שוברים את הוליווד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שוברים את הוליווד
מכר
אלפי
עותקים
שוברים את הוליווד
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

שוברים את הוליווד

4.1 כוכבים (58 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 345 עמ' מודפסים

סמנתה טאוול החלה בכתיבת הספר הראשון שלה ב-2008 במהלך חופשת לידה. היא השלימה את כתב היד חמישה חודשים אחר כך ומאז לא הפסיקה לכתוב. נוסף על "סערה אדירה" היא חיברה גם את סדרת The Bringer ואלכסנדרה ג'ונס, והכול לצלילי אואזיס, הדורז, אדל, קינגס אוף ליון, קילרז, פליטווד מק ועוד יוצרים אהובים עליה. היא ילידת האל ובוגרת אוניברסיטת סלפורד, ומתגוררת עם בעלה קרייג באיסט יורקשייר, עם בנם ובתם.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

זה לא אמור היה לקרות...

לא הייתי אמורה להיות חסרת בן זוג, חסרת בית וחסרת עבודה בגיל עשרים ושמונה. ובהחלט לא הייתי אמורה לדרוס את גבריאל אוונס, הילד הרע של הוליווד, עם המכונית ולשבור לו את כף הרגל.
עכשיו אני תקועה בדירה שלו ומטפלת בו עד שיחלים. אני גרה עם החתיך הכי לוהט בהוליווד, זה שאני דלוקה עליו כבר שנים. לא נשמע נורא, נכון? טעות.

גבריאל אוונס גס רוח, לא נחמד, מעשן ושותה יותר מדי, וברגע שהרגל שלו תבריא אני עפה מפה.
אז למה אני מגלה שאני מחייכת בכל פעם שאנחנו רבים, ומתבלבלת לגמרי כשאני רואה אותו בלי חולצה? לא תכננתי לשבור את הוליווד. וגם לא להתאהב.

"הספר שוברים את הוליווד הוא קומדיה רומנטית במיטבה. מצחיק עד כאב בטן, סקסי, מתוק ומרגש ופשוט כיפי... תתאהבו בכל דבר שקשור לרומן המבדר, הלוהט והמהנה הזה," יו־אס־אי טודיי

אם אהבתן את "תקלת מלתחה", זה הספר בשבילכן!

פרק ראשון

פרק 1
אווה


אל תבכי.

שלא תעזי לבכות, אווה סימס.

שרדת דברים קשים יותר מאשר פיטורים מהעבודה.

פיטרו אותי מהעבודה.

שיט. פיטרו אותי מהעבודה.

חבר שלי עזב אותי לפני חודש. החל ממחר אין לי איפה לגור. ועכשיו גם אין לי עבודה.

טוב. אני הולכת לבכות.

רועדות לי השפתיים, ודמעות מתחילות לרדת מעיניי.

אני יוצאת מהבניין בהליכה מהירה, בנקישת עקבים רמה על רצפת הלובי, מתעלמת ממבטה הסקרני של פקידת הקבלה.

אני דוחפת את הדלת המסתובבת והנה אני בחוץ. אני ממהרת בראש מורכן מסביב לבניין אל המכונית שלי שחונה שם.

אני נכנסת פנימה, סוגרת אחריי את הדלת וזורקת את התיק על המושב לידי. אני מכניסה את המפתח ומתניעה.

אני רק רוצה הביתה.

אבל כבר אין לי בית. החל ממחר.

ואז מתחיל המבול הרציני.

דמעות זולגות על לחיי. אני מנגבת את העיניים בכף היד, ולא אכפת לי שבטח מרחתי את כל האיפור.

לא כאילו נשאר לי עוד מישהו להרשים.

אני מעבירה להילוך אחורי ולוחצת על הגז.

שנייה אחר כך, אני עוברת על פס האטה נמוך.

אני לא זוכרת שהיו כאן פסי האטה.

כשאני מפנה ראש לאחור אני רואה מישהו מתרחק בקפיצות מהמכונית שלי.

אוי, שיט.

זה לא היה פס האטה.

זה היה מישהו.

דרסתי מישהו עם הרכב! לאן היום הזה עוד יידרדר?

אני ממהרת לצאת מהמכונית, מנגבת בחיפזון את העיניים בכפות ידיי, וכשאני רצה אחורה אני מגלה בחור יושב על המדרכה ומחזיק את כף רגלו הימנית, מקלל ונאנק בכאב.

"אוי לא! אני ממש מצטערת! אתה בסדר?"

"לא, אני לא פאקינג בסדר!" הוא צועק. "הרגע דרסת לי את הרגל!"

הקול שלו נשמע מוכר במעורפל, כאילו כבר שמעתי אותו בעבר.

קשה לי לראות ממש את הפנים שלו כי הראש שלו מורכן, ואני רואה רק רעמת שיער כהה.

"נראה לי שהיא שבורה," הוא נאנק. "פאק, זה כואב."

אני כורעת ברך לידו, מושכת מטה את החצאית שתכסה את ירכיי. ידעתי שהייתי צריכה ללבוש מכנסיים הבוקר.

"איך אני יכולה לעזור?"

"נראה לי שכבר עשית מספיק," הוא מתרגז.

הוא מרים ראש, ומסתכל היישר עליי.

אוי אלוהים, אין מצב.

אני מזהה את העיניים הכהות החודרות האלה ואת הפרצוף האפל המהמם.

גבריאל אוונס.

הילד הרע הנוכחי של הוליווד והסלבריטי שאני דלוקה עליו כרגע. הייתי דלוקה על לא מעט מפורסמים במשך השנים, אבל כרגע אני בקטע של סוס ההרבעה האיטלקי. לא שככה קוראים לו בתקשורת. אני קוראת לו ככה ביני לביני כי הוא חצי איטלקי והייתי רוצה לחשוב שהוא סוס הרבעה במיטה.

והוא מהמם חיצונית. יש לו גוף שווה בטירוף וקטע כזה של תותח רציני. אני פשוט מתה עליו.

"לא," הוא אומר.

"לא?" אני חוזרת אחריו בבלבול.

"לא, את לא יכולה לקבל חתימה, ובטח שלא לעשות איתי סלפי."

"לא התכוונתי לבקש ממך חתימה."

"אז רק סלפי?"

"מה? לא!"

"את תמיד מסמיקה כשאת משקרת, ספידי?"

ספידי?

"אני לא משקרת!" ידיי נשלחות אל לחיי מעצמן. הן בוערות. זה מה שקרה מרוב שחשבתי כמה הוא לוהט.

"בטח שלא."

"אני לא! אני נשבעת! ואנשים באמת עושים את זה? מבקשים ממך סלפי אחרי שהם דרסו אותך? כי זה מעשה ממש דפוק."

"תופתעי לשמוע מה אנשים מוכנים לעשות בשביל תמונה איתי. אבל אף פעם עוד לא דרסו אותי. זאת הפעם הראשונה שלי, אז אצטרך לחזור אלייך בעניין הזה."

