סקס, שקרים ומדיטציה

חלק א: ממין לתודעת־על

1. החיפוש אחר האהבה

מה זאת אהבה?

קל מאוד לחיות את זה ולדעת את זה, אבל קשה מאוד לומר את זה במילים. זה כמו לשאול דג, "מהו האוקיינוס?" הדג יאמר, "זה האוקיינוס, כל מה שיש, כל מה שאתה רואה סביבך." אבל אם תתעקש ותאמר, "בבקשה, תגדיר לי את האוקיינוס, לא מספיק לי שאתה מצביע עליו" — הדג יהיה בבעיה.

אותו דבר בחייהם של בני אדם — כל מה שטוב, יפה ואמיתי אפשר רק לחוות. אתה יכול לדעת את זה בהווייתך, לחיות את זה, להיות את זה, אבל קשה מאוד להגדיר את זה, לדבר על זה. הצרה היא שכל מה שהאדם היה אמור לחיות — כל מה שנועד להיות חי בחייו — שימש רק נושא לדיבורים בחמשת עד ששת אלפי השנים האחרונות. מדברים על האהבה, שרים עליה שירים, מעלים אותה על נס במזמורים ובפיוטים מלאי רגש ודבקות, אך לאהבה עצמה אין מקום בחייהם של בני אדם.

אם נערוך חיפוש עמוק ויסודי בעולמו של האדם, נמצא שאין מילה שנעשה בה שימוש מזויף וכוזב יותר מהמילה "אהבה". והצרה הגדולה היא שהוא חושב שאלה שסילפו וזייפו את האהבה, אלא שסכרו את נהר האהבה, הם מקורותיה, הם אלה שמגלמים אותה. הדת מדברת על אהבה, אבל סוג האהבה שמקיף את האדם עד כה כמו אסון, כמו מחלה, רק סוגר ואוטם את כל שערי האהבה האמיתית בחייו.

בכך אין כל הבדל של ממש בין המזרח למערב, בין הודו לאמריקה. נהר האהבה לא התממש באנושות. אנחנו מאשימים בכך את האדם, או את הטבע האנושי. אנחנו אומרים שהאדם רע מנעוריו, או שהשכל האנושי רעיל, וזאת הסיבה שהאהבה אינה זורמת בחיינו. ה-mind אינו רעיל. אלה שקוראים לו גורם רעיל הם אלה שהרעילו את האהבה, ולא אפשרו לה להיוולד. שום דבר בעולם הטבע אינו רעיל. שום דבר אינו רעיל בבריאה כולה. הכול הוא נקטר. בני האדם הם שהפכו את הנקטר לרעל, והאשמים העיקריים הם המורים הגדולים לכאורה, אלה המכונים קדושים, אנשי הדת, המנהיגים הדתיים.

חשוב להבין זאת לפרטים, כי אם לא נראה את זה באופן ברור, לא תהיה אפשרות לאהבה בחייהם של בני אדם — אפילו לא בעתיד.

אנחנו משתמשים כל הזמן באותם דברים שאחראים לכך שאהבה לא תוכל להיוולד, כיסודות ללידת האהבה. עקרונות שגויים ומוטעים לחלוטין חוזרים ומושמעים לאורך הדורות, ואנחנו לא רואים את הליקויים היסודיים שבהם רק בגלל אותה חזרה אינסופית. להפך, בני אדם נשפטים כלוקים כי אינם עומדים בדרישות של אותם עקרונות.

האדם של ימינו הוא תוצר תרבות שקיימת חמשת אלפים, ששת אלפים או עשרת אלפים שנים, ובכל זאת מאשימים את האדם שהוא לא בסדר, לא את התרבות. האדם רקוב, אבל משבחים ומהללים את התרבות. "התרבות הגדולה והנפלאה שלנו, הדת הנשגבת והמרוממת שלנו" — כל דבר הוא "גדול", "מרומם", "מהולל". והאדם הזה הוא הפרי של כל זה!

אבל לא, האדם לוקה, האדם אינו בסדר, ועליו לשנות את עצמו. איש אינו מעז לקום ולהעלות את השאלה, שמא התרבות והדת שלא קיימו את ההבטחה ולא מילאו את האדם באהבה בעשרת אלפים שנות קיומן, הן הגורם הלוקה שאינו בסדר. ואם האהבה לא התפתחה בעשרת אלפים השנים האחרונות, מה הסיכוי שמתוך אותה תרבות ואותה דת תמלא אהבה את בני האדם בעתיד? דבר שלא הושג בעשרת אלפים שנה שעברו, לא יושג גם בעשרת אלפים השנים הבאות. האדם של היום יהיה אותו דבר מחר. בני האדם היו תמיד אותו דבר, ויישארו אותו דבר, ובכל זאת אנחנו מוסיפים ומהללים את התרבות ואת הדת, משבחים ומעלים על נס קדושים למיניהם. אנחנו איננו מוכנים אפילו לשקול את האפשרות שאולי הפגם הוא בתרבות ובדת שלנו.

אני רוצה לומר לכם שזאת האמת. האדם של ימינו הוא ההוכחה. איזו עוד הוכחה יכולה להיות? אם אתה זורע זרע, והפרי מר ורעיל, מה זה מוכיח? זה מוכיח שהזרע היה מן הסתם מר ורעיל. כמובן, קשה לחזות אם זרע מסוים ינביט פרי מר או לא. אתה יכול לבחון אותו בקפידה, ללחוץ עליו או לפתוח אותו, אבל לא תוכל לדעת בוודאות אם הפרי שינבוט מאותו זרע יהיה מר או לא. זרע את הזרע, והוא ינביט שתיל. שנים יעברו, עץ יצמח, יפרוש את פארותיו אל השמים, והם יניבו פרי. רק אז תוכל לדעת אם הזרע שזרעת היה מר ורעיל או לא.

האדם בן ימינו הוא הפרי של זרעי התרבות והדת שנזרעו לפני עשרת אלפים שנה, וטופחו מאז. הפרי מר. הוא מלא עימות, קונפליקט ושנאה. אבל אנחנו מוסיפים להלל את אותם זרעים, ועדיין חושבים שאהבה תיוולד מהם.

אני רוצה לומר לכם שזה לא יקרה, כי הפוטנציאל היסודי ללידת האהבה נרצח על ידי הדתות. הן הרעילו אותו. אפשר לראות אצל הציפורים, אצל חיות השדה, אצל הפרחים, שאין להם דת או תרבות, אהבה רבה יותר ממה שרואים אצל בני האדם. אפשר למצוא אצל בני השבטים הפרימיטיביים ביערות העד — אלה שלא פיתחו דת, תרבות או ציוויליזציה מתקדמת — אהבה רבה יותר מזו של האנשים המתקדמים והמתורבתים לכאורה של ימינו.

מדוע בני האדם נעשים עקרים מאהבה ככל שהם מתורבתים יותר, ככל שהם נתונים יותר להשפעותיהן של הדתות, ככל שהם הולכים יותר לכנסיות ולמקדשי התפילה? יש לכך כמה סיבות, ואני רוצה לדון בשתיים מהן. אם נבין אותן, אפשר יהיה להסיר את המחסומים שבולמים את זרימת האהבה, והנהר יוכל לזרום מחדש.

אהבה שוכנת בתוך כל יצור אנושי. אין צורך לייבא אותה מבחוץ. זה לא דבר שצריך לחפש אחריו במקום כלשהו. היא נוכחת, היא כאן. היא עצם כמיהת החיים שמפעמת בכל אחד. זה ניחוח החיים שבתוך כל יצור. אבל היא לכודה בתוך חומות גבוהות מכל הצדדים, ואינה יכולה לגלות ולבטא את עצמה. היא מוקפת סלעים, והזרם לא יכול לזרום.

החיפוש אחר האהבה, המשמעת של האהבה, איננה דבר שאפשר ללכת וללמוד במקום כלשהו.

מבקר בא לסדנת העבודה של פסל, לראות כיצד מפסלים פסל, אך לא ראה כל סימן לפסל, רק אבן גדולה שהפסל עבד עליה עם פטיש ואזמל.

"מה אתה עושה?" שאל המבקר. "אתה לא מפסל? באתי לראות כיצד עושים פסל, אבל אני רואה אותך רק מכה באזמל על אבן."

ענה לו האמן, "הפסל כבר נחבא בפנים. אין צורך ליצור אותו. כל שעליי לעשות זה לסלק בדרך כלשהי את מסת האבן המיותרת שמקיפה את הפסל, להפריד אותה ממנו, ואז הפסל יגלה את עצמו. פסל אינו נוצר, הוא רק נחשף, יוצא אל האור."

