שנת המנוחה והמרגוע שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנת המנוחה והמרגוע שלי
מכר
מאות
עותקים
שנת המנוחה והמרגוע שלי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שנת המנוחה והמרגוע שלי

3.8 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ליה נירגד
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים

אוטסה מושפג

אוטסה מושפג היא סופרת אמריקנית. היא נולדה בבוסטון ב-1981, בת לאם ילידת קרואטיה ולאב יהודי יליד איראן. הורי אימהּ לחמו בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים, והורי אביה היו סוחרים עשירים בטהרן, שאולצו לעזוב את המדינה בשנות המהפכה. הוריה של מושפג שניהם מוזיקאים, ועד גיל שבע כבר למדה לנגן בארבעה כלי נגינה שונים. לימים נטשה את המוזיקה לטובת הכתיבה. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בניו יורקר, בפריז ריוויו, בגרנטה ובבמות אחרות. נובלה ראשונה פרי עטה — מק'גלו — ראתה אור ב-2014 וזכתה בפרסים. איילין הוא רומן הביכורים שלה. הוא ראה אור ב-2015, זכה בפרס פן המינגוויי לספרי ביכורים, והיה מועמד לפרס חוג המבקרים וברשימה הקצרה לפרס בוקר. ב-2017 פרסמה מושפג את קובץ הסיפורים "געגועים לעולם אחר", וזה זכה לשבחי הביקורת. הרומן השני פרי עטה — שנת המנוחה וההירגעות שלי (2018) — היה רב־מכר בארצות הברית ועתיד לראות אור בספרייה לעם.

תקציר

גיבורת הרומן השני של אוטסה מושפג, מחברת רב־המכר איילין, היא יפהפייה בלונדינית עשירה בעלת תואר יוקרתי ועבודה בגלריה ניו־יורקית נחשבת. לכאורה יש לה כל מה שבחורה צעירה חושקת בו, ואף על פי כן כל מה שהיא רוצה הוא לישון. בעזרת פסיכיאטרית מפוקפקת ביותר היא מבקשת לצלול לשנת חורף, שנה של מנוחה שלמה, שלאחריה תתעורר כבן אדם חדש. נדמה לה שהיא שולטת במצב, אך תוכניתה הגרנדיוזית משתבשת בכיוון לא צפוי.
שנת המנוחה והמרגוע שלי היה רב־מכר של הניו יורק טיימס ונבחר לאחד הספרים הטובים של השנה בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, בטיים, בגארדיאן, בווייס ועוד.

"שנת המנוחה והמרגוע שלי הוא קומדיה שחורה, סאטירה חדה ומדויקת מהולה ברגעי פיכחון מורבידי, מעין שילוב של 'סקס והעיר הגדולה' ו'רקוויאם לחלום'."
ג'ויס קרול אוטס, ניו יורק ריוויו אוף בוקס.

"לא הפסקתי להתכווץ במהלך הקריאה בשנת המנוחה והמרגוע שלי, ועם זאת לא יכולתי להניח את הספר מן היד... הוא עוסק בעיקר בביטוי אמיתי וממשי של כאב עדין ואישי מאוד, שאין לו סיבה מיוחדת, לכאורה הוא טריוויאלי לחלוטין. זאת הסיבה שהמשכתי לקרוא למרות השרירים הכאובים: בפנים המכווצות, בפרצי הצחוק, בעיניים הדומעות, הרגשתי שאני מתרגמת כאב פרטי כזה לדבר מה שאוכל לשתף."
קלייר בנואה, פאריס ריוויו.

ספר הביכורים שלה איילין יצא ב 2019 ספרייה לעם, זכה בפרס פן המינגוויי לספרי ביכורים והיה מועמד לפרס חוג המבקרים וברשימה הקצרה לפרס בוקר.

פרק ראשון

1

בכל פעם שהתעוררתי, ביום או בלילה, הייתי חוצה בדשדוש את מבואת השיש המוארת של הבניין שלי והולכת עד קצה הרחוב, ושם מעבר לפינה הייתה פיצוצייה שפתוחה תמיד. הייתי קונה לי שתי כוסות קפה גדולות עם חלב ושישה שקיקים של סוכר לכל אחת, מחסלת את הקפה הראשון במעלית בדרך חזרה למעלה, ולוגמת לאט את השני בזמן שראיתי סרטים ואכלתי קרקרים בצורות של חיות ולקחתי טְרָזוֹדוֹן ואמבּיאן ונֶמְבּוּטָל עד שעוד פעם נרדמתי. איבדתי את תחושת הזמן. עברו ימים. שבועות. חלפו כמה חודשים. כשזכרתי, הזמנתי משלוח מהמסעדה התאילנדית ממול, או סלט טונה מהדיינר בשדרה הראשונה. הייתי מתעוררת ומוצאת בטלפון הנייד שלי הודעות קוליות ממספרות או ממכוני יופי, לאישור פגישות שקבעתי מתוך שינה. תמיד טלפנתי חזרה כדי לבטל, ואת זה שנאתי לעשות כי שנאתי לדבר עם אנשים.

בתחילת התקופה הזאת סידרתי שיאספו את הכביסה המלוכלכת שלי ויביאו לי את הכביסה נקייה פעם בשבוע. הרגיע אותי לשמוע את שקיות הניילון הקרועות מרשרשות ברוח הפרצים שנכנסה מהחלונות בסלון. נהניתי מניחוחות הכביסה הנקייה שריחפו אל הספה כשנמנמתי שם. אבל כעבור איזה זמן כבר לא היה לי כוח לאסוף את כל הבגדים המלוכלכים ולדחוס אותם בסל, והרעש של מכונת הכביסה והמייבש שיבש לי את השינה. אז פשוט זרקתי את התחתונים המלוכלכים שלי. ממילא כל הזוגות הישנים הזכירו לי את טְרֵבוֹר. זמן־מה הופיעו בדואר עוד ועוד פריטים קיטשיים מויקטוריה סיקְרֶט — בגדי גוף וכותנות בייבי דול וחוטיני מקושטים במלמלות בצבעי ורוד פוּקְסייה וירוק זרחני, ארוזים אחד־אחד בשקיקי ניילון שקופים. דחסתי אותם לארון והלכתי בלי. חבילות שהגיעו מפעם לפעם מבָּרְניז או מסָאקְס סיפקו לי פיג'מות לגברים ועוד דברים שלא זכרתי שהזמנתי — גרבי קשמיר, גופיות צעקניות וג'ינס מעצבים.

התקלחתי פעם בשבוע לכל היותר. הפסקתי למרוט, הפסקתי להבהיר, הפסקתי לעשות שעווה, הפסקתי להבריש את השיער. לא לחות ולא פּילינג. לא גילוח. יצאתי מהדירה לעיתים רחוקות. דאגתי שכל החשבונות ישולמו בהוראת קבע. כבר שילמתי את הארנונה לכל השנה, על הדירה שלי ועל הבית הישן של הוריי המתים בצפון המדינה. דמי השכירות ששילמו הדיירים שם הופקדו בחשבון העובר ושב שלי מדי חודש. דמי האבטלה המשיכו לזרום כל עוד צלצלתי פעם בשבוע לשירות האוטומטי ולחצתי על "1" לאישור כשנשאלתי אם עשיתי מאמצים כנים למצוא עבודה. זה הספיק לממן את ההשתתפות העצמית בכל התרופות שלי ואת כל מה שלקחתי לי בפיצוצייה. בנוסף, היו לי השקעות. היועץ הפיננסי של אבי המת עקב אחרי העניינים האלה ושלח לי דוחות רבעוניים שלא קראתי אף פעם. היה לי המון כסף גם בחשבון החיסכון שלי — מספיק בשביל לחיות כמה שנים, בתנאי שלא אעשה שום דבר יוצא דופן. נוסף על כל זה הייתה לי מסגרת אשראי נוחה בַּוויזה. לא היו לי בעיות כספיות.

התחלתי "לחרוף" כמיטב יכולתי באמצע יוני 2000. הייתי בת עשרים ושש. מבעד לתריס השבור שלי ראיתי איך הקיץ גווע והסתיו נהיה קר ואפור. השרירים שלי הידלדלו. הסדינים על המיטה שלי הצהיבו, אם כי לרוב נרדמתי על הספה מול הטלוויזיה, ספה עם פסים כחולים ולבנים שקניתי בפּוֹטֵרי בַּארְן, וכבר הייתה שקועה ומכוסה כתמי קפה וזיעה.

רוב שעות הערוּת עברו עליי בצפייה בסרטים. לא סבלתי את שידורי הטלוויזיה הרגילים. בייחוד בהתחלה. הטלוויזיה עוררה יותר מדי דברים בתוכי וגרמה לי להתעסק בכפייתיות בשלט, לזפזפ בלי הפסקה, לבוז לכל מה שהראו שם ולהתעצבן. לא יכולתי להתמודד עם זה. החדשות היחידות שהייתי מסוגלת לקרוא היו כותרות סנסציוניות בעיתונים המקומיים בפיצוצייה. הייתי משלמת על כוסות הקפה שלי ומעיפה בהן מבט מהיר. בּוּש נגד גוֹר לנשיאות. מישהו חשוב מת, ילד נחטף, סֵנָטוֹרית גנבה כסף, ספורטאי מפורסם בגד באשתו ההרה. דברים קרו בעיר ניו יורק — תמיד קורים בה דברים — אבל שום דבר מזה לא נגע לי. זה מה שהיה יפה בשינה — המציאות התנתקה והופיעה במחשבות שלי אגבית כמו סרט או חלום. היה קל להתעלם מדברים שלא קשורים אליי. עובדי הרכבת התחתית פתחו בשביתה. הוריקן בא וחלף. לא הייתה לזה שום חשיבות. גם אם חוצנים היו פולשים, גם אם הייתה מכת ארבה — הייתי מבחינה בזה, אבל לא הייתי דואגת.

בכל פעם שנגמרו לי הכדורים, נשמתי עמוק ויצאתי לבית מרקחת של רַייט אֵייד במרחק שלושה רחובות. הדרך תמיד הייתה קשה. כשהלכתי בשדרה הראשונה הכול גרם לי להתכווץ. הייתי כמו תינוקת ברגע הלידה — האוויר הכאיב לי, האור הכאיב לי, הפרטים של העולם נראו לי צורמים ועוינים. נעזרתי באלכוהול רק בימי הגיחות האלה — שוֹט של וודקה לפני שיצאתי ועברתי על פני כל המסעדות ובתי הקפה הקטנים שישבתי בהם כשהייתי חלק מהעולם והעמדתי פנים שאני חיה את חיי. בשאר הזמן ניסיתי להגביל את עצמי לרדיוס של בלוק אחד סביב הדירה שלי.

הגברים שעבדו בפיצוצייה היו כולם מִצרים צעירים. מלבד הפסיכיאטרית שלי ד"ר טאטְל, החברה שלי רֵוָוה והשוערים בבניין שלי, המצרים היו האנשים היחידים שראיתי באופן קבוע. הם היו נאים יחסית, מי יותר, מי פחות. לכולם היו גבות תקיפות, צמריריות כמו זחלים, לסת מרובעת ומצח גברי. וכולם נראו כאילו הם מאפרים את העיניים. היו שם לפחות שישה — הנחתי שהם אחים או בני דודים. הסגנון שלהם הרתיע אותי. הם הסתובבו בחולצות כדורגלנים ובמעילי עור של אופנוענים ושרשראות זהב עם צלבים, ושמעו להיטים בתחנת הרדיו המקומית. לא היה להם שמץ של חוש הומור. כשרק עברתי לשכונה הם פלרטטו איתי, באופן מרגיז אפילו. אבל ברגע שהתחלתי להופיע שם בשעות משונות בהליכה המדשדשת שלי, עם קרומי שינה בעיניים ורוק יבש בזוויות הפה, פסקו הניסיונות שלהם להתחבב עליי.

"יש לך משהו שם," אמר האיש מאחורי הדלפק באחד הבקרים, והצביע על הסנטר שלו באצבעות חומות ארוכות. נופפתי בידי בביטול. אחר כך גיליתי שמשחת שיניים קרושה מרוחה לי על כל הפרצוף.

אחרי כמה חודשים כלקוחה מרושלת וחצי ישֵנה בחנות שלהם, המצרים התחילו לקרוא לי "בוס" ולא היססו לקבל ממני חמישים סנט כשביקשתי סיגריה בודדת — וזה קרה לעיתים קרובות. היו אין־ספור מקומות שיכולתי לקנות בהם קפה, אבל אהבתי את הפיצוצייה. היא הייתה קרובה, הקפה היה גרוע בלי יוצא מהכלל, ולא נאלצתי להתמודד עם אנשים שמזמינים בְּרִיוֹש או לאטֶה בלי קצף. בלי ילדים זבי חוטם ובלי מטפלות צעירות משוודיה. בלי קרייריסטים מעוקרים, בלי אנשים בדייטים. הקפה בפיצוצייה היה קפה של מעמד הפועלים — קפה לשוערים ולשליחים ולאנשי תחזוקה ועוזרי מלצרים ומנקות. האוויר היה דחוס בניחוחות של חומרי ניקוי זולים ועובש. יכולתי לבטוח במקפיא הערפילי הגדוש בגלידות וארטיקים וכוסות חד־פעמיות עם קרח. תאי הפֶּרְסְפֵּקְס השקופים מאחורי הדלפק היו מלאים מסטיקים וסוכריות. הכול נראה תמיד אותו דבר: הסיגריות בשורות מסודרות, גלילים של כרטיסי גירוד, שנים עשר סוגים שונים של מים בבקבוקים, בירה, לחם לכריכים, תיבה עם נקניקים וגבינות שאף אחד לא קנה אף פעם, מגש עם לחמניות מתוקות עבשות, סל עם פירות עטופים בניילון, קיר שלם עם מגזינים שהתרחקתי ממנו. רציתי לקרוא רק את כותרות העיתונים. שמרתי מרחק מכל מה שעלול להצית את האינטלקט שלי או לעורר בי קנאה או חרדה. הקפדתי להביט רק ברצפה.

