזמן המלחמה ואחריה. אם כן, כל מדינות סקנדינביה זכו כגוש אחד לייצוג בין־לאומי מיטיב של מצילות במסגרת אירועי השואה. עד היום תכופות נשזר חוט היסטורי שמחבר בין הייצוג של אירועי השואה בארצות סקנדינביה לבין דימוין כבנות־סמכא בתחום הסיוע ההומניטרי הבין־לאומי.

סקנדינביה והקמת מדינת ישראל
פעמים רבות השנה 1945 מוצגת באירופה כשנת אפס, שנה שבה נמחקו דפוסי העבר כליל והחל עידן חדש. בסקנדינביה, באופן מיוחד, ייצוג זה לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות אלא במובנים רבים הוא אף הפוך למה שהתרחש בפועל: במדיניות של ארצות הצפון בתקופה הבתר־מלחמתית ניתן לזהות רצפים יותר מאשר שינויים מרחיקי לכת. אחת הדוגמאות המוכרות היא המשך קיומה של מדיניות הסירוס הכפויה בשוודיה עד שנת 1975, שכוונה כלפי אזרחים שמבחינת המדינה אינם ראויים להתרבות, בניגוד לרוב המוחלט של מדינות אירופה שהפסיקו מדיניות זו עם תום מלחמת העולם השנייה.

בסקנדינביה השתלבה מלחמת העולם השנייה בשני תהליכים ארוכי טווח ומורכבים שהחלו בשנות השלושים והסתיימו כעשור לאחר סוף המלחמה. התהליך הראשון היה התבססותה של מדינת הרווחה הנורדית. חקיקת הרווחה במדינות סקנדינביה, שעיגנה את חובתה של המדינה לפעול בראש ובראשונה לטובת האזרחים, החלה בממשלות הסוציאל־דמוקרטיות בשנות השלושים של המאה העשרים. בדנמרק, לדוגמה, ביססו הרשויות את זכותם של יהודים דנים לפיצוי על ההפסדים שנגרמו להם בעקבות המלחמה מיד עם שובם למדינה, על יסוד העקרונות שגולמו בחוק הפנסיה בגין נכות לנפגעי הכוחות המגויסים משנת 1934.5 גם בשוודיה הובילה המעורבות המוגברת של המדינה בחייהם של הפליטים שהגיעו אליה (מזון, מגורים, הלבשה, חינוך, תעסוקה, פנאי ועוד) להתאמתה ולהרחבתה של חקיקת הרווחה הקיימת גם עבור פליטים ומהגרים.6 אף על פי שמלחמת העולם השנייה בסקנדינביה הייתה אירוע שחולל שינוי חברתי, השינוי הוטמע בתוך האוכלוסיות המקומיות על פי עקרונות מדיניות הרווחה שהתקיימו עוד לפני שפרצה המלחמה.

התהליך המשמעותי השני שעברו מדינות סקנדינביה, שבו השתלבה מלחמת העולם השנייה, היה עיצובה של "הדרך השלישית". עוד לפני מלחמת העולם השנייה פרסם העיתונאי האמריקאי מרקיז צ'יילדס את ספרו The Middle Way, ובו הילל את הניווט המוצלח של שוודיה בין הקפיטליזם (האמריקני) לבין הקומוניזם (הסובייטי) בתחום הכלכלי־חברתי. הקיצוניות הפוליטית שהתפתחה באירופה לאורך שנות השלושים ושהובילה, בין השאר, לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שימשה עבור מדינות סקנדינביה הוכחה לעמידותה ולצדקת דרכה של הגישה המתונה שנקטו. הבחירה בדרך האמצע, בד בבד עם הניסיון לשמור על ניטרליות, הייתה קו מנחה בהתנהלותן של מדינות סקנדינביה משנות השלושים, לאורכה של המלחמה (שוודיה הצליחה בכך יותר, דנמרק ונורווגיה פחות) וביתר שאת לאחר סיומה ולאורך המלחמה הקרה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הידקו מדינות סקנדינביה את שיתופי הפעולה ביניהן. אף על פי שהתוכנית לאיחוד נורדי ביטחוני והתוכנית לאיחוד נורדי כלכלי לא הצליחו לקרום עור וגידים, בין השאר בגלל הלחצים שהפעילה ברית המועצות על פינלנד שלא להצטרף ובגלל הצטרפותה של דנמרק ב-1973 כחברה באיחוד האירופי, שיתופי פעולה משמעותיים אחרים כן הצליחו: ב-1952 הוקמה המועצה הנורדית (Nordic Council), אשר הורכבה מחברי פרלמנט של חמש הארצות הנורדיות; ב-1954 נחתם הסכם העבודה הנורדי שפתח את שוק התעסוקה באופן שווה לכל אזרחי המדינות הנורדיות; וב-1971 הוקמה מועצת השרים הנורדית שהורכבה מוועדות של שרים מחמש המדינות כדי לתאם מדיניות אחידה במגוון תחומים. במרוצת השנים השקיעו המדינות הנורדיות מאמצים רבים בפיתוח מדיניות חוץ דומה (אם כי לא אחידה), שתעיד על ייחודן כישות גיאוגרפית־תרבותית־פוליטית נבדלת: מעצמות מוסר קטנות וניטרליות שחותרות לפתרון סכסוכים בין־לאומיים, לקידום זכויות אדם בכל העולם, לשיתוף פעולה אזורי הדוק, למדיניות הגירה ליברלית ולהגשת סיוע הומניטרי. המרכיבים הללו במדיניות החוץ הנורדית שולבו עם מדיניות הפנים שלהן ובאו לידי ביטוי, בין השאר, במדיניות רווחה מקיפה, בחתירה לשוויון מגדרי, בפשרות פוליטיות ובדגש על השכלת מבוגרים. לאורך השנים הוביל השילוב בין מדיניות הפנים למדיניות החוץ במדינות הנורדיות ליצירתו של המודל הנורדי. בעשורים האחרונים מודל זה, שרק בדיעבד גובש לכדי תיאוריה כוללת, משמש דוגמה למדיניות ראויה, כפי שמוכיח מיצובם העקבי של חמש המדינות הנורדיות בכל שנה בראש טבלת המדדים שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD).

הפרק השני מתאר כיצד השפיעו שני התהליכים לעיל, התבססותה של מדינת הרווחה ובחירה בדרך השלישית, על התפתחות היחסים בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל הצעירה. בשלהי שנות הארבעים החלו מדינות סקנדינביה להעמיק את מעורבותן בזירה הבין־לאומית ואף לנקוט עמדה בסכסוך המתמשך במזרח התיכון. תחילה הן נטו לדבוק בעמדה הבריטית, שכן באותן שנים הייתה בריטניה לבעלת בריתן העיקרית (בעקבות ההתרחקות מגרמניה), אולם כעבור שנים אחדות הן החלו לגבש עמדה עצמאית יותר. מעורבותן באה לידי ביטוי הן בתמיכה במדיניות הביטחון של ישראל במסגרת הסכסוכים השונים שהתגלעו בשנות החמישים — בין השאר פרשת קיביה וסגירתה של תעלת סואץ לכלי שיט ישראליים — והן בהצבעות באו"ם לטובתה של ישראל. הנוכחות הגבוהה של משקיפים ומתווכים סקנדינבים במזרח התיכון ודעותיהם, שלעתים קרובות הייתה עמדתם המקצועית שונה מזו של הפוליטיקאים הבכירים במדינות המוצא שלהם, תרמה אף היא באופן ניכר למעורבות הסקנדינבית באזור.7 השוני בתגובות של מדינות סקנדינביה להתנקשות במתווך האו"ם הראשון לשאלת ארץ ישראל, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, גילם לא רק את הפער שהתקיים באותה עת בסקנדינביה בין עמדותיו של הציבור הרחב לבין עמדותיהם של בעלי תפקידים ביחס למדינת ישראל הצעירה, אלא גם את הקושי של מדינות סקנדינביה, בעקבות הפערים ביניהן, לגבש מדיניות חוץ נורדית אחידה.

סקנדינביה, ישראל והיחסים המיוחדים
במהלך שנות החמישים התהדק הקשר המקצועי בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה. חוגי תנועות העבודה בישראל ובסקנדינביה ערכו השתלמויות והכשרות עובדים אלה עבור אלה, התייעצויות וחילופי משלחות וחיפשו פתרונות דומים לבעיות שעמן התמודדו מדינות הרווחה באותה עת. בעקבות הקשרים המקצועיים נוצרו לעתים קרובות גם יחסים חמים בין חברי חוגי העבודה, בעיקר בין בכירים בהסתדרות לבין בכירים בארגוני העובדים של סקנדינביה.