"אני לא רוצה סלפי! בחיי! אחרת הייתי מבקשת עוד בפעם הקודמת שנפגשנו. לפני חצי שנה." הוא בוהה בי כאילו אין לו מושג, אז אני מסבירה, "נפגשנו במועדון. חברה שלי, צ'רלי מייקלס, יוצאת עם ווהן ווסט. ווהן הכיר בינינו."

"אני לא זוכר."

אוי. לא אכחיש שהתאכזבתי. תמיד קיוויתי שאם ישחק לי המזל ואזכה לפגוש שוב את גבריאל, הוא יזכור אותי.

מצד שני, למה שיזכור? הוא פוגש המון אנשים כל הזמן, ובטח רובם נשים.

טוב, עכשיו הוא ללא ספק יזכור אותי לעד.

שיטה מצוינת למשוך את תשומת ליבו של כוכב הקולנוע שאת דלוקה עליו, אווה. תדרסי אותו עם המכונית.

"טוב, אין בעיה." אני מחייכת. "שמי אווה –"

"מבחינתי שיקראו לך גם קנדי ותעשי עכשיו סטריפטיז מולי, זה לא מעניין אותי. כרגע אני רק צריך שתעזרי לי להוריד את הנעל כי כף הרגל שלי כואבת בטירוף!"

"אתה חושב שזה רעיון טוב? אני זוכרת שאח שלי שבר את כף הרגל כשהיינו ילדים. הוא הוריד ישר את הנעל ונורא כאב לו. הוא לא היה מסוגל ללכת. אבא שלי היה צריך לסחוב אותו למכונית ולקחת אותו לבית חולים. הוא בכה כל הדרך לשם. הרופא אמר שהנעל החזיקה לו את כף הרגל, ואם היה משאיר אותה עד שהגיע לבית החולים היה כואב לו הרבה פחות. נשברו לו ארבע עצמות בכף הרגל. הוא היה צריך לעבור ניתוח. היה בגבס ארבעה חודשים."

"איזה סיפור מעודד. גם לו את שברת את הרגל?"

"לא! מה פתאום. הוא נפל מבית העץ שלנו."

"לא מזיז לי איך אח שלך שבר את הרגל! לא שמעת שאמרתי שכף הרגל שלי כואבת כמו אני לא יודע מה? לא נראה לי שזה יכול להחמיר עוד יותר! עכשיו את מוכנה להוריד לי את הנעל המחורבנת?"

"בסדר. וואו. אתה כזה עצבני."

הוא רק נוהם בתגובה.

אני פותחת את השרוכים בנעל ומנסה לחלוץ לו אותה בעדינות רבה.

"אה, פאק! זה כואב!"

"אמרתי לך שזה לא רעיון טוב. אתה רוצה שאפסיק?"

"לא, תמשיכי."

"לעשות את זה כמו פלסטר?"

"מה?"

"פשוט לתלוש בבת אחת כמו פלסטר?"

"לא! רק תורידי לי את הנעל כמו שבן אדם נורמלי מוריד נעל מזדיינת. בלי לתלוש שום דבר."

"לא התכוונתי שבאמת אתלוש אותה. התכוונתי פשוט מהר, כמו פלסטר. אוף, אתה מאוד עוקצני, וגם מקלל הרבה."

גבותיו החומות כהות מתקרבות זו אל זו בקימוט עוין. "כרגע דרסת לי את הרגל המזדיינת, ואת מתלוננת שאני עוקצני ופאקינג מקלל הרבה? מה דעתך על זה, ספידי? אני אכנס לרכב שלי ואדרוס לך את הרגל, ואז נראה איך תרגישי לגבי זה."

"אוף, רק אמרתי," אני ממלמלת. "ובבקשה תפסיק לקרוא לי ספידי."

שפתיו מתהדקות והמצח שלו מתקמט.

"בסדר. נוכל לדון בכינוי אחר כך. בוא פשוט נוריד לך את הנעל, ונבדוק את מידת הנזק לכף הרגל. אחת... שתיים... שלוש."

אני מושכת חזק, והנעל יורדת. גבריאל בינתיים מקלל שוב כמו מַלח.

"פאקינג בן זונה מזדיין!" הוא צועק.

"זה כואב יותר?"

הוא משתתק ותוקע בי מבט קודר. "מה לעזאזל נראה לך?"

"טוב, אמרתי לך –"

"שלא תעזי להגיד אמרתי לך."

"לא התכוונתי." ועוד איך התכוונתי. אני מכווצת שפתיים, ושנייה אחר כך שואלת, "אתה רוצה שאוריד לך גם את הגרב?"

"לא, אני יכול לבד."

אני מתיישבת לאחור ומסתכלת בו כשהוא פושט בזהירות את הגרב.

"אה, פאק," הוא נאנק.

"אוי, זה ממש לא נראה טוב." אני מתקרבת להסתכל על הרגל שלו, שקיבלה גוון כחול די מרשים. "היא לא אמורה להיות בצבע כזה ובטח לא בכזאת מהירות. בהחלט נראה לי שהיא שבורה." אני מציצה מעלה אל פניו.

אלוהים, הוא כזה יפה.

"מה את אומרת, שרלוק," הוא מפטיר.

והוא מניאק.

אני מסתכלת שוב על הרגל שלו. "לא נראה לי שהעצם הזאת פה אמורה לבלוט ככה." אני מצביעה עליה באצבע.

הוא מרחיק את היד שלי. "אל תיגעי!"

"לא התכוונתי לגעת! אני לא סתומה."

"בטוחה בזה?"

"הי!" אני מזדקפת קצת בעלבון. "זה לא יפה! אני יודעת שדרסתי אותך, אבל זאת הייתה תאונה. לא התכוונתי. בחיים לא דרסתי אף אחד. קרה לי שהתנגשתי במכונית אחרת, אבל זאת הייתה יותר היתקלות, ובאשמת הנהג השני, לא באשמתי. הוא יצא פתאום מולי. ופעם גם הורדתי למישהו מראת צד והוא התעצבן, אבל אם הוא היה חונה כמו שצריך ולא משאיר את הרכב בולט לכביש, לא הייתי משתפשפת בו. אני לא אשמה שיש בעולם נהגים גרועים."

גבריאל בוהה בי בהלם מוחלט.

"מה?" אני שואלת, קצת במבוכה.

"את שומעת את עצמך מדברת?"

"ברור שכן." אני מעקמת מצח. "אני לא חירשת."

"יופי. כי לרגע תהיתי אם את באמת מודעת לשטויות שיוצאות לך מפה."

אוף. מניאק.

הוא מנסה לקום על רגליו – טוב, על רגלו. אני קמה ומציעה לו יד כי אני, בניגוד אליו, בן אדם נחמד, אבל הוא מתעלם מהיד המושטת ומעדיף לסבול.

אז אני מביטה בו בזמן שהוא מתרומם, מתאמץ לשמור על שווי משקל על רגל אחת ומשעין יד על גג המכונית שלי לתמיכה.

הוא נורא גבוה. מטר תשעים ושתיים לפי האתר שלו. אני רק מטר שישים ושתיים. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים שלמים. גם עם העקבים אני צריכה לעקם את הצוואר לאחור כדי להסתכל אליו למעלה.