האהבה נחבאת בתוך בני האדם. צריך רק להתיר את חרצובותיה, לשחרר אותה מחביונה. השאלה איננה כיצד לייצר או ליצור אותה, אלא כיצד לחשוף אותה. יש משהו שכיסינו בו את עצמנו, ואינו מאפשר לאהבה לעלות אל פני השטח ולפרוח.

נסה לשאול מומחה לרפואה מהי בריאות. זה מוזר, אבל אף רופא בעולם אינו יודע לומר מהי בריאות! כל מדע הרפואה עוסק בבריאות, אך אין איש שיכול לומר בריאות מהי. אם תשאל רופא, הוא יאמר, "אני יכול לומר לך הרבה על מחלות ועל תסמיניהן. אני יודע את המונחים הטכניים השונים ואת תיאורי כל המחלות. אבל בריאות? על כך אני לא יודע דבר. אני יכול רק לומר שבריאות היא מה שנשאר כשאין מחלה." זה מפני שבריאות נסתרת בתוך בני האדם. היא מעבר ליכולתנו להגדיר אותה.

חולי בא מבחוץ, ולכן אפשר להגדירו. בריאות באה מבפנים, ולכן אינה נתונה להגדרה. אפשר רק לומר שהעדר חולי הוא בריאות, אבל זאת איננה הגדרה של בריאות. לא אמרת שום דבר ישירות על בריאות. האמת היא שלא צריך ליצור את הבריאות. או שהיא נחבאת מאחורי החולי, או שהיא מגלה את עצמה כשהחולי נעלם או נרפא. הבריאות היא בתוכנו. בריאות היא טבענו היסודי, המהותי.

האהבה נמצאת בתוכנו. אהבה היא טבענו היסודי, המהותי. לכן יש ליקוי יסודי ברעיון לבקש מבני אדם ליצור ולטפח אהבה בתוכם. הבעיה איננה כיצד ליצור ולטפח אהבה, אלא לחקור ולגלות מדוע האהבה אינה מגלה את עצמה. מהי ההפרעה? איפה המחסום? מהו הקושי?

אם אין מכשולים ומחסומים, האהבה תגלה את עצמה. אין צורך ללמד או להסביר אותה. כל אדם יהיה מלא אהבה אם לא יכפו עליו מחסומים של תרבות לא נכונה והתניות מופרכות. זה כורח בלתי נמנע. איש אינו יכול להימנע מן האהבה. אהבה היא טבענו היסודי.

הגנגס זורם מן ההימלאיה. זה טבעי לו לזרום: הוא חי, הוא מלא וגדוש במים, הוא זורם, והוא ימצא את האוקיינוס. הוא לא צריך לבקש משוטר או מכומר הנחיות כיצד להגיע לאוקיינוס. ראית פעם נהר עומד בצומת ושואל שוטר איפה האוקיינוס? לא, החיפוש אחר האוקיינוס גלום בטבעו, בהווייתו. יש לו אנרגיה, ובאמצעותה הוא מפלס את דרכו על פני הרים וסלעים, חוצה מישורים ומגיע לאוקיינוס. גם כשהאוקיינוס רחוק ונסתר, הנהר מוצא אותו. אין לנהר מדריך או מפה שמראים לו היכן עליו לעבור, ובכל זאת הוא מגיע.

אבל מה קורה אם מציבים סכרים בדרכו? נניח שבני אדם מקימים חומות גבוהות סביב הנהר לחסום את דרכו, מה אז? נהר מתגבר על מחסומים טבעיים — פורץ דרכם או עוקף אותם, אבל אם המחסומים הם מלאכותיים, מעשה ידי הנדסת אנוש, יש אפשרות שהנהר לא יגיע אל הים.

חשוב להבין את ההבדל. אף מחסום של הטבע אינו באמת מחסום. זאת הסיבה שהנהרות מגיעים אל הים. הם מפלסים ומוצאים להם דרך לעבור בין הרים ומכשולי טבע, ומגיעים אל הים. אבל אם בני אדם ממציאים מחסומים מתוחכמים, יוצרים סידורים מלאכותיים, הם יכולים לעצור בעד נהר מלהגיע אל הים.

בטבע יש אחדות יסודית, הרמוניה פנימית. המכשולים הטבעיים שבטבע, אלה שנראים כמכשולים, הם אולי רק אתגרים, לעורר אנרגיה. הם משמשים כפרובוקציות להפעיל את מה שסמוי ונחבא בהוויה. אתה זורע זרע. נדמה כאילו שכבת האדמה מעל לזרע כובשת אותו פנימה, ומפריעה לצמיחתו. זה לא כך: אלמלא אותה שכבת אדמה, הזרע לא יכול היה לנבוט. מבחוץ נראה כאילו שכבת האדמה מועכת את הזרע ומונעת ממנו לנבוט, אך למעשה היא לוחצת עליו כדי שיוכל להתרכך, להתפרק ולהתמיר את עצמו לנבט. מבחוץ נדמה כאילו האדמה חוסמת בעד הזרע, אך האמת היא שהאדמה היא ידידתו, היא עוזרת לו לגדול.

הטבע הוא הרמוניה, סימפוניה בעלת מקצב סדור. אבל המלאכותיות שבני האדם כפו על הטבע, האמצעים ההנדסיים שבני אדם יצרו כדי לרתום את הטבע לצורכיהם, כל התחבולות והאמצאות המכניות שמתערבות בזרימת החיים, יצרו הפרעות וחסימות. נהרות רבים הפסיקו לזרום, ואז מאשימים את הנהר. איננו מוצאים כל צורך להאשים זרע שלא נבט. אם הוא לא גדל לשתיל, אנחנו מבינים שמן הסתם האדמה לא הייתה מתאימה, או שהזרע לא קיבל מספיק מים, או מספיק חום. אבל אם פרחי האהבה אינם פורחים בחייו של אדם אנחנו אומרים, "אתה אחראי לכך." איש אינו חושב שאולי זה בגלל אדמה לא מתאימה, מחסור במים או העדר חמימות שהצמח הזה לא צמח, לא התפתח ולא הצליח לפרוח.

ההפרעות הבסיסיות הן מעשה ידי אדם, נוצרות על ידי בני אדם. אחרת, נהר האהבה נועד לזרום ולהגיע לאוקיינוס החיים. בני אדם קיימים על פני האדמה כדי שיוכלו לזרום ולאהוב ולהגיע לאלוהות.

מהם המכשולים המלאכותיים שהערמנו בדרכה של האהבה? הדבר הראשון הוא שעד כה כל התרבויות האנושיות היו נגד מין, נגד היצריות הטבעית. ההתנגדות הזאת, השלילה הזאת, ניפצה והרסה את האפשרות של לידת האהבה אצל בני אדם.

האמת הפשוטה היא שמין הוא נקודת ההתחלה של כל המסעות אל האהבה. ערש לידתו של המסע אל האהבה — הגָנְגוֹטְרִי של האהבה, מקור הגנגס של האהבה — הוא המין. וכולם עוינים אותו — כל התרבויות, כל הדתות, כל הגורואים למיניהם, כל הקדושים. המתקפה שלהם היא על הגנגוטרי עצמו, על עצם המקור, והנהר עוצר שם: "מין הוא חטא... מין הוא יצר לא דתי, חייתי, שנוגד את הדת... מין הוא רעל." לעולם לא עולה בדעתנו שהאנרגיה המינית היא שמתמירה את עצמה בסופו של דבר לאהבה.

התפתחות האהבה אינה אלא התמרה של אנרגיית המין. כשאתה מסתכל על גוש פחם, לא היה עולה בדעתך שאפשר להפוך את הפחם ליהלום. אבל היסודות זהים. בתהליך שאורך אלפי שנים, הפחם הופך ליהלום.

אבל פחם אינו נחשב בעל ערך. כשמחזיקים פחם בבית, שמים אותו במקום שאורחים לא יראו אותו. את היהלומים, לעומת זאת, עונדים סביב הצוואר או על החזה, שכל אחד יוכל לראות. יהלום ופחם הם אותו דבר, אך נדמה כאילו אין קשר נראה לעין בין השניים, ואין מודעות לכך שאלה שתי נקודות על מסעו של אותו יסוד. אם אתה נגד פחם — וזה אפשרי בהחלט, כי במבט ראשון אין לו מה להציע מעבר לפיח שחור — האפשרות של התמרתו ליהלום מגיעה כבר בשלב הזה לסיומה. אותו פחם יכול היה לעבור טרנספורמציה ליהלום.