הפרק השלישי עוסק בהתהוותה של מערכת היחסים המיוחדת בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל במחצית השנייה של שנות החמישים, שהייתה מבוססת ברובה על החיבור הסוציאל־דמוקרטי שנוצר ביניהן. באותן שנים, בדומה למדינות סקנדינביה, גם ישראל עיצבה את דרכה בתחום יחסי החוץ. העובדה שישראל וצפון־קוריאה היו שתי המדינות היחידות שלא הוזמנו להשתתף בוועידת באנדונג, שהתקיימה באינדונזיה ב-1955, החריפה את תחושת הבידוד שרווחה בישראל והבליטה את הצורך במציאת בעלות ברית. בן־גוריון ביקש לצרף את ישראל לקבוצה של מדינות מפותחות ושוחרות שלום שאינן מזוהות עם מי ממעצמות העל. איתן, הוא קיווה להקים "גוש ניטרלי" בעל תוקף שיהיה מסוגל לנקוט מדיניות חוץ נפרדת ממערכת השיקולים שיצרה המלחמה הקרה. לבן־גוריון לא לקח זמן רב לזהות את האפשרויות הגלומות בחבירה של ישראל למדינות סקנדינביה: מדינות קטנות שהצליחו כבר ב-1952 להתאחד במסגרת המועצה הנורדית, נקטו מדיניות ניטרלית מובהקת, סירבו להתאים את עצמן לדרישותיהן של ארצות הברית או של ברית המועצות וצעדו במשולב בתחום הכלכלי־חברתי בדרך השלישית שגיבשו. יתרון משמעותי נוסף היה העובדה שבראש מדינות אלה עמדו מפלגות סוציאל־דמוקרטיות חזקות שביססו בארצותיהן מדיניות רווחה מפליגה, ממש כפי שבן־גוריון, מנהיג מפא"י, ניסה לעשות בישראל. הדמיון המפתיע בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל הוביל את בן־גוריון להחלטה לנסות להתקרב אליהן.

הדרך שבה בחר בן־גוריון להגשים את חזונו הייתה יוזמה נועזת לשיתוף פעולה בהגשת סיוע למדינות המתפתחות באפריקה שהשתחררו זה מקרוב מעול הקולוניאליזם. כמו מדינות מפותחות אחרות בשלהי שנות החמישים החלו גם ממשלותיהן של שוודיה, נורווגיה ודנמרק להתעניין במדינות אפריקה ואסיה שזה עתה זכו בעצמאות, ותהו כיצד ניתן להשתלב במאמצי הסיוע עבורן. בתחילת הדרך נבעה הירתמותן לעזרת המדינות המתפתחות ממניעים אידיאולוגיים וממניעים פרקטיים. הן קיוו להגביר את ערך השוויון, האחווה והשלום בין מדינות הצפון לבין מדינות הדרום; לעזור למדינות המתפתחות להגיע לידי עצמאות כלכלית ופוליטית; לעודד פתיחת שווקים חדשים למוצרים נורדיים בארצות המתפתחות; ולשפר את עמדת המוצא של המדינות הנורדיות במשא ומתן מסחרי עתידי עם המדינות המתפתחות. במידה רבה היו מניעים אלה דומים למניעיה של מדינת ישראל הצעירה להירתם לסיוע למען המדינות המתפתחות שנים ספורות קודם לכן, ובדומה לממשלת ישראל נחשדו לא פעם הממשלות של ארצות סקנדינביה, על ידי אזרחים ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בפעילות נאו־קולוניאליסטית במדינות המתפתחות.

במאי 1961 התקיים באוסלו כינוס של נציגי המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים של סקנדינביה, שהוקדש כולו לסיוע שיכולות מדינות סקנדינביה להעניק לארצות המתפתחות, הן בדרג המדיני והן בדרג התנועתי. תחילה הן נטו לתעל את פעילותן באמצעות מוסדות הסיוע של האו"ם, לצד הקמת פרויקטים נורדיים משותפים אחדים דוגמת בית חולים לימודי בדרום קוריאה ב-1958 ופרויקט נורדי בטנזניה ב-1963. אך עם הזמן החליטו המדינות הנורדיות להדק את שיתוף הפעולה ביניהן, לא רק כדי לאפשר פתרונות בקנה מידה גדול יותר לבעיות הרבות שמהן סבלו המדינות המתפתחות, אלא גם כדי לספק עבורן דוגמה מעשית לאופן שבו שיתוף פעולה בין מדינות יכול להועיל לכל אחת מהן בנפרד ולכולן יחד.

שיתוף פעולה עם מדינות סקנדינביה בפעולות סיוע התאים ככפפה ליד למדינת ישראל, שהייתה חלוצה בתחום, משלוש סיבות עיקריות: ראשית, בתחילת שנות השישים לא הייתה מדינת ישראל מסוגלת לעמוד בקצב התביעות שהופנו אליה ממדינות אפריקה ואסיה, והיה חשש כבד מפני התערערות המעמד המשמעותי שהצליחה לכבוש לעצמה באזורים אלה, או אף לדחיקתה על ידי המעצמות הגדולות. שנית, שותפות בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה, שהתקבלו על ידי עמי אסיה ואפריקה כארצות קטנות, שוחרות שלום וללא עבר קולוניאלי מכתים, הייתה מסוגלת לחזק את מעמד ישראל בקרב המדינות המתפתחות ולהכביד על תעמולה נגדית של ארצות ערב נגד ישראל. לבסוף, שיתוף הפעולה היה מחזק את מעמדה של ישראל גם בארצות סקנדינביה עצמן ויוצר בסיס מוצק אף יותר להידוק מערכת היחסים עמן.

הניסיונות הרבים של בכירים בהסתדרות ובממשלה בישראל (בעיקר שרת החוץ גולדה מאיר וראש הממשלה בן־גוריון) לשכנע את הממשלות הסקנדינביות לשתף פעולה — לא נחלו הצלחה. מדינות סקנדינביה אמנם חששו מתגובתו של העולם הערבי להידוק היחסים המוצע עם ישראל, אולם זו לא הייתה הסיבה העיקרית לסירובן. בסופו של יום, ואף על פי שלא תמיד ראו עין בעין, העדיפו מדינות סקנדינביה לשתף פעולה זו עם זו בתחום הסיוע ולא עם מדינות אחרות. הקשר הנורדי, לצערה של ישראל, התברר כקשר גורדי.

סקנדינביה וישראל — מעבר ליחסים מדיניים
מאז המאה התשע־עשרה הייתה ארץ הקודש מקור משיכה לצליינים סקנדינבים, בעיקר משוודיה. עם קום המדינה, החיבור הנוצרי־לותרני שנוצר עם ירושלים הוביל את השוודים לא רק לתמוך בהפיכתה של העיר לישות בין־לאומית כדי לשמר את מעמדה, אלא אף ליזום הצעות בעניין במסגרת האו"ם. לאחר קום המדינה הותר לחלק ממוסדות הדת שהקימו הסקנדינבים להמשיך בפעילותם, ובהם בית תבור בירושלים, מכון תיאולוגי שוודי שהוקם על ידי קונרד שיק, ומכון כרמל — למען התנ"ך וישראל שהוקם על ידי כנסיית הימאים הסקנדינבית.

מערכת היחסים הקרובה שהתפתחה בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל במהלך שנות החמישים הובילה ליצירתם של קשרים במגוון רחב של תחומים חדשים. לדוגמה, כל מדינות סקנדינביה תרמו לבניין הארץ על ידי אספקה של בתי עץ ליישובים חדשים, בין השאר למושב ינוב ולמושב כפר אחים, וגייסו כספים עבור יישובים אחרים ביניהם קיבוץ נאות מרדכי. המושבה פתח תקווה והעיר נורקפינג במזרח שוודיה הוכרזו ערים תאומות ובהמשך הפכה המושבה גם לעיר תאומה של אודנסה בדרום דנמרק ושל טרונדהיים במרכז נורווגיה. לאחר קשיים לא מבוטלים פתחה חברת התעופה הסקנדינבית SAS קו תעופה לישראל ותיירים מכל ארבע המדינות יכלו לבקר ביעדים שעד אז נחשבו אקזוטיים במיוחד (באחת הפרסומות של SAS לקידום התיירות בין ישראל לסקנדינביה תועדה השלכת מיקרופילם של עיתון חרות מעל הקוטב הצפוני). בתחום האסטרטגי הסכימה נורווגיה ב-1959 למכור לישראל מים כבדים שאפשרו את הקמתו של הכור הגרעיני. לבסוף, מראשית שנות החמישים החלו צעירים וצעירות ממדינות סקנדינביה להגיע למדינת ישראל, תחילה טיפין־טיפין ובהמשך בזרם הולך וגובר, כדי לחוות את חיי הקיבוץ — הניסוי הסוציאליסטי האוטופי — לטייל ולהכיר את תושביה. לרוב הם חזרו למדינות מוצאם נפעמים מהמדינה הצעירה.