הפרצוף שלו מכווץ בכאב.

"אנחנו צריכים לקחת אותך לבית חולים. נראה לי שפרסבטריאן הכי קרוב."

הוא פולט צחוק קשה. "לא, תודה."

"למה? מה הבעיה עם פרסבטריאן?"

"אין שום בעיה איתו. הבעיה היא את. אין מצב בעולם שאני נכנס איתך למכונית."

"היי! זה לא יפה. ברצינות, גבריאל, אתה מתחיל להעליב אותי."

"באמת? אוי לא, אני נורא מצטער." הוא מכה על חזהו. "כי ממש לא הייתי רוצה להעליב אותך אחרי שהואלת בטובך לדרוס אותי עם עגלת הגולף הזאת שאת קוראת לה מכונית ושברת לי את כף הרגל המזדיינת!"

"זאת הייתה תאונה! והאוטו שלי הוא לא עגלת גולף!"

"זאת הייתה תאונה! לא ראית אותי כי היית עסוקה כל־כך בלמרר בבכי שבכלל לא שמת לב שאני שם!"

שיט. הוא ראה אותי בוכה.

המבוכה מאדימה לי את הלחיים.

"מה קרה? רבת עם החבר שלך?" הוא חוקר אותי בארסיות.

"לא," אני נופלת בפח. "אין לי חבר." כבר לא. "ולא שזה עניינך, אבל פיטרו אותי כרגע."

"דרסת גם את הבוס שלך?"

אוף. מניאק.

ממש מתחשק לי לתקוע את עקב הסטילטו שלי בכף הרגל הבריאה שלו ולהוציא גם אותה משימוש. אבל לא אעשה את זה כי אני לא מגעילה כמוהו. הוא כל־כך ירד מראש רשימת המפורסמים הלוהטים שלי.

"אתה לא בן אדם נחמד, גבריאל אוונס." אני משלבת זרועות על החזה.

"ואת סכנה לאנושות בכללותה. אני צריך להתקשר למשרד הרישוי שייקחו ממך את הרישיון כי מי שנתן לך אותו בטח היה מסטול."

"מר אנדרס לא היה מסטול! הוא היה זקן נחמד מאוד! אלוהים! למה שלא תדלג על משרד הרישוי ותתקשר ישר למשטרה לדווח על הנהיגה המסוכנת שלי? הם בטח ישמחו לשלול לי את הרישיון!"

אוי, למה אמרתי את זה עכשיו?

מהגיחוך שמתנוסס עכשיו על הפרצוף שלו, אני מבינה שהוא לא חשב להתקשר למשטרה.

אני הולכת לכלא.

אני בולעת רוק.

"עד כמה שהמחשבה מפתה, את לא תחזיקי חמש דקות בכלא, ספידי. אולי תגידי שאני נחמד מדי, אבל נראה לי שלא אשלח את התחת היפה שלך לכלא ולא אזמין משטרה."

זה עלוב מצידי שנתקעתי על זה שהוא אמר שאני יפה? טוב, שהתחת שלי יפה, אבל עדיין.

אלוהים, אני צריכה סטירה רצינית.

"על לא דבר," הוא מטעים.

ואז הוא מתרומם מהמכונית שלי ומתחיל לקפוץ. אני לא צוחקת, הוא מקפץ לו משם.

"שכחת את הנעל והגרב," אני קוראת אחריו כשאני מבחינה בהם על המדרכה.

"את יכולה לשמור אותם למזכרת," הוא צועק לאחור וממשיך לקפץ אל אאודי כסופה מפוארת שחונה קצת הלאה משם בצד השני של הרחוב.

אני מתכופפת ומרימה את הגרב והנעל.

אמרתי לו שהוא לא נחמד, אבל כנראה בכל זאת יש בו צד קצת נחמד. הוא היה יכול להתקשר למשטרה. זה מה שהוא כנראה אמור לעשות, אבל לא עשה את זה. ואפילו לא אמרתי לו תודה.

עם הגרב והנעל ביד אני הולכת אל גבריאל, שכבר הספיק להגיע למכונית שלו ולפתוח את דלת הנהג.

עד שאני מגיעה אליו הוא כבר יושב בפנים והמכונית מותנעת.

אני דופקת על החלון. הוא מפנה ראש ומסתכל עליי.

"הבאתי לך את הגרב והנעל." אני מרימה אותם להראות לו.

הוא פותח את החלון, לוקח אותם ממני בלי לומר מילה וזורק על המושב לידו.

אני ממשיכה לעמוד לידו במבוכה, נושכת שפתיים ופוכרת ידיים. "הייתי צריכה להגיד לך תודה. שלא התקשרת למשטרה. אני באמת מעריכה את זה. ואני מצטערת שדרסתי לך את הרגל. באמת. ולגמרי אבין אם תשנה את דעתך ותחליט כן להתקשר למשטרה. אז אני יכולה לתת לך את הנייד שלי למקרה שתצטרך–"

"את מתחילה איתי עכשיו? כי אני חייב להגיד שאם כן, זה פשוט לא במקום. שברת לי את הרגל ועכשיו את מנסה להיכנס לי לתחתונים. לא לעניין, ספידי."

"מה? לא!" אני נרתעת בזעזוע וידיי נשלחות אל פניי. "א – אני רק ניסיתי –" אני מגמגמת ומנענעת בראש.

"אני לא מנסה להיכנס לך לתחתונים! ניסיתי להיות בן אדם טוב! אני לא מאמינה שחשבת שאני מתחילה איתך!"

"לא התחלת?"

"לא!"

"בסדר" – הוא מחכך סנטר – "אני לא יודע אם להרגיש הקלה או להיפגע." הוא סוקר אותי במבט מכף רגל עד ראש. "נראה לי שאלך על הקלה."

"אוף! אלוהים, אתה כזה..."

"אני מה?" הוא מדרבן אותי.

אל תידרדרי לרמה שלו, אווה. אל תבלעי את הפיתיון. ברור שהוא אוהב לריב. אל תיתני לו את מה שהוא רוצה.

אני נושמת עמוק כמה פעמים ומשנה כיוון. "אתה בטוח שתצליח לנהוג?"

הוא ממצמץ אליי כאילו ציפה שאריב איתו חזרה. ואני נשבעת שאני רואה ניצוץ של אכזבה מכך שלא עשיתי את זה.

"ברור," הוא עונה. "זה רכב אוטומטי. אני צריך רק רגל אחת לנהיגה."

"את הימנית, וזאת הרגל הפצועה. אני באמת חושבת שלא תוכל לנהוג. אתה לא יכול להשעין עליה שום משקל. וגם אם איכשהו תצליח לנהוג. אתה יכול להחמיר את הנזק עוד יותר."

"עכשיו את פאקינג רופאה פתאום?" הוא עוקץ. "ברור שאני יכול לנהוג במכונית המחורבנת שלי. ועכשיו את מוכנה להתחפף כדי שאוכל להגיע לבית החולים?" הוא מסלק אותי בנפנוף של פרק היד.

"בסדר." אני מרימה ידיים וצועדת צעד אחד לאחור. "אני אלך. אבל שלא תגיד שלא הזהרתי אותך, קפצני."