מפעם לפעם רווה הופיעה אצלי עם בקבוק יין והתעקשה לבדר אותי. אימא שלה עמדה למות מסרטן. ולכן, בין השאר, לא רציתי לראות אותה.

"שכחת שאני מגיעה?" היא הייתה שואלת כשנדחקה ועברה על פניי והדליקה את האורות בסלון. "דיברנו אתמול בערב, זוכרת?"

אהבתי להתקשר אל רווה בדיוק כשהאמבּיאן או הלוּמינָל או איזו תרופה אחרת התחילו לפעול. היא טענה שאני רוצה תמיד לדבר רק על הריסון פורד או על וופי גולדברג, ולה לא הייתה התנגדות. "אתמול סיפרת לי את כל העלילה של 'פְרַנטיק' וחזרת על כל הסצנה שבה הם נוהגים במכונית, עם הקוקאין. לא חסכת שום פרט."

"עמנואל סנייה מדהימה בסרט הזה."

"זה בדיוק מה שאמרת אתמול."

הביקורים של רווה הקלו עליי וגם עצבנו אותי, כאילו מישהו מפריע לך באמצע ניסיון התאבדות. לא שניסיתי להתאבד. להפך: שנת החורף שלי נועדה להגן עליי. חשבתי שהיא תציל את חיי.

"עכשיו תיכנסי למקלחת," רווה הייתה אומרת בדרכה למטבח. "אני אוציא את הזבל."

הייתי קשורה לרווה, אבל כבר לא אהבתי אותה. היינו חברות מאז הלימודים, כל כך הרבה שנים עד שכבר לא היה לנו שום דבר משותף חוץ מהעבר שלנו — מעגל מורכב של טינה, זיכרון, קנאה, הכחשה וכמה שמלות שהסכמתי להשאיל לה והיא הבטיחה למסור לניקוי יבש ולהחזיר לי, הבטחה שמעולם לא קיימה. היא עבדה כמזכירה בכירה בסוכנות ביטוח במרכז העיר. על הצוואר היה לה כתם לידה אדום בצורה של פלורידה, היא הייתה בת יחידה, חיית כושר, ההתמכרות שלה למסטיק פגעה לה במִפרק הלסת והפה שלה הסריח מסוכריות קינמון ותפוחים ירוקים. היא אהבה לבוא אליי, לפנות לעצמה מקום על הכורסה, להעיר על מצב הדירה, להגיד שנראה שרזיתי עוד יותר ולהתלונן על העבודה שלה — ותוך כדי הייתה ממלאת את כוס היין שלה אחרי כל לגימה.

"אנשים לא מבינים מה עובר עליי," היא אמרה. "הם מניחים שמובן מאליו שאני תמיד אהיה עליזה ושמחה. ובמקביל, המפגרים האלה חושבים שהם יכולים להתייחס לכל מי שכפוף להם כמו לזבל. ואני אמורה לצחקק ולהיראות חמודה ולשלוח את הפקסים שלהם? שיזדיינו. שיקריחו כולם ויישרפו בגיהינום."

לרווה היה סיפור עם הבוס שלה, קֵן, גבר בגיל העמידה עם אישה וילד. היא דיברה בפתיחוּת על האובססיה שלה לגביו, אבל ניסתה להסתיר את הקשר המיני ביניהם. פעם הראתה לי תמונה שלו בעלון של החברה — גבוה, עם כתפיים רחבות, חולצה לבנה מכופתרת, עניבה כחולה, פנים סתמיות כל כך, משעממות כל כך, ממש כאילו יצקו אותו מפלסטיק. רווה נמשכה לגברים מבוגרים, וגם אני. גברים בגילנו, אמרה רווה, רגשניים מדי, נחמדים מדי, תלותיים מדי. הבנתי למה זה מאוס בעיניה, אבל מעולם לא פגשתי גבר כזה בעצמי. כל הגברים שהייתי איתם, הצעירים וגם המבוגרים, היו מנוכרים ואנטיפתיים.

"את קרה כמו דג, זה למה," הסבירה רווה. "כל אחד מושך את מי שדומה לו."

בתור חברה, רווה בהחלט הייתה רגשנית ושופעת חיבה אבל היא הייתה גם מחתרתית מאוד ולפעמים מאוד מתנשאת. היא לא הבינה או פשוט לא הייתה מוכנה להבין למה אני רוצה לישון כל הזמן, ולא הפסיקה לדחוף לי לפרצוף את העליונות המוסרית שלה ולהגיד לי "להתמודד עם המציאות" בתגובה לכל הרגל בעייתי שנתקעתי איתו. בקיץ שבו התחלתי לישון, רווה נזפה בי שאני "מבזבזת את גזרת הביקיני שלי." "העישון הורג." "את צריכה לצאת יותר." "יש מספיק חלבונים בתפריט שלך?" וכולי.

"אני לא תינוקת, רווה."

"אני פשוט דואגת לך. כי אכפת לי. כי אני אוהבת אותך," היא הייתה עונה לי.

מהיום שהכרנו, בשנה השלישית באוניברסיטה, רווה מעולם לא הייתה מסוגלת להודות בתשוקה שיש בה אפילו שמץ גסות — לא כשהייתה פיכחת. אבל היא לא הייתה מושלמת. "היא לא צחה כשלג," אימא שלי בטח הייתה אומרת. כבר שנים ידעתי שרווה בולימית. ידעתי שהיא מאוננת עם מכשיר לעיסוי הצוואר כי מביך אותה מדי לקנות ויברטור אמיתי בחנות לאביזרי מין. ידעתי שהיא בחובות רציניים — שכר הלימוד ושנים של חריגות ממסגרת האשראי — ושהיא גונבת טסטרים ממחלקת הקוסמטיקה בחנות הטבע ליד הדירה שלה באַפֶּר וסט סַייד, ראיתי את המדבקות על כל מיני פריטים בתיק האיפור הענקי שהיא הסתובבה איתו תמיד. היא הייתה משועבדת לגמרי לגנדרנות ולסטטוס — לא דבר חריג במקום כמו מנהטן, אבל הלהיטות הנואשת שלה הרגיזה אותי במיוחד; בגללה התקשיתי לכבד את השכל שלה. היא הייתה כל כך אובססיבית לגבי מותגים, הליכה בתלם, "להיות כמו כולם." היא נסעה בקביעוּת לרובע הסיני לחפש את החיקויים האחרונים של תיקי מעצבים. פעם היא נתנה לי ארנק של דוּני אנד בורק לחג המולד. היא קנתה לנו מחזיקי מפתחות מזויפים של קוֹאוּץ'.

למרבה האירוניה, השאיפה לאלגנטיות רק חשפה את ההמוניות שלה. "חן שמתאמצים בשבילו הוא לא חן," ניסיתי פעם להסביר לה. "קסם אישי זה לא תספורת. או שיש לך או שאין. כמה שתתאמצי יותר להיות אופנתית, ככה תיראי יותר וולגרית." שום דבר לא הכאיב לרווה יותר מאשר יופי נטול מאמץ כמו שלי. פעם, כשראינו בווידאו את "לפני הזריחה", היא אמרה, "ידעת שג'ולי דֶלְפי פמיניסטית? נראה לך שבגלל זה היא לא רזה יותר? אין סיכוי שהיו מלהקים אותה בתפקיד הזה אם היא הייתה אמריקאית. את רואה כמה הזרועות שלה רכות? אצלנו יש אפס סובלנות לזרועות רופסות. זרועות רופסות זה מוות. כמו בפסיכומטרי. מתחת לשמונה מאות את לא קיימת בכלל."

"משמח אותך שהזרועות של ג'ולי דלפי רופסות?" שאלתי אותה.

היא חשבה על זה קצת. "לא," אמרה, "לא הייתי קוראת לזה שמחה. סיפוק, אולי."

נדמה היה שקנאה היא הדבר היחיד שרווה לא חשה צורך להסתיר ממני. מרגע שהתחלנו להתיידד, בכל פעם שאמרתי לה שקרה משהו טוב היא הייתה מייבבת "זה לא הוגן" לעיתים קרובות כל כך שהמילים הפכו למין סיסמה, תגובה אוטומטית לציון טוב שקיבלתי, לגוון חדש של שפתון, לארטיק החדש בשוק, לתספורת היקרה שלי. "זה לא הוגן." ואני הייתי עושה צלב עם האצבעות ומחזיקה אותן בינינו, כאילו אני מנסה להתגונן מהקנאה ומהזעם שלה. פעם שאלתי אותה אם יש איזה קשר בין הקנאה שלה ליהדות שלה, אם היא חושבת שדברים קלים לי יותר כי אני לבנה, אנגלוסקסית ופרוטסטנטית.

"זה לא בגלל שאני יהודייה," אני זוכרת שהיא אמרה. זה היה ממש לקראת סיום הלימודים, כשהצלחתי להשתרבב לרשימת המצטיינים של הדיקן, אפילו שכל השנה הברזתי מרוב השיעורים, ורווה לעומת זאת התרסקה במבחני הסיום. "זה בגלל שאני שמנה." היא ממש לא הייתה שמנה. למען האמת היא נראתה ממש טוב.

"הלוואי שהיית דואגת יותר לעצמך," היא אמרה כשביקרה אצלי יום אחד, ואני הייתי במצב החצי ער שלי. "אני לא יכולה לעשות את זה במקומך, את יודעת. מה את אוהבת כל כך בוופי גולדברג? היא אפילו לא מצחיקה. את צריכה לראות סרטים שיעודדו אותך. כמו 'אוסטין פאוורס'. או ההוא עם ג'וליה רוברטס ויוּ גרנט. פתאום נהיית כמו וינונה ריידר ב'נערה בהפרעה'. אבל את דומה יותר לאנג'לינה ג'ולי. היא בלונדינית שם."

ככה היא הביעה את הדאגה שלה לשלומי. היא גם לא אהבה את זה שאני "על תרופות".

"באמת לא טוב שאת מערבבת אלכוהול עם כל הכדורים שלך," היא אמרה וגמרה את היין. הסכמתי שרווה תשתה את כל היין. באוניברסיטה, כשהיינו יוצאות לסיבוב ברים, היא קראה לזה "ללכת לטיפול". היא הייתה מסוגלת להוריד ויסקי סָאוּאֶר בלגימה אחת. בין כוסית לכוסית היא לקחה אדוויל. היא אמרה שזה משפר לה את הסיבולת. היא ענתה על ההגדרה של אלכוהוליסטית, מן הסתם. אבל היא צדקה לגביי. באמת הייתי "על תרופות". לקחתי יותר מעשרה כדורים ביום. אבל הכול מסודר מאוד, חשבתי; הכול גלוי לגמרי. פשוט רציתי לישון כל הזמן. הייתה לי תוכנית.

"אני לא נרקומנית או משהו," התגוננתי. "אני יוצאת קצת לחופש. זאת שנת המנוחה והמרגוע שלי."

"יופי לך," אמרה רווה. "לא הייתי מתנגדת לצאת לחופש מהעבודה ולהתבטל ולראות סרטים ולנמנם כל היום, אבל אני לא מתלוננת. פשוט אין לי את הפריווילגיה הזאת." ברגע שכבר הייתה שיכורה היא הייתה שמה את הרגליים על השולחן, מעיפה לרצפה את הבגדים המלוכלכים ואת הדואר שלא פתחתי, ואז חופרת על קן ומעדכנת אותי בפרק האחרון באופרת הסבון שלהם, "רומן במשרד". היא הייתה מתפארת בכל הבילויים שמחכים לה בסוף השבוע, ומתלוננת על זה שנשברה בדיאטה האחרונה שלה והיא צריכה לעשות שעות נוספות בחדר כושר כדי לפצות. בשלב מסוים תמיד התחילה לבכות על אימא שלה. "אני פשוט לא יכולה לדבר איתה כמו פעם. אני מרגישה כל כך עצובה. אני מרגישה כל כך נטושה. אני מרגישה מאוד־מאוד לבד."

"כולנו לבד, רווה," אמרתי לה. וזה היה נכון: גם לגביי, גם לגביה. לא הייתה לי נחמה אחרת בשבילה.

"אני יודעת שאני צריכה להתכונן לתסריט הכי גרוע. הפרוגנוזה שלה לא טובה. ונדמה לי שבכלל לא מספרים לי הכול על הסרטן של אימא שלי. אז אני פשוט מרגישה כל כך מיואשת. הייתי רוצה שמישהו יחבק אותי, את מבינה? זה פתטי?"