גם בתחום התרבות התקיימו באותו עשור קשרים ענפים בין המדינות: האקדמיה לאמנות בצלאל ערכה עם בתי ספר לאמנות ברחבי סקנדינביה חילופי תלמידים, ציירים ישראלים הציגו תערוכות בסקנדינביה וציירים סקנדינבים הציגו תערוכות בישראל. לרגל אירועי העשור למדינת ישראל ב-1958, נערך בבירות סקנדינביה סבב הופעות של להקת המחול ענבל והזמרת שושנה דמארי. עם זאת, הספרות הייתה זו שכרכה את עולמם של תושבי ישראל בעולמם של תושבי סקנדינביה בעבותות. ספריו של הסופר הנורווגי קנוט המסון, ובייחוד ההתייחסות בספרו ברכת האדמה (1917) לרוח ההתיישבות החלוצית של בני העליות הראשונה והשנייה, זכו בישראל להצלחה מסחררת, והשפעתו ניכרה בבירור על כתביהם המאוחרים יותר של ש"י עגנון ושל יצחק בשביס זינגר. עם זאת, יחסו האוהד של הסופר לגרמניה הנאצית כמעט לא הוזכר בארץ. גם סדרת ספרי הילדים של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן ושל הצלמת אנה ריבקין־בריק, שמתארים את קורותיהם של ילדים שונים ברחבי העולם ותורגמו בשנות החמישים לעברית על ידי לאה גולדברג, התפרסמה בישראל ובמרוצת השנים יצאה במהדורות רבות.

למרות האמור לעיל, ואולי דווקא בגינו, נבטו בשנות החמישים גם ניצניו של המשבר העמוק ביחסי סקנדינביה־ישראל שהתרחש כעבור יותר מעשור, בשנות השבעים. מן המחקר עלו שני גורמים שיכולים להסבירו: ראשית, בין שנות החמישים לבין שנות השבעים התרחשו חילופי דורות. הקשרים שחיברו בין סוציאליסטים מובילים בישראל ובסקנדינביה בשנות השלושים של המאה העשרים באו לידי ביטוי מדיני ותנועתי בשנות החמישים ובראשית שנות השישים, אז התבססו אנשים אלה בתפקידי מפתח בממשלות הסוציאל־דמוקרטיות ובאיגודים המקצועיים בכל ארבע המדינות. בשלהי שנות השישים החל דור המנהיגים להתחלף וההשפעות הניכרות של היחסים האישיים הקרובים שנרקמו בין הבכירים, בעקבות פעילות ההסברה הנמרצת שהשקיעה ישראל בבעלות בריתה הסקנדינביות, התפוגגו ונעלמו.

שנית, ישראל ומדינות סקנדינביה בחרו לצעוד בדרכים שונות. כבר בשנות החמישים ניתן לזהות לצד הדמיון הרב גם את ההבדלים שהחלו להתגבש בין ארבע המדינות. המעמד הבין־לאומי שממנו נהנו מדינות סקנדינביה כבר באותן שנים כגוש ניטרלי של מעצמות מוסר הדוגלות בפתרון סכסוכים אזוריים על ידי היצמדות להחלטות של מוסדות בין־לאומיים, עמד בניגוד למדיניות המתפתחת של מדינת ישראל שבתחומים רבים העדיפה שיקולים לאומיים על פני ציות להסכמים בין־לאומיים, והתמקדה בניהול סכסוכים על פני מציאת פתרונות ביטחוניים כוללים. בה בעת חלו שינויים מהותיים במדיניות הפנים של ארבע המדינות. בעוד שמדינות סקנדינביה ביססו את מודל הרווחה הנורדי לאורך השנים ואף חיזקו אותו, במדינת ישראל התרחשו תהליכים ארוכי טווח שדווקא ערערו את מעמדה כמדינת רווחה.

הפרק הרביעי והאחרון מורכב מאסופת מכתבים שחיברה לני יחיל בתקופת כהונתו של בעלה, חיים יחיל, כציר ישראל בשוודיה, נורווגיה ואיסלנד בין השנים 1956 ל-1959 (במהלך הכהונה שודרגה מערכת היחסים בין ישראל לשוודיה והוא הפך לשגריר). לימים פרסמה יחיל עבודת מחקר חלוצית על הצלת יהדות דנמרק באוקטובר 1943 והפכה להיסטוריונית בעלת שם בין־לאומי בחקר השואה.8 האסופה, שנותרה במגירה למרות כוונותיה של יחיל לפרסמה, מספקת נקודת מבט מרתקת וחסרת תקדים על יחסי ישראל־סקנדינביה בשנות החמישים, ומתמקדת באופן שבו ראו באותה עת בישראל את מדינות סקנדינביה ובאופן שבו משתקפת מדינת ישראל — הניסוי הסוציאל־דמוקרטי שקם במזרח התיכון — בעיני הסקנדינבים.

שלושה מתוך כל המכתבים שכתבה יחיל בזמן שהותה בשוודיה ונמצאו בעיזבונה מוצגים בפרק.9 המכתב הראשון מתאר את הפגישה הראשונה של משפחת יחיל, לני, חיים ובניהם עמוס ויונתן, עם שוודיה במאי 1956 ומשקף, בעין חדה ובשפה קולחת, את הרושם הראשוני שהותירו בהם השוודים. המכתב השני נכתב חודשים אחדים לאחר מכן, בקיץ 1956, כשהמשפחה נסעה לחופשה בנורווגיה, המדינה הנוספת שבה כיהן יחיל כציר ישראל. במכתב זה, לצד הנוף הסקנדינבי הפראי שהם רואים בדרך נחשפים הבדלים משמעותיים מאוד, כך על פי יחיל, בין העם השוודי לעם הנורווגי. המכתב השלישי, האחרון, ממחיש בצורה בהירה את התערערות היחסים בין שוודיה לבין ישראל בעקבות מבצע קדש, זאת יחיל דימתה לפיצוץ שמאיר לזמן קצר את טבעם האמיתי של הדברים.

בשלושת המכתבים מתוארות הן תחושות של קרבה ואחווה והן תחושות של אי־הבנה ולעתים אף של אכזבה הדדית שאפיינו את היחסים בין סקנדינביה לישראל באותן שנים. יתר על כן, המכתבים מתייחסים לרובם המכריע של הנושאים שהספר עוסק בהם: עיצוב זיכרון מלחמת העולם השנייה והשואה בסקנדינביה, היחסים הפוליטיים המורכבים בין המדינות, היחסים הקרובים בין האיגודים המקצועיים, רצח ברנדוט, השלכותיו הבין־לאומיות של מבצע קדש, החזון הסוציאל־דמוקרטי המשותף, היחס השונה לאו"ם ולהסכמים בין־לאומיים, מערך ההסברה הישראלי ועוד. אם כן, בד בבד עם היותו מקור עדות ראשוני של בת התקופה, החלק האחרון של הספר מגלם מעין סיכום שלו.

יחסי ישראל־סקנדינביה בעבר, מבט לעתיד
תרומתו של הספר למחקר על יחסי ישראל־סקנדינביה ניכרת בשלושה תחומים שונים אך משלימים. ראשית, מוצגת בו זווית חדשה, מוכרת פחות, של מדיניות החוץ שניהלה ישראל בעשור הראשון לקיומה. המחקרים שנערכו עד היום בנושא פעילותה של ישראל בזירה הבין־לאומית באותן שנים דנים בעיקר ביחסים המורכבים שהיו לה עם המעצמות ובהן ברית המועצות, ארצות הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה המערבית. מקומן של ארצות סקנדינביה, שהיו באותה עת בעלות ברית נאמנות ומשמעותיות עבור ישראל, נפקד. בספר מוצגים, מחד גיסא, ניסיונותיה של מדינת ישראל הצעירה להימנע ככל האפשר ממעורבות בסכסוכים בין־לאומיים שמקורם במלחמה הקרה, ומאידך גיסא, העדפתה לחבור לגוש הניטרלי שהקימו המדינות הנורדיות. רצונו של בן־גוריון לשמור על עמדה עצמאית בזירה הבין־לאומית הוביל להתקרבותה של מדיניות החוץ של ישראל למדינות פריפריאליות כגון מדינות סקנדינביה, על חשבון תמיכה באחת ממעצמות העל. נוסף על כך, המחקר מעיד על החשיבות של מערך ההסברה המתפתח של מדינת ישראל באותה עת כחלק מהותי ממדיניות החוץ שלה.