"איך קראת לי עכשיו?"

"כלום." אני מחייכת בתמימות. "תנהג בזהירות." אני מסתובבת וחוזרת למכונית שלי.

אני שומעת אותו לוחץ על הגז.

כשאני מגיעה למכונית שלי, במקום להיכנס אני נשענת על הדלת וצופה בו מנסה לנהוג, כשברור לי שאין לו שמץ של סיכוי להצליח.

המכונית מתקדמת בהתחלה לאט ואז קופצת קדימה, כאילו הוא לחץ חזק מדי על הגז. אחר כך הוא נעצר, שוב מקרטע קדימה, ושוב נעצר.

"איזה חרא!" הוא צועק ומרביץ להגה, מה שמפעיל את הצופר.

אני מתאפקת לא לצחוק. "אתה בסדר שם, קפצני?"

הוא לא מסתכל עליי בכלל. רק מרים אצבע בתנועה מגונה.

מניאק.

אבל במקום להתרגז אני צוחקת, כי ברור לי שזה רק יעצבן אותו יותר.

המנוע נוהם שוב, ואז המכונית מזנקת פתאום לפנים ועולה על המדרכה, היישר לכיוון תמרור דרכים.

אוי ואבוי!

הוא יורד במהירות מהמדרכה ולוחץ חזק על הבלמים.

ידיו לופתות חזק את ההגה, ופניו מתוחות ונרגזות.

אני פותחת את דלת המכונית, שולחת יד ולוקחת את התיק שלי. אחר כך אני נועלת והולכת אל גבריאל.

הוא עדיין יושב שם, בוהה בכעס בהגה שלו.

"אמרתי לך – "

מבט של קרן לייזר משתיק אותי באמצע המשפט. "אם פאקינג תגידי אמרתי לך, אני קורא למשטרה, ואז הם יסיעו אותי לבית החולים ואת תשבי בניידת עם אזיקים על הידיים."

אני נושכת שפה ומתאפקת לא לצחוק. "אז זה אומר שאתה רוצה שאסיע אותך לבית החולים?"

"לא," הוא רוטן.

ואז הוא משחרר את חגורת הבטיחות ופותח את הדלת. אני מספיקה לקפוץ אחורה ברגע האחרון כדי שהיא לא תפגע בי.

אני מסתכלת עליו בבלבול, בזמן שהוא מקפץ מסביב למכונית, פותח את דלת הנוסע, מתיישב בפנים וטורק אותה.

"אז את מסיעה אותי לבית החולים המזדיין או לא?" הוא צועק מבפנים.

טוב. נראה שאני מסיעה כוכב קולנוע וכחן לבית החולים.

אני נכנסת למכונית שלו בלי לומר מילה, טורקת את הדלת ושמה את התיק במושב האחורי. אני מקרבת את הכיסא כדי שאוכל להגיע לדוושות, וחוגרת חגורת בטיחות.

"אני לוקחת אותך לפרסבטריאן?" אני מוודאת.

"כן. אח שלי רופא שם. הוא יטפל בי."

לא ידעתי שיש לו אח, בטח שלא רופא.

מעניין איזה רופא הוא. הם דומים? אלוהים, אני מקווה שכן.

גבריאל אולי מניאק נוראי, אבל מניאק חתיך.

אבל אני לא בונה על זה שאחיו יהיה נחמד. חשבתי שגבריאל נחמד אחרי הפעם הראשונה שפגשתי אותו ואין ספק שטעיתי קשות.

בדיוק כשאני מתכוונת להעביר להילוך נסיעה אני רואה שגבריאל שולח יד לכיס המכנסיים שלו ומוציא בקבוקון כסוף. הוא מסובב את הפקק ולוגם מהנוזל בפנים, שאני די בטוחה שאינו מים.

"כדאי שתשתה?" אני שואלת.

הוא מעקם פנים. "זה עוזר לכאב."

"יש לי אדוויל בתיק," אני מציעה.

הוא מתעלם ממני ולוגם שוב מהבקבוקון.

"טוב," אני נאנחת. "בוא נזוז." עדיף להביא אותו לבית החולים כמה שיותר מהר.

אני מעבירה להילוך נסיעה ואז בודקת שוב ושוב ואז עוד פעם במראות לפני שאני יוצאת לדרך.

גבריאל פותח את התא בין המושבים ומוציא חפיסת סיגריות ומצית.

לא ידעתי שהוא מעשן.

הוא פותח חלון, מוציא סיגריה מהחפיסה, תוקע אותה בין שפתיו המשגעות ומדליק.

למרות שהוא נראה סקסי בטירוף וקשוח כזה עם הסיגריה, עישון זה הרגל דוחה וממש לא בריא.

ריח העשן נכנס לרכב למרות החלון הפתוח.

בלעע, אלוהים זה מסריח.

אני משתעלת בהגזמה ופותחת חלון.

"יש בעיה, ספידי?"

"אתה יודע שעישון פסיבי הורג אלפי אמריקאים כל שנה?"

"לא ידעתי. את ידעת שנהיגה מסוכנת הורגת עשרות אלפי אמריקאים חפים מפשע בתאונות דרכים כל שנה?"

הוא נועץ בי מבט רב משמעות ושואף עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה, ואז נותן לעשן להיפלט לאט מזווית הפה.

אלוהים, כמה שהוא סקסי.

תפסיקי עם זה, אווה. תתמקדי בעניין.

"זה לא היה בכוונה. ולא הרגתי אותך."

"רק שברת לי את הרגל. ואני לא הורג אותך."

"אבל אתה מסכן את חיי בצורה מכוונת עם מקל הסרטן שלך." אני מצביעה על הסיגריה.

הוא תוחב אותה בין שפתיו ומשאיר אותה תלויה שם.

שאלוהים יעזור לי. הוא נראה כמו ג'יימס דין או מרלון ברנדו הצעיר. עברייני וקוּל כזה.

אוף. למה הוא חייב להיראות כזה מהמם עם הדבר הכי דוחה בעולם תקוע לו בפה?

"אל תדאגי, ספידי," הוא אומר עם הסיגריה בין השפתיים. "הרבה יותר סביר שתהרגי את עצמך בעגלת הגולף שאת נוהגת בה מאשר שתמותי משאיפת העשן שלי."

"טוב, אם אמות מסרטן ריאות משאיפות עשן, המוות שלי עליך."

הוא שואף עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה ומרחיק אותה מבין שפתיו, מחזיק בה בין האצבע לאגודל ומאפר דרך החלון. "מאמין שאמצא דרך לחיות עם זה."

אוף. מניאק.

"לא כשהרוח הכועסת שלי תחזור לרדוף אותך כל פעם שתדליק, תאמין לי."

"השמעת עכשיו בדיחה גסה, ספידי?"

אני משחזרת בראש מה אמרתי, שומעת מה שהוא שמע, והפרצוף שלי מסמיק מרוב מבוכה עד שבוערות לי הלחיים.

"את חושבת שאני מדליק?"

אין לי מה לומר, לכן אני עושה את הדבר הבוגר ומרימה אליו אצבע בתנועה מגונה.