האנרגיה המינית היא שעוברת טרנספורמציה לאהבה. אבל כולם נגדה, כולם עוינים אותה. האנשים הטובים כביכול קמים נגדה. ההתנגדות הזאת לא אפשרה לזרע אפילו לנבוט. היא הרסה את היכל האהבה ביסודותיו כבר מן הצעד הראשון. הפחם לא הופך לעולם ליהלום, כי הקבלה שנדרשת לו כדי להתפתח, לצורך תהליך ההתמרה, אינה באה בחשבון. כיצד דבר שהפכנו להיות עוינים כלפיו, שאנחנו מתנגדים לו, מנהלים מלחמה מתמדת נגדו, יכול לעבור את התמורה העדינה ולפרוח?

בני האדם הוסתו נגד האנרגיה של עצמם. לימדו אותם להילחם באנרגיה המינית. על פני השטח, מלמדים אותם לתמוך בביטול כל העימותים, כל המלחמות והסכסוכים, אבל עמוק בפנים מלמדים אותם ביסודו של דבר להילחם ולהתנגד: "השכל הוא רעל, הילחם בו — צריך לבער את הרעל. מין הוא חטא, הילחם בו." ועל פני השטח מבקשים מאתנו להתנער מכל עימות וסכסוך! אותו לימוד שהוא הבסיס לכל סכסוך פנימי של האדם מבקש ממנו להתנער מסכסוכים! שגע בני אדם מצד אחד, ומצד אחר פתח בתי חולים לחולי נפש, לטפל בהם. מצד אחד, הפץ את חיידקי החולי, ומצד אחר, הקם בתי חולים לטיפול במחלה.

חשוב מאוד להבין דבר אחד בהקשר הזה: אי אפשר בעיקרון להפריד בני אדם ממין. מין הוא מקור החיים של האדם — הוא נולד ממנו. הטבע קיבל את אנרגיית המין כנקודת ההתחלה של היצירה, של הבריאה, של הקיום, והאנשים הקדושים שלכם קוראים לכך חטא... דבר שהבריאה עצמה אינה מחשיבה כחטא! ואם אתה רואה את אלוהים כבורא, ואלוהים מחשיב את המין כחטא, כי אז אין חוטא גדול מאלוהים עצמו בעולם הזה, אין חוטא גדול מאלוהים ביקום הזה.

אתה רואה פרח בלבלובו — חשבת פעם על כך שהפריחה היא אקט של תאווה, אקט מיני ביסודו? מה קורה כשהפרח מלבלב? פרפרים יבואו לשבת עליו ולשאת עמם את אבקת אבקניו, את זרעו, לפרח אחר. טווס רוקד במלוא תפארתו — משורר ישיר לו שירים, הקדושים שלכם אף הם יתמלאו גיל למראהו. אבל האם אינם ערים לכך שהריקוד הוא ביטוי גלוי של תשוקה, שזה מעשה מיני בעיקרו? הטווס רוקד כדי לפתות את אהובתו. הטווס מאותת לאהובתו, לזוגתו. הציפור שרה, הטווס רוקד, ילד הופך לנער מתבגר, נערה גדלה ומתפתחת לאישה יפה — כל אלה ביטויים של אנרגיה מינית. כל אלה גילויים שונים של אותה אנרגיה מינית. כל חיים, כל ביטוי עצמי, כל פריחה הם ביסודם אנרגיה מינית. נגד אותה אנרגיה מינית הדתות והתרבויות יוצקות רעל למוחם של בני האדם. הם מנסים לעורר את האדם למלחמה נגדה. הם סיבכו את בני האדם במלחמה נגד האנרגיה היסודית שלהם באופן שהפכו להיות אומללים, עלובים, מעוררי רחמים, נטולי אהבה, מזויפים, שקריים, חסרי ערך.

אדם אינו צריך להילחם במין, אלא ליצור עמו קשר ידידות ולרומם את זרם החיים לגבהים שהוא נועד להם.

חכם אופנישאדי שבירך זוג טרי, אמר לכלה, "מי ייתן ותהיי אמם של עשרה ילדים, ובסופו של דבר בעלך יהיה לילדך האחד עשר." אם התשוקה עוברת התמרה, הרעיה יכולה להפוך לאם. אם תאווה עוברת התמרה, מין יכול להפוך לאהבה. רק האנרגיה המינית יכולה לפרוח לאנרגיית אהבה.

אבל מילאנו את בני האדם בהתנגדות למין, והתוצאה היא שלא זו בלבד שאהבה לא פרחה בהם — כי אהבה היא אבולוציה מעבר לאנרגיה המינית, ויכולה לפרוח רק דרך קבלתה — אלא שמוחם הפך להיות מיני יותר ויותר בגלל אותה התנגדות למין. כל השירים שלנו, כל השירה, האמנות והציור, כל המקדשים והפסלים הפכו להיות מרוכזים באופן ישיר ועקיף סביב נושא המין. המוח שלנו עסוק בלי הרף במין. אף בעל חיים בעולם אינו מיני כמו בני האדם. בני האדם הפכו ליצורים מיניים סביב השעון — ערים או ישנים, יושבים או מהלכים, מין הפך להיות הכול בשבילם. בגלל האיבה כלפי המין, בגלל ההתנגדות והדיכוי, הפך המין להיות כמו כיב בהווייתם.

אדם אינו יכול להשתחרר מדבר שבשורש הווייתו. אבל בעימות הפנימי הבלתי פוסק הזה, כל חייו של אדם יכולים להפוך להיות חולים — וכך אמנם קרה. הדתות והתרבויות לכאורה שלכם אחראיות ביסודו של דבר לגודש המיניות המופרז שרואים אצל בני האדם בימינו. אין אלה "אנשים רעים", אלא "אנשים טובים" וקדושים שאחראים לכל זה. עד שהמין האנושי כולו ישחרר את עצמו מהעיוות הזה שגרמו מנהיגים דתיים ו"אנשים טובים", אין סיכוי ללידת האהבה.

אני נזכר בסיפור:

יום אחד עמד קדוש אחד לצאת את ביתו — הוא יצא לפגוש מכרים — ונתקל בשער בידיד ותיק, חבר ילדות שבא לבקר אותו. הקדוש אמר, "ברוך הבא! איפה היית כל השנים? בוא, היכנס. הבטחתי לבקר אצל מכרים ויהיה לי קשה לדחות את הביקור, אז בבקשה, היכנס ותנוח בביתי. אחזור בעוד כשעה, ואז נוכל לשוחח. חיכיתי שנים לשוב לראותך."

הידיד ענה, "מה דעתך שאבוא אתך? הבגדים שלי מלוכלכים, אבל אם תיתן לי משהו נקי, אחליף בגדים ואבוא אתך."

זמן מה קודם לכן קיבל הקדוש מאדם עשיר בגדים יקרים ומפוארים, ושמר אותם להזדמנות חגיגית. הוא הוציא אותם בשמחה מהארון. ידידו לבש את המעיל היקר, חבש את הטורבן ונעל את הנעליים המהודרות. הוא נראה כמו מלך! הקדוש הביט בידידו וחש דקירה של קנאה. לעומת ידידו המהודר, הוא נראה כמו משרת. הוא התחיל לתהות שמא עשה טעות שנתן לידידו את בגדיו הטובים ביותר, והתחיל להרגיש נחות לצדו. עכשיו תופנה תשומת לב כולם לידידו, חשב, והוא עצמו ייראה כמו מלווה בזוי וחסר חשיבות. בגלל בגדיו הנחותים בהשוואה, הוא ייראה כמו אביון, כמו קבצן.

הוא ניסה להשקיט את המחשבות המנקרות במוחו בכך שהזכיר לעצמו שהוא איש אלוהים, אדם שמדבר על אלוהים, על הנשמה, על דבר נאצלים. בסופו של דבר, איזו חשיבות יש למעיל יקר או לטורבן מפואר? שיהיה כך, מה זה כבר משנה? אבל ככל שניסה לשכנע את עצמו בחוסר חשיבותם של הבגדים, חזרו מחשבותיו באובססיביות למעיל ולטורבן.

כלפי חוץ הוא ניסה לשוחח עם ידידו על נושאים אחרים, אבל בפנים חשב כל הזמן על המעיל ועל הטורבן. אף שהלכו יחד, הסבו עוברים ושבים את מבטיהם אל ידידו בלבד, ולא אליו. הוא התחיל להרגיש מדוכא.