"את תלותית," אמרתי. "זה נשמע מתסכל."

"ויש את הקטע עם קן. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה. אני מעדיפה להתאבד ולא להיות לגמרי לבד."

"לפחות יש לך אופציות."

כשהייתי במצב לזה, היינו מזמינות סלטים מהמסעדה התאילנדית ורואות סרטים בווי־אוֹ־דִי. אני העדפתי את קלטות הווידאו שלי אבל רווה רצתה תמיד לראות את הסרט ה"חדש", ה"לוהט", ש"אמור להיות מוצלח". באותה תקופה היא התגאתה שהיא יודעת יותר ממני על תרבות פופולרית. היא הכירה כל רכילות עדכנית על סלבס, עקבה אחרי המגמות הכי חדישות באופנה. אני שמתי זין על כל זה. אבל רווה התעמקה בקוסמופוליטן וראתה "סקס והעיר הגדולה". היא הייתה תחרותית בכל מה שקשור ליופי ול"חוכמת חיים". הקנאה שלה הייתה צדקנית מאוד: בהשוואה אליה הייתי "פריווילגית". ובמושגים שלה, היא צדקה: נראיתי כמו דוגמנית, היה לי כסף שלא הרווחתי בעצמי, לבשתי בגדי מעצבים אמיתיים וגמרתי תואר בתולדות האמנות — אז הייתי "תרבותית". רווה, לעומת זאת, באה מלונג איילנד, הייתה ראויה בהחלט לציון שמונה מתוך עשר אבל דירגה את עצמה כ"שלוש בסולם ניו יורק", והתואר שלה היה בכלכלה — "תואר של חנוּנית אסייתית" — לדבריה.

הדירה של רווה בצד השני של העיר הייתה בקומה שלישית בלי מדרגות, והיה בה ריח של בגדי התעמלות מיוזעים, של צ'יפס וליזול ובושם טומי גירל. אפילו שנתנה לי את המפתחות לדירה כשעברה לשם, ביקרתי אצלה רק פעמיים בחמש שנים. היא העדיפה לבוא אליי. אני חושבת שהיא נהנתה מזה שהשוער מזהה אותה, מהמעלית המהודרת עם הלחצנים הזהובים, נהנתה לראות איך המותרות שלי מבוזבזים עליי. אני לא יודעת מה היה הקטע שלי עם רווה. לא הייתי מסוגלת להיפטר ממנה. היא העריצה אותי אבל גם שנאה אותי. היא ראתה במאבק שלי עם האומללות פרודיה אכזרית על הצרות שלה. אני בחרתי בבדידות ובחוסר התכלית, אבל רווה, למרות כל המאמצים, פשוט לא הצליחה להשיג מה שרצתה — לא בעל, לא ילדים, לא קריירה מהממת. אז נדמה לי שכשהתחלתי לישון כל הזמן רווה שאבה סיפוק מסוים כשראתה איך מתממשות התקוות שלה ואני מתפוררת והופכת לחדלת אישים מוזנחת. לא היה לי עניין להתחרות בה, אבל היא הרגיזה אותי ברמה עקרונית, אז בהחלט התווכחנו. אני מתארת לעצמי שככה זה כשיש לך אחות, מישהי שאוהבת אותך מספיק כדי להעיר על כל הפגמים שלך. כשישבה אצלי עד מאוחר, גם בסופי שבוע, היא סירבה להישאר לישון. וגם לא הייתי רוצה שתישאר, אבל היא תמיד עשתה מזה עניין, כאילו יש לה מחויבויות שאין סיכוי שאבין.

ערב אחד צילמתי אותה בפולרואיד, ותקעתי את התמונה במסגרת של הראי בסלון. רווה חשבה שזאת מחווה של אהבה, אבל בעצם המטרה הייתה להזכיר לי כמה חברתה לא נעימה לי, למקרה שיבוא לי להתקשר אליה אחר כך, כשאהיה תחת השפעת הכדורים.

"אני אלווה לך את מארז הדיסקים שלי לבניית ביטחון עצמי," היא אמרה בכל פעם שרמזתי על איזו בעיה או דאגה.

לרווה הייתה חולשה לסדנאות ולספרי עזרה עצמית, שלרוב שילבו איזו שיטת הרזיה חדשה עם פיתוח כישורים מקצועיים ורומנטיים, בטענה שהם מלמדים נשים צעירות "איך להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן". מדי כמה שבועות היא אימצה פרדיגמה חדשה לגמרי לחיים, ואני הייתי מוכרחה לשמוע עליה. "תלמדי לזהות מתי את עייפה," היא יעצה לי פעם. "יותר מדי נשים כיום שוחקות את עצמן עד דק." עצה לסגנון חיים מהדיסק "הפיקו כמה שיותר מהיום שלכן, בנות" כללה את ההצעה לתכנן מראש לכל השבוע את הבגדים שתלבשי לעבודה.

"ככה לא תצטרכי להתלבט עם עצמך בבוקר."

כשהיא דיברה ככה, זה הרגיז אותי ממש.

"ובואי איתי לסֵיינְטְס. היום ערב בנות. אנחנו יכולות לשתות בחינם עד אחת עשרה. תהיי הרבה יותר מרוצה מעצמך." היא התמחתה בשילוב עצות נדושות עם כל תירוץ לשתות עד אובדן חושים.

"אני לא במצב לבילויים, רווה," אמרתי.

היא הסתכלה על הידיים שלה, התעסקה בטבעות, גירדה את הצוואר ואז בהתה ברצפה.

"אני מתגעגעת אלייך," אמרה, והקול שלה קצת נסדק. אולי היא חשבה שהמילים האלה יצליחו לחדור לי ללב. אני העברתי את כל היום ההוא על נֶמְבּוּטָל.

"אנחנו כנראה לא צריכות להיות חברות," אמרתי לה והשתרעתי על הספה. "חשבתי על זה, ואני לא מוצאת סיבה להמשיך."

רווה פשוט ישבה שם ולשה את הירכיים שלה. היא שתקה דקה או שתיים ואז הרימה אליי מבט והצמידה את האצבע מתחת לאף — משהו שעשתה תמיד כשעמדה לבכות, כמו חיקוי של אדולף היטלר. אני משכתי את הסוודר מעל הראש והידקתי את הלסת וניסיתי לא לצחוק בזמן שהיא מלמלה וייבבה וניסתה להירגע.

"אני החברה הכי טובה שלך," אמרה בקול עגום. "את לא יכולה להדוף אותי ככה. זה יהיה הרסני."

הורדתי בחזרה את הסוודר כדי לעשן. היא העיפה את העשן מהפנים שלה והשתעלה שיעול מלאכותי. ואז הסתובבה אליי, בניסיון להפיח בעצמה אומץ בעזרת קשר עין עם האויב. זיהיתי את הפחד בעיניים שלה, כאילו היא בוהה לתוך חור שחור שהיא עלולה ליפול לתוכו.

"אני לפחות עושה מאמץ להשתנות ולהשיג מה שאני רוצה," אמרה. "מה את רוצה מהחיים שלך, חוץ מלישון?"

בחרתי להתעלם מהלעג שלה.

"רציתי להיות אמנית, אבל לא היה לי כישרון," אמרתי לה.

"באמת צריך כישרון?"

זה אולי הדבר החכם ביותר שרווה אמרה לי אי־פעם.

"כן," עניתי.

היא קמה וחצתה את החדר בתקתוק עקבים וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. לקחתי כמה קְסאנַקְס ואכלתי כמה קרקרים ובהיתי במושב המקומט של הכורסה הריקה. קמתי והכנסתי לווידאו את "גביע הפח" וצפיתי בו באדישות בזמן שנמנמתי על הספה.

אחרי חצי שעה רווה צלצלה והשאירה הודעה קולית. היא אמרה שכבר סלחה לי על זה שפגעתי בה, שהיא דואגת לבריאות שלי, שהיא אוהבת אותי ולא תנטוש אותי "ויהי מה". הלסת שלי השתחררה כשהקשבתי להודעה, כאילו חשקתי שיניים כבר ימים. יכול להיות שזה מה שעשיתי. ואז דמיינתי אותה מסתובבת בסוּפּר, בוכה לרגעים, בוחרת את האוכל שתאכל ותקיא. הנאמנות שלה הייתה מופרכת. בגלל זה עוד היינו בקשר.

"את תעברי את זה," אמרתי לרווה כשסיפרה לי שאימא שלה מתחילה סיבוב שלישי של כימותרפיה.

"אל תהיי מפגרת," אמרתי כשהסרטן של אימא שלה התפשט למוח.

אני לא יכולה להצביע על שום מאורע יחיד שהוביל להחלטה שלי להיכנס לשנת חורף. במקור רק רציתי כמה כדורי הרגעה כדי להטביע את הביקורתיות שלי ואת המחשבות שלי, כי השטף הבלתי פוסק גרם לי לשנוא את כולם ואת הכול. חשבתי שהחיים יהיו נסבלים יותר אם המוח שלי לא ימהר כל כך לגנות את העולם סביבי. התחלתי ללכת לד"ר טאטְל בינואר 2000. ההתחלה הייתה תמימה מאוד: סבלתי מאומללות, מחרדה, מהרצון לברוח מהכלא של הגוף והנפש שלי. ד"ר טאטל אישרה שזה ממש לא חריג. היא לא הייתה רופאה טובה. מצאתי את השם שלה בספר הטלפונים.

"תפסת אותי ברגע טוב," היא אמרה בפעם הראשונה שהתקשרתי. "כרגע גמרתי לשטוף כלים. איפה מצאת את הטלפון שלי?"

"בדפי זהב."

אהבתי לחשוב שבחרתי את ד"ר טאטל באקראי, שיד הגורל התערבה איכשהו בקשר שלנו, אבל למעשה היא הייתה הפסיכיאטרית היחידה שענתה לטלפון בשעה אחת עשרה בלילה ביום שלישי. השארתי עשרות הודעות בכל מיני משיבונים עד שהגעתי אל ד"ר טאטל.

"בימינו, האיום הכי גדול על המוח הוא המיקרוגל," הסבירה לי ד"ר טאטל בטלפון בלילה ההוא. "גלי מיקרו, גלי רדיו. עכשיו יש אנטנות סלולריות שמפגיזות אותנו במי יודע איזה תדרים. אבל זה לא התחום שלי. אני עוסקת בטיפול במחלות נפש. את עובדת במשטרה?" שאלה אותי.

"לא, אני עובדת בגלריה בצֶ'לְסי."

"את מהאֵף־בּי־אַיי?"

"לא."

"סי־אַיי־אֵיי?"

"לא, למה?"

"אני פשוט מוכרחה לשאול את השאלות האלה. את מרשות הסמים? ממִנהל התרופות? מהמפקח על הביטוח? מהרשות הלאומית למניעת הונאות ביטוח? את חוקרת פרטית בגוף פרטי או ממשלתי? את עובדת בחברה לביטוח רפואי? את סוחרת סמים? מכורה לסמים? את פסיכולוגית? סטודנטית לרפואה? מחפשת תרופות לחבר או למעסיק מתעלל? את מסוכנות החלל?"

"אני חושבת שאני סובלת מנדודי שינה. זאת הבעיה העיקרית שלי."

"מן הסתם את מכורה גם לקפאין, אני צודקת?"

"אני לא יודעת."

"עדיף שתמשיכי לצרוך אותו. אם תפסיקי עכשיו, פשוט תשתגעי. אנשים שבאמת סובלים מנדודי שינה סובלים מהזיות ושִכחה וזמנים מחוקים, ולרוב הזיכרון שלהם חלש. זה יכול להפוך את החיים למבלבלים מאוד. נשמע לך מוכר?"

"לפעמים אני מרגישה שאני מתה," אמרתי לה, "ואני שונאת את כולם. זה נחשב?"

"אוי, זה נחשב. זה בהחלט נחשב. אני בטוחה שאני יכולה לעזור לך, אבל אני כן מבקשת ממטופלים חדשים לבוא אליי להתייעצות של רבע שעה כדי לוודא שתהיה בינינו התאמה טובה. בחינם. ואני ממליצה שתתרגלי לרשום לך תזכורות לפגישות שלנו. יש לי מדיניות ביטולים עד עשרים וארבע שעות מראש. את מכירה את הפתקיות הצהובות? תקני לך. אני אבקש ממך לחתום על כמה הסכמים, כמה חוזים. ועכשיו תרשמי לך את זה."

ד"ר טאטל אמרה לי לבוא למחרת בתשע בבוקר.

הקליניקה הביתית שלה הייתה בבניין ברחוב 13 פינת כיכר יוניון. חדר ההמתנה היה סלון כהה, ספון עץ, מלא חיקויים של ריהוט ויקטוריאני, צעצועים לחתול, צנצנות פּוֹטפּוּרי, נרות סגולים, זרים של פרחים סגולים יבשים וערמות של חוברות ישנות של נשיונל ג'יאוגרפיק. השירותים היו גדושים צמחים מלאכותיים ונוצות טווס. על הכיור, ליד פיסה ענקית של סבון לילך סדוק, הייתה קערת עץ עם בוטנים בתוך צדפה גדולה. זה בלבל אותי. את כל התמרוקים האישיים שלה היא הסתירה בסל נצרים גדול מתחת לכיור. היו לה שם כמה אבקות נגד פטריות, משחה רפואית על בסיס סטרואידים, שמפו וסבון ותחליבים בריח לוונדר וסיגליות. משחת שיניים בטעם שוּמר. מי פה רפואיים. בדקתי, והיה להם טעם של ים.