שנית, הספר מאיר את התהוותם של הגבולות החיצוניים והפנימיים של האיחוד הנורדי. שנות החמישים היו השנים שבהן התבססה במדינות סקנדינביה הדרך השלישית, שהתגלמה בחתירה לניטרליות במדיניות החוץ ולמדיניות רווחה מקיפה. נקודת המבט החיצונית שמספק המחקר — ישראל כמדינה רחוקה גיאוגרפית אך קרובה מבחינה שלטונית — מעידה לא רק על האופן שבו עוצב תהליך האיחוד של המדינות הנורדיות בינן לבין עצמן, אלא גם על הצורך לקבוע גבולות לשיתופי פעולה של כל מדינה נורדית, לבד וכחלק מן המועצה הנורדית, עם מדינות אחרות. נוסף על כך, הספר מאפשר לבחון את עמידות ההגדרה של מדינות סקנדינביה כישות גיאוגרפית־תרבותית־פוליטית שמדיניותה דומה דרך השאלה האם הן התנהלו ביחסיהן עם מדינת ישראל במהלך שנות החמישים כמקשה אחת, או שמא, בכל מקרה לגופו, גברו שיקולים לאומיים?

לסיום, בעוד רוב המחקר ההיסטורי על מדינות רווחה נוטה להתמקד בגיבוש מדיניות הפנים הייחודית שלהן, מחקר זה מתעתד להסביר דווקא את תהליך עיצובה של מדיניות החוץ שלהן. האם הערכים הסוציאל־דמוקרטיים, שבשנות החמישים היו משותפים לישראל ולמדינות סקנדינביה, הובילו לשיתוף פעולה מוגבר ביניהן, או שמא דווקא גרמו להדגשת המחלוקות ביניהן? הקשרים המדיניים שהתפתחו בין מפלגות השלטון של נורווגיה, דנמרק, שוודיה וישראל, וכן היחסים בין תנועות העבודה שלהן, הושתתו במידה רבה על קשרי העבודה בין האיגודים המקצועיים של המדינות ועל היחסים האישיים בין הבכירים באיגודים שנוצרו בעקבותיהם. המחקר חשף אפוא את חשיבותו של אחד המרכיבים הסגוליים של מדינת הרווחה — איגודים מקצועיים חזקים — כבסיס יציב לשיתופי פעולה במגוון תחומים וככלי משמעותי לשיפור יחסים בין־מדינתיים.

בסופו של יום, מעבר לחשיפת ממצאים חדשים על ראשית ימיה של מדינת ישראל, הקריאה בספר מספקת צוהר לעולם מרתק, ברובו לא ידוע, של הגישה הנורדית הייחודית. ההבדלים, ובאופן מפתיע גם הדמיון, בין נקודת המבט הישראלית לזו הנורדית במגוון רחב של תחומים כגון רווחה, ביטחון, מדיניות חוץ ופוליטיקה, מאפשרים לבחון מחדש נושאים הרי־גורל במסגרת יחסי הפנים של המדינה עם אזרחיה ובמסגרת האפשרויות הקיימות לשיתופי פעולה אזוריים בין־מדינתיים בתחום יחסי החוץ.

עוד על הספר

ישראל וסקנדינביה אורנה קרן כרמל

מבוא

מאז קמה מדינת ישראל ידעו יחסיה עם מדינות סקנדינביה, שוודיה, דנמרק ונורווגיה, עליות ומורדות. ממעוף הציפור, נהוג לאפיין את היחסים שנרקמו ביניהן בשני העשורים הראשונים כמיטיבים והדוקים, את שנות השבעים כתקופה של משבר, את שלושת העשורים שלאחר מכן כהידרדרות עקבית ואת העשור השני של שנות האלפיים ואילך כתקופה שבה התייצבו היחסים, וייתכן אף שהשתפרו. במרוצת השנים מחקרים רבים, משלל ענפים אקדמיים,1 ניסו לפענח את הסיבות להידרדרות היחסים, אולם ממסקנותיהם ניכר שעדיין רב הנסתר על הגלוי. ספר זה מתמקד בשלביה הראשונים של מערכת היחסים שהתפתחה בין המדינות, "תקופת ירח הדבש", ומספק תובנות חדשות בנושא. דווקא נקודות ההשקה שנוצרו בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל, שהתבססו על הדמיון ביניהן בשנות החמישים והשישים, היו הניצנים למשבר שהתגלע בהמשך. הניתוח ההיסטורי המקיף שמוצג בספר זה מאפשר להתחקות אחר תהליך בנייתה של מערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין ארבע המדינות.

ספרות מחקר על יחסי סקנדינביה־ישראל בשנות החמישים אינה קיימת.2 בעוד המחקר על מלחמת העולם השנייה בסקנדינביה עורר במרוצת השנים התעניינות לא מבוטלת והיבטים רבים באירועי השואה באזור זה אף זכו בשני העשורים האחרונים לעדנה מחקרית, תקופת ראשית היחסים עם מדינת ישראל מצוינת במחקר הישראלי והבין־לאומי רק ביחס לאירועים נקודתיים, גם אם משמעותיים: ההצבעות של מדינות סקנדינביה באו"ם על הקמת המדינה, רצח המתווך השוודי פולקה ברנדוט ותמיכתה של נורווגיה בתוכנית הגרעין הישראלית.3 מטרת ספר זה להעניק לאירועים אלה הקשר כללי על ידי מילוי החלל ההיסטורי שביניהם, ובדרך זו לסקור באופן מקיף את מערכת היחסים המתהווה בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל משלהי שנות הארבעים ועד ראשית שנות השישים של המאה העשרים.

המונח מדינות סקנדינביה מתייחס בספר זה לשלוש מדינות: דנמרק, שוודיה ונורווגיה. פינלנד ואיסלנד, אשר יחד עם שלוש מדינות סקנדינביה מכונות המדינות הנורדיות, נותרו מחוץ לתחומו מסיבה עיקרית אחת: יחסיהן עם מדינת ישראל בשנות החמישים אומנם היו אוהדים, אך מצומצמים ביותר. פינלנד באותה תקופה הייתה עסוקה במערכת היחסים המורכבת עם שכנתה ברית המועצות, ואיסלנד, שזכתה לעצמאות מדנמרק רק ב-1944, התמקדה בענייני הפנים יותר מאשר ביחסי החוץ שלה. המחקר שמוצג בספר מבוסס רובו ככולו על מסמכי משרד החוץ, על דיוני ממשלה ועל תעודות מדיניות שמקורם בארכיון המדינה (חלק מהתיקים שנעשה בהם שימוש עדיין סגורים לעיון הציבור), ועל כן הוא מאיר בעיקר את הקשרים המדיניים והתנועתיים שנרקמו בין המדינות. להשלמת התמונה שימשו מסמכים מן הארכיון הציוני, ארכיון יד טבנקין וארכיון יד ושם, וכן עיתוני התקופה מישראל ומסקנדינביה שתרמו להבנת הרקע שלאורו נרקמה מערכת היחסים.

סקנדינביה והשואה
את שורשי הקשר של היישוב היהודי עם מדינות סקנדינביה, בעיקר בתחום המסחר, ניתן לאתר עוד לפני העשור השלישי של המאה העשרים. אך זו הייתה דווקא מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק הזיכרון שהתעצב סביבה לאורך שנות החמישים, שיצרה חיבורים חדשים בין מדינת ישראל לבין מדינות סקנדינביה. כבר בזמן המלחמה זכו אוכלוסיות סקנדינביה להכרת תודה נרגשת מצד היישוב על תמיכתן בקהילותיהן היהודיות, אולם הייצוג החיובי הגורף, ההרואי, שהתקבע בזיכרון השואה בישראל ביחס להתנהלותן של מדינות סקנדינביה כלפי המיעוט היהודי הנרדף נבע ממערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין המדינות בשנות החמישים. בניגוד לטענה שהקשרים הטובים בין ארבע המדינות התפתחו בעקבות התגייסותן של מדינות סקנדינביה למען אזרחיהן היהודים בזמן המלחמה, הרי שלמעשה התהליך היה הפוך: היו אלה היחסים המדיניים החיוביים בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה שהובילו לגיבוש הפרשנות האוהדת ביחס להתנהלותן של מדינות אלה בזמן המלחמה.

הפרק הראשון בספר זה עוסק באירועי השואה במדינות סקנדינביה ומפורטות בו שלוש דוגמאות, כל אחת ממדינה סקנדינבית אחרת, שמאירות את האופן שבו התעצב בישראל הייצוג החיובי של התנהלותן של האוכלוסיות ושל הממשלות הסקנדינביות בזמן השואה. הדוגמה הראשונה היא הצלת יהודי דנמרק, שעם השנים התגבשה למיתוס בזיכרון השואה בישראל.4 אף על פי שההצלה הייתה חסרת תקדים והעידה על יחסם המיטיב של הדנים כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבם, הרי שהצלחתה הגורפת (מעל 99% מיהדות דנמרק ניצלו) נעוצה בשלושה גורמים שלא זכו לחשיפה מספקת בקרב הציבור הישראלי: 1. "הכיבוש הרך" שנקטה גרמניה הנאצית בדנמרק מנע את תהליך הברוטליזציה בקרב האוכלוסייה המקומית, שאפיין מדינות אחרות שנכבשו על ידי גרמניה. 2. הקהילה היהודית בדנמרק לא סומנה כקבוצה נפרדת וחסרת זכויות. 3. בכירים גרמנים בדנמרק העלימו עין כשהיהודים ברחו לחופיה של שוודיה הניטרלית. שילוב הגורמים הללו, נוסף על הסכמתה של שוודיה לקבל לשטחה את כל הפליטים מדנמרק, הוא שאִפשר הצלה ממשית של יהודים בדנמרק באוקטובר 1943.