הם הגיעו לבית שבו אמור היה לבקר, והוא הציג את ידידו: "זה ידידי ג'מאל, חבר ילדות שלי. הוא אדם נחמד מאוד." ופתאום פלט, "והבגדים? הם שלי!"

הידיד היה המום. גם המארחים נדהמו: איזו מין התנהגות משונה זאת? הקדוש הבין אף הוא שהתוספת הייתה לא במקום, אבל בשלב הזה היה מאוחר מדי. הוא התחרט על כשל הלשון, ועשה מאמץ כפול ומכופל לדכא את המחשבה הכפייתית שבמוחו.

כשיצאו מהבית התנצל בפני ידידו.

הידיד אמר, "הייתי המום. איך יכולת לומר דבר כזה?"

הקדוש אמר, "אני מצטער. זאת הייתה פליטת פה."

אבל הלשון אינה פולטת דברים במקרה. לפעמים מילים נפלטות מהפה בלי שהתכוונת להן, אבל זה קורה רק אם יש בתוכך תוכן כזה שמבקש לו ביטוי. הלשון לעולם לא פולטת דברים במקרה.

הוא אמר, "סלח לי. זאת הייתה טעות מצערת. איך דבר כזה עלה על דל שפתיי, אני באמת לא יודע." אבל הוא ידע היטב איך זה קרה: המחשבה הטורדנית שבפנים צפה ועלתה על פני השטח.

הם פנו לביתו של ידיד אחר. הקדוש חזר ואמר לעצמו שאסור לו להזכיר את העובדה שהבגדים הם שלו. הוא חישל את מוחו נגד זה. כשהגיעו לשער ביתו של הידיד האחר, גמר אומר בלבו שלא יאמר שהבגדים שלו.

המסכן לא הבין שככל שהוא נחוש בהחלטתו לא לומר דבר על הבגדים, מתחזק בו הדחף הפנימי לומר שהבגדים שייכים לו. בסופו של דבר, מדוע אדם מחליט החלטות נחושות כאלה? כשאדם מקבל החלטה נחושה, כמו נדר פרישות, למשל, זה אומר רק שמיניותו דוחקת להתפרץ מבפנים. אחרת, למה יש צורך בשבועות ובנדרים? אם מישהו מחליט לאכול פחות, או לפתוח בצום, פירוש הדבר שיש לו תאווה עמוקה לאכול יותר. מאמץ כזה יוצר בהכרח קונפליקט פנימי. הדבר שהוא רוצה להילחם נגדו אינו אלא החולשות שלו. קונפליקט פנימי הוא התוצאה הטבעית.

וכך, לכוד במאבק פנימי, הגיע הקדוש עם ידידו לבית הבא. הוא התחיל בזהירות רבה, "זה ידידי..." אבל הבחין שאיש אינו שם לב אליו. כולם הסתכלו על ידידו ועל בגדיו ביראת כבוד, ובעל כורחו עלתה בו המחשבה: זה המעיל שלי, זה הטורבן שלי! אבל הוא החליט להימנע בכל מחיר מלדבר על הבגדים. כל אחד, עשיר או עני, לובש בגדים כאלה או אחרים. זה עניין פעוט, חסר חשיבות. העולם כולו הוא מאיה, אשליה, הזכיר לעצמו. אבל הבגדים התנודדו לנגד עיניו כמו מטוטלת, מצד לצד, מצד לצד.

הוא המשיך ואמר, "זה ידידי ג'מאל, חבר ילדות שלי. אדם נחמד מאוד. והבגדים... הם שלו, לא שלי."

האנשים נדהמו. מעולם לא שמעו מישהו מציג כך אדם אחר: "הבגדים שלו, לא שלי."

כשיצאו מהבית התנצל שוב: "מעידה גדולה," הודה. עכשיו הוא היה מבולבל, מה לעשות ומה לא לעשות: לבגדים מעולם לא הייתה השפעה כזאת עליי! אלוהים, מה קרה לי? המסכן לא ידע שהאסטרטגיה שנקט הייתה כזאת שכל אחד היה נלכד בה.

הידיד, מלא תרעומת, אמר שלא יוסיף ללכת אתו. איש האלוהים אחז בזרועו והתחנן, "בבקשה, אל תעשה את זה. אהיה אומלל כל חיי שגיליתי יחס כל כך חסר נימוס כלפי ידיד. אני נשבע שלא אזכיר שוב את הבגדים. אני מתחייב בפניך, בשם אלוהים! אני נשבע שלא אתייחס שוב לבגדים."

אבל אדם צריך תמיד להיזהר מאלה שנשבעים, כי תמיד יש בתוכם משהו עמוק יותר מהשבועה — אותו דבר שכנגדו הם נאלצים להישבע. שבועה או החלטה נחושה היא על פני השטח, מבחוץ. היא נעשית על ידי החלק המודע של ההכרה. אבל הדבר שכנגדו באה ההחלטה הוא בפנים, במבוך הלא מודע. אם נחלק את התודעה לעשרה חלקים, רק חלק אחד, זה שעל פני השטח, מחויב לשבועה. שאר תשעת החלקים פונים כנגדה. נדר הפרישות, למשל, נעשה על ידי חלק אחד של התודעה, בעוד ששאר תשעת החלקים שלה קוראים לעזרה, מבקשים מהקיום את אותו דבר עצמו שהקיום שתל בהווייתם של בני האדם.

הם הלכו לביתו של ידיד שלישי. הקדוש ריסן את עצמו בכוח, ושלט במודע בכל נשימה שלו.

אדם שבולם את עצמו בכוח הוא אדם מסוכן מאוד, כי הוא כמו הר געש שבוער מבפנים, ושולט בעצמו רק מבחוץ. זכור, כל דבר שנשלט ומבוקר מחייב מאמץ ואנרגיה כה רבים, שהריסון והאיפוק אינם יכולים להישמר כל הזמן. הוא חייב להרפות בשלב כלשהו, מוכרח לנוח לפרקים. כמה זמן אתה יכול לאגרף בכוח את ידך? עשרים וארבע שעות? ככל שאתה מהדק אותה חזק יותר, היא מתעייפת יותר, ותתרפה מוקדם יותר. כל מה שמצריך מאמץ מביא להתעייפות, וככל שנדרש מאמץ רב יותר, ההתעייפות באה מוקדם יותר, וההפך מתחיל לקרות. ידך יכולה להישאר פתוחה כל הזמן, אך אינה יכולה להישאר מאוגרפת כל הזמן. כל דבר שמחייב מאמץ להישאר כפי שהוא, אינו יכול להיות דרך חיים טבעית, אינו יכול לעולם להיות ספונטני. אם הוא מחייב מאמץ, הוא יצריך גם מנוחה. משום כך, ככל שאדם קדוש מפגין יותר שליטה עצמית ואיפוק, הוא מסוכן יותר — כי הצורך להרפות את הריסון יבוא בהכרח. בעשרים וארבע שעות של שליטה עצמית, אדם חייב להרפות לשעה או שתיים, ובאותו פרק זמן תהיה התפרצות כזאת של "חטאים" מודחקים ומדוכאים, שהוא ימצא את עצמו בלב הגיהינום.

הקדוש ואורחו הלכו לביתו של הידיד השלישי. הקדוש הפעיל את כל כוח האיפוק והשליטה העצמית שלו, כדי לוודא שלא ידבר על הבגדים. תאר לעצמך את מצבו! אם אתה אדם דתי אפילו במקצת, תוכל לדמיין את מצבו על פי ניסיונך. אם נשבעת פעם לא לעשות משהו, נדרת נדר או הפעלת מאמץ לשלוט בעצמך בעניין כלשהו, אתה ודאי מכיר היטב את הקושי שעובר על אדם כזה בפנים.

הם הגיעו לבית. הקדוש הזיע בכל גופו והיה בסערה פנימית. הידיד היה מודאג למראה מצבו המתוח.

כשהציג את ידידו דיבר לאט ובזהירות, מחשב כל מילה: "זה ידידי ג'מאל, חבר ילדות שלי. אדם נחמד מאוד..." ואז בגדה בו לשונו. כמו נחשול אדיר עלה מבפנים, סחף את כל הריסון העצמי, והוא פלט, "והבגדים? סלחו לי, לא אדבר עליהם, נשבעתי לא לדבר על הבגדים שלו!"