הוא צוחק. צחוק עמוק וסקסי שאני מרגישה בכל הגוף.

"אני אקבל את זה כתשובה חיובית."

"תקבל את זה כתשובה שלילית. שלילי חזק. ועכשיו אתה מוכן לשתוק ולתת לי לנהוג? אני לא רוצה לעשות עוד תאונה."

אני מציצה אליו ורואה שהוא מחייך אליי בעליזות.

"אין בעיה, ספידי." הוא קורץ לי, ואז מקרב את הסיגריה אל בין שפתיו ושואף שוב, נראה מתאים בול לתפקיד כוכב הקולנוע המהמם.

וכל האיברים הנשיים שלי מתחילים לרקוד בתגובה.

אוי לא.

סמנתה טאוול החלה בכתיבת הספר הראשון שלה ב-2008 במהלך חופשת לידה. היא השלימה את כתב היד חמישה חודשים אחר כך ומאז לא הפסיקה לכתוב. נוסף על "סערה אדירה" היא חיברה גם את סדרת The Bringer ואלכסנדרה ג'ונס, והכול לצלילי אואזיס, הדורז, אדל, קינגס אוף ליון, קילרז, פליטווד מק ועוד יוצרים אהובים עליה. היא ילידת האל ובוגרת אוניברסיטת סלפורד, ומתגוררת עם בעלה קרייג באיסט יורקשייר, עם בנם ובתם.

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 345 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

שוברים את הוליווד סמנתה טאוול

פרק 1
אווה


אל תבכי.

שלא תעזי לבכות, אווה סימס.

שרדת דברים קשים יותר מאשר פיטורים מהעבודה.

פיטרו אותי מהעבודה.

שיט. פיטרו אותי מהעבודה.

חבר שלי עזב אותי לפני חודש. החל ממחר אין לי איפה לגור. ועכשיו גם אין לי עבודה.

טוב. אני הולכת לבכות.

רועדות לי השפתיים, ודמעות מתחילות לרדת מעיניי.

אני יוצאת מהבניין בהליכה מהירה, בנקישת עקבים רמה על רצפת הלובי, מתעלמת ממבטה הסקרני של פקידת הקבלה.

אני דוחפת את הדלת המסתובבת והנה אני בחוץ. אני ממהרת בראש מורכן מסביב לבניין אל המכונית שלי שחונה שם.

אני נכנסת פנימה, סוגרת אחריי את הדלת וזורקת את התיק על המושב לידי. אני מכניסה את המפתח ומתניעה.

אני רק רוצה הביתה.

אבל כבר אין לי בית. החל ממחר.

ואז מתחיל המבול הרציני.

דמעות זולגות על לחיי. אני מנגבת את העיניים בכף היד, ולא אכפת לי שבטח מרחתי את כל האיפור.

לא כאילו נשאר לי עוד מישהו להרשים.

אני מעבירה להילוך אחורי ולוחצת על הגז.

שנייה אחר כך, אני עוברת על פס האטה נמוך.

אני לא זוכרת שהיו כאן פסי האטה.

כשאני מפנה ראש לאחור אני רואה מישהו מתרחק בקפיצות מהמכונית שלי.

אוי, שיט.

זה לא היה פס האטה.

זה היה מישהו.

דרסתי מישהו עם הרכב! לאן היום הזה עוד יידרדר?

אני ממהרת לצאת מהמכונית, מנגבת בחיפזון את העיניים בכפות ידיי, וכשאני רצה אחורה אני מגלה בחור יושב על המדרכה ומחזיק את כף רגלו הימנית, מקלל ונאנק בכאב.

"אוי לא! אני ממש מצטערת! אתה בסדר?"

"לא, אני לא פאקינג בסדר!" הוא צועק. "הרגע דרסת לי את הרגל!"

הקול שלו נשמע מוכר במעורפל, כאילו כבר שמעתי אותו בעבר.

קשה לי לראות ממש את הפנים שלו כי הראש שלו מורכן, ואני רואה רק רעמת שיער כהה.

"נראה לי שהיא שבורה," הוא נאנק. "פאק, זה כואב."

אני כורעת ברך לידו, מושכת מטה את החצאית שתכסה את ירכיי. ידעתי שהייתי צריכה ללבוש מכנסיים הבוקר.

"איך אני יכולה לעזור?"

"נראה לי שכבר עשית מספיק," הוא מתרגז.

הוא מרים ראש, ומסתכל היישר עליי.

אוי אלוהים, אין מצב.

אני מזהה את העיניים הכהות החודרות האלה ואת הפרצוף האפל המהמם.

גבריאל אוונס.

הילד הרע הנוכחי של הוליווד והסלבריטי שאני דלוקה עליו כרגע. הייתי דלוקה על לא מעט מפורסמים במשך השנים, אבל כרגע אני בקטע של סוס ההרבעה האיטלקי. לא שככה קוראים לו בתקשורת. אני קוראת לו ככה ביני לביני כי הוא חצי איטלקי והייתי רוצה לחשוב שהוא סוס הרבעה במיטה.

והוא מהמם חיצונית. יש לו גוף שווה בטירוף וקטע כזה של תותח רציני. אני פשוט מתה עליו.

"לא," הוא אומר.

"לא?" אני חוזרת אחריו בבלבול.

"לא, את לא יכולה לקבל חתימה, ובטח שלא לעשות איתי סלפי."

"לא התכוונתי לבקש ממך חתימה."

"אז רק סלפי?"

"מה? לא!"

"את תמיד מסמיקה כשאת משקרת, ספידי?"

ספידי?

"אני לא משקרת!" ידיי נשלחות אל לחיי מעצמן. הן בוערות. זה מה שקרה מרוב שחשבתי כמה הוא לוהט.

"בטח שלא."

"אני לא! אני נשבעת! ואנשים באמת עושים את זה? מבקשים ממך סלפי אחרי שהם דרסו אותך? כי זה מעשה ממש דפוק."

"תופתעי לשמוע מה אנשים מוכנים לעשות בשביל תמונה איתי. אבל אף פעם עוד לא דרסו אותי. זאת הפעם הראשונה שלי, אז אצטרך לחזור אלייך בעניין הזה."

"אני לא רוצה סלפי! בחיי! אחרת הייתי מבקשת עוד בפעם הקודמת שנפגשנו. לפני חצי שנה." הוא בוהה בי כאילו אין לו מושג, אז אני מסבירה, "נפגשנו במועדון. חברה שלי, צ'רלי מייקלס, יוצאת עם ווהן ווסט. ווהן הכיר בינינו."

"אני לא זוכר."

אוי. לא אכחיש שהתאכזבתי. תמיד קיוויתי שאם ישחק לי המזל ואזכה לפגוש שוב את גבריאל, הוא יזכור אותי.

מצד שני, למה שיזכור? הוא פוגש המון אנשים כל הזמן, ובטח רובם נשים.

טוב, עכשיו הוא ללא ספק יזכור אותי לעד.

שיטה מצוינת למשוך את תשומת ליבו של כוכב הקולנוע שאת דלוקה עליו, אווה. תדרסי אותו עם המכונית.