הדוגמה השנייה עוסקת בהתנהלותה של גרמניה הנאצית בנורווגיה דרך פריזמה גזעית. ניתוח כזה, המדגיש הן את ההאדרה של הגזע הנורדי שהובילה לניסיונות לשתף את הנורווגים בהקמתו של הסדר האירופי החדש, והן את ההפרדה הפיזית והרגשית שנכפתה על יהודי נורווגיה ביחס לכלל האוכלוסייה, מאיר לא רק את האמצעים שבעזרתם ניסתה גרמניה הנאצית להתקרב לגזעים דומים מחד גיסא ולהתרחק מגזעים נחותים מאידך גיסא, אלא גם את ערעור תחושת ההזדהות של האוכלוסייה הנורווגית ביחס לגורלם של אזרחי מדינתם היהודים בזמן השואה.

הדוגמה האחרונה היא מאמציה של שוודיה להציל פליטים יהודים לאורך המלחמה. הפעם הראשונה שבה התגייסה שוודיה בצורה מקיפה לעזרתו של מיעוט יהודי נרדף התרחשה בסתיו 1942, בעת גירושם של יהודי נורווגיה לאושוויץ. בעזרתה של המחתרת הנורווגית, כשני־שלישים מיהודי הקהילה הצליחו לחצות את היערות שבין נורווגיה לשוודיה ולמצוא מפלט במדינה הניטרלית. שנה לאחר מכן, בסתיו 1943, הצליחו כ-7,200 יהודים דנים (ועוד 700 בני משפחה לא יהודים) לחצות את מֵצַר האורסונד שמפריד בין דנמרק לשוודיה, שם מצאו חוף מבטחים. אולם שוודיה הצילה לא רק יהודים סקנדינבים שנרדפו בשל מוצאם, אלא בעיקר חברי מחתרת ופליטים מפינלנד, מנורווגיה, מדנמרק ומהארצות הבלטיות. כך, לדוגמה, במסגרת מבצע האוטובוסים הלבנים באפריל־מאי 1945, שעליו פיקד הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הושבו לביתם אסירים סקנדינבים שהיו כלואים במחנות ריכוז ברחבי גרמניה, ובהם גם קצת פחות מ-500 יהודים דנים ששהו במחנה טרזיינשטט. גורלן השונה של דנמרק ונורווגיה (ובמקרה דנן יש להוסיף את פינלנד) מזה של שוודיה הניטרלית במלחמת העולם השנייה הוביל את האחרונה, בעקבות ויתורים מרחיקי לכת שעשתה לטובת גרמניה הנאצית על חשבונן של שכנותיה הנורדיות, לנסות לכפר על מעשיה על ידי הגשת עזרה משמעותית ונדיבה לאזרחיהן הנרדפים, בהם גם יהודים. אם כן, מאמצי ההצלה השוודיים נעוצים במידה רבה בזיקה הנורדית (Nordic prerogative), תחושת האחווה שחולקות המדינות הנורדיות זו עם זו, שמקורה בתנועת הסקנדינביזם במאה התשע־עשרה והמשכה בתנועת הנורדיזם. אפילו ביולי 1944, כאשר שלחה הממשלה השוודית את ראול ולנברג לבודפשט כדי להציל את שארית הפליטה של יהודי הונגריה, הוא התבקש ראשית להעניק ויזות ליהודים שהיה להם קשר כלשהו לשוודיה ורק לאחר מכן לכל השאר. עם סיום המלחמה ביקשה אונר"א משוודיה לקבל לשטחה כ-20,000 אסירים ששוחררו מהמחנות ולדאוג להם. שוודיה כבר לא ביקשה שתהיה להם זיקה נורדית כלשהי אלא קיבלה את כל הפליטים בזרועות פתוחות.

בעוד שבספטמבר 1939 שהו בשוודיה כ-5,000 פליטים, במאי 1945 כבר שהו בה יותר מ-200,000 פליטים. הזינוק החד במספר הפליטים, וכן העובדה שרוב הפליטים היו חסרי כול ונזקקו לעזרה בכל תחומי החיים, אילצו את גופי המדינה השוודית להעמיק את מעורבותם בחיי הפרט ולמצוא עבורם פתרונות כוללים ויצירתיים. מערך קליטת הפליטים והטיפול בהם שהקימה הממשלה הסוציאל־דמוקרטית ב-1941 תרם, במפתיע, לביסוס מדיניות הרווחה השוודית שהחלה להתעצב כעשור קודם לכן, לאורך שנות השלושים. במובן זה, מדיניות החוץ שהתעצבה בשוודיה לאורך שנות הארבעים — פתיחת שעריה לפליטים ולאחר מכן גם למהגרי עבודה — תרמה באופן מכריע להתבססות מדיניות הפנים שלה: חיזוקה של מדינת הרווחה המקיפה.

לאחר המלחמה ביקשו דנמרק, שוודיה ונורווגיה להגביר את מעורבותן בזירה הבין־לאומית באמצעות הפיכתן לגוש פוליטי קטן אך בעל תוקף. הדרך שבחרו הייתה אימוץ תדמית של מעצמות מוסר (moral superpowers), כלומר מדינות קטנות שלהן מעמד מוסרי איתן ושחותרות ללא לאות לשמירה על זכויות אדם בתוך מדינותיהן ומחוץ להן. בתדמית זו שולבו בדיעבד גם אירועי השואה. המחתרת הנורווגית זכתה לתדמית של מי שלחמה בנאצים בחירוף נפש כנגד כל הסיכויים; דנמרק הוצגה כ"קרן אור באפלה", אומה שהמסורת הדמוקרטית־הומנית המושרשת בה הובילה לכך שהיהודים שחיו בקרבה נתפסו כשווי־זכויות, ועל כן רוב הקהילה ניצלה; ושוודיה התמקדה בפעולות ההצלה והשיקום של פליטים שהגיעו אליה בזמן המלחמה ואחריה. אם כן, כל מדינות סקנדינביה זכו כגוש אחד לייצוג בין־לאומי מיטיב של מצילות במסגרת אירועי השואה. עד היום תכופות נשזר חוט היסטורי שמחבר בין הייצוג של אירועי השואה בארצות סקנדינביה לבין דימוין כבנות־סמכא בתחום הסיוע ההומניטרי הבין־לאומי.

סקנדינביה והקמת מדינת ישראל
פעמים רבות השנה 1945 מוצגת באירופה כשנת אפס, שנה שבה נמחקו דפוסי העבר כליל והחל עידן חדש. בסקנדינביה, באופן מיוחד, ייצוג זה לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות אלא במובנים רבים הוא אף הפוך למה שהתרחש בפועל: במדיניות של ארצות הצפון בתקופה הבתר־מלחמתית ניתן לזהות רצפים יותר מאשר שינויים מרחיקי לכת. אחת הדוגמאות המוכרות היא המשך קיומה של מדיניות הסירוס הכפויה בשוודיה עד שנת 1975, שכוונה כלפי אזרחים שמבחינת המדינה אינם ראויים להתרבות, בניגוד לרוב המוחלט של מדינות אירופה שהפסיקו מדיניות זו עם תום מלחמת העולם השנייה.

בסקנדינביה השתלבה מלחמת העולם השנייה בשני תהליכים ארוכי טווח ומורכבים שהחלו בשנות השלושים והסתיימו כעשור לאחר סוף המלחמה. התהליך הראשון היה התבססותה של מדינת הרווחה הנורדית. חקיקת הרווחה במדינות סקנדינביה, שעיגנה את חובתה של המדינה לפעול בראש ובראשונה לטובת האזרחים, החלה בממשלות הסוציאל־דמוקרטיות בשנות השלושים של המאה העשרים. בדנמרק, לדוגמה, ביססו הרשויות את זכותם של יהודים דנים לפיצוי על ההפסדים שנגרמו להם בעקבות המלחמה מיד עם שובם למדינה, על יסוד העקרונות שגולמו בחוק הפנסיה בגין נכות לנפגעי הכוחות המגויסים משנת 1934.5 גם בשוודיה הובילה המעורבות המוגברת של המדינה בחייהם של הפליטים שהגיעו אליה (מזון, מגורים, הלבשה, חינוך, תעסוקה, פנאי ועוד) להתאמתה ולהרחבתה של חקיקת הרווחה הקיימת גם עבור פליטים ומהגרים.6 אף על פי שמלחמת העולם השנייה בסקנדינביה הייתה אירוע שחולל שינוי חברתי, השינוי הוטמע בתוך האוכלוסיות המקומיות על פי עקרונות מדיניות הרווחה שהתקיימו עוד לפני שפרצה המלחמה.