מה שקרה לאיש הזה קרה לכל המין האנושי בנושא המין. דווקא בגלל ההתנגדות והגינוי כלפיו, הפך המין לאובססיה, למחלה, לפצע. כל הקשור במין הורעל.

ילדים לומדים מגיל צעיר שמין הוא חטא. בנות ובנים לומדים שמין הוא חטא. הילדה גדלה, והילד גדל. גיל ההתבגרות מגיע, ואחר כך הם מתחתנים ויוצאים למסע אל עולם האהבה, חדורים בשכנוע שמין הוא חטא. בהודו, הילדה לומדת גם שהבעל הוא האלוהים שלה. אך האם היא יכולה להוקיר ולכבד כאל מישהו שנושא אותה אל החטא? איך זה אפשרי? ולנער אומרים, "זאת אשתך, חברתך לחיים, החצי הטוב שלך." אבל היא מובילה אותו לגיהינום — כי כתבי הקודש אומרים שהאישה היא הדלת לגיהינום. "הדלת הזאת לגיהינום היא חברתי לחיים, החצי הטוב שלי?" החצי הטוב הזה, שרגלה האחת בשערי הגיהינום, זאת שמובילה אל החטא — איך יכולה להיווצר אִתה הרמוניה?

השקפות כאלה הרסו את חיי הנישואים בעולם כולו. כשחייו של זוג נהרסים באופן הזה, אין אפשרות לאהבה. ואם אפילו בעל ואישה אינם יכולים לאהוב זה את זה בחופשיות — במקום שבו המשיכה של האהבה היא במצבה הספונטני והטבעי ביותר — מי יכולים לאהוב זה את זה? אותה אהבה בין בעל לאשתו יכולה להתרומם לגבהים כה רמים, לממדים כה נשגבים, שהיא שוברת את כל המחיצות ומוסיפה להתרחב עוד ועוד. זה אפשרי. אבל אם היא נגדעת בעודה באבה, אם היא נחנקת בניצניה, אם היא מורעלת מיסודותיה, אין שום דבר שיגדל, אין מה שיתרחב.

המיסטיקן הגדול רמנוג המיסטיקן הגדול רמנוג'ה חנה בכפר. אדם ניגש אליו ואמר שהוא רוצה לחוות את אלוהים.

רמנוג'ה שאל אותו, "היית אי־פעם מאוהב?"

"לא, מעולם לא התעסקתי עם דברים ארציים כאלו," השיב האיש. "מעולם לא ירדתי לרמה נחותה כזאת. אני רוצה לחוות את אלוהים."

רמנוג'ה שאל שוב, "מעולם לא חווית אהבה, בכלל?"

המחפש ענה נחרצות, "אני אומר את האמת."

המסכן דיבר כפי שחשב שעליו לדבר. במושגי הדת של אותו זמן, להיות מאוהב פירושו היה להיות לא ראוי לחיי רוח. הוא היה בטוח שאם יאמר שהוא אוהב מישהי, יורה לו המיסטיקן להיפטר מאהבתו בו במקום — לוותר על התקשרויותיו ולהתנער מכל רגשותיו הארציים; להשאיר אותם מאחור לפני שהוא פונה להנחייתו הרוחנית. כך שאפילו אם אהב מישהי, הוא המשיך להשיב בשלילה.

אבל איפה אפשר למצוא מישהו שלא אהב מעולם, אפילו קצת? רמנוג'ה שאל בשלישית, "חשוב היטב. אפילו לא מעט אהבה למישהי, אהבה כלשהי? מעולם לא אהבת, אפילו קצת?"

המחפש אמר, "סלח לי, אבל מדוע אתה חוזר ושואל אותי אותה שאלה? לא הייתי נוגע באהבה במקל באורך של שלושה מטרים. אני רוצה לחוות את אלוהים."

רמנוג'ה השיב, "אם כך, תצטרך לסלוח לי. עליך לפנות למישהו אחר. ניסיוני אומר לי שאם אהבת מישהי או מישהו, כל אדם שהוא, אם חווית אפילו הצצה חטופה באהבה, אפשר להרחיב את האהבה שחווית עד לנקודה שהיא מגיעה לאלוהים. אבל אם לא אהבת מעולם, אין בך משהו שאפשר לגדל ולהרחיב. אין בך הזרע שיכול לגדול ולהיות לעץ. לך למישהו אחר."

אם אין אהבה בין בעל לאשתו — אם האישה לא חוותה אהבה לבעל, והבעל לא ידע אהבה לאישה — טעות בידיך אם נדמה לך שהם יוכלו לאהוב את ילדיהם. האישה תוכל לאהוב את ילדיה רק באותה מידה שהיא אוהבת את בעלה, כי הילד הוא שיקוף של בעלה. אם אין אהבה לבעל, איך יכולה להיות אהבה לילד? ואם הילד אינו מקבל אהבה — רק לגדל ילד זאת לא אהבה — איך אתה מצפה שהילד יאהב את אמו ואת אביו? יחידת החיים שנקראת "משפחה" הורעלה על ידי הגינוי של המין והצגתו כחטא. אותו דבר נכון לצורה המוגדלת של המשפחה, שאנחנו קוראים לה העולם, ואז אנחנו מתלוננים שאי אפשר למצוא אהבה בשום מקום. בנסיבות האלה, איך אתה מצפה למצוא אהבה בעולם?

כולם אומרים שהם אוהבים. אמהות, רעיות, אבות, אחים, אחיות, ידידים — כולם אומרים שהם אוהבים. אבל אם תסתכל על החיים בכללותם, אין בשום מקום סימני אהבה. היא לא נראית לעין בעולם. אם אנשים כה רבים אוהבים, העולם אמור להיות מלא אהבה. נורות של אהבה צריכות לדלוק בכל מקום. לו הייתה מנורה של אהבה דולקת בכל בית, כמה אור היה בעולם הזה! אבל במקום זה אנחנו מוצאים בכל מקום אווירה של שנאה, של כעס, של מלחמה. אינך מוצא קרן אחת של תקווה בשום מקום.

זה שקר לומר שכולם אוהבים. וכל עוד אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, איננו יכולים אפילו להתחיל את המסע להפיכת האהבה למציאות חיה. אף אחד כאן לא אוהב אף אחד. ועד שהטבעיות של המין לא תתקבל בלב שלם, אף אחד לא יוכל לאהוב אף אחד.

אני רוצה לומר לכם שמין הוא דבר אלוהי. אנרגיית המין היא אנרגיה אלוהית, נשגבת. זאת הסיבה שהאנרגיה הזאת יוצרת חיים חדשים. זה הכוח הגדול והמסתורי ביותר ביקום.

התנער מן האיבה ומן ההתנגדות למין, הרפה מזה. אם אתה רוצה שאהבה תמלא את חייך, ותר על העימות עם המין. קבל אותו בברכה. הכר בקדושתו. הכר בחסד שטמון בו. המשך לחפש עמוק יותר ויותר בתוכו, ותתפלא לגלות שככל שאתה מקבל את המין מתוך איכות של קדושה, הוא נעשה קדוש יותר; וככל שאתה בעימות אתו, נראה כאילו יש בו משהו מלוכלך, משהו חוטא. הוא יהפוך להיות מלוכלך ומכוער יותר.

כשגבר מתקרב לאשתו מתוך רצון במגע אינטימי, עליו לעשות זאת בהרגשה של קדושה, כאילו הוא הולך למקדש. וכשאישה פונה לבעלה, עליה להיות חדורה בתחושת קודש ויראה, כאילו היא לפני האלוהים. כששני אוהבים מתאחדים ברגע של מין ועוברים דרך מעשה האהבה, הם פוסעים על אדמה קדושה. זאת אנרגיה קדושה שפועלת בתוכם, הכוח היצירתי של היקום בפעולה.

ההבנה שלי היא שבני אדם חוו לראשונה רגעים של התעוררות, של מדיטציה, בעת מגע מיני — ולא בשום מקום אחר. רק ברגעי מגע מיני הם נוכחו לראשונה בהתעלות שהם יכולים לחוות. אלה שהתבוננו באמת הזאת וחשבו לעומק על תופעת המין, ראו שברגעים של מגע מיני, בשיאו, המוח מתרוקן ממחשבות. לרגע אחד כל המחשבות נעלמות. הריקות הזאת של ה-mind, היעלמות המחשבות, מביאה תחושת התעלות, אושר רוחני. הם גילו את הסוד.