בפעם הראשונה שפגשתי את ד"ר טאטל היא השתמשה בצווארון אורתופדי מקצף בגלל "תאונת מונית" והחזיקה חתול מנומר שמן נורא, שאותו הציגה כ"בכור שלי". היא הצביעה על מעטפות צהובות זעירות בחדר ההמתנה. "כשאת באה, תכתבי את השם שלך על מעטפה, תקפלי את הצ'ק שלך ותכניסי אותו פנימה. את התשלומים שמים כאן," אמרה והקישה על קופסת עץ על שולחן העבודה שלה, קופסה כמו שיש בכנסיות, לתרומות לקניית נרות. הספה הדהויה שלה הייתה מכוסה בשערות חתול ובקצה אחד הייתה ערמה של בובות עתיקות קטנות עם פרצופי פורצלן סדוקים. על השולחן היו חטיפי גרנולה אכולים למחצה ומגדל של קופסאות טאפֶּרְוור עם ענבים ומלון חתוך, מחשב ישן מגושם, עוד חוברות נשיונל ג'יאוגרפיק.

"מה מביא אותך לכאן?" שאלה. "דיכאון?" היא כבר הכינה את פנקס המרשמים שלה.

תכננתי לשקר, החלטה שהגעתי אליה אחרי ששקלתי את הנושא בכובד ראש. אמרתי לה שכבר שישה חודשים אני מתקשה לישון, ואז התלוננתי על ייאוש ועל לחץ במצבים חברתיים. אבל בזמן שדקלמתי את הנאום שהכנתי, קלטתי שיש בו מן האמת. לא סבלתי מנדודי שינה, אבל הייתי אומללה. משום מה, היה משהו משחרר בעצם זה שהתלוננתי בפני ד"ר טאטל.

"אני רוצה משהו מרגיע, זה ברור לי," אמרתי בכנות. "ואני רוצה משהו שירגיע את הצורך שלי בחֶברה. אני על הקצה," אמרתי. "אני יתומה, נוסף לכול. בטח יש לי תסמונת פוסט־טראומטית. אימא שלי התאבדה."

"איך?" שאלה ד"ר טאטל.

"חתכה ורידים," שיקרתי.

"טוב לדעת."

היה לה שיער מקורזל וג'ינג'י. על צווארון הקצף שלה היו כתמים שנראו כמו שאריות של קפה ואוכל, והוא דחק את עור הצוואר כלפי מעלה, אל הסנטר. היו לה פנים של כלב ציד, שמוטות ומלאות קפלים, ועיניים שקועות שהסתתרו מאחורי משקפיים עם מסגרת מתכת דקה ועדשות עבות כמו תחתיות של בקבוקי קוקה קולה. מעולם לא זכיתי להסתכל כמו שצריך בעיניים של ד"ר טאטל. אני חושדת שהן היו מטורפות, שחורות ומבריקות כמו עיני עורב. העט שהיא השתמשה בו היה ארוך וסגול, עם נוצה סגולה בקצה.

"שני ההורים שלי מתו כשהייתי באוניברסיטה," המשכתי. "רק לפני כמה שנים."

נדמה היה שהיא בוחנת אותי לרגע, בהבעה סתומה וקצרת רוח. ואז חזרה לפנקס המרשמים הקטן שלה.

"אני טובה מאוד מול חברות ביטוח," אמרה בענייניות. "אני יודעת איך לשחק במשחקים הקטנים שלהן. את לא ישנה בכלל?"

"בקושי," אמרתי.

"יש חלומות?"

"רק סיוטים."

"תיארתי לעצמי. השינה היא גורם מכריע. רוב האנשים זקוקים לארבע עשרה שעות ומעלה, פחות או יותר. העידן המודרני מאלץ את כולנו לחיות בניגוד לטבע. עוד ועוד עיסוקים. עוד ועוד משימות. את בטח עובדת יותר מדי." היא קשקשה קצת בפנקס שלה. "שִׂמחה," אמרה ד"ר טאטל. "אני אוהבת את המילה הזאת. במילה אושר אני לא אוהבת להשתמש כאן. באושר יש משהו מאוד פתייני. חשוב שתדעי שאני מישהי שמבחינה בדקויות החוויה האנושית. מנוחה מספקת היא תנאי מוקדם, כמובן. את יודעת מה המשמעות העמוקה של שמחה?"

"בטח, כמו בבית השמחה."

"סיפור עצוב," אמרה ד"ר טאטל.

"לא קראתי אותו."

"עדיף שלא תקראי."

"קראתי את עידן התמימות."

"אז את משכילה."

"למדתי באוניברסיטת קולומבייה."

"טוב שאמרת לי, אבל במצבך זה לא מועיל לך במיוחד. יש יחס ישיר בין השכלה לחרדה, כפי שלמדת מן הסתם בקולומבייה. איך צריכת המזון שלך? יציבה? יש מגבלות תזונתיות? כשנכנסת לכאן נזכרתי בפארה פוֹסֶט ופֵיי דאנאוויי. יש קשר? הייתי אומרת שחסרים לך איזה עשרה קילו, מבחינת אחוזי השומן האידיאליים?"

"אני חושבת שהתיאבון יחזור לי אם אני אצליח לישון," אמרתי. שקר. גם ככה ישנתי יותר משתים עשרה שעות בלילה, משמונה עד שמונה. אבל קיוויתי להשיג כדורים שיעזרו לי לעבור את סופי השבוע בשינה רצופה.

"הוכח שמדיטציה יום־יומית מרפאת נדודי שינה אצל חולדות. אני לא אדם דתי, אבל את יכולה לנסות ללכת לכנסייה או לבית כנסת ולקבל ייעוץ על הדרך לשלווה פנימית. הקווייקרים נראים לי אנשים הגיוניים. אבל תיזהרי מכתות. לעיתים קרובות הן רק מלכודות לשעבוד נשים צעירות. את פעילה מינית?"

"לא באמת," אמרתי לה.

"את גרה ליד מתקן גרעיני? ציוד מתח גבוה?"

"אני גרה באַפֶּר איסְט."

"נוסעת בתחתית?"

בשלב הזה נסעתי בתחתית כל יום, לעבודה.

"הרבה מחלות נפש מסתובבות במרחבים ציבוריים צפופים. אני חשה שהנפש שלך חדירה מדי. יש לך תחביבים?"

"אני רואה סרטים."

"תחביב נחמד."

"איך גרמו לחולדות לעשות מדיטציה?" שאלתי אותה.

"ראית מה קורה למכרסמים שמתרבים בשבי? ההורים אוכלים את התינוקות שלהם. אבל אסור לעשות להם דמוניזציה. הם עושים את זה מתוך חמלה. לטובת המין כולו. אלרגיות יש?"

"תות שדה."

בתגובה, ד"ר טאטל הניחה את העט ובהתה בחלל, שקועה לכאורה במחשבה.

"לחולדות מסוימות," היא אמרה כעבור זמן־מה, "כנראה מגיע שיעשו להן דמוניזציה. לחולדות ספציפיות מסוימות." היא אחזה שוב בעט ונופפה בנוצה הסגולה. "ברגע שאנחנו מתחילים להכליל, אנחנו מאבדים את הזכות שלנו לניהול עצמי. אני מקווה שאת מבינה אותי. החולדות נאמנות מאוד לכדור הארץ. נסי את אלה," אמרה והושיטה לי כמה מרשמים. "אל תקני הכול בבת אחת. אנחנו צריכים לעשות את זה בשלבים, כדי לא להדליק אורות אדומים." היא קמה בנוקשות, פתחה ארון עץ מלא דוגמיות והעיפה חפיסות כדורים על השולחן. "אני אתן לך שקית נייר בשביל הדיסקרטיות," אמרה. "בשלב הראשון תקני את הליתיוּם ואת ההַלְדוֹל. כדאי להתחיל את התיק שלך ביריית פתיחה רצינית. ככה חברת הביטוח שלך לא תופתע אם נצטרך לנסות דברים חריגים יותר בהמשך."

אני לא יכולה לבוא בטענות לד"ר טאטל על העצות האיומות שלה. בסופו של דבר, אני בחרתי להיות מטופלת שלה. היא נתנה לי כל מה שביקשתי, וזה עורר בי הערכה כלפיה. אני בטוחה שהיו עוד מסוגה בשטח, אבל הקלות שבה מצאתי אותה וההקלה המידית שחוויתי בזכות המרשמים שלה גרמו לי להרגיש שגיליתי שָמאנית של רוקחות, קוסמת, מכשפה, יידעונית. לפעמים תהיתי אם ד"ר טאטל אמיתית בכלל. ואם היא הייתה פרי הדמיון שלי, הפתיע אותי שבחרתי בה ולא במישהי שדומה יותר לאחת הגיבורות שלי — למשל וופי גולדברג.

"אם קורה משהו לא טוב תזמיני אמבולנס," אמרה לי ד"ר טאטל. "תפעילי שיקול דעת כשאת מרגישה שאת מסוגלת. אי אפשר לדעת איך התרופות האלה ישפיעו עלייך."

בשלב הראשון בדקתי באינטרנט כל כדור חדש שהיא נתנה לי, בניסיון לגלות כמה שעות סביר שאישן בכל יום נתון. אבל הקריאה על התרופות נטלה מהן את כוחות הקסם. אחריה השינה נראתה לי בנלית, סתם עוד תפקוד מכני של הגוף, כמו עיטוש או חרבון או כיפוף מפרקים. "תופעות הלוואי והסכנות" באינטרנט הרתיעו אותי, והחרדות שהן עוררו סחררו עוד יותר את המחשבות שלי — בדיוק ההפך ממה שקיוויתי שהכדורים יעשו. אז השתמשתי במרשמים כדי לקנות דברים כמו נוּרוֹפּרוֹקְסין, מַקְסיפֶנְפֶן, וַלְדינוֹר וסילֶנְסְיוֹר וצירפתי אותם פה ושם לערבוביה, אבל בעיקר לקחתי עזרי שינה במינונים גבוהים, וכתוספים השתמשתי בסֵקוֹנָל ובנֶמבּוּטל כשהייתי עצבנית, בוואליום או ליבְּריוּם כשחשדתי שאני עצובה, ובפְּלָסידיל או כּלורָל הידְרָט או מֶפְרוֹבָּמָט כשחשדתי שאני בודדה.

בתוך כמה שבועות צברתי אוסף מרשים של תרופות פסיכיאטריות. על כל התוויות הופיע סימן הגולגולת והעצמות. "אין ליטול תרופה זו אם נכנסת להיריון." "יש ליטול עם מזון או חלב." "לאחסן במקום יבש." "עלול לגרום לטשטוש." "עלול לגרום לסחרחורת." "אין ליטול אספירין." "אין לרסק." "אין ללעוס." כל אדם נורמלי היה מודאג מהשפעת התרופות האלה על הבריאות. לא הייתי עיוורת לחלוטין לסכנות האפשריות. הסרטן אכל את אבא שלי בעודו בחיים. ראיתי את אימא שלי בבית החולים, מלאה צינורות, במצב של מוות מוחי. איבדתי חברת ילדות שמתה מקריסת כבד בתיכון אחרי שלקחה פָּרָצטָמוֹל מעבר לְמה שכבר הכילה התרופה שלקחה נגד צינון. החיים רופפים וארעיים וצריך להיזהר, ידעתי את זה, כמובן, אבל הייתי מוכנה להסתכן במוות כדי לישון כל היום ולהפוך לאדם חדש לגמרי. והנחתי שאני חכמה מספיק לדעת מראש אם הכדורים יהרגו אותי: יתחילו להיות לי סיוטים נבואיים לפני שזה יקרה, לפני שיקרוס לי הלב או שהמוח שלי יתפוצץ או ידמם או יגרום לי לקפוץ מהחלון שלי בקומה השביעית. סמכתי על זה שהכול יסתדר ממש יופי כל עוד אוכל לישון כל היום.

המשך הפרק בספר 

אוטסה מושפג

אוטסה מושפג היא סופרת אמריקנית. היא נולדה בבוסטון ב-1981, בת לאם ילידת קרואטיה ולאב יהודי יליד איראן. הורי אימהּ לחמו בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים, והורי אביה היו סוחרים עשירים בטהרן, שאולצו לעזוב את המדינה בשנות המהפכה. הוריה של מושפג שניהם מוזיקאים, ועד גיל שבע כבר למדה לנגן בארבעה כלי נגינה שונים. לימים נטשה את המוזיקה לטובת הכתיבה. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בניו יורקר, בפריז ריוויו, בגרנטה ובבמות אחרות. נובלה ראשונה פרי עטה — מק'גלו — ראתה אור ב-2014 וזכתה בפרסים. איילין הוא רומן הביכורים שלה. הוא ראה אור ב-2015, זכה בפרס פן המינגוויי לספרי ביכורים, והיה מועמד לפרס חוג המבקרים וברשימה הקצרה לפרס בוקר. ב-2017 פרסמה מושפג את קובץ הסיפורים "געגועים לעולם אחר", וזה זכה לשבחי הביקורת. הרומן השני פרי עטה — שנת המנוחה וההירגעות שלי (2018) — היה רב־מכר בארצות הברית ועתיד לראות אור בספרייה לעם.