התהליך המשמעותי השני שעברו מדינות סקנדינביה, שבו השתלבה מלחמת העולם השנייה, היה עיצובה של "הדרך השלישית". עוד לפני מלחמת העולם השנייה פרסם העיתונאי האמריקאי מרקיז צ'יילדס את ספרו The Middle Way, ובו הילל את הניווט המוצלח של שוודיה בין הקפיטליזם (האמריקני) לבין הקומוניזם (הסובייטי) בתחום הכלכלי־חברתי. הקיצוניות הפוליטית שהתפתחה באירופה לאורך שנות השלושים ושהובילה, בין השאר, לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שימשה עבור מדינות סקנדינביה הוכחה לעמידותה ולצדקת דרכה של הגישה המתונה שנקטו. הבחירה בדרך האמצע, בד בבד עם הניסיון לשמור על ניטרליות, הייתה קו מנחה בהתנהלותן של מדינות סקנדינביה משנות השלושים, לאורכה של המלחמה (שוודיה הצליחה בכך יותר, דנמרק ונורווגיה פחות) וביתר שאת לאחר סיומה ולאורך המלחמה הקרה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הידקו מדינות סקנדינביה את שיתופי הפעולה ביניהן. אף על פי שהתוכנית לאיחוד נורדי ביטחוני והתוכנית לאיחוד נורדי כלכלי לא הצליחו לקרום עור וגידים, בין השאר בגלל הלחצים שהפעילה ברית המועצות על פינלנד שלא להצטרף ובגלל הצטרפותה של דנמרק ב-1973 כחברה באיחוד האירופי, שיתופי פעולה משמעותיים אחרים כן הצליחו: ב-1952 הוקמה המועצה הנורדית (Nordic Council), אשר הורכבה מחברי פרלמנט של חמש הארצות הנורדיות; ב-1954 נחתם הסכם העבודה הנורדי שפתח את שוק התעסוקה באופן שווה לכל אזרחי המדינות הנורדיות; וב-1971 הוקמה מועצת השרים הנורדית שהורכבה מוועדות של שרים מחמש המדינות כדי לתאם מדיניות אחידה במגוון תחומים. במרוצת השנים השקיעו המדינות הנורדיות מאמצים רבים בפיתוח מדיניות חוץ דומה (אם כי לא אחידה), שתעיד על ייחודן כישות גיאוגרפית־תרבותית־פוליטית נבדלת: מעצמות מוסר קטנות וניטרליות שחותרות לפתרון סכסוכים בין־לאומיים, לקידום זכויות אדם בכל העולם, לשיתוף פעולה אזורי הדוק, למדיניות הגירה ליברלית ולהגשת סיוע הומניטרי. המרכיבים הללו במדיניות החוץ הנורדית שולבו עם מדיניות הפנים שלהן ובאו לידי ביטוי, בין השאר, במדיניות רווחה מקיפה, בחתירה לשוויון מגדרי, בפשרות פוליטיות ובדגש על השכלת מבוגרים. לאורך השנים הוביל השילוב בין מדיניות הפנים למדיניות החוץ במדינות הנורדיות ליצירתו של המודל הנורדי. בעשורים האחרונים מודל זה, שרק בדיעבד גובש לכדי תיאוריה כוללת, משמש דוגמה למדיניות ראויה, כפי שמוכיח מיצובם העקבי של חמש המדינות הנורדיות בכל שנה בראש טבלת המדדים שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD).

הפרק השני מתאר כיצד השפיעו שני התהליכים לעיל, התבססותה של מדינת הרווחה ובחירה בדרך השלישית, על התפתחות היחסים בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל הצעירה. בשלהי שנות הארבעים החלו מדינות סקנדינביה להעמיק את מעורבותן בזירה הבין־לאומית ואף לנקוט עמדה בסכסוך המתמשך במזרח התיכון. תחילה הן נטו לדבוק בעמדה הבריטית, שכן באותן שנים הייתה בריטניה לבעלת בריתן העיקרית (בעקבות ההתרחקות מגרמניה), אולם כעבור שנים אחדות הן החלו לגבש עמדה עצמאית יותר. מעורבותן באה לידי ביטוי הן בתמיכה במדיניות הביטחון של ישראל במסגרת הסכסוכים השונים שהתגלעו בשנות החמישים — בין השאר פרשת קיביה וסגירתה של תעלת סואץ לכלי שיט ישראליים — והן בהצבעות באו"ם לטובתה של ישראל. הנוכחות הגבוהה של משקיפים ומתווכים סקנדינבים במזרח התיכון ודעותיהם, שלעתים קרובות הייתה עמדתם המקצועית שונה מזו של הפוליטיקאים הבכירים במדינות המוצא שלהם, תרמה אף היא באופן ניכר למעורבות הסקנדינבית באזור.7 השוני בתגובות של מדינות סקנדינביה להתנקשות במתווך האו"ם הראשון לשאלת ארץ ישראל, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, גילם לא רק את הפער שהתקיים באותה עת בסקנדינביה בין עמדותיו של הציבור הרחב לבין עמדותיהם של בעלי תפקידים ביחס למדינת ישראל הצעירה, אלא גם את הקושי של מדינות סקנדינביה, בעקבות הפערים ביניהן, לגבש מדיניות חוץ נורדית אחידה.

סקנדינביה, ישראל והיחסים המיוחדים
במהלך שנות החמישים התהדק הקשר המקצועי בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה. חוגי תנועות העבודה בישראל ובסקנדינביה ערכו השתלמויות והכשרות עובדים אלה עבור אלה, התייעצויות וחילופי משלחות וחיפשו פתרונות דומים לבעיות שעמן התמודדו מדינות הרווחה באותה עת. בעקבות הקשרים המקצועיים נוצרו לעתים קרובות גם יחסים חמים בין חברי חוגי העבודה, בעיקר בין בכירים בהסתדרות לבין בכירים בארגוני העובדים של סקנדינביה.

הפרק השלישי עוסק בהתהוותה של מערכת היחסים המיוחדת בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל במחצית השנייה של שנות החמישים, שהייתה מבוססת ברובה על החיבור הסוציאל־דמוקרטי שנוצר ביניהן. באותן שנים, בדומה למדינות סקנדינביה, גם ישראל עיצבה את דרכה בתחום יחסי החוץ. העובדה שישראל וצפון־קוריאה היו שתי המדינות היחידות שלא הוזמנו להשתתף בוועידת באנדונג, שהתקיימה באינדונזיה ב-1955, החריפה את תחושת הבידוד שרווחה בישראל והבליטה את הצורך במציאת בעלות ברית. בן־גוריון ביקש לצרף את ישראל לקבוצה של מדינות מפותחות ושוחרות שלום שאינן מזוהות עם מי ממעצמות העל. איתן, הוא קיווה להקים "גוש ניטרלי" בעל תוקף שיהיה מסוגל לנקוט מדיניות חוץ נפרדת ממערכת השיקולים שיצרה המלחמה הקרה. לבן־גוריון לא לקח זמן רב לזהות את האפשרויות הגלומות בחבירה של ישראל למדינות סקנדינביה: מדינות קטנות שהצליחו כבר ב-1952 להתאחד במסגרת המועצה הנורדית, נקטו מדיניות ניטרלית מובהקת, סירבו להתאים את עצמן לדרישותיהן של ארצות הברית או של ברית המועצות וצעדו במשולב בתחום הכלכלי־חברתי בדרך השלישית שגיבשו. יתרון משמעותי נוסף היה העובדה שבראש מדינות אלה עמדו מפלגות סוציאל־דמוקרטיות חזקות שביססו בארצותיהן מדיניות רווחה מפליגה, ממש כפי שבן־גוריון, מנהיג מפא"י, ניסה לעשות בישראל. הדמיון המפתיע בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל הוביל את בן־גוריון להחלטה לנסות להתקרב אליהן.

הדרך שבה בחר בן־גוריון להגשים את חזונו הייתה יוזמה נועזת לשיתוף פעולה בהגשת סיוע למדינות המתפתחות באפריקה שהשתחררו זה מקרוב מעול הקולוניאליזם. כמו מדינות מפותחות אחרות בשלהי שנות החמישים החלו גם ממשלותיהן של שוודיה, נורווגיה ודנמרק להתעניין במדינות אפריקה ואסיה שזה עתה זכו בעצמאות, ותהו כיצד ניתן להשתלב במאמצי הסיוע עבורן. בתחילת הדרך נבעה הירתמותן לעזרת המדינות המתפתחות ממניעים אידיאולוגיים וממניעים פרקטיים. הן קיוו להגביר את ערך השוויון, האחווה והשלום בין מדינות הצפון לבין מדינות הדרום; לעזור למדינות המתפתחות להגיע לידי עצמאות כלכלית ופוליטית; לעודד פתיחת שווקים חדשים למוצרים נורדיים בארצות המתפתחות; ולשפר את עמדת המוצא של המדינות הנורדיות במשא ומתן מסחרי עתידי עם המדינות המתפתחות. במידה רבה היו מניעים אלה דומים למניעיה של מדינת ישראל הצעירה להירתם לסיוע למען המדינות המתפתחות שנים ספורות קודם לכן, ובדומה לממשלת ישראל נחשדו לא פעם הממשלות של ארצות סקנדינביה, על ידי אזרחים ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בפעילות נאו־קולוניאליסטית במדינות המתפתחות.