"טוב, אין בעיה." אני מחייכת. "שמי אווה –"

"מבחינתי שיקראו לך גם קנדי ותעשי עכשיו סטריפטיז מולי, זה לא מעניין אותי. כרגע אני רק צריך שתעזרי לי להוריד את הנעל כי כף הרגל שלי כואבת בטירוף!"

"אתה חושב שזה רעיון טוב? אני זוכרת שאח שלי שבר את כף הרגל כשהיינו ילדים. הוא הוריד ישר את הנעל ונורא כאב לו. הוא לא היה מסוגל ללכת. אבא שלי היה צריך לסחוב אותו למכונית ולקחת אותו לבית חולים. הוא בכה כל הדרך לשם. הרופא אמר שהנעל החזיקה לו את כף הרגל, ואם היה משאיר אותה עד שהגיע לבית החולים היה כואב לו הרבה פחות. נשברו לו ארבע עצמות בכף הרגל. הוא היה צריך לעבור ניתוח. היה בגבס ארבעה חודשים."

"איזה סיפור מעודד. גם לו את שברת את הרגל?"

"לא! מה פתאום. הוא נפל מבית העץ שלנו."

"לא מזיז לי איך אח שלך שבר את הרגל! לא שמעת שאמרתי שכף הרגל שלי כואבת כמו אני לא יודע מה? לא נראה לי שזה יכול להחמיר עוד יותר! עכשיו את מוכנה להוריד לי את הנעל המחורבנת?"

"בסדר. וואו. אתה כזה עצבני."

הוא רק נוהם בתגובה.

אני פותחת את השרוכים בנעל ומנסה לחלוץ לו אותה בעדינות רבה.

"אה, פאק! זה כואב!"

"אמרתי לך שזה לא רעיון טוב. אתה רוצה שאפסיק?"

"לא, תמשיכי."

"לעשות את זה כמו פלסטר?"

"מה?"

"פשוט לתלוש בבת אחת כמו פלסטר?"

"לא! רק תורידי לי את הנעל כמו שבן אדם נורמלי מוריד נעל מזדיינת. בלי לתלוש שום דבר."

"לא התכוונתי שבאמת אתלוש אותה. התכוונתי פשוט מהר, כמו פלסטר. אוף, אתה מאוד עוקצני, וגם מקלל הרבה."

גבותיו החומות כהות מתקרבות זו אל זו בקימוט עוין. "כרגע דרסת לי את הרגל המזדיינת, ואת מתלוננת שאני עוקצני ופאקינג מקלל הרבה? מה דעתך על זה, ספידי? אני אכנס לרכב שלי ואדרוס לך את הרגל, ואז נראה איך תרגישי לגבי זה."

"אוף, רק אמרתי," אני ממלמלת. "ובבקשה תפסיק לקרוא לי ספידי."

שפתיו מתהדקות והמצח שלו מתקמט.

"בסדר. נוכל לדון בכינוי אחר כך. בוא פשוט נוריד לך את הנעל, ונבדוק את מידת הנזק לכף הרגל. אחת... שתיים... שלוש."

אני מושכת חזק, והנעל יורדת. גבריאל בינתיים מקלל שוב כמו מַלח.

"פאקינג בן זונה מזדיין!" הוא צועק.

"זה כואב יותר?"

הוא משתתק ותוקע בי מבט קודר. "מה לעזאזל נראה לך?"

"טוב, אמרתי לך –"

"שלא תעזי להגיד אמרתי לך."

"לא התכוונתי." ועוד איך התכוונתי. אני מכווצת שפתיים, ושנייה אחר כך שואלת, "אתה רוצה שאוריד לך גם את הגרב?"

"לא, אני יכול לבד."

אני מתיישבת לאחור ומסתכלת בו כשהוא פושט בזהירות את הגרב.

"אה, פאק," הוא נאנק.

"אוי, זה ממש לא נראה טוב." אני מתקרבת להסתכל על הרגל שלו, שקיבלה גוון כחול די מרשים. "היא לא אמורה להיות בצבע כזה ובטח לא בכזאת מהירות. בהחלט נראה לי שהיא שבורה." אני מציצה מעלה אל פניו.

אלוהים, הוא כזה יפה.

"מה את אומרת, שרלוק," הוא מפטיר.

והוא מניאק.

אני מסתכלת שוב על הרגל שלו. "לא נראה לי שהעצם הזאת פה אמורה לבלוט ככה." אני מצביעה עליה באצבע.

הוא מרחיק את היד שלי. "אל תיגעי!"

"לא התכוונתי לגעת! אני לא סתומה."

"בטוחה בזה?"

"הי!" אני מזדקפת קצת בעלבון. "זה לא יפה! אני יודעת שדרסתי אותך, אבל זאת הייתה תאונה. לא התכוונתי. בחיים לא דרסתי אף אחד. קרה לי שהתנגשתי במכונית אחרת, אבל זאת הייתה יותר היתקלות, ובאשמת הנהג השני, לא באשמתי. הוא יצא פתאום מולי. ופעם גם הורדתי למישהו מראת צד והוא התעצבן, אבל אם הוא היה חונה כמו שצריך ולא משאיר את הרכב בולט לכביש, לא הייתי משתפשפת בו. אני לא אשמה שיש בעולם נהגים גרועים."

גבריאל בוהה בי בהלם מוחלט.

"מה?" אני שואלת, קצת במבוכה.

"את שומעת את עצמך מדברת?"

"ברור שכן." אני מעקמת מצח. "אני לא חירשת."

"יופי. כי לרגע תהיתי אם את באמת מודעת לשטויות שיוצאות לך מפה."

אוף. מניאק.

הוא מנסה לקום על רגליו – טוב, על רגלו. אני קמה ומציעה לו יד כי אני, בניגוד אליו, בן אדם נחמד, אבל הוא מתעלם מהיד המושטת ומעדיף לסבול.

אז אני מביטה בו בזמן שהוא מתרומם, מתאמץ לשמור על שווי משקל על רגל אחת ומשעין יד על גג המכונית שלי לתמיכה.

הוא נורא גבוה. מטר תשעים ושתיים לפי האתר שלו. אני רק מטר שישים ושתיים. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים שלמים. גם עם העקבים אני צריכה לעקם את הצוואר לאחור כדי להסתכל אליו למעלה.

הפרצוף שלו מכווץ בכאב.

"אנחנו צריכים לקחת אותך לבית חולים. נראה לי שפרסבטריאן הכי קרוב."

הוא פולט צחוק קשה. "לא, תודה."

"למה? מה הבעיה עם פרסבטריאן?"

"אין שום בעיה איתו. הבעיה היא את. אין מצב בעולם שאני נכנס איתך למכונית."

"היי! זה לא יפה. ברצינות, גבריאל, אתה מתחיל להעליב אותי."

"באמת? אוי לא, אני נורא מצטער." הוא מכה על חזהו. "כי ממש לא הייתי רוצה להעליב אותך אחרי שהואלת בטובך לדרוס אותי עם עגלת הגולף הזאת שאת קוראת לה מכונית ושברת לי את כף הרגל המזדיינת!"