הם גילו גם את הסוד שאם אפשר לשחרר את ה-mind ממחשבות באמצעי אחר כלשהו מלבד מין, אפשר להגיע לאותה התעלות. מן התובנה הזאת נולדו שיטות היוגה שמהן התפתחה המדיטציה. בשורש המדיטציה נמצאת חוויית המין. וכך למדו בני האדם שאפשר להשקיט את ה-mind, שאפשר לשחרר אותו ממחשבות בלי להיכנס לתחום המין, ולהגיע לאותה התעלות המושגת במין.

זאת ועוד, חוויה מינית אפשר לחוות רק למשך פרק זמן מוגבל, כי מדובר בסופו של דבר בפיזור אנרגיה, בפריקת אנרגיה. לעומת זאת, מדיטציה אפשר לחוות בלי הפסקה.

אני רוצה לומר שמי שמגיע למצב של מדיטציה, חווה סביב השעון את אותה התעלות, אותו אושר רוחני, שבני זוג חווים ברגעי האורגזמה. אין הבדל יסודי בין ההתעלות שיש בשתי החוויות. החכם שאמר שווישיננד וברהמננד — האושר שבא דרך התענגות החושים והאושר שבא דרך כניסה לקדושה — הם אחים תאומים, אמר אמת צרופה. הם נולדים מאותו רחם. הם נולדים מאותה חוויה. הוא צדק.

העיקרון הראשון שאני רוצה לתת לך, אם כן, הוא שאם אתה רוצה לדעת את התופעה שנקראת אהבה, המפתח הראשון הוא שעליך לקבל את הקדושה, את האלוהות, את האלוהיות של המין — בלב שלם, מכל הלב. ותתפלא לראות שככל שתקבל את המין בלב שלם, בכל כולך, תהפוך להיות חופשי ממנו יותר. ככל שיש פחות קבלה, אתה כבול יותר למין, כמו אותו קדוש שהשתעבד לבגדים שלו. ככל שהקבלה רבה יותר ועמוקה יותר, אתה נעשה חופשי יותר. לקבלה השלמה והמלאה של החיים, של כל מה שטבעי בחיים, אני קורא דתיות. הדתיות הזאת היא שמוציאה את האדם לחופשי.

כלא דתיים אני רואה את אלו שמתכחשים לטבעי שבחיים ושוללים אותו: "זה רע, זה חטא, זה רעיל. עזוב את זה." אלה שמדברים על שלילה ועל התנזרות הם הלא־דתיים.

קבל את החיים כמו שהם, בטבעיותם, וחייה אותם בשלמותם. עצם הטוטליות הזאת תרומם אותך מיום ליום, צעד אחר צעד. עצם הקבלה הזאת תישא אותך לגבהים שבהם תחווה יום אחד את הדבר שאין בו עקבות של מין. אם מין הוא פחם, יום אחד יתגלם מתוכו יהלום האהבה. זה המפתח הראשון.

המפתח השני הוא דבר שהתרבות והדתות חיזקו בנו עד כה. גם זה גורם חשוב, כי העיקרון הראשון יהפוך את האנרגיה המינית שלך לאנרגיית אהבה, אבל יש משהו אחר שחוסם את האנרגיה המינית שלך כמו חומה, ולא מאפשר לה לזרום, וזה האגו, ההרגשה ש"אני קיים".

אותו "אני קיים" ניכר אצל אנשים לא דתיים, אבל בא לידי ביטוי חזק עוד יותר בקרב האנשים הטובים והדתיים לכאורה. כמובן, אצלם זה מקבל צורה אחרת. הם אומרים, "אני רוצה להגיע לגן עדן," "אני רוצה להגיע לשחרור, לישועה," אני רוצה את הדבר הזה, אני רוצה את הדבר ההוא — אבל בכל האמירות האלה, ה"אני" נוכח.

ככל שה"אני" של אדם חזק יותר, קטנה יכולתו להיות כאחד עם מישהו אחר. ה"אני" הופך לחומה שחוצצת ביניהם. הוא מכריז על עצמו, על קיומו. ההכרזה העצמית שלו אומרת, "אתה אתה ואני אני. יש מרחק בין השניים." במצב כזה, לא משנה כמה "אני" אוהב אותך, כמה "אני" מחבק אותך חזק, עדיין אנחנו שניים. לא משנה כמה קרוב אנחנו נפגשים, עדיין יש פער — אני אני ואתה אתה. זאת הסיבה שגם החוויות האינטימיות ביותר אינן מקרבות אנשים אלה לאלה. גופים יושבים קרוב זה לזה, אבל האנשים נשארים רחוקים. כל עוד ישנו ה"אני" בפנים, תחושת ה"אחר" אינה יכולה להתמוסס.

סארטר אמר משפט נפלא: "האחר הוא גיהינום", אבל הוא לא הסביר מדוע האחר הוא "אחר". האחר הוא "אחר" כי אני "אני". כל עוד אני "אני", העולם סביבי הוא "אחר", נבדל ונפרד. כל עוד יש נפרדות, לא יכולה להיות חוויה של אהבה.

אהבה היא חוויית האחדות, החוויה של אחד.

אהבה היא החוויה שאתה חווה כשהמחיצות נופלות ושתי האנרגיות נפגשות באחדות, מתאחדות. אהבה היא מה שאתה חווה כשהחומות בין שני אנשים קורסות והוויותיהם נפגשות, מתאחדות, הופכות לאחת. כשהחוויה הזאת מתרחשת בין שני בני אדם, אני קורא לזה אהבה. כשאותה חוויה מתרחשת בין אדם לשלם, אני קורא לחוויה הזאת אלוהיות.

אם החוויה הזאת מתחוללת בינך לאדם אחר — שכל המחיצות מתמוססות, ואתם הופכים לאחד ברמה פנימית עמוקה כלשהי, למלודיה אחת, לזרימה אחת, להוויה אחת — אז זאת אהבה. ואם אותה חוויה מתרחשת בין היחיד לשלם — שאותו אדם מתמוסס והופך להיות אחד עם השלם — אז החוויה היא אלוהיות. אני אומר שאהבה היא הסולם, ואלוהיות היא היעד הסופי של המסע.

איך אפשר שה"אחר" ייעלם כל עוד ה"אני" לא נעלם, אלא אם כן אני ממוסס את עצמי? ה"אחר" הוא תוצר ההד של ה"אני". ככל שאני צועק "אני" בקול רם יותר, ה"אחר" נוצר בעוצמה רבה יותר. ה"אחר" הוא ההד של ה"אני".

ומהו אותו "אני"? חשבת על זה פעם? האם אלה הרגליים שלך, ידיך, ראשך, הלב שלך? מה מהווה את ה"אני" שלך? אם תשב לרגע בשקט ותיכנס פנימה, לחפש מהו אותו "אני" והיכן הוא, תתפלא לגלות שאפילו בחיפוש יסודי, לא תמצא "אני" בשום מקום. ככל שתחפש עמוק יותר בפנים, תמצא רִיק ושקט עמוק יותר. לא תמצא אגו, לא תמצא "אני" בשום מקום.

הקיסר מילינד שלח לזמן את הנזיר נגסן לבוא ולכבד בנוכחותו את חצר המלכות.

השליח הגיע לנגסן ואמר לו, "נגסן, הקיסר מבקש לראותך. באתי להזמין אותך לבקר בחצרו."

נגסן השיב, "אם אתה רוצה שאבוא, אבוא. אבל סלח לי, אין כאן אדם כזה, נגסן. זה רק שם, תווית לצרכים מעשיים."

השליח חזר לקיסר ודיווח שנגסן הוא אדם מוזר מאוד: הוא השיב שהוא יבוא, אך אמר שאין אדם כזה, נגסן. השם הוא רק תווית, לצרכים מעשיים.

הקיסר אמר, "זה מוזר. אבל אם הוא אומר שהוא יבוא, מן הסתם הוא יבוא."

נגסן הגיע בזמן המיועד בכרכרה מלכותית, והקיסר קיבל את פניו בשער הארמון. "בְּהִיקְשוּ נגסן, ברוך בואך!" קרא.

לשמע הברכה פרץ הנזיר בצחוק. "אני מקבל את הכנסת האורחים שלך כנגסן, אך זכור בבקשה שאין כאן שום נגסן."

הקיסר אמר, "אתה מדבר בחידות. אם אתה לא כאן, מי זה שבא לכאן, מי זה שמקבל את ברכת השלום שלי? מי זה שמדבר אליי?"

נגסן הביט לאחור ושאל, "האם אין זאת, הקיסר מילינד, הכרכרה שבאתי בה?"