במאי 1961 התקיים באוסלו כינוס של נציגי המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים של סקנדינביה, שהוקדש כולו לסיוע שיכולות מדינות סקנדינביה להעניק לארצות המתפתחות, הן בדרג המדיני והן בדרג התנועתי. תחילה הן נטו לתעל את פעילותן באמצעות מוסדות הסיוע של האו"ם, לצד הקמת פרויקטים נורדיים משותפים אחדים דוגמת בית חולים לימודי בדרום קוריאה ב-1958 ופרויקט נורדי בטנזניה ב-1963. אך עם הזמן החליטו המדינות הנורדיות להדק את שיתוף הפעולה ביניהן, לא רק כדי לאפשר פתרונות בקנה מידה גדול יותר לבעיות הרבות שמהן סבלו המדינות המתפתחות, אלא גם כדי לספק עבורן דוגמה מעשית לאופן שבו שיתוף פעולה בין מדינות יכול להועיל לכל אחת מהן בנפרד ולכולן יחד.

שיתוף פעולה עם מדינות סקנדינביה בפעולות סיוע התאים ככפפה ליד למדינת ישראל, שהייתה חלוצה בתחום, משלוש סיבות עיקריות: ראשית, בתחילת שנות השישים לא הייתה מדינת ישראל מסוגלת לעמוד בקצב התביעות שהופנו אליה ממדינות אפריקה ואסיה, והיה חשש כבד מפני התערערות המעמד המשמעותי שהצליחה לכבוש לעצמה באזורים אלה, או אף לדחיקתה על ידי המעצמות הגדולות. שנית, שותפות בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה, שהתקבלו על ידי עמי אסיה ואפריקה כארצות קטנות, שוחרות שלום וללא עבר קולוניאלי מכתים, הייתה מסוגלת לחזק את מעמד ישראל בקרב המדינות המתפתחות ולהכביד על תעמולה נגדית של ארצות ערב נגד ישראל. לבסוף, שיתוף הפעולה היה מחזק את מעמדה של ישראל גם בארצות סקנדינביה עצמן ויוצר בסיס מוצק אף יותר להידוק מערכת היחסים עמן.

הניסיונות הרבים של בכירים בהסתדרות ובממשלה בישראל (בעיקר שרת החוץ גולדה מאיר וראש הממשלה בן־גוריון) לשכנע את הממשלות הסקנדינביות לשתף פעולה — לא נחלו הצלחה. מדינות סקנדינביה אמנם חששו מתגובתו של העולם הערבי להידוק היחסים המוצע עם ישראל, אולם זו לא הייתה הסיבה העיקרית לסירובן. בסופו של יום, ואף על פי שלא תמיד ראו עין בעין, העדיפו מדינות סקנדינביה לשתף פעולה זו עם זו בתחום הסיוע ולא עם מדינות אחרות. הקשר הנורדי, לצערה של ישראל, התברר כקשר גורדי.

סקנדינביה וישראל — מעבר ליחסים מדיניים
מאז המאה התשע־עשרה הייתה ארץ הקודש מקור משיכה לצליינים סקנדינבים, בעיקר משוודיה. עם קום המדינה, החיבור הנוצרי־לותרני שנוצר עם ירושלים הוביל את השוודים לא רק לתמוך בהפיכתה של העיר לישות בין־לאומית כדי לשמר את מעמדה, אלא אף ליזום הצעות בעניין במסגרת האו"ם. לאחר קום המדינה הותר לחלק ממוסדות הדת שהקימו הסקנדינבים להמשיך בפעילותם, ובהם בית תבור בירושלים, מכון תיאולוגי שוודי שהוקם על ידי קונרד שיק, ומכון כרמל — למען התנ"ך וישראל שהוקם על ידי כנסיית הימאים הסקנדינבית.

מערכת היחסים הקרובה שהתפתחה בין מדינות סקנדינביה לבין מדינת ישראל במהלך שנות החמישים הובילה ליצירתם של קשרים במגוון רחב של תחומים חדשים. לדוגמה, כל מדינות סקנדינביה תרמו לבניין הארץ על ידי אספקה של בתי עץ ליישובים חדשים, בין השאר למושב ינוב ולמושב כפר אחים, וגייסו כספים עבור יישובים אחרים ביניהם קיבוץ נאות מרדכי. המושבה פתח תקווה והעיר נורקפינג במזרח שוודיה הוכרזו ערים תאומות ובהמשך הפכה המושבה גם לעיר תאומה של אודנסה בדרום דנמרק ושל טרונדהיים במרכז נורווגיה. לאחר קשיים לא מבוטלים פתחה חברת התעופה הסקנדינבית SAS קו תעופה לישראל ותיירים מכל ארבע המדינות יכלו לבקר ביעדים שעד אז נחשבו אקזוטיים במיוחד (באחת הפרסומות של SAS לקידום התיירות בין ישראל לסקנדינביה תועדה השלכת מיקרופילם של עיתון חרות מעל הקוטב הצפוני). בתחום האסטרטגי הסכימה נורווגיה ב-1959 למכור לישראל מים כבדים שאפשרו את הקמתו של הכור הגרעיני. לבסוף, מראשית שנות החמישים החלו צעירים וצעירות ממדינות סקנדינביה להגיע למדינת ישראל, תחילה טיפין־טיפין ובהמשך בזרם הולך וגובר, כדי לחוות את חיי הקיבוץ — הניסוי הסוציאליסטי האוטופי — לטייל ולהכיר את תושביה. לרוב הם חזרו למדינות מוצאם נפעמים מהמדינה הצעירה.

גם בתחום התרבות התקיימו באותו עשור קשרים ענפים בין המדינות: האקדמיה לאמנות בצלאל ערכה עם בתי ספר לאמנות ברחבי סקנדינביה חילופי תלמידים, ציירים ישראלים הציגו תערוכות בסקנדינביה וציירים סקנדינבים הציגו תערוכות בישראל. לרגל אירועי העשור למדינת ישראל ב-1958, נערך בבירות סקנדינביה סבב הופעות של להקת המחול ענבל והזמרת שושנה דמארי. עם זאת, הספרות הייתה זו שכרכה את עולמם של תושבי ישראל בעולמם של תושבי סקנדינביה בעבותות. ספריו של הסופר הנורווגי קנוט המסון, ובייחוד ההתייחסות בספרו ברכת האדמה (1917) לרוח ההתיישבות החלוצית של בני העליות הראשונה והשנייה, זכו בישראל להצלחה מסחררת, והשפעתו ניכרה בבירור על כתביהם המאוחרים יותר של ש"י עגנון ושל יצחק בשביס זינגר. עם זאת, יחסו האוהד של הסופר לגרמניה הנאצית כמעט לא הוזכר בארץ. גם סדרת ספרי הילדים של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן ושל הצלמת אנה ריבקין־בריק, שמתארים את קורותיהם של ילדים שונים ברחבי העולם ותורגמו בשנות החמישים לעברית על ידי לאה גולדברג, התפרסמה בישראל ובמרוצת השנים יצאה במהדורות רבות.

למרות האמור לעיל, ואולי דווקא בגינו, נבטו בשנות החמישים גם ניצניו של המשבר העמוק ביחסי סקנדינביה־ישראל שהתרחש כעבור יותר מעשור, בשנות השבעים. מן המחקר עלו שני גורמים שיכולים להסבירו: ראשית, בין שנות החמישים לבין שנות השבעים התרחשו חילופי דורות. הקשרים שחיברו בין סוציאליסטים מובילים בישראל ובסקנדינביה בשנות השלושים של המאה העשרים באו לידי ביטוי מדיני ותנועתי בשנות החמישים ובראשית שנות השישים, אז התבססו אנשים אלה בתפקידי מפתח בממשלות הסוציאל־דמוקרטיות ובאיגודים המקצועיים בכל ארבע המדינות. בשלהי שנות השישים החל דור המנהיגים להתחלף וההשפעות הניכרות של היחסים האישיים הקרובים שנרקמו בין הבכירים, בעקבות פעילות ההסברה הנמרצת שהשקיעה ישראל בבעלות בריתה הסקנדינביות, התפוגגו ונעלמו.