"זאת הייתה תאונה! והאוטו שלי הוא לא עגלת גולף!"

"זאת הייתה תאונה! לא ראית אותי כי היית עסוקה כל־כך בלמרר בבכי שבכלל לא שמת לב שאני שם!"

שיט. הוא ראה אותי בוכה.

המבוכה מאדימה לי את הלחיים.

"מה קרה? רבת עם החבר שלך?" הוא חוקר אותי בארסיות.

"לא," אני נופלת בפח. "אין לי חבר." כבר לא. "ולא שזה עניינך, אבל פיטרו אותי כרגע."

"דרסת גם את הבוס שלך?"

אוף. מניאק.

ממש מתחשק לי לתקוע את עקב הסטילטו שלי בכף הרגל הבריאה שלו ולהוציא גם אותה משימוש. אבל לא אעשה את זה כי אני לא מגעילה כמוהו. הוא כל־כך ירד מראש רשימת המפורסמים הלוהטים שלי.

"אתה לא בן אדם נחמד, גבריאל אוונס." אני משלבת זרועות על החזה.

"ואת סכנה לאנושות בכללותה. אני צריך להתקשר למשרד הרישוי שייקחו ממך את הרישיון כי מי שנתן לך אותו בטח היה מסטול."

"מר אנדרס לא היה מסטול! הוא היה זקן נחמד מאוד! אלוהים! למה שלא תדלג על משרד הרישוי ותתקשר ישר למשטרה לדווח על הנהיגה המסוכנת שלי? הם בטח ישמחו לשלול לי את הרישיון!"

אוי, למה אמרתי את זה עכשיו?

מהגיחוך שמתנוסס עכשיו על הפרצוף שלו, אני מבינה שהוא לא חשב להתקשר למשטרה.

אני הולכת לכלא.

אני בולעת רוק.

"עד כמה שהמחשבה מפתה, את לא תחזיקי חמש דקות בכלא, ספידי. אולי תגידי שאני נחמד מדי, אבל נראה לי שלא אשלח את התחת היפה שלך לכלא ולא אזמין משטרה."

זה עלוב מצידי שנתקעתי על זה שהוא אמר שאני יפה? טוב, שהתחת שלי יפה, אבל עדיין.

אלוהים, אני צריכה סטירה רצינית.

"על לא דבר," הוא מטעים.

ואז הוא מתרומם מהמכונית שלי ומתחיל לקפוץ. אני לא צוחקת, הוא מקפץ לו משם.

"שכחת את הנעל והגרב," אני קוראת אחריו כשאני מבחינה בהם על המדרכה.

"את יכולה לשמור אותם למזכרת," הוא צועק לאחור וממשיך לקפץ אל אאודי כסופה מפוארת שחונה קצת הלאה משם בצד השני של הרחוב.

אני מתכופפת ומרימה את הגרב והנעל.

אמרתי לו שהוא לא נחמד, אבל כנראה בכל זאת יש בו צד קצת נחמד. הוא היה יכול להתקשר למשטרה. זה מה שהוא כנראה אמור לעשות, אבל לא עשה את זה. ואפילו לא אמרתי לו תודה.

עם הגרב והנעל ביד אני הולכת אל גבריאל, שכבר הספיק להגיע למכונית שלו ולפתוח את דלת הנהג.

עד שאני מגיעה אליו הוא כבר יושב בפנים והמכונית מותנעת.

אני דופקת על החלון. הוא מפנה ראש ומסתכל עליי.

"הבאתי לך את הגרב והנעל." אני מרימה אותם להראות לו.

הוא פותח את החלון, לוקח אותם ממני בלי לומר מילה וזורק על המושב לידו.

אני ממשיכה לעמוד לידו במבוכה, נושכת שפתיים ופוכרת ידיים. "הייתי צריכה להגיד לך תודה. שלא התקשרת למשטרה. אני באמת מעריכה את זה. ואני מצטערת שדרסתי לך את הרגל. באמת. ולגמרי אבין אם תשנה את דעתך ותחליט כן להתקשר למשטרה. אז אני יכולה לתת לך את הנייד שלי למקרה שתצטרך–"

"את מתחילה איתי עכשיו? כי אני חייב להגיד שאם כן, זה פשוט לא במקום. שברת לי את הרגל ועכשיו את מנסה להיכנס לי לתחתונים. לא לעניין, ספידי."

"מה? לא!" אני נרתעת בזעזוע וידיי נשלחות אל פניי. "א – אני רק ניסיתי –" אני מגמגמת ומנענעת בראש.

"אני לא מנסה להיכנס לך לתחתונים! ניסיתי להיות בן אדם טוב! אני לא מאמינה שחשבת שאני מתחילה איתך!"

"לא התחלת?"

"לא!"

"בסדר" – הוא מחכך סנטר – "אני לא יודע אם להרגיש הקלה או להיפגע." הוא סוקר אותי במבט מכף רגל עד ראש. "נראה לי שאלך על הקלה."

"אוף! אלוהים, אתה כזה..."

"אני מה?" הוא מדרבן אותי.

אל תידרדרי לרמה שלו, אווה. אל תבלעי את הפיתיון. ברור שהוא אוהב לריב. אל תיתני לו את מה שהוא רוצה.

אני נושמת עמוק כמה פעמים ומשנה כיוון. "אתה בטוח שתצליח לנהוג?"

הוא ממצמץ אליי כאילו ציפה שאריב איתו חזרה. ואני נשבעת שאני רואה ניצוץ של אכזבה מכך שלא עשיתי את זה.

"ברור," הוא עונה. "זה רכב אוטומטי. אני צריך רק רגל אחת לנהיגה."

"את הימנית, וזאת הרגל הפצועה. אני באמת חושבת שלא תוכל לנהוג. אתה לא יכול להשעין עליה שום משקל. וגם אם איכשהו תצליח לנהוג. אתה יכול להחמיר את הנזק עוד יותר."

"עכשיו את פאקינג רופאה פתאום?" הוא עוקץ. "ברור שאני יכול לנהוג במכונית המחורבנת שלי. ועכשיו את מוכנה להתחפף כדי שאוכל להגיע לבית החולים?" הוא מסלק אותי בנפנוף של פרק היד.

"בסדר." אני מרימה ידיים וצועדת צעד אחד לאחור. "אני אלך. אבל שלא תגיד שלא הזהרתי אותך, קפצני."

"איך קראת לי עכשיו?"

"כלום." אני מחייכת בתמימות. "תנהג בזהירות." אני מסתובבת וחוזרת למכונית שלי.

אני שומעת אותו לוחץ על הגז.

כשאני מגיעה למכונית שלי, במקום להיכנס אני נשענת על הדלת וצופה בו מנסה לנהוג, כשברור לי שאין לו שמץ של סיכוי להצליח.

המכונית מתקדמת בהתחלה לאט ואז קופצת קדימה, כאילו הוא לחץ חזק מדי על הגז. אחר כך הוא נעצר, שוב מקרטע קדימה, ושוב נעצר.

"איזה חרא!" הוא צועק ומרביץ להגה, מה שמפעיל את הצופר.