"כן, זאת הכרכרה שהביאה אותך לכאן."

"שחרר בבקשה את הסוסים."

הקיסר נתן הוראה, והדבר נעשה.

הנזיר הצביע על הסוסים, ושאל, "האם זאת הכרכרה?"

הקיסר אמר, "איך הסוסים יכולים להיקרא כרכרה?"

לפי סימן מהנזיר, הובילו את הסוסים מן המקום, והסירו את הרתמה ששימשה לנהוג את הסוסים."

"האם הרתמה היא הכרכרה?"

"ברור שלא, זאת הרתמה, לא הכרכרה."

אחר כך הסירו את הגלגלים, ונגסן שאל, "האם הגלגלים הם הכרכרה?"

הקיסר אמר, "אלה הגלגלים, לא הכרכרה."

הנזיר המשיך והורה להסיר את חלקי הכרכרה בזה אחר זה, וכל פעם השיב הקיסר על השאלתו, "לא, זאת לא הכרכרה."

לבסוף לא נשאר דבר.

הנזיר שאל, "איפה הכרכרה עכשיו? על כל פריט שהסרתי אמרת, 'זאת איננה הכרכרה.' אם כך, הגד לי אתה, איפה הכרכרה שלך עכשיו?"

הגילוי הרעיש את הקיסר. לא הייתה עוד כרכרה במקום, ועם זאת, כשפירקו אותה והסירו חלק אחר חלק, אף אחד מהחלקים לא היה הכרכרה.

הנזיר המשיך ואמר, "אתה עוקב אחריי? הכרכרה הייתה רק אוסף של חלקים, צירוף דברים ותו לא. לכרכרה בתור שכזאת אין קיום בפני עצמה, אין לה אגו. כרכרה היא רק צירוף, אוסף."

חפש בפנים: היכן האגו שלך? היכן נמצא אותו "אני" שלך? לא תמצא את ה"אני" בשום מקום. זה רק צירוף, אוסף של אנרגיות. תמשיך לחפש, עבור על כל אחד מחלקיו, על כל היבט שלו, ולא תמצא דבר. לא תמצא "אני." בסופו של דבר תישאר עם לא כלום בידיך.

אהבה נולדת מאותו לא כלום — כי אותו לא כלום, אותה ריקות, איננה אתה, היא אלוהיות טהורה.

אהבה יכולה להיוולד רק מריקות, כי רק ריקות יכולה להתמזג עם ריקות אחרת. רק ריק יכול להפוך לאחד עם ריק אחר. לא שני בני אדם, רק שתי ריקויות יכולות להיפגש, כי עכשיו אין מחיצה ביניהם. פרט לריקות, כל דבר אחר מוקף חומות ומחיצות.

הדבר השני שיש לזכור, אם כן, הוא שכאשר האישיות נעלמת, אי אפשר למצוא "אני". מה שנשאר הוא השלם, לא "אני". כשזה קורה, כל המחיצות, כל המחסומים, כל הקירות קורסים, והגנגס של האהבה שהיה חבוי ואצור בפנים גועש החוצה. הוא היה שם תמיד, מוכן ומחכה לך שתהפוך לריקות ותאפשר את זרימתו.

אנחנו חופרים באר. המים כבר שם למטה, אין צורך להביא אותם משום מקום. צריך רק לחפור עפר ואבנים ולהסיר אותם. מהו בדיוק הדבר שאנחנו עושים כשאנחנו יוצרים באר? אנחנו יוצרים ריקות, כדי שהמים שחבויים למטה יוכלו למצוא מרחב לנוע לתוכו, חלל שבו יוכלו להראות את עצמם. הם כבר שם בפנים, הם רק רוצים מרחב להתגלות. הם משתוקקים לריקות, ואינם מקבלים אותה. הבאר מלאה עפר ואבנים, ואנחנו מסלקים אותם כדי שהמים יוכלו לפרוץ החוצה.

באופן דומה, האהבה כבר נמצאת עמוק בתוך האדם. מה שנדרש זה מרחב, ריקות שבה היא תוכל לעלות אל פני השטח. אבל אנחנו מלאים ב"אני". כל אחד מתהדר ב"אני" שלו. זכור, כל עוד ההוויה שלך צועקת "אני", אתה באר מלאה עפר ואבנים, וזרם האהבה לא ימלא את הבאר הזאת — הוא לא יכול.

קראתי סיפור יפה של של סילברסטיין, שנקרא "העץ הנדיב". היה פעם עץ עתיק ומלכותי, עם ענפים שהשתרעו מעלה, לעבר השמים. כשהוא פרח, היו פרפרים בכל הצורות, הצבעים והגדלים באים לרקד סביבו. כשנשא פרי, באו ציפורים ממרחקים לטעום מפריו. ענפיו היו כמו זרועות פרושות לרוחות, והוא נראה כל כך יפה ומפואר.

ילד קטן נהג לבוא בכל יום לשחק תחתיו, והעץ הגדול והעתיק התאהב בילד הקטן. הגדול והקשיש יכול להתאהב בקטן ובצעיר, אם הגדול אינו מתהלך בתחושה שהוא גדול. העץ לא נשא בתוכו את הרעיון שהוא גדול — רק בני אדם מטפחים רעיונות שווא כאלה — ולכן יכול היה להתאהב בילד. האגו מנסה תמיד להיות מאוהב בגדול יותר. האגו מנסה תמיד להתקשר עם אלה שגדולים ממנו. אבל באהבה, אין גדול וקטן. האהבה מחבקת כל מי שמתקרב.

העץ פיתח אהבה לילד הקטן שבא לשחק תחת ענפיו. ענפיו היו גבוהים, אך הוא כופף אותם כך שהילד יוכל לקטוף ממנו פרחים ופירות. האהבה מוכנה תמיד להרכין ראש. האגו לעולם אינו מוכן להרכין את ראשו. אם תתקרב אל האגו, הוא ימתח את עצמו עוד יותר כלפי מעלה, יזקוף את ראשו ויתקשה, ולא תוכל לגעת בו. זה שאפשר לגעת בו נחשב קטן. זה שאי אפשר לגעת בו, זה שיושב על כס הכוח בעיר הבירה, נחשב גדול.

הילד היה מגיע, והעץ הרכין את ענפיו. כשהילד קטף מפרחיו, הרגיש העץ שמחה גדולה, כל הווייתו התמלאה עליצות ואהבה. האהבה מאושרת כשהיא יכולה לתת משהו. האגו מאושר כשהוא יכול לקחת משהו.

הילד גדל. לפעמים ישן בחיקו של העץ, לפעמים אכל מפירותיו, ולפעמים עיטר את ראשו בנזר מפרחי העץ והתהלך כמלך היער. אתה כמו מלך כשפרחי האהבה פורחים, אך מסכן ואומלל כשחוחי האגו מזדקרים. מראה הילד עם כתר הפרחים לראשו, רוקד וחוגג, מילא את לבו של העץ שמחה. הוא הנהן באהבה ושר ברוח הקלה.

הילד הוסיף לגדול. הוא התחיל לטפס על העץ ולהתנדנד בענפיו. העץ הרגיש מאושר מאוד כשהילד נח על ענפיו. האהבה מאושרת כשהיא מעניקה נוחות למישהו. האגו מאושר רק כשהוא לוקח נוחות ממישהו.

הזמן שחלף הביא אתו חובות ומטלות אחרות על הילד. שאפתנות נכנסה לתמונה. היו לו בחינות לעמוד בהן, ידידים לרכוש, והוא חדל לבקר בקביעות כבעבר. אבל העץ חיכה לו תמיד שיבוא. הוא קרא מעומק נשמתו, "בוא, בוא. אני מחכה לך." האהבה מחכה תמיד לאהובה שיבוא. אהבה היא הַמְתנה. העץ הרגיש עצוב כשהילד לא בא. האהבה היא עצבות רק במקרה אחד: כשאינה יכולה להתחלק. האהבה עצובה כשאינה יכולה לתת. האהבה מאושרת כשהיא יכולה להתחלק. כשהיא יכולה לתת באופן מלא, האהבה בשיא אושרה.

הילד גדל עוד יותר, וימי ביקוריו אצל העץ התמעטו. כל מי שגדל בעולם השאיפות והמאוויים, מוצא פחות ופחות זמן לאהבה. הילד היה עכשיו שאפתן ולכוד בענייני העולם: "מהו עץ? למה עליי לבקר אותו?"