סקירות וביקורות

אנרגיה של שנאה עצמית למרות הילדותיות והקלישאתיות אוטסה מושפג מתגלה ככותבת המצטיינת בהבנת ניואנסים ובעלת הומור שחור

זה הרומן השני של הסופרת האמריקאית אוטסה מושפג שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, 'איילין', אתה חש שיש בסופרת הזאת משהו למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.

איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים, שלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו-יורק. ואילו המספרת (חסרת השם) ב'שנת המנוחה והמרגוע שלי' היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת ‭ ,26‬יפהפייה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האם היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה לישון את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים שישנים את ימיהם") - אך לא באופן מטפורי. אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי וההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדלי התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסיכיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכדורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רווה, בחורה קלישאתית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועל עושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.

רוח שנות ה-‭90‬ מרחפת מעל פני הרומן הזה, המתרחש בשנים ‭ .2001-2000‬אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזאת, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות ה-‭,90‬ 'פסיכופת אמריקאי'). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-‭90‬ בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם? כבר בשנות ה-‭90‬ הסוגיה הזאת הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאתית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאתי של הדמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג  שטוח רגשי של הדמות (בעייתי).

אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך  שונה משנות ה-‭;(90‬ למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהפייה בלונדינית  עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה, אבל איזה גוון של בלונד?) - יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. קודם כל, אצל מושפג קיימת היכולת ההכרחית לכותב רומנים, והיא להבחין בין ניואנסים. במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בזיקה של הומור שחור מוצלח. הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?" למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכל ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".

אך מתחת להכל, אותה עוצמה של הרס עצמי מעניקה אנרגיה לרומן, ההתעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.

בתמונה: מנסה לישון את ימיה. היפהפיה הנרדמת בגרסה של דיסני

אריק גלסנר 7 לילות 25/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"שנת המנוחה והמרגוע שלי" של אוטסה מושפג זוהר בחריגותו ובתובנותיו עמרי הרצוג הארץ 08/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ליה נירגד
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

אנרגיה של שנאה עצמית למרות הילדותיות והקלישאתיות אוטסה מושפג מתגלה ככותבת המצטיינת בהבנת ניואנסים ובעלת הומור שחור

זה הרומן השני של הסופרת האמריקאית אוטסה מושפג שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, 'איילין', אתה חש שיש בסופרת הזאת משהו למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.

איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים, שלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו-יורק. ואילו המספרת (חסרת השם) ב'שנת המנוחה והמרגוע שלי' היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת ‭ ,26‬יפהפייה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האם היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה לישון את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים שישנים את ימיהם") - אך לא באופן מטפורי. אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי וההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדלי התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסיכיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכדורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רווה, בחורה קלישאתית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועל עושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.

רוח שנות ה-‭90‬ מרחפת מעל פני הרומן הזה, המתרחש בשנים ‭ .2001-2000‬אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזאת, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות ה-‭,90‬ 'פסיכופת אמריקאי'). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-‭90‬ בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם? כבר בשנות ה-‭90‬ הסוגיה הזאת הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאתית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאתי של הדמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג  שטוח רגשי של הדמות (בעייתי).

אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך  שונה משנות ה-‭;(90‬ למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהפייה בלונדינית  עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה, אבל איזה גוון של בלונד?) - יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. קודם כל, אצל מושפג קיימת היכולת ההכרחית לכותב רומנים, והיא להבחין בין ניואנסים. במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בזיקה של הומור שחור מוצלח. הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?" למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכל ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".

אך מתחת להכל, אותה עוצמה של הרס עצמי מעניקה אנרגיה לרומן, ההתעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.

בתמונה: מנסה לישון את ימיה. היפהפיה הנרדמת בגרסה של דיסני

אריק גלסנר 7 לילות 25/11/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"שנת המנוחה והמרגוע שלי" של אוטסה מושפג זוהר בחריגותו ובתובנותיו עמרי הרצוג הארץ 08/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
שנת המנוחה והמרגוע שלי אוטסה מושפג

1

בכל פעם שהתעוררתי, ביום או בלילה, הייתי חוצה בדשדוש את מבואת השיש המוארת של הבניין שלי והולכת עד קצה הרחוב, ושם מעבר לפינה הייתה פיצוצייה שפתוחה תמיד. הייתי קונה לי שתי כוסות קפה גדולות עם חלב ושישה שקיקים של סוכר לכל אחת, מחסלת את הקפה הראשון במעלית בדרך חזרה למעלה, ולוגמת לאט את השני בזמן שראיתי סרטים ואכלתי קרקרים בצורות של חיות ולקחתי טְרָזוֹדוֹן ואמבּיאן ונֶמְבּוּטָל עד שעוד פעם נרדמתי. איבדתי את תחושת הזמן. עברו ימים. שבועות. חלפו כמה חודשים. כשזכרתי, הזמנתי משלוח מהמסעדה התאילנדית ממול, או סלט טונה מהדיינר בשדרה הראשונה. הייתי מתעוררת ומוצאת בטלפון הנייד שלי הודעות קוליות ממספרות או ממכוני יופי, לאישור פגישות שקבעתי מתוך שינה. תמיד טלפנתי חזרה כדי לבטל, ואת זה שנאתי לעשות כי שנאתי לדבר עם אנשים.

בתחילת התקופה הזאת סידרתי שיאספו את הכביסה המלוכלכת שלי ויביאו לי את הכביסה נקייה פעם בשבוע. הרגיע אותי לשמוע את שקיות הניילון הקרועות מרשרשות ברוח הפרצים שנכנסה מהחלונות בסלון. נהניתי מניחוחות הכביסה הנקייה שריחפו אל הספה כשנמנמתי שם. אבל כעבור איזה זמן כבר לא היה לי כוח לאסוף את כל הבגדים המלוכלכים ולדחוס אותם בסל, והרעש של מכונת הכביסה והמייבש שיבש לי את השינה. אז פשוט זרקתי את התחתונים המלוכלכים שלי. ממילא כל הזוגות הישנים הזכירו לי את טְרֵבוֹר. זמן־מה הופיעו בדואר עוד ועוד פריטים קיטשיים מויקטוריה סיקְרֶט — בגדי גוף וכותנות בייבי דול וחוטיני מקושטים במלמלות בצבעי ורוד פוּקְסייה וירוק זרחני, ארוזים אחד־אחד בשקיקי ניילון שקופים. דחסתי אותם לארון והלכתי בלי. חבילות שהגיעו מפעם לפעם מבָּרְניז או מסָאקְס סיפקו לי פיג'מות לגברים ועוד דברים שלא זכרתי שהזמנתי — גרבי קשמיר, גופיות צעקניות וג'ינס מעצבים.

התקלחתי פעם בשבוע לכל היותר. הפסקתי למרוט, הפסקתי להבהיר, הפסקתי לעשות שעווה, הפסקתי להבריש את השיער. לא לחות ולא פּילינג. לא גילוח. יצאתי מהדירה לעיתים רחוקות. דאגתי שכל החשבונות ישולמו בהוראת קבע. כבר שילמתי את הארנונה לכל השנה, על הדירה שלי ועל הבית הישן של הוריי המתים בצפון המדינה. דמי השכירות ששילמו הדיירים שם הופקדו בחשבון העובר ושב שלי מדי חודש. דמי האבטלה המשיכו לזרום כל עוד צלצלתי פעם בשבוע לשירות האוטומטי ולחצתי על "1" לאישור כשנשאלתי אם עשיתי מאמצים כנים למצוא עבודה. זה הספיק לממן את ההשתתפות העצמית בכל התרופות שלי ואת כל מה שלקחתי לי בפיצוצייה. בנוסף, היו לי השקעות. היועץ הפיננסי של אבי המת עקב אחרי העניינים האלה ושלח לי דוחות רבעוניים שלא קראתי אף פעם. היה לי המון כסף גם בחשבון החיסכון שלי — מספיק בשביל לחיות כמה שנים, בתנאי שלא אעשה שום דבר יוצא דופן. נוסף על כל זה הייתה לי מסגרת אשראי נוחה בַּוויזה. לא היו לי בעיות כספיות.

התחלתי "לחרוף" כמיטב יכולתי באמצע יוני 2000. הייתי בת עשרים ושש. מבעד לתריס השבור שלי ראיתי איך הקיץ גווע והסתיו נהיה קר ואפור. השרירים שלי הידלדלו. הסדינים על המיטה שלי הצהיבו, אם כי לרוב נרדמתי על הספה מול הטלוויזיה, ספה עם פסים כחולים ולבנים שקניתי בפּוֹטֵרי בַּארְן, וכבר הייתה שקועה ומכוסה כתמי קפה וזיעה.

רוב שעות הערוּת עברו עליי בצפייה בסרטים. לא סבלתי את שידורי הטלוויזיה הרגילים. בייחוד בהתחלה. הטלוויזיה עוררה יותר מדי דברים בתוכי וגרמה לי להתעסק בכפייתיות בשלט, לזפזפ בלי הפסקה, לבוז לכל מה שהראו שם ולהתעצבן. לא יכולתי להתמודד עם זה. החדשות היחידות שהייתי מסוגלת לקרוא היו כותרות סנסציוניות בעיתונים המקומיים בפיצוצייה. הייתי משלמת על כוסות הקפה שלי ומעיפה בהן מבט מהיר. בּוּש נגד גוֹר לנשיאות. מישהו חשוב מת, ילד נחטף, סֵנָטוֹרית גנבה כסף, ספורטאי מפורסם בגד באשתו ההרה. דברים קרו בעיר ניו יורק — תמיד קורים בה דברים — אבל שום דבר מזה לא נגע לי. זה מה שהיה יפה בשינה — המציאות התנתקה והופיעה במחשבות שלי אגבית כמו סרט או חלום. היה קל להתעלם מדברים שלא קשורים אליי. עובדי הרכבת התחתית פתחו בשביתה. הוריקן בא וחלף. לא הייתה לזה שום חשיבות. גם אם חוצנים היו פולשים, גם אם הייתה מכת ארבה — הייתי מבחינה בזה, אבל לא הייתי דואגת.

בכל פעם שנגמרו לי הכדורים, נשמתי עמוק ויצאתי לבית מרקחת של רַייט אֵייד במרחק שלושה רחובות. הדרך תמיד הייתה קשה. כשהלכתי בשדרה הראשונה הכול גרם לי להתכווץ. הייתי כמו תינוקת ברגע הלידה — האוויר הכאיב לי, האור הכאיב לי, הפרטים של העולם נראו לי צורמים ועוינים. נעזרתי באלכוהול רק בימי הגיחות האלה — שוֹט של וודקה לפני שיצאתי ועברתי על פני כל המסעדות ובתי הקפה הקטנים שישבתי בהם כשהייתי חלק מהעולם והעמדתי פנים שאני חיה את חיי. בשאר הזמן ניסיתי להגביל את עצמי לרדיוס של בלוק אחד סביב הדירה שלי.

הגברים שעבדו בפיצוצייה היו כולם מִצרים צעירים. מלבד הפסיכיאטרית שלי ד"ר טאטְל, החברה שלי רֵוָוה והשוערים בבניין שלי, המצרים היו האנשים היחידים שראיתי באופן קבוע. הם היו נאים יחסית, מי יותר, מי פחות. לכולם היו גבות תקיפות, צמריריות כמו זחלים, לסת מרובעת ומצח גברי. וכולם נראו כאילו הם מאפרים את העיניים. היו שם לפחות שישה — הנחתי שהם אחים או בני דודים. הסגנון שלהם הרתיע אותי. הם הסתובבו בחולצות כדורגלנים ובמעילי עור של אופנוענים ושרשראות זהב עם צלבים, ושמעו להיטים בתחנת הרדיו המקומית. לא היה להם שמץ של חוש הומור. כשרק עברתי לשכונה הם פלרטטו איתי, באופן מרגיז אפילו. אבל ברגע שהתחלתי להופיע שם בשעות משונות בהליכה המדשדשת שלי, עם קרומי שינה בעיניים ורוק יבש בזוויות הפה, פסקו הניסיונות שלהם להתחבב עליי.

"יש לך משהו שם," אמר האיש מאחורי הדלפק באחד הבקרים, והצביע על הסנטר שלו באצבעות חומות ארוכות. נופפתי בידי בביטול. אחר כך גיליתי שמשחת שיניים קרושה מרוחה לי על כל הפרצוף.