אני מתאפקת לא לצחוק. "אתה בסדר שם, קפצני?"

הוא לא מסתכל עליי בכלל. רק מרים אצבע בתנועה מגונה.

מניאק.

אבל במקום להתרגז אני צוחקת, כי ברור לי שזה רק יעצבן אותו יותר.

המנוע נוהם שוב, ואז המכונית מזנקת פתאום לפנים ועולה על המדרכה, היישר לכיוון תמרור דרכים.

אוי ואבוי!

הוא יורד במהירות מהמדרכה ולוחץ חזק על הבלמים.

ידיו לופתות חזק את ההגה, ופניו מתוחות ונרגזות.

אני פותחת את דלת המכונית, שולחת יד ולוקחת את התיק שלי. אחר כך אני נועלת והולכת אל גבריאל.

הוא עדיין יושב שם, בוהה בכעס בהגה שלו.

"אמרתי לך – "

מבט של קרן לייזר משתיק אותי באמצע המשפט. "אם פאקינג תגידי אמרתי לך, אני קורא למשטרה, ואז הם יסיעו אותי לבית החולים ואת תשבי בניידת עם אזיקים על הידיים."

אני נושכת שפה ומתאפקת לא לצחוק. "אז זה אומר שאתה רוצה שאסיע אותך לבית החולים?"

"לא," הוא רוטן.

ואז הוא משחרר את חגורת הבטיחות ופותח את הדלת. אני מספיקה לקפוץ אחורה ברגע האחרון כדי שהיא לא תפגע בי.

אני מסתכלת עליו בבלבול, בזמן שהוא מקפץ מסביב למכונית, פותח את דלת הנוסע, מתיישב בפנים וטורק אותה.

"אז את מסיעה אותי לבית החולים המזדיין או לא?" הוא צועק מבפנים.

טוב. נראה שאני מסיעה כוכב קולנוע וכחן לבית החולים.

אני נכנסת למכונית שלו בלי לומר מילה, טורקת את הדלת ושמה את התיק במושב האחורי. אני מקרבת את הכיסא כדי שאוכל להגיע לדוושות, וחוגרת חגורת בטיחות.

"אני לוקחת אותך לפרסבטריאן?" אני מוודאת.

"כן. אח שלי רופא שם. הוא יטפל בי."

לא ידעתי שיש לו אח, בטח שלא רופא.

מעניין איזה רופא הוא. הם דומים? אלוהים, אני מקווה שכן.

גבריאל אולי מניאק נוראי, אבל מניאק חתיך.

אבל אני לא בונה על זה שאחיו יהיה נחמד. חשבתי שגבריאל נחמד אחרי הפעם הראשונה שפגשתי אותו ואין ספק שטעיתי קשות.

בדיוק כשאני מתכוונת להעביר להילוך נסיעה אני רואה שגבריאל שולח יד לכיס המכנסיים שלו ומוציא בקבוקון כסוף. הוא מסובב את הפקק ולוגם מהנוזל בפנים, שאני די בטוחה שאינו מים.

"כדאי שתשתה?" אני שואלת.

הוא מעקם פנים. "זה עוזר לכאב."

"יש לי אדוויל בתיק," אני מציעה.

הוא מתעלם ממני ולוגם שוב מהבקבוקון.

"טוב," אני נאנחת. "בוא נזוז." עדיף להביא אותו לבית החולים כמה שיותר מהר.

אני מעבירה להילוך נסיעה ואז בודקת שוב ושוב ואז עוד פעם במראות לפני שאני יוצאת לדרך.

גבריאל פותח את התא בין המושבים ומוציא חפיסת סיגריות ומצית.

לא ידעתי שהוא מעשן.

הוא פותח חלון, מוציא סיגריה מהחפיסה, תוקע אותה בין שפתיו המשגעות ומדליק.

למרות שהוא נראה סקסי בטירוף וקשוח כזה עם הסיגריה, עישון זה הרגל דוחה וממש לא בריא.

ריח העשן נכנס לרכב למרות החלון הפתוח.

בלעע, אלוהים זה מסריח.

אני משתעלת בהגזמה ופותחת חלון.

"יש בעיה, ספידי?"

"אתה יודע שעישון פסיבי הורג אלפי אמריקאים כל שנה?"

"לא ידעתי. את ידעת שנהיגה מסוכנת הורגת עשרות אלפי אמריקאים חפים מפשע בתאונות דרכים כל שנה?"

הוא נועץ בי מבט רב משמעות ושואף עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה, ואז נותן לעשן להיפלט לאט מזווית הפה.

אלוהים, כמה שהוא סקסי.

תפסיקי עם זה, אווה. תתמקדי בעניין.

"זה לא היה בכוונה. ולא הרגתי אותך."

"רק שברת לי את הרגל. ואני לא הורג אותך."

"אבל אתה מסכן את חיי בצורה מכוונת עם מקל הסרטן שלך." אני מצביעה על הסיגריה.

הוא תוחב אותה בין שפתיו ומשאיר אותה תלויה שם.

שאלוהים יעזור לי. הוא נראה כמו ג'יימס דין או מרלון ברנדו הצעיר. עברייני וקוּל כזה.

אוף. למה הוא חייב להיראות כזה מהמם עם הדבר הכי דוחה בעולם תקוע לו בפה?

"אל תדאגי, ספידי," הוא אומר עם הסיגריה בין השפתיים. "הרבה יותר סביר שתהרגי את עצמך בעגלת הגולף שאת נוהגת בה מאשר שתמותי משאיפת העשן שלי."

"טוב, אם אמות מסרטן ריאות משאיפות עשן, המוות שלי עליך."

הוא שואף עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה ומרחיק אותה מבין שפתיו, מחזיק בה בין האצבע לאגודל ומאפר דרך החלון. "מאמין שאמצא דרך לחיות עם זה."

אוף. מניאק.

"לא כשהרוח הכועסת שלי תחזור לרדוף אותך כל פעם שתדליק, תאמין לי."

"השמעת עכשיו בדיחה גסה, ספידי?"

אני משחזרת בראש מה אמרתי, שומעת מה שהוא שמע, והפרצוף שלי מסמיק מרוב מבוכה עד שבוערות לי הלחיים.

"את חושבת שאני מדליק?"

אין לי מה לומר, לכן אני עושה את הדבר הבוגר ומרימה אליו אצבע בתנועה מגונה.

הוא צוחק. צחוק עמוק וסקסי שאני מרגישה בכל הגוף.

"אני אקבל את זה כתשובה חיובית."

"תקבל את זה כתשובה שלילית. שלילי חזק. ועכשיו אתה מוכן לשתוק ולתת לי לנהוג? אני לא רוצה לעשות עוד תאונה."

אני מציצה אליו ורואה שהוא מחייך אליי בעליזות.

"אין בעיה, ספידי." הוא קורץ לי, ואז מקרב את הסיגריה אל בין שפתיו ושואף שוב, נראה מתאים בול לתפקיד כוכב הקולנוע המהמם.

וכל האיברים הנשיים שלי מתחילים לרקוד בתגובה.

אוי לא.