שנית, ישראל ומדינות סקנדינביה בחרו לצעוד בדרכים שונות. כבר בשנות החמישים ניתן לזהות לצד הדמיון הרב גם את ההבדלים שהחלו להתגבש בין ארבע המדינות. המעמד הבין־לאומי שממנו נהנו מדינות סקנדינביה כבר באותן שנים כגוש ניטרלי של מעצמות מוסר הדוגלות בפתרון סכסוכים אזוריים על ידי היצמדות להחלטות של מוסדות בין־לאומיים, עמד בניגוד למדיניות המתפתחת של מדינת ישראל שבתחומים רבים העדיפה שיקולים לאומיים על פני ציות להסכמים בין־לאומיים, והתמקדה בניהול סכסוכים על פני מציאת פתרונות ביטחוניים כוללים. בה בעת חלו שינויים מהותיים במדיניות הפנים של ארבע המדינות. בעוד שמדינות סקנדינביה ביססו את מודל הרווחה הנורדי לאורך השנים ואף חיזקו אותו, במדינת ישראל התרחשו תהליכים ארוכי טווח שדווקא ערערו את מעמדה כמדינת רווחה.

הפרק הרביעי והאחרון מורכב מאסופת מכתבים שחיברה לני יחיל בתקופת כהונתו של בעלה, חיים יחיל, כציר ישראל בשוודיה, נורווגיה ואיסלנד בין השנים 1956 ל-1959 (במהלך הכהונה שודרגה מערכת היחסים בין ישראל לשוודיה והוא הפך לשגריר). לימים פרסמה יחיל עבודת מחקר חלוצית על הצלת יהדות דנמרק באוקטובר 1943 והפכה להיסטוריונית בעלת שם בין־לאומי בחקר השואה.8 האסופה, שנותרה במגירה למרות כוונותיה של יחיל לפרסמה, מספקת נקודת מבט מרתקת וחסרת תקדים על יחסי ישראל־סקנדינביה בשנות החמישים, ומתמקדת באופן שבו ראו באותה עת בישראל את מדינות סקנדינביה ובאופן שבו משתקפת מדינת ישראל — הניסוי הסוציאל־דמוקרטי שקם במזרח התיכון — בעיני הסקנדינבים.

שלושה מתוך כל המכתבים שכתבה יחיל בזמן שהותה בשוודיה ונמצאו בעיזבונה מוצגים בפרק.9 המכתב הראשון מתאר את הפגישה הראשונה של משפחת יחיל, לני, חיים ובניהם עמוס ויונתן, עם שוודיה במאי 1956 ומשקף, בעין חדה ובשפה קולחת, את הרושם הראשוני שהותירו בהם השוודים. המכתב השני נכתב חודשים אחדים לאחר מכן, בקיץ 1956, כשהמשפחה נסעה לחופשה בנורווגיה, המדינה הנוספת שבה כיהן יחיל כציר ישראל. במכתב זה, לצד הנוף הסקנדינבי הפראי שהם רואים בדרך נחשפים הבדלים משמעותיים מאוד, כך על פי יחיל, בין העם השוודי לעם הנורווגי. המכתב השלישי, האחרון, ממחיש בצורה בהירה את התערערות היחסים בין שוודיה לבין ישראל בעקבות מבצע קדש, זאת יחיל דימתה לפיצוץ שמאיר לזמן קצר את טבעם האמיתי של הדברים.

בשלושת המכתבים מתוארות הן תחושות של קרבה ואחווה והן תחושות של אי־הבנה ולעתים אף של אכזבה הדדית שאפיינו את היחסים בין סקנדינביה לישראל באותן שנים. יתר על כן, המכתבים מתייחסים לרובם המכריע של הנושאים שהספר עוסק בהם: עיצוב זיכרון מלחמת העולם השנייה והשואה בסקנדינביה, היחסים הפוליטיים המורכבים בין המדינות, היחסים הקרובים בין האיגודים המקצועיים, רצח ברנדוט, השלכותיו הבין־לאומיות של מבצע קדש, החזון הסוציאל־דמוקרטי המשותף, היחס השונה לאו"ם ולהסכמים בין־לאומיים, מערך ההסברה הישראלי ועוד. אם כן, בד בבד עם היותו מקור עדות ראשוני של בת התקופה, החלק האחרון של הספר מגלם מעין סיכום שלו.

יחסי ישראל־סקנדינביה בעבר, מבט לעתיד
תרומתו של הספר למחקר על יחסי ישראל־סקנדינביה ניכרת בשלושה תחומים שונים אך משלימים. ראשית, מוצגת בו זווית חדשה, מוכרת פחות, של מדיניות החוץ שניהלה ישראל בעשור הראשון לקיומה. המחקרים שנערכו עד היום בנושא פעילותה של ישראל בזירה הבין־לאומית באותן שנים דנים בעיקר ביחסים המורכבים שהיו לה עם המעצמות ובהן ברית המועצות, ארצות הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה המערבית. מקומן של ארצות סקנדינביה, שהיו באותה עת בעלות ברית נאמנות ומשמעותיות עבור ישראל, נפקד. בספר מוצגים, מחד גיסא, ניסיונותיה של מדינת ישראל הצעירה להימנע ככל האפשר ממעורבות בסכסוכים בין־לאומיים שמקורם במלחמה הקרה, ומאידך גיסא, העדפתה לחבור לגוש הניטרלי שהקימו המדינות הנורדיות. רצונו של בן־גוריון לשמור על עמדה עצמאית בזירה הבין־לאומית הוביל להתקרבותה של מדיניות החוץ של ישראל למדינות פריפריאליות כגון מדינות סקנדינביה, על חשבון תמיכה באחת ממעצמות העל. נוסף על כך, המחקר מעיד על החשיבות של מערך ההסברה המתפתח של מדינת ישראל באותה עת כחלק מהותי ממדיניות החוץ שלה.

שנית, הספר מאיר את התהוותם של הגבולות החיצוניים והפנימיים של האיחוד הנורדי. שנות החמישים היו השנים שבהן התבססה במדינות סקנדינביה הדרך השלישית, שהתגלמה בחתירה לניטרליות במדיניות החוץ ולמדיניות רווחה מקיפה. נקודת המבט החיצונית שמספק המחקר — ישראל כמדינה רחוקה גיאוגרפית אך קרובה מבחינה שלטונית — מעידה לא רק על האופן שבו עוצב תהליך האיחוד של המדינות הנורדיות בינן לבין עצמן, אלא גם על הצורך לקבוע גבולות לשיתופי פעולה של כל מדינה נורדית, לבד וכחלק מן המועצה הנורדית, עם מדינות אחרות. נוסף על כך, הספר מאפשר לבחון את עמידות ההגדרה של מדינות סקנדינביה כישות גיאוגרפית־תרבותית־פוליטית שמדיניותה דומה דרך השאלה האם הן התנהלו ביחסיהן עם מדינת ישראל במהלך שנות החמישים כמקשה אחת, או שמא, בכל מקרה לגופו, גברו שיקולים לאומיים?

לסיום, בעוד רוב המחקר ההיסטורי על מדינות רווחה נוטה להתמקד בגיבוש מדיניות הפנים הייחודית שלהן, מחקר זה מתעתד להסביר דווקא את תהליך עיצובה של מדיניות החוץ שלהן. האם הערכים הסוציאל־דמוקרטיים, שבשנות החמישים היו משותפים לישראל ולמדינות סקנדינביה, הובילו לשיתוף פעולה מוגבר ביניהן, או שמא דווקא גרמו להדגשת המחלוקות ביניהן? הקשרים המדיניים שהתפתחו בין מפלגות השלטון של נורווגיה, דנמרק, שוודיה וישראל, וכן היחסים בין תנועות העבודה שלהן, הושתתו במידה רבה על קשרי העבודה בין האיגודים המקצועיים של המדינות ועל היחסים האישיים בין הבכירים באיגודים שנוצרו בעקבותיהם. המחקר חשף אפוא את חשיבותו של אחד המרכיבים הסגוליים של מדינת הרווחה — איגודים מקצועיים חזקים — כבסיס יציב לשיתופי פעולה במגוון תחומים וככלי משמעותי לשיפור יחסים בין־מדינתיים.

בסופו של יום, מעבר לחשיפת ממצאים חדשים על ראשית ימיה של מדינת ישראל, הקריאה בספר מספקת צוהר לעולם מרתק, ברובו לא ידוע, של הגישה הנורדית הייחודית. ההבדלים, ובאופן מפתיע גם הדמיון, בין נקודת המבט הישראלית לזו הנורדית במגוון רחב של תחומים כגון רווחה, ביטחון, מדיניות חוץ ופוליטיקה, מאפשרים לבחון מחדש נושאים הרי־גורל במסגרת יחסי הפנים של המדינה עם אזרחיה ובמסגרת האפשרויות הקיימות לשיתופי פעולה אזוריים בין־מדינתיים בתחום יחסי החוץ.