אחרי כמה חודשים כלקוחה מרושלת וחצי ישֵנה בחנות שלהם, המצרים התחילו לקרוא לי "בוס" ולא היססו לקבל ממני חמישים סנט כשביקשתי סיגריה בודדת — וזה קרה לעיתים קרובות. היו אין־ספור מקומות שיכולתי לקנות בהם קפה, אבל אהבתי את הפיצוצייה. היא הייתה קרובה, הקפה היה גרוע בלי יוצא מהכלל, ולא נאלצתי להתמודד עם אנשים שמזמינים בְּרִיוֹש או לאטֶה בלי קצף. בלי ילדים זבי חוטם ובלי מטפלות צעירות משוודיה. בלי קרייריסטים מעוקרים, בלי אנשים בדייטים. הקפה בפיצוצייה היה קפה של מעמד הפועלים — קפה לשוערים ולשליחים ולאנשי תחזוקה ועוזרי מלצרים ומנקות. האוויר היה דחוס בניחוחות של חומרי ניקוי זולים ועובש. יכולתי לבטוח במקפיא הערפילי הגדוש בגלידות וארטיקים וכוסות חד־פעמיות עם קרח. תאי הפֶּרְסְפֵּקְס השקופים מאחורי הדלפק היו מלאים מסטיקים וסוכריות. הכול נראה תמיד אותו דבר: הסיגריות בשורות מסודרות, גלילים של כרטיסי גירוד, שנים עשר סוגים שונים של מים בבקבוקים, בירה, לחם לכריכים, תיבה עם נקניקים וגבינות שאף אחד לא קנה אף פעם, מגש עם לחמניות מתוקות עבשות, סל עם פירות עטופים בניילון, קיר שלם עם מגזינים שהתרחקתי ממנו. רציתי לקרוא רק את כותרות העיתונים. שמרתי מרחק מכל מה שעלול להצית את האינטלקט שלי או לעורר בי קנאה או חרדה. הקפדתי להביט רק ברצפה.

מפעם לפעם רווה הופיעה אצלי עם בקבוק יין והתעקשה לבדר אותי. אימא שלה עמדה למות מסרטן. ולכן, בין השאר, לא רציתי לראות אותה.

"שכחת שאני מגיעה?" היא הייתה שואלת כשנדחקה ועברה על פניי והדליקה את האורות בסלון. "דיברנו אתמול בערב, זוכרת?"

אהבתי להתקשר אל רווה בדיוק כשהאמבּיאן או הלוּמינָל או איזו תרופה אחרת התחילו לפעול. היא טענה שאני רוצה תמיד לדבר רק על הריסון פורד או על וופי גולדברג, ולה לא הייתה התנגדות. "אתמול סיפרת לי את כל העלילה של 'פְרַנטיק' וחזרת על כל הסצנה שבה הם נוהגים במכונית, עם הקוקאין. לא חסכת שום פרט."

"עמנואל סנייה מדהימה בסרט הזה."

"זה בדיוק מה שאמרת אתמול."

הביקורים של רווה הקלו עליי וגם עצבנו אותי, כאילו מישהו מפריע לך באמצע ניסיון התאבדות. לא שניסיתי להתאבד. להפך: שנת החורף שלי נועדה להגן עליי. חשבתי שהיא תציל את חיי.

"עכשיו תיכנסי למקלחת," רווה הייתה אומרת בדרכה למטבח. "אני אוציא את הזבל."

הייתי קשורה לרווה, אבל כבר לא אהבתי אותה. היינו חברות מאז הלימודים, כל כך הרבה שנים עד שכבר לא היה לנו שום דבר משותף חוץ מהעבר שלנו — מעגל מורכב של טינה, זיכרון, קנאה, הכחשה וכמה שמלות שהסכמתי להשאיל לה והיא הבטיחה למסור לניקוי יבש ולהחזיר לי, הבטחה שמעולם לא קיימה. היא עבדה כמזכירה בכירה בסוכנות ביטוח במרכז העיר. על הצוואר היה לה כתם לידה אדום בצורה של פלורידה, היא הייתה בת יחידה, חיית כושר, ההתמכרות שלה למסטיק פגעה לה במִפרק הלסת והפה שלה הסריח מסוכריות קינמון ותפוחים ירוקים. היא אהבה לבוא אליי, לפנות לעצמה מקום על הכורסה, להעיר על מצב הדירה, להגיד שנראה שרזיתי עוד יותר ולהתלונן על העבודה שלה — ותוך כדי הייתה ממלאת את כוס היין שלה אחרי כל לגימה.

"אנשים לא מבינים מה עובר עליי," היא אמרה. "הם מניחים שמובן מאליו שאני תמיד אהיה עליזה ושמחה. ובמקביל, המפגרים האלה חושבים שהם יכולים להתייחס לכל מי שכפוף להם כמו לזבל. ואני אמורה לצחקק ולהיראות חמודה ולשלוח את הפקסים שלהם? שיזדיינו. שיקריחו כולם ויישרפו בגיהינום."

לרווה היה סיפור עם הבוס שלה, קֵן, גבר בגיל העמידה עם אישה וילד. היא דיברה בפתיחוּת על האובססיה שלה לגביו, אבל ניסתה להסתיר את הקשר המיני ביניהם. פעם הראתה לי תמונה שלו בעלון של החברה — גבוה, עם כתפיים רחבות, חולצה לבנה מכופתרת, עניבה כחולה, פנים סתמיות כל כך, משעממות כל כך, ממש כאילו יצקו אותו מפלסטיק. רווה נמשכה לגברים מבוגרים, וגם אני. גברים בגילנו, אמרה רווה, רגשניים מדי, נחמדים מדי, תלותיים מדי. הבנתי למה זה מאוס בעיניה, אבל מעולם לא פגשתי גבר כזה בעצמי. כל הגברים שהייתי איתם, הצעירים וגם המבוגרים, היו מנוכרים ואנטיפתיים.

"את קרה כמו דג, זה למה," הסבירה רווה. "כל אחד מושך את מי שדומה לו."

בתור חברה, רווה בהחלט הייתה רגשנית ושופעת חיבה אבל היא הייתה גם מחתרתית מאוד ולפעמים מאוד מתנשאת. היא לא הבינה או פשוט לא הייתה מוכנה להבין למה אני רוצה לישון כל הזמן, ולא הפסיקה לדחוף לי לפרצוף את העליונות המוסרית שלה ולהגיד לי "להתמודד עם המציאות" בתגובה לכל הרגל בעייתי שנתקעתי איתו. בקיץ שבו התחלתי לישון, רווה נזפה בי שאני "מבזבזת את גזרת הביקיני שלי." "העישון הורג." "את צריכה לצאת יותר." "יש מספיק חלבונים בתפריט שלך?" וכולי.

"אני לא תינוקת, רווה."

"אני פשוט דואגת לך. כי אכפת לי. כי אני אוהבת אותך," היא הייתה עונה לי.

מהיום שהכרנו, בשנה השלישית באוניברסיטה, רווה מעולם לא הייתה מסוגלת להודות בתשוקה שיש בה אפילו שמץ גסות — לא כשהייתה פיכחת. אבל היא לא הייתה מושלמת. "היא לא צחה כשלג," אימא שלי בטח הייתה אומרת. כבר שנים ידעתי שרווה בולימית. ידעתי שהיא מאוננת עם מכשיר לעיסוי הצוואר כי מביך אותה מדי לקנות ויברטור אמיתי בחנות לאביזרי מין. ידעתי שהיא בחובות רציניים — שכר הלימוד ושנים של חריגות ממסגרת האשראי — ושהיא גונבת טסטרים ממחלקת הקוסמטיקה בחנות הטבע ליד הדירה שלה באַפֶּר וסט סַייד, ראיתי את המדבקות על כל מיני פריטים בתיק האיפור הענקי שהיא הסתובבה איתו תמיד. היא הייתה משועבדת לגמרי לגנדרנות ולסטטוס — לא דבר חריג במקום כמו מנהטן, אבל הלהיטות הנואשת שלה הרגיזה אותי במיוחד; בגללה התקשיתי לכבד את השכל שלה. היא הייתה כל כך אובססיבית לגבי מותגים, הליכה בתלם, "להיות כמו כולם." היא נסעה בקביעוּת לרובע הסיני לחפש את החיקויים האחרונים של תיקי מעצבים. פעם היא נתנה לי ארנק של דוּני אנד בורק לחג המולד. היא קנתה לנו מחזיקי מפתחות מזויפים של קוֹאוּץ'.

למרבה האירוניה, השאיפה לאלגנטיות רק חשפה את ההמוניות שלה. "חן שמתאמצים בשבילו הוא לא חן," ניסיתי פעם להסביר לה. "קסם אישי זה לא תספורת. או שיש לך או שאין. כמה שתתאמצי יותר להיות אופנתית, ככה תיראי יותר וולגרית." שום דבר לא הכאיב לרווה יותר מאשר יופי נטול מאמץ כמו שלי. פעם, כשראינו בווידאו את "לפני הזריחה", היא אמרה, "ידעת שג'ולי דֶלְפי פמיניסטית? נראה לך שבגלל זה היא לא רזה יותר? אין סיכוי שהיו מלהקים אותה בתפקיד הזה אם היא הייתה אמריקאית. את רואה כמה הזרועות שלה רכות? אצלנו יש אפס סובלנות לזרועות רופסות. זרועות רופסות זה מוות. כמו בפסיכומטרי. מתחת לשמונה מאות את לא קיימת בכלל."

"משמח אותך שהזרועות של ג'ולי דלפי רופסות?" שאלתי אותה.

היא חשבה על זה קצת. "לא," אמרה, "לא הייתי קוראת לזה שמחה. סיפוק, אולי."

נדמה היה שקנאה היא הדבר היחיד שרווה לא חשה צורך להסתיר ממני. מרגע שהתחלנו להתיידד, בכל פעם שאמרתי לה שקרה משהו טוב היא הייתה מייבבת "זה לא הוגן" לעיתים קרובות כל כך שהמילים הפכו למין סיסמה, תגובה אוטומטית לציון טוב שקיבלתי, לגוון חדש של שפתון, לארטיק החדש בשוק, לתספורת היקרה שלי. "זה לא הוגן." ואני הייתי עושה צלב עם האצבעות ומחזיקה אותן בינינו, כאילו אני מנסה להתגונן מהקנאה ומהזעם שלה. פעם שאלתי אותה אם יש איזה קשר בין הקנאה שלה ליהדות שלה, אם היא חושבת שדברים קלים לי יותר כי אני לבנה, אנגלוסקסית ופרוטסטנטית.

"זה לא בגלל שאני יהודייה," אני זוכרת שהיא אמרה. זה היה ממש לקראת סיום הלימודים, כשהצלחתי להשתרבב לרשימת המצטיינים של הדיקן, אפילו שכל השנה הברזתי מרוב השיעורים, ורווה לעומת זאת התרסקה במבחני הסיום. "זה בגלל שאני שמנה." היא ממש לא הייתה שמנה. למען האמת היא נראתה ממש טוב.

"הלוואי שהיית דואגת יותר לעצמך," היא אמרה כשביקרה אצלי יום אחד, ואני הייתי במצב החצי ער שלי. "אני לא יכולה לעשות את זה במקומך, את יודעת. מה את אוהבת כל כך בוופי גולדברג? היא אפילו לא מצחיקה. את צריכה לראות סרטים שיעודדו אותך. כמו 'אוסטין פאוורס'. או ההוא עם ג'וליה רוברטס ויוּ גרנט. פתאום נהיית כמו וינונה ריידר ב'נערה בהפרעה'. אבל את דומה יותר לאנג'לינה ג'ולי. היא בלונדינית שם."

ככה היא הביעה את הדאגה שלה לשלומי. היא גם לא אהבה את זה שאני "על תרופות".

"באמת לא טוב שאת מערבבת אלכוהול עם כל הכדורים שלך," היא אמרה וגמרה את היין. הסכמתי שרווה תשתה את כל היין. באוניברסיטה, כשהיינו יוצאות לסיבוב ברים, היא קראה לזה "ללכת לטיפול". היא הייתה מסוגלת להוריד ויסקי סָאוּאֶר בלגימה אחת. בין כוסית לכוסית היא לקחה אדוויל. היא אמרה שזה משפר לה את הסיבולת. היא ענתה על ההגדרה של אלכוהוליסטית, מן הסתם. אבל היא צדקה לגביי. באמת הייתי "על תרופות". לקחתי יותר מעשרה כדורים ביום. אבל הכול מסודר מאוד, חשבתי; הכול גלוי לגמרי. פשוט רציתי לישון כל הזמן. הייתה לי תוכנית.

"אני לא נרקומנית או משהו," התגוננתי. "אני יוצאת קצת לחופש. זאת שנת המנוחה והמרגוע שלי."

"יופי לך," אמרה רווה. "לא הייתי מתנגדת לצאת לחופש מהעבודה ולהתבטל ולראות סרטים ולנמנם כל היום, אבל אני לא מתלוננת. פשוט אין לי את הפריווילגיה הזאת." ברגע שכבר הייתה שיכורה היא הייתה שמה את הרגליים על השולחן, מעיפה לרצפה את הבגדים המלוכלכים ואת הדואר שלא פתחתי, ואז חופרת על קן ומעדכנת אותי בפרק האחרון באופרת הסבון שלהם, "רומן במשרד". היא הייתה מתפארת בכל הבילויים שמחכים לה בסוף השבוע, ומתלוננת על זה שנשברה בדיאטה האחרונה שלה והיא צריכה לעשות שעות נוספות בחדר כושר כדי לפצות. בשלב מסוים תמיד התחילה לבכות על אימא שלה. "אני פשוט לא יכולה לדבר איתה כמו פעם. אני מרגישה כל כך עצובה. אני מרגישה כל כך נטושה. אני מרגישה מאוד־מאוד לבד."