יום אחד, כשעבר על פניו, קרא אליו העץ, "הקשב! קולו הדהד באוויר, "הקשב! אני מחכה לך, אבל אתה לא בא. אני מחכה לך כל יום."

הילד אמר, "מה יש לך שעליי לבוא אליך? החיפוש שלי הוא אחר כסף." ואת האגו תמיד מניעה התועלת: "מה יש לך להציע שעליי לבוא אליך? אני יכול לבוא אם יש משהו שאתה יכול לתת לי. אחרת, אין לי צורך לבוא." לאגו יש תמיד מניע, מטרה. האהבה נטולת מניע, חסרת מטרה. האהבה היא השכר של עצמה.

העץ המופתע אמר, "תבוא אליי רק אם אתן לך משהו? אני יכול לתת לך כל מה שיש לי." החוסך מאחרים את מה שיש לו אינו אוהב. האגו שומר לעצמו, האהבה נותנת בלא תנאי. "אבל אין לי כסף. אלה רק המצאות של בני אדם. אנחנו העצים לא נגועים בחולי הזה, ואנחנו שמחים בחלקנו," אמר העץ. "פרחים פורחים עלינו. פירות גדלים עלינו. אנחנו מעניקים צל נעים ומרגיע לחסות תחתיו. אנחנו רוקדים ברוח ושרים שירים. ציפורים תמות מדלגות על ענפינו ומצייצות — כל זה משום שאין לנו כסף. ביום שנהיה מעורבים בענייני כספים, נהפוך גם אנחנו עלובי נפש ואומללים כמוכם בני האדם, שיושבים בכנסיות ובמקדשים ומקשיבים לדרשות כיצד להשיג שלום ושלווה, כיצד למצוא אהבה. לא, לא, אין לנו כסף או משהו דומה לו."

הילד אמר, "אם כך, למה לי לבוא אליך? אצטרך ללכת למקום שבו יש כסף. אני צריך כסף." האגו מבקש כסף כי כסף הוא כוח. אגו זקוק לכוח.

העץ חשב עמוקות, ואז הבין משהו ואמר, "תשמע מה תעשה, קטוף את כל הפירות שלי ותמכור אותם. כך תוכל להשיג כסף."

פניו של הילד האירו מיד. הוא טיפס על העץ, וקטף את כל פירותיו. הוא ניער והפיל אפילו את הפירות שטרם בשלו. הענפים נשברו, והעלים נשרו תחת הטלטלה האלימה. העץ הרגיש מאושר מאוד, מלא שמחה. אפילו כשמכים אותה, האהבה מאושרת. האגו אינו מאושר אפילו כשהוא מקבל. האגו אף פעם לא מאושר.

הילד אפילו לא הביט לאחור להודות לעץ. אבל העץ לא שם את לבו לכך. הוא קיבל את תודתו כשהילד הסכים למנחת אהבתו: לקטוף את פירותיו ולמכור אותם.

הילד לא שב במשך זמן רב. עכשיו היה לו כסף, והוא היה עסוק בניסיון להרוויח עוד כסף מאותו כסף. הוא שכח לגמרי את העץ.

עברו שנים. העץ היה עצוב. הוא ייחל לשובו של הילד כמו אם ששדיה מלאים חלב, אך בנה הלך ואיננו. כל הווייתה מייחלת לבנה, נכספת למצוא את ילדה, שיאיר אותה. כזאת הייתה כמיהתו הפנימית של העץ. כל הווייתו התייסרה בכמיהתה.

כעבור שנים רבות, עכשיו כמבוגר, הגיע הילד אל העץ.

העץ אמר, "בוא אליי. בוא וחבק אותי."

האיש אמר, "תפסיק לדבר שטויות. זה היה קטע של הילדות." האגו רואה את האהבה כשטותית, כפנטזיית ילדות.

אבל העץ הזמין אותו: "בוא, התנדנד על ענפיי. בוא לרקוד אתי."

האיש ענה, "תפסיק עם השטויות האלה! אני רוצה לבנות בית. אתה מסוגל לתת לי בית?"

העץ קרא: "בית? אני חי בלי בית."

רק בני אדם חיים בבתים. אף אחד לא חי בבית מלבדם. ותראה את מצבם — תראה לאן הגיע אותו יצור אנוש שוכן בתים. ככל שביתו גדול יותר, האיש נעשה קטן יותר.

"אנחנו לא חיים בבתים. אבל אתה יודע מה, אתה יכול לקחת את ענפיי, ולבנות מהם בית."

בלי שהיות הביא האיש גרזן וכרת את כל ענפיו של העץ. עכשיו נותר העץ כגזע חשוף בלבד, עירום. אבל העץ היה מאושר. האהבה מאושרת אפילו כשאיבריה נגדעים למען אהובה. אהבה היא נתינה. היא מוכנה תמיד לחלוק ולשתף במה שיש לה.

האיש לא טרח אפילו להביט לאחור אל העץ. הוא בנה את ביתו. ימים עברו והפכו לשנים.

הגזע חיכה וחיכה. הוא רצה לקרוא לאיש שיבוא, אך לא היו לו עוד ענפים ועלים לתת קול לקריאתו. ועדיין הדהדה בנשמתו קריאה אחת בלבד: "בוא, אהובי. בוא."

עברו שנים רבות, והאיש הפך לזקן. יום אחד עבר שוב במקום, ונעמד ליד העץ.

העץ שאל, "מה עוד אני יכול לעשות למענך? עברו שנים רבות מאז באת אליי לאחרונה."

הזקן אמר, "מה אתה יכול לעשות למעני? אני רוצה לנסוע לארצות רחוקות ולהרוויח עוד כסף. אני זקוק לסירה גדולה, להפליג בה על פני הים."

העץ אמר בשמחה, "כרות את גזעי ועשה ממנו סירה. אהיה מאושר להפוך לסירתך ולעזור לך להפליג לארצות רחוקות להרוויח כסף. אך זכור בבקשה לשמור על עצמך ולשוב בקרוב. אחכה תמיד לשובך."

האיש הביא מסור, כרת את הגזע, בנה לו סירה גדולה והפליג בה לדרכו.

עכשיו העץ הוא גדם קטן. והוא מחכה לאהובו שישוב. הוא מחכה ומחכה, אבל לא נותר לו דבר להציע. אולי האיש לא ישוב אליו לעולם. האגו הולך רק למקום שבו יש לו משהו להרוויח. האגו אינו הולך היכן שאין מה להרוויח.

לילה אחד עברתי שם, ועצרתי לנוח ליד אותו גדם. הוא לחש אליי, "הידיד הזה שלי עדיין לא שב. אני דואג שמא טבע, או אבד. הוא עלול ללכת לאיבוד באותן ארצות רחוקות. אולי אפילו איננו עוד בין החיים. כמה אני מייחל לחדשות על אודותיו. כשאני מתקרב לסוף חיי, הייתי מסתפק לפחות במידע כלשהו על מה שעלה בגורלו, על מקום הימצאו. אז אוכל למות בשמחה. אבל הוא לא יבוא, אפילו הייתי יכול לקרוא לו. לא נותר לי דבר לתת לו, והוא מבין רק את שפת הלקיחה."

האגו מבין רק את שפת הלקיחה. האהבה היא שפת הנתינה.

לא אומר עוד מעבר לזה. אם החיים יוכלו להיות כמו העץ הזה, לפרוש את ענפיהם כך שכולם יוכלו לחסות בצלם, כשזרועותיהם פרושות לכול, אז נבין מהי אהבה. אין כאן כתבי קודש, אין הגדרות, אין דוקטרינות לאהבה. אין שום מערך של עקרונות לאהבה.

כשבאתי לדבר בפניכם, תהיתי מה אומר לכם על האהבה. כל כך קשה לתאר את האהבה. הייתי יכול פשוט לבוא ולשבת — אם הייתם רואים משהו מזה בעיניי, אולי זה היה מעביר לכם את זה, או אולי הייתם חשים את זה במחוות ידיי, אז הייתם יכולים לראות ולומר, כן, זאת אהבה.

אבל מהי אהבה? אם אינכם יכולים לראות אותה בעיני, או לחוש אותה במחוות ידיי, אין סיכוי שתוכלו לחוש אותה דרך מילותיי.

אני אסיר תודה לכם שהקשבתם לי באהבה ובשקט. לסיום, אני מרכין את ראשי בהוקרה לאלוהים ששוכן בכל אחד מכם. קבלו בבקשה את רגשי הוקרתי.