"כולנו לבד, רווה," אמרתי לה. וזה היה נכון: גם לגביי, גם לגביה. לא הייתה לי נחמה אחרת בשבילה.

"אני יודעת שאני צריכה להתכונן לתסריט הכי גרוע. הפרוגנוזה שלה לא טובה. ונדמה לי שבכלל לא מספרים לי הכול על הסרטן של אימא שלי. אז אני פשוט מרגישה כל כך מיואשת. הייתי רוצה שמישהו יחבק אותי, את מבינה? זה פתטי?"

"את תלותית," אמרתי. "זה נשמע מתסכל."

"ויש את הקטע עם קן. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה. אני מעדיפה להתאבד ולא להיות לגמרי לבד."

"לפחות יש לך אופציות."

כשהייתי במצב לזה, היינו מזמינות סלטים מהמסעדה התאילנדית ורואות סרטים בווי־אוֹ־דִי. אני העדפתי את קלטות הווידאו שלי אבל רווה רצתה תמיד לראות את הסרט ה"חדש", ה"לוהט", ש"אמור להיות מוצלח". באותה תקופה היא התגאתה שהיא יודעת יותר ממני על תרבות פופולרית. היא הכירה כל רכילות עדכנית על סלבס, עקבה אחרי המגמות הכי חדישות באופנה. אני שמתי זין על כל זה. אבל רווה התעמקה בקוסמופוליטן וראתה "סקס והעיר הגדולה". היא הייתה תחרותית בכל מה שקשור ליופי ול"חוכמת חיים". הקנאה שלה הייתה צדקנית מאוד: בהשוואה אליה הייתי "פריווילגית". ובמושגים שלה, היא צדקה: נראיתי כמו דוגמנית, היה לי כסף שלא הרווחתי בעצמי, לבשתי בגדי מעצבים אמיתיים וגמרתי תואר בתולדות האמנות — אז הייתי "תרבותית". רווה, לעומת זאת, באה מלונג איילנד, הייתה ראויה בהחלט לציון שמונה מתוך עשר אבל דירגה את עצמה כ"שלוש בסולם ניו יורק", והתואר שלה היה בכלכלה — "תואר של חנוּנית אסייתית" — לדבריה.

הדירה של רווה בצד השני של העיר הייתה בקומה שלישית בלי מדרגות, והיה בה ריח של בגדי התעמלות מיוזעים, של צ'יפס וליזול ובושם טומי גירל. אפילו שנתנה לי את המפתחות לדירה כשעברה לשם, ביקרתי אצלה רק פעמיים בחמש שנים. היא העדיפה לבוא אליי. אני חושבת שהיא נהנתה מזה שהשוער מזהה אותה, מהמעלית המהודרת עם הלחצנים הזהובים, נהנתה לראות איך המותרות שלי מבוזבזים עליי. אני לא יודעת מה היה הקטע שלי עם רווה. לא הייתי מסוגלת להיפטר ממנה. היא העריצה אותי אבל גם שנאה אותי. היא ראתה במאבק שלי עם האומללות פרודיה אכזרית על הצרות שלה. אני בחרתי בבדידות ובחוסר התכלית, אבל רווה, למרות כל המאמצים, פשוט לא הצליחה להשיג מה שרצתה — לא בעל, לא ילדים, לא קריירה מהממת. אז נדמה לי שכשהתחלתי לישון כל הזמן רווה שאבה סיפוק מסוים כשראתה איך מתממשות התקוות שלה ואני מתפוררת והופכת לחדלת אישים מוזנחת. לא היה לי עניין להתחרות בה, אבל היא הרגיזה אותי ברמה עקרונית, אז בהחלט התווכחנו. אני מתארת לעצמי שככה זה כשיש לך אחות, מישהי שאוהבת אותך מספיק כדי להעיר על כל הפגמים שלך. כשישבה אצלי עד מאוחר, גם בסופי שבוע, היא סירבה להישאר לישון. וגם לא הייתי רוצה שתישאר, אבל היא תמיד עשתה מזה עניין, כאילו יש לה מחויבויות שאין סיכוי שאבין.

ערב אחד צילמתי אותה בפולרואיד, ותקעתי את התמונה במסגרת של הראי בסלון. רווה חשבה שזאת מחווה של אהבה, אבל בעצם המטרה הייתה להזכיר לי כמה חברתה לא נעימה לי, למקרה שיבוא לי להתקשר אליה אחר כך, כשאהיה תחת השפעת הכדורים.

"אני אלווה לך את מארז הדיסקים שלי לבניית ביטחון עצמי," היא אמרה בכל פעם שרמזתי על איזו בעיה או דאגה.

לרווה הייתה חולשה לסדנאות ולספרי עזרה עצמית, שלרוב שילבו איזו שיטת הרזיה חדשה עם פיתוח כישורים מקצועיים ורומנטיים, בטענה שהם מלמדים נשים צעירות "איך להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן". מדי כמה שבועות היא אימצה פרדיגמה חדשה לגמרי לחיים, ואני הייתי מוכרחה לשמוע עליה. "תלמדי לזהות מתי את עייפה," היא יעצה לי פעם. "יותר מדי נשים כיום שוחקות את עצמן עד דק." עצה לסגנון חיים מהדיסק "הפיקו כמה שיותר מהיום שלכן, בנות" כללה את ההצעה לתכנן מראש לכל השבוע את הבגדים שתלבשי לעבודה.

"ככה לא תצטרכי להתלבט עם עצמך בבוקר."

כשהיא דיברה ככה, זה הרגיז אותי ממש.

"ובואי איתי לסֵיינְטְס. היום ערב בנות. אנחנו יכולות לשתות בחינם עד אחת עשרה. תהיי הרבה יותר מרוצה מעצמך." היא התמחתה בשילוב עצות נדושות עם כל תירוץ לשתות עד אובדן חושים.

"אני לא במצב לבילויים, רווה," אמרתי.

היא הסתכלה על הידיים שלה, התעסקה בטבעות, גירדה את הצוואר ואז בהתה ברצפה.

"אני מתגעגעת אלייך," אמרה, והקול שלה קצת נסדק. אולי היא חשבה שהמילים האלה יצליחו לחדור לי ללב. אני העברתי את כל היום ההוא על נֶמְבּוּטָל.

"אנחנו כנראה לא צריכות להיות חברות," אמרתי לה והשתרעתי על הספה. "חשבתי על זה, ואני לא מוצאת סיבה להמשיך."

רווה פשוט ישבה שם ולשה את הירכיים שלה. היא שתקה דקה או שתיים ואז הרימה אליי מבט והצמידה את האצבע מתחת לאף — משהו שעשתה תמיד כשעמדה לבכות, כמו חיקוי של אדולף היטלר. אני משכתי את הסוודר מעל הראש והידקתי את הלסת וניסיתי לא לצחוק בזמן שהיא מלמלה וייבבה וניסתה להירגע.

"אני החברה הכי טובה שלך," אמרה בקול עגום. "את לא יכולה להדוף אותי ככה. זה יהיה הרסני."

הורדתי בחזרה את הסוודר כדי לעשן. היא העיפה את העשן מהפנים שלה והשתעלה שיעול מלאכותי. ואז הסתובבה אליי, בניסיון להפיח בעצמה אומץ בעזרת קשר עין עם האויב. זיהיתי את הפחד בעיניים שלה, כאילו היא בוהה לתוך חור שחור שהיא עלולה ליפול לתוכו.

"אני לפחות עושה מאמץ להשתנות ולהשיג מה שאני רוצה," אמרה. "מה את רוצה מהחיים שלך, חוץ מלישון?"

בחרתי להתעלם מהלעג שלה.

"רציתי להיות אמנית, אבל לא היה לי כישרון," אמרתי לה.

"באמת צריך כישרון?"

זה אולי הדבר החכם ביותר שרווה אמרה לי אי־פעם.

"כן," עניתי.

היא קמה וחצתה את החדר בתקתוק עקבים וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. לקחתי כמה קְסאנַקְס ואכלתי כמה קרקרים ובהיתי במושב המקומט של הכורסה הריקה. קמתי והכנסתי לווידאו את "גביע הפח" וצפיתי בו באדישות בזמן שנמנמתי על הספה.

אחרי חצי שעה רווה צלצלה והשאירה הודעה קולית. היא אמרה שכבר סלחה לי על זה שפגעתי בה, שהיא דואגת לבריאות שלי, שהיא אוהבת אותי ולא תנטוש אותי "ויהי מה". הלסת שלי השתחררה כשהקשבתי להודעה, כאילו חשקתי שיניים כבר ימים. יכול להיות שזה מה שעשיתי. ואז דמיינתי אותה מסתובבת בסוּפּר, בוכה לרגעים, בוחרת את האוכל שתאכל ותקיא. הנאמנות שלה הייתה מופרכת. בגלל זה עוד היינו בקשר.

"את תעברי את זה," אמרתי לרווה כשסיפרה לי שאימא שלה מתחילה סיבוב שלישי של כימותרפיה.

"אל תהיי מפגרת," אמרתי כשהסרטן של אימא שלה התפשט למוח.

אני לא יכולה להצביע על שום מאורע יחיד שהוביל להחלטה שלי להיכנס לשנת חורף. במקור רק רציתי כמה כדורי הרגעה כדי להטביע את הביקורתיות שלי ואת המחשבות שלי, כי השטף הבלתי פוסק גרם לי לשנוא את כולם ואת הכול. חשבתי שהחיים יהיו נסבלים יותר אם המוח שלי לא ימהר כל כך לגנות את העולם סביבי. התחלתי ללכת לד"ר טאטְל בינואר 2000. ההתחלה הייתה תמימה מאוד: סבלתי מאומללות, מחרדה, מהרצון לברוח מהכלא של הגוף והנפש שלי. ד"ר טאטל אישרה שזה ממש לא חריג. היא לא הייתה רופאה טובה. מצאתי את השם שלה בספר הטלפונים.

"תפסת אותי ברגע טוב," היא אמרה בפעם הראשונה שהתקשרתי. "כרגע גמרתי לשטוף כלים. איפה מצאת את הטלפון שלי?"

"בדפי זהב."

אהבתי לחשוב שבחרתי את ד"ר טאטל באקראי, שיד הגורל התערבה איכשהו בקשר שלנו, אבל למעשה היא הייתה הפסיכיאטרית היחידה שענתה לטלפון בשעה אחת עשרה בלילה ביום שלישי. השארתי עשרות הודעות בכל מיני משיבונים עד שהגעתי אל ד"ר טאטל.

"בימינו, האיום הכי גדול על המוח הוא המיקרוגל," הסבירה לי ד"ר טאטל בטלפון בלילה ההוא. "גלי מיקרו, גלי רדיו. עכשיו יש אנטנות סלולריות שמפגיזות אותנו במי יודע איזה תדרים. אבל זה לא התחום שלי. אני עוסקת בטיפול במחלות נפש. את עובדת במשטרה?" שאלה אותי.

"לא, אני עובדת בגלריה בצֶ'לְסי."

"את מהאֵף־בּי־אַיי?"

"לא."

"סי־אַיי־אֵיי?"

"לא, למה?"

"אני פשוט מוכרחה לשאול את השאלות האלה. את מרשות הסמים? ממִנהל התרופות? מהמפקח על הביטוח? מהרשות הלאומית למניעת הונאות ביטוח? את חוקרת פרטית בגוף פרטי או ממשלתי? את עובדת בחברה לביטוח רפואי? את סוחרת סמים? מכורה לסמים? את פסיכולוגית? סטודנטית לרפואה? מחפשת תרופות לחבר או למעסיק מתעלל? את מסוכנות החלל?"

"אני חושבת שאני סובלת מנדודי שינה. זאת הבעיה העיקרית שלי."

"מן הסתם את מכורה גם לקפאין, אני צודקת?"

"אני לא יודעת."

"עדיף שתמשיכי לצרוך אותו. אם תפסיקי עכשיו, פשוט תשתגעי. אנשים שבאמת סובלים מנדודי שינה סובלים מהזיות ושִכחה וזמנים מחוקים, ולרוב הזיכרון שלהם חלש. זה יכול להפוך את החיים למבלבלים מאוד. נשמע לך מוכר?"

"לפעמים אני מרגישה שאני מתה," אמרתי לה, "ואני שונאת את כולם. זה נחשב?"

"אוי, זה נחשב. זה בהחלט נחשב. אני בטוחה שאני יכולה לעזור לך, אבל אני כן מבקשת ממטופלים חדשים לבוא אליי להתייעצות של רבע שעה כדי לוודא שתהיה בינינו התאמה טובה. בחינם. ואני ממליצה שתתרגלי לרשום לך תזכורות לפגישות שלנו. יש לי מדיניות ביטולים עד עשרים וארבע שעות מראש. את מכירה את הפתקיות הצהובות? תקני לך. אני אבקש ממך לחתום על כמה הסכמים, כמה חוזים. ועכשיו תרשמי לך את זה."

ד"ר טאטל אמרה לי לבוא למחרת בתשע בבוקר.

הקליניקה הביתית שלה הייתה בבניין ברחוב 13 פינת כיכר יוניון. חדר ההמתנה היה סלון כהה, ספון עץ, מלא חיקויים של ריהוט ויקטוריאני, צעצועים לחתול, צנצנות פּוֹטפּוּרי, נרות סגולים, זרים של פרחים סגולים יבשים וערמות של חוברות ישנות של נשיונל ג'יאוגרפיק. השירותים היו גדושים צמחים מלאכותיים ונוצות טווס. על הכיור, ליד פיסה ענקית של סבון לילך סדוק, הייתה קערת עץ עם בוטנים בתוך צדפה גדולה. זה בלבל אותי. את כל התמרוקים האישיים שלה היא הסתירה בסל נצרים גדול מתחת לכיור. היו לה שם כמה אבקות נגד פטריות, משחה רפואית על בסיס סטרואידים, שמפו וסבון ותחליבים בריח לוונדר וסיגליות. משחת שיניים בטעם שוּמר. מי פה רפואיים. בדקתי, והיה להם טעם של ים.

בפעם הראשונה שפגשתי את ד"ר טאטל היא השתמשה בצווארון אורתופדי מקצף בגלל "תאונת מונית" והחזיקה חתול מנומר שמן נורא, שאותו הציגה כ"בכור שלי". היא הצביעה על מעטפות צהובות זעירות בחדר ההמתנה. "כשאת באה, תכתבי את השם שלך על מעטפה, תקפלי את הצ'ק שלך ותכניסי אותו פנימה. את התשלומים שמים כאן," אמרה והקישה על קופסת עץ על שולחן העבודה שלה, קופסה כמו שיש בכנסיות, לתרומות לקניית נרות. הספה הדהויה שלה הייתה מכוסה בשערות חתול ובקצה אחד הייתה ערמה של בובות עתיקות קטנות עם פרצופי פורצלן סדוקים. על השולחן היו חטיפי גרנולה אכולים למחצה ומגדל של קופסאות טאפֶּרְוור עם ענבים ומלון חתוך, מחשב ישן מגושם, עוד חוברות נשיונל ג'יאוגרפיק.

"מה מביא אותך לכאן?" שאלה. "דיכאון?" היא כבר הכינה את פנקס המרשמים שלה.

תכננתי לשקר, החלטה שהגעתי אליה אחרי ששקלתי את הנושא בכובד ראש. אמרתי לה שכבר שישה חודשים אני מתקשה לישון, ואז התלוננתי על ייאוש ועל לחץ במצבים חברתיים. אבל בזמן שדקלמתי את הנאום שהכנתי, קלטתי שיש בו מן האמת. לא סבלתי מנדודי שינה, אבל הייתי אומללה. משום מה, היה משהו משחרר בעצם זה שהתלוננתי בפני ד"ר טאטל.

"אני רוצה משהו מרגיע, זה ברור לי," אמרתי בכנות. "ואני רוצה משהו שירגיע את הצורך שלי בחֶברה. אני על הקצה," אמרתי. "אני יתומה, נוסף לכול. בטח יש לי תסמונת פוסט־טראומטית. אימא שלי התאבדה."

"איך?" שאלה ד"ר טאטל.

"חתכה ורידים," שיקרתי.

"טוב לדעת."

היה לה שיער מקורזל וג'ינג'י. על צווארון הקצף שלה היו כתמים שנראו כמו שאריות של קפה ואוכל, והוא דחק את עור הצוואר כלפי מעלה, אל הסנטר. היו לה פנים של כלב ציד, שמוטות ומלאות קפלים, ועיניים שקועות שהסתתרו מאחורי משקפיים עם מסגרת מתכת דקה ועדשות עבות כמו תחתיות של בקבוקי קוקה קולה. מעולם לא זכיתי להסתכל כמו שצריך בעיניים של ד"ר טאטל. אני חושדת שהן היו מטורפות, שחורות ומבריקות כמו עיני עורב. העט שהיא השתמשה בו היה ארוך וסגול, עם נוצה סגולה בקצה.

"שני ההורים שלי מתו כשהייתי באוניברסיטה," המשכתי. "רק לפני כמה שנים."

נדמה היה שהיא בוחנת אותי לרגע, בהבעה סתומה וקצרת רוח. ואז חזרה לפנקס המרשמים הקטן שלה.

"אני טובה מאוד מול חברות ביטוח," אמרה בענייניות. "אני יודעת איך לשחק במשחקים הקטנים שלהן. את לא ישנה בכלל?"

"בקושי," אמרתי.

"יש חלומות?"

"רק סיוטים."

"תיארתי לעצמי. השינה היא גורם מכריע. רוב האנשים זקוקים לארבע עשרה שעות ומעלה, פחות או יותר. העידן המודרני מאלץ את כולנו לחיות בניגוד לטבע. עוד ועוד עיסוקים. עוד ועוד משימות. את בטח עובדת יותר מדי." היא קשקשה קצת בפנקס שלה. "שִׂמחה," אמרה ד"ר טאטל. "אני אוהבת את המילה הזאת. במילה אושר אני לא אוהבת להשתמש כאן. באושר יש משהו מאוד פתייני. חשוב שתדעי שאני מישהי שמבחינה בדקויות החוויה האנושית. מנוחה מספקת היא תנאי מוקדם, כמובן. את יודעת מה המשמעות העמוקה של שמחה?"

"בטח, כמו בבית השמחה."

"סיפור עצוב," אמרה ד"ר טאטל.

"לא קראתי אותו."

"עדיף שלא תקראי."

"קראתי את עידן התמימות."

"אז את משכילה."

"למדתי באוניברסיטת קולומבייה."

"טוב שאמרת לי, אבל במצבך זה לא מועיל לך במיוחד. יש יחס ישיר בין השכלה לחרדה, כפי שלמדת מן הסתם בקולומבייה. איך צריכת המזון שלך? יציבה? יש מגבלות תזונתיות? כשנכנסת לכאן נזכרתי בפארה פוֹסֶט ופֵיי דאנאוויי. יש קשר? הייתי אומרת שחסרים לך איזה עשרה קילו, מבחינת אחוזי השומן האידיאליים?"

"אני חושבת שהתיאבון יחזור לי אם אני אצליח לישון," אמרתי. שקר. גם ככה ישנתי יותר משתים עשרה שעות בלילה, משמונה עד שמונה. אבל קיוויתי להשיג כדורים שיעזרו לי לעבור את סופי השבוע בשינה רצופה.

"הוכח שמדיטציה יום־יומית מרפאת נדודי שינה אצל חולדות. אני לא אדם דתי, אבל את יכולה לנסות ללכת לכנסייה או לבית כנסת ולקבל ייעוץ על הדרך לשלווה פנימית. הקווייקרים נראים לי אנשים הגיוניים. אבל תיזהרי מכתות. לעיתים קרובות הן רק מלכודות לשעבוד נשים צעירות. את פעילה מינית?"

"לא באמת," אמרתי לה.

"את גרה ליד מתקן גרעיני? ציוד מתח גבוה?"

"אני גרה באַפֶּר איסְט."

"נוסעת בתחתית?"

בשלב הזה נסעתי בתחתית כל יום, לעבודה.

"הרבה מחלות נפש מסתובבות במרחבים ציבוריים צפופים. אני חשה שהנפש שלך חדירה מדי. יש לך תחביבים?"

"אני רואה סרטים."

"תחביב נחמד."

"איך גרמו לחולדות לעשות מדיטציה?" שאלתי אותה.

"ראית מה קורה למכרסמים שמתרבים בשבי? ההורים אוכלים את התינוקות שלהם. אבל אסור לעשות להם דמוניזציה. הם עושים את זה מתוך חמלה. לטובת המין כולו. אלרגיות יש?"

"תות שדה."

בתגובה, ד"ר טאטל הניחה את העט ובהתה בחלל, שקועה לכאורה במחשבה.

"לחולדות מסוימות," היא אמרה כעבור זמן־מה, "כנראה מגיע שיעשו להן דמוניזציה. לחולדות ספציפיות מסוימות." היא אחזה שוב בעט ונופפה בנוצה הסגולה. "ברגע שאנחנו מתחילים להכליל, אנחנו מאבדים את הזכות שלנו לניהול עצמי. אני מקווה שאת מבינה אותי. החולדות נאמנות מאוד לכדור הארץ. נסי את אלה," אמרה והושיטה לי כמה מרשמים. "אל תקני הכול בבת אחת. אנחנו צריכים לעשות את זה בשלבים, כדי לא להדליק אורות אדומים." היא קמה בנוקשות, פתחה ארון עץ מלא דוגמיות והעיפה חפיסות כדורים על השולחן. "אני אתן לך שקית נייר בשביל הדיסקרטיות," אמרה. "בשלב הראשון תקני את הליתיוּם ואת ההַלְדוֹל. כדאי להתחיל את התיק שלך ביריית פתיחה רצינית. ככה חברת הביטוח שלך לא תופתע אם נצטרך לנסות דברים חריגים יותר בהמשך."

אני לא יכולה לבוא בטענות לד"ר טאטל על העצות האיומות שלה. בסופו של דבר, אני בחרתי להיות מטופלת שלה. היא נתנה לי כל מה שביקשתי, וזה עורר בי הערכה כלפיה. אני בטוחה שהיו עוד מסוגה בשטח, אבל הקלות שבה מצאתי אותה וההקלה המידית שחוויתי בזכות המרשמים שלה גרמו לי להרגיש שגיליתי שָמאנית של רוקחות, קוסמת, מכשפה, יידעונית. לפעמים תהיתי אם ד"ר טאטל אמיתית בכלל. ואם היא הייתה פרי הדמיון שלי, הפתיע אותי שבחרתי בה ולא במישהי שדומה יותר לאחת הגיבורות שלי — למשל וופי גולדברג.

"אם קורה משהו לא טוב תזמיני אמבולנס," אמרה לי ד"ר טאטל. "תפעילי שיקול דעת כשאת מרגישה שאת מסוגלת. אי אפשר לדעת איך התרופות האלה ישפיעו עלייך."

בשלב הראשון בדקתי באינטרנט כל כדור חדש שהיא נתנה לי, בניסיון לגלות כמה שעות סביר שאישן בכל יום נתון. אבל הקריאה על התרופות נטלה מהן את כוחות הקסם. אחריה השינה נראתה לי בנלית, סתם עוד תפקוד מכני של הגוף, כמו עיטוש או חרבון או כיפוף מפרקים. "תופעות הלוואי והסכנות" באינטרנט הרתיעו אותי, והחרדות שהן עוררו סחררו עוד יותר את המחשבות שלי — בדיוק ההפך ממה שקיוויתי שהכדורים יעשו. אז השתמשתי במרשמים כדי לקנות דברים כמו נוּרוֹפּרוֹקְסין, מַקְסיפֶנְפֶן, וַלְדינוֹר וסילֶנְסְיוֹר וצירפתי אותם פה ושם לערבוביה, אבל בעיקר לקחתי עזרי שינה במינונים גבוהים, וכתוספים השתמשתי בסֵקוֹנָל ובנֶמבּוּטל כשהייתי עצבנית, בוואליום או ליבְּריוּם כשחשדתי שאני עצובה, ובפְּלָסידיל או כּלורָל הידְרָט או מֶפְרוֹבָּמָט כשחשדתי שאני בודדה.

בתוך כמה שבועות צברתי אוסף מרשים של תרופות פסיכיאטריות. על כל התוויות הופיע סימן הגולגולת והעצמות. "אין ליטול תרופה זו אם נכנסת להיריון." "יש ליטול עם מזון או חלב." "לאחסן במקום יבש." "עלול לגרום לטשטוש." "עלול לגרום לסחרחורת." "אין ליטול אספירין." "אין לרסק." "אין ללעוס." כל אדם נורמלי היה מודאג מהשפעת התרופות האלה על הבריאות. לא הייתי עיוורת לחלוטין לסכנות האפשריות. הסרטן אכל את אבא שלי בעודו בחיים. ראיתי את אימא שלי בבית החולים, מלאה צינורות, במצב של מוות מוחי. איבדתי חברת ילדות שמתה מקריסת כבד בתיכון אחרי שלקחה פָּרָצטָמוֹל מעבר לְמה שכבר הכילה התרופה שלקחה נגד צינון. החיים רופפים וארעיים וצריך להיזהר, ידעתי את זה, כמובן, אבל הייתי מוכנה להסתכן במוות כדי לישון כל היום ולהפוך לאדם חדש לגמרי. והנחתי שאני חכמה מספיק לדעת מראש אם הכדורים יהרגו אותי: יתחילו להיות לי סיוטים נבואיים לפני שזה יקרה, לפני שיקרוס לי הלב או שהמוח שלי יתפוצץ או ידמם או יגרום לי לקפוץ מהחלון שלי בקומה השביעית. סמכתי על זה שהכול יסתדר ממש יופי כל עוד אוכל לישון כל היום.

המשך הפרק בספר